פורום פסיכולוגיה קלינית

שלום , אני מאד לבד יש לי כמה חברות, אבל לא תמיד הם יכולות להתפנות בשבילי, ואני פשוט מנסה לחשוב איך אפשר להכיר חברים ואיפה ואיך לדעת במי לבחור ובמי לא. יש לי בעית תקשורת ובו זמנית אני הרבה לבד ומאד קשה לי עם זה , המשפחה שלי רחוקה מאד ממני והם פשוט לא בקשר איתי . מה לעשות?

אהלן ד"ר הוספתי שאלה בשירשור תחת הכותרת "עכשיו או לעולם לא" אבקש את התייחסותך משום מה לא התייחסת אליו אולי לא שמת לב תודה

שלום קשה לי לבטא את הצורך שלי במטפלת. אני הולכת לשם כבר יותר משנתיים וברוב המקרים אני שותקת עד שהיא מזיזה את הדברים. פעם ניסתה לשתוק מולי ואז הפגישה הסתיימה בלי להגיד כלום. היא ואני יודעות שאני צריכה אותה, אבל היא רוצה שאני אבטא את זה במילים, וקשה לי עם זה. קשה לי להיראות חלשה, ואפילו במקרים שהצליחה להגיע אלי וגרמה לי לבכות, ברחתי ועזבתי באמצע הפגישה. וכשקיבלתי פעם חיבוק, ברחתי חודש. קשה לי עם זה, אני מאוד צריכה חיזוק ותמיכה, אבל קשה לי לבטא זאת ולמשל עכשיו, היום, אני צריכה אותה, אבל קשה לי להתקשר, ואם אני עושה זאת, אני רק שומעת את ההלו שלה ומנתקת. היא תמיד אומרת שאני דוחפת אותה רחוק ולא מראה לה איך הדברים שלה משפיעים עלי, שהיא אפילו לפעמים לא מצליחה לקרוא את תווי הפנים שלי.... שאני סוגרת כל אפשרות לפרוץ את המחסו םשביניתי מסביבי אחרי האובדנים שחוויתי.

שלום רב,שלחתי שאלה לכתובת המופיעה באתרך @mutuality.co. מקווה שהמייל התקבל.

היי אודי השאלה שלי היא מה הקשר (אם קיים בכלל כזה) בין דיכאון וחרדה? האם אחד יכול להוביל לשני? האם זו תופעה שכיחה? האם הדמיון הוא רק באופן הטיפול? ואיך זה שאותם כדורים אמורים לעזור לשני הדברים? תודה!

ערב טוב אני מרגישה כבר הרבה זמן שנמאס לה ממני/דברים לא זזים/ חוזרים על הרבה דברים/קשה לה איתי ועם התגובות שלי שמראות מצוקה/הרבה שקט בפגישות/... ברחתי קצת בטענה שקשה לי כלכלית כרגע ושצריכה קצת זמן. ואז, כאילו שרווח לה. התנתק הקשר בינינו. אני מתגעגת, אבל לא פונה אליה. אני חושבת לבדוק מישהי חדשה בינתיים, לראות אולי הבעיה היא בקשר בינינו. האם זה מקובל? האם אני צריכה להודיע לה? האם אני צריכה להודיע למטפלת החדשה שלא הפסקתי באופן רשמי את הטיפול הראשון? או הכי טוב לחזור אליה אחרי שארגיש שאני לא יכולה להסתדר יותר בלעדיה, אפילו אם היא לא שואלת בשלומי? מה לעשות?

אני בחורה בת 26 ויש לי הרגל מגיל קטן שנמשך עד עצם היום הזה. לפני שאני הולכת לישון אני נוהגת "לדפוק" את הראש בכרית על מנת להרדם, אחרת מאוד קשה לי להרדם. זה דבר שמאוד מציק לי ואני מאוד מתביישת בו,לכן אני נמנעת לישון מחוץ לבית או לישון עם עוד מישהו בחדר ולכן אני גם נמנעת לפתח מערכת יחסים עם בחור מכיוון שיהיה לי מאוד קשה לישון איתו. אני לא יודעת עם מי לדבר, הוריי ידעו על ההרגל הזה שהייתי קטנה וגם שהייתי קצת יותר גדולה אבל אני חושבת שהם חושבים שהפסקתי עם זה. לפסיכולוג אני מתביישת ללכת ואני לא יודעת מה לעשות כי זה מאוד מציק לי. זה מרגיע אותי ונותן לי תחושת שלווה, קשה לי להסביר את זה. מה אני יכולה לעשות?

היי אודי, אתה יודע ,בא לי לסיים את הטיפול, אני לא בטוחה שצריכה להוסיף על עצמי ,גם כך קשה בלי זה. כרגע אין לי אפשרות כלכלית לשלם את הפגישות,זו המציאות העגומה..אני לא יודעת איך אפשר לצפות ממני לא להיפגע או שהתחושות שלי שאף אחד לא סופר אותי ישתנו ?גם אם אני לא יכולה להגיע לפגישות בגלל נסיבות כלכליות וזה לא תלוי בי..כפתרון הוא יכל להציע לי אלטרנטיבה אחרת כשהוא יודע שאני במצוקה כמו לדבר בטלפון פעם בשבוע לכמה דקות עד שאני אוכל לחזור לטיפול, זה היה עוזר לי והוא יודע . אבל הוא לא חשב על האפשרות הזו אז כנראה שלא באמת אכפת לו. אף פעם לו היה אכפת לו. אני לא יכולה לסמוך עליו יותר ,ובכלל איבדתי את האמון בפסיכולוגים.בא לי לעזוב את הטיפול. אתם כמטפלים חושבים שאם אני מרגישה ככה אז רק אני אשמה ורק לי יש אחריות על התחושות האלה. אתם לא חושבים שגם לכם יש חלק בזה?

אודי , "דעתי היא שהכי קל לזרוק אחריות על מישהו אחר" ציטוט שלך ..רק שתדע שאני תמיד בודקת קודם כל איפה אני אחראית,מה אני אמרתי או עשיתי לא נכון וכו'.ובמקרה זה אני לא רואה משהו שעשיתי לא נכון,אם אתה אומר שלדעתך אולי יש משהו כזה אשמח אם תסביר למה אתה מתכוון.. "ומהאכזבה על כך שלא השכיל להציע לך פתרון יעיל - את מפסיקה לסמוך ונגררת לאובדן אמון מוחלט בפסיכולוגים וכו' וכו'"גם ציטוט שלך.. אז אני מרגישה שכמטפל הוא אמור *כן* למצוא פתרון יעיל ואם הוא לא ..אז זה סוג של(חוסר) אחריות שלו ,לא? או חוסר תשומת לב.. אני מרגישה בתגובתך שאתה כועס עליי.. אולי בגלל שאמרתי שלא מאמינה בפסיכולוגים..אמרתי את זה כי התאכזבתי גם בעבר ואולי זו כבר אכזבה אחת יותר מידי.. וזה מעניין ומוזר שזה חוזר על עצמו באופן סיסטמתי.. ועוד יותר מוזר שרק עם פסיכולוגים.. לא שהכרתי כל כך הרבה פסיכולוגים אבל אלה שהכרתי הם "הצליחו" לאכזב ,להעליב בצורה בלתי רגילה.. מקווה שזו שאלה לא אישית מידי.. אתה כמובן לא חייב לענות אם כן.. איך היית נוהג במקום המטפל שלי? אם מטופלת שלך שנמצאת ממש במצוקה אומרת לך שלא תוכל לשלם על הפגישות הבאות.. אבל היא בכל זאת זקוקה לפגישות כי היא ממש במצוקה? מה ההית עונה

הי חן, חושבת שלא באמת איבדת את האמון בפסיכולוגים. הנה את פונה לאודי, והוא פסיכולוג... אבל יש לך ציפיות, המון ציפיות, ומה שקורה בשטח לא תמיד הולך עם זה. ובא התסכול... והיי, הפסיכולוג שלך מטפל בך, הוא פינה לך מקום, ואפילו עשיתם כברת דרך יחדיו. אילו אף פעם לא היה אכפת לו במילימטר - הוא לא היה מסכים לטפל בך בכלל באופן מוחלט. אם הוא הסכים לקחת את האחריות הזו ולנסות לטפל בך ולעזור לך, סימן שהוא האמין שיש סיכוי סביר שהוא יוכל לעשות זאת די טוב. את אולי מצליחה לזכור רגע אחד של חיבור? האם עדיין את נצמדת לאמירה הכל-כך נחרצת? אם את אומרת שאת מרגישה שהטיפול רק מקשה ומקשה- גם על זה צריך לדבר, ואם המסקנה תהיה שאינו מועיל ואינו תורם ואולי גם מפריע - מפסיקים אותו, משום שכל הרעיון של הטיפול הוא להקל ולא להוסיף ו"להזיק" בראייה כוללת ולאורך זמן (וזה דווקא משום שאכפת ואחראי...). האם הפסיכולוג סבור גם כן שהטיפול רק מערים עוד על קשייך? האם הטיפול אינו אמור לעזור לדברים המטרידים והכבדים האחרים שקשה איתם ממילא? ההרגשה של "לא סופרים אותי" האוטומטית שנבנית אצלך בפנים, כנראה תפגוש אותך בעוצמות שונות, ובתדירויות שונות תמיד. אבל, אני מנחשת שכאן הזמן להשתמש בכלי הטיפול כדי לעבד את ההרגשה, ואולי גם לכייל ציפיות, למשל בהתאם לרמת איכות וסוג הקשר. העיבוד, גם כצוברים איתו ניסיון, לא בהכרח מיידי, אבל זמני השהות במקום הרע מתקצרים. לאט לאט יש שיפור. ההליך הטיפולי גם מקטין את רמת החרדות הכללית, וכך גם הפגיעות הללו יורגשו מעט פחות ויחלשו קצת. חושבת שכדאי לך לדבר בגילוי לב ולהעלות את האפשרויות שנראות לך מתאימות למצב (גם אם כבר דוברו). לברר ולהבהיר. ייתכן שחלקן לא יהיו נוחות למטפל וייתכן שחלקן לא תהיינה מועילות (ואולי אף מפריעות) מבחינת הסתכלות מקצועית רחבה על הטיפול לטווח ארוך. זה עדיין לא מצביע על היעדר אכפתיות. להיפך. המטרה היא לשמור על הטיפול (גם אם יופסק ויחודש בעתיד). בכל אופן, רצוי שאת תציעי באומץ את הכיוונים מבלי שהוא יצטרך לנחש באזורים שקשה לדייק בהם. למרות החרדות המובנות כל-כך, רצוי לנסות לבדוק מה יכול להתאפשר ומה לא, כי גם אם משהו מהתוצאה יתלכד עם מחשבה פנימית שלך ויבוא הלינקג' הפנימי הזה של "ידעתי! ידעתי שזו תהיה אכזבה גדולה" תדעי משהו על המציאות וזה לא יהיה רק דו שיח פנימי בינך לבינו מבלי שהוא בכלל יהיה מעורב בזה. לא יודעת אם אפשרי בכלל, אבל הרעיון של התשלום המתעכב יכול להיות רעיון טוב. להרגשה ש"את חייבת לו" יכולה להיות תרומה להתקדמות הטיפול ואולי גם להגדיל מוטיבציה לכיוונים מסוימים. וגם זה תלוי בעיתוי שבטיפול... ועוד משהו קטנטן - כל פסיכולוג הוא אדם מיוחד בפני עצמו עם גישה ואופי משלו. וככל האדם גם פסיכולוג טועה לפעמים. אבל, הכללה כדוגמת "אתם הפסיכולוגים" בדרך כלל מדברת יותר קול פנימי של הדובר. תרגישי טוב ומקווה שתוכלי לראות שבסה"כ יש לכם שותפות טובה, (mp)

היי MP, בקשר לאמון בפסיכולוגים כתבתי גם לאודי זה בא מנסיון עבר די מר שהיה לי עם פסיכולוגים. ולגבי הציפיות.. לפחות בעיני זה ריאלי לצפות שהוא יציע אופציה אחרת למשל שיחה טלפונית של כמה דקות בשעה הקבועה שלנו שבמילא נשארת שמורה עבורי,עד שנוכל לחדש את הפגישות. אני לא יודעת למה הוא לא הציע לי ..לאור העובדה שהוא יודע שאני ממש סובלת ועוד יותר קשה לי בלי פגישות. בסך הכל כשאין את ה"רעש" בטיפול ואם הכל מתנהל על מי מנוחות אז אני כן מרגישה שהטיפול עוזר,אבל כשאני מתאכזבת או נעלבת ממנו אז זה ממש מפיל אותי לתחושות קשות.. אני לא יודעת אם זה מזיק לי ברמה כזאת שצריך להפסיק את הטיפול ,אבל זה בהחלט יכול להיות מאד לא נעים לפעמים כשאני "מתבאסת" בגלל תגובה שלו שמתפרשת כחוסר אכפתיות, לא יודעת, אולי זה לא מסתדר ביננו כי "הצרכים" שלי נראים לו תובעניים או טורדניים מידי ולי הם נראים ריאלים. לא יודעת... בכל אופן ,תודה שקראת והגבת זה בכלל לא מובן מאליו. תודה. חג שמח, חן

הי חן, בהמשך למילים החשובות שהוספת ורשמת, ... נותרתי קצת מבולבלת לגבי מה שנקבע או נסגר ביניכם בנושא ההפוגה הזמנית. האם ישנה הסכמה משותפת לגבי קיומה ומימושה, האם ברור מתי היא מתחילה, מתי מסתיימת, מה התנאים השלמים... עם זאת, הוספת פרטים רבי משמעות, ואנסה בכל זאת לתרום מעט. לדעתי - ואני מניחה שגם את רואה זאת היטב - ההסכמה שתשובו להיפגש תוך פרק זמן מוגדר, על אחת כמה וכמה אם אלו אותן שעות בלוח, כאשר בינתיים אינך משלמת, אינו דבר מובן מאליו כלל. כעת, לגבי תקופת הביניים - לדעתי, זה לא בהכרח אומר שנכון לך ליצור קשר טלפוני רק לכמה דקות באותו חלון זמן של הפגישות המקוריות בדיוק. גם אין זה אומר בהכרח שהוא יהיה זמין עבורך דווקא בחלון זמן זה. את גם יודעת שהזמינות, באשר תהא, גם כן תהיה חלקית לעומת פגישה של ממש. מה שאני בעצם אומרת זה, שהשימוש ב"ממילא" אינו מדויק בעיניי. בעולמי, למשל, יכולתי לראות ברעיון ניסיון שעלול לעודד טשטוש גבולות, ולכן, דעתי היא שבמקרה כזה חשוב להגדיר אותם ביניכם באופן חד יותר (גם אם מכאיב ומכעיס). נושא הגבולות אינו דבר של מה בכך ולעתים קריטי ממש. בכל מקרה, עכשיו, משהבעת את המשאלה בצורה שמבהירה יותר את נושא ההתקשרות בפרק הזמן הזה והעיתויים שלה, נראה לי שעוד יותר חשוב ליזום את הנושא בשיחות. ייתכן שיש כאן מורכבות שהיא. למשל, המשאלה ליצור איתו קשר ממש בנקודות הזמן המסוימות עליהן דיברת, אך כשאינך שם, מנסה לבדוק במן איזו דרך מה הוא עושה כאשר את לא במקום (גם פיזית); האם מישהו תפס לך את המשבצת אצלו. מכאן ניתן להיגרר למחשבות מרחיקות לכת שכאילו הכל לגמרי על חשבונך ואין לך כלל נפח בלבו. ייתכן שזה קשור לקושי לקבל את העובדה שבמרחבים מסוימים אין לך שליטה, ואולי גם הקושי לקבל את ה - "גם וגם". אלה חרדות חשובות ביותר לדבר עליהן. חשדות... נטישה... בגידה... הדיבור עליהן והכרתן הם מטרה חשובה בטיפול. רוצה להזכיר, שאפילו כאשר את שם בחדר, בפגישה שלך ו"לפי כל החוקים", הוא עדיין יכול לנדוד במחשבות שקשורות לעולמו הפרטי שלו, אם כי הריכוז בנושאים הקשורים אליך גבוה יותר בדר"כ. יודעת שקל לומר מלבצע - אך כדאי לנסות לסגור כמה שיותר פינות לפני פרידות מתוכננות. פרידות קטנות (כמו לפני סיום פגישה) או גדולות יותר. וכן, גם למטופל יש כאן חלק באחריות. לעתים הסירוב לקבל אותה יכול להיות עיקש עיקש; חלק מהעיקשות הזאת והסירוב לקחת אחריות יכולה לבוא לידי ביטוי בראייה שלוקחת עד לקיצון. זה לא קל, וההודאה בחולשה מצריכה תעצומות נפש. נסי לשים לב אם לפני פרידות (אמיתיות או מדומות) את מנסה באופן חזרתי לייצר מצבים לא סגורים ולשחזר סיטואציות/ קשרים גרועים אך מוכרים מבפנים (מתוך מנגנונים מופעלי חרדות ובאופן לא מודע - אין כאן כלל עניין של הטלת אשמה), והם שמגדילים את הסבל שלך עד מאד. כשאת מזהה שזה חלק שלך - וכמו שאומרים הפסיכולוגים - באופן פרדוקסאלי - זה מכניס יותר לשליטה. חושבת שבמקרה הזה מומלץ לעשות הכל כדי להישאר דווקא עכשיו בטיפול ולדבר על הפנטזיה של ההפוגה הזמנית על כל תנאיה, אך לא לממש. צריך לנסות גם לשים לב, משום שנושא המצוקה הכלכלית יכול לשמש עילה כדי לברוח מדיבור על נושאים שהם לב (אזורי ה"רעש" כמו שקראת לזה יפה) ודווקא אז צריך לעשות את מרב המאמצים כדי למצוא דרך כן להישאר וכן לגעת. הייתי מאד רוצה להאמין שזה יסייע בשיפור ההרגשה שלך - משהו בסיסי, עמוק ואמיתי, משהו שעימו תבוא הוקרת התודה הגדולה לטיפול. לכבוד העצמאות :-) (mp)

שלום הגעתי לטיפול אחרי המון התלבטות ודחיות. התחלתי את התהליך שהיה לי קשה איתו מאוד מפני שאני לא יודעת ולא אוהבת לשתף. אחרי תקופה של שנתיים ושמונה חודשים התעייפתי, התחלתי לברוח (זה לא אומר שלא עשיתי זאת לפני), לבטל... והיא הצליחה לעמוד בכל זה. היא תמיד אמרה לי שזה יהיה טיפול ארוך מאוד, בגלל הדרך בה אני מנהלת את הטיפול מצידי, ואז פתאום התעייפתי, נמאס לי.... אז יצאתי ולא חזרתי, דיברנו קצת בטלפון... אבל אני מאוד מתגעגעת אליה אבל לא לטיפול. כשהיא הכריזה שנראה לה שהטיפול יהיה ארוך, ושלא נראה לה שאני אעשה הרבה שינויים בחיי.... היא הורידה את כל הרצון שהיה בתוכי להילחם בשביל עצמי- אני לא רוצה רק מישהו שיתמוך, אני רוצה דווקא מישהו שידחוף, שיעזור למצוא נקודת אור אחת ולפרוץ קדימה. היא אפילו אמרה לי פעם באחת הפגישות "תגידי לי איך לעזור לך, ואני אנסה לבדוק אם אוכל לעשות זאת?" - האם אנ יזאת שאמורה לתת לה את הכלים באיך לעזור לי? אם היו לי כלים הייתי עושה זאת לבד! הרגשתי כאילו שאין לה עוד כוח בשבילי, שאין לה כלים... ושהיא נותנת לדברים ללכת בקצב שלהם, ואני דווקא רוצה שהדברים יזוזו קדימה, שעזור לי להתמודד עם הפחדים שלי ולפרוץ קדימה. האם זה נכון להגיד למישהו שעברה התעללות:"אני לא רואה אותך מקיימת יחסים לעולם". האם זה הגיוני, במקום לעזור לי להתמודד עם הדבר שלב אחרי שלב.... מה דעתך? איך אתה רואה את התמונה מנקודת הראות שלך? יש לציין שהיא פסיכולוגית בכירה וידועה כבר הרבה שנים

קיבלתי תשובה בדוא"ל מד"ר גליקסמן אך לצערי זה חזר בהערה שזה שגוי למרות שהחזרתי תשובה ב"השב".

שלום רב לך נעמי בהמשך לשיחתנו הטלפונית בנדון , האם דיווחת על בעיית משלוח התשובה לצוות האתר? אשמח להתעדכן בברכה ד"ר יגאל גליקסמן

מה עושים שמרגישים שפשוט לא רוצים ולא מסוגלים לקום בבוקר ולתפקד? שהכל חסר משמעות וטעם? שהבדידות הולכת ונעשית גדולה מרגע לרגע? שהכאב משתק את הגוף פיזית ונפשית כאחד?

שלום לך ד"ר אודי, רציתי לשאול, מה דעתך על מטופל שעושה למטפל שלו "בדיקות אהבה"?, כלומר הוא רוצה להיות בטוח שבאמת באמת הוא אהוב, אז למשל: הוא מבטל פגישה כדי לראות איך הפסיכולוג יגיב.זאת מכיוון, שלפעמים לפעמים הוא מקבל פתאום התקפות חרדה בנוגע למידת האיכפתיות והאהבה של המטפל כלפיו. הוא פשוט בוכה כל-כך- מפחד כל-כך, וחייב להוכיח לעצמו כל פעם מחדש, שבאמת איכפת לו.

שלום אודי, עזרת לי מאוד בעבר הלא רחוק ושוב יש לי השגות כלפי הטיפול שהחל לפני כמעט שנה. הרגש שלי כלפי המטפל אמביוולנטי,ובתוך כך גם תחושת האמון חמקמקה ולא יציבה,אחרי הפגישות נוחתת עלי מועקה כבדה ומטרידה ממה ומאיך שדיברתי, ומאיך שהמטפל רואה אותי וממה שהוא חושב עלי (למרות זאת אני מתמידה ורוצה שהתהליך יצליח). האם זה אמור להשתנות? ואם זה ממשיך(האמביוולנטיות בעיקר) מה הסיכוי להצלחה?

אני נמצאת בטיפול כבר כמעט שנה . מאוד נהנית מעצם התהליך והעשיה וכל מה שכרוך בכך. מפיקה מכך את המירב והתקדמות האישית שלי היא עצומה. באחת הפגישות המטפלת שלי ביקשה לתעד בכתב את תוכן פגישתנו (כמובן ביקשה את מראש רשותי וקיבלה את הסכמתי לכך ללא היסוס) על כן אותו מפגש היה יותר מונולוג שלי (סטייל הכתבה) ופחות דיאלוג בינינו וזה גם היה סוג של כיף (מתעדים אותי? וואו!) השאלה שלי היא - מה יכולות להיות הסיבות לתיעוד בכתב של מפגש אקראי בודד, על פני רצף של טיפול שלם? האם זה יכול להיות מבוצע למטרות מחקר? הגשת עבודה? ביצוע "נקודת ביקורת" לטיפול ולתהליך? לצורך הדרכה? ברור שאני יכולה לשאול אותה פנים אל פנים, אין לי בעיה עם זה, אבל זה סתם מסקרן אותי לדעת מה יכולות להיות הסיבות לכך מבחינה מקצועית גרידא ופחות מהפן האישי שלי (למה דווקא אותי?) אגב, הפעם היחידה שאני זוכרת שהיא כתבה משהו היה במפגש הראשוני בינינו, פרטים ביוגרפיים כלליים וקדימה צללנו שנינו לתוך הקשר וכל היתר היסטוריה

שלום, מזה מספר חודשים אני סובלת מתחושת דיכאון המעיקה לאורך כל שעות היום. הדיכאון אומנם התחיל כתוצאה מלחץ בתחומים מסוימים שנבע מן הסתם מחשיבה שלילית לאורך שנים אבל התפתח לשאלות כבדות על משמעות החיים שאיתם אני לא רואה איך אני יכולה להתמודד רק באמצעות שינוי אופן החשיבה לחיובי יותר. האם מנסיונך אנשים במצב דיכאון רגיל גולשים לשאלות "כבדות" והאם כאשר הם פותרים את בעיותיהם ה"פשוטות" הבעיות ה"כבדות" נעלמות או לפחות פחות מעיקות. תודה הילה

שלום, מזה מספר חודשים אני סובלת מתחושת דיכאון המעיקה לאורך כל שעות היום. הדיכאון אומנם התחיל כתוצאה מלחץ בתחומים מסוימים שנבע מן הסתם מחשיבה שלילית לאורך שנים אבל התפתח לשאלות כבדות על משמעות החיים שאיתם אני לא רואה איך אני יכולה להתמודד רק באמצעות שינוי אופן החשיבה לחיובי יותר. האם מנסיונך אנשים במצב דיכאון רגיל גולשים לשאלות "כבדות" והאם כאשר הם פותרים את בעיותיהם ה"פשוטות" הבעיות ה"כבדות" נעלמות או לא לפחות פחות מעיקות. תודה הילה

שלום רב לך הילה, על מנת לתת לך תשובות יותר אחראיות ומקצועיות לשאלותיך המענינות אני זקוק ליותר פרטים. אשמח לשוחח עימך בטלפון 0546670570 תודה על פנייתך בברכה חמה ד"ר יגאל גליקסמן

הילה שלום בהמשך לתשובתי הקודמת הרי תוספת שלא הזכרתי קודם לכן והקשורה לשאלתך . טיפול קוגניטיבי התנהגותי יכול בהחלט להוות גורם טיפולי משלים אפקטיבי במקרים של דכאון. בברכה חמה ד"ר יגאל גליקסמן

אז ככה אני בת 19 ואני לא בידיוק איפה להתחיל אבל יש בעיה שמפריעה לי בתקשורת עם אנשים. אני מרגישה שכשאני מדברת בין עם זה בטלפון בין עם זה פנים מול פנים אני פשוט שוברת לסת ויש מילים שמתבלבלות לי או אני לא מבטאת נכון וזה יוצר לי דיבור שהוא קטוע. זה קורה לי עם משפחה דודים חברים אנשים בעבודה וכו'.. אני פשוט מרגישה שאני נראית מגוחכת מהצד. אני פולטת שטויות בלי קשר בגלל שאני מפחדת לגמגם אני כבר מראש יודעת שיש משהו בדיבור שלי וכשאני מדברת עם בנאדם אני כאילו יודעת שאוטוטו זה יבוא ואני אגיד איזה משהו לא קשור או לא אבטא את המילה לא נכון. זה פוגע בי מאוד וגורם לי להיות מנוכרת. אני מאוד אוהבת לדבר ולנהל שיחות ולא זכור לי שזה היה לי אי פעם. גם לא בתחילת השנה הזו. ניסיתי לעבוד עם עצמי אך זה לא עוזר.לפעמים אני מוסחת ואני שמה לב שהדיבור שלי הוא שוטף לחלוטין. אבל זה נעלם די מהר. מה אני יכולה לעשות?

אודי שלום האם זה לגיטימי לבקש מהפסיכולוגית שלי להתלוות אלי לבית העלמין כחלק מהטיפול.(לא ביום של אזכרה או יום זכרון אלא בסתם יום של חול). אחי ושתי אחיותיי קבורים באותו בית עלמין(אח בצבא ושתי אחיות ממחלה). בית העלמין מרוחק כשעה וחצי נסיעה לכל צד ממקום מגוריי(וממקום הטיפול). האם יש טעם לשאול אותה? ואיך הייתי אתה מגיב לבקשה כזאת? שיהיה יום קל מחר.

איך מטפלים בבעיה של סלידה מדברים דוחים כמו זבל , צואה שמלווים בהקאות ? היפנוזה רלוונטי לדבר הזה ?

אודי, אני כבר כמה זמן בטיפול. מרגישה שאני מבזבזת זמן וכסף יקרים. לא מרגישה שהיא עוזרת לי , גם כמדברים על הכל..אז כאילו כלום. לסיים? או שיש עוד מה לחדש? תודה נעמה

עוד מעט בן 22...נו, הגיל הזה שצריך לעבוד ללמוד למצוא את הדרך שלך בחיים, אבל... מה עושה מי שהלך לאיבוד ולא מצליח למצוא את הדרך?? מה עושה מי שסוחב איתו צלקות מהעבר שאף אחד לא יודע עליהם חוץ ממך?? מה עושה מי שהפסיק להאמין באלוהים ולא רואה שום סיבה מוצדקת לחיים האלה?? כבר חודשים ארוכים לא עובד, לא מתפקד, לא חושב, חי בפנטזיות. לא רוצה להתמודד, לרוב מתבודד, מנהל מערכת יחסים הרסנית, מאונן הרבה, הולך לישון לפנות בוקר וקם בצהריים, דוחה כל דבר למחר לשבוע הבא לאחרי החגים, בלי כסף, בלי שמחה, בלי ביטחון,בלי כוח, בלי כלום!!!! יודע שהגעתי לצומת שתשפיע על המשך החיים שלי לכאן או לכאן רוצה שיהיה לי טוב, רוצה ולא מצליח וניסיתי בחיי שניסתי אבל דייי...אין כוח יותר רוצה להתעורר מהסיוט, שהכל ייגמר רוצה חיים טובים יותר!!!

תודה על התשובה ד"ר, מה הכוונה נקודות ציון מוכרות??? לגבי שאלתך על השירות הצבאי לא שירתתי בצה"ל והיום בדיעבד אני מצטער על זה...הגעתי לצבא במצב נוראי מבחינה נפשית, עברו עליי שנים קשות לפני כן, לא הייתי בנוי לזה באותה תקופה וכל מה שרציתי זה רק לברוח משם. התקופה שלאחר מכן הייתה הרבה יותר טובה, הכרתי מישהי,מצאתי עבודה טובה ובפעם הראשונה בחיי החיים חייכו אליי, אבל זה לא החזיק מעמד יותר משנתיים והיום העבר רודף אותי, אני לא מצליח להשתחרר ממנו, מכל הדברים הנוראים שעברתי.אני מרגיש שאין לי את הכלים לצאת מיזה לבד. אני גם חושב הרבה זמן ללכת לטיפול אבל ממש לא יודע איך מוצאים פסיכולוג טוב, מישהו שאני ירגיש בנוח להיפתח אליו, לא פחות חשוב מישהו שאני אוכל לממן את הטיפול אצלו. אם תוכל להמליץ לי על מישהו כזה, זה מאוד יעזור לי תודה

אודי שלום, אני בתהליכי הרשמה לתואר שני לפסיכולוגיה קלינית ומוצאת את עצמי מצד אחד מאד רוצה להתקבל ולהמשיך בדרך שרציתי ובחרתי בה ומצד שני פתאום מתמלאת היסוס ופחד דווקא להצליח ולהיות. נזכרתי במשפט שאמר לי פעם הפסיכולוג שלי שעבורו גם בחופש "אין מנוחה מהבפנים". איך זה עבורך? האם אפשר להיות מטפל ועדיין שתהיה שלוה ושמחה או שהמפגש עם כל כך הרבה עצב, קושי ובעיות לא מאפשר זאת מקווה שזו לא שאלה מעיקה או אישית מדי תודה ושבוע טוב

תודה רבה חיזקת אותי. ובהתקשר למה שכתבת על היכולת שתהיה יצירה ותקווה במארג מלא הכאבים שנקרא חיים ועל מקום של שלווה ואושר נזכרתי בציטוט של ניטשה (כמובן אצלו דיכאוני למדי) צמיחת האושר- סמוך לצער העולם, תכופות על קרקעיתו הוולקנית, נטע האדם את גני האושר הקטנים שלו. בין אם מסתכלים בחיים במבטו של זה שאינו חפץ מהם דבר אלא ידע, ובין אם של זה שנכנע ומשלים עמם או של זה העולץ על הקשיים שגבר עליהם – בכל מקום יימצא קורטוב של אושר צמוד לאסון – ולא עוד אלא שמידה רבה יותר של אושר תימצא ככל שהקרקע תהיה וולקנית יותר – אבל יהיה זה מגוחך לומר שבזכות אושר זה אפשר להצדיק את הסבל עצמו. (פרידריך ניטשה, אנושי, אנושי מדי) יפעת

אודי שלום בזמן האחרון אני רוצה לסיים את הטיפול אבל לא מהמניעים הנכונים. קשה לי עם התגובות שלה. אני מרגישה שפחות אכפת לה ממני. שהיא פחות "נלחמת עלי" . בתחילת הקשר לפני 6 ובמהלכם ראיתי שאני יקרה לה באמת ובשבועיים האחרונים הרבה פחות.. אנחנו מדברות על זה...אבל גם תוך כדי דיבור אני מרגישה שהיא לא שם כמו מקודם. מה דעתך? לסיים? אולי פשוט "נשבר" לה?

דיייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייי!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!! ועוד אומרים שהכל בראש.. לא מצליחה להשתלט על החיים שלי. מרגישה ממש לוזרית(!!!) וזה לא שאני לא יכולה. פשוט אין בי כח ((((((((((((((((((אהההה))))))))))))))))))))) כ-ל-ו-ם. פשוט כלום. די כבר. די. ~נילי~

אודי.. כמה אותיות קטנות שלך.. והנה.. עזרת לי לראות את הדברים באור אחר.. ועכשיו אני רואה עוד כמה דברים.. סתם ככה על הדרך.. שחררת לי בורג :-) אחד כזה שיכול לעזור לי להתקרב אל המציאות השפויה יותר.. (אם יש דבר כזה..???) (יש כאלה שהשגעון מתבטא אצלם בבורג משוחרר.. ואצלי, השגעון ואי השפיות מתבטא בבורג נעול...) עבודה יפה אודי :-) אבל פה בשבילי היא רק מתחילה.. שמחה שיכולה לשתף אותך במחשבות שלי. זה נעים.. תודה. ~נילי~

שומעת את הכאב ...הוא חד וחודר. כולי תקווה , כי הוקל לך מעט . ניליייי... כאן איתך.אל תשכחי את זה , את לא לבד! שרית

בני בן הארבע לועס לשון מגיל ינקות. חשבנו שזה יעבור וזה לא. שמנו לב שזה קורה כאשר הוא מתרכז במשהו. מה עושים וכיצד מטפלים? תודה

שלום אני סטודנטית, אני מחפשת פסיכולוג התנגותי קוגנטיבי שעובד עם מאוחדת. אני בלימודים באיזור המרכז, אבל אפשר גם באיזור הצפון.קריות חיפה. תודה רבה!

שלום רב דר אודי, 1 ) שמחתי בכנות לקרוא את תוכן תגובתך לסוגיה שהעליתי אימון או פסיכותרפיה. 2 ) אכן האימון מאוד מוצלח ! 3 ) מה דעתך בבקשה ממך על הקביעה / תפיסה : פסיכותרפיה מתאימה למעוניין לעבור שינוי רגשי מהותי ועמוק. ואילו, אימון מתאים להשגת מטרה ספציפית , ו"עובד" יותר ברמה מחשבתית - התנהגותית. מה דעתך ? אמתין להסברך המקצועי. תודה.

אודי, אם אפשר להשחיל כאן שאלה או יותר נכון בירור לגבי אימון, אם תוכל להרחיב בעניין, מהו בדיוק אימון? עלידי מי הוא נעשה, וכיצד? האם מדובר בשיטת טיפול חדשה. תודה.

אני לא יודעת מה קרה בינינו...למה פתאום אחרי כל השנים האלה נראה לי שאין ביכולתך לעזור לי בכלל... פעם הייתי כל כך תלויה בך...בכל מילה שיוצאת לך מהפה,כל מבט,כל תנועה. עברנו המון ביחד...כשרק התחלתי טיפול התאהבתי בך קשות והתגברנו על זה יחד.עם השנים הפכתי לי מין אבא שלא היה לי... מה לא היה שם? עבדנו על התעללות בילדות,על אבל ואובדן,על נישויאם גרועים,גירושים... מה קרה שפתאום נורא לבד לי?שאני חושבת עשרים פעם אם לא לבטל את הטיפול הבא?זה משהו שאתה שידרתי לי? שנמאס לך כבר מהבכיינות שלי?(די מובן אם להגיד את האמת.) לא פעם עזרת לי מעבר לגבולות של טיפול רגיל... רק פעם אחד פישלת בגדול...אבל תיקנת את עצמך במהירות. כל כך רע לי...וכלום ממה שאמרת לי בפעם האחרונה הצליח לגעת בי באמת. למצוא לעצמי בן זוג אמרת...חוג חברות...משמעות... אבל אני לא מסוגלת.לא יעזור כמה פעמים תחזור על זה,תסביר לי את ההיגיון שמאחורי הדברים.אני שונאת את הלבד אבל לא מסוגלת לשבור את המעגל הזה. ועכשיו גם אתה כבר לא בתוכי... מה עושים מפה?

קודם כל תודה שעוד ענית לי.מעריכה את זה מאוד. מחר בצהריים...ואני מתה מפחד. מה אם הוא באמת ויתר עלי?

רציתי לרשום לך עוד אתמול אך לא היו לי הכוחות הנפשיים לעשות זאת... עכשיו המועקה קשה מנשוא.. והחלטתי לרשום לך בכל זאת ואני רואה שיש כאן חוקים חדשים שאתה לא מגיב בסופ"ש .. גם לא יהיה טיפול השבוע..וכנראה גם לא בשבוע הבא.. מרגישה לבד במערכה.. מדובר במשהו שקשור לטיפול שלי,אבל לא רק.. גם הרבה דברים אחרים..מרגישה בדאון נוראי..לא יכולה לשאת תתחושות האלה. חן

אודי, מרגישה בדאון נוראי ואין לי כוחות לכלום.כבר כמה ימים כואב לי נפשית ופיזית מבלי סיבה נראית לעין,לחלוטין חסרת כוחות,ולא רואה שם אור בקצה הכל חושך ..חושך..ורק חושך,אני מרגישה ששום דבר לא יוכל להרים אותי בחזרה,אני כבר לא מתמודדת,כבר לא מסוגלת,כבר אין מאיפה לשאוב כוחות. ושבוע שעבר אמרתי לו שאין לי איך לשלם וכנראה לא אגיע לפגישה השבוע עד שאני אראה איך אני אצליח להתארגן כלכלית..אבל לא היה אכפת לו.כלום. כבר לא מצליחה לתפקד עם הכאבים הנוראיים בגוף ,בנפש.מנסה להתעלות על עצמי אבל כאילו הגוף שכל כך כואב מושך מטה ועכשיו הכי צריכה אותו והוא לא שם.ציפיתי לפחות שיציע איזה שהוא פתרון שנדבר בטלפון עד שתהיה לי אפשרות כלכלית לחזור לטיפול(ומדובר על כמה שבועות..) אבל לא רק שהוא לא הציע הוא שמע אותי מתרסקת בטלפון ולא היה אכפת לו פשוט סיים את השיחה,השאיר לבד לבד. עכשיו כבר לא מצפה ממנו לכלום. מרגישה עוד יותר חוסר כוחות ואנרגיות אחרי השיחה איתו.לא יודעת כבר מה לומר,לא יודעת למה הוא כל כך לא מוכן להיות שם ,רק להושיט יד ,לעזור אני עד כדי כך ז..? למה? אין לי כוחות עייפה מהמאבקים והמלחמות שלי עם עצמי מוותרת...

רציתי רק להבהיר כמה דברים: 1. אני כתבתי בשם עצמי בלבד וזאת שהוסיפה את שלה בזהות של "מכורה לפורומים" - זו לא אני. 2. בדיעבד שמתי לב , שכתבה כאן עוד שלומית לפניי ועימה הסליחה. יש לי תחושה ש"דרכתי פה על איזו יבלת" ואין לי מושג מהי. לא היה בי כל רצון לעורר את כעסך, רציתי רק לנסות להיעזר. הייתכן שפלשתי לפורום סגור ואינטימי? נותרתי עם תחושה לא נעימה. מבינה שיש פה מתח שלא קשור אליי ובכל זאת. מקווה בשבילכם שהאוירה פה תשתפר.

שלום ענית לאחת המטופלות למטה לגבי היקשרות של מטופלים במטפלים: "יש סיבות רבות להקשרות כזו. לא אמנה את התיאורטיות שבהן, די אם נחשוב על אדם המקדיש לנו בקביעות זמן איכות, רק לנו, מקשיב, לא שופט, מקבל אותנו כמו שאנו, עוזר לנו לקבל את עצמנו". אני בטיפול שנתיים וחצי ואני כל הזמן מרגישה שהיא כן שופטת אותי, וכשאני מעירה לה על זה היא מתחילה להתנצל, ולמצוא כל מיני הסברים למשפטים שלה.... זה עיצבן אותי ואפילו הרחיק אותי. אני מרגישה אפילו שהיא כבר "מפחדת" להתמודד אותי למרות שהיא לא ביקשה שנפסיק את הטיפול, אבל אני מרגישה שהיא לא מצליחה להתמודד איתי. בהתחלה היא הייתה כל כך דוחפת, תומכת, עוזרת.... עכשיו היא עוזבת אותי לנפשי למשל, בעבר אם הייתי מבטלת פגישה הייתה מתקשרת, שואלת למה, או לפעמים אפילו מחייבת אותי בתשלום על מנת למנוע ממני ביטולים.. אבל עכשיו היא לא נלחמת, כאילו שנגמרו לה הכלים מולי אבל היא לא מודה בזאת. אני מפחדת לחזור, כי אני לא מצליחה להחליט אם היא כן עוזרת לי או שהיא סתם סוחבת אותי בלי לדעת איך לטפל בי.

תודה אמרתי לה זאת, שאני צריכה שהיא תסחב אותי שהיא תלחם בשבילי, כי אחרת אני מוותרת בקלות לעצמי ונשארת תקועה. הטענה שלה שהיא משנה התנהגות שלה כי, כשהיא לחצה וסחבה היא הרגישה שאני בורחת ממנה ומתנגדת יותר- ואני דווקא אמרתי לה שאני הרגשתי שם יותר את הדאגה והאיכפתייות. נקודה שנייה - אני כן ביקורתית, אבל מבחינה רגשית. אני מאוד רגישה לכל מילה או תנועה מצידה (או מצד אחרים) ונראה לי שקשה לה עם זה נקודה שלישית- היא אמרה שהיא מאוד רוצה לעזור לי והיא מוכנה והיא לא "מוותרת" עלי, אבל הנה, עובדה אני לא הגעתי לשם כבר 3 חודשים והיא לא הרימה טלפון אחד. אבל היא עונה לי אם אני פונה אליה. וזה מאוד משפיל. משפיל כי ברגע אחד אתה מרגיש נתמך, חזק, יש לך עם מי לדבר, מישהו שאיכפת לו לשמוע אותך... וברגע אחד כשאתה יוצא מהחדר כאילו שהיא נעלמת, ואין לך שום קשר עם הדבר החזק שהיה שם!!! אני ממש לא מבינה את זה אני אפילו מרגישה חולשה וקושי בלחזור אליה ולהגיד לה שאני רוצה לדבר על כל זה, כי עצם אי התעניינותה בשלומי (והיא יודעת שאין לי עם מי לדבר), זה פוגע בי קשות ומרחיק אותי. סופ"ש נעים

מה עושים במקרה שלמישהו שיש שפיכה מוקדמת והוא חושש ממערכת יחסים בחורה בגלל שזה יכול להפריע לו באינטימיות איתה ואולי לבעיות אחרות - איך להגיד לה כדי שהיא תקבל את זה בהבנה ?

שלום רב, אנא, ברצוני לשאול: באם תוצאות אימון אישי מאוד משביעות רצון: תחושת התעצמות, התחזקות, שיפור דימוי עצמי, רווחה ושביעות רצון כוללת **** האם יש להכנע ........להתנהלות מניפולטיבית של אדם קרוב שטוען "שיש ללכת לפסיכולוג / פסיכותרפיסט" דווקא ? ********************************************** אעריך התייחסות מקצועית, מכבדת ואמינה. בכבוד והמון תודה.

אודי.. האם להרגיש כל דבר בטיפול.. כמו למשל רצון לקיים יחסי מין עם המטפל.. הם לגיטימים? האם זה משפיע על המטפל? כאשר מטופל/מטופלת רוצים לקיים איתו יחסי מין?

שאלתי היתה רצינית ללא שום צניות. אין לי מושג מהיכן קבלת את הרושם הזה. תודה על התשובה שלומי

בין ארבע קירות של שיגעון אף אחד לא יכול להיכנס אני לא יכולה לצאת בין ארבע קירות של כאב חובטים בי מצד לצד, צוחקים ברעש מהדהד זורקים אותי אל השיגעון אף אחד לא יכול להיכנס אני לא יכולה לצאת חיים שלמים של בדידות וייסורים מתנקזים לארבע קירות כל הפצעים פתוחים וחשופים כל מכה שורפת עוד יותר אף אחד לא מבין בכדי להיכנס לי אין כוחות לצאת בין ארבע קירות של טירטף לא שומעים את זעקותיי ארבע קירות שקופים- אני רואה את העולם אך איני נמצאת בתוכו. העולם לא רואה אותי. כמו בהילוך איטי של סרט ישן- הכל מרוח, מטושטש ולא ברור בתוך ראשי רק קולות וזעקות- לא מרפים, לא נותנים מנוח בין ארבע קירות של בדידות איומה- אני מתחננת אליך- תושיט לי יד, אל תשאיר אותי לבד. במיוחד אם אלו הדקות האחרונות שלי בין ארבע הקירות. אניח את ראשי על כתפיך ובאותו הרגע ממש גבישי הקרח שעטפו את הקירות יישברו אנשום בכבדות את נשימותיי האחרונות- אך לפחות לא לבד.

את נמצאת בהמון כאב... מרגישים זאת מאד. קבלי חיבוק וירטואלי. מרגישים אותך כאן בין ארבע קירות..

"לא חשובה" כי ככה אני מרגישה.. תודה על ההתייחסות ועל כך שהקדשת מזמנך לקרוא את אשר על ליבי מה עושים שמרגישים שפשוט לא רוצים ולא מסוגלים לקום בבוקר ולתפקד? שהכל חסר משמעות וטעם? שהבדידות הולכת ונעשית גדולה מרגע לרגע? שהכאב משתק את הגוף פיזית ונפשית כאחד?

היי, אני בחורה יפה ומוכשרת, אך עד עכשיו לא מימשתי את עצמי או עשיתי משהו בעל ערך בחיי. וזה גורם לי להרגיש לא שווה הרבה. אני נמצאת כרגע בעיצומם של הלימודים ומפללת ליום שאתקבל לעבודה שאוכל להרגיש שאני שווה משהו. אני נמצאת בזוגיות עם מישהו מבוגר ממני והוא כבר איש קריירה ומסתובב בברנז'ה עם חברים מהתחום, ואני תמיד מרגישה נחיתות.הכרנו גם כשהוא לימד אותי בעצם אז זה כבר התחיל ממקום לא שיויוני. הוא תמיד מחמיא ואומר לי שאני מוכשרת וכו', אבל לפני כמה ימים הכל התפוצץ, כששוב יצאנו והיו שם חברים שלו, והגיעה מישהי יפה ומוכשרת אבל כזו שכבר עובדת בעבודה שווה שיכולה להתגאות בה,ומחזיקה בתחביבים מעניינים, ואחרי כמה חילופי דברים הבנתי שגם החבר שלי היה איתה פעם, והתחלתי להרגיש ממש רע. אני מרגישה חסרת ערך לידו, ומרגישה קינאה כלפי אותה בחורה כאילו היא לקחה לי את החיים שהיו צריכים להיות שלי.אני מרגישה שהחבר שלי היה מצפה ממני להיות כמוה, למרות שקרוב לודאי אין לזה ביסוס ממשי. אני מרגישה כמו ילדה קטנה בקשר, כי הוא זה שמלמד אותי דברים למרות שהוא תמיד רוצה להתייעץ איתי בכל נושא. יש לו בית משלו ולי אין (עדיין אצל ההורים) ולכן אני נמצאת הרבה אצלו, וזה לא עשה טוב לקשר כי התחלתי לקבל דברים כמובנים מאליהם ולזלזל,(וכנראה עדיין בראש אני ילדה קטנה ומפונקת שרוצה שהכל ייפול עליה מהשמיים) והוא התחיל לשים לב לזה. אחרי אותה יציאה בכלל נהיה לי רע ולא היה לי נעים להגיד לו למה, כי הוא לא יודע שאני חושדת שהוא היה עם הבחורה ההיא, והתחלתי להרגיש רע גם לגביי עצמי בקשר שאני לא שווה מספיק, וגם לשנוא את עצמי שלא ניצלתי את הכשרונות שלי ולא הגעתי לשומדבר בחיים עדיין.ואני מצד אחד רוצה להיות איתו אבל מצד שני חשה בושה וקינאה ורע לי ואני רוצה רק לבכות כל הזמן. אני לא יודעת איך לצאת מהמצב שבו אני משווה את עצמי למישהו אחרת ורוצה להיות היא כדי להרגיש מוערכת ושווה. ואני לא יכולה להגיד את זה לחבר. אני לא רוצה להיות איתו כדי לא להרגיש כמו ילדה קטנה וחסרת ערך כשהוא היה עם נשים שלדעתי יש להן הרבה יותר מה לתת. ואני גם כועסת עליו שהוא לקח אותי בכלל למקום ביודעין שהיא תהיה שם ולא אמר לי כלום. הייתי רוצה לדעת איך משתחררים מהתחושה ההרסנית הזו. נהייתי אובססיבית לגבי האישה הזו ואני כל הזמן מסתכלת על תמונות ועבודות שלה באתרים וכל הזמן מקללת אותה בלב ושונאת ,חושבת שהיא יותר יפה ויותר מוצלחת ואפילו זה שהיא יותר מלאהממני אני ישר הופכת למשהו טוב כי זה משהו שלדעתי חבר שלי מעדיף. מרגישה שהיא מה שאני הייתי צריכה להיות, כאילו היא תפסה לי את המקום שהיה צריך להיות שלי בעולם הזה. נראה לי שממש התחרפנתי כי במצבי הנורמלי אני בחורה חיובית ומלאת שמחה. אבל בתקופות הרעות אני ממש הופכת לשד. אולי זה מאניה דיפרסיה..?

שיר? נילי? שרית? אופיר? ויש עוד (סליחה אם לא ציינתי את כולן) הכל בסדר?? ואולי מרגישה קצת כמותכן...

לא צריך לצעוק :-) (קשה לי לראות את השם שלי ככה בכותרת..) אני ממש כאן, הודעה מתחתיך.. אבל מודה שאני רגל פה רגל שם... מתנהלת פה בחוסר עניין.. לא מתחברת כל כך לסגנון החדש של הפורום. לא משהו אישי, חלילה, סתם לא מדבר אליי. בדיוק היום תהיתי איך פעם לא יכולתי לסיים הודעה בלי "מקווה שהיה יום נחמד" ודומיו, והיום אני לא אומרת שלום בפתיחה ולא שלום בסוף. כמעט עושה טובה שאני חותמת בשמי. כך קרה.. (תודה שהבחנת בי).

גמאני פה .. תאמת - הרבה יותר בשקט.. עוד נאלמת .. אולי גם נעלמת. לאיודעת. קשה לי קצת כאן. בעיקר שונה ממקודם. אבל , אולי עוד אצליח להביא את עצמי יותר. תודה יקרה על תשומת הלב. מקווה שאצלך טוב יותר.. שרית נ.ב.. נילי ? אופיר ? שיר ? אתן פה ?... הייתי שמחה אם הייתן נותנות סימן "נוכחות" .

היי.. רע לי אני לא מפוקסת נמצאת בשקט ממש לא שקט.. לא מוצאת את עצמי בתוך כל מה שקורה לי לפחות פה.. חימם לי את הלב לראות ששואלים עלי.. אז תודה לכן מיקה ושרית.. אולי לפחות את זה יש לי.. מנסה להאחז די נכשלת ~נילי~ ~נילי~

לא יודעת למה לדבר על זה דווקא פה. אני מרגישה שלא בא לי לבוא אליה השבוע. אחרי שבוע של ערגה הייתה פגישה קצת לא ברורה ויותר לא בא לי. לא בטוחה שאני רוצה להיות בטיפול. ואז הנושא הכספי מגויס בשירות ה.. לא יודעת מה, אולי פחד, ואני מתחילה לחשוב שאולי עשיתי טעות שהחלטתי להתחיל טיפול. שכלכלית, למרות שאני ממש חסכנית, אני לא מצליחה לחסוך שקל, ואם לא הייתי בטיפול היו לי יותר מ-1000 שקלי חסכון בחודש. כבר כתבתי את זה כאן בעבר, אני יודעת, אבל בימים של ריחוק ממנה אני חושבת על כל הדברים הכיפיים שיכולתי לעשות בכסף הזה ולא בטוחה אם זה נכון ללכת לטיפול. כרגע לא בא לי לחפור לעומק ולהבין כל דבר. אני מרגישה שאני צריכה בעיטה הגונה בתחת ו"פשוט" לעשות! או אולי מישהו שירוץ לידי בלי לגעת בי יותר מדיי. רק שירוץ ויריץ. אולי אני פשוט לא יודעת לרוץ עם מישהו. אני מיד מתחילה לזחול לאט, או לחפור למטה. האמת שגם בתיכון תמיד הייתי טובה מאוד בספרינטים ולא טובה בכלל במרחקים ארוכים. ואם מישהו היה רץ לידי הייתי בלי כוונה מתחילה לנשום בקצב שלו וזה היה מקלקל את שלי. אני מתאפקת לא להרים טלפון ולבקש פס השבוע. היא סופר נחמדה, ולא היה לי אכפת אם הייתה חברה שלי, אבל אני לא רוצה אותה כמטפלת. זה חודרני מדיי. מבאס אותי להתכער. אני חושבת לעצמי מה אוכל לקבל ממנה בסוף הטיפול, נניח עוד שנתיים-שלוש, והאם זה שווה 17 אלף שקל... לא שאלה קלה בשביל מי שמתקמצן על כל שטות לעצמו. אני קצת שואלת-אומרת לעצמי שאולי אני צריכה לסמוך על הכוחות שלי ושמה שאקבל מהצטרפות לכל מיני חוגים ומסגרות-פנאי אחרות, בכסף שיחסך, לא בהכרח יקדם אותי פחות מטיפול. יהיו לי כל מיני התנסויות חדשות עם אנשים וסביבות, תהיה העזה להירשם ולהשתתף באופן קבוע במשהו (שאלה שני דברים שאני עושה ממש בקושי), תהיה לי תחושת הצלחה (אבל גם עייפות גדולה מהמאבק המתמשך בעצמי). אולי יהיו לי חברים חדשים. אולי אאמן את עצמי להעיז. אולי גם אלמד להיות קלה עם עצמי, אלמד מה אני אוהבת ומתי לא להקשות על עצמי אם לא בא לי, ולא לקחת קשה מדיי אינטראקציה לא מוצלחת עם שותפים לחוג... אולי במקום ללכת לטיפול כדי לחפור בלמה קשה לי לעשות את כל זה ולמה אני מוותרת- שיחה שרק מבצרת אותי יותר במקום הזה, פשוט אבעט לעצמי שם מאחור, אסדר לעצמי לו"ז קשוח ולא אחרוג ממנו. כן, שוב רשימות... אני לא יודעת... מתבאסת רק מלחשוב על ללכת שוב את אותה הדרך אליה הביתה. אולי לא בא לי יותר. ואני מניחה שהיא תראה בנסיגונת הזו חלק מהתהליך ותבין גם מאיפה זה בא (כי אני יכולה די בקלות לחשוב על סיבות ל"למה דווקא עכשיו" כך אני מרגישה), אבל אולי זה לא "חלק מתהליך" אולי זה סופו? אולי מעבר לרציונליזציות למיניהן, אני פשוט לא רוצה להיות בטיפול? אני לא בטוחה שטיפול ממש יכול לתת לי הרבה. אולי צריך ללמוד לקבל שככה זה. ככה אני ואפשר לחיות איתי לא רע. לא יודעת.. אני יכולה להמשיך לכתוב ולכתוב אבל נראה לי שמספיק. ל.

היי לילך .. רק תדעי שתמיד כיף לקרוא אותך ... אולי תכתבי ספר ואז תרווחי הרבה כסף ואז יכירו אותך הרבה אנשים חדשים וגם עשית משהו בשביל עצמך - טוב אולי קצת נסחפתי .. אבל אם תכתבי אחד כזה אני מבטיחה לקנות אותו . קראתי אותך ופתאום גילתי את המחשבות שלי בתוך מה שכתבת , גם לי לפעמים עוברות מחשבות כאלה בראש שאני הולכת לטיפול כדי להתקדם ואולי במקום להתקדם זה קצת משאיר במקום (גם כלכלית כששליש משכורות הולכת על זה - גם אם רוצים לא נשאר הרבה כסף לעשות דברים אחרים ) לפעמים נראה שאני משתמשת בטיפול דווקא בשביל לא להתמודד עם העולם במקום כן להתמודד איתו , כיאלו זה תופס את כל המקום הנפשי אז ברור שאני לא יכולה לעשות עוד משהו .. כמו תירוץ כזה . בכול מקרה מה שרציתי להגיד שבאמת תמיד מעניין כיף ומעלה חיוך לקרוא את המילים שלך , ואני מאוד מבינה ומזדהה עם מה שכתבת .

הי לילך בכל חודש כשאני מוסרת את השיק אני חושבת לעצמי,איך יכולתי להשתמש בו למטרות אחרות,אולי זה מיותר,סתם נמרח יותר מידי שנים,לפעמים קשה,לפעמים מעצבן ועוד כל מיני כאלה ואחרים.. אני לא מצליחה לבד.לא מצליחה להזיז את עצמי,לא מצליחה להשיג מטרות קטנות וחשובות.לא בטוחה שאצליח להשיג באמצעות הטיפול,אבל כרגע אני מרגישה שאני צריכה לפרגן לעצמי 50 דקות בשבוע למרות המחיר שלהן,כדי לספר מה מרגיז,להתלונן,לקטר,לכעוס,לספר וכו'. אני מרגישה שגם אם הייתי עוזבת,לא הייתי משתמשת בכסף הזה באופן שבו אני חושבת היום . בטוח שהייתי מגייסת תירוצים חכמים .... כשקראתי את ההודעה,קפצה לה שאלה: למה לא להירשם לחוגים,לבעוט מאחור ולהעיז במקביל לטיפול ? האם הטפול מפריע? מקווה שזה בסדר ששיתפתי במחשבותי.. :-) .

שתי ההודעות שלכן ממש מדברות אליי :-) (תודה) גם המחשבה שאולי טיפול זה במקום לחיות את חיי ובאמת לקפוץ למים, וגם הידיעה (הקצת מעציבה), שככל הנראה גם אם לא הייתי בטיפול לא הייתי יודעת באמת להשקיע בעצמי ולפרגן לעצמי תחביבים והנאות קטנות. גם אני לא מצליחה לבד :-( מצליחה קצת, אבל הרבה פעמים זה כרוך במלחמה פנימית קטנה. הרבה פעמים רק היציאה מהבית דורשת התארגנות כזו, פנימית, שמאותתת לי פחד, וניסיון (לפעמים מוצלח) להימנע. פשוט השבוע קשה לי לשכנע את עצמי שזה טוב לי, להיות בטיפול. ומאידך- לא מרגישה שאני בשלב של להחליט להפסיק אותו. היא נחמדה מאוד, באמת, היא גם פסיכולוגית מוכשרת ומבינה אותי, וחכמה ובאמת עובדת קשה. אבל האם זה שווה יותר משליש משכרי? האם זה שווה לא לחסוך כלום לכמה שנים הקרובות ולוותר על תחביבים אפשריים? אני טיפוס מחושב קצת, כלכלית, וזה מפחיד אותי. ומאידך, קשה לי לחשוב על עצמי ממש לבד... וגם המחשבה הזאת קשה לי.. אולי זה כי הטיפול חדש יחסית, ואנחנו עוד קצת רוקדות אחת עם השנייה בהיסוס. כמו סלואו של ילדים. יש רגעים שזה חמים ונחמד, אבל יש רגעים, בעיקר בהתחלה, שהברכיים נעולות והידיים על המותן מאיימות, מביכות מאוד ולא נוחות. העיניים מגששות קצת בפחד אחר המוכר, ואיפשהו בלב אתה מתפלל שבני הכיתה שלך לא צוחקים עליך עכשיו... אין לי כוח לתהליך והיכרות ארוכים. ואני לא רוצה להיות "שלה". לא יודעת למה קשה לי עם זה השבוע.. דפנה, את חושבת שהטיפול יכול *באמת* לעזור לך בדברים איתם קשה לך? אני חושבת על זה בימים האחרונים ונדמה לי שאני תמיד אהיה קצת ככה. תמיד אחשוש קצת מאינטראקציה, תמיד ארחיק את עצמי קצת באיזשהו שלב, ואז אנסה לחזור אבל לא תמיד זה ילך. תמיד אבלע רוק לפני שאתקשר לחברים, תמיד יהיה לי קשה להתמיד ולהגיע למקום-פנאי לבד, תמיד אעדיף להישאר עוד קצת בעבודה עד שאהיה עייפה מכדי לחשוב על שעות הערב כזמן של חיים. הטיפול אולי יתן לי מילים כדי לתאר לעצמי את הסיטואציה, אולי לרכך אותה קצת, אבל אני ממש לא בטוחה שאני לא יכולה לעשות את זה לבד. הטיפול יתן לי אותה בתוך הראש שלי, שזה נחמד שתהיה שם מישהי אוהדת ואוהבת, אבל.. המחיר הכלכלי מפחיד אותי. לשאלתך, לא בטוחה שאני יכולה להרשות לעצמי חוגים במקביל לטיפול. אני חושבת שאני מאוד צריכה אותה שתעזור לי להירשם לחוגים ("צריכה אותה" "שתעזור לי".. אוי וואיי.. צורם)..אבל אין לי את האמצעים לעשות גם וגם. קצת אבסורד.. נוכל לדבר על תעוזה אבל נצטרך להיפרד כדי לממש אותה.. סתם, הקושי הכלכלי קיים באמת-באמת, אבל אני קוראת אותי שוב ומרגישה שזה משהו אחר. פשוט נסיגה רגילה של טיפול. מאידך, בטיפול הקודם, שהיה מסובסד ועלה שליש (!) מהנוכחי, לא חשבתי על כסף פעם אחת. לפעמים אפילו רציתי לשלם לה יותר. אולי פעם בשבועיים יעשו לי טוב מפעם בשבוע?.. לא יודעת.. מתחיל להיות ארוך פה על הדף, ומאוחר (הצצתי לשעון) אז בנתיים לילה טוב, ל.

הוכחת שהזמן בפורום אינו נע כמו במקומות אחרים? מצער לגלות שאודי לא קורא מחשבות (-:

מה אפשר לעשות בטיפול כאשר עולות תחושות של גועל כלפי המטפל? גם כאשר הנושא מדובר... למה זה קורה?

אין דבר כזה.

סליחה אבל יש דבר כזה זה מה שאני מרגישה... וכידוע אם רגשות לא מתווכחים. ומה הקטע שלך... לחתוך ככה ולומר אין דבר כזה..

אין מה להתווכח עם רגשות..

אחת... אפשר לשאול משהו?... את לא חייבת לענות אם את לא רוצה, כמובן... אבל גועל ממה אצל המטפל?

אודי, רציתי לשאול: ביישנות זה משהו רע? אני יודעת שזה לא, ואין מה לעשות כלכך וזה חלק מהאשיות שבי. בכל מסגרת חברתית שאני נמצאת בה- עבודה, לימודים וכו', מה שבולט אצלי זה העובדה שאני ביישנית, ויש גם את תשומת הלב הכללית לזה, לעעמים מלווה בהערות ציניות, אני חייבת לומר, לפעמים בשאלות, כמו "מה את כל כך ביישנית", כאילו שיש לי מה לומר על זה. זה לא היה מפריע לי, אם זה לא היה מפריע לסביבה, נסיתי קצת לעמעם את התכונה שבי, הייתי בטיפול קצר טווח, טיפול בהרפייה(כי אני גם קצת לחוצה) ודמיון מודרך, עשרה מפגשים בערך, בסופו של דבר, המטפל אמר לי שאני צריכה ללמוד לקבל את עצמי כמו שאני. ובזה הסתיים הטיפול, בקיצור, נכנסתי ביישנית ויצאתי אותו הדבר, אפילו לא 'אותה גברת בשינוי אדרת', מזכיר קצת את המשל עם 'השועל והכרם'-בטח מכיר. הרב קונפליקטים יש לי בעניין, מתי צריך להשלים, לקבל , להרפות, במחשבה שהמאבק הוא חסר טעם, ואולי גם מיותר. ומתי להתעקש בחחשבה הפוכה? -

שלום לך גליה, המילה ביישנית לא אומרת הרבה ,תביאי מקרה.

אף פעם לא חשבתי כך בעניין ביישנות אצל ילדים. אני עובדת עם הזאטוטים, ובישנות אצלם נחשבת בעיני כתכונה ככל התכונות. ולפי המשפט האחרון שלך, עדיף שיהיו כולם ביישנים?? מעניין!

שלום וברכה אני משוחחת עם עצמי כאילו היו ססביבי אנשים שאני מכירה או לא מכירה, מן שיחות דמיוניות שכאלה.ואיך שאני מכירה את עצמי אני נורמאלית לגמרי. לפעמים מהצד הייתי רואה גם את אמא שלי מתנהגת כך בלי שהיא תרגיש שמסתכלים בה. נסיתי הרבה פעמים להפסיק עם השיחות הדמיוניות האלהוזה לא הלך. גם עם המטפלת שלי אני מדברת בלי סוף בכאילו, אני מתבישת לספר לה. חוץ מזה שאני פוחדת שיתפסו אותי על חם , זה בכלל לא מפריע לי, אני אפילו נהנית מזה. השאלה היא אם אני צריכה להיות מוטרדת מזה. תודה

יש לי בת בגיל 17 שנוהגת לגנוב מאנשים שהיא די מקורבת אליהם, כאשר נתפסת מודה ומחזירה הכל. היא מטופלת ע"י למיקטל לאחר איבחון פסיכיאטר. בנוסף כשנה היתה מטופלת אצל פסיכולוגית שלצערי בנושא זה כנראה לא הצליחה לגרום לביתי להתגבר על הדחף לגנוב. השאלה למי לפנות לקבלת עזרה בטיפול בבתי. אודה על התגובה המהירה תודה מראש ויום טוב.

אני בין עבודות. כמה כואב להבין שאין לי חיים בלי עבודה.כלום.נאדה. אני בת 38 בלי משמעות בחיים.

התוכל להתייחס לבעיית ההתמכרות לפורומים? טיפול - מחייב מטפל, או אפשרי טיפול עצמי? במצבים בהם אין מערכות תמיכה חברתיות - משפחתיות? תודה.

אני שואלת כמה שאלות שונות בשמות שונים.

אבל איך מטפלים?????

כשאני שומעת על טיפול רפואי כמו ניתוח אצל משהו מהמשפחה שלי אני נכנסת ללחץ, יש לי מעין צניחה של לחץ דם או סוכר, אני ממש על סף עילפון. האם זו חרדה? האם ניתן לטפל בכזה סימפטום?

שלום רב לך נועה, תגובתך אינה חריגה ישנם רבים המגיבים כמוך למצבים אותם את מתארת. ניתן בהחלט ללמוד כיצד לשלוט בצורה רצונית באותן תגובות לאותם גרויים. אשמח לעזור לך בברכה חמה ד"ר יגאל גליקסמן

שלום רב לך נועה, תגובתך אינה חריגה ישנם רבים המגיבים כמוך למצבים אותם את מתארת. ניתן בהחלט ללמוד כיצד לשלוט בצורה רצונית באותן תגובות לאותם גרויים. א%F

ערב טוב אני בת 33נשואה +1 רבות מתואר ומסופר על נושא חרדת נטישה והשפעתה על הזוגיות שלנו .. על ילדינו וכו הייתי רוצה מס' הבהרות בעניין...תמיד אמרו עלי בקשרים שאני סובלת מחרדת נטישה (לא איש מקצוע .. "חברות") אני בת להורים נשואים נישואים הלואי על כולנו (טפו טפו טפו).... אבא שהייתי המועדפת שלו... ממה יכולה להתעורר אצלי חרדת נטישה.. אני אתן דוגמא כשהייתי בתחילת הקשר עם בעלי .. אם הוא לא היה מתקשר כמה שעות חשבתי שנגמר בינינו ... אם היה אומר לי ביי.. במקום ביי מתוקה(למשל) יכולתי לחשוב שיש לו מישהי אחרת וכו וכו .. אגב בדכ מול בני הזוג שלי לא הייתי חופשת את הפחדים האלה ואני מצטיירת תמיד כבן אדם שמח .. שלא עושה עניין מכלום "זורמת" אבל מול חברות תמיד הוא כן או לא אם ככה מה יכול לגרום לי לתחושות אלה ואיך אני יכולה באיזה מסגרת הורית לחסוך אותם מביתי בת ה -3

שלום! בשנים האחרונות אני עובר תהליך של התרחקות מאנשים. אני מרגיש פחות ופחות מחובר לאנשים סביב, פחות ופחות צורך בסביבה אנושית. אבל זה לא מה שמפריע לי. הבעיה מגיעה מהתגובה של הסביבה. אני בן 21, כך שאני עוד גר עם המשפחה, ואני מרגיש לא מחובר. כאילו אני גורם נפרד שלא קשור. אני לא רוצה קשר עם האנשים האלה ולא אכפת לי מהם. וזה מפריע להם. נוצרות הרבה אי נעימויות עקב הנתק הזה. כנ"ל לגבי החברים. אנשים שאני בקשר איתם 10 שנים ויותר, וכבר לא מתחשק לי להיות איתם בקשר. לא בגלל שהם עשו לי משהו, אלא סתם כי לא בא לי. רק אתמול קיבלתי צעקות מאבא שלי (סליחה על הביטוי, אני מצטט) שאני לא שם ז' על אף אחד. לא היה לי נעים לומר לו כמה הוא צודק... איך מתמודדים עם סיטואציה כזאת? תודה!

דבר ראשון, תודה על התגובה. אני אומר שאני לא מעוניין בקשר עם אנשים, אבל הקשר כבר קיים. ואנשים באים אליי. זו בדיוק הבעיה, שאני לא יכול סתם לנתק את הקשר כי אני חי עם האנשים האלה. ככה נוצרות הרבה אי נעימויות.

שלום אודי אני בן 32 אני בתול (כן עד כמה שזה נשמע נורא זה המצב)יש לי בעיות קשות ורציניות בנוגע לזהות המינית דבר המכניס אותי לעיתים די תכופות באחרונה למצב של דיכאון כולל כל התסמינים המוכרים של דיכאון. אני נמשך לסוג מאוד מסויים וספציפי של גברים ולחלק מסויים מאוד בגוף הגבר- שיער הראש!הוא חייב להיות קצר ולפי טעמי. עד כמה שזה נשמע הזוי וזה הזוי, שם מתמקדת המשיכה ושם בלבד. אין לי משיכה לגוף גם אם זה יהיה הגבר הכי מושלם בעולם ויהיה לו שיער טיפה ארוך או כזה שלא יראה לי לא אמשך כלל וכבר חפרתי ובדקתי וראיתי שמה לעשות זה המצב וזה נכון ואולי טוב שכך כי יש לי פוביה רצינית ביותר מהדבר הזה שנקרא "הומו", כשאני רואה גברים נשיים אני נגעל וכשאני רואה שני גברים ברחוב מתנשקים אני נרתע מזה וזה נראה לי דבר שהוא לא בסדר. פעם אחת הייתי עם גבר(חבר טוב שלא בקטע בכלל רק רצה לנסות) שחדר אלי לא עד הסוף אני לא מחשיב את זה כי לא היה שם כלום מעבר ל"כניסה ויציאה מהירה" שום גמירה שום כלום לא נהניתי מזה אפילו זה כאב נשבעתי לעצמי שלא אעשה את זה יותר ולא עשיתי, אבל המחשבה על יחסי מין עם גבר מחרמנת אותיואם אני מאונן אז אני גם כן מדמיין גבר, לעיתים גם אשה. אני כן מסתכל גם על נשים ויש נשים מדהימות שאני יכול לבהות בהם דקות ארוכות אבל לעולם לא העזתי להתקרב אליהן לצאת איתן ובודאי שלא העזתילהגיע איתן למיטה וגם אם רציתי אז פחדתי מהמחשבה שלא אמשך ולא יעמוד לי והפחד הזה שיתק אותי ולכן זה לא קרה. לא הייתי בשום דייט עד היום, המצבים היחידים שגם לא העלו כלום זה עם בנות שהכרתי קודם לכן בעבודה וכאלה מקומות.מצטער על התקציר הארוך ניסיתי שיהיה קצר אני יודע שאני נדרש לטיפול מיידי והייתי צריך כבר לפני 10 שנים לטפל בזה ולא העזתי.כל הביטחון העצמי שלי ירד לטמיון איבדתי את רוב החברים שלי כי פשוט ברחתי כי התחילו לשאול שאלות. לא טוב לי השינה דפוקה התיאבון העורער הרש לא כאן. לא יכול לחשוב על העובדה שפסיכולוג ישכנע אותי לצאת מאיזה ארון לא מתאים לי חיים כאלה אני אוהב ילדים רוצה ילדים וזועק למשפחה משלי אבל הכל בדמיון וזהו. קיבלתי כבר את עניין המשיכה שסיפרתי לך עליה אני מרגיש שאם אעבוד חזק אולי אוכל להימשך גם לנשים כך אני רוצה לחשוב לפחות. לא יודע למי לפנות אני לא במצב נפשי טוב עכשיו כשעושים לידי סקס בבית אני נרתע ואפילו מקנא כי אני כאילו יודע שאני לא יכול. אולי כי זה מה שהכנסתי לעצמי לראש. אין לי כח לחפור בעצמי יותר כי איבדתי שליטה! למי אני אמור לפנות והאם לפסיכולוג או פסיכולוגית? אודי, סליחה שהכל מבולגן במה שכתבתי. מילה של אופטימיות בשבילי ונתינת כיוון מאוד תעזור לי כרגע. איזה סוג פסיכולוג אני צריך בכלל אני לא יודע. אני מוצא את עצמי יושב ואומר לעצמי אני לא מאמין שהסרט הרע הזה הוא בחיים שלי אבל תראה איזה קטע, זה יותר מסרט רע זה סרט אימים וזה החיים שלי, רק שלי לצערי. כל בוקר קם עם זה כל ערב נרדם אם זה אם נרדם בכלל. אין מצב שדחקתי את היצר הזה כל כך הרבה שנים ועכשיו פתאום אני אכנע לו אין מצב! תוהה אם איזה אישה בכלל תרצה מישהו מוזר כמוני כועס על עצמי מאוד שלא טיפלתי בעצמי קודם אבל זה לא יעזור זה היה. אודי תודה על הזמן שהקדשת מזמנך לקרוא את המכתב ושוב סליחה על "מגילת העצמאות". אין לי כוחות יותר, נגמר! אבל כבר בחרתי-חיים!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!! ואעמוד מאחורי הבחירה. תודה רבה ולהתראות אסף!

אני בן 22 ואין כלל חיי חברה, אין לי בכלל חברים, ולא משנה מה אני לא מצליח לרכוש חברים מסיבות כאלו ואחרות, אני בגיל ההתבגרות (החל מגיל 14) הייתי קורבן לחרם חברתי והתעללות של חברי לכיתה, היו נוהגים להשפיל אותי מידי יום וזה היה סיוט - כמובן שזה השפיע עליי מידי ומהר מאוד מצאתי את עצמי במצבי רוח קשים ומסוגר חברתית (מרצון) אם השנים (עד סוף התיכון) זה הלעג וההשפלות כלפי אומנם פחתו משמעותית אך עדיין חלק גדול מהשכבה היו ךועגים וצוחקים עליי, זה פשוט הפך להיות משהו בשגרה, וזה פשוט הרס לי את החיים לאט לאט נכנסתי למין דיכאון, מיותר להגיד שזה היו החוויות של בגיל ההתבגרות ולא חויות שמתבגרים אחרים חוים לצערי הרב, ולצערי זה גם השפיע עלייברמה האישיותית, לצבא הגעתי בן אדם מדוכא חסר אנרגיה ומאוד מאוד ממורמר וכעוס וחסר כל כישורים חברתיים, בצבא אומנם לא נפלתי קורבן לללעג יותר מידי, אך לא הייתי מסתדר כמעט אם אף אחד ולא התחברתי כלל לאנשים..וגם לא רציתי..רק בגיל 20 התחלתי לצאת מהדיכאון בעודני חייל..וניסיתי להתחבר אם אנשים שעוד אכשהו הייתה ביננו כימיה עוד מתקופת התיכון, וזה התחיל יפה אך לאט לאט הם דחו אותי, אין לי ולבני גילי הרבה במשותף, אני לא ידעתי כמעט לנהוג באוטו, לא יצאתי אף פעם למסיבות ולא היו לי חברים או חברות..לכן אני די בולט בהיותי "חריג" בכל מיקרה לאט לאט הם היו דוחים אותי ולא רצו כל קשר אליי, הם היו מסננים אותי כאשר הם היו יוצאים עד שהבנתי את הרמז ונתקתי מגע....כבר שנה שאני מנסה לצור קשרים חברתיים..אך עדיין אנשים פשוט דוחים אותי..בהתחלה עוד הייתי יוצא לבד בתקווה לפגוש משוה מוכר..אבל זה היה מיותרץץולא נעים ואני כבר לא עושה את זה..בקיצור אין לי חברים כי למרות שלעומת התיכון שאני הסתגרתי נוכח הלעג והחרדות שפיתחתי מאנשים, גם כיום יש פחדים אך אני מנסה וכולם דוחים אותי והתואה היא שאני בן 22 ללא חיי חברה וממורמר וכעוס.. מה את חושבת על זה? יש עוד אנשים במצבי או שזה ממש לא נורמלי וחריג? אני גם רוצה לציין ששיש לי בעיות בזהות המינית וכבר בעבר עוד בתיכון(לקראת הסוף) מישהו הפיץ עליי שאני הומו כי ככה הוא חשב כי הסתכלתי עליו מתוך סקרנות..ופשוט שרף אותי לגמרי..בנוסף להכול כולם אז..ועד היום חשבו שאני הומו...זה דבר שקשה מאוד להתמודד איתו..אומנם עברו 4 שנים..אבל עדיין אני באותו מקום ואין לי חברים ומי שלמד איתי בבית ספר חושב שאני הומו...כי זהפ שוט תפס בצורה בילתי רגילה ..כול הבית ספר דיבר על זה.. וכרגע אני לא..כי עובדה שאני פשוט נמשך ונתעניין בבנות..אבל זה לא רלוונטי אלייך.. אז אני שואל לעצתך ולדעתך...חשוב לי לציין שאין לי כישורים חברתיים..וכל מקום שאני מגיע די דוחים אותו ולא מתחברים איתי..

הפסיכולוגית שלי התייאשה ממני,ומחוסר היכולת שלי לעמוד בגבולות הטיפול - כלומר,מבלי לשלוח הודעות טקסט ומיילים בין הפגישות,מחוץ לזמנים שהיא מאפשרת זאת... אני יודעת שיש צדק בדבריה,וזה כבר אחרי שנה וחצי של טיפול..אבל היום היא אמרה שאם אני לא יכולה לקבל את הטיפול במגבלותיו - כדאי שנחשוב על משהו אחר בשבילי.הרגשתי שדלת נסגרת על פניי.אני רוצה להיות קרובה ושהיא תדאג לי ותילחם אתי למעני.לא יכולתי לשאת את הכאב והעזיבה שלה.קמתי ועזבתי את הפגישה לפני סופה.אני לא חושבת שהיא אוהבת אותי או רוצה להמשיך לטפל בי.ואני מרגישה יתומה.כאילו אין לי בית ואין לי הגנה בסיסית,אין עוד מקום מבטחים.אני לא יודעת מה לעשות.

כמה צפוי...לא יודעת מה חשבתי שבאתי לכאן לשאול ולהיתמך.. תמיד תהיה בצד של המקצוע.לא יכול להיות שמשהו באינסטינקטים ובתחושת הבטן "שלנו" (המטופלים, אנשי העם..)הוא נכון או צודק.וכוונות המטפל תמיד טהורות ואלטרואיסטיות.

אחוות מטפלים... איך זה שאתם תמיד מסנגרים אחד על השני..

נראה לי בכל תחילת טיפול רצוי שהפסיכולוג ידגיש למטופל שהוא לא תחליף לשום אדם בחייו... הרבה פעמים אנחנו גולשים (כן גם אני..) ושוכחים שזה אדם שנמצא איתנו לשעה בשבוע ולאחר מכן נעלם מחיינו... אולי בגלל זה הרצון לקשר פי כמה יותר עוצמתי ויותר מציק..