פורום פסיכולוגיה קלינית

אני לא יודעת מה קרה בינינו...למה פתאום אחרי כל השנים האלה נראה לי שאין ביכולתך לעזור לי בכלל... פעם הייתי כל כך תלויה בך...בכל מילה שיוצאת לך מהפה,כל מבט,כל תנועה. עברנו המון ביחד...כשרק התחלתי טיפול התאהבתי בך קשות והתגברנו על זה יחד.עם השנים הפכתי לי מין אבא שלא היה לי... מה לא היה שם? עבדנו על התעללות בילדות,על אבל ואובדן,על נישויאם גרועים,גירושים... מה קרה שפתאום נורא לבד לי?שאני חושבת עשרים פעם אם לא לבטל את הטיפול הבא?זה משהו שאתה שידרתי לי? שנמאס לך כבר מהבכיינות שלי?(די מובן אם להגיד את האמת.) לא פעם עזרת לי מעבר לגבולות של טיפול רגיל... רק פעם אחד פישלת בגדול...אבל תיקנת את עצמך במהירות. כל כך רע לי...וכלום ממה שאמרת לי בפעם האחרונה הצליח לגעת בי באמת. למצוא לעצמי בן זוג אמרת...חוג חברות...משמעות... אבל אני לא מסוגלת.לא יעזור כמה פעמים תחזור על זה,תסביר לי את ההיגיון שמאחורי הדברים.אני שונאת את הלבד אבל לא מסוגלת לשבור את המעגל הזה. ועכשיו גם אתה כבר לא בתוכי... מה עושים מפה?

קודם כל תודה שעוד ענית לי.מעריכה את זה מאוד. מחר בצהריים...ואני מתה מפחד. מה אם הוא באמת ויתר עלי?

רציתי לרשום לך עוד אתמול אך לא היו לי הכוחות הנפשיים לעשות זאת... עכשיו המועקה קשה מנשוא.. והחלטתי לרשום לך בכל זאת ואני רואה שיש כאן חוקים חדשים שאתה לא מגיב בסופ"ש .. גם לא יהיה טיפול השבוע..וכנראה גם לא בשבוע הבא.. מרגישה לבד במערכה.. מדובר במשהו שקשור לטיפול שלי,אבל לא רק.. גם הרבה דברים אחרים..מרגישה בדאון נוראי..לא יכולה לשאת תתחושות האלה. חן

אודי, מרגישה בדאון נוראי ואין לי כוחות לכלום.כבר כמה ימים כואב לי נפשית ופיזית מבלי סיבה נראית לעין,לחלוטין חסרת כוחות,ולא רואה שם אור בקצה הכל חושך ..חושך..ורק חושך,אני מרגישה ששום דבר לא יוכל להרים אותי בחזרה,אני כבר לא מתמודדת,כבר לא מסוגלת,כבר אין מאיפה לשאוב כוחות. ושבוע שעבר אמרתי לו שאין לי איך לשלם וכנראה לא אגיע לפגישה השבוע עד שאני אראה איך אני אצליח להתארגן כלכלית..אבל לא היה אכפת לו.כלום. כבר לא מצליחה לתפקד עם הכאבים הנוראיים בגוף ,בנפש.מנסה להתעלות על עצמי אבל כאילו הגוף שכל כך כואב מושך מטה ועכשיו הכי צריכה אותו והוא לא שם.ציפיתי לפחות שיציע איזה שהוא פתרון שנדבר בטלפון עד שתהיה לי אפשרות כלכלית לחזור לטיפול(ומדובר על כמה שבועות..) אבל לא רק שהוא לא הציע הוא שמע אותי מתרסקת בטלפון ולא היה אכפת לו פשוט סיים את השיחה,השאיר לבד לבד. עכשיו כבר לא מצפה ממנו לכלום. מרגישה עוד יותר חוסר כוחות ואנרגיות אחרי השיחה איתו.לא יודעת כבר מה לומר,לא יודעת למה הוא כל כך לא מוכן להיות שם ,רק להושיט יד ,לעזור אני עד כדי כך ז..? למה? אין לי כוחות עייפה מהמאבקים והמלחמות שלי עם עצמי מוותרת...

רציתי רק להבהיר כמה דברים: 1. אני כתבתי בשם עצמי בלבד וזאת שהוסיפה את שלה בזהות של "מכורה לפורומים" - זו לא אני. 2. בדיעבד שמתי לב , שכתבה כאן עוד שלומית לפניי ועימה הסליחה. יש לי תחושה ש"דרכתי פה על איזו יבלת" ואין לי מושג מהי. לא היה בי כל רצון לעורר את כעסך, רציתי רק לנסות להיעזר. הייתכן שפלשתי לפורום סגור ואינטימי? נותרתי עם תחושה לא נעימה. מבינה שיש פה מתח שלא קשור אליי ובכל זאת. מקווה בשבילכם שהאוירה פה תשתפר.

שלום ענית לאחת המטופלות למטה לגבי היקשרות של מטופלים במטפלים: "יש סיבות רבות להקשרות כזו. לא אמנה את התיאורטיות שבהן, די אם נחשוב על אדם המקדיש לנו בקביעות זמן איכות, רק לנו, מקשיב, לא שופט, מקבל אותנו כמו שאנו, עוזר לנו לקבל את עצמנו". אני בטיפול שנתיים וחצי ואני כל הזמן מרגישה שהיא כן שופטת אותי, וכשאני מעירה לה על זה היא מתחילה להתנצל, ולמצוא כל מיני הסברים למשפטים שלה.... זה עיצבן אותי ואפילו הרחיק אותי. אני מרגישה אפילו שהיא כבר "מפחדת" להתמודד אותי למרות שהיא לא ביקשה שנפסיק את הטיפול, אבל אני מרגישה שהיא לא מצליחה להתמודד איתי. בהתחלה היא הייתה כל כך דוחפת, תומכת, עוזרת.... עכשיו היא עוזבת אותי לנפשי למשל, בעבר אם הייתי מבטלת פגישה הייתה מתקשרת, שואלת למה, או לפעמים אפילו מחייבת אותי בתשלום על מנת למנוע ממני ביטולים.. אבל עכשיו היא לא נלחמת, כאילו שנגמרו לה הכלים מולי אבל היא לא מודה בזאת. אני מפחדת לחזור, כי אני לא מצליחה להחליט אם היא כן עוזרת לי או שהיא סתם סוחבת אותי בלי לדעת איך לטפל בי.

תודה אמרתי לה זאת, שאני צריכה שהיא תסחב אותי שהיא תלחם בשבילי, כי אחרת אני מוותרת בקלות לעצמי ונשארת תקועה. הטענה שלה שהיא משנה התנהגות שלה כי, כשהיא לחצה וסחבה היא הרגישה שאני בורחת ממנה ומתנגדת יותר- ואני דווקא אמרתי לה שאני הרגשתי שם יותר את הדאגה והאיכפתייות. נקודה שנייה - אני כן ביקורתית, אבל מבחינה רגשית. אני מאוד רגישה לכל מילה או תנועה מצידה (או מצד אחרים) ונראה לי שקשה לה עם זה נקודה שלישית- היא אמרה שהיא מאוד רוצה לעזור לי והיא מוכנה והיא לא "מוותרת" עלי, אבל הנה, עובדה אני לא הגעתי לשם כבר 3 חודשים והיא לא הרימה טלפון אחד. אבל היא עונה לי אם אני פונה אליה. וזה מאוד משפיל. משפיל כי ברגע אחד אתה מרגיש נתמך, חזק, יש לך עם מי לדבר, מישהו שאיכפת לו לשמוע אותך... וברגע אחד כשאתה יוצא מהחדר כאילו שהיא נעלמת, ואין לך שום קשר עם הדבר החזק שהיה שם!!! אני ממש לא מבינה את זה אני אפילו מרגישה חולשה וקושי בלחזור אליה ולהגיד לה שאני רוצה לדבר על כל זה, כי עצם אי התעניינותה בשלומי (והיא יודעת שאין לי עם מי לדבר), זה פוגע בי קשות ומרחיק אותי. סופ"ש נעים

מה עושים במקרה שלמישהו שיש שפיכה מוקדמת והוא חושש ממערכת יחסים בחורה בגלל שזה יכול להפריע לו באינטימיות איתה ואולי לבעיות אחרות - איך להגיד לה כדי שהיא תקבל את זה בהבנה ?

שלום רב, אנא, ברצוני לשאול: באם תוצאות אימון אישי מאוד משביעות רצון: תחושת התעצמות, התחזקות, שיפור דימוי עצמי, רווחה ושביעות רצון כוללת **** האם יש להכנע ........להתנהלות מניפולטיבית של אדם קרוב שטוען "שיש ללכת לפסיכולוג / פסיכותרפיסט" דווקא ? ********************************************** אעריך התייחסות מקצועית, מכבדת ואמינה. בכבוד והמון תודה.

אודי.. האם להרגיש כל דבר בטיפול.. כמו למשל רצון לקיים יחסי מין עם המטפל.. הם לגיטימים? האם זה משפיע על המטפל? כאשר מטופל/מטופלת רוצים לקיים איתו יחסי מין?

שאלתי היתה רצינית ללא שום צניות. אין לי מושג מהיכן קבלת את הרושם הזה. תודה על התשובה שלומי

בין ארבע קירות של שיגעון אף אחד לא יכול להיכנס אני לא יכולה לצאת בין ארבע קירות של כאב חובטים בי מצד לצד, צוחקים ברעש מהדהד זורקים אותי אל השיגעון אף אחד לא יכול להיכנס אני לא יכולה לצאת חיים שלמים של בדידות וייסורים מתנקזים לארבע קירות כל הפצעים פתוחים וחשופים כל מכה שורפת עוד יותר אף אחד לא מבין בכדי להיכנס לי אין כוחות לצאת בין ארבע קירות של טירטף לא שומעים את זעקותיי ארבע קירות שקופים- אני רואה את העולם אך איני נמצאת בתוכו. העולם לא רואה אותי. כמו בהילוך איטי של סרט ישן- הכל מרוח, מטושטש ולא ברור בתוך ראשי רק קולות וזעקות- לא מרפים, לא נותנים מנוח בין ארבע קירות של בדידות איומה- אני מתחננת אליך- תושיט לי יד, אל תשאיר אותי לבד. במיוחד אם אלו הדקות האחרונות שלי בין ארבע הקירות. אניח את ראשי על כתפיך ובאותו הרגע ממש גבישי הקרח שעטפו את הקירות יישברו אנשום בכבדות את נשימותיי האחרונות- אך לפחות לא לבד.

את נמצאת בהמון כאב... מרגישים זאת מאד. קבלי חיבוק וירטואלי. מרגישים אותך כאן בין ארבע קירות..

"לא חשובה" כי ככה אני מרגישה.. תודה על ההתייחסות ועל כך שהקדשת מזמנך לקרוא את אשר על ליבי מה עושים שמרגישים שפשוט לא רוצים ולא מסוגלים לקום בבוקר ולתפקד? שהכל חסר משמעות וטעם? שהבדידות הולכת ונעשית גדולה מרגע לרגע? שהכאב משתק את הגוף פיזית ונפשית כאחד?

היי, אני בחורה יפה ומוכשרת, אך עד עכשיו לא מימשתי את עצמי או עשיתי משהו בעל ערך בחיי. וזה גורם לי להרגיש לא שווה הרבה. אני נמצאת כרגע בעיצומם של הלימודים ומפללת ליום שאתקבל לעבודה שאוכל להרגיש שאני שווה משהו. אני נמצאת בזוגיות עם מישהו מבוגר ממני והוא כבר איש קריירה ומסתובב בברנז'ה עם חברים מהתחום, ואני תמיד מרגישה נחיתות.הכרנו גם כשהוא לימד אותי בעצם אז זה כבר התחיל ממקום לא שיויוני. הוא תמיד מחמיא ואומר לי שאני מוכשרת וכו', אבל לפני כמה ימים הכל התפוצץ, כששוב יצאנו והיו שם חברים שלו, והגיעה מישהי יפה ומוכשרת אבל כזו שכבר עובדת בעבודה שווה שיכולה להתגאות בה,ומחזיקה בתחביבים מעניינים, ואחרי כמה חילופי דברים הבנתי שגם החבר שלי היה איתה פעם, והתחלתי להרגיש ממש רע. אני מרגישה חסרת ערך לידו, ומרגישה קינאה כלפי אותה בחורה כאילו היא לקחה לי את החיים שהיו צריכים להיות שלי.אני מרגישה שהחבר שלי היה מצפה ממני להיות כמוה, למרות שקרוב לודאי אין לזה ביסוס ממשי. אני מרגישה כמו ילדה קטנה בקשר, כי הוא זה שמלמד אותי דברים למרות שהוא תמיד רוצה להתייעץ איתי בכל נושא. יש לו בית משלו ולי אין (עדיין אצל ההורים) ולכן אני נמצאת הרבה אצלו, וזה לא עשה טוב לקשר כי התחלתי לקבל דברים כמובנים מאליהם ולזלזל,(וכנראה עדיין בראש אני ילדה קטנה ומפונקת שרוצה שהכל ייפול עליה מהשמיים) והוא התחיל לשים לב לזה. אחרי אותה יציאה בכלל נהיה לי רע ולא היה לי נעים להגיד לו למה, כי הוא לא יודע שאני חושדת שהוא היה עם הבחורה ההיא, והתחלתי להרגיש רע גם לגביי עצמי בקשר שאני לא שווה מספיק, וגם לשנוא את עצמי שלא ניצלתי את הכשרונות שלי ולא הגעתי לשומדבר בחיים עדיין.ואני מצד אחד רוצה להיות איתו אבל מצד שני חשה בושה וקינאה ורע לי ואני רוצה רק לבכות כל הזמן. אני לא יודעת איך לצאת מהמצב שבו אני משווה את עצמי למישהו אחרת ורוצה להיות היא כדי להרגיש מוערכת ושווה. ואני לא יכולה להגיד את זה לחבר. אני לא רוצה להיות איתו כדי לא להרגיש כמו ילדה קטנה וחסרת ערך כשהוא היה עם נשים שלדעתי יש להן הרבה יותר מה לתת. ואני גם כועסת עליו שהוא לקח אותי בכלל למקום ביודעין שהיא תהיה שם ולא אמר לי כלום. הייתי רוצה לדעת איך משתחררים מהתחושה ההרסנית הזו. נהייתי אובססיבית לגבי האישה הזו ואני כל הזמן מסתכלת על תמונות ועבודות שלה באתרים וכל הזמן מקללת אותה בלב ושונאת ,חושבת שהיא יותר יפה ויותר מוצלחת ואפילו זה שהיא יותר מלאהממני אני ישר הופכת למשהו טוב כי זה משהו שלדעתי חבר שלי מעדיף. מרגישה שהיא מה שאני הייתי צריכה להיות, כאילו היא תפסה לי את המקום שהיה צריך להיות שלי בעולם הזה. נראה לי שממש התחרפנתי כי במצבי הנורמלי אני בחורה חיובית ומלאת שמחה. אבל בתקופות הרעות אני ממש הופכת לשד. אולי זה מאניה דיפרסיה..?

שיר? נילי? שרית? אופיר? ויש עוד (סליחה אם לא ציינתי את כולן) הכל בסדר?? ואולי מרגישה קצת כמותכן...

לא צריך לצעוק :-) (קשה לי לראות את השם שלי ככה בכותרת..) אני ממש כאן, הודעה מתחתיך.. אבל מודה שאני רגל פה רגל שם... מתנהלת פה בחוסר עניין.. לא מתחברת כל כך לסגנון החדש של הפורום. לא משהו אישי, חלילה, סתם לא מדבר אליי. בדיוק היום תהיתי איך פעם לא יכולתי לסיים הודעה בלי "מקווה שהיה יום נחמד" ודומיו, והיום אני לא אומרת שלום בפתיחה ולא שלום בסוף. כמעט עושה טובה שאני חותמת בשמי. כך קרה.. (תודה שהבחנת בי).

גמאני פה .. תאמת - הרבה יותר בשקט.. עוד נאלמת .. אולי גם נעלמת. לאיודעת. קשה לי קצת כאן. בעיקר שונה ממקודם. אבל , אולי עוד אצליח להביא את עצמי יותר. תודה יקרה על תשומת הלב. מקווה שאצלך טוב יותר.. שרית נ.ב.. נילי ? אופיר ? שיר ? אתן פה ?... הייתי שמחה אם הייתן נותנות סימן "נוכחות" .

היי.. רע לי אני לא מפוקסת נמצאת בשקט ממש לא שקט.. לא מוצאת את עצמי בתוך כל מה שקורה לי לפחות פה.. חימם לי את הלב לראות ששואלים עלי.. אז תודה לכן מיקה ושרית.. אולי לפחות את זה יש לי.. מנסה להאחז די נכשלת ~נילי~ ~נילי~

לא יודעת למה לדבר על זה דווקא פה. אני מרגישה שלא בא לי לבוא אליה השבוע. אחרי שבוע של ערגה הייתה פגישה קצת לא ברורה ויותר לא בא לי. לא בטוחה שאני רוצה להיות בטיפול. ואז הנושא הכספי מגויס בשירות ה.. לא יודעת מה, אולי פחד, ואני מתחילה לחשוב שאולי עשיתי טעות שהחלטתי להתחיל טיפול. שכלכלית, למרות שאני ממש חסכנית, אני לא מצליחה לחסוך שקל, ואם לא הייתי בטיפול היו לי יותר מ-1000 שקלי חסכון בחודש. כבר כתבתי את זה כאן בעבר, אני יודעת, אבל בימים של ריחוק ממנה אני חושבת על כל הדברים הכיפיים שיכולתי לעשות בכסף הזה ולא בטוחה אם זה נכון ללכת לטיפול. כרגע לא בא לי לחפור לעומק ולהבין כל דבר. אני מרגישה שאני צריכה בעיטה הגונה בתחת ו"פשוט" לעשות! או אולי מישהו שירוץ לידי בלי לגעת בי יותר מדיי. רק שירוץ ויריץ. אולי אני פשוט לא יודעת לרוץ עם מישהו. אני מיד מתחילה לזחול לאט, או לחפור למטה. האמת שגם בתיכון תמיד הייתי טובה מאוד בספרינטים ולא טובה בכלל במרחקים ארוכים. ואם מישהו היה רץ לידי הייתי בלי כוונה מתחילה לנשום בקצב שלו וזה היה מקלקל את שלי. אני מתאפקת לא להרים טלפון ולבקש פס השבוע. היא סופר נחמדה, ולא היה לי אכפת אם הייתה חברה שלי, אבל אני לא רוצה אותה כמטפלת. זה חודרני מדיי. מבאס אותי להתכער. אני חושבת לעצמי מה אוכל לקבל ממנה בסוף הטיפול, נניח עוד שנתיים-שלוש, והאם זה שווה 17 אלף שקל... לא שאלה קלה בשביל מי שמתקמצן על כל שטות לעצמו. אני קצת שואלת-אומרת לעצמי שאולי אני צריכה לסמוך על הכוחות שלי ושמה שאקבל מהצטרפות לכל מיני חוגים ומסגרות-פנאי אחרות, בכסף שיחסך, לא בהכרח יקדם אותי פחות מטיפול. יהיו לי כל מיני התנסויות חדשות עם אנשים וסביבות, תהיה העזה להירשם ולהשתתף באופן קבוע במשהו (שאלה שני דברים שאני עושה ממש בקושי), תהיה לי תחושת הצלחה (אבל גם עייפות גדולה מהמאבק המתמשך בעצמי). אולי יהיו לי חברים חדשים. אולי אאמן את עצמי להעיז. אולי גם אלמד להיות קלה עם עצמי, אלמד מה אני אוהבת ומתי לא להקשות על עצמי אם לא בא לי, ולא לקחת קשה מדיי אינטראקציה לא מוצלחת עם שותפים לחוג... אולי במקום ללכת לטיפול כדי לחפור בלמה קשה לי לעשות את כל זה ולמה אני מוותרת- שיחה שרק מבצרת אותי יותר במקום הזה, פשוט אבעט לעצמי שם מאחור, אסדר לעצמי לו"ז קשוח ולא אחרוג ממנו. כן, שוב רשימות... אני לא יודעת... מתבאסת רק מלחשוב על ללכת שוב את אותה הדרך אליה הביתה. אולי לא בא לי יותר. ואני מניחה שהיא תראה בנסיגונת הזו חלק מהתהליך ותבין גם מאיפה זה בא (כי אני יכולה די בקלות לחשוב על סיבות ל"למה דווקא עכשיו" כך אני מרגישה), אבל אולי זה לא "חלק מתהליך" אולי זה סופו? אולי מעבר לרציונליזציות למיניהן, אני פשוט לא רוצה להיות בטיפול? אני לא בטוחה שטיפול ממש יכול לתת לי הרבה. אולי צריך ללמוד לקבל שככה זה. ככה אני ואפשר לחיות איתי לא רע. לא יודעת.. אני יכולה להמשיך לכתוב ולכתוב אבל נראה לי שמספיק. ל.

היי לילך .. רק תדעי שתמיד כיף לקרוא אותך ... אולי תכתבי ספר ואז תרווחי הרבה כסף ואז יכירו אותך הרבה אנשים חדשים וגם עשית משהו בשביל עצמך - טוב אולי קצת נסחפתי .. אבל אם תכתבי אחד כזה אני מבטיחה לקנות אותו . קראתי אותך ופתאום גילתי את המחשבות שלי בתוך מה שכתבת , גם לי לפעמים עוברות מחשבות כאלה בראש שאני הולכת לטיפול כדי להתקדם ואולי במקום להתקדם זה קצת משאיר במקום (גם כלכלית כששליש משכורות הולכת על זה - גם אם רוצים לא נשאר הרבה כסף לעשות דברים אחרים ) לפעמים נראה שאני משתמשת בטיפול דווקא בשביל לא להתמודד עם העולם במקום כן להתמודד איתו , כיאלו זה תופס את כל המקום הנפשי אז ברור שאני לא יכולה לעשות עוד משהו .. כמו תירוץ כזה . בכול מקרה מה שרציתי להגיד שבאמת תמיד מעניין כיף ומעלה חיוך לקרוא את המילים שלך , ואני מאוד מבינה ומזדהה עם מה שכתבת .

הי לילך בכל חודש כשאני מוסרת את השיק אני חושבת לעצמי,איך יכולתי להשתמש בו למטרות אחרות,אולי זה מיותר,סתם נמרח יותר מידי שנים,לפעמים קשה,לפעמים מעצבן ועוד כל מיני כאלה ואחרים.. אני לא מצליחה לבד.לא מצליחה להזיז את עצמי,לא מצליחה להשיג מטרות קטנות וחשובות.לא בטוחה שאצליח להשיג באמצעות הטיפול,אבל כרגע אני מרגישה שאני צריכה לפרגן לעצמי 50 דקות בשבוע למרות המחיר שלהן,כדי לספר מה מרגיז,להתלונן,לקטר,לכעוס,לספר וכו'. אני מרגישה שגם אם הייתי עוזבת,לא הייתי משתמשת בכסף הזה באופן שבו אני חושבת היום . בטוח שהייתי מגייסת תירוצים חכמים .... כשקראתי את ההודעה,קפצה לה שאלה: למה לא להירשם לחוגים,לבעוט מאחור ולהעיז במקביל לטיפול ? האם הטפול מפריע? מקווה שזה בסדר ששיתפתי במחשבותי.. :-) .

שתי ההודעות שלכן ממש מדברות אליי :-) (תודה) גם המחשבה שאולי טיפול זה במקום לחיות את חיי ובאמת לקפוץ למים, וגם הידיעה (הקצת מעציבה), שככל הנראה גם אם לא הייתי בטיפול לא הייתי יודעת באמת להשקיע בעצמי ולפרגן לעצמי תחביבים והנאות קטנות. גם אני לא מצליחה לבד :-( מצליחה קצת, אבל הרבה פעמים זה כרוך במלחמה פנימית קטנה. הרבה פעמים רק היציאה מהבית דורשת התארגנות כזו, פנימית, שמאותתת לי פחד, וניסיון (לפעמים מוצלח) להימנע. פשוט השבוע קשה לי לשכנע את עצמי שזה טוב לי, להיות בטיפול. ומאידך- לא מרגישה שאני בשלב של להחליט להפסיק אותו. היא נחמדה מאוד, באמת, היא גם פסיכולוגית מוכשרת ומבינה אותי, וחכמה ובאמת עובדת קשה. אבל האם זה שווה יותר משליש משכרי? האם זה שווה לא לחסוך כלום לכמה שנים הקרובות ולוותר על תחביבים אפשריים? אני טיפוס מחושב קצת, כלכלית, וזה מפחיד אותי. ומאידך, קשה לי לחשוב על עצמי ממש לבד... וגם המחשבה הזאת קשה לי.. אולי זה כי הטיפול חדש יחסית, ואנחנו עוד קצת רוקדות אחת עם השנייה בהיסוס. כמו סלואו של ילדים. יש רגעים שזה חמים ונחמד, אבל יש רגעים, בעיקר בהתחלה, שהברכיים נעולות והידיים על המותן מאיימות, מביכות מאוד ולא נוחות. העיניים מגששות קצת בפחד אחר המוכר, ואיפשהו בלב אתה מתפלל שבני הכיתה שלך לא צוחקים עליך עכשיו... אין לי כוח לתהליך והיכרות ארוכים. ואני לא רוצה להיות "שלה". לא יודעת למה קשה לי עם זה השבוע.. דפנה, את חושבת שהטיפול יכול *באמת* לעזור לך בדברים איתם קשה לך? אני חושבת על זה בימים האחרונים ונדמה לי שאני תמיד אהיה קצת ככה. תמיד אחשוש קצת מאינטראקציה, תמיד ארחיק את עצמי קצת באיזשהו שלב, ואז אנסה לחזור אבל לא תמיד זה ילך. תמיד אבלע רוק לפני שאתקשר לחברים, תמיד יהיה לי קשה להתמיד ולהגיע למקום-פנאי לבד, תמיד אעדיף להישאר עוד קצת בעבודה עד שאהיה עייפה מכדי לחשוב על שעות הערב כזמן של חיים. הטיפול אולי יתן לי מילים כדי לתאר לעצמי את הסיטואציה, אולי לרכך אותה קצת, אבל אני ממש לא בטוחה שאני לא יכולה לעשות את זה לבד. הטיפול יתן לי אותה בתוך הראש שלי, שזה נחמד שתהיה שם מישהי אוהדת ואוהבת, אבל.. המחיר הכלכלי מפחיד אותי. לשאלתך, לא בטוחה שאני יכולה להרשות לעצמי חוגים במקביל לטיפול. אני חושבת שאני מאוד צריכה אותה שתעזור לי להירשם לחוגים ("צריכה אותה" "שתעזור לי".. אוי וואיי.. צורם)..אבל אין לי את האמצעים לעשות גם וגם. קצת אבסורד.. נוכל לדבר על תעוזה אבל נצטרך להיפרד כדי לממש אותה.. סתם, הקושי הכלכלי קיים באמת-באמת, אבל אני קוראת אותי שוב ומרגישה שזה משהו אחר. פשוט נסיגה רגילה של טיפול. מאידך, בטיפול הקודם, שהיה מסובסד ועלה שליש (!) מהנוכחי, לא חשבתי על כסף פעם אחת. לפעמים אפילו רציתי לשלם לה יותר. אולי פעם בשבועיים יעשו לי טוב מפעם בשבוע?.. לא יודעת.. מתחיל להיות ארוך פה על הדף, ומאוחר (הצצתי לשעון) אז בנתיים לילה טוב, ל.

הוכחת שהזמן בפורום אינו נע כמו במקומות אחרים? מצער לגלות שאודי לא קורא מחשבות (-:

מה אפשר לעשות בטיפול כאשר עולות תחושות של גועל כלפי המטפל? גם כאשר הנושא מדובר... למה זה קורה?

אין דבר כזה.

סליחה אבל יש דבר כזה זה מה שאני מרגישה... וכידוע אם רגשות לא מתווכחים. ומה הקטע שלך... לחתוך ככה ולומר אין דבר כזה..

אין מה להתווכח עם רגשות..

אחת... אפשר לשאול משהו?... את לא חייבת לענות אם את לא רוצה, כמובן... אבל גועל ממה אצל המטפל?

אודי, רציתי לשאול: ביישנות זה משהו רע? אני יודעת שזה לא, ואין מה לעשות כלכך וזה חלק מהאשיות שבי. בכל מסגרת חברתית שאני נמצאת בה- עבודה, לימודים וכו', מה שבולט אצלי זה העובדה שאני ביישנית, ויש גם את תשומת הלב הכללית לזה, לעעמים מלווה בהערות ציניות, אני חייבת לומר, לפעמים בשאלות, כמו "מה את כל כך ביישנית", כאילו שיש לי מה לומר על זה. זה לא היה מפריע לי, אם זה לא היה מפריע לסביבה, נסיתי קצת לעמעם את התכונה שבי, הייתי בטיפול קצר טווח, טיפול בהרפייה(כי אני גם קצת לחוצה) ודמיון מודרך, עשרה מפגשים בערך, בסופו של דבר, המטפל אמר לי שאני צריכה ללמוד לקבל את עצמי כמו שאני. ובזה הסתיים הטיפול, בקיצור, נכנסתי ביישנית ויצאתי אותו הדבר, אפילו לא 'אותה גברת בשינוי אדרת', מזכיר קצת את המשל עם 'השועל והכרם'-בטח מכיר. הרב קונפליקטים יש לי בעניין, מתי צריך להשלים, לקבל , להרפות, במחשבה שהמאבק הוא חסר טעם, ואולי גם מיותר. ומתי להתעקש בחחשבה הפוכה? -

שלום לך גליה, המילה ביישנית לא אומרת הרבה ,תביאי מקרה.

אף פעם לא חשבתי כך בעניין ביישנות אצל ילדים. אני עובדת עם הזאטוטים, ובישנות אצלם נחשבת בעיני כתכונה ככל התכונות. ולפי המשפט האחרון שלך, עדיף שיהיו כולם ביישנים?? מעניין!

שלום וברכה אני משוחחת עם עצמי כאילו היו ססביבי אנשים שאני מכירה או לא מכירה, מן שיחות דמיוניות שכאלה.ואיך שאני מכירה את עצמי אני נורמאלית לגמרי. לפעמים מהצד הייתי רואה גם את אמא שלי מתנהגת כך בלי שהיא תרגיש שמסתכלים בה. נסיתי הרבה פעמים להפסיק עם השיחות הדמיוניות האלהוזה לא הלך. גם עם המטפלת שלי אני מדברת בלי סוף בכאילו, אני מתבישת לספר לה. חוץ מזה שאני פוחדת שיתפסו אותי על חם , זה בכלל לא מפריע לי, אני אפילו נהנית מזה. השאלה היא אם אני צריכה להיות מוטרדת מזה. תודה

יש לי בת בגיל 17 שנוהגת לגנוב מאנשים שהיא די מקורבת אליהם, כאשר נתפסת מודה ומחזירה הכל. היא מטופלת ע"י למיקטל לאחר איבחון פסיכיאטר. בנוסף כשנה היתה מטופלת אצל פסיכולוגית שלצערי בנושא זה כנראה לא הצליחה לגרום לביתי להתגבר על הדחף לגנוב. השאלה למי לפנות לקבלת עזרה בטיפול בבתי. אודה על התגובה המהירה תודה מראש ויום טוב.

אני בין עבודות. כמה כואב להבין שאין לי חיים בלי עבודה.כלום.נאדה. אני בת 38 בלי משמעות בחיים.

התוכל להתייחס לבעיית ההתמכרות לפורומים? טיפול - מחייב מטפל, או אפשרי טיפול עצמי? במצבים בהם אין מערכות תמיכה חברתיות - משפחתיות? תודה.

אני שואלת כמה שאלות שונות בשמות שונים.

אבל איך מטפלים?????

כשאני שומעת על טיפול רפואי כמו ניתוח אצל משהו מהמשפחה שלי אני נכנסת ללחץ, יש לי מעין צניחה של לחץ דם או סוכר, אני ממש על סף עילפון. האם זו חרדה? האם ניתן לטפל בכזה סימפטום?

שלום רב לך נועה, תגובתך אינה חריגה ישנם רבים המגיבים כמוך למצבים אותם את מתארת. ניתן בהחלט ללמוד כיצד לשלוט בצורה רצונית באותן תגובות לאותם גרויים. אשמח לעזור לך בברכה חמה ד"ר יגאל גליקסמן

שלום רב לך נועה, תגובתך אינה חריגה ישנם רבים המגיבים כמוך למצבים אותם את מתארת. ניתן בהחלט ללמוד כיצד לשלוט בצורה רצונית באותן תגובות לאותם גרויים. א%F

ערב טוב אני בת 33נשואה +1 רבות מתואר ומסופר על נושא חרדת נטישה והשפעתה על הזוגיות שלנו .. על ילדינו וכו הייתי רוצה מס' הבהרות בעניין...תמיד אמרו עלי בקשרים שאני סובלת מחרדת נטישה (לא איש מקצוע .. "חברות") אני בת להורים נשואים נישואים הלואי על כולנו (טפו טפו טפו).... אבא שהייתי המועדפת שלו... ממה יכולה להתעורר אצלי חרדת נטישה.. אני אתן דוגמא כשהייתי בתחילת הקשר עם בעלי .. אם הוא לא היה מתקשר כמה שעות חשבתי שנגמר בינינו ... אם היה אומר לי ביי.. במקום ביי מתוקה(למשל) יכולתי לחשוב שיש לו מישהי אחרת וכו וכו .. אגב בדכ מול בני הזוג שלי לא הייתי חופשת את הפחדים האלה ואני מצטיירת תמיד כבן אדם שמח .. שלא עושה עניין מכלום "זורמת" אבל מול חברות תמיד הוא כן או לא אם ככה מה יכול לגרום לי לתחושות אלה ואיך אני יכולה באיזה מסגרת הורית לחסוך אותם מביתי בת ה -3

שלום! בשנים האחרונות אני עובר תהליך של התרחקות מאנשים. אני מרגיש פחות ופחות מחובר לאנשים סביב, פחות ופחות צורך בסביבה אנושית. אבל זה לא מה שמפריע לי. הבעיה מגיעה מהתגובה של הסביבה. אני בן 21, כך שאני עוד גר עם המשפחה, ואני מרגיש לא מחובר. כאילו אני גורם נפרד שלא קשור. אני לא רוצה קשר עם האנשים האלה ולא אכפת לי מהם. וזה מפריע להם. נוצרות הרבה אי נעימויות עקב הנתק הזה. כנ"ל לגבי החברים. אנשים שאני בקשר איתם 10 שנים ויותר, וכבר לא מתחשק לי להיות איתם בקשר. לא בגלל שהם עשו לי משהו, אלא סתם כי לא בא לי. רק אתמול קיבלתי צעקות מאבא שלי (סליחה על הביטוי, אני מצטט) שאני לא שם ז' על אף אחד. לא היה לי נעים לומר לו כמה הוא צודק... איך מתמודדים עם סיטואציה כזאת? תודה!

דבר ראשון, תודה על התגובה. אני אומר שאני לא מעוניין בקשר עם אנשים, אבל הקשר כבר קיים. ואנשים באים אליי. זו בדיוק הבעיה, שאני לא יכול סתם לנתק את הקשר כי אני חי עם האנשים האלה. ככה נוצרות הרבה אי נעימויות.

שלום אודי אני בן 32 אני בתול (כן עד כמה שזה נשמע נורא זה המצב)יש לי בעיות קשות ורציניות בנוגע לזהות המינית דבר המכניס אותי לעיתים די תכופות באחרונה למצב של דיכאון כולל כל התסמינים המוכרים של דיכאון. אני נמשך לסוג מאוד מסויים וספציפי של גברים ולחלק מסויים מאוד בגוף הגבר- שיער הראש!הוא חייב להיות קצר ולפי טעמי. עד כמה שזה נשמע הזוי וזה הזוי, שם מתמקדת המשיכה ושם בלבד. אין לי משיכה לגוף גם אם זה יהיה הגבר הכי מושלם בעולם ויהיה לו שיער טיפה ארוך או כזה שלא יראה לי לא אמשך כלל וכבר חפרתי ובדקתי וראיתי שמה לעשות זה המצב וזה נכון ואולי טוב שכך כי יש לי פוביה רצינית ביותר מהדבר הזה שנקרא "הומו", כשאני רואה גברים נשיים אני נגעל וכשאני רואה שני גברים ברחוב מתנשקים אני נרתע מזה וזה נראה לי דבר שהוא לא בסדר. פעם אחת הייתי עם גבר(חבר טוב שלא בקטע בכלל רק רצה לנסות) שחדר אלי לא עד הסוף אני לא מחשיב את זה כי לא היה שם כלום מעבר ל"כניסה ויציאה מהירה" שום גמירה שום כלום לא נהניתי מזה אפילו זה כאב נשבעתי לעצמי שלא אעשה את זה יותר ולא עשיתי, אבל המחשבה על יחסי מין עם גבר מחרמנת אותיואם אני מאונן אז אני גם כן מדמיין גבר, לעיתים גם אשה. אני כן מסתכל גם על נשים ויש נשים מדהימות שאני יכול לבהות בהם דקות ארוכות אבל לעולם לא העזתי להתקרב אליהן לצאת איתן ובודאי שלא העזתילהגיע איתן למיטה וגם אם רציתי אז פחדתי מהמחשבה שלא אמשך ולא יעמוד לי והפחד הזה שיתק אותי ולכן זה לא קרה. לא הייתי בשום דייט עד היום, המצבים היחידים שגם לא העלו כלום זה עם בנות שהכרתי קודם לכן בעבודה וכאלה מקומות.מצטער על התקציר הארוך ניסיתי שיהיה קצר אני יודע שאני נדרש לטיפול מיידי והייתי צריך כבר לפני 10 שנים לטפל בזה ולא העזתי.כל הביטחון העצמי שלי ירד לטמיון איבדתי את רוב החברים שלי כי פשוט ברחתי כי התחילו לשאול שאלות. לא טוב לי השינה דפוקה התיאבון העורער הרש לא כאן. לא יכול לחשוב על העובדה שפסיכולוג ישכנע אותי לצאת מאיזה ארון לא מתאים לי חיים כאלה אני אוהב ילדים רוצה ילדים וזועק למשפחה משלי אבל הכל בדמיון וזהו. קיבלתי כבר את עניין המשיכה שסיפרתי לך עליה אני מרגיש שאם אעבוד חזק אולי אוכל להימשך גם לנשים כך אני רוצה לחשוב לפחות. לא יודע למי לפנות אני לא במצב נפשי טוב עכשיו כשעושים לידי סקס בבית אני נרתע ואפילו מקנא כי אני כאילו יודע שאני לא יכול. אולי כי זה מה שהכנסתי לעצמי לראש. אין לי כח לחפור בעצמי יותר כי איבדתי שליטה! למי אני אמור לפנות והאם לפסיכולוג או פסיכולוגית? אודי, סליחה שהכל מבולגן במה שכתבתי. מילה של אופטימיות בשבילי ונתינת כיוון מאוד תעזור לי כרגע. איזה סוג פסיכולוג אני צריך בכלל אני לא יודע. אני מוצא את עצמי יושב ואומר לעצמי אני לא מאמין שהסרט הרע הזה הוא בחיים שלי אבל תראה איזה קטע, זה יותר מסרט רע זה סרט אימים וזה החיים שלי, רק שלי לצערי. כל בוקר קם עם זה כל ערב נרדם אם זה אם נרדם בכלל. אין מצב שדחקתי את היצר הזה כל כך הרבה שנים ועכשיו פתאום אני אכנע לו אין מצב! תוהה אם איזה אישה בכלל תרצה מישהו מוזר כמוני כועס על עצמי מאוד שלא טיפלתי בעצמי קודם אבל זה לא יעזור זה היה. אודי תודה על הזמן שהקדשת מזמנך לקרוא את המכתב ושוב סליחה על "מגילת העצמאות". אין לי כוחות יותר, נגמר! אבל כבר בחרתי-חיים!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!! ואעמוד מאחורי הבחירה. תודה רבה ולהתראות אסף!

אני בן 22 ואין כלל חיי חברה, אין לי בכלל חברים, ולא משנה מה אני לא מצליח לרכוש חברים מסיבות כאלו ואחרות, אני בגיל ההתבגרות (החל מגיל 14) הייתי קורבן לחרם חברתי והתעללות של חברי לכיתה, היו נוהגים להשפיל אותי מידי יום וזה היה סיוט - כמובן שזה השפיע עליי מידי ומהר מאוד מצאתי את עצמי במצבי רוח קשים ומסוגר חברתית (מרצון) אם השנים (עד סוף התיכון) זה הלעג וההשפלות כלפי אומנם פחתו משמעותית אך עדיין חלק גדול מהשכבה היו ךועגים וצוחקים עליי, זה פשוט הפך להיות משהו בשגרה, וזה פשוט הרס לי את החיים לאט לאט נכנסתי למין דיכאון, מיותר להגיד שזה היו החוויות של בגיל ההתבגרות ולא חויות שמתבגרים אחרים חוים לצערי הרב, ולצערי זה גם השפיע עלייברמה האישיותית, לצבא הגעתי בן אדם מדוכא חסר אנרגיה ומאוד מאוד ממורמר וכעוס וחסר כל כישורים חברתיים, בצבא אומנם לא נפלתי קורבן לללעג יותר מידי, אך לא הייתי מסתדר כמעט אם אף אחד ולא התחברתי כלל לאנשים..וגם לא רציתי..רק בגיל 20 התחלתי לצאת מהדיכאון בעודני חייל..וניסיתי להתחבר אם אנשים שעוד אכשהו הייתה ביננו כימיה עוד מתקופת התיכון, וזה התחיל יפה אך לאט לאט הם דחו אותי, אין לי ולבני גילי הרבה במשותף, אני לא ידעתי כמעט לנהוג באוטו, לא יצאתי אף פעם למסיבות ולא היו לי חברים או חברות..לכן אני די בולט בהיותי "חריג" בכל מיקרה לאט לאט הם היו דוחים אותי ולא רצו כל קשר אליי, הם היו מסננים אותי כאשר הם היו יוצאים עד שהבנתי את הרמז ונתקתי מגע....כבר שנה שאני מנסה לצור קשרים חברתיים..אך עדיין אנשים פשוט דוחים אותי..בהתחלה עוד הייתי יוצא לבד בתקווה לפגוש משוה מוכר..אבל זה היה מיותרץץולא נעים ואני כבר לא עושה את זה..בקיצור אין לי חברים כי למרות שלעומת התיכון שאני הסתגרתי נוכח הלעג והחרדות שפיתחתי מאנשים, גם כיום יש פחדים אך אני מנסה וכולם דוחים אותי והתואה היא שאני בן 22 ללא חיי חברה וממורמר וכעוס.. מה את חושבת על זה? יש עוד אנשים במצבי או שזה ממש לא נורמלי וחריג? אני גם רוצה לציין ששיש לי בעיות בזהות המינית וכבר בעבר עוד בתיכון(לקראת הסוף) מישהו הפיץ עליי שאני הומו כי ככה הוא חשב כי הסתכלתי עליו מתוך סקרנות..ופשוט שרף אותי לגמרי..בנוסף להכול כולם אז..ועד היום חשבו שאני הומו...זה דבר שקשה מאוד להתמודד איתו..אומנם עברו 4 שנים..אבל עדיין אני באותו מקום ואין לי חברים ומי שלמד איתי בבית ספר חושב שאני הומו...כי זהפ שוט תפס בצורה בילתי רגילה ..כול הבית ספר דיבר על זה.. וכרגע אני לא..כי עובדה שאני פשוט נמשך ונתעניין בבנות..אבל זה לא רלוונטי אלייך.. אז אני שואל לעצתך ולדעתך...חשוב לי לציין שאין לי כישורים חברתיים..וכל מקום שאני מגיע די דוחים אותו ולא מתחברים איתי..

הפסיכולוגית שלי התייאשה ממני,ומחוסר היכולת שלי לעמוד בגבולות הטיפול - כלומר,מבלי לשלוח הודעות טקסט ומיילים בין הפגישות,מחוץ לזמנים שהיא מאפשרת זאת... אני יודעת שיש צדק בדבריה,וזה כבר אחרי שנה וחצי של טיפול..אבל היום היא אמרה שאם אני לא יכולה לקבל את הטיפול במגבלותיו - כדאי שנחשוב על משהו אחר בשבילי.הרגשתי שדלת נסגרת על פניי.אני רוצה להיות קרובה ושהיא תדאג לי ותילחם אתי למעני.לא יכולתי לשאת את הכאב והעזיבה שלה.קמתי ועזבתי את הפגישה לפני סופה.אני לא חושבת שהיא אוהבת אותי או רוצה להמשיך לטפל בי.ואני מרגישה יתומה.כאילו אין לי בית ואין לי הגנה בסיסית,אין עוד מקום מבטחים.אני לא יודעת מה לעשות.

כמה צפוי...לא יודעת מה חשבתי שבאתי לכאן לשאול ולהיתמך.. תמיד תהיה בצד של המקצוע.לא יכול להיות שמשהו באינסטינקטים ובתחושת הבטן "שלנו" (המטופלים, אנשי העם..)הוא נכון או צודק.וכוונות המטפל תמיד טהורות ואלטרואיסטיות.

אחוות מטפלים... איך זה שאתם תמיד מסנגרים אחד על השני..

נראה לי בכל תחילת טיפול רצוי שהפסיכולוג ידגיש למטופל שהוא לא תחליף לשום אדם בחייו... הרבה פעמים אנחנו גולשים (כן גם אני..) ושוכחים שזה אדם שנמצא איתנו לשעה בשבוע ולאחר מכן נעלם מחיינו... אולי בגלל זה הרצון לקשר פי כמה יותר עוצמתי ויותר מציק..

בהמשך להודעתי.. רציתי גם לשאול מה אפשר לעשות בנוגע להתמכרות או סוג של "קריז" מול המטפלת. ?

אודי, אך כיצד מוצאים את האיזון הזה? של לא להתמכר? גם כאשר הדבר מדובר זה לא ממש עוזר לתחושה... ושאלה נוספת - מדוע זה משרת התנגדות? אני ממש מרגישה כן רצון לטיפול.. תוכל לפרט קצת...?

שלום אודי, רציתי לדעת מה לדעתך גורם לנו להתחבר למטפל מסוים? (אני למשל עברתי נסיונות של פגישות עם מטפלים-לא התחברתי עד שהגעתי למטפלת הנוכחית.) מה "עושה" לנו את זה בהם? כיצד הדבר הזה עובד-כלומר החיבור. ועוד שאלה- האם אתה בתור מטפל - מרגיש קרוב יותר למטופל ספציפי ורחוק יותר ממטופל אחר? האם יש לך חיבור יותר חזק עם מטופל מסוים? האם לדעתך- המטופל מרגיש זאת? סורי על כל הפגזת השאלות אבל אין כמוך לענות לנו ככה עם סבלנות שכזו..

מטפל נרקסיסט תאב פרסום מהווה מכשלה טיפולית?

תשובה מגניבה,אודי.

. .   .   . ל ל א     מ י ל י ם  .   .   .

http://www1.yadvashem.org/heb_site/heb_exhibitions/heb_index_exhibition.html

קראתי על קורס למטפלי ביופידבק גם לאנשים ללא רקע או נסיון. מה דעתך? האם זה יוכל לתת לי כלים עבור עצמי. לטיפול בלחץ וחרדות?

שלום רב לך מאיה בהמשך לשאלתך תשובתי שלילית. הקורס מיועד במיוחד למעונינים לעסוק בתחום. לעניות דעתי את יכולה להפעק יותר תועלת ממספר פגישות אצל איש מקצוע מוסמך עם ידע ונסיון בטיפול בחרדות ולחצים. אשמח להתעדכן ולעזור לך בהתאם בברכה חמה ד"ר יגאל גליקסמן

שלום! אני רוצה ללכת לטיפול פסיכולוגי על מנת להתמודד עם חווית אבל (מות אמא). אני מתלבטת האם ללכת לפסיכולג קליני או ללכת לפסיכותרפיה גופנית. אשמח לשמוע האם לדעתכם יש למטפל בפסיכותרפיה- גופנית מספיק ידע נדרש בשביל להתמודד עם דבר זה? אני מאמינה ברפואה משלימה, אך אני פוחדת שלפסיכולוג קליני יהיה יותר ידע מאשר מטפל עם תעודה. אשמח לשמוע את דעתכן. תודה רבה רבה!! הדר

שלום רב אני בחורה בת 25 עם קשר רציני כשנתיים ואמורה להיתחתן עם חברי אך ישנם בעיות העלות על הפרק כמו למשל חברי ללא ניסיון מיני ונסיון זוגי מה שכן יש לי נסיון וזה מקשה על היחסים הוא מתנהג כמו ילד קטן כול דבר צריך להגיד לו מה לעשות או לשאלותי 1. כיצד אוכל לבנות את הקשר היטב ???? הוא בסה"כ תומך בי מתחשב , מכבד ,עוזר למשפחתי קשוב אלי , וכ"ו ואבל בזמן האחרון הוא יתהפך בדברים כמו בקטע של פחות לפנק אותי מתחשבן איתי על כול דבר מדבר בטונים שלא היו קודם צועק עלי מקבל החלטות לבדו מנסה להראות שליטה מסיומת ואפילו שוגה ואפילו לא מנסה לחשוב לפני זה נורא פזיז בדעותיו והחלטותיו 1.האם יש סכוי שהתאזן אני מפחדת שיהיה פזיז לבדו ויקבל החלטות לבד מבלי לשאול אותי ?או שמע יסתיר ממני דברים וחוץ מזה כיום המצב הכלכלי של שנינו לא מזהיר כיון שהוא עובד ולומד ואני לא עובדת עבודה קבועה אבל רציתי יחד עם קצת עזרה מההורים שלנו 2.כיצד ניתן לבחון את מערכת יחסים יותר לעמוק כיון שיהיה לנו קשה לעבור לגור יחד כרגע אז כיצד ניתן לבחון את הקשר לטובה ולרעה??? באמצעות אילו דברים לא שטחים של שעה ביום שאני רואה אותו תיתן תיתן לי מספר תרגילים כדי לבחון את הקשר זה חשוב לי בבקשה לפי התמונת מצב .?? וכשאני מעבירה לו ביקורת בונה הוא כול הזמן שותק ואומר את צודקת ואח"כ מתפוצץ בצורה מלוכלכת 3. מה עלי לעשות הוא לא משתף אותי מספיק בכול העובר עליו וכול מה שנעשה?? ??? אני חיה עם המון ספקות ובלבלה בבטן מצד אחד אני רוצה אותו ומצד שני אני חושבת שהוא לא בשל למערכת יחסים הוא מתנהג כמו חסר ניסיון כמו שהוא באמת וזה מקשה עלי כי הוא באמת טוב לי ואבל זה משפיע עלי מאוד קשה כול החוסר בשלות הזו להיות המסבירה כול פעם מאחר ויש היום גברים בשלים אך מנאקים סליחה על הבטוי שגם לא כמוהו עם מוסר עבודה גבוהה ,חריצות , משכיל לומד לתואר , אבל מבחינת התואר של החייים אין לו .? 4.מה עלי לעשות אני מפחדת שימאס לו מזה שאני מסבירה לו כול פעם כול דבר ? שאלתי החשובה שקשורה אלי אף יותר כאשר אני פגועה אני מתרחקת מכולם וזה מעליב את האנשים היקרים שאיתי ולא יודעת להנאות פשוט כבויה וזה גורם לי לתקיעות בעבודה בלימודים 5. כיצד עלי לעשות את הנפרדות הזו ולהישתחרר לא הייתי כזו אך אני יכולה להישתחרר?? 6 וכיצד אוכל למשוך את המושכות לכווני אני בסך הכול בנאדם עם שליטה בחיו לאחרונה אבדתי את כוחתי ואניני מרגישה כמו פעם השליטה חסרה בחיי כיצד אוכל להחזיר אלי את הכוחות להטעין כוחות מחודשים .??? 7. והאם קיימת זוגיות שני בני הזוגות מחליטים יחדו או שמע יש אחד דומנטי שאומר את המילה האחרונה ??? וכיצד אפשר שבן זוג אחד ישלוט אם שניי בני הזוג שטלטנים מבלי לריב ?? 8. וכיצד אפשר לחיות עם בנאדם עקשן ולהגמיש אותו ?? וזה אפשרי?? כיון שהוא לפעמים מבוצר בעצמו ואי אפשר להזיז אותו מעמדתו

אני שואלת את עצמי אם אני אמורה להעלב, אז כן, נעלבתי. כל מי שהשתרשר "בהודעה טכנית" שרשמת למטה, זכה למענה/תגובה/התיחסות כל שהיא, חוץ ממני, אתה יכול לראות את זה בעצמך.(לא שרשמתי מי יודע מה..) חוץ מזה שאני שואלת את עצמי אם אני אמורה להעלב במקרה הזה, נורא בא לי לשאול גם אותך, אם זה מקרה קלאסי שיכול באופן אוביקטיבי להביא אותי לידי עלבון? בחיי יש לי נטייה שכזו להעלב די מהר, במיוחד, כשיש לי תחושה שדלגו עלי או שלא זכיתי למענה הולם.ותמיד האשימו אותי על כך שבעצם אני זו שיוצרת דרמה מכל העלבות,ונדמה לי שזו גם דעתכם, אנשי המקצוע, שהעלבון הוא על אחריות הנעלב, בכנות,אני לא יודעת אם אני מצליחה להבין את זה. האם אין לגיטימציה לעלבון? האם אתם(כאנשי מקצוע, ובכלל) לא נעלבים מידי פעם, כשעולה סיטואציה שגורמת לכך? אף פעם בחיי לא התלוננתי בפני אלה שגרמו לי להעלב,בדרך כלל העלבון אצלי נספג אט אט עד שהוא נעלם, זו דרכי כנראה להלחם בתופעה,אני גם חושבת שאבדתי את הבטחון, לדעת בודאות אם העלבון שלי מוצדק או יש לו מקום- ביקום, אני מכוונת.. ומכאן תבין שנורא קשה לי להעלות את הדברים, אפילו בחסות האנונימיות, אני עדיין מתלבטת.. נו, שיהיה.

אודי יענה, אביע את מחשבותיי לגבי דברייך... אז לעלבון שלך בוודאי יש מקום והוא לגיטימי בדיוק כמו כל רגש אחר שאת מרגישה. רק שכדאי להיות מודעים לכך ש"עלבון" - ממש לא משרת אותנו. וגם.. הוא לא בדיוק רגש, אלא מורכב ומכיל הרבה רגשות (כמו: עצב , כעס) ולכן כדי להבין אותו, חשוב לפרק אותו לרגשות שהוא כולל. כדי להמחיש זאת, דמייני שאודי "דילג" עלייך בכוונה - האם תרגישי יותר נעלבת ? (משמע - יותר כועסת, עצובה? ואולי יותר מפחדת?(מדחייה?) אז כמובן שעדיף לדמיין את ההיפך..(-: ותכל'ס - הודעות לא מועלות "לשידור" , לפני שאודי קורא אותן. אז מניחה ש"תחושת הדילוג" מתבטאת בהיעדר תגובה ממנו? ומאחרים? בכל פעם יש "קורבן" אחר שאודי "מדלג" עליו (כולל אותי) וזה רק מראה שאין פה כוונות אישיות (או שמא , אודי, יש פה קבוצת בנות שאתה ממש לא סובל??? הפכתי לפרנואידית- משהו..) ונכון שיותר קל לראות זאת כשאת לא בפנים - בתוך הסיטואציה.. אבל אשמח אם תזכירי לי "בתורי" - את כל ההגיגים האלה שאולי נראים לך הזויים כרגע..(:

תודה אודי על תגובתך. וכמו שאתה מבין נכון,יש לי הסטוריה רבת שנים בנושא ההפגעות, ובעצם מימי הבראשית.. קצת מביך.. קצת מסורבל.. לא נורא - אתגבר! ביי.

בת 44 נשואה ללא ילדים חרדה להוריי שמתבגרים בכל פעם שלא מרגישים טוב אני חושבת שחולים במחלה קשה איך להתמודד?

שלום אורה. החשש להורים שמזדקנים טבעי ומובן. אבל משהו לא ממש נהיר לי (ואם זו אני שקצת קשת תפיסה, אני מקבלת את ההערה הזו מראש) - מה פירוש "חושבת שחולים במחלה קשה"? הם לא נמצאים במעקב רפואי רגיל של רופא משפחה? את ו/או הם לא יודעים מה המצב הרפואי שלהם? ושוב, אני מתנצלת אם השאלות שלי נראות קצת מוזרות...

ההודעה של אור מביאה אותי לכתוב. לא בטוחה עדיין אם תהיה פה שאלה בסוף המילים, לא בטוחה גם אם ההודעה הזו תשלח.. אני כותבת פה די הרבה, אני חושבת, פשוט לא שולחת.. ככה יוצא... רציתי רק לומר שאני עושה רשימות של חיי כבר שנים. לפחות 10-15 שנים שאני עסוקה די הרבה ב"עיצוב אורח חיי" (על הדף). כל מיני דברים שהייתי רוצה שיהיו חלק מחיי. גם בעתיד וגם היום. מתכננת כמה פעמים בשבוע אעשה את זה וכמה פעמים בשבוע את זה. לאן אלך, עם מי אשמור על קשר ועם מי פחות. רושמת הכל כמו תכנית. מיותר להגיד שאני נשארת בבית עם התכניות שלי. מיותר גם להגיד שאני יודעת שכך אני עושה. שהתכניות הן סוג של תחליף. עד לא מזמן (אולי עד שמלאו לי 30), הרגשתי שאלה תכניות שיש בהן ערך. שאני באמת מעצבת את חיי בעתיד. הגיל העגול והלא נעים הזה הביא איתו את המועקה שבתחושה שזה סתם. שאני סתם מוצאת לעצמי דברים מהצד, במקום לנסות להשתלב בחיים באמת. שאני סתם מבזבזת זמן כי אני לא יודעת איך לעשות איתו משהו. (שאולי מוטב לתיתו למי שידע). עברתי כל מיני מסגרות, פורמליות ובלתי פורמליות. ממעטות מאוד מהן נשארו לי חברים. לפעמים נדמה לי שאני רק עוברת דרך. לא לגמרי משאירה סימנים אחריי.. (כמו "איני רואה את צעדיי.."). ומאידך..צודקת הפסיכולוגית שלי כשהיא אומרת שהגעתי די רחוק יחסית למי שמרגישה כמו שהיא מרגישה. (או כך נדמה לי שאמרה.. אני כבר לא בטוחה..). אם היית הפסיכולוג של מישהי דומה, האם היית ממליץ להפסיק עם עניין התכניות? להפסיק לשרטט סכמות של חיים? נראה שבסוף בכל זאת הצלחתי לחלץ שאלה... עכשיו רק נראה אם יהיה לי חשק לשלוח יאללה, שיהיה.. (ל.)

שוב אני, נראה לי שאני מתחרטת... :-) מה אתה אומר, זה חוקי לבקש ממך למחוק את העניין הזה? לא כל כך בא לי להיות פה בסוף.. אפשר? מצטערת, ל.

אודי... או שאני עייפה בצורה יוצאת דופן, או שענית לי לפני שכתבתי את ההודעה הראשונה.. משפשפת קצת עיניים ("מה יותר גדול, 23 או 00?", אני שואלת במלמול מבולבל..) אולי אלך לישון אחר כך יגידו שפסיכולוגים אינם יודעים לקרוא מחשבות.. ;-) ביי בנתיים

בוקר אור ל. יקירתי, הקשיבי נא - מחיקה מהפורום ו/או הפסקת הרישומים, ואת יודעת מה, גם הדחקה לא מודעת של תכנוני עתיד עד כדי כך שאינך מזהה אצלך פנימה ומאבדת אליהן גישה - אף לא אחת מאלה תעלים את קיומן של המשאלות שם בפנים. את היווצרותך והיותך כפי שאת. ובכלל, כמו שאני תופסת את זה, מאחורי כל תכנון עומד עולם ומלואו והוא אינו תמים כל-כך... ואני חושבת דווקא על משאלה שאולי לא רשומה על הנייר כפי שהיא, אלא משאלה פנימית קטנה והכי ענקית: להיוולד מחדש... משאלה שלא באמת ניתן לקיים אותה, אלא במובן המטפורי שלה, במובן של ההמשכיות, החזקת התקווה לעתיד, והתחלה של דרך (י.) חיים (ברנר) ;-) קצת פחות מייסרת. מצער-משמח אני אומרת על הדברים האלה... והייתי חושבת שלמשאלה הזאת צריך לתת יותר נפח וקיום, לרדת לפרטים ולהגדיר מעט יותר. כן, צריך אומץ והמון סבלנות... ועוד דבר - בעיניי נשמעים אי אלו קולות של קנאה שנחבאים בתוך הבקשה "לתת את הזמן למי שיידע לעשות איתו משהו מועיל יותר". אני מקווה שאת מבינה שנתינה כזו, על אף שנראית שמיימית מהיותה התמזגותית כל-כך, היא בעצם מקרבנת והרסנית לשני הצדדים. באותו רגע אין כאן שניים... חלק אחד בך בולע את האחר, ולכן, גם אין כאן אהבה, או קשר... והי, לא מוחקים את החלקים של פעם, לא תאבדי את הילדה ההיא. היא חלק ממך. זהו לבינתיים, שלך (mp)

שאלה קטנטנה. לא רוצה להטריד או להטריח... היה לי לא קל הגמילה הפתאומית מהפורום בסופ"ש. ורציתי לשאול, אם זה לא פרטי מדי... אם גם אתה קצת התמכרת... אם גם לך זה היה חסר בסופ"ש? (נכנסתי כל הזמן כדי לבדוק אם לא נשברת ובסוף חזרת לכאן לפני המועד שהגדרת... אולי גם כשנותנים לי דברים וודאיים זה עדיין לא הופך את זה ליותר קל... משחקי גבולות... צריך למכור כאלו בטויס אר אס... הרבה יותר מעורר אדרנלין מאשר מונפול...) לילה טוב גילי

היי אודי , רציתי לדעת למה אנחנו כל כך נקשרים אלכם הפסיכולוגים . אני לא מצליחה להסביר לעצמי למה אני לא יכולה לנהל את החיים שלי בלעדייה למה אני כל כך תלוייה וקשורה למישהי שאני לא יודעת עליה כלום , למה זה קורה? והאם בשלב מסויים אפשר להתגבר על זה?

אז באמת יצאו המילים בטיפול בסוף...כמו שאמרת שיקרה. משפט אחד שהוא אמר מתהדהד לי בראש :"את מרגישה לבד וזאת הרגשה קשה.אבל הבעיה היא שאת באמת לבד..." הוא אמר לי לעשות רשימה מה אני רוצה לעשות עכשיו עם החיים שלי כמו להכיר בן זוג חדש,חברות,היחסים עם הילד,ובעיקר אני עם עצמי... פה אולי המקום להודות שאני סובלת ממאניה דפרסיה.אני לא אוהבת לספר את זה כי לא פעם המליצו לי לעבור לפורום פסיכיאטריה ובכלל..הסטיגמה. אודי,אני לא מצליחה לעשות את הרשימה.אני מייואשת. מי מה מתחילים? איך מתחילים חיים מחדש? תודה שאתה שם, אור

תודה שאתם מקבלים אותי.

אני לא יודעת מי המליץ לך לעבור לפורום פסיכיאטריה, אבל אני ממליצה לך להישאר פה. כלומר - אם יש לך שאלות ספציפיות בנוגע לטיפול תרופתי, למשל, אז כנראה שבפורום פסיכיאטריה תקבלי תשובות טובות יותר. אבל חוץ מזה עדיף פה, לא? ואני חושבת שכרגע את חושבת בגדול מדי... זה באמת מפחיד כשחושבים על "להתחיל את החיים מחדש". אולי תתחילי בצעדים קטנים? במקום לנסות ולחשוב מראש על כל הרשימה, תחשבי רק על פריט אחד שהיית רוצה לראות בה... נכון שזה נדוש, אבל לפעמים זה נכון - גם מסע של אלף קילומטר מתחיל בצעד אחד קטן... אז תתחילי בזה, במשהו אחד קטן, שאולי אפילו נראה חסר חשיבות במבט ראשון. זה כבר יהיה פחות מבהיל מאשר להסתכל על דף לבן לגמרי מחד, וגם פחות מבהיל מהמחשבה על "להתחיל לחיות מחדש" מאידך.

תודה לךtwisted mind. גם לי נראה המקום הזה עדיף...:) היום עדיין לא הצלחתי לעלות כלום על הנייר,אבל הרעיון שלך מוצא חן בעיניי.

אודי סליחה על השאלה אך לא הבנתי בתשובתך - מה הקשר ליחסי מין? מטופל שמבקש חיבוק - הוא פשוטו כמשמעו מחפש חיבוק. אני לא חושבת שיש מה להשוות חיבוק ליחסי מין (כמו שכתבת בתשובתך..) ברור שצריך להיות גבול - וברור שמטופל שרוצה "לשכב" עם המטפל זה לא שייך. אך מדובר כאן על מגע ספציפי - ולא מיני.

אודי שלום אני בת 28. בשבועות האחרונים התפתח ביני לבין ידיד שאני מכירה מספר חודשים קשר אינטימי. בינתיים רק ישנו יחד ושכבנו מספר פעמים. הקשר מאוד ראשוני. הוא תמיד רצה אותי ואני לא רציתי. הוא עמוק, טוב לב וחכם. אנחנו דוברים אותה שפה ואני מאוד אוהבת אותו. סיימתי את הקשר הזה וחזרתי אליו מספר פעמים. אמרתי לו שאני לא יודעת מה אני רוצה ממנו. אבל הוא מוכן לקחת ממני את מה שאני מוכנה לתת. הוא בחור ביישן מאוד שמעולם לא ממש היתה לו חברה. הוא מתייחס אלי נפלא. הדבר העיקרי שמפריע לי בו הוא שהוא נראה מאוד לא טוב. אני מרגישה נורא בגלל זה. כי זה מאוד שטחי. ואני כן מצליחה להמשך אליו. במקביל חזר לחיי חבר לשעבר איתו יצאתי חצי שנה. אני מאוד אוהבת אותו.נפגשתי איתו 4-5 פעמים ושכבתי איתו כמה פעמים. רשמית הייתי פרודה מהבחור השני כשזה קרה אבל אני מרגישה בגידה לכל דבר. נפרדנו בעבר על רקע בעיות במערכת יחסים המינית שלנו שאני חשבתי שהן פתירות. אפילו רציתי שנלך לטיפול, אבל הוא החליט להרים ידים. הוא בחור חכם, נחמד אמין, שמתייחס אלי נהדר. קשה לו להבין אותי לפעמים. אבל למדתי מהעבר והיום אני מבהירה את עצמי טוב יותר. אנחנו מאוד אוהבים. האקס יודע שאני במערכת יחסים עם מישהו וגם הוא יצא עם מישהי עד עכשיו. והידיד יודע שאני עוד אוהבת את האקס ומתלבטת אם לחזור אליו אבל אני לא בטוחה שהבין ששכבתי איתו. יש לי שתי בעיות: הראשונה היא שבר עם עצמי. אני מנהלת שתי מערכות יחסים במקביל. אני מתנהגת לאנשים היקרים לי בצורה שאני לא רוצה שיתנהגו אלי. עד היום חשבתי שאני אדם אמין וישר וטוב לב. בכלל לא דמיינתי להיות בסיטואציה כזו. אני מרגישה אשמה נוראית. אני שקרנית. אני פוגעת באנשים שאני אוהבת. אני כועסת על עצמי.איך אני יכולה לדרוש ממישהו שיהיה נאמן לי אם אני עצמי לא אמינה.אני מרגישה שבר בכל העולם הערכי שהיה לי ביני לבין עצמי עד היום. יש לי תחושה שמגיע לי להענש על מעשי ולהיות לבד בסוף. בעיה השניה היא לבחור. ככ קשה לי לוותר על כל אחד מהם. שניהם בחורים נהדרים, מעניקים, חמים, חכמים. אני מאושרת עם כל אחד מהם(אני יודעת, צרות של עשירים) אבל אומללה עם עצמי. מול האקס הייתי כנה כל הזמן. אבל אם אבחר בידיד איך אוכל להיות איתו בתחושה שבגדתי בו.

שלום.... ברצוני להתייעץ איתכם על כמה דברים.. אמא שלי מאבוחנת כסובלת מדיפרסיה.....אבל זה רק בשביל הרקע בתקופה האחרונה זה קרה אולי כבר 3 פעמים.. באמצע הלילה היא מתעוררת וצורחת צרחות ... כשאני רצה אליה היא טוענת שיש לה זרמים בצד שמאל של הראש... והיא נראית ממש סובלת...ממש אבל השאלה שלי זה האם הכאב הזה אמיתי או חלק מהצגה של דפרסיה.. אני מבקשת ממנה ללכת לרופא להבדק... היא לא מעונינת.. יש לה חרדת רופאים ובתי חולים... מה לעשות??? מבחינת היומיום והדיפרסיה הכל בסדר היא נוטלת כדורים וכרגע נמצאת בחודש טוב... אבל זה למרעית עיניי... מי יודע באמת מה קורה בפנים תודה למי שיכול לייעץ לי...

שלום רב אני בחורה בת 25 עם קשר רציני כשנתיים ואמורה להיתחתן עם חברי אך ישנם בעיות העלות על הפרק כמו למשל חברי ללא ניסיון מיני ונסיון זוגי מה שכן יש לי נסיון וזה מקשה על היחסים הוא מתנהג כמו ילד קטן כול דבר צריך להגיד לו מה לעשות או לשאלותי 1. כיצד אוכל לבנות את הקשר היטב ???? הוא בסה"כ תומך בי מתחשב , מכבד ,עוזר למשפחתי קשוב אלי , וכ"ו ואבל בזמן האחרון הוא יתהפך בדברים כמו בקטע של פחות לפנק אותי מתחשבן איתי על כול דבר מדבר בטונים שלא היו קודם צועק עלי מקבל החלטות לבדו מנסה להראות שליטה מסיומת ואפילו שוגה ואפילו לא מנסה לחשוב לפני זה נורא פזיז בדעותיו והחלטותיו 1.האם יש סכוי שהתאזן אני מפחדת שיהיה פזיז לבדו ויקבל החלטות לבד מבלי לשאול אותי ?או שמע יסתיר ממני דברים וחוץ מזה כיום המצב הכלכלי של שנינו לא מזהיר כיון שהוא עובד ולומד ואני לא עובדת עבודה קבועה אבל רציתי לדעת אגב את החתונה נממן שנינו מכספנו יחד עם קצת עזרה מההורים וחסכונות שלנו 2.כיצד ניתן לבחון את מערכת יחסים יותר לעמוק כיון שיהיה לנו קשה לעבור לגור יחד כרגע אז כיצד ניתן לבחון את הקשר לטובה ולרעה??? באמצעות אילו דברים לא שטחים של שעה ביום שאני רואה אותו תיתן תיתן לי מספר תרגילים כדי לבחון את הקשר זה חשוב לי בבקשה לפי התמונת מצב .?? וכשאני מעבירה לו ביקורת בונה הוא כול הזמן שותק ואומר את צודקת ואח"כ מתפוצץ בצורה מלוכלכת 3. מה עלי לעשות הוא לא משתף אותי מספיק בכול העובר עליו וכול מה שנעשה?? ??? אני חיה עם המון ספקות ובלבלה בבטן מצד אחד אני רוצה אותו ומצד שני אני חושבת שהוא לא בשל למערכת יחסים הוא מתנהג כמו חסר ניסיון כמו שהוא באמת וזה מקשה עלי כי הוא באמת טוב לי ואבל זה משפיע עלי מאוד קשה כול החוסר בשלות הזו להיות המסבירה כול פעם מאחר ויש היום גברים בשלים אך מנאקים סליחה על הבטוי שגם לא כמוהו עם מוסר עבודה גבוהה ,חריצות , משכיל לומד לתואר , אבל מבחינת התואר של החייים אין לו .? 4.מה עלי לעשות אני מפחדת שימאס לו מזה שאני מסבירה לו כול פעם כול דבר ? שאלתי החשובה שקשורה אלי אף יותר כאשר אני פגועה אני מתרחקת מכולם וזה מעליב את האנשים היקרים שאיתי ולא יודעת להנאות פשוט כבויה וזה גורם לי לתקיעות בעבודה בלימודים 5. כיצד עלי לעשות את הנפרדות הזו ולהישתחרר לא הייתי כזו אך אני יכולה להישתחרר?? 6 וכיצד אוכל למשוך את המושכות לכווני אני בסך הכול בנאדם עם שליטה בחיו לאחרונה אבדתי את כוחתי ואניני מרגישה כמו פעם השליטה חסרה בחיי כיצד אוכל להחזיר אלי את הכוחות להטעין כוחות מחודשים .??? 7. והאם קיימת זוגיות שני בני הזוגות מחליטים יחדו או שמע יש אחד דומנטי שאומר את המילה האחרונה ??? וכיצד אפשר שבן זוג אחד ישלוט אם שניי בני הזוג שטלטנים מבלי לריב ?? 8. וכיצד אפשר לחיות עם בנאדם עקשן ולהגמיש אותו ?? וזה אפשרי?? כיון שהוא לפעמים מבוצר בעצמו ואי אפשר להזיז אותו מעמדתו

הייתי תקופה מאוד ארוכה בלחץ עקב משפחתי ששנתה את יחסה החם אלי, ופתאום מצאתי את עצמי נזרקת מהבית לשכירות וגם שם תחושת ניכור. הלחץ הגובר כולל תאונת דרכים מסוג צליפת שוט חזקה מאוד בצוואר אחרי 3 חודשים הביאה אותי לפיברומיאליגה. זה התבטא בחוסר שינה, רגישות לרעש עכשיו ברוך השם השינה השתפרה מאוד השרירים כואבים לפעמים. כירופרקט שראה אותי אמר שזה לא פיברומיאלגיה זה כתוצאה מחבלה בצוואר ובכתף ורופא אחר בדק ואמר שהסממנים אומרים כך. זה היה הרבה יותר גרוע האמת. היה לי תקופות שהייתי בלחץ והייתי פשוט קורסת. כאבים איומים בשרירים לא הייתי יכולה להרים את עצמי. עכשיו הרבה יותר טוב.

שלום, בני בן ה16 פנה אלינו בבקשה לפגוש פסיכולוג .ניסינו לברר את סיבת הבקשה ללא הצלחה. אנחנו קושרים את זה לאיבחון הדידקטי שעבר בו אובחן כלקוי למידה. (ADD).בעקבות האבחון רצינו לעזור לו על סמך ההמלצות שקיבלנו,הוא סירב ואמר שהוא הסתדר עד עכשיו.נשמח אם תמליץ לנו על פסיכולוג מאיזור הקריות צפונה. תודה

שלום אודי, ממש קשה לי לחזור לשם ולראות את פניה , אמרת לי לחוות את החיבוק בצורות שונות בטיפול. אבל אודי אני רוצה חיבוק (אמיתי) מדוע? מדוע אי אפשר? זה גורם לי לרצות לברוח...

שלום אני בן 25 סובל מגיל קטן בעוצמות שונות מחרדות קשות,ממחשבות בלתי רצוניות, מהפרעות בקשב ובריכוז,מדיכאון קשה ומעייפות קשה מאוד. אני לא מסוגל לתפקד בחיי היום יום,לא מסוגל לעבוד,לא מסוגל לנהל חיי חברה תקינים. דבר שגורם לי סבל רב אני לא יוצא מהבית כבר כמה חודשים. ניסיתי את כל הטיפולים הקונבניונאלים.הפסיכיאטר שלי אומר "ניסית כבר את כל התרופות" ניסיתי ויטמינים ,אומגה 3,והמון תוספים אבל שום דבר לא עזר. רציתי לדעת אם תוכלו לעזור לי אני כבר התייאשתי מלסבול ולא לממש את היכולות שלי ומהמצב הנורא הזה

שלום רב לך אבי, דוקא מאחר וכפי שהרופא אמר לך כי ניסית כבר את כל התרופות ולא הצלחת לגרום לשינוי במצבך כדאי לך לנסות את שיטת הביופידבק המבוססת על פסיכותרפיה קוגניטיבית התנהגותית שתגרום לך ללמוד כיצד לשלוט בצורה רצונית בתגובותיך הבלתי רצוניות. אשמח להתעדכן תודה על פנייתך בברכה חמה ד"ר יגאל גליקסמן

אודי , קראתי פה את ההודעות לגבי מגע בקשר הטיפולי , קשה לי להבין מדוע אתם/פסיכולוגים כל כך מתנגדים למגע? אחרי הכל כולנו אנשים- והרי הגבול בקשר הטיפולי לא ינזק ממגע , והגבולות יישמרו... על מה ולמה ההתנגדות? בסה"כ חיבוק ? במקום לעזור לאנשים ולהראות תמיכה מלאה - יש כאן הודעות של אנשים שמשוועים למגע - והצד השני לא מבין את העוצמות. מדוע אודי?

היי באילו מקרים מטפלים כן מחבקים?

מטופלת רוצה להרגיש אהובה. למה הקצנת עד לכדי קיום יחסי מין?

אצלי זה תמיד הפוך... היא יודעת שאני מאוד לא אוהבת מגע... וכבר היו מקרים שהיא אמרה לי, שאם רק הייתי טולרנטית יותר למגע, היא היתה, ואני מצטטת אותה: "קמה עכשיו ומחבקת אותך". אבל היה לי מספיק קשה עם הפעמים המעטות שבהן היא באה כדי להתיישב לידי (היו לכך סיבות מסוימות, והיא ביקשה רשות לפני כן), אז על חיבוק אין בכלל מה לדבר...

אין לי מה לומר לך - חוץ מזה שזכית... אני גם מאד מעריכה את המטפלת שלי אך מגע זה מחוץ לתחום...

אני גם תמיד כמהתי למגע, ולפחות היא חיבקה אותי בסוף כל פגישה, אבל עניין המגע היה דבר עיקרי מאד שגרם לי לעזוב אותה. זה בגלל שלא היתה אפשרות אצלה שהיא תשב לידי. ואני פשוט לא יכולתי לספר לה דברים כשהיא לא ממש לידי. וסבלתי מכך מאד. זה היה כואב מאד פיזית ונפשית שהיא רחוקה כל הפגישה. היום בלעדיה, אני מתגעגעת אליה אבל ממש נושמת לרווחה ומרגישה תחיים טובים יותר בלי כל הייסורים האלה.

האם פסיכולוג בדר"כ נמנע מלקרוא למטופלים בשמם הפרטי? 2 המטפלים שהייתי אצלם ,לא אמרו את שמי. גם לא בתוך ברכה של שלום או ביי.האם זה עיקרון?

האם הפסיכולוגים לא משתמשים בשם של המטופל ,כדי לא להפריע באיזושהי צורה?

שלום, שמי רוית אני אמא לשני ילדים מקסימים,אך קשים עבורי במיוחד. אני מרגישה שאני כל הזמן עצבנית וכועסת וכמובן שבלי קשר לזה אני חיה עם בעל מאד ביקורתי ומאד מיושן בדעות.כל דבר שאני עושה הוא חייב לבקר או להעיר הערה וזה גורם לי לעוד יותר תסכול ועצבים.אני מרגישה שאני מאבדת את החשק מהיום יום ואני מבקשת עזרתך למי ניתן לפנות מאחר וכלכלית קשה לי לפנות לפסיכולוג פרטי.אודה לעזרתך הבהולה.

מזה חצי שנה ולאחר תקופת לחץ בעבודה ובבית אני סובלת מדיכאון וחרדה. לדעתי הדיכאון התפתח כתוצאה מחוסר האונים שאני חשה בעקבות החרדה. האם הגיוני ? האם שילוב ביופידבק יכול מניסיונך לעזור לדיכאון. תודה אור

שלום רב לך אור, ראשית חשוב ביותר לקבל חוות דעת מקצועית - רפואית לגבי הדיכאון והחרדה מהם את סובלת. שיטת הביופידבק יכולה בהחלט להיות משןלבת בתהליך הטיפולי מאחר ומדובר בפסיכותרפיה קוגניטיבית התנהגותית באמצעותה תלמדי טכניקות שתעזורנה לך להתמודד טוב יותר עם קשיי התפקוד שלך. אשמח להתעדכן בברכה חמה ד"ר יגאל גליקסמן

אודי שלום! הנני בחור מאוד מופנם ובעל בטחון עצמי לא גבוה במיוחד. רק לאחרונה התחלתי לעבור תהליך של העצמה עצמית וברור לי כיום שאין שום סיבה להעדר חוסר הבטחון שלי. הנני אדם חברותי, נאה, אינטילגנטי מאוד וכו'... בעבר היה לי רצון עז לעזור ולתרום לזולת כמעט בכל דבר ועשיתי את זה באמת בלב שלם ולא מתוך אינטרס, לעומת זאת כמעט ולא הייתי מוכן לקבל עזרה. לאחרונה חלה ירידה משמעותית בדחף שלי לנתינה. האם יש קשר בין נתינת יתר לזולת וחוסר רצון לקבלה לבין בטחון עצמי נמוך? האם הרצון שלי לתת לזולת נעשה על מנת לקבל סיפוק מגורמים חיצוניים בשל העדר סיפוק פנימי מעצמי? האם לאחרונה דחף זה ירד בשל העליה בבטחון העצמי שלי? מקוה לתשובה כנה. שבת שלום. ערן.

טוב, למען האמת זה לא פתאום. רק אשליה פורומית שכזו... זה הכי רחוק מפתאום. חוזרת אל גבולות ההיות בהדרגה, בודקת איפה הקרקע בטוחה לפני כל צעד, וגם אז עדיין מהססת. אבל כבר מספיק בסדר בשביל להיות פה, בלי להביא לפה - אם אשאר רק עוד רגע ברוח הפסח שחלף - מינימום את עשר המכות; לא היתה ברירה אחרת. אז... מה שלום כולם?

תודה אודי. הפתעת אותי, אני מודה, כשהעלית את ההודעה כבר ביום חמישי בלילה. חשבתי שתעלה אותה רק היום...

נורא נורא התגעגעתי ודאגתי וחשבתי עליך. שמחה שאת חוזרת אלינו ואל ההיות- being תבדקי, נראה לי שדי יציב כאן, אודי סלל שבילים עם מעקות ויש המון חיות מרוצצות בשבילים וגם כמה אנשים נחמדים. כך שגם אם לרגע יראה שמסוכן כאן, אנחנו נחלץ לעזרה. אל תדאגי. אם תחליטי להביא את המכות ואם לא. כיף שאת כאן בטח נדבר רק אחרי הסופ"ש אז שיהיה סופשבוע רגוע (עם או בלי גלגל"צ) כבר אמרתי שטוב שאת כאן? גילי

הסופ"ש בהחלט היה נחוץ לצרכי חזרה הדרגתית... אם "תמיד הכי חשוך לפני עלות השחר", אז צריך להסתגל לאור בהדרגה. ידעתי שהכי חשוך וידעתי שזה היה בגללי, כי אני שמתי את עצמי במקום ההוא. רק שלא ידעתי אם בכלל יעלה השחר. כל הזמן הזה שעבר - ואיבדתי לחלוטין את מניין הזמן - עשה משהו, שינה דברים שאני אפילו עדיין לא יודעת מהם; אני לא בטוחה שאדע גם בעתיד. אני בטוחה שיציב כאן... סקירה זריזה העלתה נוכחות די מלאה ופעילות ערה בפורום. בעיית היציבות היתה שלי, לא של הפורום ולא של העולם, שתמיד ממשיך לנהוג כהרגלו. תודה על מה שכתבת... בינתיים אני פה. TM.

יו, איזו כניסה דרמטית.. כל כך מתאים לך.. במקרה נכנסתי לכאן, רגע לפני הפרישה לשינה- והנה את כאן!! מצטרפת לברכתו של אודי:"ברוכה השבה"-ומקווה שהכל בסדר עכשיו. מפוהקת לגמרי.. נתראה בהמשך, שוש.

שושי... לא התכוונתי לכניסה דרמטית. כלומר, ראיתי את ההודעה הטכנית של אודי וחשבתי לעצמי, שההודעה שלי תחכה בעורף עד היום, וזה דווקא רעיון לא כזה גרוע... ואז גיליתי שאודי העלה אותה בכל זאת, והיא התנוססה לה פה כמעט לבדה (חוץ מהתשובה של אודי), בראש הפורום, כל הסופ"ש. זה ממש לא היה מתוכנן ככה...

היי טים, שמחה שאת פה

תודה :) איך עוברים עלייך הימים?