פורום פסיכולוגיה קלינית

מספר חודשים יש לי קושי להרדם ,ולעיתים אני לא מצליחה לישון כל הלילה.במשך היום יש לעיתים סחרחורת וכאב בעורף. בת 72 חולת סכרת-מאוזנת כדורים.מתפקדת מלא אוהבת לקרוא וללימוד ולרקוד. רופא המשפחה המליץ על כדורי שינה אבל הזהיר כי הם עלולים לפגוע בזיכרון.ניאורולוג נתן אלטרול ללא תוצאות .בדיקות דם לא מראות גורם משפיע כל שהוא . מבקשת המלצה ,הנחיה להמשך טיפול.

שלום רב לך מרגלית, בהמשך לפנייתך לעניות דעתי לבעיות השינה שלך ,לסחרחורות ולכאבים בעורף יכולות להיות סיבות שונות אי לכך יש מקום לבדיקות והערכות רפואיות נוספות באמצעות רופא המשפחה כגון בדיקות דם מקיפות,לחץ דם והפנייות לאורטופד או נוירולוג. לאחר קבלת תוצאות הבדיקות תהיה התמונה הקלינית שלך ברורה יותר ואשמח להמליץ לך בהתאם. מאחל לך המשך פעילות והנאה. תודה על פנייתך אשמח להתעדכן בברכה חמה ד"ר יגאל גליקסמן

אני סובלת מדיכאון שפרץ כתוצאה מריבים אין סופיים ביני ובין בעלי בנוגע לאופן ההתייחסות לאחד מהילדים. ריבים שהובילו לחוסר אונים, לחרדות ולדיכאון. התחלתי טיפול אצל פסיכולוג קוגניטיבי התנהגותי (בנתיים פגישה אחת) כשהשאיפה שלי היא לשלב בשלב מסוים גם את בעלי בטיפול (אם יסכים). בעייתי היא שבנתיים ההשקפה שלי על החיים עברה מהפך, הכל נראה לי 'פסדה' ומיותר עד כדי כך שאני שואלת את עצמי למה הבאתי ילדים לעולם. קשה לי להבין איך פתרון הקונפליקט בנושא ההתייחסות לילד יחזיר לי את שמחת החיים ויחזיר את השקפתי הקודמת לגבי החיים. או במילים אחרות מהם שלבי היציאה מדיכאון. אנא אל תפנה אותי לפסיכולוג שלי כיוון שאני מעוניינת בחוו"ד אובייקטיבית שאינה מוטית ע"י שיקולים אחרים (כמו יעילות הטיפול וכו') תודה אילה

שלום .אני בן 27 בקשר כ3 שנים עם גרושה בת 32+ וילד בן 14 עלי לציין שמלחתחילה הורי התנגדו לקשר ביננו, לטענתם בגלל 3 סיבות - גרושה+ גיל+ ילד בוגר.אני גר איתה לסרוגין כבר כשנה וחצי ובמריבות שישנן ולא קצת במקום לריב המון אז ביוזמתה וגם ביוזמתי אני חוזר לבית הורי ,אציין שאני גר שם אוכל ומתקלח אבל את הכביסות אני לוקח לבית הורי.שם גם נמצאים כל בגדי .אני עוזר כלכלית ואפילו יותר.אבל משום מה היא עדיין לא חושבת על חתונה.בעיה נוספת החברה לא מוכנה כבר לבקר את הורי לטענתה הם לא מכבדים אותה ,היא טוענת שהיא לא מקבלת יחס כמו החבר של אחותי.יתכן שטעתי כשספרתי לה קצת על יחסי הורי עליה.כיום אינני יודע מה יהיה הלאה הכוונה בינה להורי .מה עלי לעשות? מה על הורי לעשות? ומה עליה לעשות? תודה מראש

יש קשר בין סיטואציה שפעם היה קשה ליזכור חומר כתוב והיום זה אחרת והזכירה יותר טובה - מה משפיע על ההנ"ל ?

אני וחברי לחיים מזה שנתיים לא יכולים להרשות לעצמו לגור יחד כדי לבחון את הקשר יותר אז כיצד ניתן לבחון אותו לפני הנישואין ?? אם שווה או לא וחוץ מזה חברי מבא מבית של פינוק יותר מידי בן 26 ומפונק מידי ממעממד גבוה ואני ממעמד בינוני ומטה הוא התרגל למקלחות 4 פעמים ביום וכול יום אמא מבשלת לו דואגת לו לכבסות לאוכל וכול דבר לקחת לו להביא לו לא שוטף אחריו כלים ולא מפנה פשוט שיח סעודי לא שואל מה מותר ומה אסור חסר גבולות האם אפשר לרסן אותו ושנות את ההתנהגות הזו ??? והאם יש סכוי שישתנה בדפוסים המגעילים האלה ...?. והאם זה זוגיות שכזו שאחד מפונק והשני אינו מפונק תוכל להיסתדר .?? והאם מקום שלא שמהמעמד גבוה והשני מקום נמוך יש סכוי שזוגיות כזו תתסדר.? איך אפשר להגיע לעמק השווה .? והיסתדר שיש כול כך הבדלים .?? מבלי לריב וסכוי שישנה בגל כזה

בגלל החגים, נפגשנו ביום ו' בבוקר במקום ביום הרגיל, יכול להיות שהקדמתי בכמה דקות ואולי הגעתי בזמן, דפקתי על הדלת וחיכיתי, הדלת נפתחה במהירות והפסיכולוג חסם את הכניסה כאילו שאני הולכת לפרוץ לשם בכל מחיר הוא אמר בטון תקיף וקר שהטיפול הקודם עוד לא הסתיים ושאחכה בחוץ. כדי לא להביך את מי שנמצא בפנים כאשר יצא/תצא, הלכתי משם בכוונה לחזור אחרי כמה דקות. בעודי מתבוננת ביפי הבריאה, מתקשר אלי הפסיכולוג ומדבר אתי בקוצר רוח ("איפה את?"), חזרתי, נכנסתי לחדר, אמרתי שלום, וסיפרתי לו שראיתי איזו ציפור די נדירה שחורפת בארץ, והוא בתשובה אמר לי (בכעס) שנעלבתי (אני) כי הוא היה שם עם מטופלת אחרת ובגלל זה הסתלקתי או ברחתי או משהו כזה, כעסתי על הקביעה שלו אבל לא יכולתי לענות או לחשוב באותו זמן משום שהרגשתי מותקפת והייתי די משותקת. אני לא זוכרת מה עוד היה באותה פגישה מלבד זה שהסתיימה לפני הזמן וברוח רעה, לא רציתי לבוא בשבוע שלאחריו ביום ו'. (חשבתי לא לחזור יותר). כל זה היה בחגי תשרי, פסח מסתבר, חל בדיוק באותם ימים שחל סוכות, (גם עצמאות ) ושוב היה צריך לקבוע מועדים חלופיים. נזכרתי באותו מקרה והזכרתי לפסיכולוג (בכל זאת באתי ביום ו' אחד גם הפעם). כאשר נפגשנו שוב (יכול להיות שבעקבות הדרכה שקיבל?) החליט לפתוח שוב את הנושא , אלא שהוא דרש ממני לשחזר את כל רגשותיי וכאשר הגענו לחלק שלו, של הכעס קוצר הרוח או החשש ממני שמא אציץ אל חדר הטיפול או לא יודעת מה, הוא פתאום נהיה "לוח חלק", מגלגל עיניים ומכחיש את כל מה שהתרחש אצלו. הכעס, קוצר הרוח שלו, הכל המצאה שלי.הצעתי לו מוצא של כבוד: אולי הוא לא זוכר בכל זאת חלפה חצי שנה, אך הוא בשלו, אני חוויתי דחייה אפילו מוות וכל הבלה בלה הפסיכולוגי, והוא שום כלום. אם היה קצת אמון בינינו הוא פרח לו, ומה אני אמורה לעשות עכשיו? .

תודה על התשובה. אני חושבת שבכל זאת אשאל אותו איך הוא הרגיש או מה עבר לו בראש כאשר אני לא חיכיתי בחוץ, כשהוא התקשר אלי הוא ממש אבל ממש כעס.

כבר תקופה ארוכה שאני מרגישה צורך לשמור את חבריי וחברותיי צמודים אליי. אני מקנאה כאשר חברים שלי הולכים עם אנשים אחרים. ההרגשה פשוט נוראית לחיות כך. אני רוצה להשתחרר מכך. איך קוראים לתופעה הזו? האם תוכל להמליץ לי על ספרות שעוסקת בנושא. אחחח זה כל כך קשה. פשוט נמאס לי. אני מאבדת כך חברים.

בתי בטפול כבר כ-6 שנים אצל פסיכו' ק.פרטית עם סיפור ארוך של הפרעות אכילה המוכרות לי גם אצל גרושתי.אני ממן לה את הטיפול מאז שעברה לגור הרחק מאמה בעיר הגדולה ביוזמת הפסיכולוגית שלה .בתי מסרבת לחדש עמי את הקשר ומוכנה להסתפק רק בקבלת המימון.אני הולך לקבל החלטה להפסיק את מימון הטיפול על פי שיקולים אלה:1.מלבד הצלחתה של הפסיכו' בהרחקתה מאמה,אינני מקבל ממנה דיווח מה קורה,אני תוהה אם הנתק הארוך(6 שנים)לא נופל ולו בחלקו בפתחה של הפסיכלוגית?2.האם אני לא מנציח בהמשך המימון את הנתק?3.האם את ההודעה על הפסקת מימון הטיפולים עלי להטיל על הפסיכולוגית או במכתב או במייל או בטלפונים שאינם נענים אלא פעם במספר חודשים (במייל) תודה

האם אתה רוצה שהיא תפסיק את הטיפול ותיקח צ'אנס על זה שהפרעות האכילה שלה יחמירו אולי? האם הנטל הכספי כבד עליך עד כדי כך שאתה חייב להפסיק אותו? האם אתה חושב שהיא תחזור להיות בקשר איתך אם תפסיק את המימון? נראה לי שהתשובה לשאלות האלה היא 'לא'. מה אתה בעצם רוצה? אני מאמין שהיית רוצה שבעקבות המימון שלך של הטיפול היית מעוניין לקבל 'תמורה' בצורה של קשר שלה איתך. האם אתה לא חושב שזה שתטיל בחלקה את האחריות על הפסיכולוגית אתה לא רק תכתיב לבת שלך זה שהיא תפסיק את הטיפול אלא תכתיב גם לפסיכולוגית איך היא אמורה לעבוד. אני מבין שקשה לך עם העניין שאתה מממן את הטיפול היקר ואתה 'לא רואה תוצאה' שהיית רוצה לראות. אבל תחשוב מה האלטרנטיבה לכך שהטיפול יפסק? אתה רוצה לקחת סיכון לזה שבעקבות הפסקת הטיפול המצב הבריאותי של בתך יכול להדרדר? אני מציע שתנסה לדבר עם גרושתך שהיא גם תשא בחלק מהמימון אם ישנה אפשרות כזאת. כמו כן, אם הבת שלך עובדת, אני לא רואה שום סיבה שהיא לא תשא בנטל החלקי של מימון הטיפול בסכום שהיא מסוגלת לעמוד בו. אפילו אם זה לא יהיה סכום גבוה עדיין ההרגשה שלה שהיא אחראית על הבריאות שלה יכולה לסייע לה בהתקדמות בטיפול, ויכול להיות שגם אתה תרגיש יותר נוח עם המימון אם תראה שבתך עושה מאמץ ומשתתפת במימון של טיפולה

היי א אני חושבת שאתה עומד במצב מסובך, וזה מובן לדעתי שאתה מצפה לתוצאות אחרי 6 שנים ושקשה לך עם הנתק.... אני יכולה להגיד לך מנסיוני האישי שהטיפול בהפרעת אכילה הוא ארוך וסיזיפי, למטפלת ולמטופלת, ואתה צריך לשמוח מאוד, אפילו להודות על כך שבתך מחזיקה קשר ארוך ויציב עם הפסיכולוגית שלה כי זה מאוד לא קל וגם לא שכיח, הרבה בנות לא עומדות בזה ולא רוצות או מוכנות לקבל טיפול וזה מאוד מאוד חשוב שהיא נמצאת במסגרת כזו, ובמיוחד כזו שכנראה טובה ועוזרת לה. שאלת אם במימון אתה מנציח את הנתק, ואני לא יודעת לענות על השאלה הזו. אני כן חושבת שכאבא הבריאות (הפיזית והנפשית) של הבת שלך בוודאי חשובה לך, ועובדה - אתה ממשיך לממן את הטיפול, ומהבחינה הזו תאמין לי שאתה תורם לבת שלך המון, גם אם כרגע אתה לא רואה את "הפירות". ומהצד השני, אני כן חושבת שהפסקת המימון בוודאי שלא תועיל לנתק בינכם, אם זה מה שאתה רוצה לפתור. אני מודעת לכך שאני בטח מסתכלת על זה יותר מנקודת הזדהות עם הבת שלך. ודווקא מהנקודה הזו אני חושבת שכדאי שתנסה להאזר בסבלנות ולהאמין בפסיכולוגית שלה שהיא עושה את מה שהכי טוב בשביל הבת שלך. לדעתי זה השיקול הכי חשוב. ס

סליחה אם אהיה קצת בוטה. גם ההורים שלי מממנים לי את הטיפול. והסיפור שלי אחר ולא חשוב כרגע. רק חשוב שאין לי אפשרות למממן אותו בעצמי. אם הם יפסיקו את המימון הזה ואשאר ללא הטיפול הזה, רוב הסיכויים שלא אחזיק מעמד ואפגע בעצמי, עד כדי אובדנות. איזה הורה מוכן לאבד ככה ילד, ובשביל מה? כשהורים מחליטים להביא ילדים לעולם, הם מקבלים תעודת אחריות וביטוח? הלוואי! זו הבת שלך! איך זה שאתה לא מוכן לעשות הכל בשביל שהיא פשוט תמשיך לחיות?!

שלום רב, אני סטודנטית באניברסיטה ת"א ונוצר לי קשר מיוחד עם המרצה שלי. בעקבות משבר שחוויתי בתקופת הלימודים המרצה עזרה לי והקשיבה לי ומלווה אותי בתקופת הלימודים ואני מרגישה אליה רגשות מאוד מיוחדים אני אובססיבית אליה וחושבת עליה כל הזמן וכל הזמן רוצה לדבר איתה לא חושבת עליה בקטע מיני או משהו כזה רק מפנטזת שנהיה חברות גם שאסיים את הלימודים . ההבדל בגיל בנינו הוא לא קריטי היא גדולה ממני ב8 שנים ואני ממש רוצה להיות חברה שלה בעיני היא מיוחדת ואני חולמת ללהיות כמוה בהתנהגות במראה. אני יותר מידי זמן חושבת עליה וזה בעייתי וגם נראהלי שהיא רק מעוניינת לעזור לי אבל לא נראה לי שהיא חושבת שנהיה חברות. מה קרה לי? האם אני לסבית? יש לי בן זוג. האם זה קשור ליחסים גרועים עם אמא שלי ושנאה שלי את אימי? האם מדובר בהעברה אירוטית? אני מצד אחד מפחדת שהקשר הזה יפסק ומצד שני אני רוצה להפסיק לחשוב עליה כל הזמן. כל הזמן בא לי לדבר איתה ולספר לה מה עובר עלי ורוצה שהיא תאהב אותי .אני מתרגשת שאני רואה אותה איך אפשר להפסיק לחשוב עליה? מה יש לי ? האם אני סובלת מהפרעת אישיות? מעוניינת לדעת מה עובר עלי . האם הקשר הזה בריא בכלל? אולי עדיף לי ויותר בריא לי לנתק את הקשר הזה על אף הקושי? אני אובססיבית אליה , האם זה נורמאלי?

יש לי את אותו הדבר עם המטפל שלי, האם אין שם ל"הפרעה" הזו? לאובססיה כזו למישהו? לרצון לדעת עליו דברים? למחשבות הרציפות עליו במשך היום? לא נתנו לזה שם בספרות חוץ מ"העברה"? הרי העברה יש לכל המטופלים, אבל מה קורה כשזה חריף ומשבית את כל הפעילות היומיומית כאשר העיסוק הוא אך ורק בו. אודי אנא התייחס גם אלי בתשובתך.

לא בטוחה שהבנתי אותך. אתה יכול להרחיב על יחסי העברה? ומדוע יש צורך כזה עז אצלי?העברת הרגשות אל אותה מרצה ממי בעבר? לא מבינה כל כך את המושג הזה. ומה אני יכולה לעשות כדי להפסיק להיות כזאת אובססיבית אליה? אני משערת שהאובססיביות הזו עונה על צורך שלי אבל אני חוששת שזה כבר לא נורמאלי . אין לי שום פנטזיות מיניות עליה , למרות זאת האם יכול להיות שהתאהבתי בה? שאני לסבית? או שמדובר בבעיה רגשית עמוקה יותר? תודה

אינני יכולה להתגבר מעל משבר שהכיל פגיעות נרקסיסטיות בזה אחר זו עד שהתפרקתי. מאז בגלל תחושת הדחיה הפנימית שלי, המצב הנפשי מעורער ויצא משליטה. אני בחרדות וזה ימשיך להיות עד אשר אצליח להתגבר על הפגיעות. מה עושים אם לא מצליחים להתגבר על הפגיעות וכל החוויות שנקשרו לשם?זה עדיין רודף אותי. האם זה עוד אפשרי להתגבר אחרי מספר שנים שעברו? כרגע אני לא בטיפול.

שלום, אני בן 24 לאחר 2 מערכות יחסים עד היום. אני נמצא בקשר כבר 3 חודשים עם בחורה משכילה איכותית ויפה, פשוט מדהימה, הבעיה היא שלא מזמן התחלנו לדבר לעומק וגיליתי שהמשפחה שלה די מתוסבכת, ולה עצמה היו בעיות קשות עם האמא - מריבות על גבול השפיות, בנוסף האמא חוותה ילדות קשה ומטופלת בכדורים. מכיון שאני חושב בכיוון של חתונה, ואני יודע שהרשמים של דברים מוקדמים בחיים ובמיוחד יחסים בין בת לאם יכולים להשפיע רבות על התפקוד של האם לעתיד, רציתי להתייעץ מה יכולות להיות ההשפעות של עבר כזה, מבחינת התפקוד כאם או כרעיה?

שלום אני סובלת מכמה בעיות מתמשכות: סוג של דכאון, מתח, חרדה, דיסוציאציה במעגל סגור, תקיעות ממושכת מאוד מאוד. לאיזה סוג טיפול או שיטה טיפולית עלי לפנות?

הייתי רוצה טיפה להרחיב ולחדד (עד כמה שאני עצמי מסוגלת). עשיתי מעין, נקרא לזה סדנא אם כי לא ממש אף יותר גרוע. בכל מקרה קרה שם שהתפרקתי ואיבדתי את עצמי. אני לא יודעת מי אני היום. יש הרבה גם חרדות. אך בעיקר הלכתי לאיבוד במובן שהסדנא העבירה אותי על דעתי וניתקה אותי מעצמי בגלל שנכסו כל הקולות התוקפניים של האחרים. בטיפול דינאמי ניתן ללכת יותר לאיבוד ואני תוהה עם טיפול ב CBT יכול לעשות סדר?

שלום, הייתי שמחה לקבל המלצה על פסיכולוג באזור הצפון (חיפה והקריות) . תודה,

שלום בן זוגי סובל מאישיות בלתי בשלה המתבטאות גם בהפרעות OCD ו-OCPD לפני החתונה בעלי ציין בפני את הפחד שיש לו מלהיות הורה ולעשות ילדים. בעקבות כך הוא הולך לטיפול פסיכולוגי ולמעשה אובחן לראשונה בהפרעות שציינתי. יש לי חשש שבעלי "יסכים" לעשות ילדים רק כדי לא לאבד אותי למרות שהוא לא באמת מאמין שהוא מסוגל להיות הורה טוב. אני מאוד רוצה בילדים והתניתי את המשך הנישואים שלנו בהחלטתו. אשמח לשמוע דעות בנושא.

כן,זאת בהחלט תחושתי. אף פעם לא למדתי לאהוב את עצמי.כל מי שהיה אמור לאהוב אותי ולדאוג לי בגד בצורה איומה או נטש אותי (נפטר) בגיל צעיר. למרות הכל התחתנתי ובניתי לי משפחה קטנה ולזמן מה הייתי בסדר. אולי אלה הגירושים שגרמו לי לרגסיה... שלוש שנים אחרי ועדיין לא הצלחתי לבנות לעצמי חיים מעבר לעבודה. חוץ מבני אין לי אף אחד בחיים האלה.לא מצליחה ליצור קשרים משמעותים עם אנשים ולא רואה איך זה ישתנה אי פעם. אחרי הרבה עבודה קשה מצידו נבנה לו קשר טוב עם המטפל אבל עכשיו הוא לוחץ עלי להתקדם וזה גורם לי לחרדות נוראיות. עד כדי שאני כמעט מעדיפה לחבל גם בקשר איתו...

נראה שמזמן לא כתבתי כאן, ואולי זה רק מרגיש לי ככה.. הייתי רגילה לכתוב באופן קבוע לפחות פעם בשבוע.. ביום שישי.. בעיקר אחרי הטיפול.. לא כל כך בטוחה למה ההתרחקות, ואולי יש לי אי אילו כיוונים, אבל שום דבר לא באמת ממש מובן לי.. אני כן יודעת ומרגישה שחסרה לי מאוד הכתיבה כאן, השיתוף, ההרגשה שאני לא כל כך לבד ובודדה, ההרגשה שיש מי שיכול ורוצה להכיל אותי - עם כל מה ומי שאני וכל הבלגאן והטירוף שבתוכי. (ואני לא מתכווננת לטיפול). מוצאת את עצמי רוצה לכתוב (דווקא?) בימים שהפורום סגור.. תוהה אם זה בגלל שלא ניתן לכתוב בימים אלו, או אולי זה באמת הצורך לכתוב אחרי טיפול.. פתאום אני תוהה לעצמי מה בעצם רציתי או ניסיתי לכתוב.. ואין לי ממש תשובה.. אז רק אסיים בכך שאגיד למיקה ושרית.. אני כאן.. קוראת כמעט תמיד את כולם.. חושבת על כולם.. קצת קשה לי לכתוב כאן.. אולי קצת קשה לי עם הסגנון.. אולי זה קצת פחות מתאים לי ומקשה עלי להשתלב כאן.. לפחות בכתיבה ושיתוף.. אבל אני בהחלט קוראת.. תודה לכן יקרות, על שהתעניינתן, חשבתן ושאלתן.. נילי, מקווה שיבואו ימים (ולילות) קלים יותר.. שדברים קצת ירגעו ויתנו לך לנוח ולאגור כוחות.. לכולן - תשמרו על עצמכן שיר

תודה אודי, על ההזמנה לכתוב גם כשסגור.. וגם על האפשרות לחשוב בקול.. אולי אעשה זאת.. בינתיים, רציתי לשאול אותך.. אם זה בסדר.. לגבי היפנוזה.. האם ניתן דרך היפנוזה להגיע לנתונים מסוימים.. למשל.. אם עברתי משהו כשהייתי ילדה, ואני זוכרת את המקרה (את רובו) אבל אני לא זוכרת למשל נתונים מסוימים כמו בת כמה הייתי.. האם היפנוזה יכולה לעזור בדברים כאלה? ואם כן, האם מקובל ללכת לפגישה אחת כדי להגיע לתשובות לשאלות מסוימות (כמו זו שהעלתי)?.. ולגבי EMDR , האם זה בכלל אפקטיבי למי שזוכר את רוב המקרה (נגיד איזושהי טראומה) או שזה יותר מתאים למי שהדחיק עד כדי שאינו זוכר כמעט כלום?.. סליחה ש.. יותר מידי שאלות.. שיר

שלום אני הייתי בטיפול שנה וחצי והוא נספק פתאום בגלל סיבה עצובה וכואבת שלא תלויה באף אחד. התחלתי טיפול חדש כי הרגשתי שלא מיציתי את הטיפול ולא סיימתי אותו כמו שצריך. אני בתחילת הטיפול אבל ממש קשה לי כל הזמן אני עןשה השוואות למטפלת הקודמת שלי.. אני גם לא מרגישה שיש בינינו כימייה כמו שהייתה לי עם הקודמת אני לא יודעת מה לעשות אין לי כח עכשיו לחפש עוד פעם מטפל ולהחיל עם זה שוב...אוווףף אני מתגעגעת אליה!!!!:(

שלום אודי אני בבעיה מזה הרבה מאוד זמן. עברתי סוג של משבר/ים טראומטיים מורכבים שהכילו הרבה מאוד אלמנטים. הענייו שהרצף נקטע וכאילו הפעולה נקטעה באיבה. אינני יודעת אם ניתן להמשיך מאותה נקודה אחרי שעבר הרבה מאוד זמן ובנתיים אני חשה בסוג של צמצום. אני שואלת לגבי איזה סוג טיפול יכול להיות הכי יעיל במקרה הנ"ל: דינאמי טיפול נרטיבי היפנוזה או פסיכואנליזה תודה

רציתי להוסיף, עכשיו אחרי חיפושים וקריאה אין סופיים, שכנראה או בצם לא כנראה שמדובר בהפרעה דיסוציאטיבית. למעשה היא היתה הרבה יותר חריפה ודעכה בשנה האחרונה אם כי עדיין אני חשה חורים בזיכרון והרבה יותר עצירות בפעילות. אשמח גם לקבל אולי שמות למטפלים טובים ומומחים בתחום מעבר לשיטת הטיפול. תודה

אירית שלום, עמותת ט.ד.י מאגדת מטפלים העוסקים בתחומי הטראומה והדיסוציאציה. באתר העמותה (http://www.tdil.org) ניתן למצוא גם חומר בנושא וגם רשימה של מטפלים החברים בעמותה.

מבקשת עזרתך ועזרת הפורום במתן המלצה לפסיכולוג באיזור ר"ג, גבעתיים, ת"א, אשר עובד עם חברי קופ"ח מכבי. תודה!!!

שלום תודה על התשובה הקודמת. 1.כפי שכתבתי מקודם, המטפל שלי המליץ לנסות טיפול אצל מישהו אחר. האם כדאי לפנות שוב לטיפול פסיכודינמי או ללכת בכיוון של טיפול התנהגותי קוגניטיבי. איזה עוד אופציות קיימות? מה שבעיקר מציק לי ואני רוצה מאוד לטפל בו זה תחושת הריקנות ותחושה של התפרקות זהות שאני מרגישה והרגישות שבי. 2. אני מרגישה תחושת ריקנות, במהלך היום אני מתרוקנת מספר פעמים, הדברים לא ממלאים. יש לציין שאני בן אדם סקרן ואני רוצה לעשות דברים אך כשאני עושה דברים אני לא מתמלאה מהם או שמתמלאה לזמן קצר ואח"כ מתרוקנת. למה זה קורה וכיצד מטפלים בבעיה הזו? זאת תחושה שגורמת למוות פנימי!איך אפשר להתמודד עם זה? אני שונאת את זה. התחושה הזו מכניסה אותי לחרדה ולדיכאון. אני מרגישה שאני פועלת על סרק. 3.יש עוד דבר שמציק לי זו תחושת אי רצף שאני מרגישה בהוויה שלי. אנסה להסביר:כאילו שאני לא חשה רצף בהתנהלות שלי ובתחושות שלי ובטיפול זה מתבטא בכך שאני לא מרגישה רצף בין הפגישות. זאת תחושה נוראית. למה זה קורה וכיצד אפשר להתמודד עם זה? תודה

נטלי, נשמע שמאד קשה לך, מאחלת לך למצוא מה ואיך ימלא אותך. התחושה שאת מתארת מוכרת לי ואת מתארת אותה באופן כל כך חזק אין לי לצערי מתכונים אבל רציתי להגיב לשאלה השלישית שלך לגבי תחושת אי הרצף הטיפולי. קראתי פעם, נדמה לי אצל ארוין יאלום באחד הספרים, שמטופלת שלו חוותה חוסר רצף כזה והוא עזר לה על ידי זה שהוא הקליט כל פגישה והיא הייתה מקשיבה להקלטה בין הפגישות וכך חוותה תחושת רצף, המטפל היה איתה גם בין הפגישות וגם הגיעה לפגישה הבאה יותר מוכנה. אני יודעת שזהו פתרון טכני אבל לפעמים דווקא בפתרונות הכי פרוזאים... לי זה מרגיש קצת כמו חפץ מעבר כזה שמשמר את המטפל איתך. אני למשל הייתי ממשיכה את השיחות עם הפסיכולוג בלב, אבל לא תמיד אפשר... שלך יוד

ד"ר אודי בונשטיין שלום, אני בת 18 ולאחרונה התגלה לי שאבא שלי מנהל מערכת יחסים צדדית. ההורים שלי נשואים באושר 20 שנה, ולא היתה בעיה כזאת קודם לא מצד אמא שלי ולא מצדו. יש לי כבוד גדול כלפיו וכלפי אמא שלי. אני לא יודעת מה לעשות, אבא שלי תמיד הייתה הדמות הנערצת עליי ותמיד רציתי להדמות לו. ועכשיו כאילו הבועה התנפצה לי בפנים.. אני חושבת שזה קצת גדול עליי כל הסיפור אני לא יכולה להמשיך להסתיר הכל ככה ולהתנהג כאילו כלום לא קרה. מצד אמא שלי זה לא בסדר מבחינתי שאני יודעת דבר כזה ולא מספרת לה והיא ממשיכה לחיות עם גבר שבוגד בה ואף אחד לא יודע כמה זמן. מה אני צריכה לעשות?

תודה רבה אתה מדהים..

שלום רב! מקווה שאני בפורום המתאים, אז ככה: אני בת 32, אמא ל4 ילדים... אפשר להגיד 1 גדולה בת 7 ו 3 תינוקות - אחד בן 3.5 ותאומים בן ובת בני שנה וחודש. האם יש מצב שאני בדכאון אחרי לידה? בדיכאון אני בטוח... אחרי לידה? קצת מאוחר, לא? ואנסה לתאר את תחושותי והרגשתי: אני מרגישה בדאון רוב הזמן. מהרגע שהגדולים חוזרים בצהריים, אני שומעת את עצמי כל הזמן צועקת ומנסה להפריד ביניהם... אני מרגישה שאני פשוט לא מצליחה להנות מגידול הילדים. עד שהתאומים נולדו עבדתי במשרה מלאה ועדיין קשה לי עם המושג והמחשבה שאני "עקרת בית". אני כרגע יושבת ובוכה ולא מצליחה להתאושש, אלא רק - לפחות - מצליחה לתפקד תפקוד מינימלי... יכול להיות שזה תקופה כזאת, אבל בינתיים זה נראה לי יותר מדי זמן - שאני ככה. מה נראה לך? תודה מראש חחח

שלום, אני צריכה להגיש חוות דעת פסיכולוגית בעקבות רצוני לעשות שירות לאומי (לאחר שקיבלתי פטור מהקב"ן). האם אפשרי לקבל מפגישה חד פעמית את החוות דעת המבוקשת? למי אני פונה בעניין? תודה, מור

שריתוש.. מאוחר עכשיו.. חצות ועשרים.. ואני לא ישנה.. יודעת שגם לא אשן הלילה.. הרי ישנתי כל הערב.. זה נראה בלתי אפשרי להיות.. אז ישנים במקום.. ..אולי.. כדי לא להיות..?? עכשיו לילה.. ואם לא 'הייתי' ביום, אצטרך 'להיות' עכשיו.. ואין לי מושג איך זה יקרה.. השתיקה מתארכת אצלי בפנים. שתיקה אכזרית. אני כאילו בתוך בועה הנתונה לרוחות.. אך עדין, בועה. והכל בפנים סוער, ואני יודעת, ולא יודעת. ((((((((((((((((((((((((((( :( ))))))))))))))))))))))))))))))) חייבת לספר לך כמה הוחמאתי שהצעת להחליף כתובות מייל. אשמח מאוד לעשות זאת: [email protected] (מאז ששינו את עיצוב אתר דוקטורס איני יודעת כיצד אני יכולה לראות את המייל שלך אלא אם כן הוא נכתב באופן מפורש (משום שבעבר היה מצורף לצד שם השולח). בכל אופן, כפי שכבר ראית, הוספתי את שלי כאן..). אז זהו.. פורסת לישון.. ללילה מלא כוכבים.. וחושך. חיבוק מהלב, דמעה קפואה.. ~נילי~

כך זה באמת היה עד ששינו את האתר. היום, כתוב באופן ברור ליד האיקון הנותן לכותב להכניס את כתובת המייל שהכתובת לא תופיע באתר. דווקא בהודעה זאת כן הוספתי את כתובת המייל שלי גם 'מחוצ' להודעה עצמה ואני לא רואה אותה מופיעה כקישור. האם יש פה משהו שאני מפספסת..? בכל אופן, תודה על ההסבר. ~נילי~

בהמשך להתכתבות שלנו בעץ "מכתב למטפל" לא קיבלת ממך תגובה. הייתי צריכה כרגע כל עצה שאוכל לקבל. אשמח מאוד לתגובה, אור

למה יצאתי מפגרת כל כך? לא יכולה לסבול את הלבד ואז יוצרת קשרים למטרת סייבר סקס נטו. כל יום.עם כמה ביום. בסוף מקיאה מגועל עצמי. למה?למה?למה?למה?עד מתי?

שלום לך, רציתי לכתוב לך שהיום אני בת 48,נשואה עם שלושה ילדים , ואבי ששתה אלכוהול שנים ומזדקן , ואומר לי שהוא רוצה למות ,אמא ,שכנראה עברה גילוי עריות מהאח הגדול ולעולם לא טיפלה בזה... אשת אלכוהולויסט חלשת אופי, אך נוקמת ומקנאה בי על כל דבר שאני עושה, מתנהגת אלי כאילו אני בת 3, ושנים אבא התעלל באמא ובנו הילדים מילולית ולפעמים פיזית רק היום אני רוצה לנתק והכל קשה כי הוא ואמא זקנים ומתחילים להיות חלשים והכל צף לי היום לתת להם להירקב להעניש אותם , על ההתעללות שהתעללו בי, אני צריכה כנראה לפרוק הכל אצל פסיכולוג להוציא הכל ולחשוב רגוע , לעשות צעד צעד אם האח כיצד לעזור להם בזקנה שהם יזדקנו בכבוד אבל מצד שני אני לא אתנתק ואשב ואבכה שנים על הכאב שהם פגעו בי והכעס שנמצא בתוכי כבר שנים . רוצה לצאת החוצה מה עושים??? אשמח לקבל תשובה , תודה גם למייל

לאודי שלום אני רוצה לברר נושא שמציק ומעיק עלי לעיתים.יש לי ידידים וידידות ממקומות עבודה מהצבא ,כאלו שאנו שומרים על קשר.חלקם הקשר הוא חד צדדי ממני.אני היוזם יוצר קר תמיד ואילו הם רק מקבלים מאזינים ממני אבל ,אבל -משדרים ואומרים כי טוב וכיף ומזדהים יחד איתי בקשר אבל בפועל הם לא מתקשרים ולא יוצרים קשר בעצמם אני מאוד מבולבל ואני רוצה לדעת כיצד להגיב למצבים אילו בהם אני זה שרק מתקשר ואילו הם לא מראים שום עניין ולא מרימים טלפון ,אגב הסיבה לכך גם חשובה לי אם יש לך רעיון לסיבה כלשהי תמיר תודה בנתיים

אני חושב שזה יהיה נהדר אחשוב על כך

אני בת 25 עובדת בעבודה טובה שאני מאוד אוהבת, מצליחה בה ומקבלת הערכה מאוד גדולה מצד הממונים אלי וזוכה לקידומים.במקביל לומד תואר ראשון. מאז שאני זוכרת את עצמי היו לי בעיות של תקשורת עם הסביבה, לא ממש הייתי מתקשרת עם אנשים. הייתי מגיעה לחברה של אנשים חדשים פשוט הייתי מסתגרת בעצמי ולא הייתי מדברת תמיד הרגשתי שאין לי הרבה מה להגיד, בגלל זה אין לי כמעט חברים ואני מאוד מתקשה לבנות מערכת יחסים יציבה. בשנתיים האחרונות אני בקשר עולה ויורד עם בחור מקסים , יש בינינו תקשורת מדהימה אנחנו מבינים אחד את השני בחצי מילה. אבל כאשר הוא מביא אותי לחברים שלו אני לא מצליחה להתקשר איתם למרות שאני מאוד רוצה והוא כל הזמן קבל תגובות על כך וזה מאוד מפריע לו ומשפיע על המערכת היחסים שלו. הייתי רוצה לטפל בביעה הזמן כי משפיע במקומות רבים בחיי וזה מתחיל להיות מעיק... אשמח לקבל המלצה... תודה,

שלום. אשמח אם תתן לי טיפ יש לי סיטואציה לא קלה יש לי אמא הרסנית שנים כבר שהיא "מפילה תיקים" עליי לועגת ומתנכלת לי לשמחתי שיקמתי את עצמי אני נשואה יש לי בת ובעל מדהימים אך מיום לידתי היא מצאה ההזדמנות לבוא "לעזור" מצד אחד אכן עזרה ומצד שני הרסה חירבה את הזוגיות עם בעלי התערבה ויצרה ביני לבין משפחת בעלי סכסוך וטינה. מצבי כיום שאני לא מדברת עם החמים שלי והיא נהנת מזה וממשיכה להציק ולהפיל עליי ועל בעלי תיקים היא מטיחה בי עלבונות וצועקת עליי בנוכחות ביתי הפעוטה הסיבה היחידה שאני סובלת אותה היא הבטיחה שתעזור לנו בקניית דירה. בנתיים יש לי קושי עם החמים שלי מה עושים?

הי אודי... אשמח אם תפרט יותר ברור-איזה כלים יש לטפל בסיטואציה הזו איך אדגיש לה את עצמאותי?

קראתי כאן בפורום את השיחה בנושא חיבוק של המטפל/ת. רציתי לשתף במשהו שקרה לי בטיפול ואולי יעזור... פעם לאחר כמה חודשי טיפול רבים כעסתי מאד על הפסיכולוג שלי על כי בפגישה לפני זה נתן לי ללכת כשאני "מפורקת" ולא ראה ולא תמך. הוא הסתכל בי ואמר אני מבין שאת היית צריכה חיבוק. חשבתי על זה, הססתי, נבוכתי ואמרתי "כן". הוא אמר לי הילדה שבך הייתה צריכה חיבוק ובגלל האשה שאת לא יכולתי לתת אותו. מאז בפעמים שהייתי צריכה חיבוק הוא שם לב, ואמר משהו כמו :אני מחבק אותך במילים. לפעמים התמרדתי ואמרתי לו שזה לא מספיק. אבל, באמת, זה היה הרבה מאד עבורי. החיבוק במילים. העובדה שהוא ראה את הצורך, ראה את הילדה הקטנה שמאד צריכה אבל כן שמר על הגבולות.

אודי שלום, תודה על התגובה.אנסה לחפש את העבודה שהזכרת של פרנצי. זה נשמע מאד מעניין. אכן הפסיכולוג שלי לשעבר הוא מטפל מוצלח בעל יכולת הבחנה (כפי שציינת) חשבתי על זה שגם כאן הרגשתי סוג של חיבוק במילים. קראתי חלק (קטן) מתשובותיך בפורום וזה מאד נוכח.

מה הם הקריטריונים כדי לקבל רשיון קבוע של פסיכולוג? במה ניתן לעבוד עם רשיון כזה? מה הם הקריטריונים כדי לקבל תעודת מומחה של פסיכולוג קליני? תודה

האם ניתן לגשת לבבחינה ממשלתית בדיאגנוסטיקה ובפסיכותרפיה לפני השלמת כל תקופת ההתמחות הנדרשת בפסיכולוגיה קלינית? האם כתוצאה מעמידה בהצלחה בבחינה ממשלתית בדיאגנוסטיקה ובפסיכותרפיה נרשם אוטומטית הפסיכולוג כמומחה בפסיכולוגיה קלינית בפנקס הפסיכולוגים ע"י משרד הבריאות, או שיש צורך לבקש תעודת מומחה בפסיכולוגיה קלינית ולאחר מכן לבקש את משרד הבריאות להירשם כמומחה בפסיכולוגיה קלינית בפנקס הפסיכולוגים? האם מותר לפסיכולוג שסיים תואר שני בפסיכולוגיה קלינית(אך לא התמחות בפסיכולוגיה קלינית) ועבר לימודים של טיפול התנהגותי קוגנטיבי לעסוק בטיפול זה? תודה

שלום לכולם רציתי לחדד למתמחה בפסיכולוגיה קלינית מותר לטפל באופן פרטי כל עוד הוא עובד תחת הדרכה וזאת בתנאי שסיים שנתיים של התמחות והוא נמצא בתהליך התמחות בהווה בברכה, גילי

שלום אני כותבת את ההודעה, פשוט רע לי ואני בוכה... זו השנה השביעית שאני בטיפול. התחלתי בגיל 25 בתקווה שהדברים יתחילו להסתדר. אבל התנודות הרגשיות לא נרגעות. מתרסקת כל הזמן.צריכה להתמודד יום יום כדי להחזיק את עצמי. במהלך השנים האלה התחתנתי וילדתי ילד שהיום הוא בן שנה אבל אני עדיין מרגישה שאני לא בטוחה בעצמי, שכל רגע הכל הולך להתרסק ןלהיעלם. בהתחלה המטפל שלי חשב שהכל מתחיל מדיכאון ועובר לחרדה, אח"כ חשב שמתחיל מחרדה כללית ואז עובר לדיכאון. יום אחד דיברנו על אמא שלי והוא זרק שנראה לו שיש לה הפרעת אשיות גבולית ומאז שהוא אמר את זה אני חושבת שגם אני סובלת מזה.קראתי על ההפרעה ובנוסף אני עוכבת אחרי ההודעות שנכתבות בפורום ואזה מאוד דומה למה שיש לי.המטפל חושב שאין לי את ההפרעה הזו.הוא אומר שאם אני לא חותכת את עצמי ולא עושה לו אידיאליזציה ופיחות ערך, אז אין לי את זה. אבל יש לי אי יציבות רגשית ויש לי בעיה בויסות הרגשות. מה שמדכא אותי שאפ יש לי הפרעת אשיות גבולית, זה מסביר למה למרות הטיפול הממושך התנודות הרגשיות לא נרגעות.אני שמעתי דברים מאוד לא אופטימיים על ההפרעה, שהיא קשה עד בלתי ניתנת לטיפול! המטפל שלי הציע שאנסה טיפול אצל מישהו אחר כי הוא לא מצליח להרגיע את תהתנודות.הוא אמר לי שתמיד אוכל לחזור אליו, שהוא לא נוטש אותי.הוא רוצה לתת לי צ'אנס לנסות משהו אחר. חוץ מזה בשבועות הקרובים המטפל שלי לא יהיה... אני מרגישה מפוחדת ומדוכאת ובחרדה ממה שיש לי, שזה לא ישתפר, שהמטפל שלי שמאוד משקיע לא מצליח לעזור לי, אני מרגישה ממש רע ויש לי ילד לטפל בו... אני כל כך מפחדת ממה שיהיה, אני כל כך מרגישה לבד מאז שהוא אמר לי שכדאי לי לנסות טיפול אצל מישהו אחר. אודי, מה הפרוגנוזה של הפרעת אשיות גבולית? (אני אחרי 7 שנים של טיפול, גם תרופתי!). אני בטיפול דינמי והתנהגותי קוגניטיבי (המטפל שלי אומר שאולי אני צריכה טיפול התנהגותי קוגניטיבי קלאסי).האם אנשים עם הפרעה זו מצליחים לחיות חיים מלאים? האם יצא לך אישית לטפל בהפרעה זו? תודה מצטערת על האורך

שלום אודי אני כבן 60, במהלך חיי רכשתי הרגל שגורם לי להרגיש לא נוח לתקשר עם אדם שיושב משמאלי, ההרגל הזה מכביד מאוד על איכות חיי, טיפול בשיטת CBT לא פתר הבעיה- עדיין. על איזו שיטת טיפול אתה ממליץ ? האם נתן להיעזר בהיפנוזה כדי להפטר מבעיה כזו ? תודה מראש רפאל

שלום , אני מאד לבד יש לי כמה חברות, אבל לא תמיד הם יכולות להתפנות בשבילי, ואני פשוט מנסה לחשוב איך אפשר להכיר חברים ואיפה ואיך לדעת במי לבחור ובמי לא. יש לי בעית תקשורת ובו זמנית אני הרבה לבד ומאד קשה לי עם זה , המשפחה שלי רחוקה מאד ממני והם פשוט לא בקשר איתי . מה לעשות?

אהלן ד"ר הוספתי שאלה בשירשור תחת הכותרת "עכשיו או לעולם לא" אבקש את התייחסותך משום מה לא התייחסת אליו אולי לא שמת לב תודה

שלום קשה לי לבטא את הצורך שלי במטפלת. אני הולכת לשם כבר יותר משנתיים וברוב המקרים אני שותקת עד שהיא מזיזה את הדברים. פעם ניסתה לשתוק מולי ואז הפגישה הסתיימה בלי להגיד כלום. היא ואני יודעות שאני צריכה אותה, אבל היא רוצה שאני אבטא את זה במילים, וקשה לי עם זה. קשה לי להיראות חלשה, ואפילו במקרים שהצליחה להגיע אלי וגרמה לי לבכות, ברחתי ועזבתי באמצע הפגישה. וכשקיבלתי פעם חיבוק, ברחתי חודש. קשה לי עם זה, אני מאוד צריכה חיזוק ותמיכה, אבל קשה לי לבטא זאת ולמשל עכשיו, היום, אני צריכה אותה, אבל קשה לי להתקשר, ואם אני עושה זאת, אני רק שומעת את ההלו שלה ומנתקת. היא תמיד אומרת שאני דוחפת אותה רחוק ולא מראה לה איך הדברים שלה משפיעים עלי, שהיא אפילו לפעמים לא מצליחה לקרוא את תווי הפנים שלי.... שאני סוגרת כל אפשרות לפרוץ את המחסו םשביניתי מסביבי אחרי האובדנים שחוויתי.

שלום רב,שלחתי שאלה לכתובת המופיעה באתרך @mutuality.co. מקווה שהמייל התקבל.

היי אודי השאלה שלי היא מה הקשר (אם קיים בכלל כזה) בין דיכאון וחרדה? האם אחד יכול להוביל לשני? האם זו תופעה שכיחה? האם הדמיון הוא רק באופן הטיפול? ואיך זה שאותם כדורים אמורים לעזור לשני הדברים? תודה!

ערב טוב אני מרגישה כבר הרבה זמן שנמאס לה ממני/דברים לא זזים/ חוזרים על הרבה דברים/קשה לה איתי ועם התגובות שלי שמראות מצוקה/הרבה שקט בפגישות/... ברחתי קצת בטענה שקשה לי כלכלית כרגע ושצריכה קצת זמן. ואז, כאילו שרווח לה. התנתק הקשר בינינו. אני מתגעגת, אבל לא פונה אליה. אני חושבת לבדוק מישהי חדשה בינתיים, לראות אולי הבעיה היא בקשר בינינו. האם זה מקובל? האם אני צריכה להודיע לה? האם אני צריכה להודיע למטפלת החדשה שלא הפסקתי באופן רשמי את הטיפול הראשון? או הכי טוב לחזור אליה אחרי שארגיש שאני לא יכולה להסתדר יותר בלעדיה, אפילו אם היא לא שואלת בשלומי? מה לעשות?

אני בחורה בת 26 ויש לי הרגל מגיל קטן שנמשך עד עצם היום הזה. לפני שאני הולכת לישון אני נוהגת "לדפוק" את הראש בכרית על מנת להרדם, אחרת מאוד קשה לי להרדם. זה דבר שמאוד מציק לי ואני מאוד מתביישת בו,לכן אני נמנעת לישון מחוץ לבית או לישון עם עוד מישהו בחדר ולכן אני גם נמנעת לפתח מערכת יחסים עם בחור מכיוון שיהיה לי מאוד קשה לישון איתו. אני לא יודעת עם מי לדבר, הוריי ידעו על ההרגל הזה שהייתי קטנה וגם שהייתי קצת יותר גדולה אבל אני חושבת שהם חושבים שהפסקתי עם זה. לפסיכולוג אני מתביישת ללכת ואני לא יודעת מה לעשות כי זה מאוד מציק לי. זה מרגיע אותי ונותן לי תחושת שלווה, קשה לי להסביר את זה. מה אני יכולה לעשות?

היי אודי, אתה יודע ,בא לי לסיים את הטיפול, אני לא בטוחה שצריכה להוסיף על עצמי ,גם כך קשה בלי זה. כרגע אין לי אפשרות כלכלית לשלם את הפגישות,זו המציאות העגומה..אני לא יודעת איך אפשר לצפות ממני לא להיפגע או שהתחושות שלי שאף אחד לא סופר אותי ישתנו ?גם אם אני לא יכולה להגיע לפגישות בגלל נסיבות כלכליות וזה לא תלוי בי..כפתרון הוא יכל להציע לי אלטרנטיבה אחרת כשהוא יודע שאני במצוקה כמו לדבר בטלפון פעם בשבוע לכמה דקות עד שאני אוכל לחזור לטיפול, זה היה עוזר לי והוא יודע . אבל הוא לא חשב על האפשרות הזו אז כנראה שלא באמת אכפת לו. אף פעם לו היה אכפת לו. אני לא יכולה לסמוך עליו יותר ,ובכלל איבדתי את האמון בפסיכולוגים.בא לי לעזוב את הטיפול. אתם כמטפלים חושבים שאם אני מרגישה ככה אז רק אני אשמה ורק לי יש אחריות על התחושות האלה. אתם לא חושבים שגם לכם יש חלק בזה?

אודי , "דעתי היא שהכי קל לזרוק אחריות על מישהו אחר" ציטוט שלך ..רק שתדע שאני תמיד בודקת קודם כל איפה אני אחראית,מה אני אמרתי או עשיתי לא נכון וכו'.ובמקרה זה אני לא רואה משהו שעשיתי לא נכון,אם אתה אומר שלדעתך אולי יש משהו כזה אשמח אם תסביר למה אתה מתכוון.. "ומהאכזבה על כך שלא השכיל להציע לך פתרון יעיל - את מפסיקה לסמוך ונגררת לאובדן אמון מוחלט בפסיכולוגים וכו' וכו'"גם ציטוט שלך.. אז אני מרגישה שכמטפל הוא אמור *כן* למצוא פתרון יעיל ואם הוא לא ..אז זה סוג של(חוסר) אחריות שלו ,לא? או חוסר תשומת לב.. אני מרגישה בתגובתך שאתה כועס עליי.. אולי בגלל שאמרתי שלא מאמינה בפסיכולוגים..אמרתי את זה כי התאכזבתי גם בעבר ואולי זו כבר אכזבה אחת יותר מידי.. וזה מעניין ומוזר שזה חוזר על עצמו באופן סיסטמתי.. ועוד יותר מוזר שרק עם פסיכולוגים.. לא שהכרתי כל כך הרבה פסיכולוגים אבל אלה שהכרתי הם "הצליחו" לאכזב ,להעליב בצורה בלתי רגילה.. מקווה שזו שאלה לא אישית מידי.. אתה כמובן לא חייב לענות אם כן.. איך היית נוהג במקום המטפל שלי? אם מטופלת שלך שנמצאת ממש במצוקה אומרת לך שלא תוכל לשלם על הפגישות הבאות.. אבל היא בכל זאת זקוקה לפגישות כי היא ממש במצוקה? מה ההית עונה

הי חן, חושבת שלא באמת איבדת את האמון בפסיכולוגים. הנה את פונה לאודי, והוא פסיכולוג... אבל יש לך ציפיות, המון ציפיות, ומה שקורה בשטח לא תמיד הולך עם זה. ובא התסכול... והיי, הפסיכולוג שלך מטפל בך, הוא פינה לך מקום, ואפילו עשיתם כברת דרך יחדיו. אילו אף פעם לא היה אכפת לו במילימטר - הוא לא היה מסכים לטפל בך בכלל באופן מוחלט. אם הוא הסכים לקחת את האחריות הזו ולנסות לטפל בך ולעזור לך, סימן שהוא האמין שיש סיכוי סביר שהוא יוכל לעשות זאת די טוב. את אולי מצליחה לזכור רגע אחד של חיבור? האם עדיין את נצמדת לאמירה הכל-כך נחרצת? אם את אומרת שאת מרגישה שהטיפול רק מקשה ומקשה- גם על זה צריך לדבר, ואם המסקנה תהיה שאינו מועיל ואינו תורם ואולי גם מפריע - מפסיקים אותו, משום שכל הרעיון של הטיפול הוא להקל ולא להוסיף ו"להזיק" בראייה כוללת ולאורך זמן (וזה דווקא משום שאכפת ואחראי...). האם הפסיכולוג סבור גם כן שהטיפול רק מערים עוד על קשייך? האם הטיפול אינו אמור לעזור לדברים המטרידים והכבדים האחרים שקשה איתם ממילא? ההרגשה של "לא סופרים אותי" האוטומטית שנבנית אצלך בפנים, כנראה תפגוש אותך בעוצמות שונות, ובתדירויות שונות תמיד. אבל, אני מנחשת שכאן הזמן להשתמש בכלי הטיפול כדי לעבד את ההרגשה, ואולי גם לכייל ציפיות, למשל בהתאם לרמת איכות וסוג הקשר. העיבוד, גם כצוברים איתו ניסיון, לא בהכרח מיידי, אבל זמני השהות במקום הרע מתקצרים. לאט לאט יש שיפור. ההליך הטיפולי גם מקטין את רמת החרדות הכללית, וכך גם הפגיעות הללו יורגשו מעט פחות ויחלשו קצת. חושבת שכדאי לך לדבר בגילוי לב ולהעלות את האפשרויות שנראות לך מתאימות למצב (גם אם כבר דוברו). לברר ולהבהיר. ייתכן שחלקן לא יהיו נוחות למטפל וייתכן שחלקן לא תהיינה מועילות (ואולי אף מפריעות) מבחינת הסתכלות מקצועית רחבה על הטיפול לטווח ארוך. זה עדיין לא מצביע על היעדר אכפתיות. להיפך. המטרה היא לשמור על הטיפול (גם אם יופסק ויחודש בעתיד). בכל אופן, רצוי שאת תציעי באומץ את הכיוונים מבלי שהוא יצטרך לנחש באזורים שקשה לדייק בהם. למרות החרדות המובנות כל-כך, רצוי לנסות לבדוק מה יכול להתאפשר ומה לא, כי גם אם משהו מהתוצאה יתלכד עם מחשבה פנימית שלך ויבוא הלינקג' הפנימי הזה של "ידעתי! ידעתי שזו תהיה אכזבה גדולה" תדעי משהו על המציאות וזה לא יהיה רק דו שיח פנימי בינך לבינו מבלי שהוא בכלל יהיה מעורב בזה. לא יודעת אם אפשרי בכלל, אבל הרעיון של התשלום המתעכב יכול להיות רעיון טוב. להרגשה ש"את חייבת לו" יכולה להיות תרומה להתקדמות הטיפול ואולי גם להגדיל מוטיבציה לכיוונים מסוימים. וגם זה תלוי בעיתוי שבטיפול... ועוד משהו קטנטן - כל פסיכולוג הוא אדם מיוחד בפני עצמו עם גישה ואופי משלו. וככל האדם גם פסיכולוג טועה לפעמים. אבל, הכללה כדוגמת "אתם הפסיכולוגים" בדרך כלל מדברת יותר קול פנימי של הדובר. תרגישי טוב ומקווה שתוכלי לראות שבסה"כ יש לכם שותפות טובה, (mp)

היי MP, בקשר לאמון בפסיכולוגים כתבתי גם לאודי זה בא מנסיון עבר די מר שהיה לי עם פסיכולוגים. ולגבי הציפיות.. לפחות בעיני זה ריאלי לצפות שהוא יציע אופציה אחרת למשל שיחה טלפונית של כמה דקות בשעה הקבועה שלנו שבמילא נשארת שמורה עבורי,עד שנוכל לחדש את הפגישות. אני לא יודעת למה הוא לא הציע לי ..לאור העובדה שהוא יודע שאני ממש סובלת ועוד יותר קשה לי בלי פגישות. בסך הכל כשאין את ה"רעש" בטיפול ואם הכל מתנהל על מי מנוחות אז אני כן מרגישה שהטיפול עוזר,אבל כשאני מתאכזבת או נעלבת ממנו אז זה ממש מפיל אותי לתחושות קשות.. אני לא יודעת אם זה מזיק לי ברמה כזאת שצריך להפסיק את הטיפול ,אבל זה בהחלט יכול להיות מאד לא נעים לפעמים כשאני "מתבאסת" בגלל תגובה שלו שמתפרשת כחוסר אכפתיות, לא יודעת, אולי זה לא מסתדר ביננו כי "הצרכים" שלי נראים לו תובעניים או טורדניים מידי ולי הם נראים ריאלים. לא יודעת... בכל אופן ,תודה שקראת והגבת זה בכלל לא מובן מאליו. תודה. חג שמח, חן

הי חן, בהמשך למילים החשובות שהוספת ורשמת, ... נותרתי קצת מבולבלת לגבי מה שנקבע או נסגר ביניכם בנושא ההפוגה הזמנית. האם ישנה הסכמה משותפת לגבי קיומה ומימושה, האם ברור מתי היא מתחילה, מתי מסתיימת, מה התנאים השלמים... עם זאת, הוספת פרטים רבי משמעות, ואנסה בכל זאת לתרום מעט. לדעתי - ואני מניחה שגם את רואה זאת היטב - ההסכמה שתשובו להיפגש תוך פרק זמן מוגדר, על אחת כמה וכמה אם אלו אותן שעות בלוח, כאשר בינתיים אינך משלמת, אינו דבר מובן מאליו כלל. כעת, לגבי תקופת הביניים - לדעתי, זה לא בהכרח אומר שנכון לך ליצור קשר טלפוני רק לכמה דקות באותו חלון זמן של הפגישות המקוריות בדיוק. גם אין זה אומר בהכרח שהוא יהיה זמין עבורך דווקא בחלון זמן זה. את גם יודעת שהזמינות, באשר תהא, גם כן תהיה חלקית לעומת פגישה של ממש. מה שאני בעצם אומרת זה, שהשימוש ב"ממילא" אינו מדויק בעיניי. בעולמי, למשל, יכולתי לראות ברעיון ניסיון שעלול לעודד טשטוש גבולות, ולכן, דעתי היא שבמקרה כזה חשוב להגדיר אותם ביניכם באופן חד יותר (גם אם מכאיב ומכעיס). נושא הגבולות אינו דבר של מה בכך ולעתים קריטי ממש. בכל מקרה, עכשיו, משהבעת את המשאלה בצורה שמבהירה יותר את נושא ההתקשרות בפרק הזמן הזה והעיתויים שלה, נראה לי שעוד יותר חשוב ליזום את הנושא בשיחות. ייתכן שיש כאן מורכבות שהיא. למשל, המשאלה ליצור איתו קשר ממש בנקודות הזמן המסוימות עליהן דיברת, אך כשאינך שם, מנסה לבדוק במן איזו דרך מה הוא עושה כאשר את לא במקום (גם פיזית); האם מישהו תפס לך את המשבצת אצלו. מכאן ניתן להיגרר למחשבות מרחיקות לכת שכאילו הכל לגמרי על חשבונך ואין לך כלל נפח בלבו. ייתכן שזה קשור לקושי לקבל את העובדה שבמרחבים מסוימים אין לך שליטה, ואולי גם הקושי לקבל את ה - "גם וגם". אלה חרדות חשובות ביותר לדבר עליהן. חשדות... נטישה... בגידה... הדיבור עליהן והכרתן הם מטרה חשובה בטיפול. רוצה להזכיר, שאפילו כאשר את שם בחדר, בפגישה שלך ו"לפי כל החוקים", הוא עדיין יכול לנדוד במחשבות שקשורות לעולמו הפרטי שלו, אם כי הריכוז בנושאים הקשורים אליך גבוה יותר בדר"כ. יודעת שקל לומר מלבצע - אך כדאי לנסות לסגור כמה שיותר פינות לפני פרידות מתוכננות. פרידות קטנות (כמו לפני סיום פגישה) או גדולות יותר. וכן, גם למטופל יש כאן חלק באחריות. לעתים הסירוב לקבל אותה יכול להיות עיקש עיקש; חלק מהעיקשות הזאת והסירוב לקחת אחריות יכולה לבוא לידי ביטוי בראייה שלוקחת עד לקיצון. זה לא קל, וההודאה בחולשה מצריכה תעצומות נפש. נסי לשים לב אם לפני פרידות (אמיתיות או מדומות) את מנסה באופן חזרתי לייצר מצבים לא סגורים ולשחזר סיטואציות/ קשרים גרועים אך מוכרים מבפנים (מתוך מנגנונים מופעלי חרדות ובאופן לא מודע - אין כאן כלל עניין של הטלת אשמה), והם שמגדילים את הסבל שלך עד מאד. כשאת מזהה שזה חלק שלך - וכמו שאומרים הפסיכולוגים - באופן פרדוקסאלי - זה מכניס יותר לשליטה. חושבת שבמקרה הזה מומלץ לעשות הכל כדי להישאר דווקא עכשיו בטיפול ולדבר על הפנטזיה של ההפוגה הזמנית על כל תנאיה, אך לא לממש. צריך לנסות גם לשים לב, משום שנושא המצוקה הכלכלית יכול לשמש עילה כדי לברוח מדיבור על נושאים שהם לב (אזורי ה"רעש" כמו שקראת לזה יפה) ודווקא אז צריך לעשות את מרב המאמצים כדי למצוא דרך כן להישאר וכן לגעת. הייתי מאד רוצה להאמין שזה יסייע בשיפור ההרגשה שלך - משהו בסיסי, עמוק ואמיתי, משהו שעימו תבוא הוקרת התודה הגדולה לטיפול. לכבוד העצמאות :-) (mp)

שלום הגעתי לטיפול אחרי המון התלבטות ודחיות. התחלתי את התהליך שהיה לי קשה איתו מאוד מפני שאני לא יודעת ולא אוהבת לשתף. אחרי תקופה של שנתיים ושמונה חודשים התעייפתי, התחלתי לברוח (זה לא אומר שלא עשיתי זאת לפני), לבטל... והיא הצליחה לעמוד בכל זה. היא תמיד אמרה לי שזה יהיה טיפול ארוך מאוד, בגלל הדרך בה אני מנהלת את הטיפול מצידי, ואז פתאום התעייפתי, נמאס לי.... אז יצאתי ולא חזרתי, דיברנו קצת בטלפון... אבל אני מאוד מתגעגעת אליה אבל לא לטיפול. כשהיא הכריזה שנראה לה שהטיפול יהיה ארוך, ושלא נראה לה שאני אעשה הרבה שינויים בחיי.... היא הורידה את כל הרצון שהיה בתוכי להילחם בשביל עצמי- אני לא רוצה רק מישהו שיתמוך, אני רוצה דווקא מישהו שידחוף, שיעזור למצוא נקודת אור אחת ולפרוץ קדימה. היא אפילו אמרה לי פעם באחת הפגישות "תגידי לי איך לעזור לך, ואני אנסה לבדוק אם אוכל לעשות זאת?" - האם אנ יזאת שאמורה לתת לה את הכלים באיך לעזור לי? אם היו לי כלים הייתי עושה זאת לבד! הרגשתי כאילו שאין לה עוד כוח בשבילי, שאין לה כלים... ושהיא נותנת לדברים ללכת בקצב שלהם, ואני דווקא רוצה שהדברים יזוזו קדימה, שעזור לי להתמודד עם הפחדים שלי ולפרוץ קדימה. האם זה נכון להגיד למישהו שעברה התעללות:"אני לא רואה אותך מקיימת יחסים לעולם". האם זה הגיוני, במקום לעזור לי להתמודד עם הדבר שלב אחרי שלב.... מה דעתך? איך אתה רואה את התמונה מנקודת הראות שלך? יש לציין שהיא פסיכולוגית בכירה וידועה כבר הרבה שנים

קיבלתי תשובה בדוא"ל מד"ר גליקסמן אך לצערי זה חזר בהערה שזה שגוי למרות שהחזרתי תשובה ב"השב".

שלום רב לך נעמי בהמשך לשיחתנו הטלפונית בנדון , האם דיווחת על בעיית משלוח התשובה לצוות האתר? אשמח להתעדכן בברכה ד"ר יגאל גליקסמן

מה עושים שמרגישים שפשוט לא רוצים ולא מסוגלים לקום בבוקר ולתפקד? שהכל חסר משמעות וטעם? שהבדידות הולכת ונעשית גדולה מרגע לרגע? שהכאב משתק את הגוף פיזית ונפשית כאחד?

שלום לך ד"ר אודי, רציתי לשאול, מה דעתך על מטופל שעושה למטפל שלו "בדיקות אהבה"?, כלומר הוא רוצה להיות בטוח שבאמת באמת הוא אהוב, אז למשל: הוא מבטל פגישה כדי לראות איך הפסיכולוג יגיב.זאת מכיוון, שלפעמים לפעמים הוא מקבל פתאום התקפות חרדה בנוגע למידת האיכפתיות והאהבה של המטפל כלפיו. הוא פשוט בוכה כל-כך- מפחד כל-כך, וחייב להוכיח לעצמו כל פעם מחדש, שבאמת איכפת לו.

שלום אודי, עזרת לי מאוד בעבר הלא רחוק ושוב יש לי השגות כלפי הטיפול שהחל לפני כמעט שנה. הרגש שלי כלפי המטפל אמביוולנטי,ובתוך כך גם תחושת האמון חמקמקה ולא יציבה,אחרי הפגישות נוחתת עלי מועקה כבדה ומטרידה ממה ומאיך שדיברתי, ומאיך שהמטפל רואה אותי וממה שהוא חושב עלי (למרות זאת אני מתמידה ורוצה שהתהליך יצליח). האם זה אמור להשתנות? ואם זה ממשיך(האמביוולנטיות בעיקר) מה הסיכוי להצלחה?

אני נמצאת בטיפול כבר כמעט שנה . מאוד נהנית מעצם התהליך והעשיה וכל מה שכרוך בכך. מפיקה מכך את המירב והתקדמות האישית שלי היא עצומה. באחת הפגישות המטפלת שלי ביקשה לתעד בכתב את תוכן פגישתנו (כמובן ביקשה את מראש רשותי וקיבלה את הסכמתי לכך ללא היסוס) על כן אותו מפגש היה יותר מונולוג שלי (סטייל הכתבה) ופחות דיאלוג בינינו וזה גם היה סוג של כיף (מתעדים אותי? וואו!) השאלה שלי היא - מה יכולות להיות הסיבות לתיעוד בכתב של מפגש אקראי בודד, על פני רצף של טיפול שלם? האם זה יכול להיות מבוצע למטרות מחקר? הגשת עבודה? ביצוע "נקודת ביקורת" לטיפול ולתהליך? לצורך הדרכה? ברור שאני יכולה לשאול אותה פנים אל פנים, אין לי בעיה עם זה, אבל זה סתם מסקרן אותי לדעת מה יכולות להיות הסיבות לכך מבחינה מקצועית גרידא ופחות מהפן האישי שלי (למה דווקא אותי?) אגב, הפעם היחידה שאני זוכרת שהיא כתבה משהו היה במפגש הראשוני בינינו, פרטים ביוגרפיים כלליים וקדימה צללנו שנינו לתוך הקשר וכל היתר היסטוריה

שלום, מזה מספר חודשים אני סובלת מתחושת דיכאון המעיקה לאורך כל שעות היום. הדיכאון אומנם התחיל כתוצאה מלחץ בתחומים מסוימים שנבע מן הסתם מחשיבה שלילית לאורך שנים אבל התפתח לשאלות כבדות על משמעות החיים שאיתם אני לא רואה איך אני יכולה להתמודד רק באמצעות שינוי אופן החשיבה לחיובי יותר. האם מנסיונך אנשים במצב דיכאון רגיל גולשים לשאלות "כבדות" והאם כאשר הם פותרים את בעיותיהם ה"פשוטות" הבעיות ה"כבדות" נעלמות או לפחות פחות מעיקות. תודה הילה

שלום, מזה מספר חודשים אני סובלת מתחושת דיכאון המעיקה לאורך כל שעות היום. הדיכאון אומנם התחיל כתוצאה מלחץ בתחומים מסוימים שנבע מן הסתם מחשיבה שלילית לאורך שנים אבל התפתח לשאלות כבדות על משמעות החיים שאיתם אני לא רואה איך אני יכולה להתמודד רק באמצעות שינוי אופן החשיבה לחיובי יותר. האם מנסיונך אנשים במצב דיכאון רגיל גולשים לשאלות "כבדות" והאם כאשר הם פותרים את בעיותיהם ה"פשוטות" הבעיות ה"כבדות" נעלמות או לא לפחות פחות מעיקות. תודה הילה

שלום רב לך הילה, על מנת לתת לך תשובות יותר אחראיות ומקצועיות לשאלותיך המענינות אני זקוק ליותר פרטים. אשמח לשוחח עימך בטלפון 0546670570 תודה על פנייתך בברכה חמה ד"ר יגאל גליקסמן

הילה שלום בהמשך לתשובתי הקודמת הרי תוספת שלא הזכרתי קודם לכן והקשורה לשאלתך . טיפול קוגניטיבי התנהגותי יכול בהחלט להוות גורם טיפולי משלים אפקטיבי במקרים של דכאון. בברכה חמה ד"ר יגאל גליקסמן