פורום פסיכולוגיה קלינית

שלום אודי! האם שמעת על טיפול מיני בשם סרוגייט - כאשר המטפל הוא מטפל מיני שבעצם גם נוגע מינית במטופל - סוג של "זוגיות מדומה" על מנת לתקן את נושא המיניות. מה אתה חושב על זה? האם זה שיטה ידועה בארץ?

חברה, בא לי לאחל לכל המשתתפות והמשתתפים חג שמייייח ! מה זאת שמחה..? לא יודעת..... אולי האיחול עושה משהו..? שווה. חג מתן תורה.. חג של דת? של גבינות ויין..? מה שבטוח אני בורחת רחוק. מספיק היה לי בבית יעקב. (אודי, אמרתי שאני רוקעת ברגלי.. :) הנה זה קורה.. לצערי ולשמחתי) ארגיש את החג בדרך שנכונה לי.. אנסה לקחת מהימים האלו את הטוב, הרוגע.. מעניין איך יהיה.. חגים הם לא זמנים פשוטים!!! מקווה גם בשביל כולם.. שייטיב עמנו החג.. לא יזיק. קצת יותר טוב לי פה עכשיו.. (אודי, איזה קסם הפעלת..?) צ'או ~נילי~

שלום ד"ר בונשטיין, מה צריך ללמוד כדי להיות פסיכולוג? מהם השלבים על מנת להפוך לפסיכולוג? בתודה, דן.

אודי, אני יודעת שיש כאלה שלא אוהבים שאני כותבת כאן ואולי גם אתה נמנה ביניהם, אבל רק רציתי לומר שאני מאוד מבולבלת ולא יודעת איך אוכל לחזור למטפלת היקרה שלי. האם יהיה סיכוי לחזור אליה - גם אם אשמור על כל הכללים שהציבו לי? האם יכול להיות מצב שהיא תגיד לא גם אם אשמור על כל הכללים.? אני באמת מנסה אבל קשה לי כל כך, אני לא מזיקה לאף אחד, לא פוגעת, רק מביעה את הרצון העמוק שלי לעבד את הדברים ולחזור אליה ולו רק לפגישת עיבוד אחת. אני לא יכולה להתחבר למישהו אחר- הכל כ"כ קשה לי.

שלום רב אודי! ככה אני נמצאית בבעיה ענקית. אני בחורה בת 26 מסיימת היום לימודים בתחום הרפואה המשלימה אני ממש מבולבלת בכל מה שקשור לתחום לא יודעת מה אעשה עם זה אין לי כיוונים וחבר שלי מבין בתחום הזה והוא כל הזמן אומר לי כמה קשה התחום הזה להצליח בו ועל זה שזרקת את הכסף שלי לחינם הוא אומר שאני ל ושה כלום בבית בעוד שאני נמעולם לא גרתי עם שותפים ובבית לא עשיתי כלום אבל כול כך משתדלת ורוצה והוא עדיין לא מעריך ואני מרגישה ששום דבר לא מספיק טוב לפעמים אני מרגישה כאילו הוא מנסה ממש לחנך אותי שאלך בדרך שלו ואני לא מסכימה איתו על המון דברים ואני נזכרת על מה שעשיתי בשבילו והוא זוכר רק את הרע כך מסתבר בקיצור נקלעתי למבוי סתום שאין לי איך לדבר איתו על זה למרות שדי דיברנו אבל מבחינתי הכול נשאר פתוח נשארתי מרוקנת כועסת ולא מרוצה מה אני עושה

שלום ד"ר אודי, אני אמא לילד בן 3, נפרדתי מבן זוגי לפני זמן מה. התחלתי במקביל טיפול פסיכולוגי. בתחילה חשתי שהילד מדחיק ואינו מדבר כלל, ובהמשך הוא גם כן לא חש במיוחד בחסרונו של האב, אבל יום בשבוע, לאחר שהוא פוגש את אביו, יש לי ליל נדודים, בו הוא מתעורר אלף פעם, ומבקש מדי פעם את אבא, מתלונן על כאבים שונים ומשונים-שנבדקו אצל רופא כמובן, ואין בהם ממש. רציתי לשאול, איך מסבירים לילד בגיל זה את ההתרחשות, איך אפשר להקל עליו את התהליך? איך אפשר למנוע השלכות שליליות? תודה!

תודה. איישם. לפעמים אני פשוט חוששת להעלות איתו את הנושא, ומעבירה את זה הלאה, וזה עובר לו. אני חוששת שהוא לא כל כך יכול להביע את זה, וזה אכן מדאיג מעט, הוא לא מביע במילים, מלבד מה שציינתי, אחרי מפגש עם אבא, הוא לא שואל: איפה אבא, למה אבא לא כאן, וכדומה. האין זה מוזר? תודה על העצות. אחפש את הסיפורים, ואם לא אמצא אכן אמציא. שבוע טוב ומבורך.

התחלתי ביופידפק אתמול ורציתי לשאול האם החוטים שמחברים לא עובר אלי איזשהם דברים מהמחשב אלי זרמים חמליים או אזשהם אותות לגוף ולמוח

שלום רב לך אירנה בהמשך לשאלתך תשובתי שלילית, כלומר מכשור הביופידבק מקבל נתונים פיזיולוגיים ולא מוסר. דומה הדבר למד חום . מאחל לך הצלחנ בטיפול תודה על פנייתך בברכה ד"ר יגאל גליקסמן

אודי שלום, אני לא יודעת איך לתאר מה עובר עלי.קשה לי.יותר מדי מחשבות בראש. מותשת. כבדה. איטית. שקועה בעצמי. חסרת אנרגיות חלק מהזמן ותזזיתית בחלק אחר. יש לי 2 ילדים ואני מרגישה שאני לא שם. הרבה מחשבות כמו כמה טוב יהיה לא להיות". בעיקר כשאני לבד, נוהגת באוטו אני חושבת מה יקרה אם תכנס בי משאית. לא בפחד אני חושבת אלא במין ייחול. זה לא כל הזמן. אני מתפקדת רוב הזמן בסדר. אבל מרגישה מין מסך, כאילו הצגה. בחיים לא אעשה משהו לעצמי, בגלל הילדים אבל התקווה הזו שלא לא להיות ושל השקט בעקבות זה מהדהדת. זה דיכאון? סתם משבר גיל? מה עושים?

הי אודי, תודה על התשובה. לא חשבתי על הניק בהקשר לגיל. אבל מעניין ההקשר... כשבחרתי את הניק הזה, זה היה קשור לנושא של ילדה המבקשת חיבוק שהאישה לא יכולה לקבל. המלצת לי לקרוא את פרנצי שוב תודה י.

שלום ד"ר בונשטיין, אני חייל בן 19 המטופל על ידי גורמי בריאות הנפש של צה"ל. הומלץ לי להתחיל טיפול אצל פסיכולוג/ית קליני/ת. אינני ממש מבין בעניין, אובחנתי כסובל מדיכאון קליני וכן חוויתי אובדן של הורה. איזו שיטת טיפול מומלצת במקרה זה? והאם אתה יכול להמליץ על מטפלים באיזור המרכז (תל אביב-רמת גן-גבעתיים). אודה לך מאוד!

שלום בני, ילד אינטיליגנטי ובעל מוטיבציה, עומד להיות משוחרר מצה"ל לאחר כשנת שירות בה נרשם לו סעיף של קשיי הסתגלות. בפגישה עם הפסיכיאטר שממליץ לשחררו, הוא אמר שהסעיף לשחרור יהיה "הפרעת אישיות". ההגדרה נראית לי, ההדיוט, כמאיימת ואני תוהה: האם הגדרה כזו לא מחייבת איבחון? האם משיחה קלילה של 10 דקות וחוות דעת של קב"ן אפשר לאבחן הפרעת אישיות? אני מודע לכך שהתיאור שלי מקוצר ולא מכיל את כל ההשתלשלות (למרות שלאורך כל הדרך - לא היו כל אלמנטים אלימים או דומים לכך) אשמח לקבל מכם חוות דעת כללית שתנחה אותי באם עלי להתערב ולבקש הסברים.. בתודה אבא תוהה ומודאג קצת..

איזה אבא חמוד.. אולי גם אבא שלי ככה חושב עלי..?

ד"ר שלום, יש לי חבר טוב שקוראים לו נתן. יום אחד לפני כשבוע וחצי, הוא החל לדבר על ההבדל בין דובי נמלים לשנבובים, בגלל שהוא ראה שקראו לדוב נמלים שנולד בגן חיות "ארתור" על שם דמות מצויירת שהיא למעשה שנבוב ולא דוב נמלים. הוא אמר לי שזה מציק לו וזה נראה לי מצחיק בזמנו. הבעיה היא שמאז הוא פשוט כל הזמן מדבר על זה, הוא מזכיר את זה כשאוכלים, בעבודה, כשהוא רואה טלויזיה - כל הזמן. אני ממש מוטרד. תוכל לייעץ לי מה כדאי לעשות? זה מתחיל להשפיע לו על החיים והוא בכלל לא שם לב שזה כל מה שהוא מדבר עליו בשבוע האחרון. תודה רבה, מיכאל

שלום, שמי מירב ואני נמצאת בשלב מאוד לחוץ ומבולבל בחיים. התחלתי עבודה חדשה לא מזמן אחרי שהרבה זמן לא עבדתי, התרגלתי להיות בבית וזה היה נראה לי כ"כ נחמד ובטוח. אך המציאות אחרת ואני חייבת לצאת לעבוד וכך עשיתי, אני עובדת בעבודה פקידותית ועכשיו מאוד קשה לי לקבל את היציאה מהבית, אני נלחצת כל יום לפני שאני יוצאת לעבודה, וזה מתבטא חוסר אויר לעיתים. אני די טובה במה שאני עושה, לא רע לי שם והאנשים חביבים מאוד. הבעיה היא אני. אני גם לא הכי סגורה על עצמי שזו העבודה בשבילי כעת, אולי אם הייתי מתקבלת בתחום אחר הייתי יותר שמחה לצאת לעבוד.. אני ממש לא יודעת וכל היום רק מטרידה את עצמי במחשבות כאלה..

שלום רב בני בן שלושה וחצי חודשים ילד חייכן ונוח. אני נמצאת איתו בבית מאז הלידה ובשבוע האחרון מתפתחת אצלו תופעה מאוד מאוד מוזרה ומדאיגה אותי בכל פעם שמישהו זר מתקרב אליו ומנסה רק לדבר איתו(אפילו לא להרים אותו) הוא צורח צרחות מטורפות,אותי ואת בעלי הוא מזהה ואין לו שום בעיה איתנו אני מאוד חוששת כי בעוד שבועיים אני צריכה להשאיר אותו עם מטפלת כי אני חוזרת לעבודה הוא לא מכיר את המטפלת עדיין ובטח סביבה יהיו אנשים שהוא לא מכיר חשוב לי לציין שאני לא סוגרת את הילד בבית כך שהוא תמיד סביב אנשים חדשים אבקש את עצתך בנידון האם תופעה זו מוכרת בקרב תינוקות? תודה רבה

הי אודי, אתה לא צריך להעלות את ההודעה, רק להזכיר שיש מתחת לעץ "מחשבות לשבוע חדש" הודעות. קיוויתי שתקרא. רק לוודא של התפספס. יכול להיות שקראת ולא התייחסת, לחלוטין בסדר מצידי. לילה טוב ילדה אישה

אודי שלום, לפני השבת הסוערת - סליחה לא ידעתי - שאלתי מה לעשות לגבי הרגשות שלי לפסיכולוג שלי. ענית לי ועדיין נשארתי מבולבלת ושאלתי. זה בטח התפספס בכל הבלאגן. בבקשה אם תוכל, זה מופיע בעץ תחת "אני מאוהבת בפסיכולוג שלי מה לעשות עם זה" . זה מאד חשוב לי שכן הרגשות מתגברים, הטיפול נמשך ואני נשאבת פנימה ומתרחקת מהבית. תודה טליה

היי טליה, קראתי את הודעתך גם למטה, והעובדה שאת חוזרת על השאלה מעידה על מצוקה אמיתית. אני לא אודי ולא אששת מקצוע, אבל אני יכולה לשתף אותך קצת מנסיוני.. גם לי יש נטייה להתאהב במטפלים גברים(שזו בעייה בפני עצמה) ולצערי, ההתאהבות אצלי מתקימת גם במטפלים מתחומים אחרים ומאחר ואני מודעת לבעייתי, אני נוקטת באמצעי זהירות. עד כמה שאני יכולה, וכל עוד זה נתון לשליטתי, תמיד אבחר במטפלת אשה.ושוב, זה לא משנה באיזה תחום. עצתי לך, הכנה והידידותית, עזבי את המטפל ואת הטיפול, וחפשי לך מטפלת אשה אני יודעת שזה מסוג ההצעות שקל להציע, וקשה מאוד לביצוע. אם הסתבכת בעניני האהבה, לא תהיה לך ברירה, כך או כך תצטרכי בסופו של דבר להפסיק את הטיפול, אז אולי יפה שעה אחת קודם? אני לא יודעת אם המקרה אצלך דומה לשלי,(וזה גם לא משנה). וגם אם מדובר באהבה ספצפית שיש בה ממש, אני מעריכה שאין לה יותר מידי סיכוי. אני מקווה שזה בסדר שניסיתי טיפה להתערב..

יותר מבסדר... רציתי מטפל גבר, משהו הרגיש לי נכון יותר. אני חושבת שהעומקים שהגענו כנראה לא היו מגיעים עם אשה. מרגישה שיש לי נושא שהעבודה עליו עם אשה היא יותר, איך לומר תיאוריטית. אבל, לא ציפיתי לכזו עוצמה. זה מרגיש לגמרי כמו רומן ומכאן גם המצוקה המון תודה לך זה עוזר טליה

שלום, לידידה שלי בעיה, היא מבולבלת ולא מסופקת מהחיים שלה. לאחרונה היא התחילה לעשות לה חתכים על מנת להפיג את הכאב שלה במעט... השאלה שלי זה איך אני עוזר לה עם החתכים עצמה.. ועם הבעיות האמתיות שלה ולא רק התסמינים..

היי ומקווה שלא מוסיפה הרבה לעומס המצטבר כאן... רציתי לשמוע את דעתך לגבי טיפול תרופתי, האם אתה מנסה להימנע ממנו ככל האפשר? או ש"היד שלך בנושא הזה קלה על ההדק" ואתה רואה בזה דבר חיובי שכדאי להיעזר בו ? או אולי גלגל הצלה אחרון, כשפסיכותרפיה לבדה אינה עוזרת? ובכלל אם תוכל לומר בכנות מה גישתך ואם היית נוקט באותה הגישה - גם לאנשים הקרובים אליך מדרגה ראשונה, לו היו זקוקים חו"ח לעזרה נפשית? בתודה והמשך שבוע טוב.

שלום, אני נשואה + ילדים, התאהבתי בגבר אחר שגם נשוי עם ילדים ואנחנו בקשר, נפגשים פעם בשבוע ורואים האחד את השני כמעט כל יום (עובדים באותו מקום עבודה), אני מאוהבת בו מעל הראש ואחרי פגישה איתו אני רוצה אותו עוד ועוד (הפגישות גם מאוד קצרות וזה מטריף אותי). החלטתי שאני רוצה להפסיק עם הקשר הזה כי זה עושה לי רע ואני תמיד מתוסכלת ולהפסיק להיות מאוהבת ככה, מה עושים?

אני נשואה + 3 , בעלי אדם חיובי, אופטימי, טוב, אך מתקשה לקבל מצבים שאינם תואמים את רצונותיו. אני במשך שנים נסחפתי אחרי האישיות הסוחפת שלו, הרבה פעמים על חשבון רצונותי. חיינו רצופים וויכוחים בעיקר בנושא הילדים. לפני מספר חודשים התמוטטתי פיסית והתחלתי לסבול מחרדות ודיכאון. כאשר התחלתי להתאושש מההתמוטטות ולחזור למצב סביר הוא ראה שיש כרטיסים לתאילנד במחיר מוזל. אמרתי לו שהייתי מעדיפה להמתין ולראות איך אני מתאוששת והוא (כזכור אופטימי) לחץ שזאת הזדמנות ולא כדאי שנפסיד אותה, שלא כדאי שנפסיק לחיות בגלל המצב שלי וכו'. למותר לציין שהנסיעה הזאת (שכוללת את הילדים כמובן) כנראה בתת-מודע משפיעה על יכולת ההתאוששות שלי מהחרדות ואולי איפה שהוא אני גם מאוכזבת ממנו ששוב לא "ראה" אותי, לא הקשיב לי ולחץ עלי לקבל את רצונותיו. כאשר אני מעלה את הנושא הוא מפתח "חרדות" משלו, כעסים ואני מתלבטת כבר מה עדיף לי... לנסוע לתאילנד לא במיטיבי (מה שמפחיד אותי וכנראה מגביר את חרדותי) או לבטל את הנסיעה ולעמוד באכזבה שלו ... (סליחה על השאלה הארוכה ...) נ.ב. בנוגע לשאלתך אציין שמהתשובות שלך בפורום מצטייר אדם אנושי,חם שמנהל את הפורום על מנת לעזור ולא על מנת לשווק את עצמו ולכן יהיה הפסד גדול לכולם אם תעזוב. איני יודעת על אילו תגובות אתה מדבר אך אני יודעת מנסיוני הנוכחי (לצערי) שאנשים שבמצב של דיכאון מתאכזבים מהר והופכים למרירים ומכאן הדרך לפגוע בלי הכרה היא קלה.

שלום אודי שלום לכולם רציתי רק לומר שלנהל פורום כזה, לפעמים נראה לי כמו להנחות קבוצה טיפולית רק בחדר חשוך ובעיניים עצומות... כשלא שומעים אותי בפורום אין דרך לדעת האם זה מכיוון שנסעתי לטיול סביב לעולם (הלוואי), או כי נפגעתי ואני מחכה שמישהו ישים לב ויזמין אותי לדבר (קצת יותר סביר...), או כי אני סתם שקטה, מתענגת על הדיונים ונשארת כאן. אודי. אתה מספר על הקושי שלך (-: ... שלא רק שחשוך לך, אלא גם מהתלים בך, מחליפים תפקידים, אולי הכעס הזה שנראה היה שנשמע ממך לאחרונה היתה תגובה לקצת פרנואידיות (כמו במקרה עם לומי) כאילו באמת כולנו כאן באנו להתל בך. אולי אתה מדמיין אותנו, כל משתתפי הפורום יושבים באותו חדר, מעבירים ערב סלוני נעים עם מוסיקה טובה, סיגרים ומשקאות, כשכל מספר דקות מחליטים על מישהו אחר שיגש למחשב כדי לכתוב את ההודעה המהתלת החדשה. כולנו יושבים וצוחקים. איזה ערב נפלא. כמה מצחיק עד כמה אודי המסכן סובל לו עתה ... לא בטוחה מה אני מנסה לומר... אבל אומרת שאתה יכול לראות מעוצמת הרגשות שכאן שזה לא תרגיל בהחלפת זהויות או בכתיבת שאלות היפותטיות. שגם כשזה לא נראה ככה, מתחת לכל שאלה בת משפטים ספורים, חבוי הר געש סוער... שמחכה להתיחסות. (אני כותבת את המשפט הזה ולא מוחקת אותו למרות שחוששת מאד שיוביל ל"ירידות" של הציניקנים מבין דיירי הבית. לכן אודה מראש אם תשתדלו להמנע). קשה לי להיות כאן. מאד קשה. נראה לי שאני מנסה גם לומר שקשה לנהל קבוצה טיפולית באופן כזה. נדמה שאתה צריך להיות סופר רגיש וערני... לא להתפרש בדרך לא נכונה אבל אני גם רוצה לחדד, שהפן של הפורום כישות, זה שהתקשה לשמור על זהות קבועה, זה באמת נראה לי (כמו שלילך אמרה במילים אחרות) קצת יותר כמו סימפטום של הקושי מאשר גורם לקושי. נדמה לי שבתוך התמהיל המבולבל הזה שבו לפעמים נחווית כחם ותומך ולפעמים כועס ולפעמים מרוחק נוצר המצב המבהיל של לחשוף את עצמך. נראה לי שכשנדע לצפות את התגובה שלך, נוכל להגיב גם אנחנו בתגובה שלנו במקום לשנות את הקול לקול גבוה או נמוך או להסתתר תחת מסיכת מיץ פטל... הרי גם הוא, כשהיו לו חברים לא היה לו אכפת שידעו מי הוא באמת... מה דעתך? גלי

גלי, אבחנה דקה. אני מופתעת עד כמה היא הסבירה לי מה אני מרגישה. תודה. ~נילי~

תודה, נילי. למה התכוונת? ומה הבנת? ... רק אם בא לך לענות. להתראות גלי

הי אודי תודה. לרגע היתה שם החזקה. ... אני לוקחת את המסקנה שלך אולי שלגלות מיהו מיץ פטל, זה לא לגלות מעבר לניקים שבחרנו... אבל אולי להתאמץ לראות מעבר למשהו אחר...להתאמץ גם כשמשדרים לך שלא רוצים שתתאמץ ומעדיפים להתחבא... אולי זה המבחן שלך... אם תתאמץ מספיק נהפוך להיות חברים שלך (-: כבר אמרתי שיש לך עבודה קשה? גלי נ.ב. הפרומו למשחק מעורר סקרנות... וציפייה.

היי אודי העלת פה פעם את השאלה הזאת אם המטפל צריך להיות מראה או יכול ורצוי שישתף מהחיים שלו...אז אצלנו זה לגמרי שונה נראה לי... אני עליתי לארץ קצת לפני שהתחלתי את הטיפול ולהפתעתי התברר לי בפגישה הראשונה שלנו שהוא דובר גם את שפת האם שלי.הוא לא הסכים לטפל בי בשפה הזאת,ההיפך.בגלל שהתקשתי לדבר איתו בחופשיות הוא ביקש ממני להכין לפני כל טיפול את מה שעובר עלי בכתב.כל פעם הוא לקח לעצמו כמה דקות כדי לתקן וללמד אותי עברית כמו שצריך...נזכרתי בזה היום כי היום הוא ביקש ממני לתרגם לו דבר מה (בתשלום)לשפת האם שלי.התיישבתי בבית שלו שצמוד לקליניקה ולהפתעתי הרבה התקשתי מאוד (טוב עברו כבר המון שנים...) אז הוא פשוט התיישב לידי ועשינו את זה יחד.זה היה מלחיץ בהתלחה אבל בסוף נורא כיף להיות איתו בסיטואציה שלא קשורה ישירות לטיפולי.יצאתי ממנו מחוייכת. בהמשך היום נזכרתי בשאלה שלך כאן בפורום...תמיד הוא היה כאן בשבילי מעבר לגבולות "המקובלים" בטיפול, בכלל מאז הגירושין.אני עצמאית למשל וכשהסתבכתי במשהו הוא פשוט קפץ לחנות שלי כדי לעזור לי למצוא פיתרון. שיש לי בעיות עם בני הוא מבקש ממנו להצטרף אלי לפגישה אחד ועושה סדר בינינו...הוא מספר לי המון על עצמו ועל משפחתו כדי לתת לי דוגמאות ממשיות לבעיות שצצות להן...ובכל זאת הגבולות ברורים. אם הוא לא היה מתנהג איתי ככה לא רק שכבר לא הייתי אצלו בטיפול אלה בחיים.זאת ממש לא הגזמה. אני רק מקווה לזכור את כל זה בפעם הבאה שאני יוצאת ממנו בוכה... סליחה על האורך.פשוט הייתי חייבת לספר למישהו.

אהמ... גם לי יש קשר מאוד לא שגרתי עם המטפלת שלי. אבל מה שהמטפל שלך עשה, לא חוקי...

לא שגרתי? תרצי לשתף?

מה בדיוק לא אתי?לאיזה חלק את מתכוונת?

התכוונתי - עבירה על כללי האתיקה...

אמנם קצת באיחור...רוב הזמן אני משתתפת פסיבית בפורום.קצת קשה לי להסביר את זה וזה בטח נשמע מוזר, אבל פעמים רבות, מפניות של אנשים שונים, וכמובן מהתשובות שלך, אני לומדת מה אני מרגישה/ מה עובר עלי בטיפול ואיך לבטא את זה במילים . בהזדמנות זן אני מודה לך ולכותבים . פעמים ספורות כתבתי בעבר, כל פעם עם שם אחר זה מאוד מתאים לי (ריבוי השמות) ולמרות זאת (זה באמת קשה ומחייב), בחרתי לי כינוי אחד,זה נראה לי יותר נכון כך. מקווה שלא הלאתי אותך ואת כולם.

סתם רציתי להגיד שאני תמיד כותבת בשמי וכך אעשה תמיד. אודי, אני בהחלט מצדיקה אותך וחושבת שזה מאד חשוב לשמור על שם אחר.. כמו תהליך טיפולי.. יום נעים.. שמחה ש'העזיבה' שלך היא רק התלבטות..

אודי מאיים לעזוב?

כמו תרגיל העורף "נקודת מפנה 3" שצפוי בשבוע הבא... הרבה רעש ומהומה... תמיד טוב להיות מוכנים לרגע האמת, לא?

אודי... בהקשר לכל הסערה שהתחוללה כאן.. לא ברור לי מה אני מרגישה.. גם עצב, גם כעס, גם חמלה, גם רוך.. המשפט שמצלצל לי בראש מזכיר לי כי כבר נאמר שכל ההתחלות קשות.. ככה זה מרגיש פה. מן בלאגן בבית, צריך לסדר/למקם מחדש את הכל ובני הבית טרודים כבר ככה שלפעמים הכל מרגיש יותר מידי.. ואז קצת מסתבכים עם 'לעשות סדר' ונשארים עם הבלאגן.. ומתבלבלים עוד יותר.. אודי.. אתה מבין..? לאיודעת.. בלי מילים, תדמיין אותי בוהה בך ממש כמו ילדה קטנה עיניים תכולות, עיניים עגולות, תמימות. מבט שואל, תוהה, מפחד.. קצת רוקעת ברגליים.. קצת משותקת. עוצמה בלי מילים. יש למקום הזה פוטנציאל ענק לי קשה פה עכשיו מאוד אך חבל לוותר..? רוצה לפנות גם למשתתפות/פים; חברה, דיבור בצורה ברוטאלית, רק מראה על כמות הכאב.. המוסתר.. יש פה מקום שיש לו את היכולות להכיל קצת אבל הרבה הרבה.. הפורום צריך טיפול משפחתי.. להתפרק לא יעזור לאף אחד. בעדינות, אפשר לנסות..? :( ~נילי~ נ.ב וזה.. אולי קצת ירגיע את הרוחות.. ייתן לדמעות לזלוג.. ישחרר? http://www.youtube.com/watch?v=CR3dM-GlZK8

אודי לא אמור להעלות הודעות שיש בהן אלימות או העלבות. קראי בפתיח לפורום.

מודה שלא ממש הבנתי... את מצדדת בכתיבה ברוטאלית, כביטוי לכאב? גם אם הברוטאליות מופנית כלפי הפגועים מלכתחילה, שכל פגיעה נוספת עבורם פירושה עוד מלח על הפצעים? ואולי, רק אולי... זו הדרך ללמוד פה ביחד, איך אפשר לבטא כאב, מצוקה, תסכול, כעס וכד' גם בדרכים אחרות, פחות ברוטאליות כלפי הזולת? למה להכאיב עוד למי שכבר דואב? לדעתי הקתולים דוגלים בהגשת הלחי השניה... לא משתתפות הפורום. אני יודעת שגם לך לא קל (גם) פה בימים אלה... והרי כל המטרה עכשיו היא למצוא את הדרך שתאפשר לפה להמשיך להתקיים, כשלכולם(ן) יש אפשרות להתבטא, אבל לא על חשבון אף אחד אחר...

אומרים שאין אדם רע, יש אדם שרע לו. כאשר אדם מבטא את עצמו בברוטאליות - יש מאחורי מילותיו אמוציות חזקות פחות מתומרנות, מווסתות.. אדם המודע לעצמו, לרגעי החולשה שלו, יכול יותר לתמרן את כעסו/פגיעותו לכיוונים אסרטיביים יותר, יעילים יותר, מתחשבים יותר - פוגעים פחות. לכן הכעס שלי כלפי אותם אנשים הפוגעים = פוחת, בהבנה כי יש שם כאב לא פתור.. כואב באמת. אז מתגנבות להן תחושות הרוך והאמפטיה.. ~נילי~

אודי, אני חושבת שהצלחת להבין אותי. מדובר אכן בביטוי לכאב.. טימי, אני מכבדת את דברייך, תמיד יהיו עוד דעות וזה בסדר.. אבל גם על דברייך הייתי אומרת לעצמי בדיוק את מה שכתבתי קודם משום שזה מרגיע בי את הכעס העצום שיכול לצאת ממני לעבר אותם אנשים שפוגעים ויורים לכל עבר כי רע להם, גם על אנשים טובים.. אני מעדיפה לנסות להבין שכלית, במטרה להצליח למתן את הרגשות הקשים, הרגשות הטבעיים, עלבון ופגיעה. חשוב לי לאמר כי בדבריי לא הבעתי רצון כי הפורום יהיה פתוח לכל מאן דוואי.. הבעתי נכונות לנסות להבין מה היה פה - בצורה עדינה יותר. הכללים במקומם הכבוד מונחים. הם הכרחיים להמשך הפעילות השפויה פה, של אודי ושל כולנו. אחרי הכל, קשה לדון לכף זכות, במיוחד כשאתה רגיש ופגיע. אבל שוב, ניסיתי. ~נילי~

התלבטתי אם לכתוב בכלל.. מרגישה לא חשובה.. אתה כמעט לא עונה להודעות שאני כותבת אליך וזה מאד מפריע לי. ההודעה האחרונה שבה הבעתי את הקושי בהרגשה שאתה מצנזר באופן חד צדדי, אמנם הגבת , אבל בקור, כאילו אני צריכה להביא הוכחות, אחרת אתה לא מאמין לי שמעולם לא התבטאתי פה בפרובוקציות או בקללות.. מרגישה שיש כאלה שאתה מעריך את דעתן ומתייחס אליהן יותר בהערכה, גם אם משמיעות דבר ביקורת ויש כאלה שיותר קל לך להתעלם מהן. אני לא רוצה שתעזוב ואולי אין לי בעצם מה לבקש ממך - זכותך להגיב למי שאתה רוצה ואני אסיק את המסקנות שלי בעצמי. מרגישה שביקשתי וביקשתי , אבל אתה לא התייחסת ללב העניין שהוא בעצם בקשת התייחסות אישית ואוהדת יותר אליי ואולי לעוד כמה אחרות שגם "התלוננו" על כך בעבר. בעודי כותבת, אני כבר חושבת על כל הביקורת שאקבל מכל "תומכיך", כאילו מדובר פה במלחמה ובמחנות או במקרה הטוב במשפט.. ואי אפשר שגם אהיה בעדך ושגם אומר מה מפריע לי. אז להם כבר אומר (לפני שהם יגידו לי..)- "קצת פרופורציות, זה רק וירטואלי" (-: ... מיקה

שלום אני אמא לנערה בת 14 ואומלץ ע"י יועצת ביה"ס לבצע איבחון קליני לביתי אנחנו תושבי ק.גת והסביבה ומחפשים פסיכולוג קליני שיבצע איבחון זה אודה לכם מאוד על עזרתכם

תצרפי אימייל בתוכן ההודעה ואז אנשים ישלחו לך המלצות אם יש להם. לא מקובל להמליץ בפורום.

אודי, כבר המון זמן שהביטוי היחיד שמוציא ממני כל טיפת רגש, הוא דווקא פגיעה. ובכול זאת חייבת להודות, שזו הקלה מאוד גדולה להבין שאינך עוזב אלא חושב. לחשוב- זה טוב. לעזוב- זה רע. ואם לקחת אחריות, אז הנה וידוי. גם אני, בעלת כמה ניקים(לא הרבה, אך יותר מאחד). ועם ללכת עוד קצת עם הוידוי, הסיבה לכך היא לא הפורום(בו אני אנונימית לחלוטין- כך או אחרת). אני פשוט יודעת, שהמטפלת שלי קוראת פה (גם את זו מן הסתם). ולא פעם שייכה אליי הודעות לא שלי ולהפך. אגב, גם לי היו הודעות שלא הועלו. אני לא מתלוננת, כי ברור לי לחלוטין, שעל אף שלא פגעתי באיש. הם לא היו ראויות לקריאה(מצטערת), אבל זו הבנה מאוחרת, קצת קשה לראות זאת ברגעי טירוף. יותר מידי מילים לפעם אחת, יותר מידי מילים עבורי. אז... מאוד שמחה שאתה פה. שלא מרים ידיים. בנתיים... אני אותה ה-.- לטוב? ולרע! עם הדגש לרע! כי זה מה יש בי רע ורע ועוד הרבה רע!

אודי היקר, בהתחלה לא קראתי את הודעתך - "שבת שלום" כי חשבתי שהיא רק מודיעה על פגרת סוף השבוע. כשראיתי את כל התגובות קלטתי שמשהו שונה הפעם... אני יחסית חדשה בפורום, בערך חודש, אבל מאז שנכנסתי בפעם הראשונה אני נכנסת כל לילה בעיקר קוראת מעט כותבת. מאד אוהבת את התשובות ואת האדם שעולה מהם. אני יודעת שיש לך תפקיד לא פשוט והחיבוק במילים שאתה נותן כאן הוא עצום (גם אם לעיתים אנחנו רוצות יותר) הערה קטנה: גם אני כתבתי פה במספר (קטן) ניקים לפני שהבנתי שיש בעיה בכך,ועכשיו כשקוראת מבינה ומקבלת. אשאר בניק זה מעכשיו - נעים להכיר. חלק מהסיבות היו כדי להגן על עצמי/אחר מחשיפה אבל מוכנה לקחת צ'אנס שלך ילדה אישה

הי אודי, אתייחס, ברשותך, רק לחלק קטן מדברייך. ראשית, רציתי לומר שלא הגבתי להודעת השבת שלום שלך כי הרגשתי שלפחות אתה ואני כבר קצת דיברנו על זה למטה, בעצים קודמים, אז לא היה לי מה להוסיף. אני רוצה לומר שבעבר, בשנתיים-שלוש האחרונות, אכן חיפשתי כאן קשר והוא נתן לי המון. אני יכולה לספר שרכשתי כאן כמה חברות חדשות, איתן אני בקשר גם מחוץ לגבולות הוירטואלים שפה. ולא רק חברות.. אבל איכשהו מהלך העניינים בפורום, וההישאבות שלי לתוכו היו לי יותר מדיי. עכשיו אני מרגישה שאני זהירה ולא מעוניינת כל כך בקשר. הרבה פעמים, כשפתאום בא לי לכתוב, בא לי לכתוב לעצמי. לשלוח מילים למרחב. לקרוא אותן בעצמי כמה פעמים, כאילו הן לא שייכות לי וכך להתחבר אל עצמי בדלת האחורית. זה עוזר לי. אני לא בטוחה מה בדיוק אני מצפה ממך בסיטואציה כזו. אולי רק שלא תפגע בי. ושאם כבר בחרת לומר משהו אז שתהיה עדין.. אבל זה כבר עניין של סגנון אישי- כל אחד עם הסגנון שלו, ומה שמתפרש מינורי או חד על ידי מתפרש אחרת לגמרי על ידך ועל ידי אחרים. כתבתי לך למטה, ואני מקוה שלא נפגעת. אני מעריכה אותך אבל לא מתחברת לסגנון שלך כל כך, אז באמת קשה לי לומר מה הייתי רוצה ממך, כמנהל פורום, בשיח איתי. מניחה שגם לך זה אולי לא קל, כשמשהו לא מסתדר בשיחה פה עם מישהו. קשה לי מאוד לומר מה אני מצפה ממך או מאחרים כאן. אני מודה שרוב הזמן נעים לי לזכות לתגובות, אבל שבמקביל אני לא מחפשת קשר. איך זה מסתדר יחד? אני לא יודעת. זה פשוט ככה. לכן גם לא אכפת לי לברבר כאן בכל מיני שמות. לפעמים יותר נוח לי כך, לא להרגיש מחויבת להיות מי שהייתי בהודעה הקודמת. לא לחייב גם אחרים שאולי מכירים אותי כאן לכתוב לי בחזרה. הרבה פעמים אני באמת כותבת לעצמי. אהיה הוגנת ואומר שהמטפלת החדשה שלי *כל כך* טובה לי ואיתי, שאני מרגישה פחות צורך לשפוך פה את הלב ולשתף בכל פרטי הטיפול, כמו פעם. הרבה יותר מעניין לי לחכות לה ולספר לה. אמון מלא יש לי בה. וחיבה גדולה מאוד. אני כותבת את זה כדי לומר שאם בהדרגה תרגיש שלא מתאים לך אנשים שמדברים פה עם עצמם בשלל שמות, אז אני בסדר. לא זקוקה למקום הזה כמו פעם. הטיפול שלי טוב לי מאוד ויש גם פורומים אחרים שאני יכולה ללכת אליהם, ואם אני מעכירה לך את האוירה אז אני מקוה להבין את זה בזמן, בלי שתצטרך לומר לי מפורשות. אני לא מבטיחה לכתוב תמיד באותו שם. אני אנסה, אבל לא מבטיחה. מה שאני כן מבטיחה זה שלמרות יצר פלמסני שתוקף אותי פה ושם (כמו שאתה רואה), אני, לפחות להערכתי, הוגנת למדיי, וכל עוד לא מכנים אותי בשמות מכאיבים אני גם לא צינית או עוקצנית.. (וגם כשאני כן זה יוצא לי לא משהו). אתה מוזמן, אם אחרי עשרות ההודעות שמחכות כאן עוד יש לך כוח, להציץ לי כאן בדפים האחוריים ולראות שאני בסך הכל באמת בסדר. שאין צורך כל הזמן לומר לי שאם אני זו שמקללת אותך מאחורי הקלעים, אז בלה-בלה-בלה. זה לא כיף לי. מה שאני מנסה לומר זה שגם אנשים בלי שם יכולים לכתוב נחמד ונעים.. וגם אנשים שלא ממש מחפשים ליצור קשר, יוצרים אותו, כנראה, בעל-כורחם. אני חושבת שכל עוד תדאג שהשיח פה יהיה מכבד ומאפשר דיאלוג, נמצא כולנו את מקומנו. והשמות?.. זה כבר יסתדר מעצמו אם נרגיש בטוחים. אם ארגיש בטוחה. בנתיים, אם זה בסדר מצידך, יכול להיות שעוד ארצה לכתוב לעצמי ולקרוא את עצמי... ולי לא כל כך אכפת אני קוראת לעצמי :-) (האם זה בסדר מצידך..?) מקווה לא לקרוא שאני בכיינית, או שאני לא מספיק אמיצה או מעניינת... לילך

הי אודי יקר, חיכיתי בדריכות להודעת ראשית השבוע שלך... מה שריגש אותי בעיקר, ואני מניחה שכך היה, הוא, ששקלת מילותייך אלו בהמון כובד ראש. שכל-כך השתדלת. התכוונת. שבאמת אכפת לך. אתה יודע - בתוך המשבר, העצב, הכעס, הבלבול והדאגה - באופן יחסי רווח לי לקרוא את ההודעה. את התקופה האחרונה בפורום חוויתי כארמגדון בערך... עדיין, יודעת שרק בוחנים ובודקים, מנסים למצוא דרך. גם זוכרת שמדובר במקום וירטואלי. אבל מדהים מה שתרחישים וירטואליים יכולים לחולל. מעניין גם השילוב בין הכתיבה בפורום במקביל לטיפולים, ואחר-כך היישום במציאות עם התקדמות התהליך. וזה עובר גם למציאות. מבינה כל-כך את הבקשה להחזקת זהות. על אחת כמה וכמה במקום וירטואלי שכותרתו פורום פסיכולוגיה (וצריך להוסיף פה "באופן פרדוקסלי", לא? ;-) ). סוף סוף מישהו אומר את זה ובגדול. וכן, לעתים מצרה על התקופה (זו שלפני שהגעת), בה רשמתי כאן בעבר וקפצתי מכינוי לכינוי. וכמה נורא - בכל פעם שבחרתי כינוי מחודש - זה היה כרוך בתהליך של שעה של בחירה. די טראגי... זו הייתה תקופה בה כתבתי לא מעט ובסגנון דומה למה שאתה רואה עכשיו, אני מניחה; השארתי כאן מילים של זהב מהטיפול שלי, חשבתי שהיה משהו אופייני מאד, אך מפתיע היה לגלות שלא נכנסתי ממש לתודעה גם של מנהלים (ופה גם נכנס הפרמטר של חילופי משמרות...) וגם לא לתודעתם של חלק מהמשתתפים הקבועים. לא הכירו אותי. חגגתי על האופציה ושילמתי מחיר יקר. בנוסף ובדיעבד, זה נראה לי גם כמשחק מחבואים שדורש מאמץ וריכוז יתר של הזולת בך. דרישה לא פיירית מצדי. והקשה ביותר מבחינתי היה אותו ערבוב ואי-ההפרדה. החמצה גדולה הרגשתי כשתמה תקופת הניהול ההיא. וכן, וירטואלי... רוצה גם להוסיף שבטיפול שלי לפעמים התבקשתי לנהוג (או להימנע) מדרך מסוימת, מסיבה עקרונית ובעיקר על מנת לאפשר לרופא הנפש לעבוד בסביבה בסיסית נוחה לו. פשוט בשבילו כי הוא מבקש. ובתוך הקשר היקר והמוערך אני משתדלת מאד לכבד. הוגן. עפי"ר איני רושמת (או אפילו נוכחת) פה בלילות, שהן שעות הפריים טיים של הפורום, והתגובות שלי בד"כ לא נזרקות מהבטן, והן נכתבות ממרחק זמן (אפילו גדול מידי). גם הקצב והעומס של "הפורום" גדול עליי בהמון מספרים. אפילו בימים כתיקונם. אבל מאד יכול להיות שאילו הייתי רוצה פשוט לשלוף דברים פחות מעובדים הייתי עטה בכיף על שם מזדמן. עם זאת, מכירה את עצמי בכדי לדעת שאלו הרגעים בהם אני הכי פגיעה ולא מספיק בטוח לי להיחשף בהם. ספציפית פה. מכירה את האש המפתה של הריגושים, מאד מנסה להימנע, ונזכרת שתמיד אני יכולה לרשום לי בפנקס ולאו דווקא לשלוח לכאן. מקסימום לקחת לשיחות. ות'אמת שכמו שאני מרגישה היום, למשל, לא נראה לי שבכלל אני מסוגלת לגייס בכלל אנרגיות לכתוב הודעות עוקצניות או משהו... ... אז כן... אם יהיה קשר, תהיה משמעות לפרידה... באופן בלתי תלוי, אך בכל זאת קשור - ממש עם המעבר לפורמט הטכני הנוכחי של דוקטורס, החלטתי ביני לבין עצמי (כמעט ברמת נדר...) שבעידן הפורום המחודש (שבמקרה הוא גם בניהולך, אודי), להשתדל לשמור על כינוי קבוע ולעמוד בפני הפיתוי של שימוש בשם מתחלף, תלוש או מנותק. לומר - "הנני". החיבור כואב (ובעיקר - יכאב...). ועדיין, יכולה להרגיש מעת לעת מן קנאה, כמיהה למקום שבו מותר לשחק בכינויים שונים, להיות, ובה בעת "להחביא" מעצמך את נוכחותך ולא לדעת. וחוצמזה, שאיכשהו לפעמים נראה לי שאני קצת עם רגל אחת בחוץ... בתוך התהליך הטיפולי עומדת לפני שלב של דיכאון ועצב אבלות... ובשביל זה צריך מקום בטוח... מקווה שאגלה שיש לי כזה. שם. מיזוג. אינטגרציה. טוב. רע. שלם. מילות מפתח שלי להיום. תודות מקרב לב, (mp)

אני בדיכאון + חרדות מזה מספר חודשים. התחלתי טיפול אצל פסיכולוג בשיטת CBT (פגישה אחת בנתיים). בעייתי היא שלמעט הזמן שאני מדברת עם מישהוא מוחי טרוד במחשבה על משמעות החיים. שאלתי את הפסיכולוג לגבי המחשבה החוזרת והוא אמר שזה טבעי וכאשר הדיכאון יעלם תעלם גם המחשבה. אני לא מבינה איך פתאום היא תעלם מבלי שקבלתי תשובה... אני מפחדת שגם כאשר אפתור את כל בעיותי היא תישאר... זה מטריד מאוד את מנוחתי..

לפעמים החיפוש הוא לא אחר תשובות אלא אחר נחמה.. מקווה בשבילך לימים רגועים יותר.. ~נילי~

היי ליאת.. אויי, אני כ"כ מבינה אותך! גם אני בנעוריי התהלכתי עם השאלה הנוראית הזו? למה אנו חיים בכלל? וכשאמרו לי כדי שיהיה כייף, שנשמח ונהנה.. שאלתי היתה עוד יותר בסיסית: למה להנות ושיהיה כייף?? למה בכלל צריך את החיים? הלא ממליא נמות כולנו בסוף. אני חייבת לציין שהתשובות לא הגיעו! (מן הסתם) אך אני יכולה לנחם אותך שגדולים וחכמים מאיתנו לא מצאו את התשובה לשאלה! ככול שהתבגרתי הבנתי שאל לי להתעסק עם שאלות מסוג זה שהרי מובילות למבוי-סתום.. השאלות רק מציקות, מתסכלות... אני מציעה לך בכנות לא לשאול את השאלות.. אלא לקבל זאת שככה זה. כולנו פה בסה"כ כדי לעבור את החיים. אני במקומך לא הייתי מחפשת תשובה כפתרון, אלא מחפשת את הדרך להבין שאי אפשר לדעת הכל - זה הפתרון למען האמת. אני מאחלת לך כוח לשנות את מה שניתן לשנות, ואת הכוח לשאת שלא הכל ניתן לשנות! לרוב המוח שלנו מוגבל בהבנתו.. וכנראה שהמוח האנושי פשוט טרם פתר את התעלומה... ועד שהתעלומה תפתר.. תחיי חיים שקטים נטולי מחשבות מסובכות שלא מובילות לאף מקום, פרט מטה. לילה טוב רונה

ליאת... אני מתנצלת אם התשובה לא תהיה משהו, יש לי כאב ראש נוראי... בכל אופן, מראשית הקיום האנושי השאלה הבסיסית היא, מה משמעות החיים, מה אנחנו עושים פה בעצם? והתשובה...? כמספר ההוגים בשאלה, כך מספר התשובות. בגדול? אין משמעות... הקיום האנושי הוא אפסי. אם מחר נמות - אני, את או כל אחד אחר - העולם ימשיך להסתובב, על כל המשתמע מכך. ולכן המשמעות היא בדברים הקטנים: כל אחד מעניק לעצמו את המשמעות עבור החיים של עצמו... יש אנשים שעבורם התפתחות רוחנית היא משמעות החיים. עבור אחרים, המשפחה וחוג החברים הקרוב = משמעות החיים. יש אנשים, שעבורם המקצוע הוא משמעות החיים. אני מציגה את זה, כאילו שזה חד-ממדי. זה לא!... משמעות החיים של הפרט היא סך הדברים שמהותיים ומשמעותיים לו; מה שאדם השיג ו/או רוצה להשיג עבור עצמו, הכישורים והפוטנציאל שיש לו, האנשים שחשובים לו. אם מחפשים את המשמעות בגדול, ברמת המקרו, קל להתייאש... המשמעות היא ברמת המיקרו - בעולם שסובב את הפרט. מקווה שהצלחתי להעביר את מה שניסיתי.

אהלן TM, אמרת מיקרו ומקרו... זה תפס אותי קצת מכיוון אחר... אז ככה חשבתי על זה ש בביולוגיה, לדוגמא, רמת המיקרו היא רמת התאים והמולקולות, אברוני התאים, בפיזיקה אפשר לדבר על רמת החלקיקים, בואי נגיד בוזון היגס שלצורך גילויו הקימו עבורו מאיץ חלקיקים ענק בשוויץ... (הנה דוגמא לקבוצה של בני אדם שמצאה לעצמה משמעות לחיים. וכן, מכאן אפשר לעורר שאלות רבות נוספות) בכל אופן, אנחנו, כך שמעתי מפיו של פיזיקאי, אנחנו, בני האדם, לפחות מבחינה ממדית שבין סדרי הגודל, נמצאים אי שם באמצע. בין לבין. וכמדומני, השמש שלנו היא כוכב בינוני... לפעמים אומרים שאמצע זה טוב... וליאת, הי - נראה לי שלפעמים סיוע מבחינת נפח הזמן שהמחשבות הללו תופסות יכול להיות תעסוקה, או כמו שאמרת דיבור עם מישהו. המחשבות הללו נוטות להתגנב ולתפוס נפח רב כאשר מתפנה להן מקום. ונכון שגם למלא בדברים טובים ולשמור עליהם שם אינו דבר מובן מאליו. לא פשוט. ... התשובה ברמת המקרו, היא, כמובן, ארבעים ושתיים http://tinyurl.com/re4nn9 בוקר (mp)

היי אודי.. הצטערתי לשמוע על שתחושותך ... אני חושבת שזה חשוב מאד שכולם ידעו שמעבר 'לקו' מסתתר גם אדם, בעל רגשות.. שעלול להיפגע, להעליב. אני חושבת שיישארותך כאן רק תוכיח לכולנו שישנם משברים לעיתים, פגיעות, העלבויות וקושי.. אך אל כדאי לנו לברוח, אלא החיים... הלקח שכולנו יכולים ללמוד ובפרט מאדם מאדם כמוך, הוא חשוב מעין כמוהו! וזו ההתמודדות מול הקושי למרות הכל! הפורום לחלקינו הוא קצת טיפול.. ולכן, ממש כמו בטיפול.. לעיתים מתווכחים, רבים ופוגעים אחד בשני. אך לרוב לוקחים משהו חשוב מכך, מתגברים וזה חולף חזקים יותר. אני רוצה שתשאר! מכל הלב! שלך מירב

שלום רב, (מצטערת אם יש שגיאות כתיב – גדלתי בחו"ל). אני בת 30 עם הרבה בעיות רגשיות הקשורות לאי-ניתוק רגשי מהוריי. לאחר מערכת זוגית קשה שבה התעללו בי נפשית, הגעתי לפסיכולוגית שאותה התחלתי לראות בפברואר. היא אמרה לי שיש לי "כ"כ הרבה בעיות קשות ואני חייבת! לבוא לפחות! פעמיים בשבוע". אני רואה אותה במסגרת כללית מושלם ומשלמת 160 ש"ח לפגישה. הבעיה היא שהפגישות קשות לי ואני לא בטוחה כמה הן ממש עוזרות לי. כל פעם שאני מנסה לרמוז שאני מעוניינת לרדת לפגישה אחת לשבוע, הפסיכולוגית לא מוכנה להקשיב לי כלל, אומרת שזה לא "נכון לי", ואם אני ארד לפגישה אחת בשבוע היא לא תוכל לעזור לי ותפסיק את הטיפול. שאלתי היא – האם התנאי הזה של טיפול פעמיים בשבוע –הינו אתי מבחינת הפסיכולוגית? האם אין למטופל שום זכות לקבוע מה נכון לו – והוא רק מין בובת סמרטוטים בידי הפסיכולוג? אני די עובדת עצות. תודה

זו לא שאלה שקשורה לתחום האתי, אלא לדעתה המקצועית נטו. היא חושבת ומרגישה, שהיא לא תוכל לעזור ולקדם אותך אם תפגשנה פעם בשבוע בלבד. יכול להיות שהיא טועה בשיקול הדעת המקצועי שלה, אבל אין פה עניין של אתיקה. את יכולה להחליט שאת לא רוצה להמשיך את הטיפול בתנאים האלה, ולחפש לך מטפל אחר, שאולי כן יסכים - ויחשוב גם שזה נכון מקצועית - לטיפול שמבוסס על פגישה אחת בשבוע. את לא צריכה להרגיש כמו בובת סמרטוטים - זה הדבר האחרון שצריך לקרות בתוך טיפול! כן שווה לך לבדוק איתה, מדוע ההתעקשות המקצועית שלה, גורמת לך להרגיש כמו בובת סמרטוטים, דווקא.

הי מקוה שאתה עוד איתנו..(אני עדיין כן.) האם ניתן עי טיפול בהיפנוזה למתן הרגשת דיכאון ועצב? אני תקופה לא מבוטלת חיה בעצב המדכא ומנסה במספר דרכים לגרום לו לחלוף, אך הוא שם כל הזמן כשאני יותר בשיגרה הוא מגיע בכל צורה גם כשעסוקה הוא ממתין להופיע בשניה שאני רגע "פנויה" אין לי כוח להתמודד איתו יותר האם היפנוט הוא פתרון ?

הי תודה על תגובתך האם אתה מטפל אך ורק בצפון הארץ? או גם במרכזה? תודה

אודי, יפה שפתחת עץ, הודות לסיפור הכואב של מזל, על מידע בדבר המטפל, אבל אני יודעת גם על מטפלים שמבררים על מטופליהם דברים מחוץ לקליניקה ושוב, בעזרת כל הרשתות החברתיות וכו'. איך אתה רואה מעשים אלו? של מטפלים המחפשים מידע על מטופליהם בפייסבוק למשל? האם זה אתי? או שרק המטופל אינו אתי כלפי המטפל כמו שתמיד אתם מציגים זאת? דבר ש"אושש" לנוכח יסורי המצפון הכבדים שהביעו כאן מטופלים בדבר איסוף מידע על המטפל.

מורט עצבים סוף השבוע הזה... נטישה (לא אוהב) לא נטישה (אוהב) נטישה (לא אוהב) לא נטישה (אוהב) נטישה (לא אוהב) לא נטישה (אוהב) נטישה (לא אוהב) לא נטישה (אוהב) נטישה (לא אוהב) לא נטישה (אוהב) נטישה (לא אוהב) לא נטישה (אוהב) נטישה (לא אוהב) לא נטישה (אוהב) נטישה (לא אוהב) לא נטישה (אוהב) נטישה (לא אוהב) לא נטישה (אוהב) נטישה (לא אוהב) לא נטישה (אוהב) נטישה (לא אוהב) לא נטישה (אוהב) נטישה (לא אוהב) לא נטישה (אוהב) נטישה (לא אוהב) לא נטישה (אוהב) נטישה (לא אוהב) לא נטישה (אוהב) נטישה (לא אוהב) לא נטישה (אוהב) נטישה (לא אוהב) לא נטישה (אוהב) נטישה (לא אוהב) לא נטישה (אוהב) נטישה (לא אוהב) לא נטישה (אוהב) נטישה (לא אוהב) לא נטישה (אוהב) נטישה (לא אוהב) לא נטישה (אוהב) נטישה (לא אוהב) לא נטישה (אוהב) נטישה (לא אוהב) לא נטישה (אוהב) נטישה (לא אוהב) לא נטישה (אוהב) נטישה (לא אוהב) לא נטישה (אוהב) נטישה???????

הי ידוע לך כיצד אוכל להצטרף לקבוצה לצורך טיפול ? איך אדע על קבוצות פעילות . תודה

שלום אודי, אני מבינה שנכנסתי לפורום סוער ומתיש - ואולי זה דוקא מתאים לתיאור המצב שלי -בכל אופן, אני מקוה שתמצא מקום וזמן לקרוא ולענות לי. לכאורה הכל בסדר: בנזוגי ואני עומדים למסד את יחסינו, במקביל מנסים להכנס להריון וגם עוברים דירה בתקופה הקרובה. אלו הרבה שינויים בבת אחת, זה ברור, אבל עדיין יש לי תחושה מעיקה של אי שקט, ולא כי אני לא שלמה עם השינויים האלו. רציתי בהם כ"כ הרבה זמן! והזמן הוא גורם מלחיץ - שנינו רווקים, לקראת גיל 40, במערכת יחסים בריאה ראשונה מזה שנים, יחד כבר שנתיים ואוהבים מאד. כל העבודה שהשקענו בבניית הקשר מתחילה לשאת פרי ודווקא עכשיו אני מרגישה שאני מתפרקת. זו חרדת נטישה? סימפטום של הסתגלות? הורמונים? (לא, אני עוד לא בהריון) הרס עצמי? או מה? התסכול גדול דוקא משום שנדמה לי שאני מאושרת, אבל כל הזמן בא לי לבכות, וכל ארוע מערער אותי. אני לא מסוגלת להתרכז ויכולת התיפקוד שלי שואפת לאפס. בא לי כל הזמן לישון. זה לא אופייני לי. אני בד"כ אנרגטית ואופטימית. אובייקטיבית אין לי על מה להתלונן. בנהזוג שלי מקבל הכל בסבלנות ובהבנה אבל אני מרגישה שאני הולכת ומתחרפנת. אז מה לעזאזל קורה לי? תודה על תגובתך ושיהיה לנו סופ"ש שליו ורגוע.

שלום רב אני בחורה בת 26 אני סובלת מחרדות ודיכאון, אם כי בשנים האחרונות עברתי שינוי וכיום אני סובלת אח ורק וחרדה חברתית. לאחרונה גליתי שאני פשוט אוהבת להיות אומללה אני אוהבת שעוזבים אותי, אני אוהבת שרבים איתי, אני אוהבת להיות מסכנה. ולא מדובר במסכנות כדי לקבל תשומת לב מאחרים, אלא פשוט לחיות ככה עם עצמי בתוך המסכנות הארורה שלי. למה זה? אני לא מצליחה להבין את עצמי. הרי כל אדם מחפש להיות מאושר ושמח בחלקו. אצלי זה לא ככה, משהו שאמור להיות מושלם בשבילי הוא חוסר מושלמות מוחלטת. זה כ"כ נכון עד כדי כך שאני צוחקת על עצמי. אני אוהבת אומללות. למה? מהיכן זה מגיע? ומה עלי לעשות כדי לשאוף לאושר כמו כל אדם נורמלי?

הי.. אני עובר טיפול CBT כדי להתגבר על הפרעת חרדה (אגורופוביה).. בערך לפני יומיים אחרי ניסיון להתגבר על פחד ממקום מסוים, נכשלתי (כמובן) אבל הבעיה היא שלא כמו תמיד, החרדה לא הפסיקה אחרי שעזבתי את המקום, היא המשיכה והגעתי למצב שכל מקום כמעט גורם לי להתקפה .. אני ממש מפחד אין לי מושג מה לעשות.. הרופא בחו"ל ואין לי למי לפנות.. אפילו ללכת לעבודה קשה לי אני לא לוקח שום כדורים וכו.. כי אני ממש לא רוצה להיות תלוי בכדורים כדי להיות "נורמלי", וגם שרק המחשבה לקחת כדורים ש"ישנו לי את האיזון במוח" מפחידה אותי. מה עושים במצב כזה??

שלום , ההיתי מעוניין לדעת בבקשה, האם העובדה שילדים קטנים אוהבים ממתקים(מאכלים ממותקים בכלל) יותר ממבוגרים, וסולדים ממשקאות חריפים ומרים ,בשונה ממבוגרים שזה בדר"כ הפוך, קשור לכך, שכמו שאדם שקשה לו והוא מרגיש "בדיכאון" אז הוא שומע שירי דיכאון ועצב ,או במקרה יותר גרוע פוצע את עצמו כדי להרגיש את הכאב הפנימי ,שמישהו שר/צועק את הכאב שלו ,מה שלא קיים בדר"כ אצל ילדים שלא מגיעים עדין לרמת קושי רגשי כזה ? זה קשור ? או שאין שום קשר בין הדברים ... אני מקווה שהצלחתי להסביר את עצמי . תודה רבה

מבינה שהפורום סגור כעת. אבל בהזדמנות, (במוצא"ש?) התוכל להסביר איך אפשר לאסוף הודעות שכתבנו, כפי שהצעת למ. ? אם לא הועלו בפורום מסיבה זו או אחרת, איך לאדם שכתב תהיה אפשרות לאתר את ההודעות הללו? סתם לידע כללי - טכני... אז תודה ושבת שלום או שבוע טוב - מה שתבחר

היילפני כ8 שנים הייתי בשיחות כשנתיים ויותר ומבחנתי הרגשתי שדברים קורים ומשתנים לי התחתנתי יש לי 2 ילדים אך במהלך השנים הרגשתי אכזבה שוב מעצמי תחושה שקצת" עבדתי על עצמי"... כי בתחושה שלי יש בי דיכאון כרוני וחרדת יתר שעכשיו עם הילדים גדלה בכל אופן ניסתי לחזור לטיפול אצל אותה מטפלת ומשהו לא זרם לי לא היה יותר נוח ועכשיו אני בטיפול שוב אצל מישהי חדשה וכל הזמן יש לי תחושה שחסר לי מידע מהטיפול הקודם שאולי היא יודעת משהו עלי על אישיותי ולא שיתפה אותי חשבתי לפנות אליה ולבקש איבחון בשבילי על עצמי ממה שהיא הבינה אותי ולשאול למה הטוב ניגמר כלכך מהר איפה טעינו האם זה לגיטמי האם יש לזה ערך..

אני חושבת ששני דברים אחד לא סגרתי מעגל לגמרי ניסיתי ולא הצלחתי יש תחושה של משהו לא גמור יש גם סוג של כעס אכזבה שלא בוטאה כראוי. חוץ מזה עברו לא מעט שנים. בטיפול עכשיו אני כבר חצי שנה ויש תחושה של קיפאון של נפרץ לא יודעת מה קורה אבל משהו תקוע כנראה כי אני תקועה ולא מצליחה לפרוץ וכמו בחיי כך גם בחדר המטפלת לא אמורה לתת לי סוג של סתירה?

עד עכשיו הסתתרת תחת זהות של "אתה", ומסתבר שאחרי ככלות הכל בעצם מדובר במשתתפת ולא משתתף... מה הפלא שאודי מעדיף זהות אחת... ולא, אני לא כותבת את זה ממקום שיפוטי.

אתה חושב או חושבת? בלבלת אותי.

אל תלך, אתה היחיד שהכיל אותי כאן במה שאני עוברת. אני הולכת אל הגיהונם, אבל חשוב לי שתדע שעזרת לי מאוד. הכלת אותי במקום שאף מטפל לא רצה להכיל, במקום שבו המטפלת שטיפלה בי קרוב לשנה, טרקה את הדלת בפרצופי, למרות שאני הייתי בעמדה של התחננות, של נזקקות עצומה, של דרך שאין ממנה כבר חזור. אודי אני לא יודעת אם אחזור, אדם אינו יכול למצוא את עצמו כ"כ חלש ולהישאר. גיליתי כמה אני חלשה, כמה אין לי עמוד שדרה, כמה אני תלויה בגזירות ובמוצא פיהם של אנשים אחרים. כמה אני לא בן אדם. כמה בקלות אני מושפלת. אבל אתה עזרת לי אודי, הכלת את כאבי, היית רך כלפי הטעויות הקשות שעשיתי. אני לא חושבת שאתה צריך ללכת מכאן.

אודי... אני רק מעתיקה לכאן הודעה שכתבתי בשרשור אחר. בעיניי היא ממצה את מה שעבורי צריך להיות אחרת. בעיניי, מאחר שאני לא רוצה לכתוב בשם אחרות, אלא רק בשם עצמי בשלב זה: "הי אודי. לדעתי יש מקום לקווים אדומים מודגשים, מאוד מודגשים אפילו. וזה המקום שבו משתתפי הפורום מתחילים לכנות אלה את אלה בכינויי גנאי בוטים, למשל. אני לא משווה את הפורום של היום לפורום של פעם (אבל לא מבטלת את הזכות לעשות זאת)... אני יודעת שמה שהיה - היה. זה משהו, אגב, שאני עושה גם ביומיום... מוציא את המטפלת שלי מאיזון לפעמים... ובאשר לציטוטים - אני יודעת שאם הייתי מתחילה עכשיו לעבור על כל ההודעות, יכולתי למלא מגילה של השמצות, כינויים ועלבונות מיותרים - וזו בדיוק הנקודה שלי: הם מיותרים לחלוטין פה! ולא משנה מי הנמען שלהם; אתה או מי ממשתתפי הפורום האחרים. בעיניי - עדיף אנשים מתוסכלים מאנשים פגועים. יש פגיעות, שקשה מאוד לתקן אח"כ... ויש אנשים - ושוב, זה לא מכוון אישית נגד אף אחד - שיכולים להרוויח מהתמודדות עם תסכולים."

צר לי מצד אחד על מה שאתה כותב, שכן הרי הפסיכולוג צריך להכיל הכל, להיות מסוגל לספוג, לא להעלם בשעת משבר. מצד שני, אני שמח לראות אותך באנושיותך, לראות שאתה מסוג הפסיכולוגים שלוקח את הדברים הביתה, מעבד אותם ואז מגיב.. צר לי על כל התגובות הארסיות שעולות פה, מקווה שתגובותיי למזל אינם נכללות בקטגוריה זו בעינך. אני חושב שאתה כן מתאים לפורום הזה, בגלל היותך מאפשר, מקבל, אמיתי בתגובות שלך ותומך.. זה מה שאנו צריכים כאן. אני בטוח שמכל סערת הרגשות הללו, כל אחד למד על עצמו ועל מגוון הרגשות והמחשבות שיש באחר. דבר שעוזר ויעזור להמשך החיים בעולם המורכב והמסובך הזה. אני חייב לשאול אותך אודי, מה גרם לך לחשוב שאתה לא מתאים לניהול הפורום? מה אתה חושב שלא הצלחת לעשות כאן?? הצלחת הרבה אודי ..אתה מצליח להגיע ללב האנשים.. תודה אודי..תודה שאתה פה..והלוואי ותמשיך אתנו.. רוי

אודי הרבה זמן לא כתבתי פה, כי קשה לי לדבר, תקופה מוזרה של קהות שקשה לבטא אותה במילים, כאילו אני עומדת בחלון ורואה מרחוק סופת ברקים שאי אפשר לשמוע אותה, אבל אני יודעת שהיא תתקרב מתישהו ( היא כבר התחילה, הטפטופים הראשונים הגיעו בימים האחרונים אחרי הרבה מאוד זמן ). גם פה ראיתי את הסערה הזו, והעדפתי להתרחק, הכל פה נעשה כל כך רגיש ואישי. אני חושבת שמשהו פה השתבש אם אתה חושב שהקשר פה כל כך סימטרי שאתה נועץ בנו אם לעזוב או לא. הקשר הוא לא סימטרי - אף אחד לא יכול לקבל את ההחלטות במקומך, וזה נכון לא רק לגבי העזיבה. עצוב לי שאתה לא מרגיש שמקומך כאן בטוח מספיק כדי שיוכל להיות פה מקום למחשבות ורגשות גם שיש בהם ביקורת. ואני לא מתייחסת להערות ארסיות שלא מועלות לפורום, כי לא ברור אם הן מה שגורם לך לשבת עצוב מול המקלדת או ההודעות שכן העלת שיש בהן פן ביקורתי..כי אם כן, אז לא ברור מה אפשר לומר ומה לא. אני מאוד מעריכה אותך ואת הזמן שאתה מקדיש לפורום, אבל אני חייבת להסכים עם לילך שיש משהו תוקפני בזמן האחרון בכתיבה שלך, חסר סבלנות. כי אם מישהי שואלת אותך אם זה משמח אותך לשבת בצד הזה של הכורסא, משמע להיות המטפל ולא המטופל, אני מבינה שזו אולי שאלה מבודחת ולא הכי רצינית, ואולי שאלה לא מובנת עד הסוף, או כזו שאתה לא רוצה לענות עליה - אבל זו שאלה, יש בסופה סימן שאלה. ובתור מנהל הפורום ולא סחבק של אותה שואלת, אולי היה נכון יותר לא לתקוף אותה - שאתה לא רואה מה קשור פה שמחה בכלל ואיפה השאלה - אפשר היה לפתח את השאלה ולקחת אותה לכל כך הרבה כיוונים שונים - וזו רק אחת התשובות שלך בזמן האחרון, שפשוט השאירה אותי עם המון חמלה עבור הכותבת - מה היא כולה שאלה? כבר באמת אי אפשר לדעת מה לגיטימי פה ומה לא. אבל הדוגמאות האלה אולי לא מבהירות את מה שאני רוצה לומר - זה שהחלטת להתנדב פה זה אחלה, אבל לקחת על עצמך את התפקיד, אף אחד לא הכריח אותך ואתה גם לא עושה לנו טובה. וחבל שאתה חוסם דיבור וכל הערה שמתייחסת להתנהלות הפורום נילקחת למקום של חוסר הערכה כלפיך, ולא למקום של בחינת הדברים וניסיון לראות מה אפשר לעשות עם זה - כי בסופו של היום ההחלטות על ניהול הפורום במילא בידיך. לגבי ההודעות הארסיות הרבות שצריך לסננן - אני לא יודעת מה קורה בפורומים אחרים, האם גם הם נאלצים להתמודד עם טרולים למינהם וסתם אנשים לא נעימים, אני לא יודעת מה אפשר לעשות לגבי זה, ואולי הסינון הוא גם חלק מניהול פורום - זה לא בידינו. את האמת, הייתי מעדיפה שההודעה לא הייתה עולה - כי קשה לי כרגע לראות את עצמי חלק ממשהו, והיא מיועדת בעיקר אלייך. אתה יודע מה לי עצוב? שבכניסתך לפורום, כמעט כל הודעה הייתה מלווה בפתיחה של ...יקרה, והיום לפעמים אין אפילו שלום ..... ואולי זה גם חלק מההיסחפות שלך הלאה מהפורום. אני מקווה שלא משנה מה תחליט, תהיה שלם עם ההחלטה. ( אגב, אני תמיד מופיעה בשמי..חוץ מפעם אחת די מזמן שבאמת כתבתי כנקודה..מוזר שחשבת עליי באותה הודעה ) אופיר

לאודי שלום ימים קשים עוברים על הפורום,עליך ועל כותבים כמוני שנמצאים בחרדה רבה שפשוט תנטוש אותם... אני אישית לא מבינה מאיפה כל הכעס הזה בא שמובא לכאן מפונים מסויימים. אני משתמשת במדיום הזה,האינטרנט,כי קשה לי עם העולם בחוץ. קשה לי וחבל לי עם מה שקרה כאן בימים האחרונים. יש לי עוד הרבה מה להגיד אבל המילים לא יוצאות.

ואני רק הגעתי ואתה הולך... זה קצת מצחיק אני קוראת את ההודעה שלך ומרגישה עצובה "אולי איני מתאים לכאן. אני מתחיל להתמלא בספק." ואני מתחילה להתמלא בדמעות, כי הרגשת אי שייכות למקום מסויים היא לא תמיד קלה , אני בטוחה שכמו שיש הודעות מיותרות יש הודעות מקסימות יש הערכה יש את מי שנעזר ומתמלא סיפוק מהפורום ומהיותך מנהל אותו, אז בכל מקרה למרות הכרותי הקצרצרה אשמח עם תשאר וגם אם תלך שלפחות כולנו נחייך זהו

אודי יקר שלום לך , הפורום גועש וסוער .. האוניה מטלטלת מצד לצד ?.. זה כאילו מרחיק חלק לא קטן מהאנשים שהורגלו אליו.(בעצם גם אותי לא מעט פעמים) . באתי לכאן היום , אחרי לא מעט מחשבות , להשמיע גם את הקול שלי מולך, אמנם אנחנו לא עם "היסטוריה" הכרותית והתכתבותית ענפה .. :-) כמו עם קודמי .. אבל.. תמיד שהזדקקתי לנוכחות מכילה ומילה טובה היית שם , בקול בטוח ומגן עטפת מכל ..כאב אינסופי ונתת עוד קצת "צידה לדרך" מול איש השיחות שלי .. אני מניחה שאתה יודע שאני יודעת ואחרים כאן .., עד כמה - הכניסה שלך לגמרי לא היתה קלה לכאן , ההפתעה הגמורה מהמנהלים היקרים הקודמים שעזבו במקביל , ההשהיה עד שנמצא "שומר" לפורום מחדש , הזעם וההרס של לא מעט אנשים כאן .. הביאו מולך קולות לא פשוטים. אני זוכרת בהתחלה כשהפורום היה פתוח ולא מוגן על ידך כניסיון להביא פתיחות מסוימת .., נשלחו למרחב כאן המונים של הודעות פוגעניות , מבקרות , שופטות , (גם אליי) .. שפחדתי להביא את עצמי לכאן , ובתוכי מאחורי מסך מחשב שמפריד התעצבנתי ככ, כעסתי , ובעיקר נעלבתי , איך זה שאפשר לזרוק דברים ככ קשים מבלי לקחת אחריות על מה הם עושים לצד השני ?.... הרגשתי ממש מבולבלת , חסרת אונים ואפילו די מפוחדת.. אבל, היכולת שלך לשים גבולות , לשים גדר ביטחון , היא בהחלט מוערכת על ידי , כי היא זו שגרמה לרגשות הכואבים ל"התעמעם" למרות..היא זו שגרמה לי להביא את עצמי לאט אבל באומצ שוב לכאן מחדש. אודי, המקום הזה מאוד חשוב לי , מאוד מאוד .. !!!!! הוא תפס חלק מאוד משמעותי מחיי , נכון שזה רק וירטואלי , אבל הוירטואלי הזה אפשר לתהליכים עצומים להתקיים בתוכי , ולאפשר לי להיות כאן עדין היום ולא לבחור גם במוות כפתרון(סליחה על הכנות). המקום כאן ליווה אותי במקביל לאיש השיחות שלי .. ונתן לי המון כח . ויש בו כח .. חשוב לי לרגע להדגיש שאני הזדהיתי כמעט תמיד בשמי , חוצ משהגעת כתבתי על שם "נו ניים" .. בגלל כל הודעות ההרס שהופנו אליי, אבל ..מעולם לא התחבאתי באלפי כינויים, וזה ממקום אישי שלי , אני בהחלט מכבדת כל אחד/ת ומה שהוא מרגיש לגבי זה אבל ,לגמרי הסכמתי עם הרצון שלך שכל אחד ינסה להביא את עצמו הכי אמיתי שאפשר (הבנתי עד כמה הסיבה שעומדת מאחרי הבקשה הזו - גם אם נחווית כפולשנית וחוצפנית היא למטרה טובה ), אני יכולה לומר על עצמי , שהיה לי נורא נורא חשוב בתהליך שלי עם עצמי וכחוויה מתקנת לעבר הנוראי שלי .. להביא את כולי ..בכמה שפחות "הסתרות" .. הרי העבר שלי - מאדיר עד כמה ..גדלתי כילדה שותקת, שלימדו אותה להסתיר , להתחבא .. ומאז הפעם הראשונה שאני פה בפורום וזה כמעט 2 וחצי .. למדתי שהדרך להחלמה שלי תגיע דרך היכולת שלי להביא את עצמי מבלי לחשוש .. שזו אני . אני חושבת שנדרש ממך המון אומץ ועוז לנהל פורום כזה , אתה אחד שמקפל בתוכו בתפקיד לא קל כזה המונים של ביקורת ושיפוטיות יותר מרגיל ובעצם מחליף כאן 3 אנשים מדהימים ..שאולי אפילו לא עמדו בו כבר ..לקראת הסוף לצערי :-(, אבל הם כאלה שקשה להתחרות בהם..ולכן זה מביא ביקורת עצומה אלייך. וזה מבחינתי הדבר שראוי להערכה ענקית.שאתה מחזיק כאן בתפקיד לא קל.. ובינתיים עובר אותו בגבורה . נכון שהסגנון שלך , והאופי המיוחד שלך הביאו פן צבעוני שאמנם לא לדעת כולם הוא מאפשר , אבל אני מרגישה מולו טוב.ולא קלי לי להרגיש טוב בכל מקום :-).. והשינוי הזה .. אני מניחה יכול להיות גם טוב יותר .אם ניתן לו זמן..וסבלנות . ליאתי , דרור מלי דוד היקרים ..לימדו אותי להלחם גם בעבור ((((קרבה מיטיבה ,אמון ,))))) ואני חושבת שבזכות היכולת שלי לנסות להגיע אליה קודם כל דרך המרחב הוירטואלי , הצלחתי ליישם אותה גם כמרחב עבודה אישי שלי מול איש השיחות ובכלל בחיי היומיום. זה , הזוי - אבל אמיתי . הפורום במתכונת הישנה בהחלט היה מעין פינה קטנה לכאב אינסופי , ואפילו קיבל צבע של פורום לא רגיל , ממש בית ..אמיתי , לי - כמו שלא היה מעולם . אני מניחה שייקח זמן להתרגל ולהרגיש "בבית" "להוריד נעלים בכניסה " ולהביא אותו שוב למקום הזה עבור כולם .. אבל לא רק בגללך אודי !!! .. וזה הגיוני ,אודי לא ?..תוכל לראות זאת ? החדש ולא מוכר מעורר תהיות , ספקות .. ולוקח זמן לבנות "קרקע פוריה" .. (גם בטיפול האמיתי ) .. אתה יודע , צרם לי נורא נורא לקרוא תגובה שלך שבא אתה חושב שלקחת על עצמך תפקיד שלא מקבל את הערכה הנכונה והוא די כפוי טובה , נורא נורא כאב לי לשמוע את זה , זה מה שהביא אותי לכתוב לך עכשיו , אני מבינה שקשה כאן , אבל ?... זה אומר זהו ?...? "לשבור את הכלים"?... אין מקום לנסות ?..שוב ? לשמוע ביקורת גם אם לא נחמדה מאחרים ?.. איפה "כוחות הברזל" שמייחדים אתכם כאנשי מקצוע ?... ו"ים הסבלנות" ?... להלחם , להתאמץ? להראות לנו כדוגמא שיש עוד קולות ..?..??? לא ידעת שתכנס למקום שיהיו בו גם קולות כאלה ? ... (אל תלך אודי ..)!!!! אל תלך. בבקשה?.... נשמע ילדותי :-( , וקצת כאילו מחזיק בך ברגל בכח אבל ..הקשר שאנשים מנסים מולך .. זה מה שגם מקדם מאוד את הטיפול האמיתי, זה לא תחליף אבל .. הוא אמצעי עזר משמעותי וחשוב ..להרבה כאן . אל תלך אודי !!!! אנשים לא מעטים מחפשים כאן את הקשר החיוני שמעולם לא היה להם , אז נכון שאיפשהו זה מביא אותנו למעשה ל"פגיעים" יותר וזה מפחיד אבל זו ליבה של העבודה הטיפולית.. אודי אל תלך !!! אני יודעת שלפחות מעצמי עצם החשיפה הזו מולך ובניית האמון זה התהליך של החלמתי , המסגרת הבטוחה כאן שמאפשרת להביא המונים שלך תהיות , ספקות , התחבטויות היא חומר גלם של אבן יקרה מפז .. שמחזירה אותנו להאמין , שיש גם אנשים טובים ואכפתים .שיכול לראות גם אחרת ? אני מניחה שאתה חווה הרבה ביקורת , אבל גם בטוחה שכאיש מקצוע תצליח לתעל אותה למקומות הנכונים ? שתצליח לתת את עצמך כמו שהבאת בצורה ככ מיוחדת ואכפתית . אל תלך אודי. וזה לא ממקום של חרדת נטישה . המקום הזה משמעותי עבורי , גם אתה , ועוד חברים שקרובים לליבי כאן. אולי תצליח להסתכל שהקולות שהביעו מולך התנגדות הם לא ממקום אישי , זה דווקא מאנשים שככ זקוקים לך .. ???? ולמקום ??? כדי שיחזיר עוד קצת שפיות בתוכם? כדי שיחזיר אותם למקום הנכון ? תוכל לראות את זה אודי ?.. הדמעה בעין מנצנת לי , לא יודעת למה .. כנראה הכתיבה הזו לוקחת ממני המון .. ואולי זה אפילו מרגיש לי קצת בכתיבה שוב "פרידה" .. וכל התחלה וסיום של קשר מקופלים אצלי בכאב מטורף.. אני מקווה שתקח גם קולות אחרים של אנשים מכאן ולא רק זעם , כעס, עלבון וביקורת. אם היינו מכירים לפני 3 שנים , לפני שהתחלתי בטיפולים הנפשים הקשים הייתי אומרת לך שיש בעולם רק שחור או לבן .. אבל השנים האלו עשו בי עבודה לאט לאט .. חילחלו בי שאני לא רק אדם של קצוות .. אני לא רק שונאת /אוהבת שמחה / עצובה .. וזה לא רק ללכת .. מבלי להגיד מה כואב ומבלי לנסות להתמודד . מקווה שתצליח להזכיר לי שזה באמת באמת נכון . שבוע טוב וקל יותר אודי .. . שולחת חיוך קטן .. ומקווה שאתה כבר לא רק עצוב ופגוע .. שאתה יכול לראות עוד קולות אופטימים .. ולחשוב שאני .. חה , כותבת דבר כזה .. זה מזה מחזק אותי .. אתה לא מבין אפילו עד כמה יש בי כאב שמציף אותי ולידו .. איזה קול של גם קצת תקווה כזו שדוחפת ומביאה אותי לכאן.. מחבקת,שרית.

אודי, בקשת את דעתנו הכנה והאמיתית לגבי מה שמתחולל כאן, אז הנה.. לדעתי, (ולא רק) הבאת לכאן סגנון שהוא שונה ממה שהכרנו. יש את ה"אודי" החביב והנחמד עם תגובות המלוות בקריצות של חוש הומור ואימפתיה עד אין קץ. אתה מארגן מסיבות, עורך סקרים , משתף במחשבותיך,מבקש השתתפות מלאה ועוד ועוד.. וכשמשתתפות (בעיקר משתתפות), "מתרפקות" על אותו "אודי"חביב ונעים - עם דרישה למינונים גבוהים יותר של תשומת לב - או אז, אתה מגלה סימנים של חוסר סבלנות, ריחוק וניכור, הניכרים היטב בתגובותיך. לדעתי ,לפפעמים תגובות הכעס שלך מוצדקות, ולפעמים פחות.. זהו, עשיתי לך קצת ניתוח אופי - אני מקווה שזה בסדר.. מאחר ויש לי מספר כינויים, אני מתקשה לבחור באחד מהם.. אולי תנחש?? - מבטיחה לאשר או לשלול. בנתיים - עלומה.

בקשה מכווווולם, (אודי במיוחד אתה כקפטן) פרופורציות: הפורום נועד להעברת רשמים, חוויות מהטיפול. וכפי שנוכחנו לתמיכה וירטואלית בעלת מוגבלויות רבות. נא להתנהג בהתאם.

אודי.. אכן לא פשוט לנהל פורום כזה. מורכב, מסובך אתה מנסה לעשות את המיטב ובכל זאת, יש מי שמתלונן ואף שולח הודעות רעות וארסיות מצד אחד אתה מבקש להגן מצד שני שוקל חלק מזה אולי זו פגיעה בחופש הביטוי. כך או כך, תמיד יש את מי שנפגע, שלא מרוצה שלא לוקח מכאן את המיטב. אל תתנצל! אל תהסס לתפוס סמכות ולעשות את הדברים בדרך שלך. תמיד יש מי שלא יהיה מרוצה. הרוב שולחים לך קולות תומכים, אוהדים. אני חושבת שאתה בסדר גמור!!!!

גם שנותנים קומפלימנטים לא מזדהים? "לא פשוט. אל תהסס. אל תתנצל". מי יודע מי את? מה את? למה את? בסדר גמור!!!

רק עוד טיפה איש אחד צעד בסופרמרקט מאחורי אמא וילדה בת שלוש שישבה בתוך עגלת הקניות. כשהן עברו ליד מדף העוגיות, הילדה ביקשה עוגיות, והאמא אמרה "לא". הילדה התחילה ליילל ולצעוק ולהקים מהומה, אבל האמא שמרה על שלוות רוחה, ורק אמרה בנחת: "אוקיי, מוניקה, נשארה רק חצי שורת מדפים של עוגיות, תכף נסיים כאן. אל תתרגזי, רק עוד טיפה." הן סיימו את שורת העוגיות והמשיכו הלאה, ותוך דקות הגיעו לשורת המדפים עמוסי הממתקים. הילדה החלה לצעוק ולדרוש ממתקים, והאמא סירבה לקנות לה. הילדה התחילה לרקוע ברגליים ולהשתולל בעגלה, אבל האמא לא איבדה את העשתונות ואמרה בנועם: "די, מוניקה, די, אל תתרגזי. לא נשאר לנו עוד הרבה. עוד שתי שורות ואנחנו מסיימות את הקניה. תהיי סבלנית, רק עוד טיפה." כשהגיעו לקופה כדי לשלם על המצרכים, נתקל מבטה של הילדה במסטיקים הצבעוניים והיא דרשה בתוקף מסטיק. כשאמה השיבה בשלילה, עשתה שם הילדה סצינה קולנית של בכי וצעקות, והאמא שוב דיברה בקול רגוע ושקט: "מוניקה, לא להתרגז. אנחנו כבר מסיימות כאן. חמש דקות ואנחנו בחוץ, ואז ניסע הביתה ותוכלי לחטוף את התנומה שאת כל כך זקוקה לה..." האמא גמרה לשלם ויצאה מהסופרמרקט בדרך אל מכוניתה. האיש שהלך אחריהן והיה עד לכל המתרחש, יצא בעקבותיה, הדביק אותה במחצית הדרך לאוטו, ואמר לה: "סלחי לי, גברתי. לא יכולתי שלא לשים לב כיצד שמרת על קור רוחך. אני חייב להחמיא לך על הדרך בה התנהגת עם מוניקה הקטנה." נתנה בו האמא מבט מחוייך ואמרה: "מוניקה זו אני. שמה של בתי הקטנה הוא תמי..."

צחקתי .. בחיי.. :-)

תגיד אודי, כמה אתה שמח על זה שאתה יושב בצד הזה של הכורסא ולא בצד השני ?

נראה לי שיותר משאלה, היתה פה אמירה. שיש משהו מתסכל שאין אנו יודעים מה קורה אצל המטפל , בזמן שאנו, המטופלים, שופכים את נימי נפשנו בפניו. האם הוא מקשיב, האם הוא עצוב כשאנו עצובים.. השאלה של רויטל מובנת לי..ואני חושב שהיא ציפתה לתשובה שמביעה הזהות עם המטפל, שאתה כפסיכולוג לא מנותק מהמטופלים שלך. לא היתה הכוונה שאתה שמח שאתה לא ב"כסא" שלהם, אלא האם אתה כואב את כאבם. נראה גם שהשאלה היתה קשורה בחוויה אישית שלך, ודרכך היא ציפתה לקבל מענה לתהיה כלשהי. שבת שלום

הי אודי, יש לי בעיה, אני מתארת לעצמי שנתקלת בה לא אחת, התאהבתי בפסיכולוג שלי. אני מכירה את המושג - העברה, אבל עדיין מרגישה שזו בגידה בבן הזוג שלי. יש לנו בת ובן, אנחנו יחד כבר 10 שנים. יש בינינו אהבה ואמון רב. אני מרגישה בוגדת בכך שאני משלמת (וזה אומר גם כסף של המשפחה שלנו) לגבר אחר כדי לבוא אליו אחת לשבוע, לשבת מולו על הכורסא ולדבר איתו על הרגשות שלי אליו. לתחושתי יש משהו די הדדי ברגשות הללו (כן אני מכירה גם המושג העברה נגדית), מה שהופך את זה לעוד יותר מורכב. חשבתי לספר על הרגשות הללו לבן הזוג שלי אבל הוא יקנא מאד (ובצדק גם אני הייתי מקנאה). מה עושים? הטיפול מוצלח (אני חושבת), הוא חשוב לי, אבל ככל שאני מרגישה יותר ככה אני מרגישה שזה מסובך יותר.

הי אודי, תדה על התשובה אבל לא הבנתי את תגובתך. לגבי בן זוגי אני מבינה שלדעתך אני לא צריכה לשתף אותו? לגבי הטיפול, כתבתי שאנחנו משוחחים על רגשותי אליו והרבה - מזה תחושת הבגידה. וכן אנחנו גם משוחחים על מה חסר בקשר שלי. אבל מה עושים עם כל הרגשות הללו שלי שהופכים ליותר ויותר משמעותיים? ועוד שאלה, כתבת שאם הפסיכולוג מאוהב בי הוא צריך להפסיק את הטיפול. ? האם פסיכולוג לא יכול להרגיש רגשות אל מטופלת? הבעיה היא רק אם הוא פועל על פיהם. או מרגיש שלא יוכל לשלוט בהם ולטפל לטובת המטופלת. לא? רגשות תמיד לגיטימיים לא? גם לפסיכולוג מותר.

אני חושבת שהיא התכוונה שהיא מאוהבת בפסיכולוג ולא ההפך...

אודי שלום, תודה רבה על העץ שייסדת על תועלת הטיפול. קראתי מה שכתבו מזוית אישית. מאד מפרה הדיון הזה. האם תוכל - כשיהיה לך זמן להפנות אותנו אל המחקרים שציינת. לא דחוף, אני רואה שכאן עמוס בימים אלו... תודה ולילה טוב, יפעת

שלום רב! שאלתי היא האם שיטת הביופידבק יכולה לסייע בדיסמורפיה של הגוף ובחרדת קהל? תודה

שלום רב לך רונית בהמשךלשאלתך הראשונה באשר לאפשרות כי באמצעות שיטת הביופידבק ניתן לסייע בדיסמורפיה חשוב לי לדעת באיזה סוג דיסמורפיה מדובר.בנושא חרדת קהל התשובה חיובית !!! אשמח להתעדכן מספר הנייד שלי הוא 0546670570 תודה על פנייתך בברכה חמה ד"ר יגאל גליקסמן

אני שלחתי לך הודעה שבא כתבתי לך שאני לא יודעת מה לעשות כי אני פוחדת שד"ר גור לא יקבל אותי ואני גם עזבתי על דעת עצמי וגם הייתי רוצה לחזור לשם כמה שיותר מהר תודה בת-אל

תראי למטה , נדמה לי שהוא ענה לך ב- 20-05-09 בשעה 23-31. את יכולה לנסות להיעזר גם בפורום פסיכותרפיה השכן. את בדרך הנכונה..בהצלחה(-:

הי בת-אל, אם מצבך אכן מצריך אישפוז,קשה להאמין שהוא לא יחזיר אותך. מה שכן, כמו שאת ודאי יודעת. יש הרבה חולות ומעט מאוד מיטות. כך שיתכן שתצתרכי להמתין,במסגרת כל הקודם זוכה. יחד עם זאת אני בטוחה שגם אם לא אישפוז, הוא בטוח יקבל אותך שם ולו רק לדייאטנית. הרי לא יתכן שהוא יגיד לך אם אף אחת לא מוכנה לטפל בך, בעיה שלך! אגב,(את לא חייבת לענות) מה הגובה שלך? שהדיאטנית כל כך פוחדת לטפל בך.

הגובה שלי מטר 57 ומשקל כמעט 37

אני כבר לקחתי אחריות אני כן רוצה טיפול אני לא רוצה למות מהאנורקסיה כי כבר אחותי מתה אבל לא מאנורקסיה אלא מסרטן ואני לא יודעת למה אבל אני מרגישה שאני אשמה במוות שלה וממתי שהיא ניפטרה אני חזרתי לאנורקסיה אבל יותר גרוע תודה בת-אל

תגידי לו כמה שאת רוצה באמת הפעם ותסבירי לו למה זה שונה... גם אני נמצאת באותו מצב גם מול ד"ר גור. האמת שההמלצה שלי זה שתכתבי לו פקס.. או מכתב.. ותבקשי לחזור הוא כרגיל יצרח ויגיד לך כמה שאת לא באמת רוצה ושיש בנות שרוצות באמת ןואז הוא יגיד לך שאין טעם לאשפז אותך הרי את יודעת לבד מה צריך לעשות... פשוט תסבירי לו כמה שהפעם זה באמת אחרת ושאת רוצה הזדמנות ותסבירי לו מה שאת אומרת בפורומים. סביר להניח שהוא יכניס אותך לרשימת המתנה . וזהו... מלבד זה את מוזמנת ליצור איתי קשר... אהמ אני עכשיו מנסה משהו אחר רק כדי לא להתחנן מול ד"ר גור. שיהיה בהצלחה.

כן אני רוצה ליצור איתך קשר באמת תודה רבה על התמיכה שלך יש לך אימיל של הד"ר

כשמתחילים קשר זוגי, כשהכל חדש, כשמתחילים להכיר ו"לבדוק" אחד את השני.. איך מספרים לבן הזוג שנמצאת בטיפול פסיכולוגי שנמשך שנים? איך מספרים משהו כל כך גדול ומשמעותי, משהו שפשוט יבריח המון בני זוג פוטנציאלים מקשר? אני יודעת שלא חייבים לספר מיד בהתחלה.. אבל.. מתי בעצם נכון כן לספר?.. ומתי הדברים הופכים להיות "סוד"?.. איך מספרים? ואיך מתמודדים עם התגובה של בן הזוג (במקרה שהיא שלילית)? איך מתמודדים עם ההרגשה הפנימית שמנקרת בנפש ומכאיבה כל כך בידיעה שיש משהו כל כך גדול ונורא בתוכי, ושאני מסתירה את זה ממי שמנסה לבנות קשר איתי? מרגישה כאילו אני משקרת לו, מסתירה ממנו את האני האמיתית, את כל החלקים הרעים והשחורים שבי. איך בונים קשר אמיתי, כנה, חזק, במצב שכזה?.. אני תוהה אם מישהו בכלל ירצה להישאר איתי בקשר אחרי שישמע שאני בטיפול כבר שנים, ויבין ויראה כמה אני כל כך דפוקה בנפש שלי. הגיל הולך ומתקדם, והדברים רק הולכים ונעשים קשים יותר ויותר. :(

אודי שלום, העתקתי את ההודעה הזו שכתבה אחת בשם "מטופלת" מלמטה והיא כנראה קלעה הכי נכון בנוגע למצבה של מזל- שצריך לטפל בבעיה ולא לזרוק או לנטוש- כי זו זו הבעיה עצמה. להלן ההודעה: אודי שלום, אני חושבת שפרטים כללים כמו גיל מקום לימודים וסגנון טיפול והמלצות ממטופלים או מומחים אחרים חשובים לכל מטופל ואינם נחשבים לחדירה לפרטיות. אני משערת שאתה מדבר על רצון לדעת פרטים מעבר עקב אובססיה שנוצרת כלפי המטפל או תהליך העברה /התאהבות ואני חושבת שאם נוצרת אובססיה ותלות כמו שמזל תיארה , יש לטפל באובססיה ולהבין כי יתכן שדפוס זה מאפיין את המטופל ולבדוק אם דפוס זה מוכר לו מעברו כלפי אנשים אחרים ולנסות לפתח אצל המטופל עמוד שדרה וכוחות פנימיים ולסייע לו בהפחתת האובססיה שכנראה נובעת מרצון למענה על צרכים רגשיים שבהם סובל מחסך. למציצנות כמובן יש מחיר ולעיתים כבד , החל מרגשות אשמה של המטופל וכלה בהתעצמות האובססיה.

לא היתה כזאת "פלישה ממשית", אנשים כבר יחשבו שנפגשתי עם בנה של המטפלת או שקיימתי איתו איזשהו סוג של יחסים. בנה אינו מכיר אותי, אני לא מכירה אותו. היה שם רק מעשה טיזרי (שאין להקל בעוצמת הפגיעה שפגע), אבל לא יותר מזה. למעשה הכל היה שם וירטואלי. אז אנא לא להגזים, לוקחת אחריות אך בבקשה... למעשה, איני יכולה לספר את כל הסיפור לפרטיו ממניעים של שמירה על המטפלת, אבל אולי בגלל זה חוסר ההבנה- גם לטוב וגם לרע... אני עדיין ברע, בחרתי לכתוב כדי לתקן את המעוות. תודה לכל אלו שהגיבו וצדקה הכותבת "ר" שאמרה שעקב מצבי המדרדר והקשה, לא יכולתי להודות לכל אחד באופן אישי, תמיד ובכל זמן. אבל תודה, מצאתי פה קולות מיוחדים, יפים, טובים ונעימים- כאלה הממלאים את הצו האתי של "אהבת לרעך כמוך".

לפני שנה ילדתי וכל ההריון סבלתי מחוסר אויר ושיעןל טורדני עברתי את כל הבדיקות ולבסוף גילו אסתמה קלה וריפלוקס.ועדיין לא יכולים להסביר לי למה התסמי נים יותר חזקים ולא תואמים את הממצא.יש לציין מאז שאמרו לי אסתמה אני מאוד פחדנית הולכת ברוב היום למקומות שיש בהם רופאים ולא מקומות אחרים כי כל הזמן אני מפחדת מהתקפת אסתמה הפחד הזה מפריע לי והורס את חיי ...כי רוב היום אני בבית עם מאווררים ומזגן,ושאני יוצאת מחוץ לבית אז אני סמוך לקופת חולים או בית חולים כל הזמן לא יוצאת מרחקים בילווים בקיצור חיי לא חיים....מה עלי לעשות על מנת לעזור לעצמי אני כל כך רוצה.....אני מבוטחת בלאומית איפה מטפלים יחד עם הקופה

עד כמה שהבנתי מדברייך כל זה קרה כשהיית בהריון - הריון כשלעצמו עשוי להחמיר ממצאים כגון אלו - את הריפלוקס, בשל הלחץ שיוצר על הקיבה והריפלוקס עצמו עלול לגרום לשיעול טורדני בשל עלית מיצי קיבה חומציים כלפי מעלה. לגבי קושי הנשימה (שלדברייך אובחן כאסטמה - את בטוחה?) גם אפשר להניח שהוחמר בשל ההריון שוב בשל לחץ על הסרעפת. כרגע אינך בהריון אם הבנתי נכון... אז אין שום סיבה להחמרת הסימפטומים הנ"ל, אבל יש לציין שסטרס - עלול להגביר אותם, כך שזה מעגל סגור.. לטיפול סימפטומטי - יש טכניקות הרפיה בפורום של ד"ר נעמן להתמודדות עם מצבי לחץ - בהן אפשר להיעזר, או בכל תחום ברפואה משלימה שמדבר אלייך.. ואם כל זה לא עוזר, לטיפול שורשי יותר - תמיד אפשרי להיעזר בטיפול פסיכולוגי.