פורום פסיכולוגיה קלינית

לפני כשללושה חודשים בעקבות רצף אירועים במשפחתי החלו לצוץ תופעות שונות ומראות לא קלים בעברי. התחלתי לפתע ללא כל סיבה ניראית לעין לרעוד בכל גופי הדופק הפך למהיר מאוד וההרגשה היתה של אני חייבת לברוח הבנתי שיתכן ומדובר בלחץ ופניתי לטיפול ואז ללא כל אזהרה החלו להופיע מראות איומים ונוראים שנמשכו מס' שנים בילדותי. לדבריה של הפסיכולוגית מדובר בפוסט-טראומה. וזה לא עובר. זה רק הולך ומתגבר והמראות....כואבות פיזית ונפשית מחדש. אמש היה השיא באמצע טיפול ללא כל הכנה ואינני יודעת מאיזה סיבה היה פלאשבק מהמם בעוצמתו ואני נבהלתי ובקושי רב נרגעתי ואז כשיצאתי ממנה הסתובבתי ברחובות במשך שעות ולא ידעתי את נפשי. מאוד קשה לי העובדה שאני נענשת מאוד קשה לי העובדה שאני נענשת ואינני יודעת על מה כי לא יכול להיות שנפגעתי מינית לאורך כל כך הרבה זמן ולא עשיתי משהו למישהו. יש בי התנהגויות כל כך מוזרות ןמנוגדות האחת אני כל כך רוצה שיחבקו אותי בלי תנאי בלי הגבלה שאוכל להרגיש בטוחה. השניה אינני נותנת לאיש להתקרב אלי חייבת להיות תמיד בשליטה,קשוחה ובעלת בטחון עצמי רב זאת בעיני הסובבים אותי בעקבות חסר רב בשינה קיבלתי תרופה שבהתוויה שלה כתוב לבעלי הפרעה נפשית אם כך פוסט טראומה = הפרעה נפשית? כבר חשבתי על הכל תודה

הכי הייתי רוצה שזה לא יהיה. יודעת מבינה כל כך טוב שהכאב גם אם הוא היום וכאן ומשתק לעיתים התרחש באותן שנים בילדות ולא קיים כאן ועכשיו םיזית. הייתי רוצה להפסיק לפחד אולם ככל שנותנת לעצמי להיחשף מגלה את הדברים הנוראים שהתרחשו והפחד חוזר והנסיגה בתיפקוד הולכת וגוברת. נמאס לי לפחד כל הזמן מדברים שאינני יודעת מהם ולהיות כל הזמן ב"סטנד-ביי" למקרה שיגיעו אין איזה תהליך שייסייע .....בבקשה

אודי היקר... האם עברה תגובתי לגליה מה-19.10 בעץ שלי (סימנתי עיגול)? וחוץ מזה תודה על הרעיונות לגבי רשימת צרכים-מתנות לבית החדש. התחלתי כבר רשימה. זה זר לי לרצות ולבקש. כל פעם צץ משהו חדש. זה מתקרב. אין דרך חזרה. רפאים

היי חמודה,ואודי גם, הודעתך הגיעה בשלום,(ובכיף). ואם לא תתעצלי רדי למטה, השארתי לך משהו.. אולי מתנה לחנוכת הבית?? ביי.

שלום לאודי היקר..ולכולם!! אני כותבת פה רק לעיתים רחוקות אבל קוראת סמויה פה באופן די קבועה ..ונהנת לראות והרגיש שיש פה תמיכה כנה ואמיתית בין חברי הפורום ..וכן מאודי שלנו המקסים!! זאת גם הזדמנות בשבילי להגיד יישר כוח רב לאודי על עבודתו המסורה עם כולנו פה!! ועכשיו לשאלה שרציתי : האם מישהו יודע מנסיונו, או נתקל בזה איכשהו ויודע מהן ההשלכות שיש בחתימה על -טופס וויתור סודיות רפואית?? אני לא מבינה בזה ורוצים שאני יחתום להם,וזה נשמע לי בסדר עד שקראתי על זה באנטרנט וקצת נכנסתי לי לפחדים מהעניין הנ"ל. האם זה משהו שאכן לא כדאי לעשות? מה הסכנות שקיימות ?? אשמח לשמוע דעתכם ממי שמבין בזה מנסיון !! ולאודי- אשמח גם לתגובתך, שוב -תודה לכולם.. צופי

שלום. בעלי נהג משאית בן 35 (נוהג מאז הצבא). לפני כמה שנים קרתה תאונה לבן דוד שלי שבעקבותה הוא הפך לנכה 100% בגוף ובנפש. ביום התאונה הביאו אתי ואת בעלי לזהות את בן דוד שלי שהיה ללא הקרה לאחר שהיתהפך במכוניתו (לא היו לו מסמכים רק פלפון) באותו יום בעלי לא הראה סימנים ללחץ. אבל לאחר שבוע הוא הובהל לבית חולים ממשאית שלו (באמצע כביש עצר והזאיק עזרא) עם חשש להתקף לב. לא נמצאו שום בעיות פיזיות למצבו. פנינו לרפואה משלימה והוא טופל בפרחי בך שונים. לפני חודשיים שוב קרה התקף (ללא סיבה) ושוב הובהל לברזילי הופננו למעקב פסיכולוגי. טופל אצל רופא בשיטת ביופיטבק (8טיפולים) לפני יומיים המצב החמיר (לא נוהג במשאית כבר חודשדיים) הוא גם ךא יכול לשבת עליד הנהג מרגיש לחץ חוסר איזון הזעה יתר. הפסיכולוג המליץ על לוסטרל. האם יש משהו שניתן לעשות לפני נטילת תרופות חזקות או שעדיף לא למשוך יותר זמן? לוקח רמוטיב ונרווהיל כבר חודשים.מה עוד ניתן לעשות למי לפנות (זה המקצוע היחיד שלו-נהג וכבר לא רוצים לתת לו זמן לרפואה אם מצב לא ישתפר בזמן הקרוב-יפוטר.

שלום רב לך, התופעה אותה את מתארת מוכרת וקרוייה ptsd למרות שהחשיפה של בעלך למצבו של בן דודך היתה לפני כמה שנים. לכל חוויה טראומטית יש נטייה להנעל במערכת המוחית המוח זוכר אותה. על מנת לעזור לו כדאי שיעבור הערכה פסיכיאטרית מחודשת , יתכן ובמשך תקופה מסויימת יומלץ לו לקחת תרופות ובמקביל ניתן בהחלט לעזור לו באמצעות פסיכותרפיה קוגניטיבית התנהגותית + emdrואפילו ביופידבק אצל מטפל עם הכשרה ונסיון בטיפול ב ptsd אשמח לעזור תודה על פנייתך בברכה חמה ד"ר יגאל גליקסמן

היי אודי, אני ממש בדאון..מנסה להירגע..מנסה לנשום ..ולמעשה זה כבר תקופה שהמצב הוא כזה..ואם הצלחתי כבר לקום ,לצלוח ימים יותר קשים ויותר גרועים אז אין סיבה שגם הפעם אני לא אצליח..איכשהוא ומתי שהוא אני אקום..אבל עכשיו אני למטה ,וזה למטה מדאיג וזה למטה מפחיד וזה למטה שאני לא יודעת איך עולים משם..כבר כמה שבועות שזה ,ההרגשות האלו,המועקות האלו..כמו עופרת בחזה..ממש עופרת..ואוף הדמעות מתחילות לרדת מן העיניים ועל המקלדת..בתקווה שקצת יצליחו להקל.. יוצא לי לבכות כל הזמן בשבועיים האחרונים מכל דבר קטן וחסר משמעות אני לא יודעת אפילו למה..ואני לא רגישה כ"כ בדר"כ(אולי מסתבר שכן) אני לא יודעת מה יצליח להקל על התחושות..אני שונאת את עצמי..כ"כ שונאת.. ותודה על ההקשבה,מצפה לתגובה ממך..זה יכול לעזור עכשיו.. סליחה שאני ככה מבקשת זה גורם לי עוד יותר לשנוא את עצמי..

היא הסבירה לי. יש לי קלט ועיבוד. אבל בעיה קשה בפלט. הכל תקוע בפנים וזה נורא מרעיש!!!

אני בת 19,מטופלת אצל פסיכולוגית.בשנה האחרונה מצבי הנפשי חצה את כל הגבולות. חליתי בנפשי,אני על כדורים.ובעיות חברתיות מעיקות עליי יותר מתמיד.אני שקטה,סגורה,לא מצליחה ליצור קשר עם אף אדם והבדידות מתגברת לאיטה.כל יום שעובר קשה יותר להכנס לכיתה לשבת בפרצוף אבל ולראות איך כולן תוססות ושמחות כשאני כבויה וכואבת.אין לי ולא חברה אחת!!!יש לי טיול ואין לי מושג מה לעשות במצב כזה.. בנוסף אני נתקלת לאחרונה במצב קשה גם בבית מריבות אלימות-כשמדובר במכות של ממש עם האחים שלי כשמי שאשמה זו כמובן אני-שחטפתי את השלט או התערבתי לרעת אחי והרגזתי אותו.ואז אני מרגישה אשמה ובורחת מהבית לסבתי כשהטענה לכך היא למנע נזק מהם ושקיומי בעולם מצר לאנשים,אני אפסית,רק הפרעה וכו לאחרונה עולות לא מעט מחשבות אובדניות מהמיצר בו אני מצויה אך הפחד מונע התרחשות כלשהיא. בינתיים אני רק דוקרת את עצמי שורטת ומתפללת למותי.עם אימי היחסים מאז ומתמיד לא היו כלל.וכשהייתי קטנה הייתי מסתגרת בחדרי שעות ללא התענינות מצידה. ואם זה לא מספיק רוצה להיות עו"ד או אדריכלית או רוקחת אך נמנעת מלקבל החלטה כי כלום לא מתאים לאישיות ביישנית וקודרת שכמותי. מה עושים?

הפסיכולוגית שלי בעלת תעודה של פסיכולוגיה חברתית,קלינית וחינוכית.היא לא ממש עובדת עם מטרות מוגדרות או הכנה בבית וכו יש לי מכרה שיש לה פסיכולוגית קלינית גם כן,שאפילו בקרתי אצלה פעם אחת והתרשמתי שהיא יסודית ומועילה אבל בזמנו לא התאפשר לי עקב המחיר,היום זה הסתדר. אצל הפסיכולוגית הנוכחית אני כבר 3 חודשים ללא שנויים נכרים על פני השטח. אציין שהפסיכולוגית השניה עובדת עם מטרת ושלי לא. להחליף? ואיך יודעים מי תועיל יותר?

אני לא יכולה יותר. ~נילי~

אבל מקווה שאוכל להעניק לך חיבוק ענקי, כזה שלא מרפה עד שהגוף נאסף, ומבט עמוק בעיניים, כזה שמביט בחום ואולי ממיס, ואולי גם תקווה, קטנה ככל שתהיה (בסיפור שאינו נגמר כל העולם בסוף, אחרי ההרס הגדול, נבנה מגרגר אחד קטן), תקווה שדברים ירגישו אחרת. שתרגישי אחרת. אני מקווה שזה בסדר... איתך גלי

תודה

שלום רב. מזה כמה חודשים ישנן מחשבות ,הקשרורות בדת, שמטרידות אותי בכל רגע ביום. המחשבות מטרידות אותי כל יום כל היום. מאז שהן התחילו שמתי לב שאני קם בבוקר עייף, גם אם ישנתי בלילה כמו שצריך. כשיש לי מחשבות במהלך היום אני מוצא את עצמי חסר אנרגיה. לאחרונה התחיל לי סבוריאה באיזור הפנים והקרקפת, כמו כן נהייתה לי נפיחות באיזור הלחיים ומתחת לעיניים. מה עליי לעשות על מנת להוריד את הנפיחות באיזור הפנים ולרפא את הסבוריאה, במקביל לטיפול במחשבות הטורדניות?

שלום רב לך, התופעה אותה אתה מתאר מוכרת כ ocd = הפרעות של מחשבות טורדניות. אין פלא שאתה קם עייף בבקרים . בגין הופעת הסבוריאה בקרקפת ובפנים אני ממליץ לך לפנות ראשית לרופא עור ובגין המחשבות הטורדניות רצוי להיבדק אצל רופא פסיכיאטר. תודה על פנייתך בברכה חמה ובהצלחה ד"ר יגאל גליקסמן

הי אודי , הי לכולם בעבר היה כאן שירשור שעסק בנושא של הגבולות של המטפלים והרצון של מטופלים לדעת עליהם יותר (אודי, אני חושבת שאמרת שתתיחס אליו ואני לא זוכרת אם בסוף כתבת עליו). הנה קישור לשירשור: http://www.doctors.co.il/xRF-0,xFF-Read,xFI-6,xFT-800113,xFP-800771,m-Doctors,a-Forums.html#800771_800113 יש הרבה חיכוכים ביני לבין הפסיכולוגית סביב נושא זה, ואשמח לשמוע את דעתך אודי וגם את דעתם של חברי הפורום. המטפלת שלי מאד אנונימית, ואינה מוכנה לספר לי אפילו מה גילה או מצבה המשפחתי (האם זה לא מוגזם?), והיתה תקרית שבה חיפשתי את השם של הפסיכולוגית בגוגל ומצאתי כל מיני פריטי מידע שקשורים אליה ואל משפחתה באינטרנט, סיפרתי לה על זה בדרך אגב (לא חשבתי שזה אישיו כל כך רציני כיוון שזה הופיע באינטרנט), והיא מאד כעסה עלי ודרשה שלא אעקוב אחר המידע שמופיע שם כיוון שהיא לא מכניסה את המידע לשם אלא בני משפחה שלה ולכן אין לה שליטה על כך. קשה לי הדרישה שלה. וקשה לי הכעס שלה. והייתי רוצה לשמוע את דעתכם, האם היא מגזימה או שאני עוברת את הגבול. האם בעידן של המידע שקיים ברשת, כשתמונות של כולנו נמצאות בכל אתר בפייסבוק בכלל בלי ידיעתנו, בקשה כזאת היא לגיטימית, כאילו מבקשת ממני לעצום את עיני אל מול שלט חוצות שעומד לפני. אשמח לשמוע את דעתכם. תודה דליה

הי, אני באמת זוכרת את הדיון בנושא ההוא, אני אומנם לא מטופלת, אבל כמי שמתבוננת מהצד אני די מסכימה אתך שהיום הכל גלוי וידוע ופרוץ,והאנפורמציה על מטפלים זמינה לכל דכפין, לא כל כך ברורים לי המניעים שלה לרצות ולהשאר באנונימיותה, כשהיא מודעת לעובדה שפרטים אישיים שלה מוצגים ברשת, וזה לא משנה אם זה נעשה ביוזמתה, או ביוזמתם של אחרים.ומן הסתם היא גם מניחה שהמטופלים שלה לא יוותרו על הדחף הסקרני לדלות עליה פרטים, כך שאני גם לא מצליחה להבין על מה הכעס.והאמת - נשמע לי די קטנוני. אני גם לא כ"כ מבינה למה היית צריכה לספר לה שבדקת עליה פרטים,מבחינה טיפולית זה בטח לא מעלה או מוריד. (ואולי דוקא כן?) לא יודעת, גליה.

הי גליה, הי אודי תודה על התשובות סיפרתי לה כיוון שהחיפוש בשבילי התלווה בתחושת אשמה, שאני רוצה לדעת עליה והיא לא רוצה לספר לי וגיליתי בדרך האחורית, קצת במרמה. ואני חושבת שלקשר ביני לבינה זה היה חשוב שאני לא אסתיר את זה, זה היה עושה רק רע לטיפול. אבל אני מודה לך על הדברים שלך, לפעמים בתוך המציאות הזאת עם החוקים הלפעמים מאד משונים האלו של הטיפול אני מרגישה שמשהו בי לא בסדר, "הם" אומרים שאני לא מקבלת גבולות, ואני מרגישה שאני הולכת על קצות האצבעות, כל כך נזהרת, לא עושה שום דבר שיכול להחשב כפוגע וכל רחש שלי על קצות האצבעות נתפס על ידה כמעט כאילו פתחתי דיסקוטק מתחת לבית שלה. אני לא מתכוון לחדור לפרטיות ולהפריע ובעיניה המעשים שלי כל כך נוראיים, שאני כבר לא יודעת אם אני באמת כל כך נוראית. (עוד דוגמא,למשל, היא גם לא רצתה שאדע היכן היא גרה וכעסה שפעם אחת חלפתי על פני הבית שלה, בלי לעצור בלי לרדת מהרכב, רק כדי לקבל איזשהו רושם מבחוץ, גם את הכתובת מצאתי באינטרנט, וזה לא שהסתובבתי שעה מתחת לבית שלה או שדפקתי בדלת או שעצרתי שכנים לשאול עליה, רק חלפתי, וזה הכעיס אותה מאד). אז תודה גליה, שאת עוזרת לי קצת להסתכל על הדברים מבחוץ, ואולי קצת להרגיש שאני לא כזו חודרנית פוגענית מטרידה כמו שהיא מרגישה שאני... עצוב לי שנדמה לי שאני אעזוב אותה (אם היא לא כבר עזבה אותי...) דליה

היי דליה, חזרתי וקראתי את השרשור שצירפת להודעה, וגם את מה שאודי ענה לך כאן. אני חושבת שחשוב שתפתחי מולה את הקושי שלך עם התגובה שלה. חשוב שתדברי איתה על התחושה שלך שהיא כועסת, ותסבירי לה את הרצון שלך במידע (שלדעתי הוא כל כך טבעי ונכון והגיוני). אני חושבת שבאופן די אוניברסלי, הרבה יותר קל לנו להרגיש בנוח ולהיפתח לאנשים כשאנחנו יודעים גם קצת עליהם, ולא כשהקשר לחלוטין חד צדדי מבחינת זרימת הידע. לפני זמן מה התוודתי גם אני בפני המטפלת על הרבה מאוד דברים שאני יודעת, וזה עשה רק טוב לטיפול. גם השתחררתי מתחושת האשמה והסוד שנכח איתנו בחדר, וגם הצלחתי קצת ללמוד על ההתנהלות שלי בתוך קשר, ועל היכולת לטעות ושיסלחו לי. אף אחד חוץ ממך לא יכול להחליט מה לעשות עם הסיטואציה. המטפלת שלי גם מספרת לי מידי פעם על עצמה, ואני באמת לא יודעת אם הייתי מסתדרת עם מטפל שלא היה מוכן לספר לי כלום. אני כן חושבת שהדרישה שלה כלפייך שלא תסתכלי באינטרנט היא לא מציאותית ולא הוגנת. המידע שם, והיא צריכה עכשיו למצוא דרך להתמודד עם זה. אני באמת מקווה שתצליחו ליצור שיחה מעמיקה סביב הנושא הזה, ובאמת לדבר על הצורך, הרצון, והמימוש (או אי המימוש) בלי שתרגישי מותקפת. אשמח לשמוע איך הולך... נועם

הי נועם את יודעת, כשאני קוראת אותך (לא רק עכשיו, גם בהרבה הודעות ישנות) הדברים שלך נשמעים לי כל כך חכמים, מאוזנים, בריאים ומדוייקים. ותמיד חשבתי שהמקרה שלי הוא מקרה של "she can talk the talk but she can’t walk the walk ", כלומר, שתמיד חשבתי שאני יודעת מה נכון אבל לא מצליחה ליישם. אבל את יודעת, שלא נדמה לי שהפעם זה המקרה. אני קוראת את הדברים שלך ונדמה לי שעוד לפני שכתבת אותם כבר יישמתי אותם שוב ושוב ושוב. כל כך הרבה כבר פתחתי מולה את התסכול, את חוסר היכולת שלי להסתדר בתוך המרחב הכל כך מצומצם שהיא משאירה לי, וכל כך הרבה ניסיתי לקבל את הצורך שלה לשמור לעצמה את כל האינפורמציה שנחשבת אישית בעיניה. אני גם , כמותך, מספרת לה מה שאני יודעת וגם מה שאני מנסה לברר ואיך שאני מנסה לברר, אני חושבת שזה חשוב שאני מספרת לה, כי לא הייתי יכולה להיות איתה בלי לספר, אבל באופן פרדוקסלי גם זה שסיפרתי כנראה יגרום שלא אוכל להמשיך להיות איתה. ויש את הקול הפנימי שאומר שצריך להמשיך להשאר ולהמשיך להתעקש... כי אני בד"כ מהבורחים, אבל אולי כמו בזוגיות שיכול להיות שלב שבודקים אם אפשר לחיות ולהסתדר גם עם החלקים שלא כל כך מתאימים לנו באחר, ויש שלב שבו מבינים שהתהום גדולה מדי מכדי שניתן יהיה לגשר עליה, אולי זה אותו דבר גם כאן. אולי למרות כל מה שכבר עברנו ביחד, מטופלת כמוני שצריכה לדעת בלי סוף, לא יכולה להיות עם מטפלת שרוצה שהלא ידוע ישאר אינסופי. אולי כמה שאני אדבר על הקושי שלי עם זה, אני אף פעם לא אצליח לחיות בשלום עם הגבולות שלה. שלא לדבר על הכעס שלה עלי, שהוא בכלל חוויה נוראית ): מה שלא יהיה, זו תקופה די קשה, אז תודה שאת כאן (-: דליה

שלום! אני יוצא עם בחורה חיננית ונחמדה, אני מאד נהנה בחברתה, עד כאן הכל טוב ויפה. אולם יש משהו שמרתיע אותי, הבחורה איננה מפחדת משום דבר, היא האמיצה שבחבורה, היא לא מפחדת למות, (על אמת! זה מתבטא בחיים בכל מיני סיטואציות) כמו"כ היא אינה בוכה בשום מקרה. החשש שלי הוא מכמה סיבות, א. זה משהו שאני לא מכיר ולא שמעתי כדוגמתו, ואינני יודע היכן בחיים זה אמור להיות בעייתי ב. אני אמור להיות ה"פחדן" בבית, זה נראה לי פוגע בגבריות, למרות שאינני פחדן גדול או רגשן גדול, אבל לידה אני יהיה הפחדן והבכיין... נ.ב. יש לציין שהבחורה עברה ילדות בעייתית במקצת עקב גירושי הוריה אשמח מאד לקבל חוות דעתכם בהקדם, תודה רבה

היי דני, אני מניחה שלא אכפת לך לקבל חוות דעת גם מסתם מגיבים, בעיני לאומץ ונועזות יש יתרונות שהם עדיפים על הסוג ההפוך של פחדנות והססנות, תחשוב על מקרים,או סיטואציות,(אפשר לחשוב על הרבה דוגמאות) שדוקא אומץ יכול להיות המענה האולטימטיבי והיעיל ביותר, ובענין הפחד מהמוות - לדעתי, גם ההרפתקנים הגדולים ביותר פוחדים למות, אלא שהם מסגלים לעצמם כללי בטיחות המותאמים למידת הנועזות שלהם, שלא כל אחד כנראה יכול להבחין בהם. ומה שנראה לעין, זה העדר של הפחד מהמוות. וטוב שאתה אומר שהבחורה עברה ילדות קשה "במקצת", כי גם כשעוברים חויות ילדות קשות,(שלא במקצת)אפשר לגדול לתפארת ולנהל חיים עתידיים סבירים בהחלט. מקוה שעזרתי קצת.

בת 12. נעדרת לחלוטין מאמפטיה.קשוחה מאד. הייתה בעבר טום בוי רצינית. אפשרי? אפשר קישור? תודה

שלום. שמי ערן, אני בשנות השלושים לחיי. אני סובל מאוד מפחד מעיוורון, מזה קרוב ל- 13 שנה. הבעיה התחילה כשהייתי חייל בצבא. קיבלתי טיפות עיניים שאסור היה לי להשתמש בהן בגלל רגישות שיש לי לאחד מהרכיבים- סולפאציד, המצוי בתרופה . הפחד מעיוורון מגביל אותי מאוד בחיי והופך את חיי לבלתי נסבלים. כיצד הפחד בא לידי ביטוי? כידוע, הטכנולוגיה התפתחה מאוד, במיוחד בשנים האחרונות, וטכנולוגיית הלייזר נכנסה לשימוש נרחב בחיינו. כידוע, ניתן למצוא את הלייזרים כמעט בכל מקום (סורקי לייזר בחנויות, מדפסות לייזר, סמני לייזר, עכבר לייזר, מד מהירות לייזר משטרתי ועוד....) ידוע לי שלייזרים עלולים לגרום לכוייות ברשתית האחראית על יכולת הראיה. כאשר אני נתקל במוצר שמכיל לייזר אני נתקף בבהלה היסטרית. הפחד שלי החריף גם מכיוון שרוב המוצרים משתמשים בלייזרים באורך גל בלתי נראה שהעין האנושית אינה מסוגלת להבחין בה. ככל שהשימוש במוצרי לייזר הלך והתרחב מצאתי את עולמי נהיה "צר יותר". ישנם שני מוצרים שהם פסגת הפחד שלי: 1. סורקי ברקוד לייזר, ידניים ושולחניים, שנמצאים בשימושים נרחבים בחנויות. 2. מכשיר שנקרא טוטל סטיישן (מכשיר המשמש מודדים על ידי שליחת קרן לייזר בלתי נראית לעבר מטרה וחישוב המרחק אליה). כתוצאה מפחדיי אני נמנע מלהיכנס לחנויות ומשתדל לצאת מהבית רק בשעות הערב המאוחרות בהן המודדים אינם עובדים. הפחד הזה הורס את כל חיי והשתלט עליי לחלוטין. אני אובד עצות ולא יודע מה לעשות? האם יש תקווה? האם ניתן למצוא עזרה? מה עושים? אשמח לתשובה, אני בבעיה גדולה מאוד. ערן.

שלום רב, אני בת 31 לקראת לידה ראשונה-חודש שני.ויש לי חרדות,פחדים,לחצים,מחשבות חזקות על הלידה עצמה הפחד מהלא נודע ומהכאבים,ולעיתים מחשבות של פחד מלהיות אמא.האם ביופידבק יכול לעזור מאוד במצב של פחד כזה???כיצד הטיפול נעשה?ומה זה בעצם ביופידבק.? תודה רבה רבה

שלום רב לך אני מבין היטב את מצבך ומאד ממליץ לך לבדוק את האפשרות של קבלת מספר טיפולים מתאימים למצבך ולבעייתך בביופידבק. העובדה שלא מדובר כאן בטיפול תרופתי או פולשני אחר היא מאד משמעותית ואין כל סיכון להריון. אשמח לתת לך יותר פרטים בברכה ד"ר יגאל גליקסמן 0546670570

שלום האם נפגעי נפש המתחתנים, נוטים יורתר להרביץ לנשותיהם, לפי הסטטיסטיקות, או שזה אינדיבידואלי? נתקלתי באחד כזה שאמר שהוא מרביץ. מעניין.

אודי יקר.. לאיודעת למה כאן. בעצם זה מרגיש ככ לבד. ככ כואב. לא מצליחה לעבור את הגלים הסוחפים בימים האחרונים. מרגיש ככ לבד. מרגישה בתוכי ככ מלוכלכת.מזוהמת.נגועעעה. בטיפול יוצאים ממני ככ הרבה דברים. ככ הרבה זכרונות.בכי.כאב.ואין לי כח להתמודד עם זה. אין לי כח. לא חשוב כמה מקלחות אעשה לעצמי היום עדין ארגיש ככ לא נקייה. ככ נגועה . הכל רק כלפי חוצ - ההקלה היא ממש רגעית .. והתחושות הלא נעימות חוזרות ככ מהר. נמאס לי אודי. נמאס לי להרגיש לא נורמלית . מרגישה בתוכי קרועה . נכון ש.. כלפי החוץ- אני נראית אחת .. שלמה אבל אילו בבפנים- הכל שבור, מרוסק, פזור לרסיסים. והגוף שלי ככ זוכר. הוא בוגד בי . מדבר במקומי. מגלה דברים שלא באמת צריכים לצאת החוצה. הגוף זוכר את מה שהיה .. והבפנים שלי - הלב - נשבר לרסיסים. הכל מרגיש כואב אודי. הכל ככ כואב. לא קמתי מהמיטה מיום רביעי. מהטיפול האחרון שהיה זוועתי.. זה לא אפשרי להרגיש ככה. זה לא יתכן שכל הניתוקים שהיו אז .. משתחזרים עכשיו . זה לא אפשרי לעיכול אודי. זה לא אפשרי לעבור את זה . אין לי כח. היום עולים לי המון זכרונות,וקשה לי איתם.. ואני זוכרת חולצה פסים אדומה. ואני זוכרת צעדים במסדרון ואני זוכרת את הרוח שנושבת בחדר ועושה לי קר ואני זוכרת את ההרגשה הקפואה ואני זוכרת את עצמי מתבוננת על עצמי מבחוצ. אודי . מה קורה לי ? למה זה עולה שוב? למה מה שנשכח עולה מחדש? ואני זוכרת חיוך ונגיעה שמכאיבה ואני לא יודעת כבר אם מה שאני זוכרת נכון או שהכל סיוט אחד גדול ושעוד לא התעוררתי ממנו. ויש עוד ככ הרבה דברים שזוכרת , שאי אפשר לדבר אותם במילים.. והשתיקה כואבת יותר כי זה כמו להחזיק את האוכל בפה עד שכבר נחנקים כי אי אפשר לבלוע את זה אי אפשר אודי. תקתקוק השעון שהיה בחדר לא מפסיק לתקתק לי בראש. ובטיפול השקט מאדיר את התקתוק של השעון על הקיר ואני .. רק מתנתקת וחוזרת למקומות ככ לא נעימים... וזה מפחיד . מפחיד מפחיד . ואני מרגישה שמתקלפת מהר מידיי .. מול איש השיחות שלי .. וזה קשה . וזה חשוף מידיי. והקרבה שם בחדר מאיימת . וההתנהגויות האינפנטליות שלי לא מפסיקות- מעיפה את השטח .. מזיזה את הכורסאות .. בועטת עם הרגלים .. רק לא להרגיש שוב את הכלללללל.. רק לא להגיד את מה שיש בי. רק לא להרגיש את החלק שלי .. בכל הסיפור ההזוי הזה. והנה עכשיו אחרי המון זמן של שתיקה, יושבת וכותבת לך מה מרגישה הדמעות זולגות הלב מדמם ולו היתה פה איזו "אמא" טובה ומכילה שתחבק אותי שתרגיע .. אולי היה אפשר לעבור את זה .. כרגע זה מרגיש ככ לבד.. והבפנים עומד לזלוג החוצה .. ואני מפחדת שיכתים פה הכלללללל. אודי , סליחה . תהייה פה איתי. שרית

שרית רק רציתי להגיד, שכל מה שרציתי בשבילך כשקראתי את ההודעה זה שכל התחושות הקשות האלה,הגועל וכו' פשוט יצאו בבת אחת ותגיע השלווה והרוגע שכל כך מגיעים לך. חשבתי שהטיפול משמש כמנקה את כל התחושות האלה, שהדברים צפים בהדרגה,ואיש השיחות שלך נשמע שעוזר לך להוציא ולנקות.. את מתמודדת עם כל כך הרבה כאב.אל תנזפי בעצמך על הדרך. אם את צריכה לנוח במיטה יום שלם או להזיז כורסאות ,נשמע לי בסדר.לכל אחד יש את הדרך שלו ועם הזמן אני מקווה שהדרך להתמודדות תהיה טיול בטבע או משהו נעים אחר. הזדהתי עם הרצון לאמא טובה ומכילה שתחבק,שתרגיע(סובלת מאותו חוסר..). גם אני חושבת שזה היה קצת יותר קל. אני רק יכולה להציע לך "להשתמש" באמהות מלאכותיות. כלומר,לא לפחד מההכלה ו"החיבוק" שמעניק לך איש השיחות. וכמובן לקבל את החיבוק מאחרים.מחברים וחברות,בן זוג,פורום אינטרנט או כל מי שקיים. החוסר הזה תמיד יהיה אבל אני חושבת שכשמישהו אחר קצת ממלא אותו זה מרגיש קצת אחרת. מקוה שזה בסדר שהתפרצתי קצת... שולחת לך חיבוק גדול וחם והרבה כוח .

מה שלומך? את יודעת, לא יכולתי שלא להגיב להודעתך למרות שאני תמיד חוששת להעביר את הזפת השחורה שלי לאחרים, הפסימיזם האינסופי הזה... אז את בהחלט יכולה לסמן איקס על המקומות שלא יתאימו לך. אין צורך לומר שאני מאוד מזדהה עם דבריך גם כלפי רוחות עכשויות וגם כאלה הסטוריות בעבר הרחוק שיש בהן משהו כ"כ מציף ובלי נסבל שיש הרגשה לפעמים שצריך רק להתרחק ולא להביט להן שוב בעיניים- כי כשזה קורה את ממש שם- נוסעת אחורה בזמן. הכאב שלך מאוד עלה מתוך דברייך אבל גם הרגשה שיש לך מכונת דיאליזה טובה שעוזרת לך לסחוט את השדים אחד אחד. אני לא יודעת מהי הדרך להתמודד עם הזכרון הקשה. אבל לפעמים לקחת מקום אקטיבי מול הזכרון יכול אולי לשנות את יחסי הכוחות. מאוד קשה להיות בתפקיד הקורבן. אני זוכרת שעד לפני שבע שנים היה לי סיוט כזה חוזר כל לילה ממש לפני חלום שאני שוכבת במיטה ופתאום מתהפכת באויר שוב ושוב כנגד כוח המשיכה. הייתי מתעוררת בבהלה ופחדתי לישון. היה לי ברור מאיפה זה בא ומיהו אותו כוח שמהתל. החלטתי במשך הזמן שאם זה יקרה לי שוב בחלום אני הולכת להפוך את ההתהפכות ממשהו מפחיד ומאיים למשהו שיש בו כיף. הייתי ממשיכה את ההתהפכות בחלל עושה אפילו סלטות נוספות מרגישה את הריחוף כאילו אני מנווטת אותו ומחזירה לעצמי את השליטה. מאותו לילה החלום הפסיק להופיע. ואולי הטיפול הזה שלך בעצם מנסה להחזיר לך את השליטה בזכרון. במקום שהוא יטריד אותך את תוכלי קצת לשלוט בו. ואולי בבוא העת העוצמה תתמתן והוא יתרחק ממך כמו עננה רחוקה. אני מאוד מאמינה ומקווה בשבילך. נשמע שהטיפול קשה לך אבל גם משמעותי ובונה. רק טוב ורגעי מנוחה בתוך כל הכאב. וזוכרת את מילותיך המחזקות והמפרות בעץ אחר... ליבי אתך רפאים

שרית יקרה, אין לי מילים לאחרונה. אפשר להציע חיבוק אימהי? בעדינות שלא יפחיד. שלך י.

ערב טוב , - איך אפשר להעיז ולהגיד שאני סובלת ?!!! - איך אוכל לגלות שאני שקרנית וכזובה ?!!! - איך יסלחו לי ?!!! - בקיצור , מה לעשות ?!!! אוקי , התחלתי בשאולות האלה כי כבר נמאס לי , "הגוף והנפש" לי ולמשפחתי לא יוכלים לסבול עוד ! כנראה שהגיע הזמן להפסיק ... לא יכולה עוד , אין לי כוח , נמאס לי מהאישפוזים , מבה"ח , ומהרופאים , כל גופי ונפשי מלאים בצלקות ... לא נשאר לי עוד תירוצים , ... תודה , בת 25

בהתחלה תודה לך , מי אמר שהמשפחה לא דואגת לי, לא אוהבת אותי , לא מתייחסת אילי בכלל ?! נו באמת ,אני עדיין לא יודעת למה אני עושה כך ? אבל משאני בטוחה שזה לא בגלל משפחתי !!! למה חשבת כך ?!!! דווקה יש לי משפחה נפלאה , אהובה , תומכת , "מספיק שסובלת אותי" ... אולי קשה להאמין שלמרות ממשעבר עליי שאני בחורה אקדימית , אליגנטית , חייכנית ושמיחה מול כולם (למרות הכל) , ... אם אני לא בבה"ח אז רוב הזמן מסתובבת או מטיילת עם המשפחה או חבירות , כמו שאומרו "אין כמוהה , למרות הכל הנה זורקת את הכל מאחוריה , איזה בחורה גיבורה שלא שמה את המחלה מולה ..."

שוב פעם הלב הלא יציב הזה שלא יכול להתמתן אף פעם יוצא לריצות משוגעות ושוכח לחזור למצב מנוחה. אין בי מנוחה אף פעם, אולי רק חלקיקים של שלווה מיקרוסקופית. ומי זוכר אותם בכלל. לא ידעתי מה לעשות מרוב הזוועה והרעד הפנימי הזה. ואז חשבתי לכתוב. מצאתי בית (!!!!!!!). לא יאמן. לא האמנתי בעצמי. זה קרה יום לפני ערב חג סוכות. הכל עובד אצלי פרדוכסלית. דווקא חג שנותן כביכול ליגיטימציה להומלסיות ולתחושת ארעיות. מתכונת האף על פי כן הידועה. דווקא כשהרפתי וחשבתי שלעולם לא הוא הופיע. מפתיע בהתגלמותו. הוקסמתי. נפלתי שדודה לרגליו. בית ישן אך מלא השראה ומסתורין עם תקרה גבוהה. בית שמדבר לפני שאני אומרת את דברי. בית עם נשמה. עם גינה, מרפסת וחצר לא קטנה. מיד חשבתי על כלב אסופי וחתול. אח"כ על צמחי מרפא וירקות אורגניים שבטח אגדל בגינה. אני מגדלת משהו. אני יכולה בכלל לגדל משהו? מותר לי? יכולה להעניק חיים למשהו? אבל בית שכאילו חיכה לי. חיכה רק לי (ותודה לך אודי שהרשית לי לא להתפשר). איך יתכן? ועוד מציאה. חזרתי לפני שעה קלה מענינים פרוצדורלים וחוזיים עם הדירה. הכל כ"כ מפחיד. התחייבות. שינוי. התחלתי לרעוד. משנה מקום משנה מזל? איזו תמימות. לתוך הדירה הזו אצוק את כל האתמול את כל העבר, את כל המבנה חסר השלד המעורער שלי. את כל הזפת השחורה. מה חשבתי לעצמי. לא יכולה לעזוב באמת את דירתי. משלמת על שתיהן בינתיים. איך עוזבים סבל נורא כל כך, איך מקימים, מארגנים מחדש מציאות אחרת. כ"כ לבד עם כל זה. ילדה בעולם של גדולים. יכולתי לדמיין קודם מציאות חדשה. עכשיו הכל חרב ואין דרך חזרה. מפחידה אותי המציאות המקבילה הזו- להיות במקום אחר עם אותו סיוט. למה לא יכולה לשמוח כמו ששמחתי כשמצאתי אותה אז לראשונה. למה הפחד הזה. היאוש. איך יתכן שמשהו בעולם הזה התאים לי בכל המובנים. שהיה לי כזה מזל. אני רוצה שחיי ישתנו. כ"כ כואבת ולא רוצה בחיים האלה שלי. העולם הולך ומתרחק ממני. האם בית יתן לי את התשובה. כשאעבור באמת אני מזמינה את כולכם לחנוכת בית וירטואלית. אתם כולכם נטועים עמוק בליבי. קשה להכנס אליו. נתתם לי מקום. תודה. שולחת לכם גרסה של משחק איקס עיגול.יש בה אפילו משהו רך יותר (סובלימציה...אודי...?), פחות מחייב (באופן אישי מעדיפה את הדביבון הפרוע על פני סנופי המיושב יותר בדעתו). http://www.snopi.com/TicTacToe/TicTacToe.asp שלכם רפאים

היי רפאים חשבתי לכתוב "ברכת הבית" שכזו שיש לי באמתחתי אבל זה נראה לי נדוש מדי אז רק אאחל לך מזל טוב על הבית החדש. מקווה שתגדלי הרבה ירקות אורגניים ושלא תזדקקי לצמחי מרפא. רק טוב אליסף

הייי אליסף... תודה על ברכת הבית שנאמרה בשפתך וזה בסדר ואפילו יותר מזה- יש לי תמיד בעיות עם ברכות שנראה כאילו יצאו מתוך פס היצור- תמיד אני חושדת בהן... דוגמאות...? "כל טוב", "בברכה" ואפילו "שנה טובה"- שדנתי בה כבר די והותר. יש בהן משהו נורא מקומם כי הן לא תמיד באמת בעלות כוונה ומשמעות אישית- כמו איזה שבלונה. כמו איזה שיח מכור מראש. לפעמים אני מעדיפה שיקללו אותי במקום. חנוכת הבית הפורמלית הוירטואלית תתרחש בקרוב- כך אני מקווה, ואתה כמובן מוזמן... בברכה (סתם בצחוק...) רפאים (בעלת הגן הקסום לעתיד)

היי יקרה, הנה, שוב אני מזדנבת לך להודעה, (קרציה הא..) אבל באמת..ליבי ליבי אתך, כל כך מצחיק לקרא אותך, וכל כך עצוב גם כן. ובאשר לגידולים:את כן מצליחה להצמיח, בכל אופן, כאן. תראי כמה חיבה את מצמיחה סביבך. כל עץ שלך זוכה לגידולים שכאלה, (אפילו ללא השקייה,) ועם תכולה רבה של חום טבעי ואנושי. וזה בזכותך, בזכות כל הטוב שאת מצליחה להביא לכאן, המון חכמה, נעימות ונדיבות הלב. ואני בטוחה (כמעט) שגם בחיי הימיום שלך, יש בך לא מעט מכל החביבות והנתינה שמצליחים להסתנן לכאן- לפורום ואולי...רק אולי...את לא כל כך מצליחה להבחין בזה, מ..אלף ואחת סיבות..?? ואגב רימונים, אני לא כל כך אוהבת אותם, בגלל ה"גרעינים הקשים" שבהם - לא ממש "מסתדרת" אתם.. לא אוהבת תקלות, אני צריכה שהכל יזרום אצלי חלק... שבת מנוחה עם כל השלווה שתזדקקי לה - הלואי!! שלך בחיבה ומכל הלב, גליה.

היי גליה יקרה, מה שלומך...? ואם נתחיל דווקא בכיוון הזאולוגי- קרציה- את ממש לא, ולא יכולה גם להיות- כי במקום למצוץ דם את מוסיפה עוד כמה וכמה כדוריות אדומות, ולבנות לחיזוק מערכת החיסון. כן, יש את הפער המטריד הזה בין הדרך המחמירה והלא הוגנת בה אני רואה עצמי להתרשמות הסביבתית. ואני יודעת שיש בזה משהו מעוות אבל בכל זאת עדיין מתקשה להאמין ליכולות שלי עד כדי כך שאני לא מסוגלת לקום בבוקר לעבודה ומקווה באופן אינפנטילי שתהיה רעידת אדמה, צונמי או משהו דומה- כי בתודעה שלי אני הרי לא מסוגלת להצמיח באמת כלום. והאמת היא שכל סיום יום אני מופתעת מעצמי איך יתכן שעבר היום בשלום ושהבאתי כ"כ הרבה תועלת ותפוקה ושכל הזמן מרוצים נורא ממני ופונים אלי כאילו אני איזו סמכות מבינה גדולה בתחומי עד שנדמה לי ממש שמדברים על מישהי אחרת. זה בסופו של דבר אפילו מבהיל כי אין שום גשר שמחבר בין שתי התפיסות ההפוכות. ואגב, מהכיוון הקולינרי- אפשר להוסיף רימונים לכל מיני תבשילים ואז הגרעינים מתרככים בבישול ואפשר לאכול אותם בלי תקלות... שוב תודה לך גליה על המילים ונוכחותך בכלל ואת כמובן מוזמנת לחנוכת הבית שלי שתהיה בקרוב... רפאים

רפאים יקרה, ימים לא פשוטים לי ולכן אין לי מילים. אבל לא יכולה בזמן מרגש כזה עבורך להתעלם. אז חשבתי ויש לי מתנה עבורך, לא בריאותית, לא רפואית ולא רוחנית אבל בשבילי תמיד עובדת - כוסות חיבוק כאלה שאפשר לשתות בהם שוקו חם עם קוביות שוקולד מומסות בפנים. והכי טוב להמיס גם מקופלת פנימה ולהוסיף קצפת. (בהתחלה חשבתי על מרק עוף שהוא התרופה הפולנית לכל דבר החל משפעת ועד שברון לב ואין כמוהו להרגשת ביתיות - אבל נזכרתי שאת צמחונית) שיהיה לך טוב בבית החדש י.

קודם כל מה שלומך יקרה? האמת שתהיתי לגבייך היכן את ומה מעשיך בימים אלה חוץ מלדבר אל עצמך בבלוטוס בנסיעה במכונית. אכן פתחנו מועדון שכזה וטוב שנפתח... לפעמים המכונית היא סוג של בית כי היא מעין מפלט כזה מכל הפינות הצפופות. אולי המקום היחיד שעוד אפשר להיות בו לבד. פנינה של שפיות- ואח"כ עוד מאשימים אותנו בחוסר שפיות. אם היתה לי נחמה בעולם הזה זה היה שוקולד אבל בגלל שחליתי עקב המאורעות ההם אני כבר לא יכולה יותר לאכול אותו וגם קצפת לא... אבל אולי בבית החדש אוכל לאט לאט להבריא ואז לחזור שוב למתוק המתוק הזה. אבל אני כן מקבלת את השוקולד הסימבולי שלך בתוך כוס. והוא אפילו מתוק ובריא. אז שוב תודה לך על היותך ומתנתך בטרום חנוכת הבית, מקווה בשבילך שימייך יעשו קלים יותר (ולא תמיד חייבים מילים) רפאים

חם לי בכוך הגוף. חום של בערה םנימית שלא מתוך כעס. קמתי אחרי 17 שעות שינה. 17 שעות של שינה טרופה, מלאי חדש של חלומות סוערים ומבלבלים.. תחושה קשה של שקיעה קשה.. הכרית שואבת אותי פנימה בריקוד אכזרי אל תוך עולם סוער מיוחד ומפחיד יותר.. השמיכה שעלי עוטפת, מכילה, חוסמת.. שומרת שלא אברח. המוח שלי חש רגש נוון אך זה לא מפריע לשפע התכנים לעלות מעלה, בדמות חלומות. להציף. חם לי אין לי אויר אני לא מצליחה לקום אני מרגישה שאני נחנקת אין לי יכולת להזיז איבר. 17 שעות. הכנעות לסבל הנפשי התרסקות רק לאותן שעות.. ואז אני יכולה לקום.. ועדין חם לי.. והכיליים בכיור.. ואת המצעים אני עכשיו ומיד אשטוף ברתיחה לא אשן עליהם שוב, אחרי הלילה הזה... אני נכנסת למקלחת, נסערת, עצובה, מבולבלת, מלוכלכת. עירומה, רק קצת יותר נקיה.. אני יוצאת מחדר השירותים לכיוון הסדינים.. בסערה.. שלא ישארו על המיטה.. לא עוד רגע. לא יכולה להרגיש ככה יותר. יופי, סידרתי את הטמפרטורה הגבוהה של המכונה, הכנסתי כמות נכבדה של אבקת כביסה, אני מסתובבת.. ואוף. איכסה. הכילייפ בכיור.. אומנם מסודרים בערימה יפה.. אשליה.. הם עדין מלוכלכים.. ולא אכפת לי שאני עירומה.. להפך, זה עושה לי טוב. לא יכולה עכשיו להיות עם עוד שכבה אחת עלי. לא יכולה להרגיש עוד כובד, עוד משקל. עוד דבר להתמודד איתו. עדין נסערת, והחום רק עולה, והעצב רק מתגבר.. אני מדליקה את הרדיו ולא מצליחה למקד אותה על תחנה אחת.. לא פלא.. מגבירה את הווליום.. רק כדי לא לשמוע את נקיפות הלב שלי.. וזה רק מגביר את הבלבול.. שתי התחנות מנסות כל אחת להשמיע את קולה.. וכך זה בדיוק נשמע, הביפנוכו שלי.. ואני שוב מגבירה את הווליום.. ומתחילה לשוף כיליים.. עירומה נסערת ועכשיו אני בוכה.. עוצמות עולות בי הראש שלי הולך להתפוצף אני מצוננת וזה לא נעים קשה לי.. כואב לי.. אבל בעיקר קשה.. מאוד. תהיו איתי... פליז.. :'( ~נילי~ (אודי, אתה כועס על ההודעה הקודמת שלי..? :'( )

היי נילי אני פה קורא אותך.כואב את כאבך. מחבק חיבוק גדול בתקווה שיהיה פחות קשה(טובים השניים...).אפילו קצת. עם הצינון אני יכול להזדהות איתך לגמרי וזה אכן לא נעים.מנסה לעשות אפצ'י כבר איזה שעה ולא מצליח... תחזיקי מעמד אליסף

נילי החמודה, זה יעבור, עכשיו זה קשה אין מה לעשות, צריך לעבור את זה. "החיים זה דבר גדול, הרבה יותר מהטראומות".כל הכבוד לך שאת לא מוותרת ואחרי השינה/לא שינה הארוכה קמת והיית מאוד אקטיבית. אני מזדהה איתך, אני איתך (קשה לי קצת עם המרחב הווירטואלי כי אני לפעמים מאוד קונקרטית, וזה נשמע לי קצת לא אמין ובכל זאת...) מאחלת לך ימים טובים ושלווים

אל תפרסם בבקשה את ההודעה האחרונה שלי.

עכשיו גם אני לא מבינה. כשביקשתי שלא תעלה את ההודעה זה היה איכשהו קריטי עבורי.קורה לי לא פעם שדברים שאמרתי על עצמי נהיים לא רלבנטים (ואז חוזרים ונהיים רלבנטים כנראה). זה הסבר קצת עילג אבל..., בכל אופן תודה. בטח אני אתחרט גם על ההודעה הזו, וארגיש כמו איזה מטרד. ואולי אם כך, עדיף שפשוט אחדל, אני לא כל כך טובה בלשתף.

שלום רב, אני מחפש מטפל/ת ביופידבק בירושלים כדי לטפל במצבי מתח וחרדה אצל מבוגרים. האם מישהו מכיר מטפל טוב באיזור? תודה ויום נעים, אילן

שלום רב לך אילן על מנת להמליץ בפניך על מטפל טוב בירושלים אני זקוק ליותר פרטים לגבי האדם והבעיה. אשמח לשוחח עימך גם בטלפון 0546670570 בברכה ד"ר יגאל גליקסמן

הי לילך זה בסדר לשאול מה שלומך. ממש ממש בזהירות שאף אחד לא ישמע... :-) אני זוכרת שאת לא ממש אוהבת את שמך מתנוסס, אבל אין לי דרך אחרת... קראתי את הודעתך ותהיתי מה שלומך. מקווה שיש שינויים לטובה. דפנה

הי דפנה, במקרה עברתי כאן, והופ! הנה השם שלי שם למטה... אני באמת קצת חרדה לראות את השם שלי לפעמים מתנוסס כאן, אבל היום לא :-) דווקא נחמד שאת עוד זוכרת אותי, אני מרגישה שאני כבר לא כאן הרבה כמו פעם. האמת, ששלומי טוב מאוד! אולי ניסחתי משהו באופן מעורר דאגה..? אני מצטערת. שלומי באמת טוב, אין צורך בזהירות. אבל תודה על הדאגה ;-) מקוה שגם אצלך טוב, (שוב תודה) לילך

שלום אודי, הסיפור שלי הוא כזה..המון שנים בטיפול מה לא עברתי כבר בחיים והיא תמיד נמצאת שם גם עכשיו. בשנה וחצי האחרונות אני עוברת טיפולים ivf והפעם סוף סוף הצליח לי...אני בהריון אוטוטו מתחילה שבוע 12 לפני שבוע התבשרתי שלאחד העוברים הפסיק הדופק(היו לי תאומים),למרות שהכינו אותי שזה יכול לקרות כואב לי מאוד...מאז אני בחרדה לשלומו של השני,בשבוע האחרון עברתי המון בדיקות כדי לוודא המשך תקינות ההריון בקיצר לא פשוט לי עכשיו. המטפלת שלי מעורבת בכל ותומכת ..רק מה היום היתה צריכה להיות לי פגישה איתה ואתמול שלחתי לה הסמס שאני לא הגיע כי אני צריכה לזוז קצת מהטיפול ...מכאן התפתח שייח דרך הסמסים ותגובות שלה הפתעו אותי...הרגשתי שהיא לא מבינה את המצוקה שלי שלא בא לי לבוא כי לא בא לי להתמודד בטיפול וידעתי שזה יכאב אצלה בחדר ...עטפתי את עצמי בשמיכה ולא דברתי על זה חוץ מהורים...ורציתי קצת חופש מכל המחשבות .זהו יומי החופשי ופשוט הרגשתי שזה כבד לי להגיע ...לא רציתי להתרחק ממנה,נכון שיש לי קטע עם הקרבה וכל פעם שאני רואה מטופלת אחרת זה מרחיק אותי וגורם לי להתעצבן וכך קרה גם בפגישה הקודמת...אבל הביטול שלי היום היה ממקום אחר ונסיתי להסביר לה ואפילו כתבתי לה במייל שזו לא המטפלת שלי שאני מכירה ...פשוט הרגשתי שהיא כועסת עלי...ואמת אין לי כוח גם למעמסה הזו כי יש לי מספיק וזה מעצבן אותי מאוד כי כואב לי גם ממנה...ועכשיו באמת שאין כוח לבוא בפעם הבאה...אני צריכה להיות רגועה ואת השקט שלי ועכשיו הפיצוץ איתה מכביד עלי... מה עושים? ובלי קשר..אני קוראת סמויה פה ומנצלת את הזדמנות לומר לך תודה ענקית... אתה פשוט מקסים ואנושי עם התגובות שלך וזה עוזר גם למי שרק קורא פה..אז שוב תודה אודי...אני

אודי שאוהב פאזלים, גם אני אוהבת מאד לשחק. משחקי דמיון בעיקר. ילדותית כזו. אבל, אני גרועה בפאזלים. במיוחד בתלת מימד. לא רואה. לא מסוגלת להבחין מה מתחבר עם מה. איך הקשר בין כמה דברים שונים... וגם כשבסוף יוצאת תמונה (זה תמיד מצליח להפתיע אותי שזה באמת מתחבר) אבל רואים את הקוים -את החיבורים. זו לא תמונה שלמה. ואם לצאת רגע מהדימוי לנמשל- הפסיכולוגית שלי קוראת לזה דיסוציאציות. אני מפרידה הכל מהכל- סיטואציה מרגש, אהבה לזה מאהבה לזה, נשיות לחוד, ילדיות לחוד,אמהות לחוד, מפרידה אינטימיות פיזית מאינטימיות רגשית.מתפקדת נפלא ואז מתפרקת. לוגית לגמרי או מטורפת. מי מסתתר מאחורי המסכה - חתול? מפלצת? או ילדה יפה? תלוי מתי. איתו הייתה לי איזושהיא חויה של שלם. בעיניים שלו יכולתי לראות את כל החלקים שלי ואפילו לראות את זה כתמונה שלמה ואת השלמה הזו (גם עם החלקים הרעים והרגריסביים ביותר) הוא ראה, קיבל ללא תנאי ואפילו אהב. הרומן איתו היה בו בזמן הדבר הכי לא מציאותי שיכול להיות והכי הרסני וגם הדבר הכי אמיתי שחויתי. וכשגירשתי אותו, כאילו התנפצה התמונה השלמה הזו לאלפי חתיכות וחלק נאבדו (אולי הוא לקח איתו) וגם מה שנשאר איך מרכיבים? לו.... לי....טה

הי אודי, תודה על תשובתך. יש בה משהו מעודד. מרגישה איכשהוא יותר נורמלית. פחות עם ספליטים וניתוקים ויותר עם אפשרות לדבר עם כל מיני חלקים. לראות את החיבורים ולראות את הניתוקים - זה לא בעצם אותו דבר? תשובתך שלחה אותי לגוגל - "טיפול במצבי אגו" הדבר היחיד שמצאתי על זה היה בהקשר לטיפול בנפגעי התעללות מינית בתוך המשפחה. אבל אם הבנתי אותך נכון זה לא ספציפי נכון? האם תוכל להרחיב מעט על הטיפול הזה? או להפנות אותי למקורות? נשמע מעניין לדבר עם כל מיני חלקים תחת הפנוזה לוליטה

היי לוליטה. אם הבנתי אותך נכון אז גם לי היה מצב דומה פעם. היה את אליסף של החברים,אליסף של הלימודים,אליסף של העבודה אליסף של המשפחה וכו'(מעניין אם הסדר שכתבתי את זה אומר משהו עליי?מה אתה אומר אודי?). המצב נהיה קצת מסובך כשחבר בא לביתי למשל ואז הייתי צריך לחשוב איזו מסיכה שמים עכשיו?מסיכת משפחה?מסיכת חברים?רגע הוא בכלל חבר מהלימודים אז אולי מסכת לימודים?? לאט לאט,שמתי לב למצב הזה וניסיתי להבין אותו.ברור שבסיטואציות שונות זו מזו אני אתנהג אחרת השאלה היא מה אני ארגיש בתוכי לגבי ההתנהגות אם היא "מסיכה" או שזה אני באמת. כשחשבתי על זה הבנתי שאני עדיין לא בטוח מה באמת משקף את ה"אני" שבי ומה סתם מסיכה. לאחר ההבנה הזאת התחלתי לברר עם עצמי מי אני באמת ואני חושב שעברתי דרך ארוכה מאז. אולי כדאי לנסות להרכיב את הפאזל בעזרת המטפל/ת. סופשבוע רגוע אליסף

הי אליסף, תודה על האכפתיות והרצון לעזור לי לחבר. לוליטה

איך ניתן לאשפז בכפיה חולה הסובלת מאנורקסיה קשה שלא מוכנה להתאשפ ומסכנת את חייה??

תאומה בת 12. הייתה טום בוי רצינית עד לפני שנתיים- בגדים והתנהגות.לאחרונה החלה להתלבש כבת. חסרת אמפטיה לחלוטין לכולם(קשוחה מאד מכל בן אפשרי) נלחמת באחותה ובהוריה בהתנהגות מאפיונרית כולל סחיטה באיומים! ביישנית כלפי חוץ בצורה מוגזמת( בניגוד גמור לאחותה). עם תחילת החטיבה הבעיות צצות גם בקשר עם המורים. האם התופעה מוכרת? ברת תיקון? פסיכיאטר ? פסיכולוג? תודה רבה אודה לתשובה ספציפית ככל שניתן, או הפניה למקורות/קישורים, ולא כללית ולא "תלויה" מדי תודה

אני אחרי כמות ביסקויטים שלא רציתי לספור.. כמה פריכיות אורז וקוטג'.. ולעזאזל, אפשר לחשוב שזה כל ךכ הרבה אוכל.. ואני כל כך שיפוטית. ואוף, אני נזכרת שיום שלישי מחר. זאת אומרת שלכל הרוחות אני שוב הרסנית. אני רוצה את מלי דוד ודרור. אודי, תסלח לי.. אין לי ום כוונה לפגוע בך. אני פשוט מתגעגעת. מאוד. גם אליה, המטפלת. תקופה לא קלה... בלשון המעטה ולעזאזל אני מרגישה שאני רוצה לבעוט לכעוס לצעות ולבכות תוך כדי חנק, בלי מעצורים.. אבל משום מה זה לא קורה. אני פשוט נמצאת בסיטואציה ואוכלת אותה יפה. לא רוצה לאמר מכילה אותה. זה גדול עלי. קשה לי. כואב לי. אני מבולבלת. אני לבד. לכל הרוחות. יש כל כך הרבה שקורה. מילא הייתי רואה אור.. אבל אין. יש תאורת קולנוע ובמה, הכל מלמעלה, מבחוצ. בפנים ריק לי. ריק. אני רק חושבת על בילוי וכבר נהיה לי ריק עוד יותר. טוב, אז שתיתי ואכלתי (!!!!) ודברנו.. ואז מה??!!!!???? איזה עולם ריק. אז נכון, יש לי כל כך הרבה דברים קטנים וטובים סביבי. משפחה, חברים אמיתיים, בית.. למה ז-ה לא מספיק? למה אני לא יכולה להיות מסופקת ע"י משפטים כמו: "התקופה הזאת תעבור.. את רק תתחזקי ממנה.. בסוף הכל יסתדר.. {עד הגל הבא :(} תקחי דברים בפרופורציות מותק, את עוד תגיעי רחוק {???} , תהיה לך בת זוג, מישהיא באמת תאהב אותך.. {??} משהיא באמת תרצה להיות איתך {???} ואת תהיי בסדר.. זה רק עניין של זמן.. קחי אוויר בייבי.. יהיה בסדר.. תאחזי בכל הדברים המיוחדים שכן יש לך.. מותר לך להיות קצת פחות שיפוטית.. את עושה ה-מ-ו-ן בשביל הגיל שלך, את נמצאת במקומות מיוחדים מאוד, מנטאלית ורגשית.. את יכולה את חזקה את איתנה..." בבקשה. אל תגידו: " תראי, את בעצמך רואה שאת יכולה.. תראי איך יפה את מדברת עם עצמך.. הכל בתוכך יקרה.." ראבק! לא רוצה לשמוע את זה!!! פתאום עולה בי רגע רגיש.. ואני מבינה.. אני אפילו לא יודעת מה אני רוצה לשמוע.. :( רק רוצה לבעוט! לבעוט חזק ככל האפשר! רוצה שהתקופה הקשה הזאת תעבור!!!!! ואני רק חושבת על מעגל וגלגל וספירלת החיים ובא לי למות. כמה כבר אפשר??? למה צריך לשאוב כוחות? למה צריך להיות בסיטואציה כזאת.. יפה, לא רק שאני מזוכיסטית.. הקיום הזה הוא כזה... :( סליחה. באמת סליחה שאני ככה. כולי מתפרצת, חצופה, פרועה. לא רגועה. ותוך כדי גם כן. מן ניגודיות כזאת, כל כך כואבת. אפילו חיבוק מחבר טוב לא יעזור. אולי חיבוק מבת זוג. ואהבה, כזה דבר בנאלי, פשוט מביש אותי לדבר על זה פה.. תמיד אני מזלזלת באנשים שאומרים שרוצים ומחפשים אהבה.. וראבק! אני קולטת שאני מזלזלת בעצמי ובצרכים שלי.. :( הציניות הזאת הורגת אותי. מחסומים מחסומים מחסומים אני בונה לעצמי. טקטיקה היסרדותית של הרסנות. ריק. ריק ריק ריק. החיים האלו, די כבר, מה זה נותן לי. ואני יודעת מה זה נותן לי. כאילו, אני חושבת שאני יודעת. אף אחד לא באמת יודע. אנחנו קטנים מהחיים והחיים גדולים עלינו בכמה מידות. כל מי שאומר שהוא יודע מה הוא עושה פה מתרברב. (נילי! אם תמשיכי ככה אודי לא יעלה את ההודעה שלך!!! זאת עוד דרך שלך להראות לעצמך שלא אוהבים אותך לא רוצים אותך ולא שומעים אותך...????? אה??? תפסיקי!!! מיד. ) אודי.... יש לי עוד הרבה לאמר ופתאום אני שותקת. אני רק רוצה שיספיק לי הנחמה שאני כן יודעת לתת לעצמי.. אבל אני עדיין בועטת.. בכל הכח... למה..? שאלה שנידונה מראש לכישלון.. אבל.. אולי, אולי למרות המכתב השלילי הזה.. אולי תמצא כמה מילים לאמר לי... שינחמו עוד יותר..?? לפי דעתי לא מדיע לי עכשיו לקבל כלום. אבל אני עדין מנסה.. ובאסה שאני מתנצלת.. :( ~נילי~

אין לי מושג לדעת מה כן הייתי רוצה להרגיש... למרות שאני יודעת שרק אני יכולה לענות על השאלה הזאת.. האם יש לך כיוון, מחשבה..? אתה עוזר לי. תודה. ~נילי~

נילי יקרה, אולי "פשוט" את רוצה להרגיש משמעותית, או נשענת, נעזרת. להרגיש שיתוף וביחד. ובעצם, את יודעת, נראה לי שהרשית קצת לתת מזה לעצמך כאן. אפשרת לעצמך לקחת. לקבל מדמות שאת מתירה לה. מאותה דמות שנותנת ברוחב לב ולא ביד קפוצה (ובעיקר דמות פנימית להזדהות איתה). והסכמת להיות תלויה ונתמכת. לחשוף חולשה ונזקקות. הייתי רוצה להאמין שהיעזרות נכונה על בסיס יציב יכולה להקטין מצוקה, להגדיל שפע, להפיג בדידות צורבת, ולרכך. והטוב שהיה (וזה שישנו עדיין) לא נמחק, לא פג, והוא עודנו שם בפנים. רק... אילו קל היה למצוא אליו גישה מבעד למנגנוני החסימה הללו, אילו קל היה לפקוח עיני הסומא הפנימי... איך מבצעים, איך מצליחים וכיצד מתרחשת ההתרה הזאת? איך כך מקטינים נפח ועוצמות כאב? המממ... באמת שאלה כבדת משקל, אבל, עובדה שזה מצליח איכשהו לקרות בעיתויים מסוימים, בקשרים מסוימים, ואז, אולי, אפשר לנצל זאת וגם לנסות ללמוד עוד. ולהתחבר ולהתחזק. לאט לאט. וככל הנראה, התשובה המדויקת מכולן, ממש כמו שאמרת, הינה אצלך, בקרבך. הלוואי... היי בטוב והחזיקי מעמד סוריקטה

סתם. מנסה להרגיש.

אודי שלום, אני נמצאת בטיפול עקב אובדן. יש לי סוד שלא סיפרתי לאף אחד על נגיעה מינית שעברתי בילדותי(לפני כ-30 שנה) מבן משפחה. אני לא מעונינת להתלונן ואותו אדם ישב בכלא עקב מעשים דומים באותה תקופה ומאז מעשים אלו לא חזרו והיום הוא אדם טוב. העניין הוא שלפני כשבוע ישנו באותו בית וגם ביתי ישנה שם עם עוד ילדים, לא באותו חדר איתי ומצאתי את עצמי חוששת שמה יאונה לה רע. כמובן שכלום לא קרה, אבל אני מוצאת את עצמי פתאום עסוקה בזה מאוד.

ככה אני בחורה די נאה מאוד נחמדה חברותית ויש לי חברה די חדשה קטנה ממני השנתיים אך נראית מצויין כלומר בדרגה של דוגמנית ממש מחוטבת ורזה ומאוד יפה גם מאוד חברותית נחמדה ומקסימה בתחברנו ואני מאוד אוהבת אותה בתור בנאדם רק ש..... פתאום כול הביטחון שלי ירד לריצפה מחילים איתה יותר היא מלאה בכסף ואני מרגישה חסרת ערך לידה אני יודעת שזה בעעיה חמורה אצלי של דימוי עצמי אך מרגישה שאני מתרחקת ממנ ללא סיבה כי היא הרבה יותר כיפית מהמון חברות שהיו לי בעבר מה אני עושה עם זה בברכה וותודה מראש !!!!!!!!!!!(אולי קנאות.??????)))) :-((((( לא כייף בכללל

מילדותי עד בגרותי הנני סובלת משחיקת שיניים ולסת נעולה מלחץ. האם ביופידבק יכול להועיל. זה קורא לי במצבי לחץ, אי נוחות וחרדה. האם הטיפול מתאים?

שלום רב לך אלישבע, בהמשך לשאלתך השניה אכן ניתן לעזור לך באמצעות שיטת הביופידבק. אנא צרי עימי קשר טלפוני 0546670570 בברכה ד"ר יגאל גליקסמן

שלום רב לך אלישבע, אשמח לקבל יותר פרטים על מנת להשיב לך בצורה מקצועית ואחראית. 0546670570 בברכה ד"ר יגאל גליקסמן

שלום אודי, מה שלומך? רציתי לשאול אותך שאלה קטנה וקונקרטית. אולי 2 שאלות בעצם.. 1) מי עוסק בplay therapy עם ילדים? (או בהדרכות הורים, למשל, למשחק משותף). האם אלה רק פסיכולוגים (ומאיזה סוג?) האם בארה"ב (אם אתה יודע) ישנה אפשרות לעסוק במשהו דומה ללא תואר שני בפסיכולוגיה? 2)האם בעלי תואר שני בפסיכולוגיה בארץ (נגיד חינוכית) יכולים לעבוד כפסיכולוגים גם במדינה אחרת, נניח ארה"ב, ללא לימודים נוספים? (כן, קצת שוקלת להגר לפעמים לשם, ואולי הגירה היא גם זמן טוב לשקול מחדש את העדפותיי המקצועיות.. אם יש לך עצה, או אפילו לינק טוב לחפש בו, אני אשמח מאוד). שבוע נעים, (ותודה) לילך

הי אודי, חתיכות של הרגשה... קטוע... מרגישה כמו אחת מתמונות התלת מימד הללו שאם מסתכלים מזוית אחת רואים תמונה ואם מסתכלים מכל זוית אחרת כבר לא רואים אותה. אני לא מצליחה לראות את התמונה התלת מימדית. זוכרת שהייתה. מרגישה כמו פאזל שרואים את החיבורים של החלקים. אין שלם. יש תמונה בחלקים.אם מסתכלים רק בחלק השמאלי אז יש שם אשה, אמא, מתפקדת... אם מסתכלים רק בחלק התחתון יש שם תינוקת בת 3 חודשים אולי שמותר לה לבכות ומותר לה להרגיש... אם מסתכלים בחלק ימני של התמונה יש שם מפלצת. והחלקים רבים כל כך והם מתרבים, וכל חלק מתפצל ל-2 ושוב ושוב. יש לי יכולת להיות כזו או אחרת אבל לא להיות תלת מימד שלמה. הייתה תקופה קצרה שהייתי, שיכולתי לראות (לו&לי)טה

שלום אודי, קשה לי לחזור לטיפול (אחרי יותר משבועיים) בזמן האחרון אני מרגישה בריחוק בינינו. היה איזה אירוע די טיפשי אבל בכל זאת הרסני לקשר, שהתרחש מחוץ לבועה הטיפולית.פגישה מקרית בתחנת הרכבת, (כמה סמלי) הוא חלף על פני הביט בי אך לא ראה אותי, ציפיתי שיגיד שלום או משהו דומה, אני לא אמרתי כלום, אולי הייתי מופתעת אולי פחדתי לעבור איזה גבול . זו הייתה חוויה קשה הרגשתי דחויה מאוד, אבל מהצד ההגיוני זה היה חסר משמעות. דיברנו על המקרה אבל לא הייתי מסוגלת להסגיר את הפגיעות שלי,(עדין נותרה בי המחשבה שאילו הייתי ב- mind שלו באיזשהו אופן, היה רואה אותי). באופן פרדוכסלי אולי בעצם לא פרדוכסלי זה גרם לי לחשיבה אובססיבית על הטיפול ועל המטפל, חוויתי תלות מעיקה, מן התקשרות חרדה מלווה בדיכאון, כנראה שהייתי מוצפת, התקשרתי אליו פעמיים באותו זמן, בפעם הראשונה הוא היה "נחמד" והרגיע אותי, ובפעם השנייה היה חסר סבלנות ודי נפנף אותי,מושפלת עד עפר נשבעתי שלא אחזור יותר לטיפול , שבועת שווא, חזרתי והוא טען לרציונאל טיפולי בסירוב לשוחח איתי: שמחוץ לחדר אני מישהי אחרת ממי שאני מביאה לטיפול (יש בזה משהו) וגם שהצבת הגבולות נועדה להרגיע אותי (?). הדבר הטוב שיצא מכך הוא שהמחשבות המטרידות התמתנו. כרגע אני מרגישה שאין לי קשר אליו, היינו ונותרנו זרים . יש לי הרגשה שאולי הפגישה לא פגישה הזו בתחנת הרכבת היא סימן שאני צריכה לעבור הלאה.במקביל לכל ההתרחשות הדרמטית הזו החיים שלי כלפי חוץ התנהלו כרגיל (עבודה,ילדים...).דבר שמביא אותי למחשבה שאולי הטיפול הוא מעין פיצול, (מלבד הפורום הזה, אני לא מסוגלת לשתף אף אחד במה שקורה בטיפול, גם כשהמועקה גדולה). מתנצלת על האורך ומקווה שלא שעממתי אותך ואת כל השאר.

שלום האם לנשים שילדו, כלומר נפתח צוואר רחמם, והם הוציאו ילדים מתוכם, והם כבר לא בתולות, איך החברה רואה אותן, יחסית למה שהן היו לפני שילדו? האם הגברים מתייחסים אליהן באופן שונה? כלומר כאילו האם ירד ערכן בעיני החברה? האם ככה מתייחסים לנשים? כלומר האם זה העונש של הנשים לפי הקללה מגן העדן שבתנ"ך? כלומר האם החיים של הנשים נועדו להיות "לא פיקניק"? כאילו האם הן יותר קלות להשגה אחרי שמישהו כבר נגע בהן מינית?

הי אודי מה שלומך...המון זמן לא הייתי כאן ומאוד רוצה להתייעץ איתך ככה יוצאת עם מישהו כבר 4 שנים לפני 3 חודשים נפרדנו לחודש וחצי שבו הוא לא מפסיק לחזר,לבכות ולומר שאני אהבת חייו ושיעשה הכול למען שנינו ולמעני אני עם זאת מרגישה שאני אוהבת אותו ולא מאוהבת אבל מאוד מחוברת אילו במובנים אחריםףנעים לי איתו בטוח והוא בהחלט מסב לי אושר אנחנו נהנם יחד צוחקים,אבל הסקס והתשוקה לא קיימת בדרגה שהיית רוצה אם כך:אני מרגישה שאני מאוד רוצה לחוות משהו אחר מהכיוון הזה אבל די בתהליכי חזרה איתו הכרתי בחור צעיר בגילי ופתאום מאוד נחמד לי איתו יודעת שמשהו רציני לא ייצא אך כייף לי לצאת איתו וכאלו אני אציין אני בת 26 החבר בן 39 והצעיר בן 25 מרגישה כאילו אני עושה משהו ל בסדר והמצפון כול היום מציק לי האם תוכל לעזור לי לראות את הדברים בצורה ברורה יותר שאדע מה אני מרגישה ואיך להתייחס למצבי...???..... בברכה ותודה ענקית מראש בובו

אני בת 22. עד היום הייתי עם בנים ואפילו התאהבתי פעמיים. כרגע אני בקשר כ5 חודשים. הבעייה שאני מרגישה משיכה לא מוסברת למישהי מהעבודה שלי. יכול להיות שאני דו מינית? יש דרך כלשהי לגרום לבת רק לנסות ולראות אם זה בכלל זה? אני ממש מבולבלת

שאני לא יכולה להירדם ללא מקלחת כל לילה ואם אני לא מתקלחת ומרגישה נקיה אני לא נרדמת שעות במיטה.

שלום רב לך אביב על מנת לתת לך תשובה אחראית ומקצו8עית אני זקוק ליותר פרטים. אשמח לשוחחח עימך בטלפון 0546670570 בברכה ד"ר יגאל גליקסמן

שלום רב,דוקטור , אני חייל בן 20. יש לי בעיה שמלווה אותי כבר שנים, זוהי בעיית ראייה , שמתבטאת בבלבול רק קושי בזיכרון, אלה כמובן חלק מתוצאותיה.מהות הבעיה זה בעצם מן ראיה כמו בהי דפנישן, הצבעים חזקים התמונה הנראית אינה נוחה לצפייה , התחושה היא כמו מאחרוי מסך או בועה, זה פוגע לי באיכות החיים ברמה שלא ניתן לתאר. האם שמעת על משו דומה בתחומך ואילו בדיקות ניתן לעשות?

שלום, אני פרודה מזה שנתיים וגרושה טרייה, אין לי בן-זוג, ואני מטופלת מזה מספר חודשים. לאחרונה אני מפנטזת על חיי משפחה שאני מנהלת עם המטפל שלי, אני רואה בדמיוני איך אנחנו משוחחים יחד, מבשלים, רואים סרטים, קוראים ספרים...כל היבטי זוגיות כפי שהם נתפסים בעיני. בזמן הטיפול אני משתדלת ודי מצליחה לנתק את עצמי מהפנטזיה הזו ולהתרכז בכל יתר הנושאים שבגללם אני מטופלת, העיניין הוא שהפנטזיה הזו גוזלת ממני המון זמן, בכל דקה שאני לא עסוקה אני שוקעת בה, ואפילו גם בזמן שהוא לא כל-כך פנוי אני מפנה זמן לשקיעה בחלומות.ברור לי שהסיבה לכך היא ההבנה והאפטיה שאני זוכה לה במהלך הטיפול ושהחלומות האלו אינם ישימים, אני מסבירה לעצמי את המצב ומבהירה לעצמי שרבע שעה אחרי שאני יוצאית מהחדר הוא מבין ואמפטי למטופלת אחרת, אבל אני לא מצליחה להשתלט על זה, ולכן אני פונה אליך האם יש לך עיצה עבורי. בתודה טלי

ראשית תודה במחשבה ראשונה נשמע לי מצב מאוד מביך ולא קל, כי עד כה כשנכנסתי לחדר לפגישה ניסיתי להשאיר (ודי הצלחתי) את המחשבות הללו מחוץ לחדר,ועכשיו אני צריכה להכניס אותן לחדר ובאותו זמן להיות בתודעה שהוא רק המטפל עבורי. נראה לי שאצטרך קצת זמן כדי "לעבוד" על עצמי בכיוון לפני שאוכל לעשות זאת. איך שלא יהיה, זה כבר היה מעודד לדעת שהסיבה לכך היא אספקט טיפולי ולא שהתאהבתי לי במטפל, מה שאינו בר-השגה. חיפשתי באינטרנט חומר לגבי העברה אירוטית, ההיצע היה מאוד דל. שוב תודה טלי

היי.אני תמיר בן 23 .אני בחור מצליח שכרגע לומד והכל אצלי יחסית תקין תודה לאל ונהנה מהחיים. יש משהו שמציק לי ואני מאוד רוצה לסיים את הסוגיה הזו. אני הרבה מאוד פעמים זקוק להודיע לאימי על פעולות שונות שאני עושה,אם זה ללכת לסופר, להפגש עם חבר .....אני מודיע לה כמעט על כל דבר. לאחרונה שמתי לב כי המצב החמיר והיא כבר מאשרת לי אם לצאת או שלא .ממש ככה. קרה שנאצלתי לא לפגוש כמה מחברי בגלל שאימי טענה שזה לא הזמן לצאת ואני צריך להיות בבית .(לא בגלל סיבה מיוחדת.סתם ככה ) אשמח לשמוע מה לעשות כדי לסיים את הסוגיה הזו לכבוד השנה החדשה .(: תודה וחג שמח.

נוכחתי באירוע משפחתי ולפתע התחלתי לבכות, לא הצלחתי להבין למה אבל לגע חשתי עצבנות ובכי בלתי פוסק החל לרדת.. אני יכולה רק לציין שאני נוטלת גלולות להסדרת המחזור(שחלות פוליציסטיות) יכול להיות שזאת הסיבה או אולי לחצים שהיו בי הרבה זמן ולא הובאו לידי פריקה??

שמי חגית אני בת 30 רווקה חיה לבד עובדת לפרנסתי בגן ילדים אין לי זוגיות אני על סף יאוש כבר. בא לי למות יש לי בעיה להתקרב לאנשים וזה הפחד הגדול ביצירת קשרים עם אנשים

להחזיר את הפסיכולוגית שלי מחופשת הלידה סתם אני צוחקת אני יודעת למה אני לא מוצאת או שאני מפחדת מזה אבל אני לא יודעת אייך לעזור לעצמי בזה אני צריכה לחכות עד שפסיכולוגית שלי תחזור עד אז אני לא מצליחה להבין מה כל כך מפחיד בזוגיות שלא מאפשר לי להתחיל לבנות אותה.

בן 46 בעבר עם בעיות בריאות רגילות שפעת דלקות גרון סובל ממעי רגיז כבר מעל 10 שנים למדתי לחיות עם זה תזונה עצמית מבוקרת כי נואשתי מרפןאה קונבנציונלית גם אלטרנטיבית לא עזרה הרבה. ב-4 שנים אחרונות פתאום נחתו עלי בעיות בראיות בזו אחר זו שלא סבלתי מהם בעבר ללא אבחנה ומענה מהרפואה הקונבציונלית דבר שהגביר את תיסכולי כמו כן עלי לציין שחוויתי מתח רב בזוגיות מלחמת כוחות. משנואשתי הלכתי למסגרת של רופא מייעץ במסגרת הקופה בין השאר המליץ על יעוץ פסיכולוגי הייתי שנתיים לא מרגיש שקדם אותי מספיק כמו שקיוותי איך מהדברים שאקח מהשיחות ושתרם לי להבנה זה ספר שפסיכולגית המליצה לקרואה להיות בריא בהוצאת פוקוס של 2 רופאים אמרקאים שבאו מרפואה קונבנציונאלית והקימו חות בריאות בארצות הבריאות הגישה שלהם אומרת שהעתיד הולך לכיוון רפואה אינטגרטיבית שזה אומר שילוב בין הקונבנציונאלי לאלטרנטיבי. מה שהשפיע עלי רבות בספר זה הגישה בתחילת הספר שכל כך משקפת את מה שאני הרגשת זמן רב שמדברת על גישת הרפואה הקונבנציונלית למטופל כל הזמן חייתי בהרגשה שגם שידרו לי אותה הרואים שהכל פסיכולגי אבל הספר מחדד את הנקודה שאנשים אכן יש להם בעיות זה פשוט נוח לרופאי משפחה שצריכים להקדיש 10 דקות לפציינט במקום באמת לפתור את הבעיה זה הוא לשלול לכיוון זה הכל פסיכולגי הוא לתת פתרון לסימפטום ולו לבעיה כדור שגורם לעוד תופעת לוואי שבגללה לוקחים עוד כדור וכך מעגל שלא נסגר נתן לי להבין שאני לא מדמיין את בעיות הבריאות שלי והן אכן קיימות והשפיע עלי רבות במיוחד שזה בא מ-2 רופאים שבא מתחום קונבנציונאלי. בכל מקרה היועץ גרם לי במקרים מסוימים לא לקחת טיפול של כדורים חזקים כמו במקרה של כאב ברקה שנתונו ללי תערובת של כדורים שאחד מהם לאפליפסיה במרפאת כאב ראש שהוא אמר לי חד משמעתי לא לקחת ואכן אחרי מסםר חודשים המצב השתפר ללא טיפול. כמו כן נתן טיפול בכדורים בחרדה שהם יחסית לא חזקים עשה לי רע מאוד ולא מתכוון לקחת (אגב לא מבין את הקונפליט בצורת טיפול זו). אני פונה אליך כיוון ששבועיים אחרונים חלק מהבעיות חזרו ולאא יודע איך להתמודד עם זה מכמה סיבות : 1.אני מאשים את עצמי שאולי עשעתי משהוא שגרם להם לחזור למשל בעית שעורה לא מילאתי אחרי הוראות שאמרו לי לנקות יום יום את העפעפים כיוון שהיתה לי הפסקות בשעורות חוזרות של שנה בעית כאב ברקה חזרה ואני חושב שזה בגלל תקופת מעבר וצינת לילה כועס על עצמי שלא התעקשתי מספיק לסגור חלונות בלילה כי זה יכל לגרום לריב כי אשתי חם לה ועכשיוו זה מאוחר כי הכאב קיים,כאב צוואר ראיתי טלוזיה בשכיבה בתנוחה שאני יודע שיכולה לגרום לכאב לאחר מספר חודשים שהיה ל שקט. 2.לא יודע איך להתמודד עם זה שהמצב כבר היה בסדר ושוב התדרדר במיוחד מתוך ידיעה שהבעיות הנ"ל לא עוברות תוך יום יומים וכן כדורים לא ממש עזרו בעבר וגם מחמירים בעית מעי. 3.בתור בן אדם מאמין(מסורתי) יש נושא של לשון הרע ודברתי השבוע על עמית בעבודה ואז אחרי מספר ימים נחתו עלי כל הבעיות לא יכול להרפות מהמחשבה של צירוף מקרים שזה אולי קשור. 4.יש לי תופעה שתשמע טיפשית אבל צירוף המקרים גורם לי להאמין בקשר בין הדברים לפני שחזרו לי הבעיות יצא לי לדבר עם עצמי בלב ולהגיד אני שמח כי בעיה מסוימת עברה לי לחלוטין וכל פעם שאני עושה את זה הבעיה צצה לי למחרת. אשמח לקבל המלצה איך פותר בעייתי זו כדי להתקדם לאיכות חיים טובה יותר המלצה על טיפול רפואי/טיפולי שונה מהרגיל שיקדם אותי.

... כמעט חודש עבר... בודד וחסר וריק. שעות ולילות התעוותתי מהכוח שלא נותן לעצב ולדמעות, מהפחד שלא אוכל לדאוג לי, בכל זאת, הצלחתי להוציא זעקות מאולצות חצי כבושות. פרידה... עכשיו, לרגע קט, קצת רך יותר, חלש יותר, חמים, יכולתי לבקר כאן ולכתוב קצת. בעת שכזו, אשלח גם דרישת שלום חמה במיוחד, לבנות הותיקות מפעם הזכורות לי בגעגוע ובאהבה, ותודה לאיש, שלמרות ייאוש רב ואכזבות נשנות, מנסה לעזור לי מידי יום לסחוב, לחבר, להחזיק ולעבור. גשם בוא, סוריקטה

סוריקטה יקרה, הרגשתי בחסרונך. מקוה שהרגע הקט יגדל מעט, יתרחב ויוכל לכלול גם אותך. מקסים ומדהים בעיני איך גם בקושי את מוצאת כח להתעניין בשלום אחרים ולהודות ולתת. אם מותר לי לבדוק איך מתחבר הפחד (הנורא כל כך) שלא להיות יכולה לדאוג לעצמך עם היכולת המופלאה לדאוג לאחרים? במיוחד לאור ההקשר של הפרידה מזה שטיפלת ודאגת לו. והגשם כבר פה יקירה, בלילות הוא מגיע ושוטף ומנקה ומרשה לרעוד ולבכות י.

סוריקטה יקרה, הלוואי והיו לי המילים רואה את כאבך ונורא רוצה לנחם ולאסוף והגעגוע הזה והזכרונות והתחושה שמשהו נקטע ואיך אפשר לחבר שוב. זמן. אבל יש איש טוב וטיפות גשם טובות ורעננות מלמעלה כמו מילותייך שתמיד תמיד מנחמות ואוספות ומפרות ומלאות נדיבות ותבונה ואת האנשים הנפלאים כאן שצצים כמו פטריות אחרי הגשם ויודעים לחבק ולהקיף ולאסוף ולא מרפים אני כאן וכולם כאן בשבילך תמיד תמיד תמיד שלך ממרחבי ומנהרות הלב שולחת לך הרבה כוחות ורפואה רפאים

היי סוריקטה, נשמע שלא היה לך קל בתקופה האחרונה, עם הפרידה והאובדן. ובכל זאת את מצליחה להתרכך מעט, להגיע לכאן ולכתוב, וזו כבר בשורה טובה. את יודעת, נשמע לי די סמלי, שדוקא עכשיו בתקופה הקשה שאת עוברת, את מעלה בזכרונך את הבנות הותיקות מפעם, כאילו אותו הזכרון והגעגוע שאת מחפשת, אמורים לתת את המענה המתאים לנחמה שאת מאוד זקוקה לה כרגע. הלואי!! וגם השמיים נפתחים למענך.. ותפלותייך לגשם מתקבלות בברכה. (בנתיים...) שלך ואתך, גליה.

סוריקטה יקרה, כבר כמעט שלא נמצאת כאן. כשאני כן, אני קוראת בעיקר אותך. קוראת באותה חיבה וקירבה של פעם. שולחת לך חיבוק חזק לימים טובים יותר. מאחלת לך שהחמימות והרכות ימשיכו להתפשט ויביאו איתם נחמה וכוחות מחודשים. שתהיה לך שנה טובה באמת. שלך יעלה

הי, השתדלתי לחכות עד שאוכל להביא את עצמי איכשהו בצורה סבירה לכאן. אשתדל להגיב לכולם. אחת אחת, אחד ואחד. ילדה אישה יקרה, אני זוכרת שהיית איתי בהודעה אולי הכי קשה שרשמתי כאן אי פעם. היית אז, ואת פה, קרוב, גם עכשיו. שאלת שאלה חכמה וחשובה מאד שנוגעת, כך נראה לי, בלב לבו של עניין. אבל, כנראה שגם בגלל זה, לא הצלחתי להתחבר מספיק כדי לרשום תשובה טובה וקולעת... ו...המממ... פה, לעזאזל, עוד לא ירד גשם... :-( והי לך רפאים חמד, את כזאת מותק. הכלב שלי, האהוב, היה יודע להרגיש מי אוהב, מי לא רק תוקפן ומסוכן. חיות יודעות. גם ילדים יודעים. הם מזהים עוד מן האמת שבפנים. הטו?ב והרוך. דרך ההתנהגות שלהם בקרבתנו אפשר גם להרגיש. אותנו. חלקים בנו. אני מספרת על האיש הטוב, שיש, האיש שהציל את החיים שלי, האיש ששומר על האחזקה שלי, האיש שנתן לי דברים שאף אחד בחיים שלי לא, ועדיין בחלק של הזמן מתאכזבת אנושות, לא מצליחה לחוות אותו כאמפתי, ואפילו חוזרת, שוב, לאותה פרשנות/השלכה מוכרת כאילו היה הדמות שמעיפה מבטלת ורומסת. עם זאת, בכוח, מנסה מתוך נתונים מציאותיים וזיכרונות רשומים להזכיר לעצמי שזה לחלוטין אינו מתקרב לאמת, ושהוא מרשה לעצמו לאכזב ו/או לא לתת דברים מסוימים, כי הוא יודע שהוא נותן הרבה מיוחדים אחרים... הוי, הגבולות, וגם כל האינטגרציה הזאת... גליה יקרה, אכן... והלוואי שאוכל באמת למצוא איזה ייצוג פנימי של דמות טובה מספיק מהעבר שתהווה עוגן לביטחון, והלוואי שאוכל גם לדעת מה לעשות עם כמויות הזעם הללו. קצת לא הלך לי עם זה בימים האחרונים. לבד אבוד ומאיים... ... ובאים גלים של כאב חד וכאילו טרי שנשאר שם שנים. עדיין. כאב בעוצמות שמרגיש כאילו לא ניתן לעמוד בהן. וזה לא רק האובדן העכשווי. משהו הרבה יותר רציני כרוך וטמון שם. תודות רבות גם לך אודי היקר ולמה שאתה מאפשר. וואי! תוך כדי הכתיבה הגיע אליי מייל. קיבלתי הודעה חדשה מ... יעלה |רמקול| יעלה אהובה, איזו הפתעה. כמה מרגש. אם הבנתי נכונה, האם נכונות הבשורות שראיתי שם מעבר לקיר? (מציצה שם לפעמים). באמת התרגשות גדולה, והמון אצבעות להחזיק ולברך. דמעות של אושר גדול. כל כך תודה שכתבת לי. המילים שלך, תמיד, יפות ועדינות ועוטפות. משמח-עצוב כשגדלים וממשיכים איש לדרכו. לילה טוב, סוריקטה (ש... מתה מפחד)...

סוריקטה יקרה לאחרונה חסרות לי המילים. אבל גם בלעדיהן את כל הזמן במחשבות. אני חושבת שבשני אופנים, גם במחשבות על המחשבות שלך = "מטא מחשבות" (-: אבל גם ובעיקר חושבת עליך, דואגת לך, מתגעגעת אליך, רוצה את כל הטוב בשבילך. מקווה שבאיזשהו ערוץ אנרגיה מחתרתי, מגיעות אליך המחשבות האלו, יוצרות איזה אזור של חום בגוף , וגם אולי חום שמצליח קצת להמיס, לאפשר לדמעות לזלוג להן, אני כאן לאסוף אותן. מחכה להן כמו לבוא הגשם. לא עוזבת כשהן יבואו ואשאר כמה זמן שיתחשק להן להמשיך לבכות את הזעם הזה. כמה צריך משהו שיטהר את הכאב הזה. בינתיים עבר חודש. והמון מחשבות אצלי מנסות להגיע אליך, אבל משהו אצלי סתום ומקולקל בערוץ הפלט, אז עד שאתקן את הבאג (זה יעבור??) הצלחתי לתחמן את המערכת ולתת לך מילים אמנם לא שלי, אבל לפחות מילים. של אחרים... פחות אבל כואב יהודה פוליקר מילים: יהונתן גפן לחן: יהודה פוליקר לימים זה נשכח כאיננו אבל כשהערב אורב אומר לך כך בינינו פחות אבל עוד כואב על מה שנפצע בי, נפצע והגליד כמעט ואינני חושב לומדים לחיות עם זה ככה פחות אבל עוד כואב עם כוס ורקיק אפשר להמתיק אין קץ לבריחות זה לא נעלם רק רחוק או נרדם וכואב אבל פחות לא נעלם רק רחוק כואב אבל פחות פחות ועדיין, עדיין פוגע זה בא והולך את יודעת זה כואב כשאני, אני בך נוגע זה כואב כשאת נוגעת פחות ועדיין, עדיין פוגע זה בא והולך את יודעת כואב כשאני, כואב לי כשאת זה כואב כשאת נוגעת לימים זה נשכח כאיננו אבל כשהערב אורב אומר לך כך בינינו פחות אבל עוד כואב לא עד כדי אנחות ואם רע לי אני כותב כואב אבל פחות פחות אבל עוד כואב כואב אבל פחות פחות אבל עוד כואב פחות ועדיין, עדיין פוגע... שלך, אוהבת גלי

הוי... הוא הכי שהיה לי. הכי קרוב. הכי חבר. בלתי נתפס שאין לי אותו יותר... הי ילדה יפה מחממת לבבות, אני זוכרת שגם את היית איתי בעץ הכואב החשוב ההוא מאז. גם את. והיו בו מילים עוטפות כל כך מיוחדות משלך. הצלחת לגייס כוחות ואומץ לכתוב, גלי יקרה, השקעת מאמצים כבירים לתקן בך משהו כדי כן להיות פה ולמצוא מילים, וזה כלל לא מובן מאליו בעיניי, ועל כן הערכתי הגדולה שלוחה. יופי שכתבת. גם בשבילך, וגם עבורי, שזכיתי במילותייך והבנותייך. נדמה לי שאני יודעת שבמצבים ובזמנים מסוימים השקעה שכזאת עשויה להיות מאד לא קלה, בלשון המעטה; חושבני שיודעת, שלפעמים, למרות מאמצים רבים - הצלחה בשטח אין, ומתסכל שבעתיים כשמרגישים שאין אפילו מישהו לומר לו שנעשו מאמצים כאלה ולא הולך, לעתים קשה למצוא מישהו שיאמין, שיבין... וגם כל האשמה הזאת...; וכן, לפעמים נמאס לחוש ולהיות זאת שכמעט תמיד צריכה להשקיע המון כדי למצוא את ההתאמה, וכמה חזקה (וצודקת) המשאלה שלעזאזל גם מישהו אחר יבוא לקראת... ואת יודעת... אם כבר סוף סוף ולכש, צריך גם להצליח להרגיש שיש, שמישהו כן עשה צעד, למרות שאולי מעט ואולי מאוחר ואולי לא מספיק, וכמו-כן להצליח להחזיק על נפחו מבלי למחוק... אני יכולה להניח שאז גם יכול להיפתח פקק קטן ועל אף חרדות ופחדים מאכזבה, ועל אף כעסים, למילים יהיה קל יותר לשוב לזרום. אט אט. והבאגים... כך אומרים ש... את הבאגים צריך להכיר כחלק מאיתנו, ואז נרגיש מותקפים פחות, או שאיכשהו נדע, שהנזילות הבלתי נמנעות בצנרת (שיכולות להיות מאד לא נעימות) לא באמת מטביעות אותנו או ממוטטות את כל השלדה... שלך מן הלב, סוריקטה