פורום פסיכולוגיה קלינית

אודי יקר מאוד ולכל המשתתפים ..הקבועים היקרים והעוברים לרגע.. עברתי לאחל , (אמנם קצת באיחור ..) שנה טובה .. שיהיו מעלינו עננים של אושר ובריאות גופנפש שינשבו רוחות עזות של נחת ושלווה ושירדו המונים של גשמי ברכה . שנה טובה וצחורה כשלג לכולם. תודה על המקום הנפלא הזה אודי .. שעדין מאפשר ..להרגיש , להעיז .. ולהראות.(גם אם אני יותר בשקט..אני כאן) חיבוק אלייך . שרית

יש לי חברה שחולת באנורקסיה היא בתת משקל מסוכן היא הייתה בכמה אישפוזים בתל השומר ועזבה על דעת עצמה והיא ניראה לי במשקל שמסכן את חייה כי היא מקיאה דם ובתת משקל ההורים שלה רוצים לוציא לה צו מבית משפט כי היא לא רוצה לחזור לאשפוז הם יכולים לעשות את זה כן או לא כי אני בגירה אני בת 26 תודה רבה

שנה חדשה טובה אודי וכולם, שיר שמדבר אלי בתקופה האחרונה על אהבות קשות, בלתי אפשריות, גדולות מהרצון לחיות, גדולות מהרצון להיות מאושרת. http://www.youtube.com/watch?v=BUD_2ERtSzI&feature=related י.

שלום ילדה את מי את כל-כך אוהבת אם מותר לשאול ? את הרי נשואה עם ילדים..? תאהבי את עצמך ! הכי טוב

שלום כוכב, "תאהבי את עצמך! הכי טוב" זה נכון. אבל אם זה היה כל כך פשוט, אני מניחה שלאודי ולפסיכולוגים אחרים לא הייתה עבודה. שנה טובה י.

היי חמודה, אין כמו תחילת שנה, כתקופה, וכהזדמנות לוידויים ואין כמו האהבה - קשה, כואבת ובלתי אפשרית,כסיבה הכי הכי,להתוודות עליו. כי מי מתוודה על אהבה שטחית ובלתי מספקת... מאחלת לך שנת תש"ע מלאה באהבה רכה ועוטפת, ואם אפשר שתכאב פחות. תמיד נעים לקרא אותך ולדעת שלמילים יש חוזק משלהם, שבעזרתם את מצליחה להרגע ולנוח. ותודה גם לך על מילים יפות משלך.שאף פעם לא מחטיאות את המטרה.. גליה.

הי יקרה, עניתי לך אתמול, אבל יש למחשב שלי נטיה בזמן האחרון לפליטה מוקדמת אז לא הייתי בטוחה אם עבר... מסתבר שלא... אנסה לשחזר תודה על האיחולים, הם לגמרי קולעים ומתאימים. זוכרת מפעם איזכור שלך על אהבה בעייתית (מקווה שלא מבלבלת). שנה טובה י.

שלום ילדה אישה יקרה ואוו, זה אחד השירים האהובים עלי. אני חייבת לשתף אותך שאני שותפה לטעם שלך בשירים. אולי אני אהיה זקוקה לך כשותפה במסע אחר חיפוש שירים פחות כואבים, פחות סוחטים רגשית, ושבכל זאת יגעו ואפשר יהיה להרגיש אותם. פתאם נזכרתי שאפילו הבאתי לכאן שיר אחד כזה, והוא מוכן ומזומן לעמוד בראש הרשימה (הו דר פרויד). "כן היה זה לא טוב, היה רע לתפארת אם יהיה זה שנית - אל יהיה זה אחרת " איזה עוצמות רגשיות. אהבה תמיד חייבת להיות מלווה בכזה כאב? היא לא יכולה להיות רכה ומלטפת? כאילו אלו אהבות שיש בהן משהו ממגנט ומהפנט (אודי- אתה מוזמן להרחיב על השימושים שעושה היפנוזה באהבה), אבל למה מלכתחילה להמשך לכאב גדול כל כך... יקרה, מקווה בשבילך שהאהבה תוכל להיות יותר פשוטה, שאפשר יהיה לנוח בצילה. ושהיא תהיה חלק מהחיים. חלק מהאושר (ולא- החיים והאושר, רק חלקה בהם) שתהיה לך שנה טובה (אני יותר אוהבת את האיחול הזה מאשר את זה שאמורים לאחל בימים אלו, אז נשארת איתו) כאן. איתך גלי (גם כמעט השתרבב לי השם האמיתי...)

הי גלי יקרה, כן, טעם משותף בשירים וגם באגדות. משיכה דומה לעוצמות רגשיות וכואבות? יש שיר על "יש לי אהבה פשוטה" - (פעם (לפני המון שנים) היינו רוקדים אותו בריקודי עם). אבל איך אפשר להשוות אותו ל"היה רע לתפארת". את יודעת, אצלי באמת פעם היה אפשר ופשוט יותר. תודה על האיחולים. מאחלת לך אהבה רכה ומלטפת ויציבה וטובה. להתראות י.

שלום רב שמי לירון אני בת 28 . כבר מגיל צעיר ידעתי שמאוד קשה לי לשלוט על הרגשות שלי אני מאוד אמוציונאלית. ניסיתי הרבה דברים טיפול פסיכולוגי הומיאופתיה יוגה קראתי הרבה ספרים . אבל תמיד ברגע האמת אני מתפרצת ואומרת דברים איומים . ואחר כך מצטערת. העניין הוא שזה פגע כך במשפחה שלי שהתרחקנו. ואני לא יודעת לעשות את ההפרדה בין מתי מישהו כועס עלי ואז מוציאה את העצבים על אמא שלי בעיקר. אני אלימה מילולית מאוד אבל לא פיסית. ואני כבר ממש מיואשת ולא יודעת מה לעשות כי אני יודעת שאני לא רוצה לעשות את זה יותר ולא מצליחה. אז אני פונה לכאן אולי תוכלו לתת לי עצה טובה או שם של מטפל מישהו שיעזור לי. בברכה .

היי אני בן 37 נשוי פלוס שניים לפני כשמונה חודשים חבר מהעבודה בן 55 נפטר מדום לב,ומאז במהלך כל שמונת החודשים אני חיי עם הרגשה שאני הולך למות,זה מתחיל בכאבים בחזה,עובר ליד לפעמים ללסת ולגב,ואז מתחילה החרדה שמשהו הולך לקרות,בחודשים הראשונים בכל פעם שזה קרה,הזמנתי אמבולנס,שפינה אותי לבית חולים וללא שום ממצאים חריגים היו משחררים אותי הביתה,עשיתי כמעט כל בדיקה אפשרית ללב,והכל יצא תקין,איפשהו אני חיי בהרגשה שהרופאים לא מצליחים למצוא את הבעיה הלבבית שלי,כמוכן במהלך אינספור בדיקות שעשו לי נמצא שאני סובל מבעיה בקיבה שיכולה לגרום לאותם סימפטומים לפחות באופן חלקי ולדמות התקף לב,אך אני בשלי עמוק בפנים אני בטוח שיש לי בעיה לבבית ואני הולך למות בקרוב,איך ניתן להתגבר על הבעיה לבד,יש לציין שביום יום אני מתפקד בעבודה בגידול הילדים אך החששות מלווים אותי במהלך היום כל יום,ניסיתי כדור רמוטיב לחודש הייתה הקלה אבל הפסקתי,ניסיתי 3 מפגשים עם פסיכולוגית,אבל לא הרגשתי שזה עוזר לי,האם יש נוסחת קסמים להפטר מהמצב הנורא שאליו נקלעתי,אני לא בעד כדורים כימיים ,האם אני יכול לעזור לעצמי ואם כן אשמח לקבל הצעות לשיפור המצב בטווח המיידי בברכת חג שמח ושנה טובה האופטימי

לאודי מה זה טיפול דינמי ? ואיזה עוד סוגי טיפול קיימים בפסיכולוגיה או פסיכותרפיה ? תודה

מרגישה כול כך מרוקנת כאילו שום דבר לא עושה אותי מאושרת מרגישה התרחקות מהמשפחה כאילו כול אחד עסוק בעיניינו עזבתי את הבית לפני כשבועיים משכירה לבד דירה ומרגישה כול כך בודדה רק אוכלת מתסכול מרגישה שאני הולכת לאיבוד מרגישה הזוייה לחלוטין לא יודעת איך הרים את עצמי מרגישה אבודה אין לי עבודה קבועה אני מנסה להרים את עצמי כול כ קשה גם אין י ממש חברים שאני יכולה לדבר איתם

שלום, אני בן 32 ואני נשוי באושר! יש לי שני ילדים קטנים וניפלאים (טפו , טפו...). על פניו הכל בסדר. אך לאחרונה אני חש תחושה עמוקה של בדידות. בעיקר תחושת חוסר חברים. בעבר (הלא רחוק), היו לי מספר חברים, מספר לא רב אבל מספק. כיום מספר החברים הצטמצם עד כדי 0(או כך אני לפחות מרגיש) אני מוצא את עצמי תמיד יוזם שיחות טלפון ופעיליות מול אותם חברים, אך אף אחד לא יוזם דבר איתי (לא שיחות ולא פגישות). חלקם עוד בלי ילדים, ואני מבין שהם פחות יכולים להשתלב באורח החיים שלי. ואלו שכן עם ילדים כאילו שעננים אלי. ניסיתי להעמיק קשרים עם אנשים מהעבודה, אך נראה שלכולם יש חברים, או עיסוקים שממלאים את זמנם ואין להם צורך בעוד חבר, בי. יש לי עוד המון מחשבות בנושא. אני מאוד טרוד בנושא וזה כבר ממש מציק לי. מה עלי לעשות? תודה.

שלום, הוריי בשנות השישים לחייהם (+-) וחיים לא טוב כבר שנים רבות. אמי תמיד הייתה תלויה כלכלית באבי, והוא אבא שעוזר לילדיו, אך בעל לא טוב. שתלטן, כל החלטה בבית צריכה להיות תלויה בו, ואמי בגלל תלותה הכלכלית אינה יכולה לקום היום ולהתגרש. כתוצאה מכך הם גרים באזור חרא, היא סובלת שם, ואבי לא ממהר לעזוב בגלל פחדנות. אמי שקועה בדכאונות ומרגישה כלואה וחסרת ישע.. אני סובלת את כאבה ואין ביכולתי לעזור לה. אני לעתים חוששת לחייה, שתעשה משהו לעצמה.. הדיבורים עם אבי לא עוזרים - הוא בשלו והוא יחליט מתי יתבצעו שינויים. מה עליי לעשות?

שלום התחלתי טיפול לפני זמן קצר ואחת הבקשות של המטפל היתה ללדלל מיידית את הקשר האינטנסיבי עם אימי. משניסיתי להסביר לה זאת, נתקלתי בעוינות וחוסר הבנה. לאחר שלא שוחחנו מספר ימים, טילפנתי אליה והיא מסרבת לשוחח איתי. אני יודעת שזה היה צעד נכון ואני מאמינה במטפל שלי, אבל ההשלכות קצת קשות לי. איך להתמודד עם אימא שלא מבינה?

אני אייל בן 22 מהצפון , השתחררתי במרץ מהצבא ואני לפני תחילת הלימודים באוניברסיטה במרכז באוקטובר הקרוב . הבעיה שלי היא שאין לי חברים מתקופת התיכון ,תוך כדי ולאחר סיום התיכון לא יצא לי להתחבר לאיזשהי קבוצה מסוימת כמו שבדר"כ קורה איתה בדרך כלל יוצאים ומבלים ביחד . בין סיום התיכון לצבא היה לי תקופה ארוכה שבה גם לא שמרתי על קשר עם מישהו מהתיכון . לאורך השירות הצבאי שלי הכרתי כמובן חברים שונים וחדשים אבל לא ברמה של פגישות ושמירה על קשר לאחר שעות הפעילות של היחידה . כך נוצר מצב שבו השתחררתי ללא מעגל קרוב של חברים ואני מתנהל בחיי האישיים די לבד . לאחר השחרור הרגשתי כי ברצוני לבצע שינוי חד בחיי וכן ליצור לעצמי מעגל של חברים , העניין הוא שאני לא סגור על הדרך הנכונה באמת לפתור וליצור כזה מעגל , כאשר אין לך מסגרת של לימודים בתיכון או צבא . אני יודע שבאוניברסיטה אני אפגוש אנשים חדשים , אבל העניין הוא שאני מעדיף ליצור מעגל של חברים באיזור מגוריי בצפון שיהיה בלי קשר לחברים מהאוניברסיטה , וכמו כן אני שוקל על דחיית הלימודים לשנה הבאה ובשנה הקרובה לטייל ולעבוד יותר . העניין הוא שבשנה הזאת יהיה עוד יותר בעייתי להתחבר למעגל חברים בגלל שאין מסגרת שתתמוך בזה כך שאני לא רוצה לעבוד ולטייל ותוך כדי עדיין לא להישאר באותו מצב שאני נמצא בו עכשיו ללא מעגל חברים . יש לציין שאני בנאדם חברותי ונחמד , נראה טוב וגם חבר טוב , הסיבה למצב היא לדעתי שעברתי 5 בתי ספר לאורך הלימודים שלי וכך לא נוצר לי להתחבר לקבוצת חברי ילדות . אופציה שאני שוקל היא ליצור קשר עם חברים מהעבר מהצבא ומקורסים שעברתי תוך כדי הצבא אבל נראה לי קצת מוזר ליפול על בנאדם ככה משום מקום . אשמח קבל את עצתך . תודה מראש ויום טוב .

אני נמצאת בתחילתו של טיפול דינמי קצר-מועד - פגישה שלישית מתוך 12. מקריאה של חומר בנושא הבנתי שיצירת ברית טיפולית בשלב מוקדם של הטיפול חשובה מאד להצלחתו. כרגע אינני חשה עדיין אמון כלפי המטפלת, ואני מסופקת מאד אם היא מסוגלת לגלות אכפתיות כלפי, בייחוד כאשר באופק נראה בברור סיומו של הטיפול. לא מזמן סיימתי טיפול ארוך מאד, וסוגית האמון היתה אחד הנושאים המרכזיים בו - נדרשו ארבע שנים עד שיכולתי להאמין ולתת אמון. שאלותי: 1) לאור הנ''ל, האם מטופל המתקשה ביצירת יחסי אמון יפיק תועלת מטיפול קצר-מועד? 2) האם ישנה התמחות מיוחדת לטיפולים קצרי-מועד, או שמא הכשרה כזו ניתנת לכל פסיכולוג במהלך הסטאז' / ההתמחות? שנה טובה, רינת

אני אישה ערביה אני אישה בת 44 רווקה חיה בכפר ערבי בירושלים ,יש לי בעיות עם ההורים וגםצ בכפר בגלל שאני אישה ליברלית ומתנהגת לא לפי המסורת והכלליםן,בעקבות זה אני פניתי לעזרה מקצועית לפסיכולוג קליני שהוא מבוגר ממני ב33 שנים הכרתי איתו לפני 7 שנים . בהתחלה הוא תמך בי ועזר לי אבל במשך הזמן שהיתי באה אליו לפגישות בבית שלו הוא גבר גרוש חי לבד אין לו קלינקה פרטית ,אני לא יודעת אם הוא מקבל אנשים חוץ ממני הכרתי אותו דרך דפי זהב.בהתחלה הוא ניסה להצתמד אלי אבל אני הערתי לו והוא כל הזמן אמר לי כמה אני יפה וכמה אני חתיכה אבל אני לא שמתי לב והמשכתי להגיע לפגישות לעיתים רחוקים.היום לאחר 7 שנים באתי אליו לפגישה והוא אמר לי כמה אני חתיכה והתחלנו לדבר ואז דיברתי על ללמוד ציור ואז הוא אמר לי לקום והסתכל על התמונה שיש על הקיר והוא התחיל להסתכל על הגוף שלי לאחר חצי שעה מהפגישה הוא אמר לי בואי נזדקן ביחד. את האמת אני קצת מבולבלת לא יודעת מה לעשות האם ללכת אליו או להפסיק .אני מבקשת הנחיה ,אני מבקשת לדעת מה עולה לו בראש. תודה מראש לילה

אודי יקר וכל המשוטטים הפעם פורמלית משהו... אבל קודם כל תלונות: שונאת חגים- והם שונאים אותי. לא מסתדרת עם מחזוריות. מבחינתי השנה עדיין לא התחילה וכנראה גם לא תתחיל לעולם. ככה זה כשנמצאים במצב לימינלי כרוני. שיטוט מעגלי אינסופי. חגיגיות- לא מצליחה לייצר אפילו באופן מלאכותי. ראש של דג- תרחמו עליו בבקשה השנה. רימון- מתקתק ואנטיאוקסידנטי. אני זקוקה לנוגד חמצון עצמי. שנה טובה- מעדיפה שינה טובה במקום. זהו, עכשיו הגיע תור הברכות: אודי- מאחלת לך שנה נפלאה. שמחה על היותך. לא יודעת איפה הייתי היום בלי הפורום הזה. יצרת פלנטה אלטרנטיבית שגם חייזרית כמוני מצליחה להרגיש בה מובנת ואפילו קצת בבית. מודה על כל המילים החכמות וכל השירים. מעריכה מאוד את פועלך (עכשיו אני בטח נשמעת כמו שרת החינוך). ולכל הגולשים והחברים היקרים- זוכרת את החיבוק הגדול שלכם ולא שוכחת. לוקחת אותו איתי. אולי יום יבוא ואצליח גם אני לחבק את עצמי. תעברו את החג בשלום ואף יותר מזה. מעריכה אתכם המון. ואי אפשר בלי איזה לינק קטן (אודי- ביססת אצלנו הרגלים נאותים) אחד או שניים בהוקרה: http://image63.webshots.com/63/0/93/10/488409310nyRQZc_fs.jpg http://www.news1.co.il/uploadimages/NFC-729335963726044.jpg שנה מיטיבה רפאים

שנה טובה גם לך רפאים יקרה, רוח ידידותית חכמה ויצירתית שכמוך. סינדרלה מודרנית יפה ועם כוחות שמתגלים ומתגלים. מצטרפת לתודה על היותך וגם על הדלעות י.

היי, תודה על השנות טובות- גם לך מאחלת שקט וידידות עם כל השדים החיצוניים והפנימיים. רפאים

היי רפאים, את מתוקה כמו הרימון שאכלתי החג, הפעם הצלחתי להשיג אותם יותר מתוקים. דבש אני פחות אוהבת, אבל איכשהו הצלחתי לבלוע עם התפוח. ובכלל, בחג הזה אני בסימן של מתיקות מירבית, ומה לא עושים כדי שתהיה לנו שנה מתוקה באמת, אבל בסופו של דבר זהו מתוק שמשאיר אותי עם קלוריות עודפות, ואופוריה מתקתקה. כי כל השנים אצלי נראות אותו הדבר. ובכל זאת, לא מאבדת את התקווה,(עדיין)וכל שנה, מחדש, מעמיסה על עצמי מהמתוק הנל, בתוספת של ברכות ואיחולים לשנה מתוקה - יש דבר כזה??? טוב, אני מבינה שאת לא ממש אוהבת חגים, ולמען האמת גם אני לא משתגעת עליהם, ואולי מסיבות שונות משלך, ובכל זאת אי אפשר בלי הברכות המסורתיות לשנה החדשה, ואם את מעדיפה שינה טובה במקום(ואני מאוד יכולה להבין אותך) אז הנה לך ברכה לשינה טובה, וחלומות מתוקים - והלואי כל השנה. שלך, גליה.

תודה על הברכות והאיחולים- דווקא התעוררתי בקריאתם. שנה ושינה טובה גם לך גליה עם קלוריות רוחניות עודפות (אין כמו להשמין מבפנים..) ונהר שמתשתנה מדי פעם כשנכנסים אליו... רפאים

אודי והחברות, רק עברתי כדי לאחל שנה טובה. מקווה ששלומכם בטוב (סביר? נסבל?), ושהשנה החדשה תתחיל עבורכם הכי חלק ומוצלח שאפשר. TM.

קרה הרבה בזמן הזה. אני לא יודעת מה נכון יותר לכתוב; עדיין קורה או כבר לא קורה. בשלב מסוים בדרך איבדתי את הרצון לחיות. לגמרי. אני כבר לא ממש זוכרת מה המשמעות של לישון כמו שצריך. אני לא ממש אוכלת כבר חודש וחצי. זה לא מעניין במקרה הטוב, ופשוט דוחה במקרה הפחות הטוב. היא לא נלחמת איתי, אלא את המלחמה שאמורה להיות שלי. מיום ליום. גם במהלך החג דיברנו, כל יום, בטלפון. בשבילה זו היתה תעודת ביטוח - פשוט לוודא שאני עדיין בחיים. היא גררה אותי, בשלב מסוים, בחזרה לעוד פגישה עם ד"ר הודיני... גררה במובן שהיא באה ולקחה אותי מהבית ונסענו אליו ביחד. מסתבר שזה היה לשווא. לא הנסיעה איתה - הפגישה איתו. אני לא מבטיחה לה כלום. היא יודעת שממני לא מקבלים הבטחות, שאני לא יכולה לעמוד בהן. פשוט כבר לא נשאר כלום. וזהו... לא רוצה להכביד יותר מדי. בטח שלא בימים אלה, שלא ממש ברור אם בכלל יהיה מחר. אבל משאירה גם את זה, כי קול כזה תמיד טוב לשמוע: http://www.youtube.com/watch?v=kkCmE8thwFg

שנה טובה לך טימי, אני מקווה שלא מדובר רק בהצצה חטופה.. כיף לראות אותך שוב, ביי בנתיים, גליה.

הי טימי, שנה טובה גם לך. את חסרה כאן. אני מקווה שאת בטוב (אולי אפילו טוב מאד?) י.

היי רק עברת?... חיבוק של פגישה מחודשת...

יקרה , נעים לראות את שמך כאן .. שתהא לך , שנה מוצלחת ונהדרת. שלך שרית

שלום twisted mind יקרה תראי איך לכבודך יוצאים מכל החלונות, דיירים ותיקים וחדשים, בישנים ובטוחים, כולם קוראים בשמך, שמחים על בואך מרוב צעקות מהחלונות אני פוחדת שאותי לא יראו ולא ישמעו אבל אני גם כאן מנופפת, ואפילו עוד מעט ארד לשביל הגישה עם עוגת-ברוכה-הבאה, שהוכנה במיוחד בשבילך, ואם אפשר אצרף אליה גם חיבוק ונשיקה. שתהיה שנה נפלאה גלי

שלום ושנה טובה, מזה 7 שנים רודף אותי קשר עם בן זוג אלים. אני גרושה מבעל אלים. מבעלי לא היתה לי בעיה להתגרש עם 3 ילדים. מאוד שלמה על הפירוד. היום אני נאבקת להתנתק מגבר אלים, כפייתי, מטריד וכופה עלי מין, יש לו התפרצויות זעם ללא סיבה. יש לי את כל הסיבות שבעולם לרצות לעזוב אותו, אך זה לא קרה עד היום. האירוע האחרון השבוע , הבהיר לי שיש לי בעיה רצינית.אני זקוקה לתמיכה רגשית להתנתק ממנו. בעבר הייתי בטיפול במשך שנה וזה עזר לשנתיים אך לא לגמרי כי לא התנתקתי ממנו לחלוטין. הוא דאג להיות כל הזמן ברקע וכנראה נתתי לזה לקרות. אין לי ספק שזה הגבר . הבעיה טמונה בחוסר העיקביות שלי, או בחולשה שלי ובצורך שלי לקשר אנושי. אני מתנתקת ממנו, מידעת אותו ונשבעת שהפעם זהו. אך אחרי שבועיים שלושה או חודש, הוא מצליח לדבר איתי ולשכנע אותי שאי אפשר לחיות בנפרד ולא חשוב מה אעשה. הוא לא משכנע אותי אך עובדה אני נפגשת ובפעם האחרונה טעיתי בגדול כששכבתי איתו. אחרי הפעם הראשונה הוא מנסה לכפות עלי מין באופן קבוע ואז אני בורחת ולא מסכימה לתנאיו. אני נפגעת ומרגישה מושפלת מבקשותיו החוזרות ומהלחץ שלו בנושא המין, ללא התחשבות ברצונותי.בפעם האחרונה הוא דיבר על הצורך ללכת לטיפול בנושא כי הבעיה היחידה בינינו ביא בנושא חוסר תאום מיני וחוץ מזה הכל בסדר.לאחר שמחדשים את הקשר, הוא מנסה להכתיב לי מתי לקיים יחסים ואם אני לא מסכימה אז הוא לא עונה לטלפונים, מתנתק ולא מתקשר- מעניש אותי . היחס הזה משגע אותי, מערער את נפשי, אני נפגעת מהזלזול ברגשותי, מהגסות וחוסר ההבנה,אך כמו שאמרתי אני צריכה להתמקד בי ולא בו , כי בידי לפתור את העניין. אותו לא אוכל לשנות.

אני כל כך מתגעגעת.. זה צורב, כל כך צורב.. עמוק בלב, בבטן, במוח, ברגשות.. ואין לי מושג מה עושים עם זה.. מה???? בבקשה אודי.. תעזור לי.. :(

ללה ללה ללה לא יודעת כבר מי אני לא יודעת מה אני רוצה לא יודעת במה להאמין ובמי להאמין רעש לי, מעורבב לי, אני מרגישה כאילו בלעתי גדוד של גמדים וכולם צועקים וכולם הולכים לכל מיני כיוונים וכולם רוצים דברים וחלק בוכים וחלק צוחקים וחלק אדישים וחלק מפחדים נורא. הם עושים לי מדורה שם בפנים בערך סביב הטבור. זה שורף נורא. ואני, כלואה במגדל גבוה עשוי אבנים יקרות וחדות והנסיך שומר עלי. אני מוגנת. אז ממה אני מפחדת? אולי מהגמדים? אולי ממני. אין דבר כזה גמדים. אין דבר כזה מפלצות. גם לא פיות טובות. ומה אני, ומי אני ואיפה אמצא את מה שאני מחפשת אם אין כאן אף מראה שלא מעוותת את המציאות. מציאות? הלו מישהו שם בחוץ? יש מציאות? מהי? רועדת, חם לי ואני רועדת. אולי זו אני בכלל שעשויה מאבנים יקרות ושורטות. זה לא מגדל בו אני נעולה. זאת אני שנועלת. אני המכשפה שאוכלת ילדים תמימים שרק רצו ממתקים. היופי שלי מטעה. בעיקר אותי. אני לא רואה אותו. אני חושבת שאני שקופה ואבודה. הם חושבים שאני יפה וטובה. חוץ ממנו, הוא חושב שאני יפה ורעה. איפה המראה כשצריכים אחת כזו.

אז תגידי" לו " ..שפה את לא מרגישה לי בכלל מכשפה... גם אני חושבת שאת יפה מבפנים ואפילו טובה .. חוצמזה , אפשר להושיט לך מפתח אחר ונוסף.... שיפתח בעדינות את דלת המגדל וישחרר ממך את הפחד?... אני.. המראה החדשה :-) ? שנה טובה יקרה עם כמה שפחות רעש ובלאגנים שרית

שריתי יקרה, תודה על המפתח והמראה החדשה, אולי יום אחד אכן אוכל להשתמש בהם. ובעיקר תודה שאת כאן זה פחות מפחיד ויותר מאורגן לי ככה שנה רגועה ושמחה גם לך י.

הי אודי, תודה שאתה כאן. עיניים שהן מראה מיטיבה. "היכן באמת יש מראה מיטיבה, כזו שאינה מעוותת, כזו שמשקפת לנו את עצמנו טובים?" עכשיו כשקצת נרגעה השירה המעצבנת של הגמדים בראש שלי, אולי אוכל להסביר טוב יותר, שבשבילי מראה שאינה מעוותת לא תשקף אותי טובה. בטח לא רק טובה. וזה בסדר לי בדרך כלל. אודי, מותר לי להיות ילדה רעה לפעמים? הנסיך לא מרשה. נסיכות הן תמיד יפות וטובות. הנסיך שומר שלא יארע רע לנסיכתו ובעיקר שהיא לא תהיה רעה. ההוא לעומת זאת, שרואה אותי רעה, נראה לי שאוהב אותי רעה. טוב עכשיו הברחתי אותו גם. והברחתי גם חלק ממני. לילה טוב לפסיכולוג הטוב וחלומות נעימים י.

הי ילדה ואשה, אני לא חושבת שזה רעיון טוב להציץ עלייך דרך המראה "שלך". אני דוקא אוהבת להביט בך דרך "מסך הפלאים" של הפורום. ומה שאני רואה זה - פעם אשה, ופעם ילדה, אבל תמיד תמיד טובה ונדיבה. את משרה אוירה נעימה וידידותית, ונדמה לי, ואני מקוה שאיני טועה - זו את האמיתית, וגם ,אם אולי, או לפעמים,(ואני לגמרי לא בטוחה) נכנס בך הילד הרע?? - אז מה..!! שתהיה לך שנה טובה ומתוקה, ותמשיכי להיות כמו שאת, כי את באמת בסדר. לגמרי בעדך, גליה.

היי ילדה אשה... מסכימה עם כל הכותבים לפני אבל גם מכירה מאוד את התחושה של לשכוח את כל החלקים האחרים כשמישהו חיצוני דווקא מתמקד באיזה חלק שלך ועושה עליו זום, ואז כל הפרופורציות אובדות כי את כבר לא בקשר אתם. שוכחת מי את. שוכחת את המכלול. מותר לך לא להיות נסיכה לפעמים ועדיין לא להיות 'רעה'. אבל את בטח יודעת את זה. ולכן גם מותר לך להקשיב למה שאומרים פה החברים שמכירים כמה חלקים טובים ויקרים בך שאת מביאה אותם פה מדי שבוע. אני זכיתי להכיר מהם הרבה. הם קיימים מאוד. אונטולוגית, פסיכולוגית ולללוגית. שנה מיטיבה עם פיות טובות ושדונים קטנים ובלתי מזיקים רפאים

הי גליה, תודה רבה לך על המחשבות הטובות ועל כך שאכפת לך. כנראה, כשמוטרף ורועש פשוט צריך לבוא לכאן והקול שלך ירגיע ויגיד שיהיה בסדר. קוראת את מה שאת כותבת כאן וזה תמיד מלא אכפתיות ומלא נ לילה טוב ושנה טובה גם לך

גליה הי, תודה רבה לך על שאת כאן ואת תומכת ואכפתית. נראה לי שכשהכל מוטרף ורועש בפנים אפשר פשוט לבוא לכאן ולהרגע. קוראת אותך ותמיד יש לך את האכפתיות הזו והנתינה והיופי של המילים לגמרי מרגישה את הבעד והביחד שנה טובה ומלאת שמחה לך גליה היפה י.

הי ילדה יקרה, מי פגע, שכך את כועסת-מפורקת-בודדה? ... הו, "מראה מראה שעל הקיר" מראה ריאלית בוודאי תראה שיש גם רע, אחרת זו מראה שקרית. השאלה היא האם את בוחרת להיצמד במיוחד לרע שהיא משקפת ואולי איזה קול בך ינפנף בכך במן איזו גאוות ניצחון רווית בוז וזעם. לא תמיד קל להתמודד עם מוגבלותו של הטוב ושל האהבה (האהבה ולא ההקרבה האינסופית, שלעתים, נראה לי שניתן לראות דווקא אותה כאנכיות איזושהיא). והמשיכה לחלק הרע? כי להיות רעה זה מרגש בעוצמות? כי ל"להיות רעה" אין גבול ואת יכולה להישאר עם זה בפנטזיה עד לשמיים? כי ב"להיות רעה" יש משהו שמפתה את השני להתקרב-להתמזג, להפוך לשניים שהם אחד? ואולי "להיות רעה" הווה אומר לשים גבול, ובעצם הוא הכי שפוי שיש (אך מנגד קולות האשמה מושכים להם...) מחשבות מלבי... שנה טובה לך ילדה טובה ויפה :-) סוריקטה

הוי סוריקטה הטובה והחכמה מה היה קורה כאן בלעדייך. איך את מביאה דברים מעולמך ומחשבות מליבך (תמיד בעדינות, בלי יומרה ובצניעות) והן כאילו דיברתי מעולמי ומליבי. שנה טובה ותודה שאת כאן י.

היי ילדה.. מה עובר עליך, הלו? אנחנו שומעים אותך, ומותר לך להשתולל מידי פעם הרי באמת לא ייתכן שהכל אצלך כל כך טוב... סתם ... תרגישי טוב להתחרפן.. איתך

הי רויטלי, כתבתי לך בחג - משום מה לא עלה...אז משחזרת תודה רבה שאיתי. מרגיש לי שכאן באמת אפשר להתחרפן.ולך כרגיל יש מילה טובה. ואת יודעת, מעניין שאת אומרת "הרי לא יתכן שאצלך הכל כל כך טוב" לי מרגיש שבדרך כלל אני מתפרקת כאן והנה את רואה את זה תמיד כל כך טוב. חג שמח י.

היי לך ילדה אישה :) את מעבירה אנרגיות טובות ככה, איך שאת.. אני זוכרת את ההודעה הראשונה שלך בו ספרת על הפסיכולוג שאמר לך שהוא לא יכול לחבק את הילדה שבך בגלל האישה שאת... ואז החלטת לקרוא לעצמך ילדה אישה.. ומיד התאהבתי בשם הזה ומבה שאת מעבירה.. השם שלך, הוא כל כך משלים.. בעיני אני רואה בו את הצד החיובי של האמביוולנטיות הטבועה בנו האנשים.. אל תשתני... יש בך יחודיות יחודית.. היי את. שנה מקסימה :) ~נילי~

הי נילי יקרה, תודה מקרב לב. התרגשתי מאד לקרוא את המילים שלך. כמה חום ואהבה. הרגשתי מחוברת וקיימת. שנה של אהבה ושמחה ושלווה י.

לאישה ילדה קראתי פוסטים שלך, ציינת שהיית רוצה לחתום בשמך האמיתי. למה ? סתם תהיתי.. שנה טובה

הי, למה? כי לפעמים אני מרגישה כל כך קרובה עם אנשים מסוימים כאן שמרגיש לי נכון יותר להיות בשמי שלי. ולמה התהיה? (בפורום של פסיכולוגיה קלינית אין "סתם תהיתי") שנה טובה י.

לאודי שלום אני כל כך שונאת אותה. שלחתי לה מתנה לחג אפילו תודה היא לא אמרה. בכל אופן חג שמח ושנה טובה יותר. מחנה

שלום, ניסיתי את שיטת הביופידבק ועלו בי כמה שאלות. בתחושה שלי אני מצליחה 'לרמות' את המכשיר באופן כ"כ משכנע שטכניקת הנשימות שלי מורידה את הגרף שוב ושוב די במהירות ולשביעות רצונה של המטפלת. למרות שהגוף כביכול נמצא במצב רגוע, המחשבה לא מרפה באמת כאילו נוצר עוד פיצול נוסף שלא מצליח להתיישב עם הדעת. אז איזו חרדה זו שמצליחה להערים על הגוף? האם בוטלה החרדה הסימפטומטית ונשארו שרידי חרדה רוחנית שאינה מצליחה לקבל אינדיקציה ע"י מכשיר...? עניין פילוסופי אמנם אבל גם קשור לאיכות חיים קונקרטית. ובקיצור, האם ביופידבק לא יוצרת רווחה נפשית כביכול? תודה

למתקשה להבין שאלתך מצויינת אך קשה לי לתת תשובה מקצועית ואחראית מאחר ואיני מכיר את בעייתך כמו כן איני יודע מהי הכשרתה של המטפלת ובאילו מודלים של המכשור השתמשה. אשמח לקבל ולתת יותר פרטים על מנת לתת לך תשובה מקצועית לשאלתך. תודה על פנייתך בברכה חמה ד"ר יגאל גליקסמן 0546670570 www.gliksman.co.il

שלום ד"ר בונשטיין, אני גבר בן 28, לפני כשלושה חודשים חזרתי מארה"ב אחרי תקופה שם חייתי כשנתיים . כשלושה חודשים שקדמו לבואי התחלתי לחוש תחושות חוסר מיצוי עצמי, דיכאון וכו'... מצאתי את עצמי מאוד מופנם ומעדיף להעביר את הזמן שלי ביחידות עם עצמי, העבודה אשר בה עבדתי שם כללה אינטראקציה יום יומית מול אנשים, כל עוד הייתי עסוק הכל היה יחסית בסדר, אך כשהייתי בא הביתה אחרי יום עבודה, שוב נסגרתי בבית... אני מעשן מריחואנה כבר שנים אבל מעודי לא עישנתי בכמות שאני מעשן היום... אני רוצה להפסיק אבל כל יום אני מרגיש שזה מה שיעזור לי להתמודד עם המחשבות טוב יותר וחוזר חלילה... חשבתי שחזרה לארץ תפתור את בעיותיי עם הסביבה התומכת, משפחה וכו'... אני מגלה שהמצב מחמיר... אני מחוסר עבודה מזה כשלושה חודשים, שום דבר פשוט לא מספיק טוב לי... שלחתי קצת קו"ח אבל גם כשחוזרים אליי אין לי רצון לבדוק אפילו במה מדובר.... היו לי ימי דיכאון אשר פשוט לא יכלתי או לא רציתי בעצם אפילו להזיז את היד כדי לבצע פעולה פשוטה... היו גם ימים טובים אשר חשתי אמביציה לעשות דברים, דברים אשר התגלו סרי טעם זמן קצר לאחר מכן... אני מחליט החלטות והן מאבדות כל משמעות כשחולף הזמן, ממש לא יציב. במר מצבי הלכתי לייעוץ פסיכיאטרי, הרופאה רשמה לי כדורי ויפאקס, נטלתי במשל יום אחד ואז הפסקתי... רק התמכרות נוספת זה מה שחסר לי... אין לי קשר זוגי רציני רק מישהי אחת אשר עמה אני נפגש לפרקים, מי תיקח אותי??? בלי רכב... בלי עבודה... אני מסתכל על חברים שלי והם במקום אחר... אני עדיין רק מנסה בזמן שהם עושים... חזרתי לארץ בחזרה לגור עם אימי, דבר המתסכל אותי עוד יותר. אמא שלי אישה נפלאה אבל זה פשוט לא זה...כל סדר היום שלי מתבסס על התפר בין כלום לשום דבר, רק טלויזיה, מחשב, לפעמים טיול קצר ברגל וזהו. בחיים לא הייתי במצב הזה, תמיד עבדתי, תמיד הובלתי והיום אני מרגיש כמו הזנב... אני חווה התפרצויות זעם, פשוט אני מרגיש שהכל גואה בתוכי והדרך היחידה להתמודדות מבחינתי זה להוציא את הכעס על כל האנשים הקרובים אליי, ממש רע לי עם זה משום שאפילו קשה לי להתנצל על כך :( חשבתי לנסוע שוב אבל אני יודע שזאת בריחה, אני רוצה להתמודד עם המצב אבל אין לי שמץ של מושג מה לעשות. נמאס לי... אני מסתכל על עצמי כעת ושואל - מה אם זה מצב קבוע?? יכול להיות שככה אשאר כל החיים??? נ.ב. אם תציע לי ללכת לפסיכולוג אני אפילו לא יודע אם זה יעזור, נראה לי שאני דפוק לחלוטין. תודה ושתהיה שנה טובה.

אודי יקירי, אנסה ליישם את עניין הפסיכולוג למרות שאיני בטוח שזה יעזור. החלטתי להפסיק לעשן, עדיף להתפכח ולהתמודד מאשר להרקב במחשבות... שנה חדשה התחלה חדשה. תודה לך, שנה טובה.

הי אודי, אני מהנחבאים,אז יוצאת במיוחד מהקונכיה לאחל שנה טובה וחג שמח. נהנית לקרוא אותך ,עוד לא ממש יכולה לכתוב. אביב.

ו... שנדע להחזיק-לא-להשליך את הנזקקות שלנו לאהבה; ושנדע צניעות ופשרה "כמה חזקים כשנזכרים שחלשים, וכמה קלים לאהוב"

שנה טובה, מאחלת לנו שנה שכל החלומות יתגשמו- חוץ מאחד- שישאר על מה לחלום. שנה של התרגשות ועוצמות - אבל שאפשר יהיה גם לישון בשקט בלילה ותודה י.

מנצח...

להסתדר איתו????????? אין מצב!! אין קיום משותף לשנינו. או הוא או אני. כבר לא בטוחה במי לבחור.

שלום, אני בת 36,נשואה + 1, אקדמאית. בעברי לימודים לשני תארים ראשונים. כיום במבט לאחר אינני יודעת מדוע למדתי כל כך הרבה שנים ומדוע סברתי כי השקעה בלימודים עצמם ומרדף אחר ציונים יביא לי את הגאולה בעוד שאנשים כבר "התברגו" והתמקמו להם בעבודות ואילו אני נותרתי סטודנטית נצחית. אני עובדת במקצוע שלי במקום ציבורי רק בשנה וחצי האחרונות ואני בת 36. הפער הזה גורם אצלי מתח וכעס עצמי ועל העולם כלומר על המזל שלי, הצ'נס שלי. אני תחרותית וכואב לי כיום לראות נשים בגילי ממוקמות היטב במשרות נוחות אשר יוצאות הביתה בשעות נוחות לקחת את ילדיהן והן מאושרות. יש לי שתיים או שלוש דוגמאות כאלה כלומר לא דמיוני אלא נשים שאני מקנאה בהן. בעברי ממש לא היתי מקנאה באנשים...להיפך, סברתי שחיי מעניינים, שהדלתות פתוחות עבורי ונהניתי לחפש את עצמי. כיום, כאשר אני אם לילדה ובהריון מתקדם, ונטל פרנסת הבית רובץ גם עלי וזה גם לא מספיק לנו, אני כבר לא אוהבת שהכל פתוח. להיפך. אינני יודעת האם בעייתי היא תעסוקה גרידא או בעיה נפשית. אני כן יודעת שאני ממש סובלת. לא אוהבת את העבודה שלי, משעמם לי בה. יש לה יתרונות, שעות נוחות, ממונה נח, חסנורות,משעמם, חוזה זמני למספר שנים (שש שנים). אני בכעסים עצמיים קשים שכן לא ידעתי לאחר צבא למשל באיזו דרך לבחור. האמת לא היה לי עם מי להתייעץ, הורים לא משכילים, אב לא מתפקד וקשיים נוספים רבים וקשים. אני מכירה בכישוריי ואלה אינם באים לידי ביטוי והנפש משועממת. מה עלי לעשות? תודה רבה מראש ושנה טובה. מיטל

שלום ד"ר בונשטיין, אני אם ל2 ילדים מקסימים ומתוקים, אני עובדת משרה מלאה בתחום המחשבים. לפי כחצי שנה עברתי משבר והיו לי חרדות ונדודי שינה, הלכתי לטיפול בעת הוריי וקיבלתי מרשם ללוריוון ופרפנאן וכעת לפי ההמלצות אני לוקחת רק פרפנאן לפני השינה. החרדות ונדודי השינה עברו ועכשיו אני מתפקדת כרגיל. העניין שבזמן האחרון נחשפתי לכתבות בעניין ייעוד והגשמה עצמית וזה גורם לי להרגיש פספוס ורצון עז לעבוד במה שאני באמת אוהבת. כרגע אני עובדת במקום שאני לא אוהבת, לא תמיד יש לי עבודה ואני מרגישה מבוזבזת...זה גורם לי לתסכול ותחושת מחנק.ניסיתי לחפש עבודה ללא הועיל. אני לא יודעת אם אני מתפנקת או שבאמת מגיע לי להרגיש טוב במקום העבודה ולא להיות ממורמרת כל הזמן בגלל זה. תודה מראש ושתהיה שנה טובה לכולנו!

את קיימת ולכן מגיע לך לחיות את החיים במלואם!!! אני אומרת את המשפט הזה ... עכשיו גם לעצמי.. זה לא פשוט, צריך להיות חזקים.. לפעמים גם לנוח.. אבל לא לוותר. אין סיבה בעולם שתצדיק מצב בו את לא מקבלת את צרכייך האמיתיים. שנה טובה.. ~נילי~

שלום רב... אני כמעט בת 20.. הוריי התגרשו בגיל 4 ואין לי אחים. מגיל קטן (13-14) התחלתי להראות סימנים של אי יציבות במסגרת. יותר מאוחר התחלתי להסתובב בחברה עבריינית, התחלתי להפגין אלימות אומנם לא רבה אבל בהתקפי זעם שדי לא מאפיינים את גיל 15. התקשיתי לעמוד בכל מסגרת שהצבתי לעצמי ונטיתי לדיכאונות. כשהתגייסתי לצבא הדיכאון ומצבי הרוח הקיצוניים התגברו. בסופו של דבר אחרי כמה חודשים שוחררתי על סעיף נפשי. אחד הדברים שתמיד איפיינו אותי זה אדישות קיצונית, שאפילו ההורים שלי טוענים שהם מפחדים מהאדישות הזאת. אתמול החלטתי להסתכל בדף שצילמתי לעצמי שקיבלתי מהצבא ואז בעצם נזכרתי במה שכתבו עליי, נכנסתי וקראתי הכל ודיי הייתי בהלם כי הכל התאים לי. מה שנכתב זה - "בעלת אישיות אקסטרוורטית עם קווים דיסוציאליים עמוקים (קריטי)" כל הלילה קראתי על ההפרעות האלה וראיתי שאין ממש מה לעשות. איפה אני יכולה לדבר עם אנשים שהם כמוני ? שיסבירו לי... איך משתלטים על הזעם והמצבי רוח הבלתי מוסברים.. סליחה שכתבתי המון, אני פשוט בהלם בזה.

היי אודי.. קודם כל תודה... מה זאת אומרת לדבר פה עם חברי הפורום? הכוונה איפה אני יכולה למצוא אנשים עם ההפרעה הזאת שייתנו לי עצות....הבנתי שזה נדיר.... האמת שאני יודעת שעצות לא יעזרו.... אני בהלם.. זה בדיוק מה שהיה לבן דוד שלי (שאגב נפטר בטרם עת מטיפול לא נכון)... מה שיש לי, זה נדיר אצל בנות ? הבנתי שכן..... המשך לילה נעים...

אודי שלום, לאחרונה סיימתי את לימודי בתחום טיפולי כלשהו. אני נמצאת בטיפול יותר משנה. הטיפול הזה מעיק וקשה ובמהלכו נודע לי שיש לי הפרעה דיסוציאטיבית (אני שונאת את ההגדרה הזו). בזמן האחרון המועקה גברה עם ההתחזקות של תלות במטפל, המועקה כל כך גדולה שאני חושבת לעזוב את הטיפול ולעזזאל עם הצורך המקצועי והאישי שיש בטיפול למי שכבר עובדת כמטפלת בעצמה, וגם בתור אמא די בעייתית . אני מרגישה עלובה ופתטית ומאוד מושפלת (התגובה שלי נראית לי לא מתאימה ומוגזמת). אני לא רוצה (וגם די פוחדת ) להטריד את המטפל ולהתקשר אליו למרות שאני נמצאת במצב נפשי/רגשי קשה ביותר כרגע. מה אני יכולה לעשות עם זה?

שלום אודי, (נאלצתי לשנות קצת את השם כי שכחתי את הסיסמה והייתי צריכה להתחבר מחדש השתמשתי בכתובת המייל של בעלי אז אל תשלח לו כלום) תודה לך, בסוף לא התקשרתי, כמובן שאתה צודק בקשר לנזקקות.לצערי נושא התלות בטיפול מייסר אותי מאוד למרות המודעות.

ללא מילים, ללא אויר !!! פה וכל כך שם !!!

הי אודי, עבר חודש מאז ראיתי אותה בפעם האחרונה. למעט שיחת טלפון קצרצרה של חצי דקה לפני כשבועיים וחצי, לא היה לי כל קשר איתה. כל יום שחולף הופך את האפשרות שנשוב וניפגש אי פעם, למציאותית פחות ופחות. למרות הכאב, אני מנסה להתרגל לרעיון כבר עכשיו, ולא ליפול קרבן לידיה של תקווה בוגדנית וארורה... אני משתדלת בכל כוחי לא לכעוס עליה, אבל טיפות מרירות ממשיכות להצטבר למשקע עכור של כעס. עכשיו אני שואלת את עצמי מי משתינו אמורה להרים את הכפפה (או, מדויק יותר, את הטלפון) ולאחל שנה טובה? נכון, שמי שרוצה להביע איחולים עושה זאת כי הוא רוצה ולא כי הוא צריך, ונכון שמי שרוצה עושה, ולא מחכה ליוזמת האחר, אבל אני חוששת מאד שה"שנה טובה" שלי תהיה מתובלת בהרבה עוקץ, במקום בדבש... :-( אז איך, בכל זאת, ממשיכים מכאן?

שמי בני, אני בן 37 רווק, מרגיש לבד בעולם הזה. מבחוץ הכל נראה בסדר גמור, אני קם בבוקר לעבודה והכל בסדר, אבל כשאני חוזר הביתה ובעיקר בסופי שבוע הבדידות קשה, אני וארבע הקירות. אני רואה את החגים בפתח ויודע שהתקופה שאני הכי שונא הולכת ומתקרבת, הייתי שמח להעלם בתקופה זו. התרופה הכי טובה לבדידות היא אנשים. הייתי שמח להכיר באמצעות הפורום אנשים עם בעיה דומה. מי שמרגיש בדידות ורוצה לפנות אלי אשמח לשוחח איתו [email protected]

היי אני רוצה לשתף כאן שאני מאוכזבת מהפסיכולוגית שלי. בזמן האחרון אני מקבלת ממנה את התחושה שהיא מזלזלת ומחפפת אותי. היא לא חוזרת אליי בזמן הראוי כשהיא מבטיחה לחזור, לדוגמא. היא שוכחת לעדכן אותי בדברים מסויימים שקבענו שתעדכן. אני מרגישה עם זה עלבון וזה משהו שחוזר על עצמו הרבה פעמים- חוסר הארגון הזה. בסך הכל במפגשים עצמם היא מדהימה, ומכילה, ועוזרת לי הרבה, ואני מרגישה שתרמה לי המון בתקופה שאני מטופלת אצלה. אבל כל החוסר ארגון שלה והאכזבה מכך משפיעה עליי ממש לא טוב. אני כבר מרגישה שבא לי לסיים את הטיפול והקשר הזה וזה דיי מעציב אותי שזו תהיה הסיבה, כי לא סיימנו מבחינתי לדבר על דברים מסויימים. אגב, היא יודעת על האכזבה שלי וכשהיא שוכחת לעדכן היא תמיד מתנצלת, אבל זה כבר מאוס עליי. אני רוצה מטפלת אחראית יותר, זה דבר שנותן לי בטחון ושקט. אבל אני לא בטוחה שיהיה לי קל עכשיו למצוא מטפלת אחרת, ולהתחיל מחדש, ואת כל הסיפורים מחדש, ולהפתח מחדש- מה שמאוד קשה לי. גם העניין הכספי כאן רלוונטי, כי התשלום שהיא גובה הוא טוב בשבילי ולא גבוה. אני יודעת שיכול להיות שבמפגשים אחרים אצטרך לשלם יותר. מה דעתך?

בני בן 4 . החל את שנת הלימודים בגן טרום חובה (עירוני) , זו השנה השנייה באותו גן . עובר עליו משהו ואני מתקשה לשים את האצבע על העניין המדויק . הוא לא שמח לחזור לגן , בלשון המעטה. (הוא ניסה כואבת לי הבטן , הראש , הרגל , הגרון ) , הסברתי לו שאין ברירה והוא לא בוכה כשאני הולכת בבוקר ומשאירה אותו בגן אבל אני רואה שהוא מאוד עצוב (העיניים שלו עצובות , השפה התחתונה שלו רועדת , הוא שקט מאוד). לאחר שיחה עם הגננת היא אמרה לי שהוא אכן מאוד מאוד עצוב בגן ןשהוא פשוט כרוך אחריה , עד כדי שכשהיא הולכת לשירותים הוא מחכה לה מחוץ לדלת , הוא לא משחק עם אף אחד, הוא מאוד מתבודד ושקט . היא חושבת שרצוי שניתן לו עוד זמן אבל לי כבר נדלקות כמה נקודות אדומות ואני ממש לא רגועה . מטבעו הוא ילד מאוד סגור ומופנם שמעדיף לשחק עם עצמו (מלבד פגישות עם הילדים של אחותי הוא יעדיף שלא נצא בכלל מהבית) , הוא יכול לשחק שעות עם עצמו (ואני מתכוונת לשעות - 4 א חמש שעות) , כשאני מורידה אותו לגינה או לחברים הוא כמעט תמיד יבוא עם פרצוף ואז יגיד שהוא עייף ויעדיף לשבת לידי או לשחק עם עצמו . אני מבינה שיש כאן סיפור של אופי (גם אני הייתי ילדה מאוד ביישנית) אבל זה כבר נראה לי מוגזם כי מעבר לביישנות יש כאן עצב . קראתי גם שילדים עם דיכאון ירבו לומר "אני משועמם" וזה משפט שאני שומעת יותר מדי בימים האחרונים . מה לעשות ? למי פונים ? האם באמת להמתין כמו שאמרה הגננת ? האם לפנות לפסיכולוג ? פרטי ? דרך קופת חולים ? אנא עזרו לי כי אני כבר ממש חרדה לו .

איך אפשר לגרום לחולה סכיזופרניה להתמיד בטיפול התרופתי ולמנוע נשירה מהטיפול?

אני בת 50+עובדת במוסד מסוים, נהנית מהעבודה ,וגם עובדת חרוצה עם יחס חם ואוהב,עושה את העבודה בצורה מושלמת,,,אף פעם לא החסרתי ימי עבודה וגם לא איחרתי אף פעם,אנשים תמיד מודים לי על היחס הטוב והאנושי שלי להם,אני עובדת עם מחשב,ואני מצויינת במחשבים ,הבעיה שלי עכשיו היא כזאת מנהלת חדשה הגיעה אלינו,עובדת לפי הספר,כלומר אינני נושאת תואר אקדמאי וגם אין לי תעודה מקצועית,התקבלתי לעבודה על ידי מנהלת שהעריכה את כישורי ושקדנותי,והוכתי למי שרצה שאני עובדת טובה לא פחות מאנשים נושאי תעודה אקדמאית,ולכן לפני שנתיים המנהלת החדשה {היא הגיעה לפני שנתיים}קיצצה במשרתי לחצי משרה,נכון ביקשו לקצץ בכוח אדם ומיד הודיעה לי שהיא מקצצת במשרתי מפני שאין לי תעוד מקצוע ולאחרים יש והיא צריכה לדאוג להם ספגתי את העלבון בשקט,והמשכתי לעבוד בחצי משרה,עכשיו יש שוב הודעה שיש לקצץ במספר משרות,וכאן הבעיה ,אני פוחדת שהיא מיד תפטר אותי בלי להניד עפעף,לרגע כזה במשרדה אני חרדה עד מוות,,,אני לא יכולה אפילו לנשום כשאני אשמע אותה שהיא מפטרת אותי אני עכשיו כשאני כותבת אליך ידי מזיעות וליבי דופק כמו פטיש,השאלה שלי מה לעשות ?אני חשבתי לא לבוא לעבודה עד שיתבררו מי יפוטר,הבנתי שבימים הקרובים היא תודיע ,אז אולי אצא לחופשה אני לא שקטה אני אפילו מוכנה לא להפרד מחברי לעבודה רק שלא יראו אותי מפוטרת,זה עושה לי לא טוב,האם לדעתך יש פה ריח של אפליה ?תעודה זה חשוב לימודים זה חשוב אין ספק בזה ,אבל העבודה שלי היא לא מצילה חיים,כלומר אני לא רופאה או אחות שעובדת ללא רישיון,הרי יש הבדל!!!איך להתמודד עם המצב איך אוכל להירגע?האם עובדים מוערכים רק על ידי תעודות ולא כבני אדם. מצפה לתשובתך כיצד לנהוג.תודה תודה אני בת 50+עובדת במוסד מסוים, נהנית מהעבודה ,וגם עובדת חרוצה עם יחס חם ואוהב,עושה את העבודה בצורה מושלמת,,,אף פעם לא החסרתי ימי עבודה וגם לא איחרתי אף פעם,אנשים תמיד מודים לי על היחס הטוב והאנושי שלי להם,אני עובדת עם מחשב,ואני מצויינת במחשבים ,הבעיה שלי עכשיו היא כזאת מנהלת חדשה הגיעה אלינו,עובדת לפי הספר,כלומר אינני נושאת תואר אקדמאי וגם אין לי תעודה מקצועית,התקבלתי לעבודה על ידי מנהלת שהעריכה את כישורי ושקדנותי,והוכתי למי שרצה שאני עובדת טובה לא פחות מאנשים נושאי תעודה אקדמאית,ולכן לפני שנתיים המנהלת החדשה {היא הגיעה לפני שנתיים}קיצצה במשרתי לחצי משרה,נכון ביקשו לקצץ בכוח אדם ומיד הודיעה לי שהיא מקצצת במשרתי מפני שאין לי תעוד מקצוע ולאחרים יש והיא צריכה לדאוג להם ספגתי את העלבון בשקט,והמשכתי לעבוד בחצי משרה,עכשיו יש שוב הודעה שיש לקצץ במספר משרות,וכאן הבעיה ,אני פוחדת שהיא מיד תפטר אותי בלי להניד עפעף,לרגע כזה במשרדה אני חרדה עד מוות,,,אני לא יכולה אפילו לנשום כשאני אשמע אותה שהיא מפטרת אותי אני עכשיו כשאני כותבת אליך ידי מזיעות וליבי דופק כמו פטיש,השאלה שלי מה לעשות ?אני חשבתי לא לבוא לעבודה עד שיתבררו מי יפוטר,הבנתי שבימים הקרובים היא תודיע ,אז אולי אצא לחופשה אני לא שקטה אני אפילו מוכנה לא להפרד מחברי לעבודה רק שלא יראו אותי מפוטרת,זה עושה לי לא טוב,האם לדעתך יש פה ריח של אפליה ?תעודה זה חשוב לימודים זה חשוב אין ספק בזה ,אבל העבודה שלי היא לא מצילה חיים,כלומר אני לא רופאה או אחות שעובדת ללא רישיון,הרי יש הבדל!!!איך להתמודד עם המצב איך אוכל להירגע?האם עובדים מוערכים רק על ידי תעודות ולא כבני אדם. מצפה לתשובתך כיצד לנהוג.תודה תודה שלום לך אני בת 50+עובדת במוסד מסוים, נהנית מהעבודה ,וגם עובדת חרוצה עם יחס חם ואוהב,עושה את העבודה בצורה מושלמת,,,אף פעם לא החסרתי ימי עבודה וגם לא איחרתי אף פעם,אנשים תמיד מודים לי על היחס הטוב והאנושי שלי להם,אני עובדת עם מחשב,ואני מצויינת במחשבים ,הבעיה שלי עכשיו היא כזאת מנהלת חדשה הגיעה אלינו,עובדת לפי הספר,כלומר אינני נושאת תואר אקדמאי וגם אין לי תעודה מקצועית,התקבלתי לעבודה על ידי מנהלת שהעריכה את כישורי ושקדנותי,והוכתי למי שרצה שאני עובדת טובה לא פחות מאנשים נושאי תעודה אקדמאית,ולכן לפני שנתיים המנהלת החדשה {היא הגיעה לפני שנתיים}קיצצה במשרתי לחצי משרה,נכון ביקשו לקצץ בכוח אדם ומיד הודיעה לי שהיא מקצצת במשרתי מפני שאין לי תעוד מקצוע ולאחרים יש והיא צריכה לדאוג להם ספגתי את העלבון בשקט,והמשכתי לעבוד בחצי משרה,עכשיו יש שוב הודעה שיש לקצץ במספר משרות,וכאן הבעיה ,אני פוחדת שהיא מיד תפטר אותי בלי להניד עפעף,לרגע כזה במשרדה אני חרדה עד מוות,,,אני לא יכולה אפילו לנשום כשאני אשמע אותה שהיא מפטרת אותי אני עכשיו כשאני כותבת אליך ידי מזיעות וליבי דופק כמו פטיש,השאלה שלי מה לעשות ?אני חשבתי לא לבוא לעבודה עד שיתבררו מי יפוטר,הבנתי שבימים הקרובים היא תודיע ,אז אולי אצא לחופשה אני לא שקטה אני אפילו מוכנה לא להפרד מחברי לעבודה רק שלא יראו אותי מפוטרת,זה עושה לי לא טוב,האם לדעתך יש פה ריח של אפליה ?תעודה זה חשוב לימודים זה חשוב אין ספק בזה ,אבל העבודה שלי היא לא מצילה חיים,כלומר אני לא רופאה או אחות שעובדת ללא רישיון,הרי יש הבדל!!!איך להתמודד עם המצב איך אוכל להירגע?האם עובדים מוערכים רק על ידי תעודות ולא כבני אדם. מצפה לתשובתך כיצד לנהוג.תודה תודה

אשמח אם תביט

רפאים יקרה, חשבת על האפשרות של טיפול באומנויות. אני מזהה בך עושר יצירתי ודמיון שאולי יעזרו למצוא מזור דוקא במקומות פחותי מילים. תנקי את הכאב עם דרמה או אמנות פלסטית, בתנועה או בכתיבה. כדאי לך לחשוב על האופציה הזו. שלך טל

תודה טל, בהחלט אפשרות נרשם...

בין רגעים של תקווה ושעות של ייאוש. החנות שפתחתי לא מצליחה בינתיים להמריא ואני לחוצה בזמן ובכסף. המון רגשות אשם,המון הרגשה של חוסר תועלת בכלום,בכי ועייפות. בכל זאת משתדלת ומשקיעה שעות וכוחות שתאמין לי שאין לי... קבעתי לעצמי דדליין בבוא מובן המילה אבל אני לגמרי לא בטוחה שאני באמת רוצה למות...אבל אני גם לא יכולה לסבול יותר ולחיות בפחד יוםיומי שלא אצליח לשלם את ההוצעות. בחיים לא הייתי מ בולבלת כל כך.

בסוף השבוע איבדתי את החבר הכי אהוב ונאמן שלי. כל-כך טיפלתי בו בהתמדה ובמסירות ביצור שלי. שנים ארוכות. והוא, הוא ידע כל-כך הרבה. לא נתפס שהוא לא יקום עוד. תם עידן.

צר לי על האובדן שחווית .. שולחת את תנחומיי , מחבקת אותך. שרית

היי סוריקטה, אחד מיצורי היער? אני אתך מצטערת בתנחומייך תם עידן אבל תמיד יוכל לקום חדש תחתיו כשתגיעה העת. ויש הסטוריה ועבר משותף שלא ישכחו רפאים

סוריקטה היקרה והטובה, אתך בצערך על אובדנך היקר, מכאן שולחת לך כוחות של עידוד, לעידן חדש ללא החבר האהוב.(והנאמן) בחיבה, גליה.

סוריקטה יקרה מצער לשמוע על האובדן... איתך רויטל

סוריקטה יקרה, הצצתי במקרה לכאן וקראתי את ההודעה הקצרה והעצובה שלך.. איבדת חבר. חבר אהוב ונאמן. עצוב נורא.. אהבתי לדמיין אותך איתו. איך קראו לו? איך הוא נראה? תמיד דמיינתי אותו גדול, לפעמים בהיר ולפעמים כהה, עם פרווה קצת מדובללת והליכה קצת כבדה. עיניים חכמות ויפות וחיבה מיוחדת להשעין את הראש על הירך שלך ולעצום אותן. זו פרידה עצובה מאוד. התנגן לי בראש שיר, אבל לא הצלחתי למצוא אותו ברשת בשבילך.. אקדיש לך אותו בכל זאת, בתקוה שתוכלי להאזין לקול המרטיט של מתי כספי.. סוף היום הוא נקרא. צער.. ליל נחמה, לילך

אני מנחשת שאבדת בעל חיים קרוב. ידיד נאמן. משתתפת בצערך בכל ליבי. אני מקוה שהאובדן היה בשיבה טובה, זו נחמה פורתא. איתך ושלך טל

היי סוריקטה. עצוב לשמוע. אין הרבה מה לומר ואת הקצת שיש כבר אמרו,אבל אני מקווה שלפחות כל הודעות התמיכה של חברי(בעיקר חברות) הפורום נותנות לך כוח. תהיי חזקה.

סוריקטה יקרה תנחומי, מצטערת בשבילך. נשמע שזו חברות עמוקה - את טיפלת בהתמדה, הוא הבין וידע. סליחה שלקח לי זמן, רק שבתי והתחברתי לעולם. שלך י.

אובדן רציני. פרידה קורעת... זו הייתה רמת קשר עוצמתית, משמעותית וייחודית מאד. שבור לי בפנים שכמעט אפשר לחשוב שהגוף לא יעמוד בזה. לחץ שהראש כמעט ולא יכול להכיל או להחזיק. ולבד, וצער כבד, והוא חסר לי באופן שאין לתאר במילים. שותף שלי. המון חלק ממני. ואכן מיצורי היער, אסופי משוקם ומושקע, דרש טיפול מיוחד, נלחמתי עליו, נאבקתי גם בשבילו. היה זקן אבל לא מופלג, יצור גדול, כהה עם פרווה חלקה והליכה קלילה יפיפייה. ידידותי להפליא. הוא עבר איתי את השנים הקשות של השינוי בטיפול שלי. הוא הראה לי שהזדקקות ותלות מותר. הטיפול בו, כנראה, עזר לי להתיר לטפל גם בי. לא טוב לי, פוחדת מאד וקשה לי להתנחם. אפילו איני מאפשרת לעצמי באמת לבכות. אין לי כל כך מושג מה אני עושה עכשיו... יצור שלי... תודה לכל מי שבאו ונגשו והתקרבו. ואני זוכרת. אתכם וכל אחד/ת עם מילותיו/ה המיוחדות שלו/ה. כאב. סוריקטה

שלום סוריקטה יקרה מושיטה לך יד מלטפת ומנחמת. משתתפת בצערך. האבל גדול כיוון שמה שהיה היה יקר, חשוב וטוב. אני מקווה שאולי זה ינחם מעט, הזכרונות של מה שהיה. איתך מכל הלב גלי

ככה:אני פשוט משתגעעת מזה אני כול הזמן מחליטה החלטות ואז לא שלמה איתם הרבה פעמים זה בגלל שאיכפת לי מה אנשים אומרים או חושבים עליי וזה מכעיס אותי שאני כזאת כי אני יודעת שזה לבזבז אנרגיות מיותרות ושלאף אחד לא באמת איכפת לא מרגישה שבאמת יש לי חברים אמיתים לצערי הרב הרב הרב... ובעצם זו אני שחייה את חיי אבל משום מה זה לא מצליח לי בלי להרגיש את החוסר שקט הזה לגבי החיים שלי יש פיתרון לצאת מזה או שכול החיים אהיה לא שלמה עם עצמי ממה נובע בברכה ותודה רבה על הנכונות לעזור בברכה,סוף שבוע נעים,חג שמח!!!

שלום, מישהו מכיר מטפל בנוירפידבק באיזור חיפה והסביבה? תודה רוסלן

שלום רב לך ראז, אשמח לקבל ממך יותר פרטים לגבי הבעייה על מנת להמליץ לך על מטפל מתאים בברכה חמה ד"ר יגל גליקסמן 0546670570

אני מטופל בריסטל בעיקבות לחץ נפשי וחרדות,האם ריסטל זה מספיק או שאני חייב פסיכולוג קליני להורדת הלחצים והחרדות?

שלום רב, אני בת 33, נשואה + 2. יש לי בעייה שאני סוחבת אותה כבר כמה שנים טובות...ולאחרונה זה התחיל מאוד מאוד להטריד אותי ולהציק לי: יש לי אח הקטן ממני ב 4.5 שנים שלא מדבר איתי כבר כמעט 10 שנים. אחי פשוט ניתק איתי כל קשר וכשביקשתי לדעת למה, לא הוא ולא אמי הסכימו לומר לי. בהתחלה חשבתי שזה משהו זמני ויחלוף לו לבד (כאן עלי לציין את רקעו של אחי: הוא ניסה להתאבד 5 פעמים בעבר, עם רקע נפשי של הפרעת אישיות גבולית, היה מאושפז באחד הבי"ח בארץ יצא ונכנס לסרוגין. כמובן שאני תמכתי בו לאורך כל הדרך והייתי לצידו ואפילו הצלתי אותו פעם אחת ממות בטוח אחרי שבלע המון כדורים, לקחתי אותו יחד עם בעלי ונסענו לבי"ח. שם שטפו לו את הקיבה) לאחר שנעניתי בתשובה של: "אל תנסי ליצור איתו קשר כי חבל על הזמן שלך ואת רק תיפגעי" (מצד אמי) לא היה נסיון של יצירת קשר עד לפני שנתיים. לפני כשנתיים שוב העליתי את הנושא בפני אמי בשאלה שאינני יודעת למה הוא לא מעוניין לדבר איתי ואחרי מסע של שיכנועים היא נאותה לענות לי בקצרה שאחי טוען שכשהייתי בת 15 והוא היה כבן 10-11......אנסתי אותו! כששמעתי את זה לרגע לא האמנתי למשמע אוזני ולאחר שאמי חזרה על כך שוב חשבתי שלרגע השתגעתי הוא שאחי השתגע..... פרצתי בבכי וניסיתי לשכנע את אמי בחפותי שבחיים לא קרה דבר כזה. להד"ם!!! ואז התחלתי לשאול שאלות כמו: מאיפה הוא "הביא" את היציאה הזאת? למה הוא אומר דבר כזה קשה ולא היה ולא נברא? היתכן כי הוא הוזה דברים ומאמין בהם בעצמו? (כי לפי מה שהבנתי לאחר מכן שאחי עבר טיפול פסיכולוגי עם שחרורו בפעם האחרונה מבי"ח, שגם לפסיכולוגית שלו הוא סיפר את זה ואף היו לו תקריות של חוסר זקפה עם חברתו בשל כך...כך הוא טען בכל אופן) כשאמרתי לאמי שאני מוכנה להבדק במכונת פוליגרף היא אמרה שגם הוא מוכן להבדק במכונה כדי לאמת את זה.... בכל פעם שיצא לו לראות אותו במקומות מסויימים הוא ישר היה עושה "אחורה פנה" והיה הולך מהמקום בו נוכחתי... לאמי אין דיעה בנושא היא אומרת שאיננה יודעת למי להאמין.... מאז אחי גם הספיק להתחתן וכמובן לא הזמין אותי לחתונתו... לאחרונה הנושא שוב עלה בעקבות מקרה שראיתי אותו פתאום במקום כלשהו ודיברתי על כך עם אמי והיא ענתה לי: "תשכחי ממנו את לא מבינה שזה כמו שתרצי להשיג את הירח? הוא לא מוכן לדבר איתך וזהו זה...תשכחי שיש לך אח!" אני בתגובה שוב בכיתי....ולפני כמה ימים החלטתי לאזור אומץ ולכתוב לו מכתב במייל. כתבתי לו שאני יודעת שכשהיינו ילדים פגעתי בו והרבצתי לו ועל כך אני מצטערת ושתמיד אהבתי אותו ותמיד אוהב ואני מבקשת ממנו שיסלח לי כי בסך הכל גם אני הייתי ילדה מוכה....וכשאמי הייתה מרביצה לי הייתי מרביצה גם לו... כמו שצפיתי, לא קיבלתי תשובה ממנו אבל מאמי כן קיבלתי טלפון שאפסיק לשלוח לו מכתבים כי הוא לא מעוניין בקשר איתי. בקשתי ממנה לא להתערב ביננו ושמה שיש לו להגיד לי שיגיד לי את בפנים או במכתב אבל זה לא עזר.... אינני יודעת מה לעשות עוד, אחי מאוד חסר לי הן בחיי המשפחה והן בחיי הפרטיים. אני מטופלת בכדורי אפקסור 225 מ"ג ביום וכבר כמה חודשים אינני מאוזנת מבחינה נפשית. כנראה הפגישה עם אחי היווה טריגר עבורי והשפיע עוד יותר. אני לא מפסיקה לבכות ולא יודעת איך עוד אפשר ליצור איתו קשר ולו רק על מנת שנדבר וננסה ללבן את הדברים. דבר אחד אני יודעת בבטחה הוא שאחי וודאי לא מעוניין להתעמת איתי מכיוון שאיננו יכול להביט לי בעיניים ולומר את אותו המשפט חסר השחר! אנא עזור לי בבקשה! בברכה, איילת נ.ב. היתכן מצב בו אחי הוזה דברים ומאמין בהם באמת ובתמים??? אם כן, מדוע זה? ואיך ניתן לפתור את הבעייה???

שלום רב, אני בת 33, נשואה + 2. יש לי בעייה שאני סוחבת אותה כבר כמה שנים טובות...ולאחרונה זה התחיל מאוד מאוד להטריד אותי ולהציק לי: יש לי אח הקטן ממני ב 4.5 שנים שלא מדבר איתי כבר כמעט 10 שנים. אחי פשוט ניתק איתי כל קשר וכשביקשתי לדעת למה, לא הוא ולא אמי הסכימו לומר לי. בהתחלה חשבתי שזה משהו זמני ויחלוף לו לבד (כאן עלי לציין את רקעו של אחי: הוא ניסה להתאבד 5 פעמים בעבר, עם רקע נפשי של הפרעת אישיות גבולית, היה מאושפז באחד הבי"ח בארץ יצא ונכנס לסרוגין. כמובן שאני תמכתי בו לאורך כל הדרך והייתי לצידו ואפילו הצלתי אותו פעם אחת ממות בטוח אחרי שבלע המון כדורים, לקחתי אותו יחד עם בעלי ונסענו לבי"ח. שם שטפו לו את הקיבה) לאחר שנעניתי בתשובה של: "אל תנסי ליצור איתו קשר כי חבל על הזמן שלך ואת רק תיפגעי" (מצד אמי) לא היה נסיון של יצירת קשר עד לפני שנתיים. לפני כשנתיים שוב העליתי את הנושא בפני אמי בשאלה שאינני יודעת למה הוא לא מעוניין לדבר איתי ואחרי מסע של שיכנועים היא נאותה לענות לי בקצרה שאחי טוען שכשהייתי בת 15 והוא היה כבן 10-11......אנסתי אותו! כששמעתי את זה לרגע לא האמנתי למשמע אוזני ולאחר שאמי חזרה על כך שוב חשבתי שלרגע השתגעתי הוא שאחי השתגע..... פרצתי בבכי וניסיתי לשכנע את אמי בחפותי שבחיים לא קרה דבר כזה. להד"ם!!! ואז התחלתי לשאול שאלות כמו: מאיפה הוא "הביא" את היציאה הזאת? למה הוא אומר דבר כזה קשה ולא היה ולא נברא? היתכן כי הוא הוזה דברים ומאמין בהם בעצמו? (כי לפי מה שהבנתי לאחר מכן שאחי עבר טיפול פסיכולוגי עם שחרורו בפעם האחרונה מבי"ח, שגם לפסיכולוגית שלו הוא סיפר את זה ואף היו לו תקריות של חוסר זקפה עם חברתו בשל כך...כך הוא טען בכל אופן) כשאמרתי לאמי שאני מוכנה להבדק במכונת פוליגרף היא אמרה שגם הוא מוכן להבדק במכונה כדי לאמת את זה.... בכל פעם שיצא לו לראות אותו במקומות מסויימים הוא ישר היה עושה "אחורה פנה" והיה הולך מהמקום בו נוכחתי... לאמי אין דיעה בנושא היא אומרת שאיננה יודעת למי להאמין.... מאז אחי גם הספיק להתחתן וכמובן לא הזמין אותי לחתונתו... לאחרונה הנושא שוב עלה בעקבות מקרה שראיתי אותו פתאום במקום כלשהו ודיברתי על כך עם אמי והיא ענתה לי: "תשכחי ממנו את לא מבינה שזה כמו שתרצי להשיג את הירח? הוא לא מוכן לדבר איתך וזהו זה...תשכחי שיש לך אח!" אני בתגובה שוב בכיתי....ולפני כמה ימים החלטתי לאזור אומץ ולכתוב לו מכתב במייל. כתבתי לו שאני יודעת שכשהיינו ילדים פגעתי בו והרבצתי לו ועל כך אני מצטערת ושתמיד אהבתי אותו ותמיד אוהב ואני מבקשת ממנו שיסלח לי כי בסך הכל גם אני הייתי ילדה מוכה....וכשאמי הייתה מרביצה לי הייתי מרביצה גם לו... כמו שצפיתי, לא קיבלתי תשובה ממנו אבל מאמי כן קיבלתי טלפון שאפסיק לשלוח לו מכתבים כי הוא לא מעוניין בקשר איתי. בקשתי ממנה לא להתערב ביננו ושמה שיש לו להגיד לי שיגיד לי את בפנים או במכתב אבל זה לא עזר.... אינני יודעת מה לעשות עוד, אחי מאוד חסר לי הן בחיי המשפחה והן בחיי הפרטיים. אני מטופלת בכדורי אפקסור 225 מ"ג ביום וכבר כמה חודשים אינני מאוזנת מבחינה נפשית. כנראה הפגישה עם אחי היווה טריגר עבורי והשפיע עוד יותר. אני לא מפסיקה לבכות ולא יודעת איך עוד אפשר ליצור איתו קשר ולו רק על מנת שנדבר וננסה ללבן את הדברים. דבר אחד אני יודעת בבטחה הוא שאחי וודאי לא מעוניין להתעמת איתי מכיוון שאיננו יכול להביט לי בעיניים ולומר את אותו המשפט חסר השחר! אנא עזור לי בבקשה! בברכה, איילת

אפשר לעזור לך.אני עושה זאת כבר 9 שנים. הכדורים לא יעזרו ויש להם המון תופעות לוואי. ליותר מידע אייל 0955 884 050

אייל שלום! אני לא דואגת בשל הכדורים כי הם עניין משני עבורי, דאגתי נובעת מרצוני להיות בקשר עם אחי שאותו אני אוהבת ומחוסר רצון מצידו להיות בקשר איתי ומהזיותיו. האם דרכך טיפולך אקבל פיתרון מיידי איך להגיע אל אחי???

שלום, אני סטודנטית לרכיבה טיפולית באמצעות סוסים ובהדרכת רכיבה מערבית, צריכה להתחיל בקרוב את השנה השנייה בתחום. סוסים בשבילי הם אוויר לנשימה, וסיבה לחיות..כשאני בקרבת סוסים (לאו דווקא ברכיבה) אני שוכחת מהכל-בעיות, מחשבות פשוט הכל. כבר באמצע שנת הלימודים הראשונה התחילו לעלות לי מחשבות ותהיות שכנראה אני לא מתעניינת בהדרכה, בלימוד הרכיבה אלא נהנית יותר לשפר את הרכיבה שלי ואפילו להגיע לרמה תחרותית. לפני כל שיעור שאני צריכה להעביר בהדרכה או שיעור רכיבה רגיל במסגרת הלימודים אני נתקפת חרדות ,דאגות וכאבי בטן(מה שגורם לי לא נהנות מהרכיבה ולא לרצות בכלל להיות נוכחת בשיעורים) וחושבת שאולי טעיתי בבחירת המקצוע וזה לא זה. עם כל האהבה לבעל חיים עצמו ולרכיבה. ברגע שאני לוקחת שיעורים פרטיים אני מרגישה אחרת לגמרי, אלופה. אבל בלימודים עצמם אני מרגישה כאילו כל פעם אני מתחילה מאפס. ההתלבטות היא האם להמשיך את היתרה שנותרה לי לסיום הלימודים(כמעט שנתיים) רק בכדי שלפחות תיהיה לי התעודה או להפסיק ולשפר את הרכיבה שלי כתחביב. אשמח אם תעזור, תודה רבה.

[***ההודעה נערכה***] נרדמתי. ובחלום, אני מרחפת.. אני מרחפת מעל כולם.. כיף לי לרחף.. הבית בו אני מרחפת חשוך ואפל אך כל בני המשפחה נמצאים בו.. הם די במצוקה ואני מרחפת.. מעל כולם. לי טוב יחסית. אני מרחפת והם לא. אני מעל כולם. לי קל ולהם כבד. היו מלא מלא עכברים על הרצפה.. הוא התקרבו לאוכל או משהו כזה.. התנפלו, הפחידו, היו יותר מידי. כמו מחנק עולה. לא יכולתי לשלוט בהם. והמשפחה.. שם איתי אבל אני זאת שממש מפחדת. איכשהוא אני מגיעה לאיזושהיא אוניברסיטה ומקנאה בכל הסטודנטים שם. גמני רוצה. הם מרשים לי להכנס לשיעורים אבל אני יודעת שאני לא רשומה. יש כסאות שכל סטודנט צריל לבוא איתו.. בכל אודיטוריום היה סטודנט בעמדת המרצה, על כיסא לבן עם גלגלים.. וכשחזר לעמדת התלמיד, הכסא יתגלגל חזרה איתו. בין מעבר מהרצאה להרצאה יש מסלול של כסאות שמזכיר רכבת הרים, כשהמסלול עובר האודיטוריום אחד לשני צריך להחזיק חזק כדי לא ליפול, הוא עובד דרך יציבה חדישה אך פתלתלה ועקומה למדי. בלי כל קשר היה רגע בחלום עם אלמנט של מיניות. (לא מבינה את ההקשר) ופתאום אני חוזרת לרחף, אני חוזרת לבית שלי, והוא כולו הרוס וארוז ע"י זרים. הם השליכו לי דברים לפח, הטביעו במים, הרסו. ואני מרחפת מעל הכל.. פתאום אני רואה דמויות של שד ציורי נשפכות בגודל ענק על הרצפה.. משהוא שופך אותך ורומז לי משהוא ואני לא מבינה מי זה.. הדמויות על הרצפה שלי עשויות שעווה בצבע סגול.. ואז אני רואה אותו. הוא בגובה שלי, אני עם גוף נורמאלי- מרחפת, והוא איש ענק מימדים. בצבע שחור וסגול. קצת מראה של כושי. יש לו שיער קצת ותלתלים. הוא אומר לי משהו. אני לא בטוחה שאני זוכרת.. מממ.. אולי הוא אומר לי שלקחתי לו את המקום שלו.. אני לא זוכרת. תוך כדי אני קולטת כי אני לא בדיוק מרחפת עכשיו. עכשיו אני צועדת בעזרת מוטות עץ צרים המוחזקרים ע"י איש נמוך שנראה בדיוק כמו האיש הענק. הוא לא רוצה להחזיק אותי, הוא רוצה להטעות אותי ולהפיל אותי. רוצה שאני אפספס קורה. והענק כועס עליו ואומר לי שיחזיק את המוטות חזק. שלא ישחק משחקים. ואני מאוד מאוד כועסת שכל הדברים שלי ארוזים והרוסים.. ומה שלא הרוס נלקח ונעלם ממני. אני ממש כועסת ואובדת עיצות. חסרת אונים. בעיקר עצובה. לקחו לי. אני לא מבינה מה עשיתי ומדוע זה מגיע לי. ואז אני מתעוררת. [***נערך***] לא צריל לחשוב יותר מידי. עכשיו אני מרגישה אחרת. אולי בכל זאת היה טוב שישנתי צהרים. ישנתי במקום לעשות דברים אחרים. גם זה מזל. החיים האלו מוזרים. לגמרי. גם קצת טובים. ~נילי~ נ.ב. נגרה'לה.. קראתי. טוב לשמוע שאת. מאוד.

אני לא מבין בחלומות אבל סתם רציתי לומר שכיף לך שאת זוכרת את החלומות שלך.אני זוכר חלומות בערך 10 שניות אחרי שאני מתעורר ומנסה לחשוב עליהם וישר שוכח...זה משגע אותי אני מנסה לתפוס את המחשבה(עדיין עם עיניים עצומות) והיא חומקת ממני... יש למישהו טיפ שעוזר לזכור חלומות?

היי נילי... מה שלומך? חלמת חלום כ"כ משמעותי צבעוני ויפה ולא יכולתי שלא להתייחס. חלום כזה שמשאיר אותך מהוהרת כאילו עברת איזו חוויה מכוננת שממנה התעוררת אחרת- בטוח מנסה לומר לך משהו. ואלה ממש רק אסוציאציות פרטיות שלי ולא מתוך איזה קורס שעשיתי אצל יוסף פותר החולומות... ואולי קצת ממה שכתבת פה בעבר, ובטוח גם הרבה השלכות שלי... הדבר המעניין בחלום הוא שאת מכירה שני מצבים: של ריחוף או ירידה לקרקע- אבל גם כן לא לגמרי מחוברת אליה. קצת מזכיר את השיר של דליה רביקוביץ "רחיפה בגובה נמוך"- אם את מכירה. מתחיל ב"אני לא כאן..." יש בחלום הזה מצד אחד אבמיוולנטיות בין רצון להשתייך (להיות סטודנטית מן המניין) ובין להיות מרחפת ומנותקת. הרבה פעמים הבחירה בלרחף ולהתנתק קשורה במצבים קשים שאת חווה (העכברים בבית והתכנים המיניים). נראה לי שהחלום הזה גם בודק קשר עם סמכות ושליטה שמצד אחד רוצים לקבל אותה בעצמנו (הסטודנטים מתחלפים עם המרצים במקומות, האיש השחור מחזיק אותך במוטות) אבל גם תחושה שמצד שני זקוקים להכוונה חיצונית ותלויים בה כי קשה 'ללכת' לבד (הסטודנטים עם כסאות גלגלים, ואת צריכה שיחזיקו לך את המוטות). אבל גם השליטה והעזרה החיצונית נראות לפעמים כמתעתות (האיש הנמוך רוצה להפיל, האיש הענק רוצה לשמור). נראה לי שהחלום הזה רוצה להציע לך פתרון: לקחת את המקום של האיש הענק השומר (הוא אומר שתפסת לו את המקום). שאת יכולה ורוצה גם לשמור על עצמך. כי בנחיתה יש תמיד הימור- אפשר ליפול אבל אפשר גם להחזיק חזק ולהשאר יציבה. גם קשור ללדעת לסמוך. אולי בעצם האיש הקטן והענק הם שני קולות שקיימים בתוכך?- זה שרוצה לשמור וזה שרוצה להרוס כשקשה. את מתבוננת על ההרס מרחוק ועצובה שלקחו לך משהו של עצמך. אבל גם רואה שהמעברים וההתפתחות כרוכים בהרבה טלטלות כמו "רכבת הרים". ואולי החלום הזה מנסה לעודד אותך שגם בכל הנפילות האלה והדרך המורכבת יש בך חלק שמאוד רוצה להמשיך וללכת. בהתחלה אולי עם מוטות ועזרה (טיפול...?) אבל אולי אח"כ עצמאית ועל פני האדמה. ולכן לדעתי זה לא מקרי שהתעוררת ממנו ככה 'אחרת' כי הבנת שההרס הוא לא מה שבאמת רצית גם אם חשבת עליו לפני מאוד ברצינות. אני גם זוכרת חלום נורא מוזר ומשונה שחלמתי פעם ומאוד השפיע עלי. כאילו מישהו מתוכך מדבר אליך ורוצה להגיד לך משהו. וחוץ מזה רציתי לשאול אותך משהו שקודם לא הספקתי בקשר ליומולדת שלך. איזה שיר ניגנת על הפסנתר אז בית המלון...? רק חלומות טובים ותשמרי על עצמך באמת, רפאים

לאחר קריאה במספר פורומים הבנתי שפחד מכלבים הוא דבר די נפוץ, אך רובם מדברים על ילדים. יש לי דודה שיש לה פחד לא ברור מכלבים!!!! כנראה משהו מהילדות (איזה גדי שרדף אחריה) היא רואה כלב ועוברת רחוב במידה ואני לידה, ואם היא לבד היא נכנסת להסטריה עד כדי קוצר נשימה! הבנתי שיש מרפאה בשניידר להפרעות חרדה אך זוהי מרפאה לילדים, הם משהו יודע על מרפאה למבוגרים? הגברת בת 42.

היי אודי זו עומדת להיות הודעה קודרת ובכלל לא חיננית- היה מוכן (מתוך התחשבות עשיתי לך כבר הכנה בכותרת הקודרת). אני זקוקה נואשות להכוונה מה עושים כי כל הזמן יש לי מחשבות קונקרטיות על סיום חיי. אני במצב קשה עם התחלה של חוסר תפקוד. לא הצלחתי לקום לעבודה במשך ארבעה ימים. העבודה היתה תמיד החלק החזק והרציף בחיי. לא ישנה בלילה. בחרדה אינסופית. כל הזמן הדמעות שלא מפסיקות. חזרתי לשגרה אבל השגרה לא חזרה אלי. אני נמצאת בדיוק באותה נקודת הזמן של סיום הטיפול ההוא ועכשיו עם ההבנות החדשות של כל הטיפול. הייתי אתמול אצל פסיכולוגית שכבר התעדכנה מפסיכולוגית אחרת בפרטי הארוע. זה היה לי נורא. אני רק מתחילה את המילה הראשונה וכל הדמעות האלה והצער והכאב התהומיים האלה לא נגמרים. לא יכולה להזכר בזה כל הזמן ולספר את זה שוב ושוב כאילו אני שוב שם. והזמן רק עושה את קשה יותר. היא וקודמתה הזדעזעו. לא רציתי שיזדעזעו רציתי שאיך שהוא ימצאו את האשמה בי. שתיהן ראו בו בן- אדם מופרע, מטפל מתעלל, עבריין שצריך להפסיק לטפל. הסגנון המאוד חריג שלו הזכיר לשתיהן מטפל מסויים שפגע מינית בכמה מטופלות. אפילו הטוב שציינתי בפניהן פורש כצורך שלו בשליטה עלי כשהוא מביא התנהגות לא אחידה הוא הופך כך לבלתי צפוי. הוא הפך אותי בעצם לכמהה לטוב שלו שהיה מאוד מיקרוסקופי. שפוטה שלו. כמו מנהיג של כת. הוא ניצל אותי רגשית ולפי דבריהם עמד כנראה לנצל אותי מינית ולכן הגיב בכעס וזעם לא פרופורציונלי כלפי רצון עזיבתי. הרסתי לו תכנית. אני פשוט מסרבת להאמין. אודי עברתי התעללות בטיפול ולא ידעתי את זה אפילו. היה לי רע ולא הייתי מודעת. הטיפול הזה היה כמו קרינה רדיואטקיבית שפגעה בכל התאים הפיסיולוגים והרגשיים שלי בגוף. בתוך הגרעין של הנשמה. נגרם לי נזק בלתי הפיך ולא מצליחה להשתקם. אני לא יודעת איזו נחמה אני יכולה כבר לקבל. אני מרגישה שהתיקון צריך להיות מולו ולא בעיבוד של החוויה בחדר. אני לא עומדת בזה. הפסיכולוגית טוענת שיש עילה רצינית לתביעה אתית ואולי אפילו פלילית על רשלנות. אבל טוענת שאני חייבת להתחזק לפני. היא נבהלה ממצבי הקשה והאובדני. אבל אני לא אוכל להתחזק לפני שאני אפתור את זה מולו. מרגישה שהצדק חייב להעשות. לא יכולה לחכות כ"כ הרבה זמן. מרגישה כ"כ חלשה לבד ובלתי מוגנת. שרימו אותי. איך הייתי כ"כ תמימה ולא ערנית. איך הפקרתי את עצמי. המטפלת טענה ש- cbt לא יהיה אפקטיבי. אבל למה? חשבתי שזו השיטה המועדפת לטראומה. היא דוקא יותר נוטה לכיוון הדינמי. חשבתי אול על emdr . אני חייבת החלשה של האפקט הטראומטי איזו הקלה זמנית לפני שאני חופרת עמוק. אני לא אוכל לעמוד בתהליך דינמי. אני לא מתפקדת. כל הפיצול הזה ששמר עלי כל השנים עומד להתפרק. בסוף לא תהיה לי עבודה. לא אוכל להתקיים. מה שהכי קשה לי שאני עומדת בלי יכולת להגיב מולו. הוא טרק לי אז בזמנו את הטלפון. אמרתי לו שאני לא אוכלת לא ישנה רועדת עם דופק 150 ושיפנה אותי לטיפול אחר והוא צרח עלי שהיינו כבר בסיפור הזה וטרק לי את הטלפון. אני חייבת תכנית פעולה חכמה. לאיזה טיפול לפנות. האם לעשות נסיונות לדיבור מולו בינתיים. אני חייבת כיוון איך להציל את חיי. לא מסוגלת לחשוב בהגיון יותר. כי אני לא עומדת בסבל הזה יותר ורוצה לחדול. במחשבות לא פוסקות על מה שהיה 24 שעות ביממה. למה זה קרה לי למה זה הגיע לי. רפאים

זה רק לאודי? אז רק נחבק אותך.

תודה רויטל ודאי שזה מופנה גם אליכם נשמות טובות...

קודם כל חיבוק ענק-מגיע לך. את התשובה המקצועית בקשר לטיפול המומלץ אודי בטח יתן אבל לדעתי חשוב שתפנימי שזה לא הגיע לך ושאין פירור של אשמה בך.רק הוא אשם וכשיגיע הזמן ותתחזקי ותוכלי לתבוע אותו אני מקוה שהוא גם ישלם על כך.. תהיי חזקה

רוצה לחבק אותך. (((((((((((((((((( )))))))))))))))))))))) אולי הסימן למעלה מסמל את כל חברי הפורום שמקיפים אותך זרוע על גבי זרוע על גבי זרוע בחיבוק אחד ענקי (כמעט) חובק עולם. חיבוק כזה שבו עומדים קרובים בלי לזוז במשך הרבה זמן, עד שמשהו בגוף משתחרר. כמה מכעיס שהוא לא עשה את זה (במילים), כמה קשה שהמקום שהיה אמור להושיע הפך למקום שפגע. זה לא בסדר. ואת. את כן בסדר. את קוראת למה שעבר עליך טראומה, וכמדומני אומרים על תגובה טראומתית שזו תגובה נורמלית למצב לא נורמלי. אני מרגישה שזה נכון לומר לך את זה. וקשה להחזור לתפקוד שהיה קודם. ברור שקשה. אם רק היית יכולה להרשות לעצמך. להגיד שעכשיו קשה לתפקד וזה בסדר. אולי אח"כ יהיה יותר קל. עכשיו הדמעות והמחשבות שמשחזרות לא עוזבות. אבל הן יעזבו. זה יעבור. הנזק הוא לא בלתי הפיך. הנה גם כאן ובזמן קצר אני יכולה לספר לך שראיתי כאן הרבה צדדים שלך, ולא רק את הצד הפגוע הכואב והמתייסר. הצד הזה הוא הדומיננטי כרגע. והוא חי ובועט וצורח ולפעמים משכיח שיש גם עוד צדדים, אבל אני חושבת שאחרי שהוא ישחרר את הכעס ואת העצב ואת העלבון ואולי גם את הפחד (מה היה קורה אם הייתי נשארת שם עוד), אז יהיה מקום לעוד חלקים. אולי לכן הפסיכולוגית המליצה על טיפול דינאמי. אולי זה יקח זמן. אבל אולי זה בסדר. בינתיים ממשיכה לחבק גלי

אני מודה לכן על החיבוק הגדול שהצליח להגיע אלי במילים. ממש הרגשתי אותו. מרגישה הרבה פחות לבד. רציתי לכתוב לכל אחת אבל לא מצליחה מאתמול בלילה לנשום. כאילו אני עומדת לפני איזה התקף לב. כי הטיפול הזה היה בדידות גדולה. הוא בודד אותי משאר העולם כי לא נתן לו מקום בתוך החדר. לא הסכים שאדבר על שום דבר מלבד הקשר איתו. לא על אנשים ועיסוקים משמעותיים בחיי. רצה שאהיה תלויה רק בו. כאילו כלא אותי באיזה מרתף אפל- ולא יכולתי לשתף אף אחד. קצת הזכיר לי את המסיבה שערכה רוזמרי לחברותיה ב"תינוקה של רוזמרי"- פתאום היא פוגשת אנשים מהעבר שמודאגים ממצבה (היא רזתה ונראתה חולה) שהרגישו שהחוויה שהיא עוברת היא לא תקינה ולא היה לה עם מי לחלוק בה. כאילו פתאום נכנס משב רוח רענן מהעולם החיצון.זה הזכיר לי חברה שפגשתי בתקופת הטיפול שנבהלה מכמה רזיתי, שאני לא ממש אוכלת וכמה אני בעצם לא ממש בפוקוס. שזיהתה שקורה שם משהו לא תקין. כמובן שבשעתו חלקתי עליה מכל וכל. הוא היה כך חשבתי-הרי הכי אופטימלי עבורי. ואם היייתי מספיק חכמה הייתי מתבוננת בטיפול מהצד דרך עזרת הפורום עוצרת את זה בזמן ולא מגיעה להיכן שהגעתי. אתן נשמות טובות ואהובות ומזכירות לי את חברותיה של רוזמרי. חלון הצצה לשפיות. שוב, מודה לכן מאוד שאתן כאן תומכות מחזקות וכ"כ רגישות רפאים

אודי יקר, אני לא נושמת מאתמול בלילה כאילו איזו יד נמצאת בפנים ומחזיקה את קנה הנשימה שלי כמו צרור פרחים. פרחים בטח אין שם אבל זפת כן. אולי פרחי פח. כבד לי שם כמו עננה של זפת. זה כואב ושוב פעם העננים האלה בעיניים מפריעים לי לכתוב. ודווקא משום שאני מתחילה להבין את כל העיוות הזה דרך הזעזוע של הסביבה. כל כך קשה לי. כי מרגישה שנתתם לי הרבה כוח. שמשהו בך ברגישות שלך והנדיבות גרמו לי להפתח פה ולהתחיל לסמוך. שאתה הבאת נשמה אורגנית ואני הורגלתי לנשמה מסיליקון. שראית אותי והפכתי לבת- אנוש (מאמצת את שפת סוריקטה) . שנתת לי מקום והרגשתי שאני יכולה להפליג בשטחי. שהאמנת לי ולכן התחלתי קצת להאמין לעצמי. ולכן זה כ"כ קשה ודוקר ההבנה הזו- להאמין שמישהו רצה ברעתי. שמישהו רצה להזיק לי. שיש רוע. שאני צריכה לוותר על מה שחשבתי אותו לטוב. שיצרת פה בזכות התמיכה היצירתיות האמפטיה וההבנה הכ"כ חדה שלך קהילה תומכת של אנשים מדהימים שנעזרו בך ולכן יכולים גם לעזור לאחרים. שדווקא באזור הכי לא ממשי הרגשתי הכי ממשית. וזה גרם לי להתחיל להאמין שאולי טיפול הוא אפשרי. שיש עדיין מטפלים שרוצים לעזור. שיש תקווה. לא התחלתי עדיין טיפול. הייתי בפגישת יעוץ. היעוץ הרביעי במספר. אולי רציתי לשמוע משהו אחר, חדש. אבל במדגם הקטן הזה היתה אחידות דעין. מתקשה להכיר בכשל שלו. יותר נוח לי להאשים את עצמי. יותר הגיוני. לכן מתלבטת כי רוצה להתייצב. אולי טיפול קוגניטיבי התנהגותי יסיר את המחשבות הבלתי פוסקות. אולי תנועות עיניים יעבירו את זה לזכרון טכני נטול אפקט רגשי. מטפל גבר או אשה? אולי חייזר? אולי טיפול בגינון? בצינון? אולי כישוף קטן? אני לא מסוגלת לדבר יותר, לעסוק בעבר. אני מתפרקת. לא רוצה להתפרק. חיבת הקלה. לנשום. תודה לך אודי על הכל ומצטערת על הכובד הזה שלי ואריכות המילים תודה על קריאת הסיפור ו...אופנוע? (דווקא מסתדר לי מאוד הקשר שלו אליך) ... הגיע העת להוציאו מהארון ולבקר את סינדרלה- שמעתי שהבטטות העונה הן לא מהעולם הזה (אגב למה התכוונת ב"מניואל של הדלעת" לבסיס שלה, או להוראות ההפעלה?). והדלעת? הדלעת כמוני תקועה עדיין במקומה... הזמן פסק מלכת. בהערכה רבה עד אין קץ רפאים

רפאים יקרה, מצטרפת אל שאר המחבקים, לא קל היה לקרא אותך, לאחר שהפגנת יכולת התמודדות מרשימה,בעזרת חוש הומור וכשרון כתיבה, כנראה שגם ל"עזרים" מהסוג ההוא, יש תאריך תפוגה משלהם, שלאחריו מגיעה המפולת אל היאוש והתהום. אני מכירה מאוד את השאלה של, למה זה קרה לי, או למה זה הגיע לי,וגם יודעת שלשאלה הזו, בעצם, אין שום תשובה. זו שאלה שנועדה לרפות את ידינו, וזה בדיוק מה שלא הייתי מציעה לך לעשות, את נפגעת מהטיפול ומהמטפל, ויש סביבך אנשים שמוכנים לעזור, נצלי כל דרך אפשרית לטפל בזה בדרכים המקובלות, אני יכולה גם להבין את הצורך שלך בלהתחזק על מנת לעמוד מולו ונגדו, ובתקווה לימים קלים יותר!! אתך, גליה.

הי יקירה, אהבתי מאד את מה שאודי רשם לך, ומצטרפת ביותר להצעה לשמור מרחק מהרעיון של יוזמה ויצירת איזשהו סוג של אינטראקציה ממשית עם האיש עצמו, בוודאי שלא במצב התלישות והחרדות עתירות המימדים של עכשיו, בוודאי שלא לבד ללא משענת ועוגן מציאותיים יציבים. כמו-כן, אצטרף גם לכך, שההחלטה האם להתעמת וליישם דורשות תעצומות נכבדות, ורצוי מאד שיעשו לא מתוך דחף, אלא מתוך שיקול דעת והבנה, ולאחר עבודה טיפולית מבססת. את יודעת למה בעיניי הרעיון של התיקון ממש מולו יכול להיות רעיון חמקמק? משום שהוא יכול לבטא את המשאלה הכמוסה לתקן את המטפל ההוא (או דמות שכמותו), מתוך האמונה שיש בך את היכולת הזו, מתוך שאת מרגישה אשמה ואחראית ביתר... ולא ניתן להחזיר למצב אפס, וגם כל זה גדול על ילדה-בת-אנוש-קטנה אחת. הוא לא היה משהו טוב שאת קלקלת, ויש דברים שהם רעים ואי אפשר להפוך אותם לטובים. לכן, אם מדובר ברע - אזי מושך ככל שיהיה לתיקון/שיקום - לא לגעת. מפני שאז, עם הניסיון, שוב, את עלולה להיתקל (ובעיקר משום שישנה הזדהות פנימית חזקה) באותה דמות מתנשאת, הדמות שאינה מוכנה לקבל חולשות וטעויות שלה, זו שמציבה חומה ופוצחת עליך בזעם נרקיסיסטי, זו שמבלי להתבלבל ובאופן לא-יאומן-עד-כדי-העתקת-נשימה מאשימה אותך שפיתית. זה יכול להיות הרסני ומפרק עבורך. אם כך, בלשון המעטה, לא מומלץ לעלות על המסילה הזו בכלל. המממ.... :-( כמה טראגי כשאנחנו ממשיכים להעניש את עצמנו על פשעם של אחרים. כמה קשה להאמין שאין האשמה בנו... רפאים חביבה, יכולתי לראות גם בהודעתך הקודרת הזו הרבה חלקים בריאים ויפים, הם איתך. תמיד איתך. ויש בך גם נכונות נהדרת להיעזר ולדעת לקחת מילים טובות. דברים טובים. מקווה שיהיה מספיק משקל על כף המאזניים לצד כל החלקים הטובים האלה, והם ירחיבו מקום. Take Care לאט ובטוח, סוריקטה

רפאים יקרה, קודם כל, שולחת לך חיבוק וכתף (אם מתאים). יכול להיות שהמילים שאני כותבת הם לגמרי שלי ולא נוגעות, תבחרי אם ומה מתאים. חשוב מאד להגיד (בטח כל הזמן אומרים) את לא אשמה. אין לך במה להתבייש. זה לא כוחות. גם כשאת אשה מדהימה, חריפה ובעל אינטואיציות כפי שאת לא תמיד אפשר לזהות ובטח לא בסיטואציה של טיפול. או של מבוגר וילד. מכל מה שאני קוראת בדברים שכתבת היום ובעבר, אני מתרשמת שאחד הדברים הכי קשים עבורך בחווית הניצול היא תחושת האשמה. כאן אפילו זה מתחדד בכך שאת מעדיפה שהפסיכולוגיות יאשימו אותך במקום לראות אותו כשחור משחור. את כותבת על אשמה על כך שהיית תמימה ולא עירנית. זה מאד קשה לכל אחת ובמיוחד למי שלומדת עם השנים לסמוך רק על חוכמתה וחושיה שלה כדי לשרוד. למי שצריכה כל חייה לברוח מהזאבים. להגיד לך שוב שאת לא אשמה? אני מתארת לעצמי שאת יודעת את זה ובכל זאת חשה אשמה. אני מאד מזדהה ממקומות שלי. את פעם כתבת כאן שכאילו(!) לעשות מעשים נוראים מותר אבל לספר על זה זו הבושה. כמובן שאת יודעת שלא כך. אני נורא מבינה את "העסק הלא סגור" שיש לך מולו - שמשאיר אותך רוח רפאים רדופה. ואולי התחושה שאם תוכלי לרדוף אז תפסיקי להיות רדופה. את אכן חייבת להתחזק בשביל כל דרך לרדוף אותו. אם תחליטי לעשות זאת. ואני בפירוש חושבת שאת יכולה לבחור לא לעשות זאת. תחליטי כשתוכלי להחליט. שלך עם כל הלב י.

יקרות שלי, כמעט בלי נשימה ומאוד רוצה להגיב אליכן. לכל אחת בנפרד ולכולכן ביחד. התמיכה שלכן והמילים כולן עברו אלי כאילו יצאו ממש מתוך המסך. אנרגיות טובות מצליחות תמיד לפלס את דרכן. שזה כל פעם מחדש מפתיע אותי ההתגייסות שלכן והאחיזה הזו שאני מסרבת להאמין. כי התרגלתי ליחס כ"כ רע פוגעני ומזלזל אצל הגמד המוסרי שאני לא בטוחה שאני אפילו קיימת. שאני ראויה. שקיומי מוטל בספק. ואתן מזכירות לי שלא ולא מוותרות. ואני נדהמת. ויחד עם זאת מודה ומתרגשת. מהרגישות, הנדיבות וההבנה העמוקות האלה. ואני מסכימה אתך גליה שלפעמים ה'עזרים' האלה כבר לא עובדים. שהבריחה לפנטסיה לא מצליחה למלא אלא רק לרגע. ואתך סוריקטה שצריך לשמור מרחק. לוותר על התקווה הזו כי מה שדפוק ישאר כנראה דפוק. וזה מאוד קשה להכיר בזה מול דמות מטפלת. וזה מתקשר למה שאמרת ילדה אשה על הדמות הרודפת- כי כל עוד הוא רודף הוא רע- אבל אם אני רודפת (תובעת) אז אני הופכת בהרגשה לרעה ואשמה. ואולי אני מעדיפה את זה לא מתוך תאוות צדק אלא מתוך הרגל להרגיש אשמה ומתוך רצון לשמור עליו כ'טוב'. ככה זה תמיד- חוזרים בסוף הביתה... נשמות יקרות תודה תודה תודה קיבלתי מכן המון, לא משנה מה יקרה בסוף, פילסתן דרך לליבי רפאים

באתי להצטופף פה יחד איתך בעץ הנפלא הזה שפתחת .. תראי כמה חום ואהבה קבלת כאן.. כמה נעימות את משרה .. את אדם נפלא ..מההכרות שלי מולך אמנם רק בקריאה .. יש בך משו שמגייס כוחות טובים לעברך.. עברתי פה לומר לך - ש.. את לא אשמה במה שקרה לך עם המטפל .. את לא אשמה !!! הוא היחידי שאשם.. מקווה שתצליחי לקחת את הקולות האוהבים שאספת סביבך ואיתם להתקדם הלאה .. מגיע לך להרגיש טוב!!! - ואני מקווה כי תצליחי למצוא את המטפל/ת דינמי לא דינמי אבל -כאלה שיביאו אותך למקום טוב יותר.. מניסיון אישי, לא חושבת שעיבוד מולו יהווה עבורך את ההקלה .. אני אפילו חושבת שזה יהיה רע עבורך... אני מניחה שמטפל/ת טובים שיכילו עבורך את מה שקרה ויעבדו איתך את זה יחד ..יביאו עבורך את ההקלה . המון הצלחה . שרית

שרית... שמחה נורא לפגוש בך קראתי אותך כל הזמן אך רק לאחרונה התחלתי להרגיש בנוח להגיב. אני מין רוח שקטה כזו שלוקח לה זמן להפתח. נפלאים אתם בעצמכם שהבאתם בנשמתכם המלאה טוב כזה שהצליח ממש לחדור והגיע אלי דרך כל המחסומים הרבים. אני מודה לך על המילים הנדיבות התמיכה, זה מרגש וממלא אפילו אדם ציני כמוני... והאשמה, כן- האשמה הבלתי נגמרת... אולי אפשר להכיל אותה יותר כשיש מקום מופלא כמו מרחב הפורום הזה על כל אנשיו הפלאיים. תודות לך ממרחבי הלב על ההקשבה, ומקווה להפגש בנסיבות ובעצים משמחים יותר... רפאים

שלום, אני גרה בבית ויש לי אמא מאוד שתלטנית וביקורתית, חבר שלי עבר מרחובות לקרית ביאליק בכוונה שאעבור לגור איתו, אמא שלי לא בידיוק אוהבת את החבר שלי, ובכל הזדמנות מעבירה ביקורת על ההתנהלות שלי וההתנהגות שלי איתו, כשהוא מספר לה על העבודה היא חושבת שהוא שחצן, כשהוא מספר על הלימודים היא אפילו לא אומרת לו שהוא יצליח ואומרת שהוא לא חיי את המציאות, כל זה מאז אותה תקופה שרצינו לעבור לגור ביחד והיה סוג של משבר והייתה שיחה בין ההורים שלי לבינו כשלא הייתי בבית והיה וויכוח מסויים, ומאז אמא שלי לא נותת צאנס לתיקונים, שזה בעצם רק הורס את הקשר, אני נותה להקשיב תמיד להורים שלי כי אני מכבדת אותם, אבל בעיניין פרידה ממנו- לא, אני אוהבת אותו, אני לא יודעת איך להתנהל בבית ואיך שלא יעבירו עלי ביקורת מתמידה, זה שובר אותי, איך לגרום להורים לכבד את הרצונות שלך, איך בת בכורה עוזבת את הבית לפני חתונה? אני כבר בת 22 ואני לא מצליחה להתמודד עם ההורים שלי(אמא שלי מבקשת ממני כל הזמן דברי, קניות, סידורים, מתי אני הולכת, מתי אני חוזרת), אמא שלי נכנסת לי לחיים ולדעות שלי.. שזה פוגע בי, בקשר שלי עם החבר שלי ובדימוי העצמי שלי, האם יש לך תשובה בשבילי? ספר שיכול לתת לי תשובות? בזמן האחרון אני מוצאת את עצמי חסרת שליטה עצמית, אני כועסת ומוציאה את הכעס שלי ואומרת מה מפריע לי בדרך לא טובה, רגשנות יתר(זה קורה עם חבר שלי), קשה לי, עצוב לי, אני לא יודעת איך להתמודד עם הבעיה שלי,אחרי שאני מתפרצת אני כועסת על עצמי ועל הדרך שאני אומרת את הדברים זה משפיע עלי המון ומייסר, כמה שאני משתדלת שהכל יהיה בסדר ברגע אחד של רגשנות אני יכולה להרוס את הכל.. מקווה שתוכל לעזור, תודה רבה.

שלום לך. את מתארת כי יש לך אמא שתלטנית וביקורתית, המרשה לעצמה להביע את דעתה בכל זמן. את לעומת זאת, נוטה להקשיב, מכבדת ומשתדלת שהכל יהיה בסדר. ובסופו של דבר - מתפרצת, ואז כועסת על עצמך. נראה גם שיש כלפיך (או כלפי עצמך) המון ציפיות לגבי איך את אמורה להתנהג (בת בכורה וכו'). אני לא מכיר את מורכבות הקשר בינך לבין אמך, אבל מאמין שאם פחות תשמרי את מה שאת מרגישה לעצמך עד לרגע שאת לא יכולה לשאת עוד, גם תוכלי להעביר את המסר שלך בצורה יותר מתקבלת ומסודרת וגם לא תגיעי להתפרצות שגורמת לך לאשמה. נסי לפנות אל אמך ולספר לה איך את מרגישה (אל תחכי לרגע של כעס). חשבי מראש על מה שאת רוצה להגיד לה (אפילו רשמי לעצמך). לא בטוח שזה יעבוד, בטח שלא ייתן השפעה מיידית, אבל זו תחילתו של תהליך. ואולי הדבר גם יעזור לך להבין קצת יותר טוב איך את מרגישה. בהצלחה, יונדב

אני שוקלת את המגורים בנפרד אך לא יודעת איך עוברים, אחרי תקופה שאמרתי שכשחבר שלי עובר גם אני עוברת, הוא גר קרוב כבר חודשיים ואני עדיין בבית, אני לא יודעת איך לבצע את התהליך הזה ואמא שלי כאילו לא מבינה שזה הולך להיות, היא מכחישה את זה, קנינו עכשיו לדירה שולחן וכיסא בשבילי וכשאני מספרת לה את זה היא שואלת אם אני הולכת ללמוד שם בצורה ברורה והחלטית שזה לא יקרה, אני מתחילה ללמוד עוד חודש, וחשבתי שהדברים יקרו מעצמם, כי הלימודים בטכניון והוא בקרית ביאליק וההורים שלי בנהריה כך שזה באמצע הדרך, קשה לי לעמוד מול אמא שלי, אני לא רוצה לפגוע בה ועדיין אני לא רואה פיתרון לעשות את זה בדרך יפה, מה אפשר לעשות? תודה על העזרה

ביתי בת השנה נוהגת למשוך בשערות לבת דודתה שבאותו הגיל. היא עושה זאת בחוזקה עד שזו בוכה. ברגע שזה קורה אנו מיד לוקחים אותה ואף אומרים בקול רם ואסרטיבי שזה אסור. למשמע זה ביתי צוחקת וממשיכה בשלה... אנו חסרי אונים ולא יודעים מה לעשות. תכונה נוספת שיש לביתי היא לקחת לאחר את מה שיש לו ביד. זה לא משנה אם גם לה יש משחק אחר, באופן קבוע היא חוטפת לילדים אחרים את מה שיש להם ביד. אני לא יודעת אם להתערב או לתת להם להתמודד לבד. אני קצת מרגישה לא נעים מההורים האחרים מן הסתם... מחכה הציפיה תשובה.. תודה, יעל

שלום יעל, בדקתי שוב ושוב, אם קראתי נכון- מדובר בילדה בת שנה!! כשבתך בת השנה מושכת בשיער, או כל דבר אחר, את צריכה פיזית למנוע ממנה את אותו מעשה מכאיב, (גם אם היא תגיב בצחוק או בבכי) ובטח לא להיות מוטרדת מידי בשאלה מה יחשבו הורים אחרים.הם יחשבו שמדובר בסך הכל בפעוטה בת שנה, שנוהגת למשוך בשיער ועוד כמה דברים לא נעימים בכלל...

הי אודי, הודעות התשובה שלי לרפאים ולרויטל בעץ שלי "טיפול טוב" לא מופיעות. מאד רציתי להשיב להן על ההודעות המשתתפות והתורמות. יש סיכוי שתוכל לאתרן? י.

שלום בילדותי עברתי כל מני מצבים של דחיה חברתית ובכללותי אני אדם מאוד ביקורתי כלפי עצמי, הייתה תקופה שהחרדה שלי מאנשים הייתה כה נוראית שהייתי מגיעה לבית ספר נתקפת בתחושות כאילו הולכים לצחוק עלי ולגלות מי אני באמת ופשוט בחרתי משם, יש לציין שגם תמיד שהייתי חרדה זה באמת היה קורה, כאילו שגרמתי לכך לקרות. היום מידיי פעם שאני נפגשת עם אנשים אני פתאום נתקפת חרדות כשלא מראים לי חיבה או אהבה, מרגישה ששונאים אותי, אני לא מסוגלת להוציא מילה ואז אני בורחת. אני כל הזמן מרגישה את העיניים בוחנות אותי, מסתכלות עלי וצוחקות עד שזה משתק אותי לחלוטין. ואינני יודעת אם זה קשור אבל גם בלילות יש לי בעיה של להירדם כשאני חושבת יותר מידי על העפעפיים שלי ואני לא מסוגלת לא לחשוב עליהם כל הלילה, ואני לא נותנת לעצמי לפהק, פשוט עוצרת כל מהלך שלי שימנע מימני שינה, וזה מאוד מטריד. מה עלי לעשות? אני ממש מרגישה רע.

היי רוני. אולי כדאי לך ללכת לטיפול באמת אבל בלי קשר יש טכניקה מעניינת שנקראת "התכוונות פרדוקסלית" שקראתי עליה בספר של ויקטור פרנקל.לי אישית היא עזרה בנדודי שינה. זה הולך ככה:בגלל שפוחדים ממשהו אז זה רק מחזק את הפחד כל הזמן.כדי לשבור את מעגל הקסמים הזה צריך להתכוון ולחשוב על הדבר שמפחיד אותך בהקצנה ובהגזמה(עדיף עד כדי גיחוך,הומור כמעט תמיד עוזר). לא הבנתי בדיוק מה קורה עם העפעפיים שלך אבל לדוגמא אם את ממצמצת בהם הרבה אז תנסי למצמץ יותר חזק ויותר מהר,ואז תראי שאת לא מצליחה לעשות זאת ונרדמת מהר.או שכאילו תנסי לא להירדם בכוח ואז תראי שאת נרדמת. כמובן שזו שיטה שמטפלת בסימפטומים ולא במקור לבעיה(שבשבילו כאמור מומלץ ללכת לטיפול) אבל היא עזרה לי ולעוד אנשים אז כדאי לנסות. מקווה שעזרתי