פורום פסיכולוגיה קלינית

שלום. ישנם מקרים בהם הקשר הסימביוטי עם ההורה לא מסתיים בזמן הנכון וממשיך הלאה אל הילדות והחיים הבוגרים. הורה שימשיך בקשר כזה עם הילד שלו נמצא בדרך כלל במצב נפשי לא טוב ושואב את הילד אל עולמו שלו. אצל הילד יכול להגרם נזק גדול מאוד ל"עצמי" ולכך שהוא לא יתפתח, לא ידע מי הוא ויהיה אפוף פחדים. ישנם אנשים שזה קרה להם והם מאושפזים ולא מתפקדים כלל וישנם אחרים (כמוני) שהמשיכו לתפקד במסגרות הרגילות אך סובלים מבפנים ומרגישים חלולים ולא קיימים. אני בת 30 וכבר הרבה שנים בטיפול פסיכולוגי שעוזר אך ההתקדמות היא איטית מאוד. אני יודעת שמקרים כמו שלי הם נדירים אך החלטתי בכל זאת לפנות במספר שאלות: האם ידוע למישהו על איש מקצוע (פסיכולוג/פסיכיאטר) בארץ או בעולם שמומחה לבעיה הזו? כלומר שטיפל באנשים כמוני ועזר להם למצוא את עצמם. האם ישנה איזושהי קבוצת תמיכה לאנשים עם בעיות התפתחות דומות לשלי? אני אשמח אם יגיבו להודעה שלי גם אנשים במצב דומה, שנמצאים בטיפול פסיכולוגי ונוכל ליצור קשר ולהקים קבוצת תמיכה.

מאזור חיפה - יכול להצטרף לקבוצת התמיכה שאני מפעיל - אני בן 27 וסובל מבעייה דומה וכך גם שאר החברים בקבוצה - ליצירת קשר עמית [email protected]

שלום איך מתגברים על פרידה מחבר אחרי כמה שנים ומה ולמר למי שחש בדידות והזיכרונות כואבות לו מהפרידה כדי להמשיך הלאה ולחפש בן זוג חדש? תודה

שלום רב לך אורטל כל פרידה גורמת לקשיים במיוחד פרידה מאדם שהקשר היה עם מעורבות רגשית גדולה. מאחר ולדבריך מדובר בפרק זמן רב מאז הפרידה ובכל זאת קשה לך , אני ממליץ לך לפנות לעזרה מקצועית. אשמח לעזור בהתאם תודה על פנייתך בהתלחה ד"ר יגאל גליקסמן

אני מעוניינת בהמלצה על פסיכולוג טוב בירושלים. בבקשה זה מאוד חשוב לי!!! הגיע הזמן שאדאג לעצמי! גם לי מגיע שיהיה לי הכי טוב שאפשר!

שלום רב, האמת היא שאני בטוחה שאני צריכה סיוע פסיכולוגי כדי לפתור את הבעיות שלי אבל הבעייתי זה שאין לי ממש כסף לזה כרגע,ולכן, הייתי רוצה לקבל כמה עצות (ואפילו הקטנות ביותר..) חשוב לציין שעברתי אבחון דידקטי פסיכולוגי,אבחון טובה ואני נוטלת ריטלין כשאני לומדת. בנוסף,טופלתי ע"י עובדת סוציאלית (שהתייעצה עם פסיכולוגים ופסיכיאטרים אבל זה לא עזר לי,אלא רק ההפך.. ובחרתי לעזוב) אין לי מושג מה לעשות עם עצמי כרגע.. אני בת 20,משלימה בגרויות אבל לא משנה כמה אני אחרוש ואדע יותר מכל הכיתה תמיד אני אקבל ציונים נמוכים בבגרות (אבל אם יש מבחן בכיתה הולך לי דווקא טוב ,לי נראה שהמבחנים בכיתה יותר קלים והבגרות יותר קשה, או שאולי זה מהלחץ.. כי המבחנים בכיתה הם רק לתרגול ולא קשורים לציון שאקבל אלא נטו רק הבגרות). אתאר את דרך הלמידה שלי: אני לומדת במשך כל הקורס-שלושה חודשים. בהתחלה לא יותר מדי אבל בהמשך כשהבגרות מתקרבת אני ממש חורשת (מדובר רק בבגרות אחת),כשאני ניגשת למבחן אני מקבלת ציונים דיי נמוכים במקרה הטוב (תמיד על ה-70 ומשהו שאני בטוחה שלא משקפים את מה שאני באמת יודעת) ויש מקרים שישר יש לי התקפי חרדה וכל המבחן נדפק לי. עלו בי כמה תהיות: 1.האם באמת זה שאני חורשת יכול להיות שגורם לי לא להצליח? הרי תלמידים בכיתה מצליחים הרבה יותר ממני אפילו שאני יודעת בכיתה את החומר יותר טוב. 2.האם כדאי לי לוותר ולא להמשיך ללמוד? כי חוסר ההצלחה והכישלון ממש מתישים אותי והורסים אותי נפשית ופיסית . 3.האם ללמוד רק מקצוע או להמשיך עם הבגרויות אבל לשנות את דרך הלמידה שלי? 4.האם כיתה מיוחדת ללקויי למידה תעזור לי? לא יודעת אם זה באמת נכון לי.. כי הבעיה היא לא ההבנה בשיעורים אלא הבגרות עצמה. אשמח לעזרה,תודה רבה!

הי לגביי תוצאות האיבחון: 1.רמת הבנה גבוהה אך איטית מאד 2.חרדת בחינות 3.דימוי עצמי נמוך 4.קשיים רגשיים שמנמיכים את היכולות שלי באופן משמעותי 5.איתור תסמינים דיכאוניים *לגביי אסטרטגיות למידה לא אמרו משהו מיוחד (חוץ מאיזשהו ספר שכדאי לקנות..) בנוסף,המליצו גם על טיפול רגשי+טיפול קוגנטיבי התתנהגותי+טיפול בריטלין+קבוצת תמיכה לסובלים מחרדת בחינות אין לי מושג מה לעשות,כל מה שעשיתי לא עוזר..

שלום לכולם. אני סובלת מבולימיה כבר כמעט שלוש שנים ואני רוצה לצאת מהמעגל הזה. איך אני עושה את זה? אני גרה בצפון באזור קרית שמונה ורציתי לדעת למי אוכל לפנות?

to make a long story short התחלתי להיפגש עם פסיכולוגית התאהבתי בפסיכולוגית ביקשתי להפסיק את הפגישות כי הרגשתי שאני מחכה לפגישה השבועית הרבה יותר מדי התחלתי אצל פסיכולג גבר, כבר לא היה לי כוח ביקשתי לחזור אליה אבל היא לא הסכימה, כי זה כבר אינו טיפולי יותר וכרגע אני מוצא את עצמי חושב עליה המון, בכלל כבר לא בקטע המיני, רק מחשבות עליה, על החיים הפרטיים שלה, אם אי פעם אוכל לחזור לטיפול אצלה, ועוד ועוד. די מפריע לניהול החיים התקין. אז אמנם כבר קראתי בפורום ובספרות המקצועית קצת על כל נושא ההשלכה לפסיכולוגים, אבל קיוותי לשמוע ממך אולי זווית מרעננת בנושא.

היי, ישנו נושא שמציק לי מפעם לפעם למרות שרוב הזמן אני לא חושבת או מתעסקת בזה. יש לי אח הגדול ממני בכמה שנים. כשאני הייתי ילדה והוא נער צעיר הוא נהג לשחק איתי משחקים שבהם שנינו נשארנו ערומים לגמרי. אני זוכרת שדווקא נהניתי מהמשחקים האלו אך ידעתי שצריך לשמור את זה בסוד. ניסיתי אפילו לשחק את המשחק הזה עם חברה אבל למזלי היא התביישה ולא הסכימה. בפעם אחרת, הוא התיישב לידי והכניס את היד שלו מתחת לחולצה שלי. בפעם הזאת, בניגוד למשחקים, הרגשתי שזה לא בסדר. הוא העביר את היד שלו על כל הגוף שלי וככל שהוא ירד יותר למטה עם היד, הרגשתי יותר ויותר במצוקה. במשך כל הזמן הזה לא זזתי בכלל, לא אמרתי כלום, אפילו לא הסטתי את המבט. לא ידעתי מה אני אמורה לעשות ולא היה לי נעים להגיד לו משהו כי זה כאילו יחשוף משהו לא בסדר. אחרי שהוא הלך עוד נשארתי לשבת ככה בוהה ותוהה מה כל זה היה. אחרי זה בלילה כשהלכתי לישון התחלתי לרעוד בצורה בלתי נשלטת ולא הבנתי מה קורה לי. לא זכרתי את כל האירועים האלו במשך כמה שנים. יום אחד התחילו לעלות לי כל מיני תמונות ותחושות לראש של האירועים האלו. הטרידה אותי מאוד המחשבה אם זה באמת קרה או שהמוח שלי סתם ממציא דברים מעוותים. החלטתי ללכת לאחי ולשאול אותו בצורה מאוד עקיפה על משהו שקשור לזה. ככה שאם זה לא קרה- לא יהיה לו מושג על מה אני מדברת, ואם זה קרה- זה יהיה פחות מפדח. אני זוכרת שהדהימה אותי המהירות שבה הוא ידע על מה אני מדברת. הוא ביקש ממני לא לספר על זה לאף אחד ואמר לי שהוא מצטער. וככה זה נשאר מאז. אנחנו כיום בקשר די טוב למרות שתמיד יש לי סוג של רתיעה ממנו. אני מאוד תוהה לגבי זה. האם זה היה איזשהי סקרנות מינית של נער צעיר? האם הוא היה מודע לזה שזה לא בסדר? אולי אפילו זה משחק נורמלי בין אחים? אני מאוד מבולבלת. מה דעתך?

שלום, קודם כל, תודה על תשובתך. לא הבנתי כ"כ למה אתה מתכוון. מה כבר אני יכולה לעשות עם הידיעה הזו? שום דבר. אני חושבת שהיה לי פשוט רצון למצוא היגיון בדברים. אני לא באמת מסוגלת להאשים או לכעוס על אחי(אולי רק קצת..). גם קשה לי באיזשהו מקום לראות את זה בתור משהו לא תקין או לא בסדר. ואם כן, אני מרגישה גם אשמה אישית בקשר לזה. אף אחד במשפחה לא יודע על זה. לא הייתי רוצה לפגוע בו באיזשהי צורה... אתה יכול להסביר בבקשה למה התכוונת?

היי אודי, היום יום ששי, והפורום נח, אף אחד לא יקרא/ישמע אותי עד יום א' , יכול להיות שאני לא אשלח את מה שאני כותבת ואז עד בכלל....וגם זה בסדר. בכל מקרה , שוב הגיע יום ששי, במקום לעשות מה שצריכה לעשות אישה ואמא, לעשות סדר בבית, אני יושבת מול המחשב ומנסה לשווא לעשות סדר לעצמי, או אולי מנסה להתחמק מהיעוד המגדרי (הדפוק) שלי ומזה שאני אישה ואמא? כך או כך אני מרגישה אשמה ועיפה, הייתי רוצה להרגיש עוד משהו מלבד זה ומלבד ריקנות, אבל אני לא מרגישה, אפילו ברמה הפיזית, כאילו אין שום דבר בפנים, הפכתי לפלקט. טוב שאין לי ברירה, עוד מעט אני אאלץ להתמודד עם הררי הכביסה, כמו סזיפוס רק בלי להגיע לפסגה ולרגע קט לנוח ולהביט אל מרחבים אינסופיים (לא במקרה כנראה יש אבקת כביסה שקוראים לה "פסגה" אני לא משתמשת בה שלא יחשדו בי בפרסומת סמויה, אני דווקא משתמש באבקת כביסה שקוראים לה "קולון" שזה החלק התחתון של המעי הגס שמחובר לרקטום וגם זה די סמלי). הבעיה שלי היא שאני לא באמת אישה, או לא רק אישה, זה נשמע די מופרע (או אולי מיוחד? אגב כביסות ומילים מכובסות), ועכשיו החלק הזה מתקומם ואפילו נעלב מהמטלות הנשיות חסרות התוחלת (אבל מצד שני מאוד תכליתיות) ומרגיש ממש דפוק כל כך נפגע שאי אפשר לדבר איתו, אני פשוט אנסה להתעלם ממנו, זה לא פשוט כי הוא די שתלטן, ואני טיפוס פסיבי , אבל כמו שאמרתי אין לי ברירה וטוב שכך. אני מאחלת לך בדיעבד סופ"ש נעים, (בתקווה שהיה טוב והעולם לא בא אל קיצו בסופ"ש הזה) ולא בדיעבד שיהיה לך שבוע טוב (נקווה שיהיה טוב) ~~ ~~ <*>|<*>

עש ימים סוערים יותר ויש כאלה שפחות בימים שכאלה המחשבות קצת יותר רציונליות קצת יותר אוחזות בקרקע ואז חושבים על מה שעבר בימים היותר קשים ןניראים לעצמנו מגוחכים לא נורמליים לא שפויים ובעצם כל מה שרוצה זה להיות נורמלית מתי יגיע היום בו אדע לעשות ולהרגיש את ההפרדה המוחלטת בין אז והיום להרגיש את הכאב פיזית היום ולהבין שזה אז בילדות שזה לא קורה לי היום. להבין שמותר לי לכעוס לבכות לדבר לבטא להרגיש מה שאז היה אסור הדרך צריכה גם עכשיו להיות שלי לבד כמו שהייתי עד עכשיו? היום היתה כתבה בערוץ 2 על מעשים שכאלה הילדים ואני נקרעתי מבפנים אני כבר לא חייבת לשתוק ממש פוחדת מהרגע בו לא אדע להפסיק לבכות ןלצעוק שבת שלום

ממש עכשיו קוראת את תשובתך ומבינה,לגבי הכינוי שלך בשם הפרטי לעצם היותך גבר מבינה שגם פה זה סוג של קושי שאולי ניפתר כי איני רואה דמות או פנים דמותי בחיי היומיום מנוגדת להבעה כאן על המסך ניגוד נוסף שיפתר פעם?

מעולם לא הרגשתי ולא יודעת מה זה.. בקור רגשי דו כיווני .. מעולם לא התאהבתי ולא התאהבו בי.. מעולם לא אהבו אותי ואני כל כך פתטית לא מפסיקה לחפש, להשוות גם אהבת אם, גם אהבת אב.. מנסה להסתיר את הפדיחה כאילו לא אכפת אבל מוכנה למות בגלל היעדרה.. שונאת את עצמי כי מעולם לא אהבו אותי. במקרה הטוב קיבלו אותי כברירת מחדל. אין סיכוי שיאהבו כשכל כך שונאת את עצמי, את העולם, שונאת ומרגישה אשמה כלפי בוראו. גם כאן מרגישה מעיקה, טרחנית, משעממת, מיותרת, ע ל ו ב ה. כשמתייחסים אליי מרגישה שזה מתוך נימוס , כשמתעלמים - מרגישה אוויר.. ===חסרת תקנה

חיפשתי את השיר ולא מצאתי (תרתי..) תודה על הכל! מיקה

ואולי אהבו ואוהבים אותך, אבל באמת את לא יכולה להבחין ולהרגיש בזה? כמעט כמו... העובדה שמישהו עיוור צבעים, לא מעלימה את הצבעים מהעולם כולו, אלא רק עבורו. וזה קשה וכואב, כשיש חוסר סובייקטיבי מתמשך שכזה. לא שאני יודעת מה זאת אהבה, במובן האנושי שלה... איפשהו מזמן בדרך עברתי לעולם של בעלי חיים - לגדול איתם ולגדל אותם. הם יודעים גם לאהוב. ואל תדאגי, אני לא בעמדה מאוד מנומסת בתקופה האחרונה (ויכולים להעיד על כך כמה וכמה אנשים בעולם)... אז בוודאי שזו לא הסיבה שאני בוחרת לענות לך ולהתייחס להודעות שלך פה. כמובן שאני לא יכולה להתווכח עם התחושות שלך, אבל כן רוצה שתדעי, שאני לא רואה בך שום דבר מהדברים האלה שכתבת על עצמך.

יודעת שייתכן שיש לי בעיה בשיפוט המציאות לפעמים או בד"כ... כך היא אומרת.. אף שתכל'ס ספגתי הרבה "מכות"-דחיות ועלבונות כאשר כן האמנתי. אז כבר לא יודעת... אולי מכינה את עצמי כל הזמן רק לדחיה כדי שלא אתאכזב.. מטופש אני יודעת. אבל באמת רוב הזמן מרגישה לא אהובה ולא מוצלחת החל מ"בסיס האם" - שם היה אמור להיווצר הבטחון הבסיסי ושם קיבלתי מסר כפול של מכות (פיזיות ומילוליות) וגם של מתן אהבה כביכול בעיקר בצורה חומרית (אוכל) ועד לכל מקום אליו אני מגיעה..- אפילו אצלה ידעתי הרבה דחיות, חוסר אמון והבנה שלה אליי ("בעיית קליטה" שהיא נוכחה בה בדיעבד). וזהו . רק רציתי לומר לך תודה (ותראי לאן הגעתי..)-- מאמינה לך שזה לא מתוך אילוץ.. ריגשת אותי בדברייך. נ.ב. כתבתי לך תגובה למטה מקווה שתעלה בהמשך..

אין יום שאני לא חושבת על המוות, הוא מפחיד אותי, מעורר בי את הצורך לצעוק, אבל לשווא, זה לא יעזור, יום אחד לא אהייה פה יותר, לא אראה, לא איראה, לא ארגיש, לא יודעת איפה הייתי ואיפה אהייה, כמו עץ השדה... הפחד הזה יושב בגוף, חרדה אמיתית שאין מה לעשות איתה חוץ מלהשלים איתה, קשה לי עם המחשבה הזו, קשה לי ברמות שאי אפשר לתאר את הקושי. כל הטוב בעולם הופך להיות בצל המוות, זה לא מתאים לי, זה לא נראה עליי אבל אני יודעת שזה בתוכי. כמו התיאור של פוסט טראומה שנפגש רצף הזמן, משהו התערער. לפעמים רוצה לאבד עצמי לדעת ואז מזכירה לעצמי את כל הטוב שיש לי, את הבן המתוק שלי. את האנשים שסומכים עליי ונשענים עליי, כי אני חזקה, מכילה ואוהבת. בתוכי, הר געש רעד שמאיים להתפרץ ורק משחרר בקטנה. כמה זמן יוכל להמשיך.. זה לא בריא

אני אתחיל מזה שאני בת יחידה ואמא שלי מאוד מבוגרת אבל לא זקוקה לתמיכה פיסית היא מלאת אנרגיה ועצמאית. אני מרגישה שהמערכת יחסים בינינו היא לא בסדר ושהיא עושה ככל שביכולתה כדי לסחוט אותי רגשית ולשלוט בי. אף פעם לא הרגשתי טוב בארץ ושאני חיה חיים מלאים. נסעתי לחו"ל בברכתה בהתחלה והיה לי טוב כל כך שאי אפשר לתאר סוף סוף היה לי את החופש שלי אחרי כמה שנים היא התחילה לבקש ממני לחזור ובכל שיחת טלפון או ביקור בארץ היא אמרה לי כמה שהיא בודדה ושיש ימים שאין לה עם מי לדבר ושאיך יש לי לב להשאיר אותה כך לבד. חייתי שם טוב הייתה לי עבודה טובה ובת זוג אוהבת אבל לא יכולתי לספר לאמא שלי והיא לא הבינה למה אני לא חוזרת. בסוף נכנעתי כי לא יכולתי יותר היא גרמה לי להרגיש כל כך אשמה והרגשתי שאני חייבת לחזור כדי אולי להוכיח לה שלא יהיה לי טוב בארץ. ברגש שחזרתי היא נסתה לשדך לי מישהו וגם הטיחה בי שאני צריכה כבר להתחתן וללדת ילדים ושהמקום שלי בארץ. היא מרגישה שאני רעה וחסרת רגישות כלפיה ואכזרית ואני חושבת שהיא שונאת אותי ומרגישה שנפל בחלקה מזל רע שיש לה בת כמוני. אני יודעת שהיא מקנאה בחברות שלה שלהן יש נכדים. עכשיו אני כבר פה חצי שנה לא מוצאת עבודה מתגעגעת רע לי מאוד אבל אני לא יודעת מה לעשות כולם אומרים לי שהיא לא הוגנת ושאני צריכה לעשות מה שטוב לי אם היא לא הייתה לבד הייתי נוסעת. כל פעם שאני מנסה לדבר איתה על זה שלא טוב לי היא כועסת וגורמת לי להרגיש כל כך רע היא אומרת שאני ילדה טפשה ושהיא יודעת יותר טוב ממני מה טוב לי ושאני אתחרט על זה ושאני אשאר רווקה כל החיים אם אני אסע. ואני נורא רוצה לברוח מפה אבל לא יכולה כי היא לבד ואני מרגישה אחראית ואשמה. כל כך רע לי אני לא יודעת מה לעשות?

תודה אודי אני חושבת שאולי כדאי שאני אלך לדבר עם מישהו כי אני לא מסוגלת לעזוב חזרה לחו"ל כשהיא כועסת עליי. חשבתי אולי גם שחלק מהבעייה זה שאין מי שידבר עם אמא שלי ויסביר לה את מה שהיא עושה אבל היא לא תסכים ללכת לפסיכולוג היא מאוד עקשנית.

פשוט נמאס לי כבר מהתלות שלי בה. בפגישה האחרונה בקושי הצלחתי לדבר על זה... דיברתי על כל מיני עניינים מסביב וכשכבר הגעתי לנושא הזה, לא מצאתי את המילים הפשוטות להסביר. והיא כל הזמן שואלת כל מיני שאלות שאני לא מבינה אם היא עושה את עצמה לא מבינה או שבאמת היא רוצה לדעת איפה זה פוגש אותי באופן אישי... מגעילה אותי התלותיות הזו. בלתי נסבלת. רוצה לעמוד בכוחות עצמי בלעדיה. תמיד אני מציירת לי תסריט בראש שאני מודיעה לה שאני לא באה יותר, שהחלטתי לעזוב. מעניין אותי לדעת מה תהיה התגובה שלה. אם תוותר עליי מהר או לא... בכל אופן, היא אמרה בפגישה שאני לא יכולה לצפות שהצד השני ינחש מה אני צריכה. שעליי לומר זאת. אמרתי לה שיש דברים שהיא אמורה לדעת גם בלי שאומר לה. היא טוענת שלא. אני חושבת שכן. היא הרי מכירה אותי טוב מאד ואמורה לדעת מה אני צריכה כשקשה לי. היא אמרה שהיא לא יכולה לדעת, לדוגמה , אם נוח לי שהיא תתקשר אליי (זה היה לגבי מקרה ספציפי שקרה). וזה נשמע לי שטויות. בשם ה"כבוד" וה"מרחב" שצריך לתת למטופל אני מרגישה שהיא בורחת למקום הזה של הראש הקטן. לא יודעת. אולי מחוסר אכפתיות אמיתית... אוף. זה סתם כואב מדי.

בשביל מה להעלות את זה בפגישה אם לא אאמין לה? זה לא שאין בינינו יחסי אמון. יש. ואפילו יחסי אמון חזקים וטובים. אלא שאיך אוכל לשאול אותה א באמת באמת אכפת לה? אם באמת יש לה מקום אמיתי בשבילי? מה היא כבר יכולה לענות לי שישכנע אותי? "כן, ברור שאכפת לי. ברור שאת חשובה לי באמת..."???? מי אמר שזה יבוא ממקום כן ואמיתי. לכן אני גם לא שואלת בצורה ישירה וברורה. אלא מנסה למצוא סימנים לזה. וכבר לא יודעת...

וואו, כל כך מהר עבר לו עוד שבוע. חיה מסופ"ש לסופ"ש.. הייתי אמורה להיות באיזהשהו מקום בסופש שבוע הזה.. אבל הרגשתי שזה לא נכון לי, לא מתאים לי רגשית.. אני מאוד גאה בעצמי שאמרתי לא. לא הלכתי.. אז מצפון לצפון ;) , שוב צפונה! איזה כיף!!! מצפה לי מפגש מעניין מאוד.. אני נרגשת ומפוחדת לקראתו, אין לי ספק שיהיה בו המון עוצמות, אך במקביל גם המון רוך.. שבת טובה שבט נשים יקרות.. זקן שבט חכם.. שבת של שלום, עירסול והרבה רגעים קטנים שבשבילם שווה לחיות.. (((((((( נשימה עמוקההההה עמוקה )))))))))) נמסטה (מחייכת) ~נילי~ http://www.youtube.com/watch?v=lShI2mWdt_U

... לא כל כך מצליחה למצוא את המילים, לא בטוחה שיש לי מקום בשום מקום, אבל..(רוצה)

אודי, בוקר טוב, כתבתי תשובה לטימי (בשני או בשלישי)-האם נעלמה ההודעה? ולך טימי- בהצלחה (איך עבר אתמול?) ובתקווה לבשורות טובות מיקה

שלום לך ד"ר אני לא בטוחה שזה קשור לפורום הזה אבל זה נראה לי הכי מתאים :לאבא שלי יש בעיה של נדודי שינה.הוא כבר עשה הכול! הלך לפסיכולוג(הפסיכולוג אמר שבסדר),שותה כדורים ושום דבר לא עוזר לו אני אפרט יותר:הוא לוקח כדור נרדם לשעתיים ואז מעורר ואז עוד פעם ככה אז חוזר על עצמו לפעמים הוא אפילו בכלל לא נרדם בלילה וכל הלילה ער נ.ב הוא גם שותה איזשהוא צמח(לא זוכרת איך קוראים לו) אמא שלי ממש מודאגת ומאוד עצובה בגלל זה מה עוד אפשר לנסות?

שלום רב לך אלנה, בהמשך לשאלתך ולמרות שחסרים לי פרטים נוספים לגבי אביך כגון: גיל, האם הוא נוחר? וכד'... רצוי להפנותו באמצעות אופא המשפחה למומחה א.א.ג ולבקש ממנו הפנייה למעבדת שינה!!! לאחר הערכה במעבדת השינה תהיה תמונה קלינית ברורה יותר. תודה עך פנייתך אשמח להתעדכן בברכה ד"ר יגאל גליקסמן

שלום רב לך אלנה ראי מה כתבתי לך בפעם הקודמת וסני פעול בהתאם. אשמח להתעדכן בהצלחה ד"ר יגאל גליקסמן

למה אתה לא פה? זקוקה לך. כואב בי. חזרתי להקיא. בלתי אפשרי להשאיר דברים בתוכי מבלי להקיא . לא מצליחה לדבר אותם. מנסה לכתוב אלייך קצת. אני מתרסקת אודי. בעיקר בגוף. חזרתי אחורה . אחורה. חשבתי שאני חזקה. שעברתי כבר את המקומות האלה. בגרון חנוק לי . קשה לי . מרגישה שהגעתי למילכוד בטיפול. מן תקיעות אינסופית. הוא מנסה להיות איתי. בשבילי. להגיד את כל מה שרק אפשר כדי שירגיש בי אחרת . זה לא חודר מולו. שמתי על עצמי הגנה . התרחקתי. בבפנים אני במשבצת "נטשו אותי , עזבו אותי , המקום לא בטוח " זה קורע אותי מבפנים, אני בוכה המון . יש בי כעס, שנאה, זעם , יוצא מולו רק בכי . ותו לאו . רק בכי . מקופלת על הרצפה . שעה שלמה בוכה . זה מה שיש לי כרגע , מרגישה שהמגדל שבניתי מולו זז .. ואולי הוא עומד להתפרק? אודי, הוא אומר שזו רק החוויה שלי. אני סוגרת את האוזנים מולו וצועקת "לא מקשיבה לך .. לא מקשיבה" (כן.. התנהגות אינפנטילית מוכרת) מרגישה שיש פער עצום ביננו, מרחק. חוסר הבנה.. זה משאיר אותי בתחושת בדידות איומה. נמאס לי להתאים את עצמו אליו. מבולבלת נורא. היום, ניסיתי כן לקחת ממנו משו פנימה - מכל הדברים שאמר, והוא אמר.. האמת, אני נורא נורא פוחדת, גם לאבד אותו - ו"כמובן" שאני לא מעיזה לומר לו את זה . שאלתי אותו אם הוא עצוב מכל מה שקורה לנו , כי אני נורא נורא עצובה , הוא אמר "אני לא עצוב , עצב זה משו שבא עם ריק, אני כואב .. נורא כואב לי שאנחנו צריכים לעבור את המכשול הזה ,נורא כואב לי שאת חווה אותי בצורה הפוכה ממה שאני מנסה להביא אלייך, אבל אני מאמין בקשר שיצרנו , זו תהייה החמצה להפסיק את הטיפול ככה " אני מאמין .. אני מאמין .. דיייי ... למה אני לא? אודי, אני מרגישה את עצמי נעה בצעדים של קדימה ואחורה על כל התקופה שלנו .. נעה בזמן לעצמי .. חושבת בתוכי וואו .. כמה עברנו .. עד מתי ? זה עוד יהיה אפשרי.. יש בי חלק שנורא נורא רוצה לבקש ממנו שיהיה בשבילי - כמו שבא לי נורא לבקש ממך עכשיו .. אודי תהייה פה איתי. יש בי חלק שמבקש בצרחה בי - בבקשה , רק אל תנטוש - כמו בחוויה הזו בי, רק ..תשמור עליי - כדי שעוד אוכל להתקיים בתוכי. אודי יקר, הדמעות כבר יורדות, הצלחת להוציא ממני יותר ממה שציפיתי מעצמי , איך עוברים משבר אמון כזה אודי?... בקשר שהוא ככ אינטימי ועמוק עבורי?(ולמה הוא הפך לכזה?) איך עוברים משבר שהוא כל-כך לא צפוי .. כל כל - לא הוזמן על ידינו דווקא עכשיו , משבר שהוא ככ מאיים להרוס אותנו ואת הכל? אני מרגישה שאנחנו כמעט נוגעים במפלצת הרעה שבי .. זה מרגיש מרחק..נגיעה. אני חושבת על זה שהעקשנות הזו שלי לדבוק בטיפול , לאחוז , להאבק , כל הכוחות שהופנו לקשר עד היום .. הם אלו שמנסים להרוס בי עכשיו בכל הכח. אני יודעת שלא הבנת הסיפוקים או התסכולים שמדוברים ביננו כעת הם אלו שיביאו את היציאה מהמשבר הזה , אני חושבת שאם נצליח להיות ביחד במרחב הקטנטן הזה בין הסיפוקים לתסכולים בין הכמיהות ליאוש הטוטאלי אז.. אז אולי תמומש מחדש התקווה ? אז אולי נצלח את המשבר האמון הזה שנוצר לי בו ? בתהליך? אויי , אודי .. זה ככ מסובך. זה ככ מפחיד להתמודד . זה גדול עליי. בכמה מידות. הוא אמר מספר פעמים .. "אני כאן. איתך. במרווח הצר הזה ביחד, בין ההזדקקות ליאוש .. ואני מניח שזה אמור לעשות את זה פחות מסובך" אני מרגישה עדין ככ לבד. אני לא יודעת למה תמיד יש לי נטייה לסבך את כל העניינים. למה זה תמיד קורה היכן שעל פניו - אין טעם . אני חושבת שמה שקורה לי עכשיו , זה ההבנה שהקשר הטיפולי מולו ככ חשוף.אינטימי.קרוב. במיוחד משו שנוצר לאור העבר שלי עם מטפל ממין זכר. והתובנות האלו .. ככ מורכבות. ככ מהוות בלאגן בי. תודה שאתה מקשיב לי. שרית

הי שרית יקרה, קראתי את דברייך לאודי והייתי רוצה להוסיף קצת משלי, מן הכלים. את יודעת, לפחות כפי שאני יכולה לראות זאת, מדובר באותו פיצול מוכר - המטפל האמיתי - שנחווה, כעת, בעיקר כדמות שהיא רק רעה זדונית ומתעללת; ומטפל שנמצא ושמור יותר בדמיון - שהוא טוב אידיאלי. לא נהרס. קיים תמיד ובכל מצב. בוודאי שאם המטפל האמיתי נחווה כרשע, הרי שאם הוא נותן לך משהו, אזי המשהו הזה הוא, קרוב לוודאי, רעל. ואם זה רעל - הרקמות אינן יכולות לספוג. ואז את מקיאה, או בוכה, או משתעלת מהבפנים של הסימפונות... וכן, המטפל האמיתי הוא אדם בשר ודם ואינו עמיד לחלוטין. זה עצוב. וזה טוב. הקשיבי. יש לי איזה רעיון (מהניסיון שלי, לפעמים זה עובד ועוזר להתמלא בחיים ולהרגיש אהבה וקרבה וחיוך). הרעיון (שאכן דורש מאמץ) הוא - לנסות להגיע לפגישה, לאותו חדר ומקום מוכרים, אבל להגיע כאילו מדובר במטפל חדש, מטפל שלם-לא-מרוסק שהורכב מחדש. הוא יכול להקשיב ולחמול ואפשר להניח עליו את הראש. למטפל הזה לא צריך כבר לספר את ההיסטוריה כי הוא כבר יודע.... :-) ואת פונה אל ה"מטפל החדש" והצפוי להיות טוב ואמין, ממש כמו שפנית כאן לאודי, ומספרת לו על ה"מטפל ההוא הישן והרע". אולי גם מספרת שאת כל-כך כועסת שבא לך לנקום, לבגוד וכו'. ייתכן שזה יעזור לך לעשות את האינטגרציה ולראות בו, אותו אדם עצמו, גם את הטוב וגם את הרע. וגם בך. כן... בכלל, גם הקטע הזה בטיפול שבו אוספים את כל ההשלכות על פני השנים ומחזירים פנימה, כדי להבין שמדובר בנו אנו, אינו קל בכלל... לעזאזל בכלל לא קל... שומעת המון תקווה בדברייך ושומעת משאלת קירבה גדולה (אכן מפחיד ביותר...) מאמינה שאת מתקדמת, באמת. ושתבוא הקלה אמיתית, סוריקטה

000005099885180509988518 אני מחפשת את הבהירות,היושר,הרוגע,השקט,השלווה. נמאס לי ממורכבויות,תהליכים,סבלנות,מילים... אני צריכה עזרה :-(

איזה עזרה? אולי פשוט מישהו שיחיה את החיים שלי במקומי ואני אוכל לצפות בשקט, מהמיטה שלי...

http://www.youtube.com/watch?v=WbgpTaD0IsQ

מקדישה שיר מקסים לכולנו, כולו יפה, מלא ברוך... תמימות... ורצון כנה לאהבת אמת וקבלה.. http://www.youtube.com/watch?v=XZRrYI94JEo Hang my head low, so low. Don't see me only as I am but see me how I long to be. Shining like a flowering tree under a gray Pennsylvania sky. Look for me as you go by. Hang my head low, so low. Every burden shall be lifted. Every stone upon your back slide into the sea. It's me for you and you for me. לילה טוב... (מרפרפת בעיני, מחייכת באיטיות ונשימה..) ~נילי~

היי אודי, וכולן... רק חזרתי לרגע קט, כי חשבתי שאולי תשמח לדעת שבסוף הכל הסתדר עם העבודה ההיא. התחלתי לפני כמה ימים, ואני מאוד שמחה שלא ויתרתי בסוף, כי העבודה מסתמנת כמשהו מאוד מאוד מוצלח, עם המון אפשרויות למידה והתקדמות (אני כמעט מפחדת לכתוב את זה ככה, שלא תעלם לי התחושה הטובה...). אתמול גם סוף סוף מצאתי לי שותפה חדשה לדירה, ונראה לי שהיה שווה לחכות. היא נראית לי מותק אמיתית, והיא עברה את "מבחן החתול" בצורה מעוררת התפעלות... החתול שלי כבר מזמן לא הגיב בכזה פרץ של חיבה בלתי מתנשאת כלפי מישהו חדש שנכנס הביתה, מה שרק חיזק את תחושת הבטן הטובה. נראה לי שגם דברים טובים באים בצרורות. ומה שלומך אתה? נועם

הי נועם, בתור אחת שלא יודעת מה זה 'דברים טובים' (אבל כן מכירה חתולים, ובהחלט אפשר לסמוך עליהם ב-99.9% מהמקרים), אני בהחלט חושבת שזה נפלא שאצלך הדברים הטובים האלה באים בצרורות. ועוד יותר, שגם מצאת את הזמן לבקר פה ולשתף. מאחלת לך שהצרור הזה יימשך עוד ועוד, ושיהיו לו נספחים חיוביים נוספים. TM.

הדברים האלה באים אחרי לא מעט זמן של קושי, כך שאני אפילו מעריכה יותר... תודה על האיחולים שלך :-) (וחתולים הם באמת מדד טוב להרבה דברים...) מקווה שהטוב ידבק גם בך. כמי שקוראת אותך לא מעט זמן כאן, זה מגיע לך... נועם

את התחושות והסימנים של הפלאשים וההבזקים אני לומדת לאט לאט לזהות. היום בניגוד לפעמים אחרות הגעתי אליה כשאני על הסף כשכל הסימנים שם ובכל זאת הגעתי ואז זה קרה . התפרצתי. כמו שלא התפרצתי מעולם. כמו שלא הכרתי את עצמי מעולם. ופחדתי מעצמי כמו שלא פחדתי מעולם. והדמעות ירדו בפעם הראשונה ובעוצמה שלא הכרתי ולא ידעתי איך לעצור. כי אסור וחזרתי לשם פעם נוספת וראיתי אירוע מחריד לפרטיו וברקע שמעתי אותה קוראת בשמי שוב ושוב ולא יכולתי לענות כי הייתי שם. ובכיכתי בכיתי ולא נרגעת עד עכשיו אפילו שהדמעות אינן יורדות וחוסר השקט הוא רק הולך ומתגבר ומאיים עלי יותר ויותר לא יודעת יותר תש כוחי רוצה לישון .......לעולם

איך מגיעים לשם? לאותו מקום של שקט? המפה שיש בידי כנראה לא מעודכנת.הגי'.פי.אס הפרטי שלי לא מעודכן. מאושפזת ולא בפסכי' אלא במחלקה רגילה וכל הזמן לא ישנה מפחד שמישהו יגע בי אפשר עצה? תודה

רק רציתי לומר תודה על השיר (תקווה..) והלוואי שיכולתי לגמול לך גם בשיר.. אבל זה לא נשלף לי בקלות כמו לך.. כתבת שיש לך הרבה ממנה (מהתקווה..) אז כנראה שאזדקק לשאול ממך מדי פעם (בנדנדה רגשית מקווה שלא כרונית..) מקווה שיש לך מספיק לכולם. תודה, מיקה

היא טוענת שאני מתקדמת. אני מרגישה את זה,אני יודעת שעוד יש דרך... וזה לא מצליח רק לשמח- כי זה גם מפחיד,מלחיץ ומבלבל. אז עם מה אני נשארת???

שלום ד"ר. יש לי התקפי חרדה לאחרונה לאחר מות סבי ז"ל . . . הם החלו לפני כחודשיים אך ההרגשות משתפרות מאז... בעבר לא ידעתי מהו התקף חרדה והייתי נלחצת מלחץ בחזה ומדפיקות לב חזקות,לאחר בדיקות גופניות הכל יצא תקין והיום אני פשוט לומדת לחיות עם זה. . . מידי פעם יש לי סימנים של התקפף חרדה אבל אני יודעת לזהות ואני לא נלחצת. בעבר היה לי פחד ממוות כיום אני יכולה להגיד בפה מלא שהפחד הזה עבר לי (או יותר נכון ירד לרמה טיבעית כמו כל בן אדם) אך עדיין אני מוצאת את עצמי חושבת המון על החרדה ביום ומתעוררת עם דפיקות לב. מעבר לזה שזה לא מלחיץ זה מציק. התייעצתי עם רופאת המשפחה והיא נתנה לי ציפרלקס והרוקחת נתנה לי אסטו (כי זה ממומן ע"י מכבי). שאלתי היא - האם לאחר המקרה שתיארתי נראה לך ד"ר שכדאי לי להמתין עם הכדורים ולנסות להחלים לבד? מכוון שכן חל עליי שיפור ניכר מאז...או שעליי להשלים עם זה שהכדורים זה מה שיעלים לי את ההרגשות שמלוות אותי כמעט לאורך כל היום? יש לי עוד שאלה ובזה אני אסיים - אני לא רוצה ליטול כדורים לכל החיים.. מתי יודעים האם כדאי להפסיק עם הכדורים?

שלום רב לך הילה על מנת לתת לך תשובה אחראית ומקצועית אני זקוק ליותר פרטים. אשמח לשוחח עימך גם בנייד 0546670570 תודה על פנייתך בברכה ד"ר יגאל גליקסמן

אשמח לקבל פרטים על תוסף המזון NAC (N acetyl L- cysteim שהוזכר בפורום הזה בתחילת החודש. עד כמה שהבנתי - הוא יעיל נגד תלישת שיער הראש והריסים? תודה

היא כתבה שהוא ניתן כניסוי בחודש נובמבר לביתה שסובלת מטריכו והוכח כיעיל . אשמח (דחוף ביותר)לקבל פרטים נוספים על התוסף הנ"ל . תודה

לך ד"ר גליקסמן היקר. ברצוני להביע בפניך את מלוא הערכתי ותודתי שלי ושל בני משפחתי על הטיפול המוצלח שזכיתי לקבל ממך לבעיות הרפואיות והפסיכולוגיות מהם סבלתי. בעזרתך פניתי לרופאים המתאימים ושיניתי את תוכן מחשבותי והרגלי ההתנהגות שלי. למדתי לשלוט בצורה רצונית באותן תופעות פיזיולוגיות בלתי רצוניות שהציקו לי ללא הירף. את כל זאת עשית במקצועיות , ביושרה ובביטחון הראויים לציון. תודה גור ומשפחתו אופי שגרמו בגלל

לך גור , תודה על מחמאותיך, לא תמיד זוכים אנשי מקצוע בתחום בריאות הנפש לקבל מחמאות או תודות ממטופליהם. הטיפול בך לא היה מצליח ללא שיתוף הפעולה ,המוטיבציה העיקביות שלך התמיכה וההבנה של זוגתך וילדיך. מאחל לך ולכל המשפחה בריאות ושמחה. בברכה וד"ש חמה ד"ר יגאל גליקסמן

אודי, במבי פצוע שוכב על האדמה הקשה..שום דבר כבר לא מגן..הוציאו אותו מהיער שלו..מהעצים העבותים שהגנו..מהעלים ומהאבנים -חבריו הטובים..לא שומע את מימי המעיין הזורם..לא שומע את אוושת העלים.. שוכב על האדמה הקשה חשוף לקור החודר שקורע את בשרו.. אמא צביה נסעה שוב..היום זה היום העשירי ללא אמא..נשאר ללא מיליגרם אחד של אנרגיה..איך ישרוד עד ראשון הבא ... הילדה עם הגפרורים הדליקה גפרור ועוד גפרור ועוד גפרור.. מרגיש שאיבד את הגפרורים.. נשאר לשכב על האדמה הקשה..

הבמבי נושם..? אני חושבת שהוא כל כך נסער שקצת קשה לו.. אז בואי ננשום איתו יחד... נשימה עמוווווווקההה עמוווווקההה.. ((((((((((((( עמוקההה )))))))))))))))) ועוד אחת... איך הבמבי מרגיש עכשיו....? אולי הוא מצליח לנשום עוד קצת..? לעוד כמה דקות.. ואח"כ לעוד כמה דקות..? (מבמבי רך שלא שכח אותך)

היי נילי , וואוו,אין לך מושג עד כמה שבמבי זקוק עכשיו להרגיש שהוא לא לבד..שהוא ביחד עם מישהו..שהעולם לא נגמר לגמרי פתאום..שזו לא השמטות למטה למטה למטה ללא סוף...למקום כזה של אין...אבל ממש ממש אין..מקום של תוהו ובוהו..קץ העולם..ואולי מקום של לפני בריאת העולם ??? לא יודעת אם את מבינה למה אני מתכוות ???ואולי גם אני לא כל כך מבינה למה אני מתכוונת ???? נילי, הרגשה מעין זו מוכרת גם לך ?? וואוו,כל כך צריכה עכשיו את כולם...יום ראשון נראה לי יותר רחוק מסוף העולם...

אודי יקר ! ..פתאום מרגישה שוב אסופה ומוגנת..מרגישה את זה ממש פיזי..המילים שלך נגעו בדיוק !!!!כל כך בדיוק !!!!! (גם אלו שלמטה ) ..לא יודעת למה..מתחיל לטפטף גשם מהעיניים...הלב מתכווץ ,נמעך כל כך חזק.. מרגישה קור וחום בו זמנית..מרגיש כמו להיות בתוך מערבל מזג אויר..לפתע כל הצבעים מתערבבים להם בסחרור..כאילו החליטו לצאת במחול דכאון ושמחת תקווה עצומה בו זמנית..רגש אחד לא מצליח להמתין בסבלנות לרגש אחר שיסיים לבטא את עצמו...למה אתם נדחפים ביחד ??? דכאון אולי תחכה עד ששמחת תקווה תסיים את ריקודה ואז תתחיל אתה ???למה ביחד ??? זה גורם לעיניים להתחיל לפזול..אתה רואה סגול עמוק עם כחול תכול מעט ירוק גוון אפור,ופס ארוך שחור שחור...והצהוב והאדום גם הם לא מוותרים..גם להם יש מילה בתמונת הסחרור הזו..איזו מערבולת.. אודי,רוצה לומר תודה ורוצה לומר משהו נוסף..לא יודעת מה.. מה רוצה לומר ????????????????????????????

במבי חביבה חביבה, המממ... אילו אפשר היה יותר לחוש בעצב וגעגוע ופחות בכעס ובאכזבה זה היה יכול לעזור. ואז, אז אולי לא היית מנסה שוב להיכנס לחוויית מוכרת הגפרורים הקטנה. הלא-כלום השואב מחד, אך מאפשר, מאידך, לדמיין עולם ומלואו. אולי גם לקנא. לאתר ולקרוא לרגש בשם, לתת לו מילים - כמה המון יש בכך... וגעגוע יכול להיות טוב... טוב כל-כך... אולי גם עוטף... והולך ומתקרב וגואה... הו, הימים והשעות והשניות שמסמנים בטבלת הייאוש מורטת העצבים... ואת יודעת, אם הפטנט הישן כבר לא משהו, והפנטזיה כבר לא מספיקה וכמעט שאינה נותנת דבר, על אף שזה מפחיד נורא ומרגיש הכי תלוש, זה כנראה סימן טוב, סימן שאת בשלבי גדילה. באמת איזה פחד. מה שכן, אפשר לזכור שעכשיו בימים הכי קרים (תרתי משמע) יש תנור/מזגן אמיתי להדליק בבית ויש פוך להתכרבל ולהצטנף בו. ומרק חם. אני מקווה. ואולי גם ההיזכרות בדברים המשותפים יכולה להפיח חום, לדלל ולהמיס. החזיקי מעמד, ___חחחח_______________חחחח___ . . . טטטט. . . . . . . . . . . . . . . טטטט. . . . . . .(__). . . . . . . . . . . . . . . . (__). . . . . . . /. . /. . . . . . . . . . . . . . . .\. . .\. . . . . . . ./. . /. . . . /./.|.|.|.\.\. . . . \. . .\. . . . . . . . . >. ./. . . _. . . . ._. . . ..\. . <. . . . . . . . . .>. ./. .\. . /. . .\. . /. ..\. . <. . . . . . . . . . . >. ./. ./_ ם...ם _\. . \. .<. . . . . . . . . . . . .>. . .(. . .(_). . .). . . <. . . . . . . . . . . . . . >. . |. . . . . . . |. . . <. . . . . . . . . . . . . ..\. . .|../____\..|. . . /. . . . . . . . . . . . . . ..\. . .( ______.). . ./. . . . . . . . . . . . . . ..\. . . . . . . . . . . . . ./. . . . . . . . . . . . . . . . \. . . . . .ס. . . . . /. . . . . . . . . . . . . . . . . . ). . . ____ . . (. . . . . . . . . . . . . . . . . . . \. . \. . . . . /. . /. . . . . . . . . . . . . . . . . .(. .\. . . . . . ./. .). . . . . . . . . . . . . . . . . . ><. . . . . . . ><. . . . . . . . . . . . . . . . . \ \ \/. . . . . . .\/ / / . . . . . . . . . . . . . . . . '.'.'. . . . . . . . ..' ' '. . . . . . . . להרגיש משותף, שייך, קרוב... סוריקטה

לא יודעת אם מרגישה יותר עצב,געגוע,כעס,אכזבה..חושבת שהרגשות מתערבבים לי ביחד..אבל נדמה לי שהרגש הדומיננטי אצלי לאורך הנצח !!!!!!!!!שהיא נסעה הוא פחד וחרדת אימים מאין !!! אין לי קרקע. אין לי רגע של מנוחת הנפש.המון חרדות כאילו איזה חושך שחור ענקי שפותח פה אימתני שיניים ענקיות חדות כאלו שעומדות לטרוף אותי לגזרים ולא יותירו ממני מאומה..לא יודעת אם את מצליחה להבין או להרגיש..נדמה לי שגם אני לא בדיוק יודעת..מבינה..ואולי אין לי בכלל מרגיש ורק נדמה לי שאני מרגישה... סוריקטה יקרה ,נראה לי שאני באיבוד שפיות זמני... ייתכן שלא כל כך הבנתי למה התכוונת ??? ייתכן שנפגעתי גם קוגניטיבית ??? תודה על הציור ,תודה על המילים שכתבת.אקרא שוב אחרי הפגישה איתה..ואולי אצליח לחזור לשפיות רגשית וקוגניטיבית ??? ואולי אני במצב בלתי הפיך ..??

..מרגיש שלא מצליחה להחזיק יותר ...

שלום אני מעונין לשמוע דעתך בהתנהגות שלי.אני בחור בשנות ה20 לחייו. לא פעם קורא שאני מתווכח עם אנשים . והתקשרות שלי הבסיסית היא תמיד להראות לאדם השני שהוא טועה ואני צודק.אין תקשרות אחרת מעבר יותר מידי. אני מתווכח לא מעט ,ורוצה תמיד שהצדק יצא לאור . מדוע אני מתנהג בצורה כזו ומה התנהגות מסוג זה בעצם "אומרת עלי " ? תודה רבה. אשמח לתגובתך

שלום לכולם

אודי אני מצטערת. כנראה שכבר איבדתי את גבול הטעם הטוב בגלל שאני כבר לא מרגישה יותר בשום טעם. אתה כועס עלי...? האמת שדי נפגעתי כי ממילא אני כבר ככה חשה כלבה אלימה ובוטה ושנואה ע"י כולם אבל אני זאת שיצרתי את זה וזה כנראה באמת הגיע לי. ואני מבינה כמה עולמי הצטמצם וכמה אני מצליחה לחיות רק דרך עיסוק במוות וכמה אני באמת חולה ומעוותת ואולי עצוב היה לי להכיר בזה. ואם דובר על קנאה- אז אני מקנאה. מקנאה בעצם בכולן- כי על אף הסבל הניכר- לכולן יש סיכוי לחיים ולי כבר לא נשאר. מקנאה בתקווה שלכן. באמונה שאולי עוד יהיה טוב. בחיוך שאתן מסוגלות עוד לשלוח. ולא היתה לי שום כוונה לפגוע. כי פתאום האיש השברירי והקורבני הזה שקרם עור וגידים בציור גרם לי קצת לחיות וכאילו רציתי לשתף בחיים האלה כי איבדתי את היכולת לשחק (ותודה לסוריקטה על האבחנה הדקה). וכאילו נתפרה הזדמנות אז בראתי יצור בצלמי. הוא הביט אלי מהציור ונעשה לי אח"כ מאוד עצוב כי הוא היה קורבן חסר ישע וזה לא היה הוגן האקדח הזה שהיה מופנה אליו. זה באמת מאוד אלים ולא הרגשתי את זה. כאילו הסף שלי נעשה נמוך ונמוך וכל הרמשים יכולים כבר לדלג מעליו. עד עכשיו הפנים העצובות האלה מביטות אלי. היה משהו כ"כ תלוש במבנה שלו כמו איזה איש נייר קרטון. כי הוא הביע בהתגלמותו כל מה שלא יכולתי להביע במילים. מצאתי את הסמל. איך עשיתי לי את זה איך עשיתי לי את זה איך עשיתי לי את זה. ואני בוכה על האיש, בוכה על חיי שנגמרו. וזה מוזר הסובלימציה שעשית בציור לאקדח. פתאום האקדח נעלם בציור והופך במקום לשאלה: האם זה כדאי? כי אין לי בכלל על זה שום שאלה. אתה מבין אודי אני והאקדח זה צמד שאי אפשר להפריד. הוא צמוד לי לרקה בעצם מאז שנולדתי ונטען בעוד ועוד כדורים ככל שנסיבות חיי הפכו הזויות יותר ויותר. ולא היתה לי שליטה על זה בתור ילדה. מה כבר ידעתי לעשות, בטח לא לדעת להגן על עצמי. ולילדה הזו לא היה שום מענה אף פעם שום גלגל הצלה מאף אחד בעולם. שום טוב שאני יכולה להזכר בו או לשאוף אליו. אני כ"כ פגועה ומלאת נזקים שלא ניתן יותר לתקן. אני כבר לא רואה מה אני כותבת מרוב מסך הדמעות הזה. בדידות כל כך גדולה ואף אחד לא בא להציל אותי. יכולתי להיות אפילו אדם מאושר אם ידעו לטפח אותה. ומה שקשה לי להבין זה את עקרון הצדק הזה. הגיע לי סוף טוב לסיפור וניסיתי כמה שאפשר להציל אותי ותראה לאיזה זרועות נפלתי. ומה שחשבתי זה שהיעוד שלי בעולם הזה הוא כנראה פשוט לכלות את עצמי. ופעם אחת בחיים האלה אני רוצה להיות אמפתית כלפי עצמי ולתת לי את מה שאני זקוקה לו הכי באמת- למות. אני כ"כ רוצה למות אודי ולא יודעת מה לעשות. לא יכולה לשרוד יותר. המניעה היחידה שלי היא האפשרות שזה לא יצליח- להוותר מזה נכה עם נזק בלתי הפיך. אבל כמה אפשר לדחות את הקץ. והדבר שהכי מפתיע אותי הוא להכיר כל יום שעובר בזה שלמדרונות השאול אין שום גבולות. כל יום שעובר במשך שנה שלמה אני יורדת לפחות עוד עשר קומות מטה. למה המעלית לא יכולה להתקע פעם למה מנסים לבחון את הסף שלי כל הזמן. איבדתי כל שליטה על חיי. אני הולכת ומאבדת צלם וקשר עם המציאות. לא רואה יותר שום עתיד נגמרו לי החלומות. לא יכולה יותר לתקשר עם בני אנוש. יצאתי מחוץ לגבולות החיים. גם השדות המוריקים הולכים ונחרבים. אני מצטערת אודי- אני בן אדם נורא. ובפני כולם על היותי והתכנים האיומים שאני מביאה. אני בן אדם חרב ולא ראויה יותר לדבר. אין לי שום מקום יותר בעולם. הדלעת נרקבה והתולעים כבר מזמן אכלו אותה. נגמרה התנועה. רות סוף.

אני מבין שזו תופעה נאורולוגית, התחושה הנה שיש מחנק, האם באמת עלולים להיחנק בשינה ? האם שילוב של שיתוק ודום נשימה בשינה מסוכן, האם יש טיפול

שלום ד"ר, אני סובל מהתקפי חרדה , דופק מואץ, סחרחורת, זרמים בכל הגוף...הדבר מפריע לי לתפקוד היומיומי. לפני כחצי שנה טופלתי בשיטת CBT + ביופידבק. בטיפול ניתנו לי טכניקות נשימה והשימוש בביופידבק הראה לי כי אכן אני יכול לשלוט בתחושות הגופניות שלי. בסיום הטיפול, שארך מס' מפגשים מועט (כ 8 אם איני טועה) לא הרגשתי שאני מסוגל להתמודד עם החרדות ביום יום. האם חזרה לטיפול קוגנטיבי יכול לעזור לי? כדאי שוב לשלב ביופידבק או שאין טעם מאחר והתנסתי כבר? אשמח לקבל ממך המלצות למטפלים בשיטות אלו, באיזור המרכז. תודה ויישר כח על עבודתך המופלאה בפורום. רון

שלום רב לך רון, טיפול קוןגניטיבי התנהגותי הוכח כאפקטיבי ביותר לצורך התמודדות עם התקפי חרדה. כשמשלבים בתהליך הטיפולי גם את שיטת הביופידבק הטיפול מקבל זרז טוב יותר. מדבריך אני למד כי אכן טופלת בשתי השיטות אולם התוצאות לא היו חיוביות. כל שאני יכול לומר הוא כי חשוב ביותר למצוא איש טיפול בעל הכשרה ונסיון מוכחים גם בשיטות הטיפול ובמיוחד יישומן לצורך התמודדות עם החרדות. יש צורך לביצוע הרבה סימולציות ולמידת טכניקות מיוחדות. אשמח לקבל ולתת יותר פרטים גם בנייד 0546670570 תודה על פנייתך ומחמאותיך בברכה חמה ד"ר יגאל גליקסמן

שלום באחד הפורומים של פסיכולוגיה כתבה פסיכולוגית את הדברים הבאים לגבי המאובחנים כבעלי הפרעת אשיות גבולית: "לעתים קרובות הילדות ונעוריהם של הסובלים מהפרעת אשיות גבולית מלאים בהיסטוריה של טראומות נפשיות ופיזיות, של פגיעות אמוציונאלית, של מצוקה ושכול, של סמים ומיניות מגילאים מוקדמים ועוד". האם הכוונה לכך שהדברים האלה שקורים בסביבתם תורמים להתפתחות ההפרעה או שהכוונה לכך שבגלל ההפרעה הם חווים את הדברים האלה? אודה אם תוכל להסביר את הדברים. תודה

אודי יקר, שוב אני . באתי להיות כאן על ידך. בשקט , לא תרגיש בי בכלל..מבטיחה.. מסכים להיות פה איתי בשתיקה עד שיבואו המילים ..? שרית

צריכה עזרה. בשקט.

נכנסתי לכאן היום אחרי יום עבודה מייגע רגשית, כדי לכתוב לך מה קרה לי היום... אבל אז קראתי את דבריה סוריקטה אלי... ודי התבלבלתי. (אומרת את זה בלי שיפוט.. פשוט משתפת..) לא כל כך יודעת איך לאמר את מה שרציתי לאמר.. כי עכשיו אני חושבת פעמיים מה יחשבו.. פתאום אני לא כזאת פתוחה. נסגרתי כמעה. המטפלת שלי לא בנמצא, וזה מסוג הדברים המטלטלים האלו שקורים... (אני מרגישה שאני מתנצלת על מה שאני הולכת לספר... וזה לא אמור להיות ככה..) היום בעבודה בטעות נפל לי מהשולחן עציץ במבוק שהיה בתוך כוס זכוכית דקה, ונשבר. ברקע התנגנו להם צלילי פרל הרבור, צלילים נוגעים ומרגשים... הרגשתי אסופה כולי אחרי החיבוק שלך אודי, אתמול.. ואחרי האהבה הרבה שנחשפה פה כלפי ילדה אישה יקרה... הרגשתי שיש לי מקום ואני לא מתאמצת, הרגשתי טבעית ונינוחה.. והכי חשוב, מעורסלת.. נלחצתי קצת ששברתי את העציץ, קמתי להרים את השברים... ונחתכתי... הנשימה שלי נעצרה לשניה, הרגשתי עונג קשה, הרגשתי שהגוף שלי עשה לי את מה שהוא רצה לעשות, הרגשתי שלא היתה בי שליטה באותו הרגע. ואז הרגשתי דחף להמשיך את מה שנעשה.. דחף עצום. כאילו נפל בידי יהלום ואני לא רוצה שהוא יברח. צורך עצוב להאחז. (אודי, למה זה ככה??) מאז אני אפופת פגיעות, דומעת, עם גוש בגרון. פה.. בכל זאת... מביאה את עצמי... מנסה להרגע.. ולהרגיע.. ולא להיות שיפוטית כלפי עצמי.. מנסה.. ובעיקר רוצה לא להיות לבד עם מה שקרה לי היום. לא בא לי. ילדה קטנה בי, ראשי מוטה מטה, דמעה, מנדנדת כתפיים, כאילו אומרת 'לא!' ועכשיו אני מתביישת לבקש חיבוק, זה כבר נעשה בי דביק. והייתי רוצה שזה לא יהיה ככה.. :( ~נילי~

שכחתי לברך את כולם בשבת טובה חמימה ונעימה.. וזה חשוב לי... חולקת איתכן את האהבה שיש כאן אלי, מחזירה אלפי מונים אליכן נשים יקרות.. (וספיישל אחד לך אודי.. :) ) מרגיש כמו בית, גם רבים :) איזה כיופים :) ככה זה כשיותר קרוב.. משפט חזק ועצוב שפעם שמעתי אומר כי מי שאין לו מקום יש לו מקום בכל מקום.. יש בזה מעט מן הנחמה.. אני חושבת.. ולמרות הכל מחייכת.. :) ~נילי~

הי מתוקה... זה קורה... למה להיות שיפוטית... תמיד יהיו בורות שלא נצליח לפסוע מעליהם וניפול לתוכם, תמיד תהיה חזרה לדפוסים הרגילים גם אם לא כל כך מומלצים.... אבל גם את מספרת שפחות, שכבר לא כמו פעם. ועכשיו זה לא הזמן להיות שיפוטית, עכשיו באמת הזמן לאסוף חיבוקים וגם לתת אחד גדול לעצמך, כזה שיאסוף את הגוף שקצת מתפזר לו ברגעים כאלה. יקרה. דחפים קשים יש שם בפנים. אני יודעת. אבל מחר תזרח השמש ותוכלי להגיד ש"לא נורא, קורה", ואת אותה נילי עם אותם כוחות ועוצמות ואת גם זוכרת דרכים אחרות להתמודד עם הכאב. אין לך על מה להרגיש אשמה. ואנליודעת אם את כותבת כאן רק לאודי אבל בכל זאת אני רוצה להפריח לך גם חיבוק מערסל ומרגיע, ונשיקה רכה ומרפרפת, מלאכית כזאת, וליטוף, מגע שמזכיר לגוף כמה הוא צריך מגע, ואיזה סוגים של מגע הוא באמת צריך.... אני איתך גלי

גם הפעם, נכנסתי לכתוב את קורותי הבוקר, עוד סרט של הבמאית שבי... (תכף יש לי אוסקר מהיצר הרע :) ) אך לפני כתבתי, צדה עיני את הודעתך.. אז זהו, שעכשיו יש בי דמעות גיל.. אפילו לא מרגישה צורך לכתוב עכשיו כלום.. פשוט שם, עם החיבוק החלומי הזה ששלחת לי... מליונים של תודה אחת גדולה... מעמוק בלב.. הקטן והרך שלי :) ~נילי~

שלום, האם ניתן לבצע טיפול אישיותי/רגשי בשיטה הקוגנטיבית התנהגותית? האם משך הטיפול מוגדר? (מספר פגישות) תודה

שלום רב לך יעל, על מנת לתת לך תשובה מקצועית ואחראית אני זקוק ליותר פרטים. אשמח לקבלם בהקדם . ניתן גם להתקשר אלי לנייד 0546670570 בברכה חמה ד"ר יגאל גליקסמן

שלום אודי ושלום לכולם, זו הפעם הראשונה שאני כותבת בפורום מאז שהוא התחדש. אבל נכנסת לכאן מדי פעם, קוראת, כואבת, מתעניינית ושמחה לראות שתחושות רבות שלי, אינן שלי בלבד... אלא שיש תחושה שמרגישה לי לא הוגנת ומוגזמת מעט. אני מדברת על התלות של המטופל במטפל. התלות הזו שכוללת בתוכה מגוון רחב של תחושות, שלעיתים מנוגדות זו לזו. תחושות כמו- אהבה, הערכה עד כדי הערצה, רצון להיות תמיד קרובה, לדעת גם חיי המטפל/ת, רצון להוכיח שאני יכולה בלעדי הטיפול ועוד. אני קוראת כאן ורואה את התחושה הזו עולה אצל המון מטופלים- בצורה גלויה או סמויה. אני מרגישה שזו אחת התחושות שקשה יותר לשאת אותן. ואני לא מבינה מדוע הטיפול כל כך מעודד את התלות הזו. אני מבינה שזה בסיס לטיפול. מבינה גם את החשיבות שלה. אבל נראה לי שזה אמור להיות ברמה נורמלית. אם התלות הזו גורמת למטופל להיות שקוע במחשבות על הטיפול, לרצות כ"כ להיות קרוב למטופל (דבר שאינו מציאותי), אז בשביל מה? זה סתם כואב ומקשה. מרגישה שאני קצת באה בהאשמה למטפלים, אך מצד שני, מבינה שלא רק הם אחראים על זה. אבל תסכים אתי, אודי, שהאחריות שלהם לדאוג לרווחת ולטובת המטופלים? אז למה לא פועלים מראש שזה לא יקרה? למה לא דואגים לכך שהמטופל יוכל לעמוד בכוחות עצמו על שתי רגליו, ללא תלות כה גדולה במטפל? מרגישה שלא הצלחתי להסביר את עצמי מספיק. ובכל זאת, מקווה שהרעיון הובן. תודה.

אני לא יודעת איך להגיד את זה בצורה כזו שזה לא ישמע מופרע, אבל ההודעות האחרונות שנכתבו על ידי נכתבו כנראה בזמן שלא כל כך הייתי אני. אני מסכימה עם התוכן שכתבתי לשרית לדוגמא, אבל אני שונאת פאתוס, זה לא הסגנון שלי. בכל סוג של קשר אני מסתבכת/מתלבטת/ מתייסרת/ בלתינסבלת/ מתחרטת/מצטערת (שהגעתי בכלל) ואף פעם לא מרגישה שייכת, לזה אני רגילה וזה כבר לא כל כך מפריע לי. זה קרה גם כאן. בגלל זה אני נמנעת או משתדלת להמנע ולא להטריד, בכל זאת בזמנים קשים יש מצבים שהודעות נכתבות , לא מעצמן כפי הנראה, אבל רק שתדע שאני לא באמת כזאת (מגוחכת).

דבר ראשון חשבתי שאבוא מוקדם הבייתה ואספיק לבקש ממך לא לפרסם את ההודעה הזו. דבר שני אני חוסכת לך עבודה ומגיבה לעצמי (דיאלוג עם עצמי זה דבר רצוי לא?). ה ת ג ו ב ה א. אומרים שאני אננני אני - אף פעם לא הצלחת להיות את . ב. על איזה סגנון את מדברת? אין לך שום סגנון. ג. את צריכה להשתדל קצת יותר, זה תמיד עוזר. ד. יש מקרים מיוחדים בהן ההודעות נכתבות מעצמן גם הדמעות זולגות מעצמן על לחייו של התנין. בהצלחה, *|* ~

אני בטוחה שאת לא מגוכחת. בעיניי את אדם רגיש ואכפתי. הלוואי ותצליחי לראות את זה גם. שרית

אומרים שירד שלג.. סתם בולשיט... כולם מתרגשים ואני לא מבינה ממה.. אפשר לחשוב.. :( אודי... אני לא מדברת.. בבלאגן נפשי כבר כמה ימים.. כל כך תהומית...פשוטה.. נסערת.. מוצפת... דקה לפני שאני פוגעת בעצמי רשמית, אפשר במקום חיבוק אמיץ? (תגיד, אתה חושב שאני דורשת חיבוק ע"י איום כביוכל...? אולי עדיף לבקש חיבוק בהתחנפות..? אבל לא בא לי להתחנף, בא לי שתדע את האמת..) דמעה, ~נילי~

נכנסתי להתקלח .. מקלחת רותחת.. פשוט נתתי למים לזרום.. הסכמתי גם ללכת לשרותים... אחרי יומיים שסרבתי.. (אני כועסת על מושב האסלה שנשבר לי!..) עכשיו אני מקפלת כביסה.. Loreena Mckennitt שרה לי נעימות דרמטיות וטהורות.. אטהר קצת את הבית לפני השינה, אולי גם עם מעט מרווה יבשה.. אני חייבת לשחרר מעט.. עכשיו אני מבינה כמה טוב שכתבתי לך... וכמה טוב לשמוע שלא צריך לפגוע כדי לקבל חיבוק... אתה יודת אודי.. כמעט ששכחתי... תודה שאתה מזכיר לי.. ועוד בכזה רוך... (אבל אני לא באמת אוהבת גברים! ) לילה מנוחה... אתה כנראה כבר ישן, או מתקלח או משו :) תודה אודי.. מהלב... (נשימה עמוקה... לנסות להמשיך להרגע... ) ~נילי~

נילי יקרה, ... הרי במקום לרגוז על המכסה השבור ולענות את עצמך בהתאפקות, בעקרון-וכמה-לא-קל, אפשר היה לשים לזה סוף. כן... בהתאפקות יש גם איזה עונג, כך גם בהיאחזות בכעס הריקני שלא נגמר. הריגוש הזה... אולי תוכלי להרשות לך לפנק את עצמך, לא להתקמצן עליך, כן, קצת לוותר ולקנות מכסה חדש. נגיד, טוב כזה, מעץ? לקנות וגם להחליף ולהשתמש. אולי דווקא כך, במימוש הזה, תגלי שאת יכולה להרגיש יותר שחרור והרפיה ודילול של רעלים שבפנים? את יודעת עוד מה אני חושבת - ההתרברבות בכמה עשית רע לעצמך לא משיגה הרבה, ככל הנראה. ואולי גם, במקום לקרב, היא מרחיקה ומרתיעה את מי שיכול לתת לך טוב. חשבתי גם על כך שאולי את מצפה שתבוא מישהו טובה וחמימה, תשים גבול מתוך דאגה, קצת תשים אותך במקום ותאמר - "בואנה, נילי, מה נסגר איתך. לא מרשה לך לישון על הרצפה, לא מרשה לך להתעלל בילדה שבך; ובואנה, נילי, אין מצב שאת נוהגת שיכורה או מתאפקת ככה". מה את אומרת? תקוותי שתוכלי לעצור את כדור השלג מבעוד מועד, לפני שייסחף ללא שליטה, לדעתי, לפחות, להכין בובת שלג יכול להיות נחמד. אני גם אוהבת מאד להתפלש בשלג הרך והלבן. הוא מיוחד ונדיר במחזותינו. שיהיה קל ונינוח יותר, סוריקטה

האמת, דברייך עוררו בי כעס והתנגדות גדולה. אתן לילדה שבי לדבר קודם... לא ציפית מאף אחת לענות לי חוצ מאודי. דברי באו כנסיון שלי לעזור לעצמי, בדיוק כמו הייתי עושה בימים עברו כשלא רציתי לחתוך, הייתי מספרת למטפלת שלי שאני רוצה לחתוך, האמירה של הרצון הייתה עוזרת לי לתת מקום (לכאב בעצם), וזה היה מספק אותי. כך נעזרתי אתמול מול אודי. אין בי כוונה להתרברב במעשים הקשים שאני עושה לעצמי כמו שזה המקום הכמעט יחיד שאני יודעת לשתף בקושי שלי... וכן, אני גם מודעת לזה שלפעמים אני מעורערת רחמים כדי להתקרב ולקבל תשומת לב, אני שונאת את זה. שונאת את זה שאין לי מקום שיודע להתנהג רק אחרת. הרגשתי שרוב דברייך אלי היו ביקורת שלי כלפי עצמי בעצם.. אך הם עדין קשים לי. כואבים. מקום בוגר היה יודע לקחת את דברייך למקום מתקן, אם הייתי במקום הזה לא הייתי פוגעת בעצמי.. מה שלא לגמרי נכון.. כי אני לא תמיד פוגעת בעצמי.. ואני במקום הרבה יותר טוב מבעבר... זאת בעיה כי כאן לא רואים את כל הצדדים.. כאן רואים רק את מה שבוחרים לחשופ... כמובן שעכשיו אני יכולה גם להאשים את עצמי אך זה לא יעזור לי, ואני דווקא די גאה בהתקדמות שלי. ובחשיפה של כל כך הרבה צדדים שבי כאן.. אולי זה סוג של סטירה.. ויכול לי להיות שזה באמת יכול לעשות לי משו טוב.. אולי אחרי שארגע קצת.. אבין עוד כמה דברים.. בהחלט גם היה רוך בדברייך... אסלה מעץ יכול להתאים לבית הקט שלי.. :) דווקא רעיון! :) (תודה) ועוד דבר חשוב.. מי שרוצה להתרחק ממני בגלל הדברים הקשים שבי.. מוזמן לעשות זאת... אין לי ענין באנשים שלא רוצים אותי. (ולא שאני לא בחרדות מזה) בגדול, בימים אלו אני בשליטה, כך שאני לא באמת דואגת. (למרות שהדאגה מראה לי שאני לא לגמרי לבד.... ) ~נילי~

((((((((((נשימה עמוקהההה)))))))))))9 מבט מחוייך.. אולי מעט מפויס... " חשבתי גם על כך שאולי את מצפה שתבוא מישהו טובה וחמימה, תשים גבול מתוך דאגה, קצת תשים אותך במקום ותאמר - "בואנה, נילי, מה נסגר איתך. לא מרשה לך לישון על הרצפה, לא מרשה לך להתעלל בילדה שבך; ובואנה, נילי, אין מצב שאת נוהגת שיכורה או מתאפקת ככה". מה את אומרת? " עכשיו אני קולטת עד כמה הרגשתי מותקפת מדברייך ולכן התגוננתי בזמן שבסה"כ הראת לי צד איכפתי.. ידעתי שאני עוד אתנצל.. מקווה שאת מבינה את המקום הזה, של הבהלה, קשה לי עם דעות ישירות. זה לא מאפשר לי לשחק עם הגבול של עצמי.. למרות שאני עדיין מסכימה עם עצמי, שאין סיבה שאוסרת לחשוף את הצדדים האפלים שבנו.. כי אחרת לא נעזר.. כל עוד זה לא משרת מטרות לא מודעות של עיכוב ושימוש לא מקדם... למרות שלפעמים צריך לעבור גם את השלבים הללו.. עד שמבינים... המון סבלנות לדרך הזאת... ברכות, ~נילי~

אני כאן איתך בשקט, קוראת תמיד - את יודעת רוצה לומר לך , שאני יודעת עד כמה את ככ לא דביקה .. רוצה לבקש ממך שתתני לחוייה של המעורסלת להיות בך עוד קצת .. זה בסדר .. לבקש ואפילו אמיץ לעשות את מה שאת עושה. אל תתני לחוויה הזו ככ מהר להתאדות בך. אוהבת. שרית

בעץ ""||"""" לסוריקטה?

עאלק אודי. אתה לא אוהב לצנזר? אותי צינזרת מהתחלה רק מקורטוב של ביקורת.

שלום דר' גליקסמן, אני בת 31 וסובלת מחרדות המתבטאות כלחץ תמידי,דריכות,עצבנות,כעס ואף חוסר בטחון. התחלתי לפני חודשיים טיפול פסיכולוגי(בשיטת הפסיכואנליזה). במקביל קיבלתי המלצה לטיפול תרופתי. שאלתי- האם כדאי להפסיק הטיפול ולנסות טיפול בשיטת הביופידבק/CBT? האם בשיטה זו ניתן להמנע מהאופציה התרופתית? בנוסף- הבנתי כי שיטת הביופידבק/CBT היא קצרת מועד. בכמה פגישות מדובר? האם השיפור מורגש במהלך הטיפול? או רק בסופו? האם ייתכן כי גם לאחר הטיפול, לא אצליח להתגבר על החרדה והפחדים? מצטערת על ריבוי השאלות, לתשובתך אודה. מיכל

שלום רב לך מיכל תשובתי לשאלתך חיובית. גישת הטיפול הקוגניטיבית התנהגותית בשילוב שיטת הביופידבק אכן מתאימה בעיותיך וניתן לחוות שיפור במצב תוך כדי הטיפול ולא רק בסופו. אשמח לקבל ולתת יותר פרטים גם בנייד 0546670570 תודה על פנייתך בברכה חמה ד"ר יגאל גליקסמן

יום לא קל לקום מהמיטה,ללכת לעבודה(בעיקר להשאר שם) ,לא לברוח כשמישהו נוגע בהפתעה ,צועק ואו רעש שסתם מקפיץ להיות בסטנד ביי(מוכנה ) כל הזמן ..... וקורה גם שתמונמות העבר מגיעות ככה סתם פתאום ואני אינני יודעת מה לעשות . כל השיטות כבר לא עובדות לי והלילות האחרונים ללא שינה.. אני רואה הדרדרות במצב. זה לא צריך להיות ככה אחרי כל כך הרבה זמן צריך להיות שיפור אני רוצה להיות נורמלית

במידה רבה אתה צודק ונכון הוא לשאוה את הכוח מהלפני יהאחרי אבל... האמצע הוא שקשה לי ממנו אני אחוזת פחד מוות שם קורים הדברים שמשנים שלעיתים אפילו אינני זוכרת שעשיתי אותפ קשה לי לפנות אליך בשמך הפרטי

היי אודי, מעט מבולבלת אז סלח לי מראש.. רציתי את דעתך בנוגע לשיתוף המטפל את המטופל בחייו האישיים, בסודות משפחתיים ובכלל.- האם זה לא יכול לפגום ביעילות הטיפול? קשה לי להמתין לתשובתך (שתהיה (מקווה) אור ליום חמישי? ). ולא רק מתוך צורך במענה מיידי על השאלה הספציפית הזאת. פשוט קשה לי לחכות והאבסורד שזה מה שאני עושה רוב חיי. מחכה... ולשומדבר בעצם.. ואין לי שקט!!!!!!!! נוסף לכל הצרות --לא מספיק סבלנית (בלשון המעטה), לא מספיק כשרונית, לא מספיק חזקה , לא מספיק חכמה,לא מספיק אמיצה, לא מספיק אוהבת ולא מספיק אהובה (או בכלל לא בעצם..) לא מספיק טובה לחיים ופשוט לא מספיקה ויודעת שרק מקשה עליך ועל כולם ומאד מצטערת על זה. ((מיקה))

הי מיקה, זה באמת מבלבל... כלומר, אני יודעת שהרבה מטפלים (כולל שלי) כבר מזמן לא משתמשים בשיטת "הלוח החלק" ביחס למטופלים שלהם, וכן מספרים יותר על עצמם ומשתפים בחייהם האישיים - בהתאם למה שנראה להם ראוי והולם. ומצד שני... מדי פעם יש לה קריזה של "אנחנו לא פה בשביל לדבר עליי!" ואז אני צריכה לעשות stop ולנסות להבין מה לא בסדר ומה השתנה. ובאשר ל"לא מספיק-ים" שפירטת על עצמך כך... לפי איזה סולם את מדרגת מה מספיק ומה לא? ואולי... הדירוג הסובייקטיבי שלך פשוט לא מספיק? הרי אין פה תחרות ולא חלוקת ציונים. (אם כי, דווקא שמעתי ממנה אתמול כמה דברים שאני לא, אבל לא התרגשתי למען האמת; בימים אלה היא האחרונה שיש לה זכות לחלק "כן" ו"לא" ולאחרים).

אכן מבלבל.. במיוחד את מי שמבולבל מלכתחילה לגבי זהותו.. את צודקת לגבי הסובייקטיביות - תמיד רוצה יותר . מרגישה שאני פחות. רואה אחרים תמיד ש"הם יותר". והם באמת יותר.. אני לא השגתי כמעט כלום בחיי ובגילי המתקדם.. זה כבר בלתי הפיך.. גם לפי שיפוט החברה - לא עמדתי בהישגים המינימליים אליהם צריך להגיע.. גם מבחינה אישית - חברתית יש לי קשרים קרובים בודדים ביותר.. כמוני.. מקנאה בך בבטחון העצמי.. - צריך להפחית מחשיבות דברי האחרים (אפילו מטפלים..(:) חוצמזה, מה שלומך? הבנתי מהודעתך לילדה (כן, התחלתי קצת לקרוא..) שסובלת מכאבי בטן.. מקווה שכבר לא.. ואיך את בכלל? שיהיה לך סופשבוע קל ובריא ככל שניתן.

בטח שעזרת!! - כמו תמיד. השירים שלך תמיד מרגשים אותי.. סליחה שלא יודעת לפרגן.. לכנות בלשון חיבה.. לבקש חיבוקים.. יש לי בעיה עם פחד להתחנף - או יותר נכון פחד שייראה כאילו אני מתחנפת כדי להשיג משהו - לא יודעת מאיפה זה בא לי.. ואולי קשור לקושי להתקרב לדמויות סמכותיות אף שבדרך כלל מאד רוצה.. (ובהקשר הזה מאד מזדהה עם תחושותיה של ילדה-אישה, גם אני קנאית בכל מי שמקבלת ממך מסר יותר אישי ומרגישה מקופחת מבחינה זו. "בת חורגת"... אף ששיודעת שאני אשמה בזה). זהו . ולגבי העניין עצמו.. אז מאד החמיא לי בהתחלה ששיתפה אותי. נתן לי תחושה של חברה יותר מאשר מטופלת (=סטטוס גבוה יותר..(-:)). א ב ל--- דברים אחרים לא השתנו (כמובן) וזה -גבולות הזמן - מרגישה שהוא נגזל ממני למענה.. -(וזה נותן לי לחוש מאד קטנונית ופוחדת לאבד אותה אם אגיד משהו..) ועדיין לא מאפשרת לי להתקשר אליה או לדבר איתה מחוץ לגבולות החדר.. וכמובן עניין התשלום.. - כל אלה קצת(?) מפריעים לתחושה "של חברה"... לא? ואולי הקשר הטיפולי מיצה את עצמו?? !!! אבל למה מרגישה כל כך גרוע???????? צריכה להשלים עם זה שאין לי מרפא? (ואגב לא התייחסת לחלק השני של מה שכתבתי... תוהה אם זה לא מכיוון שגם אתה התייאשת מלנסות להפיח בי תקווה? (אתה הרי יודע את אבחנתי=תיוגי.. ואולי עדיף שלא ידעת?.. אודי , שוב תודה על הכל! וסופשבוע נעים ו..חמים

הי מיקה, אוכל להגיד לך שבטיפול שלי, בו התרבות הטיפולית היא לא לערב את המטופל בחיים האישיים, ברגע שיש חריגה מכך, דהיינו כן שיתוף כלשהו, אני יכולה לפעמים להגיב בחרדה גדולה. וכן, מדברים על זה... וכן, יוצא שאני כועסת על כך שחסר לי מידע רב עליו. וגם, למרות שאני מניחה שיש לי משאלה כזאת - אם הקשר יהפוך להיות חברי, במקרה שלי, ייתכן שהוא יוכל להיות פחות טיפולי. אולי אפילו משמעותית. אבל, באמת אינדיבידואלי. פר קשר. פר בנאדם. אולי גם פר סיטואציה, עיתוי ושלב טיפולי. ואם אפשר, רציתי לומר מספר דברים בהקשר להמשך דברייך לאודי ראשית, התפיסה של "מעמדות" ו"נחיתו?ת" כנראה גם היא קשורה לקנאה. קנאה שנלקחת למקום של הרס ופחות של בנייה. מניחה שהיא קשורה גם לקושי להשלים עם מגבלות. אני חושבת שהבעייתיות או חוסר היעילות יכולים להיות טמונים גם בהתמכרות לב?ו?שה - למשל, התעסקות בלתי פוסקת ברגשות הבושה שמתעוררים כשאת בוחנת את הישגייך, שהם נמוכים מכפי שהיית רוצה; הבושה בכך שהפוטנציאל מומש רק באופן חלקי ביותר; בדבקו?ת בהחמצות - קרי, בהסתכלות לאחור על הפספוסים ופחות קדימה על מה שעוד ניתן לצמוח אליו; וגם בעמדה הפסיבית יותר של ה"לחכות" ופחות לקום וליזום. ב"קלות" אפשר לומר שיש דברים שניתן להשיג גם מאוחר - גם כשפחות אפשרויות פתוחות, לאחר אובדנים, אולי, וכשנדרשות פשרות מכאיבות. אבל, ההתנגדות הפנימית החזקה לשינוי יכולה לעשות שמות... מקווה שיהיה בסדר, סוריקטה

הי סוריקטה ותודה על התגובה. אין לי הרבה מילים כרגע אבל יכולה לומר שחלק מדברייך בהחלט נוגעים - החרדה בעקבות החשיפה (שלי, שלה),הבושה, ה"משקפיים השחורים" וההתנגדות. אוי ההתנגדות היא הכי גרועה! ואצלי היא ממש מולדת.. כל החיים במלחמה בה. - בהתנגדות להתנגדות.. (: וכבר לא יודעת איזוהי ההתנגדות "הטובה" ואיזו "הרעה". שיהיה לך שבוע טוב.

שלום , רציתי לדעת האם המטפלים של ביו פידבק כולם מטפלים אותו הדבר ( כי לפי מיטב הבנתי זה תוכנת מחשב) במידה ולא איך אני יכולה לבחור מבין המטפלים של ביו פידבק? והאם יש לך המלצות בשבילי על מטפלים מאזור השרון והמרכז? תודה מראש .

שלום רב לך אלון שאלתך מצויינת, אכן קיימות תוכנות מחשב בהן נעזרים מטפלי הביופידבק אולם חשוב ביותר כי הטיפוליעשה על ידי איש מקצוע מוסמך היכול לבצע עבורך את הפרופיל הפסיכופיזיולוגי לצורך התאמת הטיפול לבעייתך. דומה הדבר לאדם הרוצה להרזות ופונה אל כל מי שיש לו משקל ללא פנייה לדיאטנית קלינית מוסמכת... אשמח לקבל ולתת יותר פרטים 0546670570 בברכה חמה ד"ר יגאל גליקסמן

שלום, אני מטופל בזיפרקסה 5 מיליגרם בגלל התקפי אי שקט שמלווים ברעידה של הגוף, כאילו קר נורא והרגשת חוסר אונים על סף התעלפות. ( אני מאובחן כחולה סכיזופרניה ) זה כל מה שמציק לי במחלה, נכון אני מאובחן כסכיזופרן אבל ללא הכדורים אני מרגיש טוב מאוד מבחינה נפשית ורק התקפי האי שקט מפריעים לי והשאלה שלי היא האם הרפואה המשלימה יכולה לעזור לי עם התקפי האי שקט וגם להפסיק את הכדורים ( קשה להפסיק כדורים פסיכיאטרים ) ולהרגיש טוב, אני רוצה להפסיק עם הכדורים הפסיכיאטרים, תודה.

שלום רב לך בהמשך לתאור שנתת לבעייתך, האיבחון והטיפול התרופתי אותו קבלת, לדעתי טיפול קוגניטיבי התנהגותית בשילוב שיטת הביופידבק יכול לעזור לך בצורה משמעותיחת להתמודד עם התופעות המפרעיות לך. אשמח לקבל ולתת יותר פרטים 0546670570 בברכה ד"ר יגאל גליקסמן

מחפשת מטפל מוסמך בEMDR+EFT+ביופדבק מחיפה אבל דחחחחחחחחחחחחחחוף

שלום ירין חשוב לי לדעת מהי הבעיה לצורך הבעת דיעה לגבי התאמת השיטות . אשמח לקבל ולתת יותר פרטים בטלפון 0546670570 תודה על פנייתך בברכהחמה ד"ר יגאל גליקסמן