פורום פסיכולוגיה קלינית

ב"סד ערב טוב וחג שמח! אימי סובלת מאד מטינטון ומשפיע עליה בתפקוד היום יומי.ברצוני לדעת האם יש אפשרות להקל עליה בדרך כלשהי? ,היא טופלה בטיפול הומופאתי, דרום קוראני, ובעזרת אלקטרודות. ואין שום שיפור במצבה. אשמח לקבל את עזרתך.שמחה

שלום רב לך שמחה, בהמשך לשאלתך אני זקוק ליותר פרטים לגבי תופעת הטינטון אצל אימך על מנת להגיב בצורה מקצועית ואחראית. בעקרון זו תופעה שאינה מגיבה לתרופות ולכן חשוב להתאים את שיטת הטיפול באופן אישי לכל אדם הסובל ממנה. תוכלי להתקשר אלי לנייד 0546670570 או לבקר באתריwww.gliksman.co.il לצורך קבלת פרטים נוספים לגבי ולגבי השיטות בהן אני עובד. תודה על פנייתך בברכה ד"ר יגאל גליקסמן

הייתי פגישה רביעית בביופידבק. התחילה להביא לי כל מיני סרטונים 'מרגיעים' במחשב הנייד שלה. בהתחלה איזה גבר מסוקס שעושה גלישת ים עם מצנח מרחף. למה שזה ירגיע אותי? הרגשתי איך אנשים אחרים נהנים ואני מחמיצה את חיי. וחוץ מזה הים אף פעם לא הרגיע אותי. יש שם זיהום וזפת וחיות ים מתות ואומללות שנשטפות אל החוף. צחקה ואמרה שהיא לא מתכוונת להסחף איתי להומור הסרקסטי שלי. אז היא קלטה כנראה שהיא צריכה לעבור למדיום אחר, אינפנטילי יותר. הביאה סרט מצוייר של דג שיכול לנוע רק שהמתח באלקטרודות יורד. הדג נשאר תקוע במקום לא רצה לזוז. אח"כ ניסתה עם תמנון- האמת, מפחיד כזה עם פנים זועפות, הרבה זרועות שגם אתה לא היית רוצה לפגוש מתחת למיים. וגם התמנון לא זז. בינינו איזה אמביציה היתה לי להזיז כזה דבר? כשכל זה לא עבד היא ניסתה דמיון מודרך. אמרה לי לעצום עיניים ולדמיין ים. אני הולכת בחוף... וכל **** הזה עם הקול המרגיע המלחשש המניפולטיבי הזה שרק מעצבן יותר ויותר שהתחשק לי ממש לשים לה את האלקטרודות בין הרכות ולחבר לחשמל. טוב נו זה התסריט הקבוע הזה שפועל ע"פ רוב על רוב בני האדם הנורמלים ואי אפשר להאשים אותה. איכשהו אמרתי לה שזה לא מרגיע אותי להיות פסיבית ולראות נוף. אני צריכה לעשות משהו. וגם הנוף הזה שהיא תיארה לא דיבר אלי. אז היא אמרה לי "טוב, איזה נוף מרגיע אותך?" האמת לא היה לי מושג כי שום דבר כבר לא מרגיע אותי ואני לא מסוגלת כבר לדמיין שום דבר. אז סתם זרקתי "הכרמל". "טוב, את בכרמל על הר גבוה מה את רואה?" "ים" "מה את עושה שם?" האמת מה שבאמת היה מרגיע אותי זה לקפוץ מההר. לדעת שכל הסבל הזה יגמר. שאני לא אצטרך יותר לדמיין שום נוף, שום ים, לא להיות נתונה יותר לסוגסטיות של אף אחד בעולם הזה. עוד עזרה שסימנתי עליה איקס. מה נשאר? רפאים

היי רפאים. גם אני לא תופס את הים כמרגיע במיוחד.אולי בגלל זה שטובעים שם אנשים לפעמים,גם מלוח,ובכלל הוא לא מאוד צפוי הים..תמיד העדפתי בריכה... אולי במקום להסתכל על סרט של דג(שלא זז) כדאי לך לנסות להיות הדג בעצמך. תתחילי ללכת לבריכה ולשחות באופן קבוע וזה יכול לעזור.אני יודע שאצלי זה עבד.כשאני שוחה אני מרגיש כל כך משוחרר וחופשי.בלי דאגות.זה גם מאוד בריא ומפעיל את כל הגוף ככה שאין מה להפסיד.הגוף גם מפריש אנדורפינים כשעושים פעילות גופנית(שגורמים לשיפור מצב הרוח והעלאת סף הכאב). בקיצור אם בא לך "לעשות משהו" כמו שכתבת ולא להיות פסיבית לדעתי שחייה(ואם לא אז פעילות גופנית אחרת) יכולה להועיל. שלך, אליסף.

תודה אליסף ( קל יותר לקרוא את שמך כך...) זה נורא מעניין- ממש גנבת לי את המילים מהפה... חשבתי לפני שבוע בדיוק לעשות מנוי לבריכה. כן יש משהו מאוד מרגיע בלהיות דג בהנחה שאין שם איזה תמנון אנטיפת שרובץ בסביבה. אני מתחילה לחשוב שהעצות הפשוטות שנתנו לנו פעם הם גם הכי טובות. אני ספורטאית היפראקטיבית בגוף ובנשמה ובעברי כילדה אבל לא עושה שום דבר מתוך איזה חוסר אונים. יש לי גם אופי התמכרותי כנראה ומנסיון בעבר כשאני מתחילה קשה לי להפסיק והאדרנלין הזה מציף אותי ומכניס אותי לחוסר שקט ואז שוב מגיע הדפוס ההמנעותי השומר. וכל הזמן הנחות היסוד האלה שהפיזי מוביל לנפשי נראות לי בלתי אפשריות. לא יתכן שהכל כ"כ פשוט. ואז אני תרה אחר פתרונות במקומות הלא נכונים. בכלל, קשה לי מאוד להתארגן על פרויקטים חדשים. ההוצאה שלהם לפועל לוקחת לי שנים. שוב תודה אליסף נראה לי ששבוע הבא אני כבר עומדת לעשות מנוי לבריכה (מילים מילים מילים) ושותה אחר כך איזה תה צמחים מרגיע מתוך הרשימה שנתת. מקווה שעברת את יום כיפור בשלום עם כל הסליחות הפורמליות והבלתי פורמליות... רפאים

רציתי רק להגיד לך שקראתי את זה ולא הפסקתי לצחוק, פשוט התגלגלתי, את ענקית עם חוש ההומור שלך ! אחרי זה מי צריך פרוזאק בכלל ?

היי כוכב... עם שם כמו שלך לא רק שלא צריך פרוזאק- כל העולם כבר בידיים שלך...! המעניין הוא שבשעת ההתרחשות- המקרה עצמו לא שעשע אותי כלל וכלל אלא הכניס אותי לאומללות איומה ויאוש תהומי שאין לו סוף. חזרתי הביתה כמו כלב מוכה ומושפל עם הזנב בין הרגליים, עם תחושה של מניין יבוא כבר עזרי אם בכלל, ובעיקר עם ההנחה הבסיסית המצערת שמה שעובד על רוב בני האדם לא מצליח לעבוד עלי. שהמידות שלי הן כ"כ מסוימות שאני יכולה להשיג בגדים ראויים רק אצל חייט. משהו שנתפר ממש בשבילי. וכל חיי אני מסתובבת כך בתחושה שאני חייבת למצוא התאמה מדויקת בשביל תחושת רווחה מינמלית. בעיות הסתגלות קשות. אבל יותר בגלל שאני שמה לב ליותר מדי פרטים בבת אחת. לא מסוגלת לסנן ולכן גם לא להתפשר. יותר מדי פרמטרים נכנסים לי בו זמנית לתודעה ולכן הגילוי שלי את הדבר הוא מהיר מדי ולא הדרגתי ואולי אפילו טראומטי. אז לשבת ולכתוב על זה מהצד זה אולי לקבל בחזרה את השליטה על מה שארע. מהבחינה הזו הכתיבה עצמה היא ממש תרפיה בשבילי. כי אני הופכת בעצמי לחייט שתופר את העלילה ומחליט על מה להתעכב ומה לטשטש. ואולי ככה להתמודד. וכמובן גם התגובות היקרות של האנשים כאן. יש פה חומר אנושי נדיר מכל בחינה שהיא. אבל תודה לך כוכב על הקריאה ועל התגובה ואם החוויה כפי שנכתבה עשתה לך טוב אז זה אפילו נורא משמח אותי. כי כמו שאמרתי פה בעבר- את עצמי כבר מזמן הפסקתי להצחיק. לימים שמחים או אפילו לכמה רגעים קטנים כאלה (בכל זאת, חשוב שנהיה מציאותיים...) רפאים

אהלן רפאים, מה שלומך? אני מקוה ש"בין לבין" (מצב "זיפת" אחד למישנהו)את מצליחה להרגיש גם קצת יותר טוב.. עזבי אותך מכל השטויות האלו שבאמת מתנהגות כמו כוסות רוח למת, את יכולה להנפיק רוגע עצמי מבית היוצר שלך.. אני למשל, מצליחה להרגיע את עצמי בעזרת מוסיקה שאני אוהבת באמת, מוסיקה שמציחה להחסיר אצלי פעימה. מוסיקה, שאני שומעת באקראי מעל גלי האתר,(ולא כשאני מזמינה אותה ביוטיוב), כי לגורם ההפתעה יש חשיבות מכרעת בעניין ההתרגעות. אגב, קראתי את עץ התרופות שלך(איך לא!)והוא "מתוק",ויפה ומקסים,.. ואפרופו התרגעות,באופן די פראדוכסלי, ההודעות שלך משרות בי מן שלווה שכזו, שאני יכולה להסביר את זה באופן כזה, שלא משנה כמה רע מרגישים, תמיד ישנו אותו אור בקצה המנהרה, ולא רק אור, אלא גם האמונה שאפשר כן להתמודד כמעט עם כל הקשיים שהחיים מארגנים לנו, ודוקא את מצליחה להמחיש את הכוון הזה בעזרת הכתיבה היפה שלך. ות-ק-ני א-ו-תי א-ם א-ני טו-ע-ה!!! שלך, גליה.

גליה יקרה! את יודעת יש משהו בתגובות שלך שתמיד נורא נוגע ללב תמיד איכשהו מצליח לעבור. משהו בכנות הזו בחום הזה, ואני נורא מודה לך על כך כי זה תמיד מצליח לעודד אותי- וזו כידוע משימה לא פשוטה... מעניין שגם אצלי מוסיקה תופסת מקום של דבר מרגיע. אבל ברגעים קשים שאני שוכחת מי אני ומה אני- אני מצליחה גם לשכוח מה מרגיע אותי ואז לא מצליחה להעזר בכלום כי הכלים נעלמים ואז אני נורא תלויה במשהו חיצוני כמו איזו ילדה קטנה ונטושה. כאילו הקשר עם מגדל הפיקוח אובד ואז אין שום התוויה של דרך, שום סימנים של אור. ואז אני ממשיכה לכעוס על עצמי שלא ידעתי איך לאסוף אותי ואז הניכור והתהום ביני לבין עצמי רק הולכים ומתעצמים. והכתיבה היא סוג של נחמה אבל מאוד רגעית. שחרור לרגע מהכבלים ששמתי על עצמי. אבל אולי כבר יותר טוב מכלום. ואולי לראות בזה משהו זה גם משהו. אז שוב תודה לך גליה על רוחב ליבך והמצאותך ותמשיכי לאכול רימונים מ-ת-ו-ק-י-ם!!! ולא רק בראש השנה רפאים

הי רפאים יקרה, ניסיתי להקשיב יותר, וכן, גם בעיניי, בסופו של דבר זה לא מצחיק. זה אפילו עצוב מאד, ואיני יכולה שלא לשמוע את הכאב העצום. הכאב המפלח של מאבק הדמים. בנוסף, גם חשבתי שלהיות גדולה וענקית זה לא תמיד טוב. את מזכירה לי דברים מוכרים ממני, ורציתי להציע מספר כיווני מחשבה שמתייחס לאותו חלק, שנראה ככה, שהוא מסמן איקסים בגאון ובאופן סדרתי. הרעיון האחד קשור לחרדה להיבלע ולהיטמע, הפחד האפל לאבד את הייחודיות (כשמנגד הכמיהה החזקה כן לאפשר לעצמך להיות בת אדם, עם חולשות, כמו כולם). מה זה יכול לומר בעומק? זה יכול לומר שאם קיים דבר מסוים, כללי, שאמור להרגיע, או בעל כושר השפעה אחרת על "כולם", הרי שאם גם את משתייכת לקבוצה הזו, דומה בכך "להם", אזי את הופכת להיות זהה להם ואין ביניכם גבול. במקרה כזה את מרגישה שהייחודיות שלך אובדת. הצגה של, למשל, תמונות/ סרטים שאמורים כביכול להתאים ל"כולם" מאיימת מאד. תוצאה לכך שמתוך הרגשה של מותקפות פנימית חזקה, אין להם סיכוי כבר מראש. אינך מוכנה מלכתחילה לקבל. דוחה והודפת. בזמן אמת של ניסיונות התקרבות את שולה את הדברים השליליים והופכת לרע ולא מתאים. אם כך, בעיניי, סימון האיקסים כאן זאת ההגנה מפני ההתערבבות, המיהול, איבוד קווי המתאר. רציתי גם להוסיף שצריך לשים לב לכך שאם הייחודיות מסתכמת רק באמירה פנימית ש"אני אקסמפלר משל עצמו, ומה שמתאים לכולם לא מתאים לי," או "הם לא יכולים עליי" זה לא בהכרח כל-כך טוב. כי... את הרי לגמרי בת אדם. ישנם הרבה קווי דמיון גם במבנים הפנימיים, אצל טיפש כך גם אצל נבון, אצל הפשוט ואצל המורכב. מאידך גם שונו?ת רבה... רעיון המשכי ועיקרי שהייתי מנסה לשלב, והוא כרוך וקשור מאד לדברים שנאמרו קודם, הוא הקושי להתפשר על הדבר האמיתי. כלומר, המשאלה לעשות ריסט של החיים, שתהא לידה מחדש, ושההורים המסוימים ההם יהיו הם שימלאו את התפקיד ההוא. אם המשאלה הזו מאד חזקה ואין פשרה, אזי כל דמות שתציע את עצמה לסייע לך, במעט שהיא יכולה (וזה כמובן לא מתיימר אפילו להיות תחליף הורי) תחטוף בומבה של איקס. במקרה כזה, גם סובלימציה למשחק "איקס מיקס דריקס" לא תעבוד (מתוך תפיסה לא ותרנית של "או שהכל יחזור ויהיה אידאלי, או שכלום"). ואלה רק חלקים, שלפעמים יודעים לעשות הרבה רוח... מאמינה מאד שאפשר למצוא אצלך לאט, בעדינות בהדרגה ובהרשאה חלון לא צר בכלל שייפתח יופי של מרחב תמרון בריא איתך. מאחלת לך מכל הלב, סוריקטה

לסוריקטה היקרה! מה שלומך? כבר הרבה זמן תהיתי איך את מתמודדת עם הפרידה הזו ואפילו דאגתי לך שלא הופעת פה. אני שוב פעם שולחת לך הרבה כוחות ומאחלת לך שהזמן יטיב עם הכאב. את יודעת מה? אני שמחה שראית את הכאב. כי לפעמים הדרך בה הוא מוצג מצליחה להסתיר אותו אפילו ממני. ואז אני אפילו מפסיקה להאמין לעצמי. ואני לא תמיד יודעת אם הכתיבה זה שחזור והתמודדות או בריחה. אבל גם לברוח זו התמודדדות לא? למה ללברוח יש יחסי ציבור כ"כ רעים? היה לי קשה לראות את איש הים בתנועה כי זה המחיש לי עד כמה אני לא בתנועה. שהזמן שלי קפא מאז הארוע ההוא והאיש ממשיך לנוע. אני לא יכולה להסביר איזו תחושה מפחידה זאת. כאילו אני חווה מציאות הזויה. או שאני לא אמיתית או שמה שאני רואה לא אמיתי כאילו אני בתוך סיוט שלא נגמר. ואז נוצר בי איזה כעס והתנגדות כי היא לא ידעה זאת וכביכול 'לא ראתה אותי'. ואיך היא יכלה הרי לדעת? אבל אז החוויה שלי היא שאני שוב נזרקת מהעולם ששוב אני לא מצליחה למצוא אזורים של שייכות. ויש בזה מעט מאוד כוח. ולא הצהרה על יחודיות. דווקא שאני נאספת ומזהים למה אני זקוקה אני מצליחה לתפור את קווי הזהות שלי. זה מרגש אותי. כשהדברים לא מתאימים לי אין לי בכלל הגדרה עצמית. אני מטושטשת ואמורפית ורוצה רק לחדול. זו לא טקטיקה של להיות מובחנת מהסביבה מתוך פחד להטמע בה. כי כשאני מרגישה שייכת והדברים מותאמים לי אני מאוד מזהה את עצמי ואוהבת אפילו את עובדת קיומי. וההעדר ההסתגלות הוא לא איזה מרד שפיתחתי אלא קושי מהותי שמלווה אותי כל חיי. הרגישות הזו לכל דבר שמובילה לפגיעות גדולה. אבל את צודקת בפנטזיית הישועה שיש לי לפעמים איזו אמונה באיזה פיצוי אולטימטיבי שיחזיר אותי לחיים. אבל זה מה שהלב המת שלי יכול כרגע לדמיין. כי כרגע אין אפשרות לתהליכים כי הזמן מת הזמן נעצר. כפי שנעצר אז ברגע אחד ושינה מן הקצה אל הקצה את כל המערך הנפשי והגופני שלי אני חייבת מכונת הפשרה איזה מכת חום, מכת ברק פתאומית שתוציא אותי מההלם הזה. שתפתיע אותי שוב מחדש במובן הטוב. שאני אוכל להוציא את הראש שלי מהמיים ולהרגיש חיים. תודה לך סוריקטה על דקות המחשבה ועל היותך, השיחות אתך תמיד מענינות ומחזקות ונותנות חומר למחשבה, שלך, רפאים

אני בן 18 יתום מאמא מזה שנה וחצי, וסובל מבעיות קשות בבית.... אני אמור להתגייס בקרוב ומעוניין לצאת מהצבא עקב חרדות קשות ביותר מין השרות המלווים בהתקפיי חרדה הקאות חוסר תאבון רעד וזיעה קרה. אך לא על זה אני מעוניין להתמקד, שאלתי, אחרי שאני אצא מהצבא ואלך לעשות שירות לאומי(כמובן) אני מעוניין ללכת ללמוד פסיכולוגיה ותואר שני בקלינית. שאלתי האם היציאה מהצבא על 21 נפשי עלול **באיזו שהיא דרך** להפריע לי בהתקבלות לתואר שני בקלינית או בעבודה? (מסיבה שאם יצאתי על 21 יש יאמרו שאני "קוקו" ולא יכול לטפל באנשים) תודה רבה מראש! זה מאוד יעזור לי.

שלום, אני בן 16 וחצי.. השאלה בסוף הסיפור אני עכשיו גלשתי קצת באינטרנט כדי לגלות מה יש לי והבנתי שמדובר בתופעה הזאת שנקראת "שיתוק שינה".. ואני חייב לפרוק את זה קצת ^^ זה קורה לי פחות או יותר כל לילה, יש לילות שזה קורה לי אפילו 4-5 פעמים בלילה או יותר, ודוגרי כבר התרגלתי לזה, ואני בפעמים האחרונות מנסה להבין מה קורה, אבל לצערי תמיד אני נכנס למין "פאניקה מזויפת" כאשר אני שומע מין זמזומים (כמו חשמל כזה) הולכים ומתחזקים באוזניים ובנוסף כל מיני דברים מוזרים שקוראים לי בחדר בזמן השיתוק (אתמול ראיתי מקרן ענק במקום שנמצאת בו הטלוויזיה שלי, לכו תבינו). חוץ מזה, אחרי שזה קרה לי אני הבנתי את כל האנשים שטוענים שחטפו אותם חייזרים בשינה, הרי שהם עברו כנראה בדיוק מה שאני עברתי. לשאלה: יש משהו שאני יכול לעשות כדי למנוע את זה, כי לפי מה שהבנתי זה נדיר מאוד שזה קורה למישהו כל לילה כמעט, כמו שקורה לי..? תודה רבה.

אני בת 18 ומאז שאני זוכרת את עצמי יש לי חרדה חברתית שבשנים מסוימות היא מופחתת ובאחרות היא ממש קשה. עכשיו אני בתקופה הקשה שלה. הייתי כבר מטופלת אצל פסיכולוגית ולקחתי כדורים נוגדי דיכאון וחרדה. בהתחלה פריזמה וכשאלה לא עזרו עברתי לציפרלקס וגם זה לא משפיע עליי פלאים. האמת היא שאני מתחילה להתייאש והשאלה שלי היא אם אני אחזור עכשיו לטיפול אני אוכל להשתחרר מהחרדות האלו לחלוטין ולחיות סוף סוף חיים נורמליים, באיזושהי דרך? ומה הדרך הטובה ביותר שתוכל להמליץ לי לטיפול בחרדה חברתית?

אבל השאלה שלי היא האם ניתן יהיה להעלים לחלוטין את החרדות שאני מרגישה? (לא צריכה 100% שכן אלא מספיק לי לדעת שזה נעלם ברוב הגדול של של המקרים), ואם כן כמה זמן ממוצע של טיפול זה דורש? או שאי אפשר לענות על שאלה כזאת?

שלום רב. יש לי שאלה בנושא שפת הגוף הייתי מעוניינת לשמוע תגובות. גבר, שתוך כדי הליכתו מביט בעיני 10 שניות ואחר נותן מבט מהיר לפה, ולעיתים כשפוגש אותי פנים אל פנים הוא פונה אלי "יפהפיה, מה שלומך??", הוא מכיר אותי שטחית. וזה התנהגות שחוזרת על עצמה לעיתים קרובות. מה זה אומר עליו? הרבה תודה.

אני מרגישה כאילו אני בתוך בור. בהתחלה, כשנפלתי לתוכו, אחזתי בציפורניים במה שיכולתי כדי שאני לא אמשיך ליפול. וכשהסתכלתי למעלה ראיתי מישהי שרוצה להושיט לי יד. אמרתי לה שאני לא צריכה עזרה. אני יכולה לטפס למעלה לבד. והיא המשיכה לעמוד שם ולהושיט לי יד. ואני דרדרתי. ניסיתי לטפס לבד. ניסיתי. אבל במקום להצליח לעלות, דרדרתי למטה. והיא, שהיתה שם למעלה, היא, שהסתכלה עלי מלמעלה, רצתה להוריד לי סולם, כדי שאני אוכל לטפס למעלה, לעלות אליה. אבל אני עוד החזקתי בציפורניים. אמרתי לה שאני יכולה לבד. אני לא צריכה אף אחד. אני יכולה לבד. ואז ניסיתי בכוחותי האחרונים לטפס למעלה. ניסיתי. רציתי, אבל רציתי לבד. ובמקום להצליח למשוך את עצמי למעלה, דרדרתי עוד קצת למטה. והיא, מלמעלה כל הזמן מסתכלת עלי. היא כל הזמן שומרת עלי מלמעלה, רואה שאני מנסה לטפס. רואה שאני מדרדרת. ואז היא משלשלת אלי חבל ארוך, חבל שמגיע עד אלי והיא אומרת לי לקשור אותו, לאחוז בו, היא תמשוך אותי למעלה, היא תעזור לי לטפס. היא אמרה שביחד נצליח. ואני התעקשתי - אני נפלתי לבד ואני אטפס לבד, אני אצא לבד. אני לא צריכה אף אחד. לא צריכה אף אחד. אני לבד, לבד, לבד. ואז דרדרתי שוב. והיא למעלה, מסתכלת עלי. לא מביטה לצדדים, רק עלי. ממוקדת בי. ואני כמעט הגעתי לתחתית הבור. אני מסתכלת למעלה. רואה אותה כל כך רחוקה ממני. רואה את פתח הבור כל כך רחוק ממני. ואני משפילה את מבטי ולפתע אני קולטת שאני כל כך קרובה לתחתית. ואני חושבת לעצמי שאולי כבר עדיף להגיע לתחתית. כשאני אגיע לתחתית, יותר אני לא אוכל לדרדר. לא יהיה לי לאן לדרדר, אני לא אצטרך להחזיק את עצמי בציפורניים, אני לא אצטרך למשוך את עצמי כל כך חזק למעלה. אני אמנם אהיה בתחתית, אבל אני אהיה על משהו מוצק, משהו שממנו לא יכול להיות יותר גרוע. ושוב אני מסתכלת למעלה, אני רואה אותה במטושטש. הדמות שלה מתחילה להיות לא ברורה. ואני לא יודעת מה לעשות. אני עומדת, עדיין מחזיקה את עצמי עם הציפורניים. ואני כל כך קרובה לתחתית, ואני כל כך רחוקה מפתח היציאה, והאצבעות מתחילות לכאוב, ומראות לי שהן לא יצליחו להחזיק אותי עוד הרבה זמן. ואני חושבת על התחתית שכל כך מפתה אותי. ואני מביטה לעבר היציאה ואני רואה אותה שם, רואה אותה עדיין שם, רואה אותה במטושטש, אבל עדיין שם. והבור צר והבור כל - כך עמוק, ואני מסתכלת למעלה ורואה את היד שלה כאילו מתרחקת ממני ואני רואה את הסולם כל - כך רחוק ממני, והחבל שהיא שלחה לי כבר לא מגיע עד אלי. ואני מרגישה אבודה ואני לא יודעת מה לעשות. ואני רוצה לקרוא לה ופתאום אני רוצה שהיא תלך. ואני רוצה שהיא תקרא לי ותגיד לי שאני יכולה לטפס למעלה, שהיא תעזור לי, ואני רוצה שהיא תלך, שתעזוב אותי בשקט, שתתן לי להגיע לתחתית. ואני יודעת שאם אני אגיע לתחתית אף אחד כבר לא יפגע בי ואני יודעת ששם לא יכאב לי ואני יודעת ששם בטוח - כי משם אני לא אדרדר כי אין לאן. ואני יודעת שאם אני אטפס למעלה, אז בדרך אני יכולה עוד פעם לדרדר למטה, ואם אני אצליח לצאת מהבור, אז אולי אני אפול שוב לבור הזה, או לבורות אחרים. ואני מרגישה אבודה. ואני לא יודעת מה לעשות. ופתאום אני מסתכלת למעלה והיא כבר לא נמצאת שם. ואני מסתכלת שוב, משפשפת עיניים, והיא כבר לא שם. ואני מסתכלת שוב, אולי בכל זאת אראה אותה. אבל היא לא שם. והנה אני, כמעט בתחתית הבור, עדיין אוחזת בשארית כוחותי באצבעות, בציפורניים, עדיין מביטה למעלה, עדיין מקווה שאולי היא תחזור. אולי היא תשוב ותבדוק אם אני רוצה לטפס. ועם זאת מקווה שהיא כבר לא תחזור, שתניח לי פשוט ללכת, להיגמר. ואני אבודה. ופתאום הבור מרגיש כל כך צר, והבור נהיה כל כך חשוך, ופתאום התחתית של הבור נראית כל - כך מאיימת וכל - כך קרובה. והחושך והתחתית- הבור כמו סוגר עלי.ואני חסרת אונים, לא יודעת מה לעשות, לא יודעת מה רוצה, מחזיקה עדיין בציפורניים, תוהה ביני לבין עצמי אם לנסות בכל זאת לקרוא לה, או פשוט לעזוב. :(

אני לא יודעת לקרוא בקול, גם לא לצעוק. אולי בגלל זה אף פעם לא שומעים אותי, גם כשאני אומרת "לא". ואולי בעיקר כשאני אומרת "לא". גם אם היא תשמע אותי, היא לא תבין מה אני אומרת. אין בי כח יותר, גם לא בטוחה כבר לגבי הרצון. עדיף להרפות.

שלום וחג שמח בני אובחן כלוקה בתיסמונת ODD מה זה בדיוק זה לא א.ד.ד איזה טיפול מוממלץ למיקרה הנ"ל האם זה עומד בסתירה שבמקביל הוא נימצא מחוננן ולא ניכרים סימנים מדאיגים בהתנהוגותו למעט שהוא ניבחר לתוכנית לימודים "פסגות"-הכנה למצויינות . *שאלה נוספת האם פסיכולוג רשאי לאבחן פרוגנוזה של דיכאון? תודה

היי, אני פונה אליך בשם אחותי יש לה בעיות בזוגיות ובמשפחה כעסים, אגרסיות תוקפנות אלימות מילולית גם אצל הילדים.מצב בלתי ניסבל. אני הצעתי לה לפנות לפסיכולוג, היא הסכימה ואני לא יודעת לאיזה פסיכולוג להמליץ לה או איזה טיפול יכול להתאים למצב הזה. אשמח לשמוע את עצתך בנושא. בתודה מראש, גליה

בהשראת גלי שהזמינה אותי לחפש שירים מרגשים אבל לא פוצעים... וכמתנה לקראת החג (בטח יעלה רק אחריו אז מתנה רטרואקטיבית). יש בי אהבה והיא תתעורר ותגע... יש בי אהבה / ארקדי דוכין בין האפל לנסתר בעולמנו המר אומרים שיש עוד תקווה קוראים לזה אהבה ומחכים לבואה בין האתמול לעתיד בין האוצר לתחתית אומרים שיש עוד תקווה קוראים לזה אהבה ומחכים לבואה בין הבלבול לאסון תדעו שיש פתרון קוראים לזה אהבה בין הזיוף לאמת בין כל מה שחי למת ישנה אהבה יש בי אהבה והיא תתעורר ותיגע יש בי אהבה והיא תנצח בין השפיות לשינה בין הילדות לזקנה אומרים שיש עוד תקווה קוראים לזה אהבה ומחכים לבואה

שלום ילדה אישה יקרה מה שלומך בימים אלו? את יודעת, כשקוראים את ההודעה, ההרגשה ממנה היא שלא רק "מצפים לבואה" ההרגשה היא שהיא *ממש ממש כאן*, האהבה. כמה היה לי קשה כילדה לאיית את המילה הזאת, אולי זה גם אומר משהו, על הקושי לתפוס, להבין, להפוך לבעל צורה קונקרטית את הדבר הזה שמרחף ביננו, מוביל איתו עוצמות טובות ובריאות, של עוצמה ויחד, של מקום להרגע ולנשום עמוק-עמוק: ישנה אהבה. אני מניחה לשרשור שלך להיות מחרוזת שירים-מרגשים-לא-פוצעים ומוסיפה משלי, גם כמובן, מוקדש להיא שאיתי, שמתאמצת לקחת את החלקים שלי הפזורים, זרוקים, שמוטים ברחבי החדר- ולאסוף. גחליליות אסתר שמיר מילים ולחן: אסתר שמיר אני חוזרת אל היער ללקט גחליליות אורות קטנים השארתי בעוזבי מלים כבדות מצער, שלא יכלו לעוף שירים שלא אספתי בלכתי אני חוזרת לעבר ללקט גחליליות לבנות מהן סולם של כוכבים שבילים שלא הלכתי כי לא יכלו להיות אולי עוד מחכים שם בשבילי אם תבוא ליבי לשם תבוא אל העבר בלי לעצור נאסוף את כל הטוב נאסוף את כל התם נאסוף גחליליות ונחזור ילדה שם מחכה לי, היא מתאהבת בלי לראות גחליליות דולקות סביבה באור בוהק בואי שוב אלי, אשמור עלייך מצרות בואי וביחד נתחזק אני חוזרת לעבר, לא פוחדת מהזמן יודעת להבחין בין טוב ורע נאסוף את כל הטוב, את כל האור, את כל התם נביא אותם לכאן בחזרה מאחלת לך המשך-חג-נפלא-ומוצלח ואפילו מעיזה לצרף עוד מילה קטנה. (נא להקטין פונט לגודל 4). התגעגעתי. להתראות. כאן. בשירים. במחשבות. גלי

הי גלי חמודה, אומר זאת כבר בפתיחה (בפונט רגיל) - הגעגועים הדדיים. השיר שהבאת מקסים ולא הכרתי אותו אז תודה על המתנה. הוא כל כך מתאים לדברים שאת מביאה.הוא מדבר אלי. שמחה להיות איתך במשלחת לחיפוש שירים. את יודעת, כשקראתי את מה שכתבת לי הרגשתי כמו פו הדוב בפרק בו הם יוצאים במשלחת (נדמה לי שהוא קרא לזה משטחת) לחפש את הקוטב הצפוני - הוא לא יודע מה זה ובסוף הוא מקבל תשבוחות על מציאתו. שלך י. הדובית

לילדה ואישה, רציתי להודות לך על התגובה שלך למה שכתבתי למטה למטה מכאן, רציתי להודות לך מזמן אבל לא הייתי פנוייה רגשית אפשר לומר. כתבתי שלא אכתוב יותר בפורום אבל זה היה אז ואני מניחה שמותר להתחרט. אני שולחת לך את השיר הזה של נתן זך (לחן אילן וירצברג שירה נורית גלרון) כהמשך וכתגובה לשיר שלך: כולנו זקוקים לחסד, כולנו זקוקים למגע. לרכוש חום לא בכסף, לרכוש מתוך מגע. לתת בלי לרצות לקחת ולא מתוך הרגל. כמו שמש שזורחת, כמו צל אשר נופל. בואי ואראה לך מקום שבו עוד אפשר לנשום. כולנו רוצים לתת רק מעטים יודעים איך. צריך ללמוד כעת שהאושר לא מחייך, שמה שניתן אי פעם לא ילקח לעולם. שיש לכל זה טעם, גם כשהטעם תם... בואי ואראה לך מקום שבו עוד מאיר אור יום. כולנו רוצים לאהוב, כולנו רוצים לשמוח. כדי שיהיה לנו טוב, שיהיה לנו כח. כמו שמש שזורחת...

הי XXYZ, שמחה שנשארת. בטח שמותר להתחרט. מאד מעריכה יכולת להסתכל ולהגיד שיניתי את דעתי. תודה על השיר. הוא מקסים וגם אותו לא הכרתי קודם. בעיקר אהבתי את השורה "בואי אראה לך מקום שבו עוד אפשר לנשום". חג שמח ולהתראות בין השירים לתפילות י.

אפשר בבקשה רק מילה טובה? השבועות האחרונות הם גהנום עבורי. אני לא יכולה לפרט כי שוב תצטרך לצנזר... פליז? אור

תודה אודי. לפעמים באמת לא צריך יותר מזה. אור

תשובתך השנונה הייתה מראה כה עוצמתית. לו-ליטה. אכן. מנסה למצוא איזה "אני" חדש/ישן מורכב ונכון יותר. אבל מישהו חכם אמר פעם - "לפני היות האני הייתה הזיקה" הוא התכוון אני מניחה לאמא. במקרה שלי לסוג אחר של הורה אולי. פעם מזמן לפני חודשים אחדים כתבת לי משהו בכיוון אחר על בחירת השם לוליטה. אני חושבת היום ששני הדברים כנראה נכונים וקיימים. (לו&לי)טה

כאשר אני עובד בחנות מגיעים הרבה פעמים אנשים נודניקים ששואלים הרבה שאלות,ותמיד אנו נתקלים באנשים שונים שמפריעים לנו כגון: מכוערים,טפשים,רעים,וכיוצ"ב. אז מה עושים כדי שהם לא יפריעו לנו? אפשר לצאת בנקודת חמלה ,כאשר אני מתמלא ברחמים גדולים על אותו אדם,למשל על אוטיסט או על אדם מכוער. ואני רוצה רק לעזור לו אני הופך את זה לדבר טוב,במקום שהוא יעצבן אותי. למה אנחנו מתעצבנים מהם?........................................... ולמה השאלות שלהם מעצבנות אותי?!

אודי, תודה רבה על תגובתך. חיכיתי לה לא מעט.. לא מצליחה עם השירשור לכן כותבת מחדש... זה אכן פרדוכסלי למדי. לכן הקושי גדול. אם זו העברה, אז בטח לא של רגשות כלפי אבי. אני מאוד נמשכת אליו. ולמרות שאני חזקה ונאבקת בזה, עדיין לעתים אני מרגישה שזה חזק ממני. אחרי כל פגישה אני עוד נושאת איתי את צליל קולו, מראה דמותו, חיוכו, מבטו... ובמהלך כל פגישה אני גם מרגישה את ההתרגשות שלו ממני. אפילו בן זוגי העיר משהו בעניין הכימיה שביני לבינו כששוחחנו על הטיפול אצלו. אני לא חושבת שאוכל אי פעם להעלות את התחושות האלה לדיון, מאחר ואינני רוצה לפגוע בבן זוגי. וכי מה אומר להם? שאני מאוד נמשכת, לאדם הלא נכון מבין שניהם? הרי שנינו מופיעים לפגישות יחד. יש לציין גם שרוב הדיונים נוגעים לטיפול בשלושת בנותינו, לשם כך הגענו מלכתחילה. זה לא פרדוכסלי במובן זה שאינני מוצאת את עצמי יותר מאוהבת בבן זוגי, אלא משהו בהורות שלנו, ובכלל בשותפות שלנו נעשה יותר מקבל ונוח וזורם. אבל אהבה והתרגשות מבן זוגי כבר זמן רב חסרה לי, וגם כעת - איננה. יכול להיות שבמקום כלשהו ויתרתי על האפשרות שעוד אוכל להתאהב בו מחדש, להמשך אליו, ואני בחיפוש אחר משהו מבחוץ. אבל המשהו הזה שאני מוצאת פה, על אף שהוא כל כך לא אפשרי, לא מצליח לצאת ממחשבותי ומליבי. לעתים אני מרגישה שזו הנאה גדולה, שאני זוכה למפגשים מרגשים כאלה, אבל תמיד זה מסתיים בהכרה, שהסבל רב הרבה יותר מההנאה, הכל כך זמנית וחולפת לה ביעף בתום כל מפגש...

אודי, תודה רבה על תשובתך האדיבה והמעניינת. אם לא אכפת לך שאוסיף ואקשה... התשובה שלך מעלה בי שאלות - האם אתה מתכוון לאהבה בלתי ממומשת לאבא? תקיעות בשלב אדיפלי? מעניינת, כיוון שנגעת בנקודה מאוד משמעותית - עד היום לא הבנתי את המשיכה המטורפת שלי לאהבות שלא ניתן לממשן. זה חוזר שוב ושוב אצלי. לפני החתונה וגם אחריה. זה כל הזמן להכנס לתוך מאבק שתוצאותיו ידועות מראש, ושוב ושוב אני רואה את עצמי נשאבת למקום הכל כך מכאיב הזה. ועם כל המודעות אני עדיין מסתובבת בו שיכורה כולי מ"אהבה", ומטושטשת מכדי לראות נכוחה. ואני אכן אומרת כאן משהו לגבי צרכיי, אבל התסכול הוא שאני לא מרגישה שיש סיכוי לממש אותם בתוך הזוגיות. רק מחוצה לה. משהו בי כבה לגמרי עם בן זוגי. ואני מוצאת את עצמי מפנטזת על אחרים. כעת זה... המטפל. אתה מדבר על "למצוא את זה שוב". איך אוכל למצוא שוב משהו שאני לא חושבת שהוא קיים יותר? האם באמת הכל קשור לתקיעות שלי אי שם ברצון הקדום שפרויד דיבר עליו, לממש אהבה בלתי אפשרית? ושאלת מיליון הדולר - איך משתחררים מזה?

הי שלומית, מאחלת לך מציאת הזוגיות הנכונה לך עם אהבה וקשר טוב. רציתי לשאול האם את נפגשת עם המטפל גם לבד? כי אני יודעת שהרבה מטפלים זוגיים עושים גם פגישות לבד עם כל אחד מבני הזוג, במינונים הדרושים. כלומר, יכול להיות עם אחד יותר ואחד פחות. בשיחה איתו לבד תוכלי להעלות את הרגשות שלך אליו ולהגיע מזה לשיחה גם על הרגשות שלך לבן זוגך - מה יש ומה חסר. מטפל טוב ומנוסה ידע איך להביא את זה לטיפול בצורה שתעזור. שאלה נוספת שיש לי - מהי מטרת הטיפול שהוגדרה? האם רק ההורות שלכם? כי אם גם הזוגיות אז רגשות הם נושא קריטי לטיפול. י. נ.ב אם אודי לא עונה לך תזכירי לו. לעיתים ענפים בעץ קיים נאבדים

הוא נסע. התחננתי שיסע. בשבילי. בשבילו. בשביל כל היקרים לשנינו. אהבה כזו מאכלת את כל מה שיש. הוא כל יכול, הוא תינוק קטן, אני מערסלת אותו ומטפלת בו הוא מטפל בי, כמו שרק הוא יכול ויודע, אני תינוקת קטנה אני מפתה אותו, הוא יונק ממני את החיים והשפיות אני נותנת לו, אני רוצה להחיות אותו, לתת לו את החיות והילדיות שלי אני רוצה להציל אותו הוא נושם אותי וחי אני נצמדת אליו ומאבדת את עצמי. אבל גם מוצאת. הוא נסע ואני ההיא מתה. הוא נסע כדי להציל אותי ואותו מאיתנו ואני מתתי

יש לנו מטפל זוגי - משפחתי מצוין. העבודה איתו נושאת פרי. אבל, במקביל, הולכת ומחריפה לה בעיה קשה - אני מוצאת את עצמי מתאהבת בו נואשות... שקלתי להפסיק את הטיפול אולם זה נראה ממש לא הגיוני. גם בן זוגי מרגיש שהוא עוזר לנו באופן משמעותי. מאידך, איך אוכל להלחם ברגשותי שרק הולכים ומתגברים? מצד אחד איכות חיינו משתפרת בעזרת הטיפול ומאידך משהו בי כואב יותר ויותר עם כל פרידה מהמטפל... יש לי תחושה שהוא מרגיש במשהו מזה. לעתים הוא נראה נבוך מולי. אבל הוא בטח לא יודע עד כמה זה מציף אותי. מה עלי לעשות?

היי אודי. ערב טוב. 3 חודשים המתנתי לחזרתה של המטפלת היקרה שלי.. אך כעת היא זרה לי. הטיפול ניזוק. אני לא מאפשרת לה לחדור אלי, אין לי אפשרות לדבר איתה. כל דבר נראה לי קשה לשיחה. אמרתי לה שנראה לי שאני לא סומכת עליה יותר.. שבקלות עזבה אותי. שכעת אני נזהרת. פניה נראים לי אחרים, פחות שלי, פחות אוהבים, פחות יפים, פתאום.. היא כמובן הבחינה בריחוקי.. אמרה שהיא מרגישה שבניתי חומות גבוהות סביבי.. שאני לא נותנת לה להתקרב. הטיפול התקלקל. היא נעלמה לי תקופה ארוכה מדי. לא כתבה. לא התקשרה. ומבחינתי חוויתי סוג של דחיה שיצר אצלי מנגנון הגנה.. ואני אומרת לעצמי "שתלך לעזאזל, לא צריכה אותה!" בתוך תוכי אני רוצה לחזור. אני רוצה שוב אמא.. אך קשה לי. אני לא מתקרבת אליה.. חלק בתוכי שונא אותה. כפי שאני שונאת את אימי. היא ילדה לי אחות. היא עזבה אותי. היא לא התייחסה. וכעת, איך חוזרים? האידיאליזציה פחתה משמעותית. היא איננה עוד מיוחדת כפי שהיתה. היא איכזבה. ובמפנים עמוק עמוק.. שוכן הכאב. כאב שלא מוכן להוציא 'ראשו' החוצה. אך הוא שם. הוא לעולם לא יצא עוד. אינו רוצה לחוש חשוף ופגיע. כמובן שזה משול אלי. אני לא רוצה להיפגע יותר. להיות חשופה פגיעה חלשה תלותית אני פוחדת. היא תאכזב אותי שוב. סבוך לי מדי כל הקשר הטיפולי הזה וחושבת על סיומו. מה דעתך? האם אני בורחת ממשהו? תודה! התייחסות חשובה לי ביותר!!!

שמחה ששבת, מה שלומך...? רק להזכיר, בכל מבנה העל העצום הזה שנבנה את קומה מינוס שמונה (סתם מספר אקראי) עץ התרופות שהפך לשובל של שביל ארוך המתקדם מעלה מעלה צומח לשמים ועושה חורים בעננים (אבל כאלה שנרפאים בקלות). רפאים

שלום התחלתי לפני כחודש טיפול אצל פסיכולוג במכון פרטי, והוצע לי לעשות בנוסף אבחון פסיכודיאגנוסטי. מה המחיר של אבחון כזה (אמור להיות כמה אלפים...) והאם באמת הוא יכול להועיל כל כך לטיפול?

הי, שמי נטע אני בת 16. אני סובלת מחרדה בעקבות איומי רצח והטרדויות מיניות שליוו אותי מהילדות ועד לפני שנתיים. לפני שנתיים התחלתי להיות אנורקסית בעקבות כך וחוסר התמודדות עם דברים מסוימים, הערכה עצמית נמוכה, בטחון עצמי נמוך, פחד, שנאה כלפי עצמי ועוד. לאחר שהתאהבתי שנה ורבע אחרי, כלומר באמצע שנה שעברה חיי השתנו ולמען אהובי החלטתי להפסיק. מאז ומתמיד שמעתי קולות שגרמו לי לשנוא את עצמי, בעיקר את אמא שלי אומרת דברים שמעולם היא לא הייתה אומרת. אני תמיד רואה רוחות, איברים כרותים, מריחה צנחת מוות לעיתים גם במקומות מאוד נקיים, הרשפתי ששורפים אותי, חותכים אותי ודוקרים אותי. לאורך הארבעה- חמישה חודשים האחרונים לא מצליחה להתמודד עם לחצים, כעסים, תחושות ריקניות, ניתוק, ריבים, דימויים עצמיים ועוד ולכן הדבר היחידי שגורם לי להרגיש טוב הוא לחתוך את עצמי. בעקבות הגילוי שסבתי היא סכיזופרנית, אני נוטה לחשוב שגם אני. כיצד אוכל לבדוק זאת? החבר שלי (שאנחנו ביחד תשעה חודשים במערכת זוגית מאוד חזקה ואוהבת), תפס אותי חותכת בבית שלו והתחנן בפניי להפסיק ולבקש עזרה. חשבתי שאחד הצעדים הראשונים זה לספר למספר מועט של חברים קרובים שיודעו ויכולו למנוע ממני לעשות את זה שוב. הסתכלתי בכל מיני אתרים, כמו סה"ר שעזרו לי ונתנו לי מוטיבציה ודרכים להיות אמיצה ולספר. הבעיה היא, שהחברים שלי גרים במרכז. ואני עברתי החופש לצפון, ולכן כמעט אף פעם אין מישהו שמחזיק אותי פיזית ולפעמים גם נפשית ויכול למנוע ממני לעשות זאת. אני לא יודעת מה לעשות עם עצמי. ולמרות שסיפרתי לאנשים שאני יכולה לדבר איתם, אני מרגישה שאין לי עם מי לדבר. תוכל לעזור לי? תודה רבה בכול אופן והמשך שבוע נעים. ד"א הגבתי כבר פעם אבל כנראה זה לא שמר.

רציתי בבקשה המלצה על בכיר המומחה לחרדות באיזור חיפה? המשלב EMDR+ביופדבק+CBT +EFT אני צריכה עזרה דחופה כי אני חשה דאגות יתר וחרדות לא מוצאת באיטה פסיכולוג שמשלב את הגישות הללו בחיפה

שלום רב לך ענבל איני מכיר פסיכולוג באיזור חיפה המשלב בטיפולו את הגישה הקוגניטיבית התנהגותית + emdr+eft צרי עימי קשר טלפוני על מנת שאוכל לקבל ולתת יותר פרטים ולעזור לך. בברכה חמה ד"ר יגאל גליקסמן 0546670570

היי אודי, באמת תהיתי מדוע נאלמת ונעלמת.. מאחלת לך אמנם באיחור... אבל עדיף מאוחר.. חג שמח ,שנה טובה שנה של אושר והצלחה . והכי חשוב שנה בלי תקלות טכניות בממשק הניהול. שלך, חן

שלום, בני בן החמש וחצי חזר מספר פעמים על האמירה כי הוא יודע שהוא צריך להתחתן עם בת אבל בעצם היה רוצה להתחתן עם בן. 'עם אבא', בשלב זה. בעבר ביקש ללבוש בגד שלי. האם אני מוטרדת לחינם? מה כדאי לעשות?

שלום רב. רציתי לברר האם קיימת תופעה פסיכולוגית מוגדרת התואמת לתופעה שפגשתי אצל אחד ממכריי: אדם אשר מודע לכך שביום מן הימים יחליט להתאבד. לא מתוך דכאון או מתוך צורך בתשומת לב, אלא מתוך שעמום מן העולם. אותו אדם מרגיש שהוא מיצה את העולם הזה, ושהוא מבין את כלל ההתרחשויות או התהליכים בו ברמה כזו שאין דבר שיכול לחדש לו, ולכן ברור לו שברגע מסויים בעתיד [לפי מה שהוא אומר לא בהכרח בעתיד הקרוב: להערכתו עוד בערך 10 שנים [הוא בן 21.] יחליט לסיים את חייו. הוא נשמע רציונאלי לחלוטין כאשר הוא מדבר על העניין, ולא עושה רושם של אדם מוזר, אלא כמעט מסוגל לשכנע שהוא נורמאלי, ושהוא מרגיש כך מתוך שיקולים רציונאליים הגיוניים. בתודה רבה מראש על כל מענה.

הי נתאי, אני לא בטוחה שזה הכיוון (אודי בטח יענה תשובה מוסמכת ומלאה יותר), אבל זה מזכיר לי את מה שכותב ויקטור פרנקל - התיאוריה שלו נקראת לוגותרפיה. הוא מדבר על רצון להתאבד הנובע מחוסר משמעות לחיים. לטענתו "לכל מי שיש בשביל מה יוכל לעמוד בכל איך" (הוא עבר את השואה ושרד בזכות משמעות). כך שלפחות כמו שאני מבינה מדבריך, חברך מתאר במה שהוא קורא לו שיעמום - חוסר משמעות קיומי. שם גם נעוץ הכיוון לפיתרון. להוציא אותו מהעיסוק בעצמו ולמצוא משמעות בחוץ. כמובן מאד מורכב. יש מטפלים שמתמחים בזה. י.

היי ילדה ואישה. תודה רבה על התגובה, אבל דווקא את פרנקל אני מכיר. התופעה שאצל חבר של שונה לחלוטין, ועל כך בדיוק אני תמה: כרגע הוא מאד נהנה מהחיים. הוא פשוט מרגיש שהעולם הוא מערכת פשוטה ממנו, ומודע לכך שביום מן הימים ישתעמם ממנו - שוב, לא במובן של חוסר משמעות, אלא, אפשר לומר, מכך שייגמר לו מה שימלא את המשמעות הזו. למשל: אם היום הוא מתעניין בספרות, נניח, הוא מרגיש שעוד כמה שנים ימצה את התחום הזה, וכך את כל התחומים.

היי לכולם. איך עבר עליכם יום כיפור? ביקשתם סליחה מיקיריכם? צמתם? אני צמתי והלכתי אפילו לחלק מהתפילות אבל משום מה קשה לי להתחבר לאלוהים שעושה כל כך הרבה רע...כמובן שהוא עושה גם הרבה טוב אבל אם הוא באמת מה שאומרים שהוא אני בטוח שהוא מסוגל ליותר... ביום כיפור אנחנו אומרים "חטאנו עוינו פשענו...."וכל זה אבל אנחנו רק אנושיים. מה לגבי אלוהים שנותן לנו להרגיש רע לא מעט,הוא אף פעם לא מבקש סליחה.. מה אתם חושבים על זה?אני דפוק? חוץ מזה מפריע לי הענין שכולם פתאום אומרים סליחה.אם אתם לא זוכרים שפגעתם בי ומבקשים סליחה כאילו שמובן מאליו שהכל בסדר מה אני יכול להגיד? אולי"תראי,לפני כמה חודשים שמעתי אותך מדברת עליי בטלפון ואומרת כל מיני דברים שהרגיזו והעציבו אותי ואני לא יכול לסלוח לך..." נשמע די טיפשי אה?במיוחד כשאלה לא אנשים מאוד קרובים אבל גם לא רחוקים(מקווה שאני מובן...). והסליחות בSMS בכלל נורא.אני נזכר במשפט שאחיין שלי אמר לאחיו הקטן כשהוא דיבר לא יפה למישהי ואמרו לו שצריך להגיד סליחה והוא אמר סליחה בשובבות כזאת ומרחוק:"לא ככה" הוא אמר לו "תסתכל לה בעיניים". האחיין בן ה-4 שלי הבין מה שהרבה אנשים מבוגרים לא מבינים(או שסתם לא אכפת להם).צריך להתכוון כשאומרים סליחה.לפעמים אם אומרים סליחה בלי כוונה זה רק מעצים את הכעס... מה אתה חושב על זה אודי?

הי ehofi1, הרבה צדק בדברייך. לזרוק ולהשליך את ה"סליחה", כדי כביכול להשתיק את הזולת ולצאת ידי חובה מבלי להתעמת ולהבין, זה לא משהו. זה, גם, ככה, די יכול להעליב. לומר סליחה מתוך מחשבה שזה נותן לדובר לגיטימציה להמשיך ולפגוע - גם לא בדיוק לעניין ואינו נמחל - "האומר אחטא ואשוב אחטא ואשוב אין מספיקין בידו לעשות תשובה". ובעיניי, הכוונה צריכה להיבחן לאורך תקופה. אם נאמרת סליחה על ידי אדם לא אמין או יציב במיוחד, גם אם כביכול יש בו קול שמתכוון באותו רגע, אבל במבחן הזמן אינו מצליח להתגבר על הדפוס החוזר של ההתנהגות - גם זה לא תמיד רציני. נדמה לי שהייתי סלחנית יותר כלפי אדם, שאמנם נופל לפעמים בקטנה, אבל מנסה לקבל סיוע אמיתי, משתדל ככל יכולתו לקחת אחריות ולהשקיע מאמצים כבדי משקל לשנות. ו... צריך גם לדעת לא להתבלבל ולהפוך בין הפוגע לנפגע (מי צריך לבקש את הסליחה, והאם בכלל סליחה היא דבר שמתאים לאינטראקציה); וצריך להבדיל בין מעידה קטנה ולגיטימית, למשהו קצת יותר משמעותי שדורש, אולי, הפרדה. ויש גם מי שאינו מבין, שהראש לא תופס שנגרם עוול. ולמרות שאולי קיימת ציפייה לסליחה, רצוי לוותר על ההתעקשות הזאת. אוף. סבוך... סליחות ב - SMS ?! המממ... יכול להיות פחדני משהו... בורח מהתמודדות עם חרדה... ובכלל, אם שולחים הודעה (גם דוא"ל) כחלק מכל רשימת התפוצה ללא נימה אישית... גם זה לא בדיוק היה מתאים לי... אבל יש אנשים שהם כאלה וככה הם... יום כיפור - יום מרגש שתהיה שנה טובה ומבורכת סוריקטה

שלום, שמי דבורה בת 16 ושבוע בערך. יש לי די הרבה בעיות, ואני מצטערת אם אני אחפור פה אבל אני מרגישה בזמן האחרון שאני ממש צריכה עזרה נפשית ואני לא יכולה לספר לאנשים שמכירים אותי. הכול התחיל עוד כשהייתי קטנה, סבתי לפי מה שהורי אומרים היא סכיזופרנית והיא תמיד הייתה מספרת לי סיפורים על חדי קרן, אלטלנטיס, שדונים, גמדים, רוחות ושדים ומאז ומתמיד היא אמרה שהיא חייבת לגלות לי סוד גדול אבל זה יהיה כשאהיה מבוגרת יותר. מה הייתי אמורה לחשוב כשהייתי בכיתה ה' וסבתא שלי אומרת לי שהיא רוצה לספר לי סוד גדול ומדברת על עולמות מיסטיים? הרבה חשבתי. באותה שנה פחות או יותר אחי הקטן הטריד אותי מינית. למרות שאני לא בטוחה ממש אם ניתן להגדיר את זה כהטרדה מינית כי בסך הכול הוא היה צעיר (קצת פחות ממני) וסקרן. באותה תקופה התחלתי לפתח פחד גדול מפני הגוף שלי, פחדתי לגדול, להתפתח, פחדתילהיות סקסית או יפה. אז התחלתי לאכול הרבה דברים משמינים, והייתי מנסה להשטיח את החזה שלי באינספור גופיות מתחת לחולצת בית הספר. התחלתי לפתח פחדים מגברים, כל מגע עם מישהו אפילו לחיצת יד צרבה לי, באיזשהו שלב חשבתי שאני לסבית כי לא הייתי מוכנה להתקרב לגברים. אבל גם כן, הייתי בכיתה ו'... בכיתה ח', אחי הקטן היה מאיים לרצוח אותי. היה לו מבט מטורף בעיניים, וכל כך פחדתי ממנו. הוא היה רץ אחריי לחדר שלי עם סכין קצבים ורק לפעמים הייתי מצליחה במזל לנעול את הדלת לפני שהוא היה חותך אותי קלות. התחלתי לשנוא אותו יותר מכל דבר אחר. ההורים שלי כבר לא הבינו אותי וכעסו עליי כשאמרתי להם שאני שונאת אותו. פחדתי לצאת מהחדר, פחדתי פחד מוות לישון עם דלת פתוחה ועוד בחושך. והכי פחדתי שהוא יעשה משהו לאחיות הקטנות שלי (פועטות), לסבתא שלי ולכלבה שלי. מצאתי נחמה בספרים, הם הרחיקו את המחשבות שלי מכל זה. אפילו כשהוא היה לוקח את סכין הקצבים ושורט את הדלת שלי, הייתי יכולה לקרוא ספר וזה לא היה מפריע לי כל כך. הוא היה מתאר איך הוא היה רוצח אותי. בכיתה ט', כשהיחסים ביני לבינו באמת התדרדרו ואמרתי להורים שלי כל יום בערך שאני שונאת אותו שנאת מוות הם היו כועסים עליי מאוד ולא היו סולחים לי עד שהייתי משקרת בפניו ואומרת 'סליחה'. דבר ששנאתי אפילו יותר. התחלתי להרגיש רגשות אשם על כל המחשבות היו לי מאז שהוא הטריד אותי מינית, שלא יכולתי לסמוך על אף גבר, שלא יכולתי להסתכל לגברים בעיניים יותר מידי זמן, שחשבתי שכולם כולל אבא שלי יאנסו אותי או ירצחו אותי. הקול של המצפון שלי הוא בעיקר הקול של אמא שלי, כל פעם שאני מרגישה אשמה אני שומעת אותה בראש שלי אומרת כמה שאני מכוערת, שמנה, מגעילה, ולא ערכית. התחלתי להיות אנורקסית. כי פשוט התחלתי לשנוא את עצמי מרוב כל מה ששמעתי. חשבתי שכולם מדברים עליי, שכולם מסתכלים עליי, ונגעלים ממני כמו שאני נגעלתי מעצמי. היו לי סיוטים איומים. שקלתי בתחילת השנה 55 קילו, ובקיץ שקלתי 44 קילו. זה עזר לי להרגיש טוב משום מה. חשבתי שזה יעזור לי לאהוב את עצמי. וזה העסיק את המחשבות שלי, הפסקתי לחשוב שכולם יפגעו בי. באותו קיץ יצאתי לסמינר מדריכים צעירים עם התנועת נוער שלי, שהיה בערך שבועיים. הכריחו אותי לאכול שם, כך שהעלתי שני קילו וחזרתי הביתה 46 קילו. היה לי חבר שנעשנו חברים במחנה. חיבבתי אותו והוא היה החבר הראשון שלי, רק רציתי שהוא יהיה מאושר ומבחינתי גבר מאושר זה גבר שנותנים לו, לפחות ככה אז חשבתי מאז ההטרדה המינית. וגם עברתי עוד הטרדות מיניות פחות משמעותיות עבורי מזרים. לא עשינו יותר מידי, אבל בסופו של דבר הבנתי שהוא סתם ניצל אותי אחרי שנפרדנו. אחרי חודש חודשיים התאהבתי בידיד הכי טוב שלי, נעשנו חברים.חזרתי לאכול רגיל כי לא רציתי לפגוע בו עם האנורקסיה שלי בשום צורה ומהר מאוד חזרתי ל55 קילו. עד היום אנחנו מאוהבים מאוד כבר יותר מתשעה חודשים. הייתי מאושרת מאוד במשך ארבעה- חמישה חודשים. ואז התחלתי להרגיש דברים שמעולם לא הרגשתי. התחלתי לשמוע קולות, להרגיש שדוקרים אותי, שורפים אותי, שונאים אותי. כשהייתי הולכת ברחוב הייתי חוטפת לעיתים קרובות התקפי חרדה ורעידה רק מההרגשה של הנוכחיות האלו, הרגשתי לפעמים ששדים נכנסים לגופי ויוצאים. אני אולי פסיכית כי אני מרגישה ככה, אבל כן זה מה שהרגשתי. ראיתי גם דברים מוזרים. פעם אחת ישנתי עם חברות בקן של התנועה באיזה סמינר, וראיתי רוחות בחלון. הרחתי צנחת מוות בכול מקום שהלכתי אליו. ראיתי רק דם, איברים כרותים, רוחות בחלונות של מכוניות. לא הייתי מצליחה לישון בלילות, ולא יכולתי לספר את הדברים שאני רואה לאף אחד. כי חשבתי שכולם ישפטו אותי וישוו אותי לסבתא שלי שהרבה חושבים שהיא משוגעת. גילו לי באותה שנה שהיא סכיזופרנית והתחלתי לחשוב שאולי גם אני. בחודש מאי, זו הייתה הפעם הראשונה שחתכתי את עצמי. אולי זה הקולות בראש שלי שאמרו לי לעשות את זה, ואולי סתם הרגשתי שאני צריכה להחליף את הכאב הנפשי הזה שמעולם לא סיפרתי לאף אחד, בכאב פיזי. זה היה עם זכוכית. החבר שלי גילה את החתכים והזדעזע. הוא הפשיט אותי, איפה שהיו החתכים ונשכב לידי במיטה וחיבק אותי עד שהיינו מפסיקים לבכות. לא רציתי להכאיב לו. פשוט, לא יכולתי יותר עם כל מה שקרה לי בשנים האחרונות. חתכתי את עצמי שוב, אחרי ריב עם אמא. היא אמרה לי לעשות את זה, בראש שלי לפחות. מאז כבר אני חותכת על בסיס קבוע, יש לי המוני זכוכיות וגם עברנו מהמרכז לצפון, למקום שהוא די חור. שגרם לי לחשוב שוב על כל ההטרדות המיניות, כל השנאה העצמית מחשבות שלא נפסקות ושוב אותם קולות שרק אומרים לי להתאבד וזו לא אני שאומרת את זה. התנועה פה מרגישה לי אחרת, כי זה לא כמו פעם שהייתי מרגישה ערכית בתנועה, ובאמת אני בנאדם ערכי מאוד. החבר שלי, הבנאדם היחידי שמצליח להחזיק אותי איכשהו רחוק ממני. החברים שלי מהמרכז כבר נראים לי לא חברים שלי פתאום למרות שהם כן. אני מדוכאת כל כך, שכל יום אני רק חושבת על להתאבד. וכל יום אני חותכת את עצמי. החברה הכי טובה שלי מהמרכז גילתה שאני גם הפסקתי לאכול, שאני עושה צומות, וסיפרה לעוד חברות שלי מתוך דאגה. לא רציתי שהיא תספר. החבר שלי שיכנע אותי להמשיך לאכול כרגיל. ונראה שכולן חוץ ממנו שכחו שאני חותכת. שלשום, הייתי אצל חבר שלי בבית. היינו בבית ריק. אכלנו. לרגע היה לי רגע של חוסר בטחון, ואמרתי לו שאני הולכת לשירותים. לקחתי את הזכוכית וחתכתי בבטן. הוא גילה את זה אחרי כמה דקות וניסה לדבר איתי על מה שעשיתי למרות שלא שיתפתי איתו פעולה. הוא רק ביקש ממני לבקש עזרה, במבט שכל כך כאב לי לראות. לא אכפת לי להכאיב לעצמי יותר. אני רק לא רוצה להכאיב לו. אני מצטערת שזה היה ארוך, אבל זה משהו שנסחב איתי הרבה שנים ומאוד מעיק עליי. ואני אשמח לקבל עזרה דחוף.

שלום לכולם, שאלה קטנה על החיים - מה עדיף לדעתכם - לחיות בשולי החברה, ולעבוד בעבודות שגובלות בפשע, כמו נערת ליווי, או לשהות בבית משוגעים לתקופה של שנים ארוכות? זאת בהנחה שהמצב הנפשי הוא כתוצאה מחולשת אופי ותסביכים נפשיים, ולא מחלת נפש - כמו סכיזופרניה, למשל. וזאת בהנחה שעובדת סוציאלית תעלה בפני את שתי האופציות...

היי מירב. אני ממש לא חושב שיכול להיות מצב בו יש רק את 2 האופציות שהזכרת מכיוון שגם אדם ללא כל השכלה יכול ללכת ולעבוד בעבודות לא מאוד מושכות אולי אבל לא כאלה שגובלות בפשע,למשל ניקיון,עבודה משרדית של סריקת מסמכים או משהו כזה,מלצרות...יש הרבה אופציות לא מאוד מושכות אבל כמובן שהן יותר טובות מלהיות נערת ליווי. בנוגע לחולשת אופי ותסביכים נפשיים אפשר ללכת לטיפול ואם ממליצים לך(אנשים מומחים:פסיכולוג/פסיכיאטר) ללכת ל"בית משוגעים" לזמן מה אז אולי זה כדאי בהנחה שזה יגרום לך להרגיש יותר טוב בעתיד.בסה"כ שם ידאגו לך וכנערת ליווי לא. לא ממש הבנתי למה שעובדת סוציאלית תעלה בפנייך אופציה לעבוד בעבודות שגובלות בפשע אבל מקווה שעזרתי.

הי MERAV, הפנטזיה שלך מצביעה, בעיניי, על תפיסה קיצונית שיש בה קושי / חוסר מסוגלות לקבל חולשה ומוגבלות באשר היא (מי שחלש, נכה או מוגבל אין לו בכלל מקום בחברה); וגם על קושי גדול לקחת אחריות הן על הגוף והן על הנפש (להיות זונה, שלכל אחד יש היתר להשתמש בגופה, כאילו היית נטולת רצונות ורגשות ללא גבול, או, להיות זרוקה על כל משקלך ולחיות בבידוד ללא אינטראקציות ומחויבויות סוציאליות). יש קשיים אדירים, אבל לדעתי, יש גם איזו הפקת הנאה גרנדיוזית שכזו לבחור לשים את עצמך במקומות המושפלים והנרמסים הללו. צורך בבריחה קיים ומובן, אבל אי אפשר למחוק או להשליך רגשות (גם דיסוציאציה או מעין איבוד הכרה רגשי לא באמת עושים את זה); גם אי אפשר לחיות ולא לגעת לגמרי במציאות. חוצמזה, שככל שמנסים יותר להיתלש ולהיוותר צף מעל הקרקע, כך מכת מציאות גם כואבת יותר וההתמודדות הופכת סיוטית יותר. כל הסיטואציה, ובפרט דמות העובדת הסוציאלית שבראת, הן די קריקטוריסטיות בעיניי. בעצם העובדת סוציאלית פה היא הפוכה ממה שהיא אמורה לבטא ולייצג באמת, והוא המקום התומך והעוזר שאיתך, לצידך ובעד צמיחתך. בחרת ליצור אותה די נאצית. נעדרת כל רוך או אמפתיה. יהירה. מלאת זלזול ובוז לבן אנוש. האופציות שהיא מציעה הן אופציות של מוות והרס ללא עתיד או משמעות. אנא. אולי אפשר לתת להאמין קצת יותר? להסכים לראייה פחות צרה וחד ממדית? אני מקווה שעם הזמן תוכלי לזכות ליותר כבוד והערכה עצמית. עצמך ומולך, גם אם חוויות החיים שנחשפת אליהן על שלביהן הראו לך משהו שונה. סוריקטה

אוי,אין אופציה שלישית?

יש לנו מטפל זוגי - משפחתי מצוין. העבודה איתו נושאת פרי. אבל, במקביל, הולכת ומחריפה לה בעיה קשה - אני מוצאת את עצמי מתאהבת בו נואשות... שקלתי להפסיק את הטיפול אולם זה נראה ממש לא הגיוני. גם בן זוגי מרגיש שהוא עוזר לנו באופן משמעותי. מאידך, איך אוכל להלחם ברגשותי שרק הולכים ומתגברים? מצד אחד איכות חיינו משתפרת בעזרת הטיפול ומאידך משהו בי כואב יותר ויותר עם כל פרידה מהמטפל... יש לי תחושה שהוא מרגיש במשהו מזה. לעתים הוא נראה נבוך מולי. אבל הוא בטח לא יודע עד כמה זה מציף אותי. מה עלי לעשות?

במשך כשלוש שנים אני סובלת מחרדות מאוד קשות מלווה בתופעות לוואי מאוד מדאיגות. אין בדיקה שלא עשיתי אין רופא שלא ביקרתי אותו כמה פעמים. אך אף רופא אינו יודע במה לטפל בי. הם טוענים שאני צריכה חהיות רגועה וזהו. לפני כחודשיים הגיע למרפאתנו רופאה חדשה אשר טענה שאני סובלת מחרדה+דיכאון קל . ואז התחלתי לקחת ציפארמיל וציפלאקס לא ביחד אך שתיהם לא התאימו לי. ואז התחלתי לפחד לקחת תרופות. כיום אני לא לוקחת תרופות ואני מרגישה שבוע מעולה ופתאום יומיים עם התקפי חרדה מפחידים עד כדי שאני חושבת שאני עומדת למות.להתעלף. קשה לי נוראה אני עם ילדים מאוד קטנים קשה לי להתמודד עם חיי היום יום עם תופעות לוואי. נסיתי את הרפואה המשלימה שילמתי המון כסף לכל מודעה שמנסה לפתור מצב שכזה. כי אני מיואשת אפילו הרופאים אצלנו בקופה לא יודעים אפילו איך לטפל בי. יש לציין שאני מאוד מתביישת ללכת לפסיכולוג דרך הקופה .וגם אין לי את הכסף לשלם פרטי. אבל אני ממש זקוקה לטיפול. כרגע אני לוקחת ויטמינים B-5 קומפלאקס+ויטמין c +ברזל כחודש מאז שהתחלתי לקחת את הויטמינים התחלתי להרגיש יותר טוב מבחינה גופנית אך פחות נפשית. התופעות שלרוב אני מרגישה הם: קוצר נשימה מאוד חזק. כאילו אני עומדת להתעלף.מחשבות על מוות. ניתוק מעצמי.קשים בשינה יש לציין שטוב לי מאוד בבית עם הילדים ועם בעלי. ככה שאין רקע לחרדות שלי. אשמח לקבל תשובה והכוונה מה לעשות. תודה

רציתי לדעתת האםם ייתכן שאובססיה אצל גברים שמופעלת מצידן כלפי נשותיהן היא חלק מאיזשהי מחלת נפש? או קשורה לסוג של דיכאון כלשהו? ואם כן איך ניתן לטפל בבעיה הקשה הזאת??

אני חולה בפסוריאזיס ומטופלת בדייבובט שמאוד עוזרת לי ומרגיעה את הנגעים. ידוע שפסוריאזיס יכולה להתפרץ בגלל מצבי לחץ נפשיים ופיזיים ולכן תהיתי האם בנוסף לטיפול התרופתי ישנה אפשרות לעבור טיפול גם בשיטת הביופידבק?

שלום רב לך נטלי באמצעות טיפול בשיטת הביופידבק על ידי איש מקצוע מיומן ניתן לשפר את מצב הפסוריאזיס שלך. אשמח לתת לקבל ולתת יותר פרטים גם בנייד 0546670570 תודה על פנייתך בברכה חמה ד"ר יגאל גליקסמן

לד"ר שלום רבושנה טובה, ברצוני להעלות נושא כואב שאני סוחב אותו למעלה משנתים.יש לי אח שעשה נסיון התאבדות בקפיצה לאחר שהוא מחדרו בקומה הרביעית של הבנין ואני נוכחתי באירוע ואף טפלתי בו עד הגעת האמבולנס,המראות היו איומים וקשה להוציא אותם מהמחשבות.בעכבות נסיון זה של הצליח הוא איבד את רגליו ואחת מזרועותיו.קדם לזה אישפוז קצר ברצון לאחר שלא היה לנו קשר למעלה משנה ובמשך אותה שנה הוא התנתק מכל חבריו והאשים אותם במעשים משונים כולל אותי והדמיון היה הזוי לגמרי.לאחר בקשתו אלי להגיע לעזרתו בעקבות איומים לסים סוף לחייו החלטתי לבוא לעזרתו ובהדרכת רופא המשפחה ושרות הפסיכאטרי אושפז ברצון ל-5 ימים בלבד ושוחרר לבקשתו הביתה.ניסתי להבין מהרופאים מדוע האישפוז היה כל כך קצר והתשובה היתה שיקח כדורים ואנחנו לא יכולים להמשיך אישפוז ללא הסכמתו.זה היה שוק עבורי אבל הרבה ברירה לא היתה בידי ונאלצתי להיות איתו במשך 6 שבועות דאגתי לתת לו את התרופה נגד דיכאון בכל בוקר ולאחר שבוע הבחנתי בריח אלכהול חריף שיצא מפיו ,לאחר נסיונות לשכנע אותו להפסיק לשתות הבטיח שהוא לא שותה אבל תוך מספר ימים התעלומה נפתרה ומצאתי בחזקתו 3 בקבוקי יין קידוש.אז הבנתי שהמצב חמור ופניתי לרופא המשפחה ולפסיכאטר שינסו לדובב אותו,הם ניסו אבל כנראה שזה לא עזר ואני אדם פשוט שלא מבין בפסיכאטריה האמנתי שהוא יחלים אך כפי שתארתי זה נגמר גרוע.ולדאבוני זה ממשיך כי הוא שוב התנתק והתחיל להאשים אותי בדברים הזויים,ואני מתחיל לקבל דיווחים מחבריו שהקשר דל מאוד.מצד אחד הוא נשמע צלול מאוד ומצד שני מתנהג בצורה מצמררת.אני מבקש ממך לעזור לי להבין איך מתנהגים מכוון שזה מתחיל להשפיע עלי ברמה מאוד לא סימפטית ומפריע לי בחיי היום יום. מאחל לכולכם שנה טובה ובריאה והרבה נחת אלי

לאודי ולכולן , שנה טובה ומבורכת בכל הטוב , עם הרבה בריאות ושמחה (: ו.. סליחה אם פגעתי - אם כעסתי / אם הכעסתי אם לא התייחסתי / אם התייחסתי לא נכון אם ייאשתי / אם התייאשתי ו.. תודה אודי שאתה פה !! ולכל הקבועות - שרית, שיר, טימי, לילך, נילי, ילדה ואישה, גליה, גלי, רפאים , סוריקטה - תודה שאתן כאן. [ו.. סליחה (שוב..) אם לא הזכרתי מישהי... (-: ] מיקה.

מיקה יקרה, גם את כאן:-) אברך שוב גם אני בשנה טובה וגמר חתימה טובה ו... מותר גם לפעמים להיות את כמו שאת ולא לנסות להתאים את עצמך בול או להשביע את רצון כולם כל הזמן; ומנגד גם לדרוש במידה, להכעיס ולכעוס במידה, להתאכזב, אבל גם לשחרר. שולחת את הערכתי הרבה למאמצייך ולברכותייך הכנות והלבביות שתהיינה בשורות טובות, לחיים ולעתיד של יותר תקווה ופריחה שלך, סוריקטה

שלום, לפני כ- 5 שנים, עברתי איזשהו "אירוע" , אם אפשר לקרוא לזה כך.. כאשר חזרתי בשעת לילה מאוחרת, רדפו אחריי צעירים עם רכב (כיום אני בת 22). מאז מאוד קשה לי עם הלילה.. אמנם זה התמתן, אני כבר לא מתחבאת בלילות וכן יוצאת לבד, אבל לפעמים אני יכולה למצוא את עצמי מפחדת מאוד.. איך מטפלים בזה? .. הייתי אצל פסיכולוג, לא עזר.. חשבנו על להביא כלב, ואז איתו לצאת בלילות, כך אני ארגיש יותר בטוחה... האם זה מה שבאמת יכול לעזור? כי אני כבר לא מאמינה שמשהו יכול לעזור.. תודה מראש! וחתימה טובה..

ערב טוב אני סובל מ או סי די, היום דיברתי עם פסיכותרפיסטית, היא אמרה לי שכאשר אני מרגיש מצוקה שנובעת מבעייתי, עדיף להימנע מטקס מרגיע (קומפולסיה) ולאפשר למתח לעלות מאחר וגופנו בנוי כך שאחרי שמגיעים למתח מאוד גבוה, המתח מתחיל לרדת, העניין הוא שאצלי המתח הופך לפעמים למועקה קשה, האם יכול להיות שיש לי בעיה במערכת העצבים הסימפתטית או הפרה סימפתטית ? מה אתה יכול להציע לי לעשות, כדי להתגבר על הבעיה ? תודה

שלום רב לך רפאל על מנת לתת לך תשובה אחראית ומקצועית אני זקוק ליותר פרטים לגבי תופעת הocd שלך אשמח לייעץ ולעזור תודה על פנייתך בברכת גמר חתימה טובה ד"ר יגאל גליקסמן

שלום דר' גליקסמן אני אתן לך דוגמא לאירוע שעברתי. לבשתי חולצה שבגלל האוסידי שלי- היית לי הרגשה שהיא איננה נקיה.לפי שיטת הטיפול הקוגנטיבית התנהגותית, מומלץ לא להמנע ממנה, אלה ללובשה למרות המתח שהיא יוצרת אצלי. ואמנם כך עשיתי, לבשתי החולצה, חשתי במתח ההולך ומתגבר ולמרות זאת נשארתי עם החולצה. על פי הגישה הקוגנטיבית התנהגותית, ברמת מתח מסוים אמורה להיות תפנית והמתח צריך לרדת- אבל זה לא מה שקרה. מה שקרה זה שהמתח הפך למועקה ואני הרגשתי נאלץ להחליף החולצה- כדי להיות מסוגל להמשיך לתפקד. נתתי כאן רק דוגמה אחת מתוך אפשרויות רבות אחרות. אשמח לקבל ייעוץ תודה מראש וגמר חתימה טובה

הבוקר יצאת בתחושה מאד קשה ממפגש הטיפולי, העובדה שהפגישה מסתימת אחרי 45 דקות, ואחרי נכנס "הבא בתור, בבקשה", גורמת לי להרגיש נורא. ובכלל, ככל שאני מרגישה יותר טוב בפנים כך קשה לי יותר ה"נחיתה באזרחי"-קרי היציאה לחיים האמיתיים שלי בחוץ. בקיצור, שווחתי עם הפסיכולוג שלי טלפונית, ואחת השאלות ששאלתי אותו, אם יכול להיות שזו היתה טעות מבחינתי ללכת למטפל גבר ,והתשובה שלו הפתיעה אותי. הוא הסביר לי שיש מקרים שבהם יש עדיפות למישהו מסוים, ושעם המישהו האחר דברים לא יתנהלו כמו שצריך, אבל במקרה שלי הוא חושב שאני מסתדרת מצוין עם מטפל-גבר, אבל הייתי מסתדרת מצוין גם עם אישה,כך לפי דעתו. ולא הבנתי מה הוא רצה לומר לי באמירה הזו? אני מעלה איזשהו ספק או חשש ביחס למקום הטיפולי שאני נמצאת בו (כבר 30 פגישות)ובמקום לחזק לי את הביטחון במקום הספציפי הזה, אתה אומר לי שגם אצל מטפלת הייתי מסתדרת מצוין??!

מה שלום כבודו..? אתה בסדר..?

בפורום בו בא לידי ביטוי הרבה ייאוש וכאב ואובדן; במקום, בו תופסים מקום גם יצרי הרס ומוות, חשוב, בעיניי, לנסות להשמיע, לומר, אפילו בכוח, אפילו אם לא מרגיש חלק ממך                                        איחולי שנה טובה                                        וגמר חתימה טובה                                         ולמחול ולסלוח                                            ולהקשיב            * * *      ג  מ  ר      ח  ת  י  מ  ה      ט  ו  ב  ה      * * *                                 ושיהיה שקט ורגוע ככל שניתן

שלום אודי, אני מקווה שלא אדכא אותך ואת האחרים עם קטע מ"נתנה תוקף" מ?ש?ו?ל כ??ח?ר?ס ה?נ??ש??ב??ר כ??ח?צ?יר י?ב?ש? ו?כ?צ?יץ נו?ב?ל כ??צ?ל עו?ב?ר ו?כ?ע?נ?ן כ??ל?ה ו?כ?רו?ח? נו?ש??ב?ת ו?כ?א?ב?ק פ?ו?ר?ח? ו?כ?ח?לו?ם י?עו?ף כתבתי משהו שהוא לא מיודע מה אבל די ממצה את חווית הילדות שלי בהנחה שכל חיינו אנחנו חיים ומתים (אני לפחות ): הייתה פעם אחת כזאת בשר ודם ועוד כל מני הפרשות ימי חייה היו חרס קשים קצרים כואבים נחבאת אל כלים שבורים שום דבר לא נשאר שלם שום דבר הרוח שייבשה את הדמעות יבשה את טיפת הלחלוחית האחרונה היה הרבה אבק וחציר יבש ורוב הזמן חלמתי. אני לא חשה בכאב השייך לעבר,היום נשאר לי רק ההרגל (המגונה) לחלום. אלא שזה לא ממש חלום, יש כל מני דמויות שיש להם "חיים" משלהן.הכל מאוד סודי ופרטי. משום מה זה נחשב בעייתי, למרות שחייתי שנים רבות בשלום עם כולם.לא נראה לי שאני אוכל אי פעם לחשוף מי מהדמויות, למרות שאני נמצאת בטיפול כבר שנה וחצי (קשה לי להאמין שגיליתי למישהו שיש בכלל דמויות) זה מביך אפילו לכתוב את זה. בעקבות הטיפול יש שיפור במצבי "החלימה" אך מצד שני ישנה מועקה חשיבה אובססיבית, ותנודות חדות ברגש ובחשיבה על הטיפול והמטפל . אני מחזיקה מעמד די בקושי ומקווה שהתופעות ידעכו בלי שיהיה צורך לדבר על הדמויות או על התכנים הנלווים להן. האם לפי נסיונך וידיעתך לצורך השלמת הטיפול אהיה חייבת לדבר על זה מתי שהו? האם חשיפה (בלתי אפשרית) כזו הייתה יכולה לקצר את זמן הטיפול?

שלום, אם אכתוב מה שאני חושבת עכשיו על מה שכתבתי, זה יעשה אותי עוד פחות נורמלית. נראה לי שלא אכתוב יותר לפורום הזה. שנה טובה ובריאה לכולם.

XYZ יקרה, מאד ריגש אותי מה שכתבת. המילים שלך ליוו אותי ביום כיפור. הרבה דברים עלו בי עם הקריאה, אשתף בחלק. יכול להיות שזה לא ידבר אלייך... עולם הפנטזיה (חלימה) עבורי הוא חמצן יקר. איני מכירה אותך ואת עולמך, אבל אני מבינה שעבורך יש בו משהו מכביד או בעייתי. אני מניחה שזה קשור למינונים ולמידת ההשפעה על החיים. לגבי התכנים, בעיני לפחות, הכל לגיטימי. טיפול טוב ומטפל טוב יכול להכיל כל דמות וכל תוכן שתביאי. מאחלת לך שנה טובה, רגועה ושל שלום עם כל חלקייך (לא יודעת אם רלונטי לך, אבל גם בצד המקצועי/תיאוריטי יש הרבה שיח על חלימה ופנטזיה - אם מעניין אותך ויניקוט כתב על זה ב"משחק ומציאות". ) שלך י.

תודה

עונה לך מהשרשור הקודם, שזה נכון, לא כלכך פשוט לאהוב את עצמך.. גם לי לא קל הרבה פעמים. גם אני בטיפול פסיכולגי קליני וסליחה אם אני שואלת, זה לא במטרה לחטט, גם אצלי יש קצת בעיה עם הטיפול הנוכחי. אם מותר לשאול לגבי הטיפול הקודם שלך, איך הצלחת לחתוך ? אני לא ממש יודעת איך ? אולי אני צריכה מטפל בשיטה אחרת.. לכן גם שאלתי את אודי לגבי גישות שונות. הטיפול הקודם שלך היה פסיכולוג קליני ? אולי בכלל צריך מאמן אישי? אשמח לשמוע מנסיונך. תודה

הי כוכב, הבנתי כבר שמשהו בסיפור שלי כמו שמשתקף כאן מדבר אליך. הטיפול הקודם שלי-כמו גם הנוכחי הוא טיפול דינמי אצל פסיכולוג/ית קליני. כמו שאודי כתב לך יש מספר סוגי טיפולים. לכל סוג יש גם ואריציות שונות. ויש כמובן הבדל משמעותי בין מטפל למטפל בגלל הבדלים גישתיים ואישיותיים. אני מכירה טוב גם נושא של אימון אישי. חשוב לציין קודם כל שזה לא(! !!)טיפול!. ממש חשוב לשים הבדל מהותי בין שניהם. בעיני לאימון יש יתרונות רבים אבל ממש לא בדברים הוויתיים כמו למשל לאהוב את עצמך. אני חושבת, וזו כמובן רק דעתי האישית שאימון מתאים יותר בנושאים עסקיים, פיתוח יכולות מקצועיות או ניהוליות וכו'. כמו כן מתאים כדי למקד אותך בדברים או כדי לתת לך ליווי קונקרטי ומעשי. אבל שוב זה לא תחליף לטיפול במידה וצריך כזה. מה את חושבת שהבעיה שלך בטיפול הנוכחי? יתכן ואודי יוכל לעזור לך אם תגדירי מהו הקושי או הדילמה. אני בטוחה שתוכלי גם לשמוע עצות טובות כאן בפורום. בהצלחה י.

תודה , הבעיה שאני פוחדת לפתח תלות , שמעתי כאן סיפורים על מטופלים שנשאבו לטיפול יותר מדי. יותר מדי תלות וקשר שקשה אחר כך לסיים אותו. צריך לזהות את הנקודה שיש לעזוב ולסיים ולא למרוח את הזמן. הכוונה מצידי. תודה בכל אופן. וחג שמח

שלום לד''ר אודי בונשטיין ולגולשי הפורום . ברצוני להאיר נקודת תורפה כאובה בטיפול הפסיכולוגי קליני ( וסליחה על ה'' חוצפה הישראלית '' שלי ) והיא : העדר פיקוח , הווה אומר , העדר מצלמה נסתרת שתתעד ותקליט את כל הנאמר במסגרת פגישה טיפולית . בשם החיסיון הרפואי ( שהוא אמנם מתחייב ) של המטופל , ישנם מטפלים ( אני לא רוצה לעשות הכללות , אבל אני אישית נתקלתי בלפחות מטפלת אחת כזו ) שיפגעו בגופו/ה של המטופל ( מעשים מגונים ובמקרים הקיצוניים אפילו אונס ) ו/או יפגעו מילולית במטופל ( וזה חמור שבעתיים במקרים של פציינט פוסט טראומטי ) , ישפילו אותו , יזלזלו באינטיליגנציה שלו וכו' . כיום , כמעט בכל מקום יש מצלמות נסתרות , החל בחנויות וכלה בחדרי מעצר משטרתיים ( הינה , אפילו שם , כשאנשים חושבים שבטוח שהעבריינים לא מצולמים ) . נכון לעכשיו , אים פציינט נפגע בצורה כלשהיא מטיפול פסיכולוגי רשלני/פוגע ,והוא/היא מגיש תלונה לאיגוד הפסיכולוגים , יתקשו להאמין לו שהרי אין לו אליבי , והפסיכולוג יכול תמיד להכחיש . זה פשוט מצב של חוסר אונים מצד הפציינט ... עיינת

כמה שאת צודקת עד כדי כך שזה כואב...

לדעתי אין מצב להקליט טיפול ,אולי אם יש את הסכמת המטופל ,ולמה שהוא יסכים.

אני כבר לא יודעת כלום. אולי. אני יודעת הכל עלי. כמעט. אבל לא יודעת כלום. טפשה. צד כיאוטי. עצלנית. זה מה שאני. כל תהליך בחיים שלי מוביל בצורה כזאת או אחרת למשו מסובך. הכל פה מסובך. לגמרי. גיליתי הרבה דברים על עצמי היום. הרבה דברים קשים.ויש גם טוב. היה . יש. יש לי אוכל. יש לי מקרר וציפה נקיה לכרית. יש לי אפילו שמיכת פוך שתחמם אותי בחורף.. יש לי הורים מדהימים ויש לי משפחה. יש לי נייר טואלט. יש לי מפיף ריח וקטורת. אפילו יש לי נרות. יש לי אנשים שאוהבים אותי ומעריכים אותי, באמת. כל עוד הם לא חיים איתי שעה שעה. אחרת הם כבר מזמן היו מתים. עובדה, אמא שלי אמרה לי פעם שהיא רצתה להתאבד בגללי. היא גם אמרה לי שאני לא יפה, וגם אמרה לי שהייתי הילדה הכי קשה שלה - שלפעמים הייתה רוצה להרוג אותי. ואחרי תהליך ארוך סיזיפי ומרגש, יש בנינו היום קשר מיוחד. אמיתי. מרגש. היום אני חושבת שגם היא רואה בי את מה שאנשים מיוחדים ומשמעותיים לי רואים בי. כל עוד הם לא רואים אותי כל יום. כל עוד. ואני כל כך פטתית. סתם משתמשת בכל המילים הקשות שאמא שלי אמרה לי פעם. כי היום הרי כבר אמרתי - זה אחרת. כנראה שכל האכזבות שלי בתחומים אחרים מובילים אותי למשפטים האלו שהיא פעם אמרה לי, למרות שכנראה סלחתי לה ולמרות שאח שלי אמר לי שאני היחידה במשפחה שיש לה אמא. היום יש לי הרבה ואני לא מזלזלת. באמת. בבקשה, שמשהו יאמין לי. אני פשוט לא יודעת מה לעשות עם כל הכלום שיש לי. אני רק יודעת להרוס, להשאב בצורה לא מודעת אל תוך דברים שמכניסים אותי למצבים קשים. וזה ברררר מסובך כי כל הרע הזה קורה תוך כדי כל כך הרבה דברים טובים. זה כל כך סותר, כל כך הפוך!!! אני כזאת ילדה קטנה עכשיו :'( רוקעת ברגליים. מתנגדת למורכבות שבחיים. נכון, זאת הבעיה שלי. לא מפסיקה לבדוק את עצמי, האם אני חכמה.. בא לי לצעוק את זה. שאני כן חכמה. בא לי לאמר לכל העולם ולכל מי שלא רוצה לשמוע אותי. ובעצם, בא לי כל כך לספר לעצמי. לעצמי שמתנגד לי. שאני לא באמת טפשה כמו שאני מפחדת שאני.. ושאני כן חכמה.. ושזה בעצם לא משנה אם אני כן או לא.. ושאני בסדר, ככה, איך שאני.. ואני לא מצליחה. אני לא מבקשת הרבה. רק להיות פשוטה. simple, לא? אני רוצה להיות איכרה, רועת צאן, אמא.. בת זוג.. כל כך רוצה.. זה הרבה לבקש..? לא! אז איפה זה...??? מתי זה יהיה פחות מסובך...?? אף פעם לא!!!!!! קול אומר בי שכשאני אפסיק להתנגד אני אסתדר עם הדברים.. ושאם אני עכשיו מתנגדת.. חשוב שאני אתן לעצמי להרגיש את ההתנגדות. כן, לרקוע ברגליים , לכעוס, לכאוב, לבכות. ואז היא אומרת לי שאני ממש לא חזקה. שאני חלשה ומה אני בוכה על דבר כזה קטן. ואני יודעת שזה מקום שלה, שהיא באמת מרגישה חלשה.. שלה אמרו את זה, שהיא כל כך נפגעה.. ולכן והיא משליכה את זה עלי.. והכי הזוי זה שהיא לא מסכימה לשמוע שכואב לה. היא בעצמה מתנגדת לעצמה. בלאגן רגשי עמוק. כאילו אין סיכוי. יש רגעים שהכל נראה אבוד. מישו..??? אודי.. אני רוצה אותה. למה זה כזה מסובך? כל האנרגיות האלו שסביבי, שקיימים בעולם, לא מודעים ומודעים, אני רוצה לקרוע את כולם לגזרים!!!!!! או שאני אדע את סודות החיים ואבין אותם או שלא!!!!! אני מרגישה שהאוזניים שלי והראש שלי והמצח שלי והמחשבות שלי צורחות לי בתוך הראש ובחוצ לא שומעים כלום!!!!!! רק בתוך הראש שלי. לבד. נילי, די כבר עם כל הרחמים העצמיים האלו. והשיפוט העצמי, בכלל.. את קרועה. קרועה על כל הראש. כואב לך צורב לך צועק בך עוקצ אותך את עוד מעט הולכת להתפוצץ. תרגעי ותפסיקי לעשן שלוש סיגריות פוגעות. את בתולה באישיות שלך. יש בך תמימות מקסימה, את טהורה. אולי את לא באמת רעה, את יפה. את רגישה.. נכון, את רגישה.. תבכי ילדה.. תבכי.. (ואני בוכה.. :'( .. ) איפה מי שיוכל לסבול אותי.. איפה.. אני אוהב. באמת. בנאמנות. במסירות. רק איפה.. דמעות.. גרון חנוק.. הקול מרוסק, השפתיים שלי מתעוותות, הגופ שלי.. אודי.. ממש.. הגרון שלי.. הדם עולה בי ומעלה לי את החום.. ו..קר לי בפנים.. שמשהו יראה את זה.. ירגיש את אותי לגמרי.. (כאן אין עוד מילים שיכולות להביע את הכאב.. כאן יש רגשות.. משו מכיל דבר שכזה???) אלוהים. זה אני, ~נילי~ .

הי נילי יקרה, בא לי לשיר לך שיר ערש מרגיע ומנחם ששרים לילדה אהובה. כמו שיר לשירה - שיר לנילי: "שני ילדה מאומה לא יפגע בך... כל העולם ממתין לחיוכך" אני יודעת שהכל מרגיש מוצף וכל החלקים צועקים ולבד לך. נילי ילדה מיוחדת ורגישה שכמוך. אשה שיודעת ויכולה לאהוב. אני רואה אותך חכמה, רגישה, טובה ומיוחדת ובטוחה שזה רק קצה קצהו... איתך י.

הוי.. איזה מעגל.. כמו שכתבתי לשרית, את הקטנה הרדמתי.. ואת שרה לי שיר ערש.. זה מקסים בעיני, המעגליות הזאת.. נותן, מקבל.. מקבל, נותן.. תודה.. את שליחה שלי הלילה.. כבר מזמן שלא שרו לי שיר ערש.. אולי מעולם לא.. מבט רך, דומע.. ~נילי~

יקרה, אני.. כאן עד שאודי יגיע ..., עברתי פה .. וראיתי אותך , רציתי לומר לך , ש..אני יכולה ל"סבול" פה ו- גם שם.. חוצמזה , בעיניי את מאוד יפה :-) ( אני עדה ..בשקטטט) ואני מבינה את הכאב .. ואת זה שהיא לא שם דווקא עכשיו , אבל זה חלק מההפרדות ממנה?! וזה חלק באמת לא קל .. אולי .. אם לא היית עוזבת שם בבום כזה .. זה היה הרבה יותר מאפשר ..? מה את חושבת נילי ? וכן , אני זוכרת את הסיבות .. וכן .. אני עדין חושבת שאת זקוקה לה , וזה לא הזמן ל(עוד) שינויים דרסטים , את חווה ממילא הרבה .. כולל המעבר .. והתחושות האלה אוי יקירה .. את נוכחת ומורגשת ואת ככ את .. ככ אמיתית ונקייה וחברה ככ טובה .. תנסי לא לשכוח את זה גם שהכי קשה .. אפשר להכיל אותך . ומותר שיהיה גם טוב .. וזה בסדר גם עם התחושות הקשות , העיקר שתשתפי .. ולא תשאירי עם הרק לבד הזה.. חיבוק עדין . כולי תקווה שהמילים שלי לא חזקות מידיי. מקווה שאת בטוב יותר . שלך , שרית

בטח שזה בסדר.. יקרה שלי.. אני .. אני כבר לא בטוחה בכלום.. החיים האלו הם הפוך עך הפוך על הפוך.. הרגע סיימתי להרדים אותה.. את השכנה החדשה שלי.. קטנטונת.. היא ספרה לי שככול שאני אלטף אותה יותר כך היא תישן טוב יותר.. אז ליטפתי אותה.. בעדינות בעדינות.. והיא, כל כך התמסרה.. פני מלאך.. נרדמה תוך שניות.. (לא פלא.. :)) היא הצליחה לרכך אותי קצת.. אולי גם איכשהוא איפהשהוא להרגיע אותי מעט.. איזה טוהר, תמימות.. ילדות.. מקום שרבים היו רוצים להיות בו.. בחלק החיובי שלו.. אני רוצה להיות במקום שלה.. הרכות הזאת, הנאיביות.. הזרימה.. הלוואי.. תודה שאת.. אהובה.. לילה.. ~נילי~

היי נילי יקרה קראתי אותך כמה פעמים.. ואני מודה שלא היה לי קל.. גם בגלל שהזדהתי עם הרבה מהדברים שכתבת.. גם בגלל, ובעיקר בגלל, שכאב לי נורא לקרוא את שאת מרגישה, את שעובר עלייך, את שאת חושבת.. עלייך.. נילי.. אני חושבת שאולי.. אולי.. את יודעת קצת יותר ממה שאת חושבת על הכל.. ואולי דווקא עלייך את קצת פחות יודעת.. אני לא יודעת כמה המילים שלי ישנו לך.. אבל.. אני חייבת להגיד לך.. את כל כך מקסימה ונהדרת. את יפה – בחוץ ובפנים. את חכמה מאוד. את פקחית. את כשרונית בצורה מדהימה. את יכולה – את צריכה- להיות גאה בקשר שיש לך היום עם אמך. תהיי גאה ותעריכי את עצמך על התהליך המדהים שעברת עם עצמך ואיתה. את לא פתטית. ואת לא סתם משתמשת בכל המילים הקשות מאוד שאמא שלך אמרה לך פעם. גם אם סלחת לה, גם אם הקשר שלכן היום טוב, יש דברים שנשארים בתוך הנפש, ויש דברים שהכאב שלהם לפעמים נחרט קצת יותר, יש דברים שכל כך השפיעו במהלך החיים, שהם לא יכולים פשוט לעבור להם.. זה לוקח להם זמן.. המון זמן.. ולפעמים הם עולים וצפים כשכואב וקצת קשה לנשום.. אלה הדברים שהיית רגילה לשמוע "ולדעת" כמעט כל החיים שלך.. אלה דברים שגדלת איתם ועליהם. הדברים האלה נתנו לך בעבר "תשובות" לכל מיני דברים שקרו, שהרגשת, שחשבת. אבל עכשיו כשאת יודעת אחרת.. את יכולה להילחם בהם.. יש לך היום הרבה דברים. באמת שיש לך. ותאמיני לי שאת יודעת לעשות עם הדברים האלה הרבה יותר מ"רק להרוס". אני יודעת גם שזה באמת קשה להתמודד פתאום עם דברים ש"יש". כשלא מלמדים ילד מה לעשות עם "יש" , כשילד גדל עם יותר מידי "אין" – כשהוא גדל הוא צריך ללמוד.. ממש ללמוד מה לעשות עם ה"יש" שפתאום הוא מגלה, מבין או רואה... אז אל תהיי כל כך קשה עם עצמך.. תני לך את הזמן והאפשרות ללמוד.. את חכמה נילי, את תלמדי איך להתמודד עם ה"יש" איך להכיל אותו. ו.. נילי, אם מישהו יכיר אותך, את יכולה להיות בטוחה שהוא ירצה להיות איתך. גם אם יהיה איתך כל יום. באמת. והחיים.. הם מסובכים כי ככה הם.. חוצמזה, אם הם לא היו כאלה, לא היה לנו מעניין פה... :) ~חיבוק~ (אם לא מתאים לך, זרקי אותו לים..) שיר

היה חשוב לי לשמוע אותך.. את המילים שלך, הרגשות.. ומה שהיה לך להגיד.. לפעמים כשאתה נמצא במקומות נמוכים יותר חשוב שמשהו יבוא ויבליט את האיכויות שבך.. הפעם זאת היית את. וזה שזו את, זה מאוד מיוחד עבורי. התגעגעתי.. תודה.. ולגבי החיבוק.. אני חושבת שלים זרקו כבר הרבה חיבוקים.. הפעם, אני מודה, אני צריכה אותו.. ו..אולי גם את? .. מחבקת בחזרה.. לילה טוב ושינה מתוקה.. ~נילי~

נילי יקרה ! אם את מתכוונת לאמא שאותה את רוצה כלכך, היא בתוכך.. חפשי אותה , אני בטוחה שתמצאי. היא תנלם ותרגיע אותך.

היי נילי לילה טוב, מה שלומך? כתבו לך פה אנשים מילים כ"כ יקרות שמראות כמה נוכחות יש לך וכמה אהבה את מעוררת ולא נותר לי אלא להסכים עם כולם... יש לך עושר בפנים שמסבך לפעמים את הענינים ואני מאוד מבינה את הצורך הזה שלך פשוט להיות פשוטה ונגישה בלי כל הסערות האלה. אני גם אדם של קצוות והתחושות אצלי מאוד חזקות למעלה ובתהומות. זה מביא לפעמים לסחרחורת ולהרגשה שהחיים בלי רצף, כל הזמן נקטעים מארועים חיצוניים. קצת להרגיש מריונטה של החיים שהחיים עושים בך שמות ואת פחות יכולה להפעיל אותם. אבל מהמעט שסיפרת נשמע שאת בתהליך כזה של להחזיר לעצמך בחזרה את המושכות את השליטה- לא בחיים אלא באיך את חווה אותם. ואני אפילו קצת מקנאה על היכולת שלך להכיר בזה שאת בתנועה ושאת כנה מספיק עם עצמך לראות את החלקים הטובים שלך. זו ממש צמיחה. ואני נורא שמחה בשבילך למרות שזה בטח מבהיל קצת להרגיש שאחרים רואים את זה. כי אז מתחילים אולי קצת להאמין בזה ורוצים גרסה טוטלית של הטוב ואז ה'רע' הלא מתחשב הזה מזדנב לו פתאום... ואכזבה. וזה קצת מתקשר לחלום היפה שחלמת על ההמשכיות למרות הקוושי (וכתבתי לך שם...) אבל פה אני נזהרת ואומרת שהכנסתי לפה קצת את עצמי. את יכולה בהחלט לסנן את מילותי אם אין התאמה. אז מה אוכל לומר לסיום? תמשיכי להשאר עם עיניים פקוחות ולראות את הדרך הנפלאה שעשית- לפעמים גם העיניים של האחרים יכולות לעשות מה שהעיניים שלנו מסרבות. שלך ומקווה בשבילך לטוב רפאים

את יודעת, שמתי לב שכל הנשים שמשמעותיות בחיים שלי מתבלבלות מאוד בתוכי.. מי זה מי וממי אני מקבלת ונותנת מה.. פרויד היה איש חכם.. ושליח טוב..

את לא פתטית, יש לך יכולת להרגיש ולחוות, בלי למחוק בלי להסתיר ולהססתר, את בוכה סולחת גם לעצמך ורואה מאוד. וגם כותבת יפה.איזה עושר! שתהיה שנה טובה.

תודה.. שנה טובה ואיכותית גם לך..

אני חייבת לשתף.. מאוד מאוד חימם לי את הלב לראות את העץ שגדל תחת הדברים שלי.. זה בדיוק מה שהייתי צריכה.. אנשים סביבי.. שיהיו איתי.. שאהיה פחות לבד.. יש למקום הזה כח מיוחד.. חיבוק קבוצתי, מתאים? :) גמר חתימה טובה לכולנו.. מגיע לנו שנה טובה! אין לי ספק בכך.. :) ~נילי~

שנה עוברת שנה חוזרת אך התרופה לעולם נשארת. תרופות פסיכיאטריות תמיד נדחסו עמוק מדי בארון, תמיד זכו ליחס מפלה מבין כל השאר, תמיד לוחששו הוצנעו בחדרי חדרים. הגיעה העת להעצימן ולשבחן על פועלן בגלוי. הגיעה העת להוציא את התרופות מהארון. מוכנה לייסד את הענף הראשון בעץ כאמור השיר: "לכל אחד יש את האחת שלו...", ו"בלעדייך אני חצי בן אדם- בלעדייך אני בעצם כלום" (שלומי שבת וליאור נרקיס בשיר אהבה לתרופה למילותיו של עוזי חיטמן). אתם מוזמנים להשקות את העץ בתרופות נוספות. שם התרופה: כספיון פעילות רפואית: לטיפול בעצבת כרונית הנגרמת ע"פ רוב מזיהום בדרכי החשיבה. תקופת הטיפול: מי סופר...? תרופות נוספות: קונטקסט- לטיפול בהעדר פרופורציה. לפני כן נטלתי: את חיי 1. תופעות לוואי: ערנות מוגברת, עייפות, ביעותי לילה, ביעותי יום, הליכת ירח, דחף בלתי נשלט לפהק, לשהק, לפקפק, יובש בפה ובמחשבה, תחושת נימול ונירמול. תופעות אלה חולפות בד"כ עם ההסתגלות לתרופה. תופעות לוואי המחייבות התיחסות מיוחדת: שמיעת קולות משק כנפי מלאכים (נדיר!- אנא פנה לספק התרופות), שמיעת קולות השכנים (שכיח), בזבזנות (לא יהיה לך בסוף כסף לתרופות), ביקורתיות יתר (את הביקורת שמור לעצמך!). 2. אין לקחת תרופות בחושך! (רק במקרים של ניתוק החשמל. במצבים אלו מומלץ לשים נר על החלון או להשתמש במשקפיים לראיית לילה). 3. התרופה נרשמה לטיפול במחלתך. אל תתן תרופה זו לקרוביך, שכניך, מכריך צאנך או בקרך (טוב, יאיר- תביא במקום זה יין למסיבה). 4. אזהרות: אם ידועה לך רגישות לאחד ממרכיביה- תתמודד! תפסיק להיות כזה רגיש, ראבק נמאסת כבר! 5. תגובות בין תרופתיות: פרוזאק (רוזי): אני מעכבת את הספיגה החוזרת של הסרוטונין! ציפרלקס (ציפי): גם אני מעכבת את הספיגה החוזרת של הסרוטונין- אבל עם הרבה פחות תופעות לוואי! ענתיקה היית וענתיקה תשארי... פרוזאק: אני תמכתי בדור ה-X - ילדי הפרחים של שנות ה-80! ציפרלקס: אני שמה עליך X! בואי נתקדם... את אפילו לא מסוגלת להבין על איזה מנגנונים אני פועלת ואם היית מבינה בטח היית לוקחת מינון יתר...! פרוזאק: חשבת על ECT? בטח שלא, את אפילו לא מסוגלת לחשוב... ציפרלקס: אותך גם CBT, DBT ו DDT לא יצילו אחרי ניתוח הלובוטומיה שעברת!!! פרוזאק: את עושה לי תופעות לוואי קשות- שרמו... מנהל הפורום (פסיכיאטריה): הודעה לכל הגולשים! חדל קשקשת ברשת! הודעות שאינן עומדות בכללים ימחו מעל פני האדמה!! ימחו מעל פני האדמה!! ימחו מעל פני האדמה!! מחו מעל פני האדמ!! חו מעל פני האד!! ו מעל פני הא! מעל פני ה!! על פני!! ל פנ!! פ!! ! ! ? ((((((((((((( (((((((((((( )))))))))) )))))) (((( )) ))))))) (((( )) ( (((( )) ( ''''' ''' ' ? רפאים (בפרק הבא- בבית המרקחת) רפאים

אוי זה מצחיק כמה שזה עצוב D: אני לא יכולה להפסיק לצחוק הדמעות באות :) איזה חוש הומור מפותח!

תודה על הקריאה... ועל הצחוק לפעמים צריך להתבדח על דברים כואבים- על זה שבשביל לקום בכלל בבוקר צריך כימיקלים מאוד מסויימים שחסרים באופן טבעי. וזר לא יבין זאת. אם יש לך תרופות במחסן את מוזמנת לתלות אותם על העץ. שלך בדמעות (מכל סוג שהוא) ''''' רפאים ''' ''

היי רפאים. אוי כמה שצחקתי... תודה שהצלחת להצחיק אותי כל כך,זה לא קורה לי לעיתים קרובות אבל כשזה קורה זה מרגיש נפלא. את זה שאת כותבת מקסים כבר הזכרתי? יש לך כישרון ענק,כיף לך.

זה בסדר שקראתי בשמך החסוי והמסתורי...? (תמיד תוכל לומר שזה שם בדוי...). שמחה שנהנית ותודה על ההתיחסות... האמת שאת עצמי כבר מזמן הפסקתי להצחיק. אנשים סביבי כל הזמן מעירים לי כמה שאני הזויה ולא תמיד מובנת ושהגיע הזמן אולי להתבגר ולהצטרף לאחי הרציניים והמתפקדים בעולם ואני לא מצליחה ואולי גם לא רוצה לוותר על המקום הזה שאולי הוא לא ממש נופש אבל יש בו הרבה חופש. לא שייכת לשום דבר, תלושה אבל עושה מה שמניע אותי. בד"כ זו לא אני שמפעילה את הכתיבה, אלא הכתיבה מפעילה אותי והייתי רוצה שזה יתהפך. שיהיה לך סוכות שמח ומבדח רפאים

()( סתם.... ()(())(( ))((()*))))()()) \/ (((()))$$$$))( &&& //\\/ ()()(((*())))))(*)() &&&&&& \/\/// ($$$$$$$$$$$)(*)()()() $$$ *%% % / \/\/\ \\\\\*\\\\\\\\\\\\\0 &&/\&& %% %%%&& \/\/\/\/\ ((((((($$$$))) &&//&&&&& \\%% / /\/\/\/\/\ () (###)))) &&&//&& //\\&&& //\\//\//\ \/ // [[&& /\/\/\/\ (# ### &&// \\ &&& /\/\/\/\ # ### \||\$$$&& //\/\/\ #### {{]\ ){}( ### ||} %% ){[( #### ||||\% ){}( ##### {{}} )||( ###### ||^6**(()|||||**|***||{{}} **(()||||| )||(

נשמע כבד המטען שאת לוקחת (אם אכן מדובר בתרופות) יכול אפילו להתחרות בשלי... בכל אופן רציתי גם לומר לך שאני שמחה שבכל זאת החלטת לשוב ולכתוב פה בפורום- גם לי הרבה פעמים יש הרהורי חרטה על כל אות שאני מקלידה- כאילו זה משהו מונצח בהסטוריה עד קץ הימים וגם לי בא להעלם לפעמים... שלך רפאים

היקר, כמובן שבצחוק... כמובן שלא חשדתי לרגע שאתה צרכן של תרופות, אבל גם אם כן אני מבטיחה לא לספר... וגם מבטיחה לקבל אותך כפי שהנך ללא סטראוטיפים ודעות קדומות... )))רפאים)))) (סימני תנועה כתוצאה מנטילת תרופה מסוימת).

או איזשהו מבחן בדיקה כזה כדי לקבל אישור לטיפול בביופידבק.או שפשוט לקבוע תור הכוונה בתוך הקופת חולים.

שלום רב לך דניאל מאחר ואני לא עובד עם קופות החולים אני מציע כי תפנה לרופא המשפחה שלך ובאמצעותו לטיפול מתאים לבעייתך במסגרת הקופה. תודה על פנייתך גמר חתימה טובה בהצלחה ד"ר יגאל גליקסמן

הי אודי היקר מה הפירוש של אדם שמרבה לדבר על עצמו,מספר לאחרים וזרים על אופיו,על המעשים שלו,על התכניות שלו לאותו שבוע,מספר על העבר שלו ועל קורות החיים שלו במהלך שיחה קצרה עם אדם זר במשך כמה דק' ? מה עניין כזה מעיד בעצם ? אשמח לדעת.כי אני הוא האדם.אשמח לשמוע כל דבר הן לטוב והן לרע . תודה.

הי אבי, רק עד שאודי יגיע עם תשובה מלומדת. תשובה אפשרית אחת היא שאותו אדם מאד רוצה בקשר. הוא משתוקק לקשר ולכן גם עם אדם זר וגם לכמה דקות מרגיש צורך לספר על עצמו. הפורום הזה הוא מקום לא רע לחפש קשר ולספר על עצמך וגם להתעניין באחרים. מקווה שעזרתי במעט י.

היי אודי, שאלה לי אליך... כידוע, אני בטיפול אי אלו שנים, אצל מטפלת מיוחדת במינה. ככל שהטיפול מתקדם אני יותר ויותר מנסה לפתוח מולה אי-וודאות מייסרת של זיכרונות ילדות מטרידים. זה כמובן מאוד מאוד קשה. היום דיברנו על זה קצת, והיא ביקשה שאספר לה, כמו שאני זוכרת, כמו שזה נמצא אצלי. אז סיפרתי. בעיניים עצומות (כי ככה אני יכולה להתעלם מקיומה בחדר), בקיטועים המתבקשים. והיא קצת לחצה בסוף, ניסתה לעמת אותי עם המשמעויות של מה שאמרתי, ומאוד מאוד הכעיסה אותי. שמתי לב, שתמיד כשאנחנו מתעסקות בנושא הזה, זה נגמר בכעס מאוד מאוד גדול עליה. אני מנסה להבין למה. אני לא מבינה למה דווקא הכעס הוא שתופס כל כך הרבה מקום אחרי הפגישות האלה. למה אני לא נשארת דווקא עם ההקשבה שלה, עם המבט החם (כשאני כבר כן מעיזה להסתכל לה בעיניים) או עם הקול המרגיע. איך זה שדווקא הכעס כל כך יוקד ומכלה בי כל טיפת קרבה אליה, את כל הרצון לחזור לשם ולהמשיך לדבר על זה. אני כבר שעות רבות אחרי הפגישה, וכל מה שאני רוצה זה לבעוט אותה הכי רחוק ממני שאפשר לא לבוא לפגישה הבאה. להדוף. להיות קצת מרושעת אליה. צינית. (ועוד משהו ששמתי לב אליו - כל אלה נשארים בגדר רצון מדומיין. אני כמעט ולא כועסת עליה בפניה, בסופו של דבר...) אודי, תחלוק איתי את המחשבות שלך בנושא? תודה ולילה טוב, נועם

אפשר לצרף גם מחשבותיי, טרום תשובה מאודי? הי נועם יקרה, את יודעת, המושגים שקפצו לי בראש למקרא דברייך הם שאר-הירקות מסוג ה"התנגדות" ו"הגנה". איני יודעת במה מדובר, וכמובן, שאם תדברנה על זה שם, בטיפול פרופר, זה יהיה מתאים ומדויק הרבה יותר ונכון יותר. ובינינו, נראה לי שיש לך שם את התשובות, ממש אצלך במרחק נגיעה. כמעט תמיד ככה זה כשכבר שואלים... P-: ... ובכל זאת, הנה כמה דברים מתבקשים-מוכרים, בעיניי, ככה להמשיך איתם לבינתיים - כשכך, הייתי מנסה לחשוב על מה מנסים להגן בחירוף נפש שכזה? למה נלחמים להחזיק-לא-לתת ולהיאחז חזק כל-כך? אולי נחבאת שם בפנים איזו משאלת / פנטזיית תיקון לא הכי ריאלית, כזאת שמנסה להשיג פתרון, אך מבלי להיות מוכנה לקחת אחריות? הרי שאז, נגיעה במקום ההוא משמעו לוותר (על המשאלה, על הפנטזייה). וזה, זה מעורר חרדות ומרגיש מתקיף, ואז כל הזעם הזה... כן... למה לוותר אם אפשר להתנגד? ;-) אפשר לחשוב, שוב, גם על החרדה מההרסנות שבכעס. מהחרדה לגורל הקשר בעטיו. נו טוב, רעיונות של ספירלה... להת' סוריקטה

יקרה לי, זמן מה שלא הייתי פה, ורק עכשיו סגרתי קצת פערים. נעצבתי מאוד מאוד לקרוא על הפרידה מהחבר היקר. מי כמוני יודעת עד כמה הם קרובים, אולי הכי קרובים שאפשר איתנו. כמה נחמה יש בהם וכמה אהבה, אליהם ומהם. איך את, בימים אלה? חושבת עליך, ושולחת חיבוק מנחם, נועם

מה שלומך, יקירה, וכמה נעים לשמוע את קולך הרך. כן, עצוב, ולא קל להחזיק מעמד בימים אלו. קשה מאד. טראומטי מאד. וככל שזה היה צפוי, קשה להאמין או לתפוס. אין מנוחה. קיוויתי כל-כך שהשמיים יבכו בשבילי - לא ירד פה גשם. יבש כמו צנון. ...וקיימים גם קשיים משמעותיים מעיקים אחרים - והמון זעם שלא מתיר לעצב. בקיצור - לא מקלה הנכות הנפשית הזאת. אעז לספר שבמשך הימים הללו היו לי כאבים גופניים, כל-כך כואב ולא יכולתי לתת לעצמי להרגיש את הכאב, ועוד הלכתי נגדו :-/. לא יכולתי לתת לו לכאב להיות חלק ממני ולא להשליך (קצת כמו באגדת "הנסיכה והאפונה" המוני מזרונים שניסו להפוך את ההפרעה לחיצונית ולבודד אותה, אך, כמובן, לשווא). איש הנפש מתאמץ לעזור ככל יכולתו, וחסרים לי כל-כך הרבה דברים (שאפשר איכשהו לקבל בחוץ, כמו חיבוק אמיתי, למשל). אכן, זקוקה מאד מאד. לטיפול. לקשרים בכלל. מסוגים שונים. וכל-כך רוצה להזמין. שיבואו ויהיו. עוד ועוד. ואני כל-כך "זעמן-אל תיגע בי" לעזאזל. תודה יקירתי שאת איתי ולידי, ועל האהבה והחום (והנה בסוף הצלחתי להיכנס לכתוב...) שלך מעומק הלב, נשיקות וגמר חתימה טובה, סוריקטה

שלום רב, יש לי ידיד שפגשתי בעבודה ואני רוצה לעזור לו, אם אפשר, אני לא יודע איך, אם יש דרך. הוא בן 36 והוא עדיין גר עם ההורים, פחות או יותר באותה המתכונת מאז הלימודים בתיכון. לפי מיטב הבנתי הוא מעולם לא עזב את הבית, לא חי ברשות עצמו, לא שילם חשבונות וכו' וזה פוגע לדעתי בביטחון העצמי שלו. לפעמים נראה לי שהוא סובל מדיכאון קשה. הוא לא הולך לטיפול פסיכולוגי. ולא מדבר על החיים האישיים שלו. אני לא יודע אם אפשר להתקרב אליו. אבל אשמח לעצה, אם אוכל לעזור לו, מה לעשות? תודה רבה!

אודי יקר מאוד ולכל המשתתפים ..הקבועים היקרים והעוברים לרגע.. עברתי לאחל , (אמנם קצת באיחור ..) שנה טובה .. שיהיו מעלינו עננים של אושר ובריאות גופנפש שינשבו רוחות עזות של נחת ושלווה ושירדו המונים של גשמי ברכה . שנה טובה וצחורה כשלג לכולם. תודה על המקום הנפלא הזה אודי .. שעדין מאפשר ..להרגיש , להעיז .. ולהראות.(גם אם אני יותר בשקט..אני כאן) חיבוק אלייך . שרית