פורום פסיכולוגיה קלינית

אודי שלום,שאלתי האם אתה עושה פסיכואליזה?והיפנוזה? קצת רקע מהיר 2001 אנוריזמה בצרפת ניצלתי חודש וחצי של קומה .התעורתי באיכלוב לאחר שהושתל בי שאנט דברתי באופן כפייתי.נשלחתי ל"שיקום" ללוינשטיין עם כאבי תופת בשכמה הימנית "לא באת הנה להתפנק" צרחו עלי.לאיכותילשבת רק לשכב.באופן פרטי הזמנתי את דר אייזנברג ממרב"ם שמיד הורה להחזיר ותילאיכלוב לתקן את הלחץ בשאנט הניתוח ללא הרדמה. חזרתיהלכתי בסוף השבוע נפטרה אמי=תאומת נפשי.שבוע לאחר מכן נשלחתי הביתה עם כדור או 2 קומדין במקום זריקות קלסקן. כבר בדרך לבית לווינשטיין שמעתי את קולי מהדהד ויתר אנילא זוכרת שוב מרחפת מוצאת את עצמי ברעות אפזית מחוקה לאמדברת לאהולכת לא כותבת לא קוראת תינוקת מרטיבה הייתי אדריכלית עצמאית 4 עובדים תכננתי ל-2 קצוות ה.IQ .לאגף המפגר בנים ופנים,ומשרדי הייטק בקרית עתידים.כיום אני מחוקה לא עובדת לא מפרנסת תלויהבאנשים אטומים.מתפללת כל יום שלאאקום בבקר למרות שישליילדה בגיל 15 שרק מזלזלתבי ורואה בי כספומט מהלך.לאמפחדת מהמוותשקט שם פטנט עולמי ליישור קמטים.המקרה נאה בעייניך? השכנים טובים?על רכב ואופניים אני ל יכולה הלוואי ואוכל לרכב על סוס .אלבטרוסהייתי רוצה להיות קרלי. ,

המקרה גדול עליך?אני כבר לא במבי,שור פצוע ובודד ,נוסף,בתלניצולי שואה =שרוטה.כל חיי נתתי ונתתי מבלי ורצות לקבל תמורה וכאר הייתי בתחתיתהבור כל הסכיניםנשלפו וחשבות ע"ג ניירתוגשו.דם=מים.חברים=פלסיק.היתי צמאית רוחנית וכלכלית ועכשיואני תוייה מחכה ליוםשייתלו אותי.לא רוצה לקום בבקר . מבקשת תשובה כנה המקרה גדול עליך?אי מאוד רוצה לעשות פסיכואנליזה בתל-אביב! מבחינהתרבובית תענה כן/או ואמשיךלחפש קרלי.

שלום רב, אני עוסק בתחום השחייה התחרותית ומתאמן כל יום. במדידות באימונים תמיד לפני התרגילים החשובים אני נלחץ, מתרגש יותר מידי, וגם כמעט תמיד צריך ללכת לשירותים בגלל זה. לרוב בזמן האחרון אני משער שבעקבות בעיות אלו אני נוחל כשלונות רבים ולא ממצה את עצמי ואת יכולתי. אני מרגיש שאני יכול הרבה יותר אבל פשוט לא מרשה לעצמי. לדוגמא: לפני התרגיל המרכזי באימון אני עושה תוצאות בסדר, ובתרגיל המרכזי אני בקושי מצליח לחזור על תוצאות אלו, וגם זה במאמץ קשה. אני מרגיש שההתרגשות מפריעה לי. בנוסף לזאת אני לוקח מאוד קשה את הכישלון, דבר שרק מעכיר את המצב רוח. מה לעשות? בתודה, אורן.

אני אכתוב כאן, אני לא אכתוב כאן... אולי לכתוב כאן זה לתת עוד הזדמנות אחרונה לטיפול? לנסות לשמוע קולות אחרים? אבל שוב ושוב כל כך מרגיז שהקולות שישאירו אותי בטיפול יבואו מכאן ולא מעצמי או ממנה. אני עדיין שבורה, אני לא מבינה איך כל כך הרבה זמן אני יכולה להרגיש כל כך שבורה ולהמשיך להתהלך שם בחוץ, מה זה אומר, שאני מגזימה בתיאור המציאות שלי? אבל אני באמת מרגישה את זה, באמת הגוף מתפורר ונשרף ומתאדה בכל רגע ורגע. וכל העולם שם בחוץ שאני מנסה לשתף לא מצליח להבין למה כל כך קשה לי, למה אני מגזימה, למה הכל כל כך מסובך אצלי. האמת שגם אני לא יודעת איך לענות על זה. ההורים שלי עסוקים בלהאשים אחד את השני שהם עשו משהו לא בסדר, החברים מנסים לעזור לבדוק אם הייתי הולכת בדרכים אחרות שם בחוץ, אם אולי היה יכול להיות יותר קל והשם ישמור, אולי גם יותר נעים, אבל כאילו כל הדיבורים האלו לא נוגעים להתפוררות ולשריפה ולהתאדות בכל רגע ורגע. אפילו היא לא אשמה כנראה, גם כשהכל מתנהל על מי מנוחות איתה, אצלי אין שינוי. אבל עכשיו רע ומר איתה. כבר חודש וחצי שאני עושה מאמצים עילאיים לגרור את עצמי בכוח לשם. אני שונאת אותה, כל כך שונאת אותה על מה שהיא עשתה לי. והיא לא תגיד שהיא שונאת אותי, כי הרי מטפלים לא שונאים, אצלה הכל מווסת, אבל היא מאד מאד כועסת עלי, וכל דבר שאני אומרת בחודש וחצי האלו מרגיז אותה. חודש וחצי שדיס-הרמוניה יהיה אנדרסטיימנט כדי לתאר אותם , היא לא נותנת לי לסיים משפט ואני מחזירה לה באותה מטבע. אני אומרת לה שכואב לי שכל דבר שאני אומרת שאני מרגישה היא עונה ב"אם כך אז הטיפול לא יוכל להמשך", והיא עונה שזו בעייתי, שאתמודד עם זה. כאילו... אני גם מרגישה שהיא לא מתאמצת, לא מתאמצת להבין מה שלומי בתקופה הזאת, לא מתאמצת לעזור לי/לנו לצאת מהבוץ. כאילו הסכימה בחסדיה להיות שם ומשאירה לי להאבק לבד. ואם אצלח את הנהר הגועש, אז כן, אולי היא תחכה לי שם, בעבר השני, כמו פעם, חמה ואוהבת. אבל בינתיים אני יושבת מולה מבלי לדבר כי הכל כבר נאמר. והיא, אדישה, קרה, לא אומרת מילה מנחמת, רואה אותי נאבקת ויושבת ומחכה לי במקרה הטוב, ובמקרה הרע מטביעה אותי קצת יותר עם עוד ירידה ועוד התקפה. זה לא לגמרי נכון, אני מנסה להגיד, היה שם זיק-זיקון של יחס אמפתי, היתה פעם בחודש הזה אמירה על זה שהיא מניחה שלא קל לי לבוא. וכששתקתי ובכיתי וגם היא ישבה ושתקה, בוודאי הבינה כמה זקוקה אני ליחס החם. אבל היא כל כך אמיתית ואת זה אי אפשר לשנות, זועמת עלי ולא מסוגלת להפגין יחס אוהד כלפי. עכשיו אחרי חודש וחצי, ואחרי פגישה אחרונה ממש ממש איומה, סיוט מר, נדמה לי שלמשוך את עצמי לגדה השנייה, זו הריקה, זו שאף אחד לא מחכה בה, אבל אף אחד גם לא יכול להטביע אותי בה, נראה הרבה יותר נכון. נראה שיכול להיות שם שקט. נראה שאם אמצא לי קצת שקט, גם אם זו הקלה מדומה, יהיה הרבה יותר נכון מלהמשיך להתחפר יותר ויותר עמוק, כי המאבקים האלו מביאים, שאני יותר ויותר תקועה שם בבוץ המימי. ומהיכן תמצא לה האמונה הזאת, שתמיד זה טוב להמשיך בביחד, כשהביחד מר, מר וגם אכזר. היא כל כך אכזרית אלי (להרגשתי). למדתי משהו בטיפול, להוסיף על כל משפט להרגשתי. כמה טיפולים כבר עברתי, כמה פעמים הייתי במקום הזה, להתייאש או לא להתייאש, לתת עוד צ'אנס או לוותר עכשיו. אני לא מהמוותרים בקלות. להפך, אני פייטרית רצינית, כל כך הרבה זמן כבר צועקת לכל עבר הצילו, מנסה להאחז בכל מה שניתן בסביבתי, נלחמת בכל כך הרבה כוחות מבפנים ומבחוץ. אבל חייב להיות מקום לקול שאומר די. זה לא עוזר. כמה אפשר לעשות more of the same, עוד טיפול ועוד טיפול, ועוד מאבק לשמר את הקשר ועוד פרידה כואבת ועוד ספק התאוששות ספק הדחקה. ואחרי כל הדרך הזאת וכל המאבקים נראה לי שאני לוחצת פול גז בניוטרל. אוף תמיד הדמעות המציפות והחונקות האלו. מהכל יש לי יותר מדי. יותר מדי רגש. רק רוצה לכבות את הכל. גם אני כבר התחלתי לשתות לא רק כדי להרדם אלא גם בעבודה כדי לצלוח את היום. ויש כל כך הרבה קשיים שם בחוץ, אז איך זה שאני הולכת לטיפול שלא עוסק בהם. שרק מערים עוד ועוד. טיפול שאני צריכה לעבוד בו לבד. לגרום לה לסלוח לי. לגרום לי לסלוח לה. שתי אלו הן המטלות שהוטלו עלי. אין פרטנר לשלום? לילה טוב לכם אוהבת, חושבת עליכן, ילדה אישה, נילי, שרית, רפאים, לילך, סוריקטה, TM, שיר, רוני, גליה, נועם, אופיר... להתראות גלי

גלי יקרה, נראה לי שהקולות שיובילו אותך לאן שיובילו הם בסופו של דבר שלך. משהו בך פנימה צריך להזדהות עם איזה קול בחוץ - הקול שיוביל; ויש כל מיני קולות, כל-כך הרבה שלפעמים זה עוד יותר ממבלבל... מתיש... וכבד כל-כך בתחושת הלבד... ולא יכולתי שלא לחשוב תוך כדי קריאה על "נגיעה אחת רכה" של עלי מוהר... איתך, סוריקטה

נשמע לא פשוט מה שאת עוברת איתה . עם עצמך. המון מאבקים פנימים . מלחמות. טוב שאין הרוגים.. קראתי אותך , יש בך המון בלבול ויחד עם זאת גם המון כח .. המשיכי להאבק .. לטוב ביותר עבורך, אני שומעת שיש לך מול מי לעשות את זה , זה לא מובן מאליו . אני מניחה שזה מה שמאפשר לתהליך הקשה גם להיות עבורך לבונה .. איתך, שרית

אודי יקר ... אודי, אודי... אודי.. הלב נקרע לי מבפנים. יש בי המון בושה . המון כאב . המון יאוש. המון זכרונות כואבים. תחושה של חוסר ערך לעצמי , לחיים .. אודי... אהההההההה.. בלי ככ לצרוח .. אבל כלום לא יוצא , חוצ מהכתיבה המגיעלה הזו , רוצה לשתף אותך במשו - אבל עוד לא מסוגלת.זה כלוא בתוכי , זה שורף ומכאיב לי בגוף.. מרגישה בתוכי את עצמי ילדה קטנה בת 12 . שמתנתקת. שבורחת .. מלהרגיש . ועכשיו, רוצה שוב לצעוק. רוצה להגיד לך ש..אני העונש של עצמי. רוצה לצעוק.שכואב לי . שכואב. שאני נהיית מטורפת מהכאב הזה מבפנים. תהייה איתי פה. תהייה . תהייה . תהייה . אני קרועה מבפנים. תהייה איתי פה אודי. אפשר בכלל להיות איתי? שרית נורא נורא בוכה עכשיו.. שרית לא יכולה עוד לספר בדיוק למה . שרית מבקשת שתהייה פה בשבילה. שתגיד משו . שירגיע . רק על תשתוק איתה עם הכאב הזה. שרית מפחדת להיות בתוך זה לבד. אני שונאת את שרית. אני שונאת אותה. אני.

באתי להיות איתך כאן. ילדה

וואו, ריגשת אותי , בימים שהכל בי מרגיש ככ לא בטוח , לבוא לפה לקרוא את התמיכה , זה נותן לא להרגיש רק לבד .. זה בהחלט מאפשר להתרומם מעט מ"הרצפה" ולרצות להסתכל קצת קדימה. תודה שאת כאן. מחבקת. שרית

אודי שלחתי היום את המכתב אבל זה מאוחר מדי וכבר לא משנה כי חיי נגמרו.

אודי אני כל כך רוצה למות עכשיו ולא יכולה להמתין עד הקיץ. בקיץ אני עומדת למות. אני כבר לא רוצה להציל את עצמי ולא מנסה יותר לחפש פתרונות. אני רוצה את הפתרון הסופי. חלון ההזדמנויות של השיקום סמוך לטראומה אבד כי לא פעלתי נכון. להיות מחויבת לעצמי אמר לדרוש את הצדק ובזמן. עכשיו זה כבר איבד את האפקט אני לא רוצה יותר כלום. אולי רק לשמור על אחרים מפניו. שלחתי את מכתב התלונה. ומה שכואב לי הכי הרבה בכל הסיפור זה שאני בחרתי את התליין שלי. במקום לחפש גאולה חיפשתי כנראה מישהו שיחריב אותי זיהיתי את הפוטנציאל ההרסני שלו ישר מההתחלה. כי לא רציתי שיקום רציתי מישהו שיהרוג אותי. והקוסמוס היה קשוב אלי כל השנים האלה ושלח לי אותו מתוך התחשבות עמוקה בצרכי וזה עצוב לי שגם הקוסמוס חשב ככה שתם זמני. הרי הבאתי לעולם הזה הרבה טוב. והאיש חיפש מישהו להחריב ואני נתתי לו את המרחב הזה לכן זו באמת לא אשמתו. הוא היה רק שליח של משאלת מוות אובססיבית. כל מי שפגע בי כנראה ידיו נקיות. משום שפועל אצלי כבר שנים מנגנון להשמדה עצמית. אני המתעלל הכי נורא שקיים עלי אדמות. איך הרסתי את עצמי כל השנים וכבר לא נשאר ממני דבר. עשיתי כל השנים נסיונות נואשים להחזיק אותי בחיים וזה לא עבד כי נולדתי מתה וצריך לממש אותי סוף סוף. לממש אותי מתה. ולא מתוך אקט הרואי של מחאה נגד החיים המקפחים האלה. מתוך רצון לעשות לי סוף סוף טוב. אני בדיסוציאציה ממושכת משום שאני דורשת מעצמי נאמנות מוחלטת לצרכים שלי. והאותנטיות שלי היא לא לחיות. זה לא טבעי לי לחיות אז למה להתעקש על זה. זה נכפה עלי החיים האלה אני לא רוצה בהם. אף פעם לא רציתי בהם. אנשים בפוסטראומה יכולים להתאושש אם יש להם לאן לחזור. ולי אין ולכן זה היה בשבילי גזר דין מוות. הוא השחית את יופיי- רואה עצמי במראה ולא מזהה כבר. הזדקנתי בעשר שנים לפחות. קשה לי לקבל את זה. נראית אדם חולה. נגרם לי נזק גופני בלתי הפיך. הוא הרס אותי כי סרבתי לו. אני רוצה אודי שירדימו אותי כמו כלב משוטט. לא מרגישה יותר כלום. הוא הרעיל אותי במשך כמעט שנה, צימצם את כוחי וניסה להפוך אותי לתלויה בו. איבדתי את הזהות שלי . אבל זה הרי מה שרציתי- למות. אז אין לי מה להתלונן יותר. הוא בסה"כ ביצע את תפקידו. אודי אתה כועס עליו? ותודה לסוריקטה על ההשראה.

שלום רב, לפני כחודש התחילו אצלי כאבי ראש נורא חזקים בצד ימין, לאחר מס' ימים התחלתי להרגיש גם תחושת נימול ברגל וביד שמאל מלווה לפעמים בחוסר תחושה/דקירות לסירוגין בנוסף, לחץ דם ודופק מאוד לא יציבים (דופק עד 120 כשהרגיל אצלי הוא בסביבות ה65 ולחץ דם הגיע עד 150/90 כשהרגיל אצלי הוא 117/70) וכמובן חולשות כלליות. הייתי מאושפז במשך שבוע במחלקה נוירולוגית, ושוחררתי ללא אבחנה עם המלצה לבצע מס' בדיקות במהלך האשפוז שלי נאמר כי ישנה אפשרות שמדובר במשהו שהוא יותר נפשי, איזשהו סטרס שנכנסתי אליו וכו' לכן ביקשו ממני כל הזמן להרגע וכו' וכו' אני כרגע לפני סבב נוסף של בדיקות, בכדי למצות את כל הסיבות הפיזיות שיכולות לגרום לתופעות האלה (שאני עדיין סובל מהן, ללא שיפור ניכר) יש לציין כי מאז האשפוז אני נמצא בבית, במשמר מנוחה, אני רגוע באופן כללי ובגדול אני לא חושב על איזשהו אירוע מלחיץ בסדר גודל משמעותי שיכל ל"הפיל" אותי בצורה כזו. שאלתי אליכם היא כזו - האם תסמינים אלה הם אכן תסמינים שיכולים להצביע על לחץ נפשי? האם יכול להיות שהלחץ הנפשי כלל אינו מודע? במידה וכל הבדיקות הבאות גם יצאו תקינות וההנחה תהיה כי מדובר בבעיה נפשית, מהן דרכי הטיפול? תודה מראש :-)

הי אודי, אני לא בטוחה אם זה ממש הכרחי, לא יודעת אם אני מחכה או לא.. לא בטוחה כל כך מה איתי. קיבלתי תגובה יפה ורגישה מסוריקטה ואולי זה בסדר גם כך, אבל רק ליתר בטחון, שלא אפגע בשלב מאוחר יותר... אולי תוכל להציץ למטה ולומר שלום. פוספסתי כבר פעמיים. לא נורא.. סתם, זה לא הכרחי.. אם בא לך.. לילה טוב, לילך

אודי, השארתי תשובה לילדה ואישה... אני רואה שכבר העלית הודעות חדשות, של אחרי מנוחת אמצ"ש, והתשובה שלי איננה. כבר שבועיים בערך שהודעות שלי אינן. אני מניחה שזה היה קשור גם לתקלה שהיתה בפורום, אבל נראה לי, שעכשיו הפורום תקין, לא? אז התקלה היא שלי?

שהבעיות הן בשלב מוקדם יותר? ואז צריך לשרוד איכשהו עם התוצאות... האמת היא, שאין לי מושג מה שלומי. תקציר האירועים הוא כזה: הייתי שבוע על אנטיביוטיקה מאסיבית, כי היו לי חילוקי דעות עם אחד החתולים שלי (טעות שלי, אני מודה!) - הוא סיים את העניין בנשיכה אגרסיבית. ולא, דווקא הוא לא מחוסן (חולה). תוך פחות מ-24 שעות כף היד שלי איבדה צלם של כף יד בגלל זיהום קשה. עוד לי מושג מתי בדיוק, אבל בקרוב - ניתוח. כריתת רחם. עוד שבועיים שוב בי"ח; הפעם מחלקת טרום-ניתוח. מקווה שאז כבר אוכל לסגור על מועד לניתוח. ECT. אומנם הפסדתי פעמיים בגלל הנשיכה, אבל עוד לפני כן כבר עברו לבילטרלי. המוח שלי לא נכנע. לעומת זאת, הם אומרים שהתגובות בפעמיים האחרונות (כבר אחרי הנשיכה) היו טובות. אז מי יודע? כל מה שאני יודעת זה, שההתאוששות אחרי ההרדמה קשה יותר. וכן, הזכרון בהחלט נדפק מזה ביחד עם הריכוז. והכי חשוב? אין לי מושג מה אני אמורה לעשות עם העובדה, שהיא לא תהיה פה חודש. אני לא מוכנה לדבר איתה על החופשה הזו שלה. שום מילה! ואם היא מתעקשת לדבר, אני הרי מצטיינת בלא-להקשיב-ולא-לשמוע. ואז היא אומרת מה שהיא רוצה, ואני אפילו לא שמה לב אם היא מחליפה נושא באמצע. יצאה הודעה קצת עמוסה... מן תקציר של כל ההודעות, שנעלמו פה בתקופה האחרונה. TM.

הי טימי, השק שלך כבד ועמוס. נשמע שאין זמן לנשום בין כאב לכאב. נורא רוצה בשבילך שיאספו להן לשק גם חויות נעימות שירפדו וירככו ויתנו אויר. מחזיקה את ידך (אם זה בסדר) על מיטת בית החולים י.

הי לך, נכון לעכשיו, מיטת ביה"ח היחידה שאני מבקרת פעמיים בשבוע, היא זו של שלוותה... ECT... עדיין לא יודעת מתי בדיוק יהיה הניתוח; רק בעוד שבוע וחצי חוזרת לבי"ח, למרפאת טרום-ניתוח. יש לי כמה בדיקות להשלים עד אז. ואז השאיפה שלי היא לתאם את הניתוח למועד שבו היא יוצאת לחופשה, להיות עסוקה ומוטרדת בדבר הזה ולא בהיעדרות שלה. כמובן שעם כל הכבוד לשאיפה שלי, אני עדיין תלויה גם במה שיש לביה"ח להציע מנגד... גם ככה אני מרחיקה אותה מכל מה שקורה בחיים שלי. כלומר, אם היא חושבת שזה בסדר להתנתק לחודש תמים, אז מי אני שאפריע לה?... היא אפילו לא יודעת שאני צפויה להיכנס לניתוח. TM.

טוב, בוב לא עונה לי לטלפון, היא מנמנמת.. ד. לא בבית.. אמא לא עונה.. אין לי למי לבכות. העולם הזה כזה כיאוטי, מבלבל. מדוע עורי כל כך דק, מדוע אני מחפשת אמת, מדוע אני כל כך רגישה ושברירית.. מדוע מדוע מדוע.. ידעתי. אני מרגישה שאני לא מצליחה להעביר את הרגש שלי עכשיו. לא בעוצמות אותו אני חווה. אני מרגישה בתוך מערבולת, אני עין הסערה.. יש שם שקט, והכל סוער סביבי.. אודי.. שוב כואב לי הגרון.. היום נהגתי שיכורה, בצהרים.. כבר לא יכולה להרגיש את הכאב הזה.. ואין לי דרך אחרת לטשטש.. (((((((עצוב לי)))))))) בימים האחרונים המחשבות על המטפלת שלי מתגברות.. נו, היא הייתה מבינה אותי.. :( (לא להעלב אודי :) ) אבל עזבתי אותה. ועכשיו אני לא חוזרת. עדין לא.. רק אני חושבת שהעולם הזה גם מלא בריקנות? ( {גם} {מלא} {ריקנות} {!!!} ) למי עוד זה כל כך כואב, כל כך צורב??? מי עוד מרגיש את זה בגרון כמוני??? לאן אלך, אנא אפנה.... הגרון, אוי אודי.. הגרון.. :( ביטוי ליצירתיות.. ואני כל כך תקועה. אוף. מילים מילים מילים מה עושים עכשיו? רוצה שמשהוא יכיל אותי.. כמה כבר אפשר לבד?! לאחרונה משתדלת להתרחק מהפייסבוק, מי ששם יותר מידי - רק מספר לכולם כמה הוא בודד.. זה לא מתאים לי, ההתמכרות הזאת. מה שאומר שיש יותר זמן לחשוב... לא קל. קצת הרבה קשה.. טוב, לפחות פה יכולתי לכתוב , סתם שטויים (שטויות בגירסה החמודית :) ) .. קצת לשחרר... אודילה וכולן.. תודה שאתן כאן... מצב רך.. חיוך.. מבויש כמעה, גוש בגרון... דמעה ושוב חיוך.. ~נילי~

עייפתי!! מלנסות,לגמגם,לשתוק- לסבול.

רציתי לדעת מה זה , other specific personality dissorders

שנית כך זה כתוב , קראתי שוב ומה בדיוק זה אומר שאני משוגעת היכן אני יכולה לקבל חומר כדי לקרוא על כך?

אודי , מקווה שתוכל לעזור לי. אני מטופלת אצל מטפלת שאני אוהבת, קשורה אליה תלויה בה... אבל יש בעיה בה אינני מסוגלת לשתף אותה. אני מרגישה שטיפול פעם בשבוע לא מספיק לי. רוצה לעבור לפעמיים בשבוע. היא הציעה לי זאת בעבר, ואף אמרה לי שתתחשב בי מבחינת מחיר. קשה לי מאוד לממן את זה, אך קשה לי עוד יותר שתוריד לי את המחיר, גם ככה אני מרגישה שאני מטריחה אותה יותר מידי. זה מסבך אותי כל כך שאינני מצליחה לעבור לפעמיים בשבוע, מרגישה שהטיפול תקוע, למה אני לא יודעת לקבל כלום... אודה לך על עזרה והכוונה

שלום זה שוב טל מההודעה על הפרעת הדיסוציאציה. לשאלתך הייתי מטופל כשנה וחצי מגיל 17 , טיפול שלא עזר בחלק גדול מהשיחות הייתי פשוט מנותק,הרגשתי כאילו החדר מסתובב ותחושת טשטוש וצבעים חזקים ולא הצלחתי להפיק שום דבר לצערי. אני כרגע נותן עוד צאנס לטיפול כדורי , ועוד צאנס לטיפול שיחתי, ככל שהזמן עובר אני די מאבד תקווה וחש קצת כי שפיותי נפגעת.אילו בעיות ראיה מכל סוג שהן ידועות אצל אנשים הסובלים מהדיסוציאצה והדראליזציה. תשובה מפורטת תעזור לי מאוד , ממש בפאן הפיסי ולא רק העובדה שרואים כמו מתוך בועה או צופים בסרט.

בכללי אני לא מרגישה טוב עם החיים ,אני בשנות ה20 לחיי נשואה לבן אדם מדהים אבל יש לי כל מיני הרגשת פספוס לגבי דברים בחיים שלא הספקתי לעשות.עוברת עליי תקופה מאוד לא טובה עכשיו אני מובטלת זה זמן מה מצאתי עבודה אך עדיין לא התחלתי. בנוסף יש לי מעין קשר וירטואלי עם מישהו שאני נמשכת אליו והוא מצליח לבלבל אותי .אני מרגישה עם זה כל כך רע פשוט בא לי להקיא מעצמי.מצד שני יש לי חסך רציני בקשרים עם גברים והנה אני חוזרת לתחושת הפספוס בחיים לא חוויתי עוד אהבה ומידי פעם מקננת בי המחשבה הזו שבא לי פשוט להיות חופשייה . והבחור הוירטואלי לא יוצא לי מהראש לא פסיקה לחשוב עליו פשוט משתגעת,לא מצליחה להתנתק ממנו כי הוא יוצר בי ריגוש שחסר לי .בנוסף לא טוב לי עם חיי אני מרגישה שהדברים שהגעתי אליהם לא מספקים אותי אני ממש תקועה בא לי לבכות ולפרוק ואני לא מצליחה לעשות את זה עם חברות או עם בן זוגי.זה בא לי כל הזמן בתקופות אף פעם לא הייתי אצל פסיכולוג תמיד אני מרגישה שאני צריכה לעשות את זה ואיכשהו אני לא עושה(שיקול כלכלי בין היתר)אני עצובה בפנים ולא נותנת לעצמי מנוח ושקט נפשי...

תודה רבה על ההתייחסות והתגובה.איך אני מגיעה למרפאות בריאות הנפש?והאם תוכל להמליץ לי על מטפל בעלויות שיוכלו להתאים לי? תודה מראש ושבוע טוב :)

היי אני גיליתי לפני חודש שאני בהריון לא רצוי כל כך מכיוון שילדתי לפני 4 חודשים את ילדי השלישי.... אני בהתלבטויות קשות לא יודעת מה כדאי להחליט להשאיר את ההריון או לא אני חושבת שאני בשבוע 8 ניתן לעשות הפסקת הריון ? איך עושים? באמצעות כדורים אפשר? האם צריך לעבור וועדות??? מאוד עצובה, בוכה המון מפחדת מהבאות חושבת על לידה נוספת בעןד 9 חודשים, אמי מפחדת שיהיה לי קשה רציתי להתחיל לעשות בשביל עצמי ועכשיו הכל משתנה אני לא יודעת מה לעשות ממש והזמן אוזל אני גם מפחדת מאוד ממהליך הכרוגי להפסקת ההריון....מה אתן מציעות לי לעשות? תודה רבה

שלום הילי יקרה מאד. החששות שלך נכנסו אלי עמוק פנימה ואני רוצה קודם כל לשלוח לך חיבוק עוטף ואוהב והרבה הרבה כוח. אף אחד לא יכול להחליט בשבילך אבל אני רוצה להמליץ לך בחום לפנות לאגודת אפרת שתומכת ועוזרת מאד במצבים כאלה, יש שם אנשים מקסימים שיקשיבו לך. שולחת לך את כל הטוב שאפשר.

אגודת אפרת- [email protected] ,02-6536212

שלום, אני נמצא במצב לא נסבל, הסיפור הוא כזה: בתחילת ינואר נפרדתי מחברתי לאחר כ-6 שנים של קשר מדהים. הסיבה הכללית היא שאני לא הייתי יכול לתת לה הבטחה כי אקדם את הקשר לכיוון משפחה וילדים ולכן החלטנו שנינו שעדיף שנגמור כי אין לנו שום דרך להתפשר עלהעניין הנ"ל. בלב ליבי הרגשתי כי לא אוכל באמת להתמודד עם הפרידה וארצה לחזור אליה במוקדם או במאוחר. כנראה לא כל כך שידרתי את ההרגשה שלי כלפי חוץ ולטענתה היא הבינה ממני, כתוצאה מחוסר סימנים ורמזים, שאין שום מצב או התעניינות מצידי לחזרה לזוגיות. לפני כשבועיים היא הכירה בחור במועדון והתחילה לצאת איתו. היא נמנע מלספר לי על כך מחשש שאעלב. לאחר שבוע של קשר היא שכבה עם הבחור הזה. כמובן שהיא הסתירה זאת ממני. אני גיליתי זאת ובאותו הרגע חרב עולמי ! כל מה שהתחיל לעבור בראש שלי זה האקט המיני עצמו שבו אני מדמיין איך, סליחה על הביטוי, "עושים אותה". מאותו הרגע לא פסק הבכי שלי, רעידות בלתי פוסקות לאורך כל היום, כעס, בחילות, חוסר תיאבון, חוסר יכולת לישון וכ"ו. כשהצלחתי להירגע ולדבר איתה, רציתי לדעת למה היא עשתה זאת, למה היא עשתה זאת כל כך מהר: תוך שבוע לשכב עם בן אדם זר (אפילו כשהיא הכירה אותי לקח לנו כמה חודשים עד ששכבנו). התשובה שלה היא תמיד אותה תשובה : "לא היינו בני זוג ואני יכולה לעשות מה שבא לי". תמיד התשובה הזאת נאמרה בשיא הקרירות וחוסר הרגישות האפשרית. היום לאחר 5 ימים שהיא שכבה איתו, חזרתי אליה. עד אתמול היא לא הייתה בכלל מוכנה להודות שהיא שכבה איתו, עד ש"שלפתי ארנב מהכובע" ואמרתי לה איך אני יודע על כך. היא נכנסה להלם אך המשיכה בשיא הקור להגיד לי שמותר היה לה הכל. אני חזרתי אליה משתי סיבות: הראשונה כי באמת אני אוהב אותה למרות שלא תיארתי בחיים שהיא תוכל ככה להתגבר עלי ותוך שבוע לשכב עם זר. והסיבה השניה היא, אני באמת שוקל לנסות למצוא דרך שאולי תגשר בין החוסר הסכמה שלנו לגבי העתיד. אמרתי לה שאולי אלך ליעוץ או טיפול על מנת לנסות ולראות האם כן ניתן לגשר בין הדעות שלנו ובינתיים לשמור עליה שלא תצא אם אחרים. אבל למרות כל זאת, אני לא מצליח להתעלם ממה שהיא עשתה למרות שמבחינה הגיונית זה חוקי - אין זוגיות אין מחוייבות, וזכותה להתחיל קשרים. אני מבין שהיא ניסתה למצוא דרכים פרקטיות לצאת מהמשבר הנפשי שלה. בניגוד אליה אני לא הייתי מסוגל לשכב עם בחורות לאורך הרבה זמן ומה שבטוח לאחר שבוע היכרות. למרות שאנחנו התחלנו כביכול דף חדש, איני מצליח להתעשת, אני די נגעל לגעת בה או להתקרב אליה - צצות אצלי מחשבות בראש על איך היא הייתה איתו, אני לא מסוגל להפסיק לרעוד, לא מסוגל לדבר איתה בטונים חמודים, לא מסוגל לא לשעול אותה על למה היא עשתה זאת. אני עדיין ללא תיאבון במהלך היום, לא מצליח להירדם. כרגע אנחנו לא ישנים ביחד מכיוון שאני סטודנט בדרום והיא במרכז. ההרגשה הנוראית שלי משתלטת לי על כל חיי הלימודיים: הפסקתי ללמוד, אני לא ניגש למבחנים, אני לא יכול לדבר עם החברים שלי ולא מצליח לעכל את זה שאהבת חיי שכבה עם זר מלפני 5 ימים. מה עושים ? איך מתמודדים עם זה ? אני לא יכול להמשיך לחיות ככה!

אני שונאת אותו. שונאת שבטחתי בו. שנשענתי עליו. שסמכתי עליו. שונאת אותו. הוא פגע בי ופגע ופגע. והנה דווקא עכשיו, בשלב הכי תלותי שלו בו ובטיפול .. בשלב הזה אני חווה את הנטישה. ונכון שאני רגישה באופן קיצוני. ונכון שכל מילה שלו שנאמרת נבדקת מיליון פעם בי ואם יש בה אפילו שגיאה קטנה .. היא מקבלת את המקום הכי כואב שבי. ונכון שזה מבייש להיות שוב הילדה בת 9 , 11 , 12.. להזכר עד כמה אני תלותית .. ונזקקת.. לזכור איזה משפחה חולנית גדלתי , ועד כמה אני משוגעעעתתתתת. לחשוב שרק עכשיו שבאמת התחלתי לדבר , עכשיו זה מרתיע, מביא את ההרס, השתיקות הפנימיות נפרצו על ידי מולו , זה מה שהפך אותי לחשופה ופגועה כזו, ועכשיו .. לא מסוגלת להתמודד עם הבלגנים שהוא משאיר בי לבד, עכשיו אני בהתרסקות פנימית עצומה , הכל ככ שורף.. ככ כואב.. אז שרדתי הודות ליכולות הקוסמיות שהיו בלי לא להרגיש , והיום החיבורים עם הקצוות הפרומים זה מה שממוטט אותי לחלוטין. לעזאזל איתו . לעזאזל איתי. עם התלות וההזדקקות המטורפת שבי לדמות ה- נוכחת שלו. לעזאזל איתו שהזממין אותי להתקרב אליו, להפתח .. גודל הציפיות גודל האכזבות. זה משבר עצום בי אודי. הבור העמוק הזה של ההזדקקות הרס לנו את הכל. והוא.. הוא חזר להיות בתוכי האבאמא הפוגעים שלי. הוא היה מעביר מסרים סותרים . מבלבלים. כן .. אני בטוחה. חשבתי שהקשר שלנו יציב ובטוח. לחשוב שהתאמצתי ככ .. לתקשר איתו בכל ערוץ תקשורת שרק היה אפשרי.ניסיתי להרגיש מחוברת לנוכחות שלו מרחוק , היא זו שחיברה אותי לחיים. אבל הוא.. רק הראה לי עד כמה אני בתוך בועת אויר , וזו אתמול התנפצה. להקיא מעצמי. בחיי אודי, שהתאמצתי ולקחתי סיכונים מטורפים להיות שוב בעבר שלי. בכאב. התאמצתי ככ לא להתנתק. להתחבר . להרגיש . חשבתי שהוא שונה. שהנוכחות האנושית שלו באמת אמיתית. טעיתי. בגדול. ואין בי מקום יותר לפגיעות. נשברתי. פוווווווו אחד ו... כל מה שחשבתי שיש לי נעלם. שרית

הי שרית, כן... זו ככל הנראה ברירת המחדל שבך פנימה לראות אותו כך, שהוא "כמו כולם" מפעם. ואוף, גם כשיודעים שזה טרנספרנס האוטומט נוחת שוב ושוב באותו מקום... רציתי עוד לומר, ואולי כדאי לחשוב אם יש בכך דבר מה - שיכול להיות שיש נטייה יותר חזקה לראות את המטפל באופן מוקצן יותר שכזה ברגע שהוא מנסה להעביר אלייך קצת יותר אחריות, לרבות האחריות להיות קצת יותר מיכל קיבול וספיגה לעצמך. ובעצם, כך המטפל מנסה ללמדך בהדרגה, לאט לאט להגדיל עצמאות נפרדת ולהקטין תלות יתרה. מקווה שבמרחק זמן ובראייה שהיא קצת פחות נקודתית ואולי קצת יותר ממעוף לווייני כזה, מלמעלה, תוכלי לראות שיש שם משהו. אחר. טוב ובונה וקיים ואמפתי. סוריקטה

סוריקטה יקרה .. המילים שלך נמצאות איתי כבר כמה ימים , מילים שנופלות בי ובהחלט מאפשרות עוד קול מבחוצ / התבוננות אחרת , אני עוברת ימים לא פשוטים .. אבל כולי תקווה שבאמת אצליח לראות את המשבר אמון ביננו כמשו מצמח.. בונה ואכפתי לי ולתהליך שאנחנו עוברים . אעדכן בהמשך. תודה שהיית כאן לידי . זה בהחלט לא מובן מאליו. שרית

שלום, אני בן 30 נשוי ואב ל 3,ולאחרונה ניתקלתי בתופעה ממש מוזרה שאיני יודע למה היא קשורה ואני מנסה את מזלי פה כי לכאן זה הכי נראה לי קשור. לפני 4 ימים שכבתי במיטה ולידי שכבה אישתי.שוחחנו ולאט נעצמו עיני.לפתע שמעתי רעש ממש חזק וצורם.התעוררתי לגמרי...אבל לא יכולתי לפקוח את עיני ולא יכולתי לזוז.הייתי ער לגמרי.לקח לי כמה שניות להישתחחר מזה והייתי קצת לחוץ.אישתי אמרה שלא חלפו יותר מ 2 דקות מהרגע שעצמתי עיניים עד שפתחתי אותן מבוהל. זה היה אמיתי מידי מכדי להיות חלום רע. היום בבוקר התופעה חזרה על עצמה בצורה קצת שונה אבל עם תסמין דומה.רעש צורם תוך כדי שינה קלה במיוחד(בנסיעה) בלי יכולת לזוז או להגיב.שוב זה נמשך מספר שניות קצר ונעלם. שוחחתי עם חבר שהוא רופא כללי שסיפר לי על LOCK IN SINDROM. האם יתכן שזה קשור? זהו,אני קצת מודאג מהעיניין ותוהה מה לעשות. תודה.

אני מוכרח לציין שאתה ראוי להערכה ענקית על הפורום הזה!!! תודה!!!

לילה: מזה יומיים יורד גשם. מן השמים יורד גשם כלשהו, אפור וקר, בצבע הנשמה, בצבע הטורד את הנשמה. מזה יומיים. אני עצוב מרוב תחושה, ואני מהרהר בכך מול החלון ולקול המים המטפטפים והגשם היורד. מועקה בליבי וזכרונותי הפכו למדאובים.ללא עייפות, וללא סיבה לחוש בה, יש לי רצון גדול לישון.... הייתי מאושר אילו יכולתי לישון. זו דעה של הרגע הזה, כי אינני ישן. הלילה הוא משקל עצום מאחורי מחנק השמיכה האילמת של חלומי. יש לי קשיי עיכול בנשמה. ראשים גדולים של מפלצות בלי הויה צצים מבולבלים ממעמקי מי שאני. .. (ספר האי נחת) בוקר: הגשם ממשיך לזעוף בחוץ. עוד יום בו מול המראה בחדר האמבטיה אשטוף את עיני מחוסר שינה וממבט הזוי. אהדק את כולי אל עצמי - אם אצליח למצוא. אחפש את הילדה הקטנה במי שמשתקפת במראה, שתבעט, שתצרח. אם אצליח למצוא אותה איזה פעמון קטן יצטלצל באזני, רעש רחוק. אמרח ליפ גלאס של חיוך אשה נחמדה. מבט אחרון במראה לבחון אם אין מפלצת מבולבלת שמציצה מתחת למסיכה של האשה היפה.

היי אודי, אני מסתכלת החוצה דרך החלון ורואה שהעולם ממש ממרר בבכי..גם אתה רואה את זה ?? כולם בוכים..העלים מזילים דמעות שקופות שזורמות להן וסוללות נתיבים על גבי נתיבים לאורך הגזע.. אתה מסתכל ורואה אותן מתערבבות עם זרם מים מלמעלה... וואוו..איזה דמעות ענקיות.. נראה כאילו יד נעלמה קדחה שם חור ..מי קדח חור בשמיים ??? מי הצליח לזעזע ולהרעיד כך ???איזה פלאש..את מי השמיים מצלמים ?? וואוו איזה רעש..ואולי השמיים מצלמים את העולם כדי שישאר למזכרת בטרם יחזירו את המצב של תוהו ובוהו...??? וואוו איזה בלגן...העולם ממש הפך למערבולת אחת גדולה...אולי העולם הולך לטבוע ??? אודי ,אתה חושב שהעולם יטבע?? העולם כך ימחק פתאום ??? אודי, אני מפחדת...סתכל..גם אתה רואה איך שמיכה ענקית מכסה לפתע את כל העולם ???? ..אני נחנקת.. אין אוויר.. העולם השתגע ??? אודי..תקשיב..מתחילים להזרק לפתע מלמעלה המוני אבנים קפואות..איזה רעש.. איזה פחד..למה השמיים כועסים ??? אודי ,אני מפחדת...העולם נגמר ????

מצטרפת בפה מלא לבהלה שלך במבי גמני חושבת שהעולם עומד להגמר, זה מפחיד נורא!!! אני חושבת לעצמי מידי פעם ש.. מענין מה יכול לקרות אז, כשהעולם יחרב? כמו בתקופה ההיא.. שיותר רציתי למות מאשר לחיות.. אז בחרתי להיות סקרנית לגבי המוות.. (טוב, זה היה אקט די מסוכן) בהרהורים שלי על עולם חרב אני מוצאת כי אני מחפשת לדעת מה יהיה אז.. זוהי הדרך היחידה בה אני מוצאת בסקרנות פתרון רגעי להרגעה.. אודי..? יש לך גם מחשבות על הסוף?

במבי יקרה, ראשית, קראתי את מילותייך אליי למטה ואמרתי בלבי: ב-ד-י-ו-ק. ראי איך זה שבמצבים מסוימים אפשר להזדהות כל-כך עם אקלים ומזג אויר... ואיך האדם הקדמון חשב שכל רעם הוא התגלמות זעמו שלו. כל רעידת אדמה וליקוי חמה וליקוי לבנה, ורוח ושמש ובצורת ושיטפון. והיה מזדהה וקושר אליו את תופעות טבע. חרד עד מאד מהרס ומוות עשה לעצמו אלילים, ניסה להשיג שליטה. הא, ואז, אז בא מישהו ועשה אינטגרציה - אלוהים אחד :-) לא שהמוח שלנו ממש שונה, אבל אנחנו יודעים ומבינים יותר. לפעמים זה יכול לעזור. והנה, בשבילך, קישור לסרטון מוכר וחמוד: http://www.youtube.com/watch?v=y0gbvAmkqC4 שלך, סוריקטה

היי סוריקטה, כשכתבתי על מזג האויר עין ואוזן ימין שלי היו קשובים למתרחש בחוץ אך עין ואוזן שמאל שלי היו קשובים לחלוטין לכאוס הפנימי שאני מתחילה להרגיש... מחר בערב הפסיכואנליטיקאית שלי נוסעת לשבועיים וחצי ואני מרגישה ש"אין סוף העולם שמאלה "העולם עומד להגמר... הרגשה מעין זו מוכרת גם לך ??? ההרגשה של קץ העולם ??

לפעמים נדמה שכל מה שאני צריכה זה שמישהו יכריח אותי לקבל טיפול (פסיכולוגי תרופתי) , שיאשפזו אותי בכפיה.. שייאלצו אותי לא לעשות, כדי שאפשר יהיה לעשות..שישתקו אותי שיכבלו אותי ואולי שימיתו אותי??... כדי להחיות אותי מחדש.. שאי אפשר לתקן, צריך להרכיב מחדש.. ואולי אין טעם גם בכל זה כי ממילא צריך ליצור מישהו אחר לגמרי... אז אוותר - אתן את חיי לבעל/ת פוטנציאל חיים גדול יותר.. באמת הייתי מוותרת..לו רק ניתן...

השנה חויתי טראומה קשה שגורמת לי להתקפי חרדה שבמהלכם אני משהזרת את הארוע במלל ורבלי וגם הוא רץ לי כמו בסרט בראש . רוב שעות היום בעבודה ובבית ובצפיה בםלויזיה הארוע הקשה שעברתי לפני 10 חודשים לא מרפה ממני זה פגע לי באיכות החיים . רופא פסיכיאטרי נתן לי כדור ציפראמיל 20 מיליגרם האים הטיפול טוב רק התחלתי אותו השבוע . תודה מצפה לתשובה דינה לוי

שלום רב לך דינה נראה לי כי הטיפול התרופתי שקבלת אינו מספיק, רצוי חשוב וכדאי לשלב גם טיפול קוגניטיבי התנהגותי cbt בשילוב שיטת הביופידבק ושיטת הemdrאשמח לקבל ולתת יותר פרטים.במקרים דחופים ניתן לטלפן אלי לנייד 0546670570 תודה על פנייתך בברכה חמה ד"ר יגאל גליקסמן

בעלי סובל ממחשבות טורדניות שמובילות אותו למצבי דיכאון עקב טראומה שחווה לאחרונה אכן התופעה מטרידה ומעיקה, אבל לא ברמה של דיכאון קליני וגם לא ברמה של התקפי חרדה. השאלה היא (אם תוכל בבקשה להסביר כאן בקצרה) באיזה שלב (ובאיזה אופן) שוברים את המעגל המחשבתי הזה שמקורו בפחד, שמוביל למחשבות טורדניות, ומשם לתחושת ספק "כללי"(חוסר בטחון קיומי?) וחוזר חלילה. תודה

שלום רב לך שולה, בהמשך לפנייתך ועל פי תאורך הטיפול עליו אני ממליץ הוא קוגניטיבי התנהגותי בשילוב שיטת הביופידבק. מדובר בטיפול ממוקד מטרה וקצר מועד. אשמח לקבל ולתת יותר פרטים במידת הצורך גם בנייד שלי 0546670570 תודה על פנייתך בברכה חמה ד"ר יגאל גליקסמן

אבל לא?!

שלום, הופנתי דרך רופא מומחה באיכילוב לטיפול פיובידבק בפי הטבעת. היכן אני יכולה למצוא מטפל טוב באיזור המרכז? האם ניתן לעשות דרך הקופ"ח? היה לי קשה למצוא תשובה דרך האינטרנט... תודה מראש.

שלום רב לך שני המלצתי היא לפנות למרפאת האורוגניקולוגית בבתי החולים איכילוב או תל השומר לצורך טיפול באמצעות ביופידבק מתאים. בהצלחה ד"ר יגאל גליקסמן

יש בי גם וסוג של שתיקה... צלילי החליל מתנגנים להם בערגה, מעשנים את סלוני החמים והנעים.. אני מתנדנדת .. מניעה את גופי קדימה ואחורה.. בעדינות.. באיטיות מעוררת השראה... כולי מטושטשת.. נפשית. הגוש בגרון גדל... עפעפי נחות להן כמעה, כולי רפויה.. בתנועה פנימית.. מתנגנת.. יש בי כל כך הרבה.. עמוס בי. קונפליקטים מרקדים בתוכי. אני נסערת ורגועה בו זמנית.. מעורסלת בתוך עצמי ועצובה.. וגם מאוד שמחה.. יש לי בית.. וכרית.. טוב לי, גם כשרע לי, אני זוכרת שטוב. אין בי הרבה מילים להביע את השבת שהייתה.. יש בי הרבה שתיקה. וגם זה בסדר.. וגם קצת לא... אני רוצה לשבת לידה, לתת לדמעות לזלוג.. ופשו לבכות. אולי קצת ללטף את היד.. והנה עולה לו הבכי שניסיתי לדחות קצת, מקודם... והחליל ממשיך לנגן, מעין קול בכיה.. (((איזו מוסיקה יפה..))) זה גם קשה לרצות לחיות, לתת לצורך להיות נאהב - לחיות בנו.. גם טוב :) כואב לי לרצות אותה. קצת מאוד... אודי, מסכים להביט בי, אולי לנגב לי כמה דמעות..? שבוע טוב לכולנו אנשים עדיני נפש.. נמסטה ~נילי~

זה בנוסף ובהמשך למה שכתבתי. אודי!!! אני לא יכולה כבר. אוף. לא יכולה! נמאס לי שאני תמיד רוצה את מי שלא רוצה אותי. פתאום אני מסתכלת על עצמי וכל מיני דברים רעים מתחילים לעלות בי!!!! וזה ממש חבל.. כי באמת אני מקסימה. למה אוהבים אותי ע גבול מסוים?? כואב לי מידי פה. אני מנסה למצוא פתרון איך להרגע, אולי בקבוק חם (של מבוגרים ;) ) .. אבל זה די רגעי.. אודי? מה יהיה? מי יהנה ממני??? :( (ועוד פרצוף עצבני) ~נילי~

בת 26, ויש לי בעיה שמציקה.. הייתי רוצה למצוא טיפול מתישהו אבל לא מגיעה לזה. אני לא יכולה להיות לבד. הורי התגרשו כשהייתי בת 12, אבי פשוט קם ועזב, עד היום איני בקשר טוב כלל איתו. יש לי חרדת נטישה ופחד נוראי להיות לבד שגורם לי לוותר על עצמי. יש לי גם חרדה חברתית לא קלה, מה שגורם לי לא להצליח לרכוש חברים טובים וכל זה גורם לתחושת בדידות נוראית שאין אף אחד בכלל. ככה יוצא שכשאני במערכת יחסים, למרות שאיני אוהבת את האדם שאיתי, קשה לי לעזוב, קשה לי להיות לבד. אין לי את מי לשתף ועם מי לדבר ויוצא שבן הזוג ממלא לי את החללים האלה. בשמונה-תשע השנים האחרונות מעולם לא הייתי יום אחד שלא בקשר. כל הזמן אני יוצאת ונכנסת מקשרים ארוכים בממוצע 2 וחצי-3 לקשר. הקשרים אצלי כמובן מתחילים בחפיפה בין אדם אחד לשני, כשיש לי מישהו חדש שנותן תחושת רצינות והתחייבות- עד שאני מבינה מהר מאוד שוב שזה לא זה ולא יכולה לצאת מהקשר.. אני כבר עייפה מהמצב הזה, רק מרצה אחרים ולא את עצמי, ואם אעזוב אותם אשתגע עם הבדידות שלי. אין לי חברה אחת קרובה בכלל, הקשר עם משפחתי ממש לא טוב, אפילו התקשורת עם אימי לא טובה ממש ואין הרגשת חום וקירבה. אם אהיה רק עם עצמי כל היום לא סביר שאחזיק כך הרבה זמן. בדידות זה לא מצב טוב לנפש. קשה לי לצאת מהלופ הזה, וקשה לי עוד יותר לבקש עזרה שזה נגזרת של החרדה חברתית בין היתר, לא יכולה להרים אפילו את הטלפון לבקש עזרה ולקבוע תור לפסיכולוג/פסיכיאטר. ייעוץ? הכוונה?.. תרופות? :) המון תודה מראש על היחס..

שלום , אני בחור בן 20 עם בעיות של חרדה ותחושת עצבות מוכרת מילדות.התלוננתי בפני רופאי על בעיות של ראייה, כלומר תחושה שהתמונה עם צבעים חזקים , כמו לדוגמא שמישו מקבל מכה חזקה בסרט ומתעורר ככה עמום בלי יכולת ריכוז והרבה צבעים נזרקים לו לעין מה שמקשה , ואפילו בעיני הצופה באותם רגעים בסרט את על תחושת ההתמצאות,ונותן תחושה מוזרה של ראייה לא נוחה ואף מוזרה, זהו חלק מהחיים שלי, זה מקשה עליי בקריאת ספרים שאני נרתע לחלוטין כמו גם צפייה בסרטים.שאלתי היא מצד אחד התופעה תמידית ומלווה אותי ולכן יותר קשה לחברה לאותם תסמינים של דיסוציאציה שכתבתי , אך אין דבר דומה בשאר התחומים , עשיתי סיטי ראש שנמצא ללא משו חריג בנוסף עשיתי בדיקת מיקוד ראייה ובדיקת עיניים מקיפה.אילו דברים הקשורים לתלונות על ראייה קשורות לדיסוציאציה, אם תוכלו לזרוק לי כל דבר אפשרי שאנשים אומרים או שידועים לכם זה יעזור לי למצוא את הדומה והשונה, האם דיסוציאציה יכולה להפוך לדרך חיים ?ולא רק במקומות מאיימים וספציפיים?תודה רבה, אמח אם תענו לי בפירוט על בעיות ראייה ואובדן תחושת המרחב ובעיקר ההתמצאות הלקויה הנובעת מהקושי החזותי , אשמח .טל, אני ממש הופך לאובד עיצות מיום ליום, ומאבד תקווה.

ד"ר גליקסמן הנכבד, אני רואה חובה נעימה לעצמי להודות לך ולהביא בכך גם לידיעת ציבור הגולשים כי איבחונך המדוייק של בעייתי וטיפולך הממוקד פשוט איפשרו לי להמשיך במקצועי ותפקידי כטייס קרב. המילה שיכולה להביע את הערכתי אמנם קצרה ( בת 4 אותיות) אך יש בה הכל. ת-ו-ד-ה !!! צחי

תודה על תודתך צחי. בתקווה שאתה ממשיך ליישם את שלמדת בהצלחה. בברכה ד"ר יגאל גליקסמן

hi udi my laptop is english so thats the reson i write in english. i am 44 and from the ege off 28 i am living in this hell called depretion and angzaiety actually its ruined my life could not build anything or to function normally for so long.....the problem is that i am inteligent and nicelooking and couse off this thing i just dont functionning well in life i am taking antidepresant drugges on a daily bassis ,just the strengh to live is not there stongly like others....and been there for so long also made me so tird....dont know why got it and why cant bee normal or what ever u may callit......its the feeling off been frozen in time so......dont even know what to ask u just wanted to start a dialog thankes for lissening gali

ערב טוב. לצערי, אין לי אינטרנט, ולכן אני אני לא יכולה לצפות בקישורית שהצעת לי. אך אעשה את זה בשלב מסוים. לשאלתך, על מה ולמה אני מתענגת, ומה באמת הייתי רוצה? אתן לעצמי רגעי חסד אחדים, ואחשוב מעט על השאלות המפתיעות שלך. בדר"כ, אין לי בעיה לשלוף... כל תשובה/תגובה מיידית. והפעם, משום מה.. אני מאפשרת לעצמי זמן להרהר... ..ואולי מאחר שהתשובות לא באמתחתי... ...או אולי הן קשות מדי... ..כי כשהן נכתבות כאן באתר, הן משמשות כמראה שקשה יותר להתעלם מהן. אך דבר אחד בטוח, ומטריד: אני באמת הולכת בדרך של פגיעה בעצמי, - במקום צמיחה או אפילו עמידה במקום. וזה בהחלט לא מלבב. לא כן? תודה לך.ושבת שלום. (אגב, אתה שומר שבת?... כי פניתי ביום שישי בערב...) איריס.

הי אודי, ניסיתי כבר כמה פעמים היום להניח כאן כמה מילים, אבל כל פעם מחקתי הכל. נעשיתי מאוד פרטית לאחרונה, ואולי זה גם חלק מהקושי שבגללו ניסיתי לכתוב.. זו תקופה קצת לא קלה, ונדמה לי שהיא רק תלך ותעשה קשה יותר.. מסכים רק לקרוא את המילים ולחשוב על זרה כמוני לרגע..? היום היה משבר גדול.. מבט טוב יהיה הרבה מאוד.. סוף שבוע נעים, עם המלצות לטיולים בתחילת השבוע הבא.. לילך

יש בצבוצים של דכדוך ויאוש. לא בא לי להיות בשום מקום... זה קשה. אני רוצה להרים טלפון למישהו, לדבר קצת, להיות קצת עם מישהו ולא לבד, אבל אני לא במצב רוח שיודע לדבר או להיות ביחד. לא בא לי. מן לבד שהולך ומתגבר, הולך ומתבצר. לא תמיד זה נראה כך, כלפי חוץ אני .... לא, גם כלפי חוץ אני לא במיטבי. הסתכלתי על עצמי במראה ביומיים האחרונים ולא לגמרי זיהיתי. נראיתי מבוגרת יותר- לבנה מדיי עם עיגולים שחורים מטורפים מסביב לעיניים. אני נראית חולה ועצובה. היא הזמינה אותי לבוא אליה ביום נוסף השבוע ולא רק ביום הקבוע שלנו. ראתה שאני מדוכאת עוד לפני שהספקתי לפתוח את הפה ושאלה אם ארצה ואוכל להגיע ולדבר שוב. זה קצת מפחיד לבוא שוב.. היא קצת מצילה אותי, אני חושבת.. ובמקביל זה מפחיד זה פינוק להגיע פעמיים בשבוע, בפרט כשאני יודעת שזה מחוץ לשעות העבודה המקובלות שלה, שהיא עושה את זה בשבילי. אולי בגלל זה אני באה, כי זה עוזר לי וכי זה כמו התכרבלות בחיקה, זה שהיא עושה את זה בשבילי. היא רוצה שאבוא אליה שוב... אתה יודע כמה מעט אנשים רוצים בזה לאחרונה..? אני לא רוצה לדבר יותר. אמרתי די.. מחר יום ארוך ומפחיד, ואני טובעת בעבודה ומקימה חומות מול ההעדר. עצוב לי בפנים, עצוב לי בחוץ.. לא מוצאת לי בית. ביי בנתיים.. ל.

... כחתולון שהתרפק חלושות על דלת, ובכפותיו הרכות חרש נגע קלות. ביקש להיות קשובים כל-כך. וחשש. לילך יקירתי, קשה לי לראות אותך כך נשמטת, תלושה, מיותמת. החוייה אל מול דלתות אטומות או נטרקות - מעליבה, מפלחת לבבות. אשתדל לא להכביר במילים. סומכת עליך. עליה. על הקשר. על השיתוף ביניכן. המגע העדין. המדויק. תקוותי שיהיה מקום לעצב. העצב בסה"כ טוב יחסית. מרגיש. והעצב מזמין קרבה הרבה יותר מן הכעס ההודף. מאמינה שגם האור והניצוץ הילדי הזה שבזויות העיניים ישוב. הוא ישוב. כמה זמן שייקח לו. הוא שם. והלוואי שהבהלה תשכך. שיימצאו מרווחים נכונים. ובבוא העת - ימים רגועים יותר. מגיע לך. מגיע גם יותר מקצת... הידעת שלסוריקטות יש עיגולים שחורים מסביב לעיניים (גם לי :-) ) ובעצם רציתי לומר, ומקווה שמותר, שזוכרת וגם זכרתי, שאז, באותו יום, שבע ואחת הן שלושים ואחת. ונזכרתי, שוב, במשפט הפלאי של א היקרה שלך "בואי נתחיל במה שאולי לא נספיק היום"... נראה לי שזה נורא חשוב. תמיד. ועכשיו, אולי, במיוחד. איך עושים בית מבפנים... החזיקי מעמד, סוריקטה

סוריקטה יקרה מאוד, מרגישה כמו חתלתול תשוש... כמה רוך יש בדימויים שלך תמיד.. (תודה). כמה קשה היה לי, בפגישה הנוספת שלי עם א... המילים שלה פלאיות, נוגעת ומבינה אותי בדרך מאוד אישית ושקטה, אבל השבוע לא היו לי מילים לומר לה. שתקתי כמעט בלי הפסקה,.. נכנסתי לאיזה טראנס של התנשמויות כבדות. עצמתי עיניים חזק-חזק, דמעות נלחצו בכוח החוצה, וצללתי עמוק-עמוק פנימה, מרגישה את בית החזה עולה ויורד מהר מהר. לא היו לי מילים כבושות שמלמלתי לעצמי בראש ולא הצלחתי לומר, וגם לא חשבתי על שום דבר... פרט למילה הזאת, זאת שכתבת בכותרת.. (איך ידעת?) היא רכנה קדימה והתרכזה בי חזק.. זה קצת מוזר להיות עם מישהו כמו שאתה כשאתה עם עצמך. אמרה שזה יקר לה.. והאמת, גם לי זה היה קצת. אבל גם מאוד קשה. אמרה, כשהכל נרגע בי ושבתי להיות מוטלת תשושה על הספה, שהיא מרגישה כאילו יצאתי ממסע היפנוטי. שאלה איך אני מרגישה. לא הרגשתי הרבה, מן התרוקנות כללית- של מילים ומחשבות- וגם את ידי הימנית הרגשתי קצת פחות מבדרך כלל. הגוף דגדג קצת, כמו כשיש חום גבוה.. היה לי קשה.. לא יודעת איך אפגש איתה שוב בסוף השבוע בלי להרגיש מובכת מדיי. מנסה לדמיין איך נראיתי אז.. כמה מרחיק זה אולי היה, כמה מוזר או לא קשור פתאום, כמה התכערתי אולי בעיניה ונעשיתי שונה... והקישור ליום ההוא, (שמונה ואחת.., איך ידעת?? סוריקטה, איך ידעת??).. הקישור ליום ההוא נכון ומדויק. הבדידות בימים כאלה מתעצמת, ואני מתרוקנת ממשמעות.. אני לא מרגישה שייכת, לא מוצאת לי בית, ולא מבינה למה אנשים הולכים לעבודה כל יום.. זה לא משהו ששוה לחיות בשבילו, וכשאין שום דבר אחר, זה מרוקן את הכל. מילים כלליות.. לא חשוב.. אני מרגישה שאת מבינה. כל כך הרבה דברים את יודעת להבין. או אולי יודעת להרגיש. תסכימי לקבל חיבוק? תודה רבה שבאת לשבת לידי קצת.. זה מאוד יקר לי.. לילך

היי אודי, לפני מספר שבועות התקבלתי לעבודה חדשה. על פניו, עבודה נפלאה בשבילי. גם המיקום, גם האוכלוסיות, גם הסביבה המקצועית. לא הייתי בטוחה שאני רוצה את העבודה בכלל, קצת נדחפתי אל הראיון ע"י כוחות חיצוניים. רצה הגורל, והם קיבלו אותי... ואז הגיע שלב הבירוקרטיה. הם רצו טפסים, המון טפסים. ודחיתי את זה. כל פעם קצת. כבר ידעתי לזהות שמשהו בי מתנגד, ואפילו אמרתי למטפלת שאני לא רוצה להתחיל לעבוד, אבל איכשהו השיחה לא התפתחה ליותר מזה. לפני כמה ימים הם התקשרו, וצעקו עלי. איך עוד לא הסדרתי את ענייני הבירוקרטיה. ולא נתנו לי לדבר בכלל, וניסיתי להסביר גם שחלק מהטפסים התעכבו שלא בשליטתי (מה שנכון, אגב). ושאלו אותי בכעס אם אני בכלל רוצה את העבודה הזאת, ועניתי שכן. כן נחרץ. ובפנים היה לי ריק ועצוב. מאז אני רק רוצה להעלם. כולם כל כך שמחים בשבילי על העבודה הזאת, ואני לא מבינה למה אני לא. היא הרי בדיוק מה שרציתי... מפחדת שקילקלתי משהו, בלי לדעת בדיוק מה. מפחדת שהם מתחרטים על הבחירה שלהם בי. מפחדת... איך מיישבים את הפערים האלה בין החוץ לפנים? איך אני אמורה לדעת מה אני רוצה? (למרות שיש לי תחושה שלא משנה מה אני רוצה אני הולכת להתחיל לעבוד שבוע הבא). ומה שלומך אתה? נועם

ובנתיים הכל הפך גרוע יותר, ואז גם טוב יותר. כאילו אי אפשר היה להגיע לשום מקום לפני שאעבור בתחתית. סוף שבוע קשה עבר על כוחותנו, אבל אפשר בזהירות להגיד שהסערה חלפה. עכשיו נותרו גשמים מקומיים, ואיתם, כבר קל בהרבה להתמודד. בכיתי ובכיתי היום אצלה. כמה חום אפשר להעביר במבט. לעולם לא אבין איך היא עושה את זה. הולכת לישון עם תודה פשוטה על עצם קיומה, על שיש מי שמותר לי להרגיש הכל איתו. כל כך לא מובן מאליו... (סיימתי עם החלק הבירוקרטי. מתחילה לעבוד שבוע הבא...) תודה גם לך, אודי. נועם

הגעתי לקצה ולא יכולתי לא היה דבר שיעצור בעדיץ בתוכי ? ההרגשה? של כלום ושאיו לי יותר שהכל כבר נגמר. ולא עוזבים אותי המראות וההבזקים והכאב הפיזי והתהליך האיום הזה שב ומנקר ואינני יודעת מה לעשוץ שמישהו יעזור שמישהו יכריח אותי לעזור לעצמי שהשבת ......תהיה.

שלום רב אני רוצה לשאול שאלה לגבי חבר שלי. חבר שלי, בחור בן 28 נמצא כרגע "במלחמה" עם עצמו. כל חייו הוא היה אדם שפוחד ממחוייבות ובורח ברגע שהוא נשאב לתוך המחוייבות. אם זה בעבודה, מערכות יחסים, משפחה, חברים וכו'... הוא מבין שלברוח זה לא הפתרון, הוא יודע שהפחד שלו הוא פחד שהוא לא רוצה. לאחרונה הוא הגיע להבנות שזו לא הדרך והחליט לשנות את חייו. אני יודעת שהוא עובר תהליך מאוד מאוד לא קל ושנורא קשה לו. לדוגמא- הוא החליט שבכל בוקר הוא מתעורר מוקדם לעבודה (יש לו אפשרות להגיע מאוחר) אז הוא קם בכוח למרות שמרגיש שזה לא הוא, הוא לא אותו אדם שיתעורר ממש מוקדם ויצא לעבודה. כנ"ל לגבי כל מה שנמצא סביבו, הוא מאלץ את עצמו לפעול האחריות, למרות שלא מרגיש שזה טבעי. איך אני יכולה לעזור לו ואיך הוא יכול לעזור לעצמו? איך הופכים תהליך כזה לפחות קשה? הוא טוען שהוא מרגיש שהוא לא יודע מי הוא, מה האופי שלו, במה הוא נלחם ולמה הפחד הזה קיים. ואלו שאלות ותהיות שמאוד מבלבלות אותו בימים האחרונים. אני הצעתי לו ללכת לטיפול, אבל נדמה לי שהוא עדיין לא שלם עם עם המשפט "אני אלך לפסיכולוג" אז אני לא רוצה ללחוץ עליו.. אולי זה יבוא לבד. אבל כרגע- מה ניתן לעשות? כיצד אני עוזרת לו להרגיש יותר טוב בתהליך הזה ואיך הוא יכול להקל על עצמו? אני מאוד מאוד אשמח לתגובה תודה רבה רבה מראש

שלום, מבקשת המלצה על פסיכולוגית/יות קלינית באיזור המרכז.

רציתי לדעת האם הדחינות זה בעצם פעולה של התת מודע היות שעצם החשיבה לבצע משימה כול שהיא מפעיל אלמנטים בלתי נשלטים במטרה להכשיל את ביצוע המשימה כמו דחף לעשות צרכים בהפרשי זמן בלתי הגיוניים. הדחף לישון, ברגע אחד הופכים להיות עייפים. הסטה מחוונת מהמשימה לדברים אחרים. כרגע אני בודק אפשרות לעקוף את הבעיה

הי אודי, תודה שאתה פה כשאין מקום אחר להניח את הראש,היית לי לעזר רב בתקופה האחרונה. היתה לנו פגישה היום,המשבר אמנם עוד לא מאחורינו,יש בי עדיין הרבה כאב וכעס,אבל אני נשארת,נראה לי שאנחנו בכיוון הנכון. פעם כתבתי פה הרבה בשם אחר(הייתי די קבועה פה) ,אבל כבר שנתיים וחצי (מאז שהתחיל הטיפול) לא הייתי צריכה להתפזר הבאתי הכל לטיפול. אז להתראות בינתיים,מבטיחה להציץ מידי פעם ולהעזר ברגעי משבר.(בתקווה שלא יהיו הרבה כאלה). תודה ולילה טוב,אביב.

לבקש כמה מילות עידוד בלי להצטרך להשתמש בכמה שלי.... תודה

אין לי יותר עצמי, איבדתי קשר עם מגדל הפיקוח, אין לי יותר שום מרחב משלעצמי. אבל באופן תמוהה הצד הקוגניטיבי הולך ומשתפר. לא הזכרון. יכולת העיבוד והסקת מסקנות. לא מצליחה ליישב את הפער הזה בין להיות כלום בשביל עצמי לבין היכולות הגבוהות שבאות לידי ביטוי בחוץ וגורמות לי מבוכה רבה. מבקשים ממני כל הזמן לקרוא את החיבורים שלי באוניברסיטה ואני אף פעם לא מבינה איך אני כותבת מסמכים כאלה איך אני מצליחה להבין כ"כ הרבה אני לא מבינה. ואני תמיד אומרת לעצמי שזו לא חוכמה גדולה כי האקדמיה הרי מתעסקת במילים וזה הצד החזק שלי אז תמיד אוכל להביע את עצמי טוב. וכל הזמן ההפתעה הזו של המרצים והאמונה הגדולה הזו שלהם בי. אני לא מנסה להתבלט ואני בולטת. זה כמה רגעים קטנים כאלה של זוהר של תחושת חזרה לחברה האנושית, של מפגש עם מציאות ולא ספקולציות מפלצתיות אודותי, ואז הכל נגמר כשאני באה הביתה. אני מוחקת אותי. לא קיימת יותר. מוות. אודי יכול להיות שאני באמת כזו חכמה? למה כולם כל הזמן אומרים לי את זה. איך זה יכול להיות? לפעמים ההבנה שלי מבהילה אותי. מפלצת קוגניטיבית. אולי אני לא חכמה באמת אלא רק נראית ונשמעת ככה. מתחזה.

היי אודי, כבר די הרבה זמן שאני מתלבטת אם לכתוב או לא. אני מרגישה צורך, אבל גם נורא קשה לי. אני לא מצליחה להתנסח נכון וטוב. אני חושבת שנוצר איזשהו משבר. בטיפול. אני לא יודעת, אולי המילה משבר גדולה וחזקה מידי. אבל בהחלט קרה שם משהו לא טוב. הייתי במצב די מצוקתי, ובתוך זה היא אמרה לי שאני משחקת. איתה. אולי בה. והיא אמרה עוד דברים. הרבה דברים. שהיא טוענת שלא שמעתי נכון, או לא שמעתי את הכוונה האמיתית שלה. אבל שמעתי את המילים משחק, מניפולציה, לוקחת. וכולן כמובן התייחסו אלי. יצאתי מאוד שבורה מהפגישה, מאז כבר עבר כמעט שבוע. במהלך הזמן דברנו בטלפון, ואף נפגשנו שוב. היא טוענת שכשהיא אומרת שאני משחקת, היא מתכוונת למשהו אחר לגמרי ממה שאני שומעת. אפילו הזכירה את ויניקוט. היא לא מתכוונת שאני משחקת בה. אבל אני משחקת שם בטיפול בפגישות. העניין הוא שהדברים הם כבר בתוכי. אני לא מצליחה לחשוב על אפשרויות אחרות.מבחינתי היא חושבת שאני משחקת בה, מניפולטיבית, לוקחת ממנה דברים. ואני לא יכולה להתמודד עם זה. זה כאילו שהיא אומרת שבמשך שש שנים הכל היה משחק שלי. שכל הרגשות, התחושות, הרצונות, הנסיונות והמעשים שלי - הם כולם היו חלק ממשחק. אני לא יכולה להתמודד עם זה. ועם זאת, אי כן אוהבת אותה וכן רוצה אותה וכן צריכה אותה. ושני הדברים לא מסתדרים לי ביחד. זאת אומרת, הם מסתדרים יחד, אבל זה יוצר בלגאן מטורף בתוכי, וגם ככה אני "במצוקה" כמו שהיא אוהבת לקרוא לזה, כבר כמה ימים. אני מרגישה שאני לא מסוגלת לדבר איתה, ובטח לא להתקשר אליה - דבר שהיה מאוד מקובל, ועליה עדיין מקובל. אני מרגישה פתטית. מפלצתית. מניפולטיבית. מפלצת איומה ש.. שצריכה למות. אני יודעת שהכל כאן מבולגן ולא ברור וסליחה על זה. אתה לא חייב להגיב. יודעת שקשה איתי מידי. סליחה.

ואם אני לא מסוגלת ו או מצליחה ליצור מרחב מספיק? זה כאילו הכל הפך להיות כדור שלג מאוד רציני, שממשיך להתגלגל ולגדול. ולרמוס. כל דבר שבדרכו-אותי. אני יודעת שאני במצוקה ואחת אמיתית. אם חל שיפור בחודש האחרון מבחינת פגיעה עצמית שעלה לי בהרבה מאמץ וקשיים, אז כרגע חזרתי אחורה לגמרי, ועוד הרבה יותר מכך. אני לא מצליחה לראות ולדעת שום דבר. כל מה שרץ לי בראש זה הידיעה שאני מפלצת מניפולטיבית שאוהבת לשחק במטפלת שלה. כל מה שרץ לי בראש זה שמה שאני טענתי מולה במשך כל השנים האלה והיא אמרה לי שזה לא נכון, פתאום עכשיו היא הודתה שהכל היה נכון ואמיתי וגם היא חושבת כמו שאני חושבת כל החיים שלי. השארתי לה הודעה שאני לא אגיע לפגישה הבאה. גם ההודעה הזאת עלתה לי במחיר. כזה של אשמה, של פתטיות, ושל מפלצת. אני לא יכולה להתמודד. הפעם באמת אני לא יכולה. ונדמה שדווקא הימים האלה פתאום מלאים טריגרים וסערות ופגיעות. מכל העולם ואשתו. אין לי כח יותר. במיוחד לעצמי. שונאת אותי מוות. הלוואי שיהיה בי את הכח ללכת. פשוט למות.

היי, אני גל בת 20 וחצי. לא היה לי אף פעם חבר, ומעבר לעניין החברתי שבזה (אף פעם לא היה לי חבר.. ) זה אף פעם לא ממש הפריע לי. אף פעם לא התאהבתי. בזמן האחרון מתחילים איתי מלא בחורים, ואני פשוט דוחה אותם. אני לא יודעת אם זה מפחד לקשר או בגלל שהם לא מושכים אותי, אני אפילו לא נותנת לזה צ'אנס. מעבר לזה אני ממש מפחדת מסקס, ונראה לי כאילו אני לא "בשלה" לזה. אבל כל המצב הזה לא הגיוני כי אני כבר בת 20! ואני לא נמשכת גם לבנות מה קורה פה?

זה לא מפריע לי. מפריע לי ש "זה לא אמור להיות ככה" אבל אם אתה אומר שזה בסדר אז זה בסדר :)

שלום, אני בחורה בת 30. לפני כחודשיים התאהבתי בבחור בן 24 מארץ אחרת (באירופה) שיש לו הפרעה דו קוטבית. הוא היה פתוח איתי מההתחלה וסיפר לי שהוא על כדורים מגיל 18. מה גם שהוא לקח סמים תקופה ארוכה והיה מאושפז 3 פעמים בגלל המחלה. נפגשנו פעמיים בלבד, שלושה ימים בהתחלה ואחרי חודש עוד 5 ימים. ואנחנו בקשר יומיומי בסקייפ ובמיילים. אני גם מתכננת לנסוע אליו עוד 3 שבועות ובעצם כל חודש וחצי בערך עד הקיץ שהוא יבוא לארץ. כרגע הוא סטודנט. לשאלתי... בנוסף לקושי שיש בקשר מרחוק עם בחור מארץ אחרת מה שבאמת מפחיד אותי ומדאיג אותי זה ההתמודדות עם המחלה. האם חולה בהפרעה דו קוטבית יכול לנהל חיי זוגיות בריאים? אמא שלו סבלה מהפרעה דומה והוריו התגרשו בסופו של דבר. אני מכירה אותו בסך הכל חודשיים אבל ההתאהבות היא חזקה ואני לא רוצה לוותר כל כך מהר. יכול להיות שאני עדין לא מבינה כמה קשה יהיה לי בעתיד אם אחליט לחיות איתו. כרגע אני רק חושבת על לדאוג לו ולעשות אותו מאושר, פחות חושבת על איך אני אתמודד עם זה... אני לא יודעת מה לעשות, האם להפסיק את הקשר בשלב מוקדם או לנסות בכל זאת לראות את הקשר מתפתח? תודה רבה

אודי יקר.. תהייה פה. אני לא מסוגלת . מרגישה ככ לא אנושיתתתת. והמילים מרגישות כמעט בלתי אפשריות. גם כאן .. שזכוכית קרה מפרידה ביננו ..תצליח להבין אותי ? הטיפולים ככ הזויים בחודשים האחרונים . יש המון כעס, אשמה , זעם , יש המון רגשות קשים. המון ניסיונות שלי להוציא אותו משיווי משקל, להוציא ממנו שהטיפול נגמר. שהוא לא מסוגל לטפל בי. והוא יושב שם.יציב.בשקט.סופג את כל המלחמות. מחכה שאגיע ..מזמין לדבר על הדברים ואין לו שום אמירה ברורה - "כן מסוגל להיות איתך" ואני תוהה אם אני בכח מנסה להרוס אותו , אותי את כל מה שהשקענו ובנינו והתקדמנו בטיפול הלא פשוט הזה כמעט 4 שנים. אני לא יודעת. ואולי זה הוא שמנסה לחרפן אותי. כי לו אין תשובה ברורה ,ולי אין תשובה ברורה , רק מה שברור שאי אפשר לדלג על החלק הזה שעובר עלינו עכשיו בטיפול. אני מנסה לעשות לו דווקא , לבטל את הטיפול, לא להגיע , הקושי שם ככ עצום . מסל"ן ביקשו שאנסה לשמור על קשר רציף בטיפול , שלא אפגע ב"סטינג הטיפולי" גם אם הכל מרגיש מזועזע . לאיודעת. הכל לא ברור שם. והתחושות שעולות ככ קשות. בקשר הטיפולי. והנה , בלילה אודי, זה שוב קרה , חויתי זעזועים איומים בגוף.זכרונות שעלו . וזה כואב . אני יודעת שזה כבר מכעיס לשמוע את הקלישאה הזו ממני - שכואב . שכואב לי . שכואב בי . אבל באמת זה נורא כואב . ובחיי שזה מתסכל שזה עוד לא עובר . מנסה להשאב לתוך בועה .. כזו שמרחיקה אותי מכולם , כדי שהרע הזה שבי .. לא ינזל ממני וירעיל את כולם בחוצ. ו..למה יש בי תחושה ככ עמוקה של בדידות איומה ?.. אודי? גם אם מסביבי יש אנשים אוהבים? ולמה המחשבות על מה שהוא עשה לי מצמצמים אותי לככ קטנה ומשתלטים על כל חלק פנוי בי ? איך אסביר אפילו (לך) כאן.. במילים עד כמה <רוע> היה שם ונעשה בי? אני לא מצליחה לדבר את הדברים.לא מסוגלת. האם אני מורעלת? אודי? תענה לי ? אני מרגישה שאני טובעת (((בתחושת ה-אשמה ))))) בדבר החלק שלי - תחושה חזקה ש"יצאה מחדר הטיפול " ממש ה"חוצה" ומלווה את כולי. האם תצליח להאמין לי שעל פניו הוא היה נראה אבא טוב? שהחזות החיצונית שלו היתה יפה וישרה? ואיך זה יסתדר אם אסביר לך שמתחת למסיכה ההיא הוא כולו היה רק רוע וזעם וכעס אחד גדול? באתי אלייך אודי עכשיו ..לחפש מחסה מעצמי. יש בתוכי בלאגן עצום. בעצם הילדה שבי באה לכאן , היא זוחלת על ארבע .. היא מתחננת שכן תקשיב לה ..שתשמע אותה!!! אבל אני .. ששש.. משתיקה אותה . נותנת לה מכה על הפה , כמו שהוא עשה לה ..כדי שהיא לא תדבר . לא תספר . לא תתבכיין. פשוט לא.. ואני ..אני כועסת עליה. אסור להזדהות עם הכאב הזה שלה. אסור בכלל לסלוח לה. היא אשמה . פאקינג ((((((אשמה)))))))) בגללה הכל קרה :-(( היא זו שפיתתה אותו. אתה שומע מה אני אומרת , אודי? זו היא שפיתתה אותו . הילדה הרעה שבי. אני תוהה עד כמה האחריות הזו להקל עבורו את הזעם והכעס היתה תלויה רק בי , עד כמה היא הייתה גדולה בשבילי . האמת, הכעס שלו, הצליח להתמתן אבל ...(רק בגלל החלק שלי). אז איפו היא היתה אודי? איפו אמא היתה? אוייי אודי. אני מרגישה ככ מלוכלכת. מטונפת. הרגשה איומה . מטונפת.מטונפת. מטונפת. ואז מה אם אני אמא לילד מקסים בן 6, וחברה ואישה ובת זוג ?.. אז מה ?.. ובכלל איפו כל זה עכשיו דווקא שהכי צריך?.. למה הכל ממשיך לחזור רק לשם? לפאקינג ילדות מלוכלכת שלי? למה הכל ככ מסובך בי? אני הפקדתי אודי.. אני הפקדתי את הילדה הרעה בידיים החולניות שלו, נתתי לו רשות ב<שתיקה>. ותחושת התיעוב .. והאשמה .. שעולים בי .. ככ גדולה, שזה רק מעורר רחמים. אני רק מעוררת רחמים , נכון? שרית

מממ.. שתיתי כבר את תה המרווה שלי.. עם חצי לימון ;) ברר, היה קצת מר.. המוזיקה המדיטטיבית מתנגנת כבר מאתמול בלילה.. היא ליטפה אותי.. הוא חיבק אותי... היה לי טוב.. :) טעימה החביתה הזאת, עם הטחינה.. :) פה, מברכת את כולם בבוקר מקסים, עם הרבה הרבה כח ליום חדש והמשך שבוע טוב ומייטיב.. במבי פצועה.. אוי :) העלת חיוך גדול עם פני, חיממת את ליבי, תודה.. :) גשם גשם :) נעימי בחורף הזה :))) ~נילי~

  ... ביום שישי בבוקר כשנכנסתי לכאן וגיליתי שכל תכני ההודעות אינם נראים, זמזמתי לעצמי בלב "ח - לו - לים ככה הם רוצים אותנו חלולים" . . . וזהו. (סוריקטה)            __       _(       )_   _(                )_ (__________)      \      \     \        \      \

היי סוריקטה, טוב לשמוע ממך אות ..המילים שלך, של ילדה אשה, של אליס וקולות נוספים פה ,חסרים לי בזמן האחרון. אולי כמו הגשם שממטיר בציורך...ומשאיר את המקום קצת חלול....

הי אודי,כ"כ רע לי והיא אפילו לא יודעת עד כמה. הסכמנו(יותר נכון היא החליטה ואני נאלצתי להסכים בלית ברירה) שהיא לא עונה לי יותר למיילים ,אני יכולה להמשיך לכתוב ,אבל היא לא תגיב ואפשר יהיה לדבר על המיילים בטיפול. היא אומרת שזה לטובתי שאני צריכה לצמוח, אבל לי זה נראה שזה לטובתה שפשוט כבר אין לה כח אלי יותר שהספיק לה ממני שהיא כבר לא אוהבת אותי יותר מאז הפיצוץ. איך היא יכולה לעשות לי את זה שנתיים וחצי של טיפול שהיה מלווה במיילים ופתאום להפסיק לי את המיילים. אני לא יכולה לטיפול בלי הכתיבה ונראה לי שעם כל האהבה שלי אליה אין טעם להמשך בטיפול האמת שאין טעם להרבה דברים ,אוף אני כבר לא יכולה יותר זה כ"כ כואב. כואבת,אביב.

הי אודי, שלחתי לה מייל היום שאני רוצה לסיים את הטיפול,שאני אגיע לפגישה ע"מ להיפרד. אני בטוחה שעכשיו היא נושמת לרווחה. האם מספיקה פגישה אחת? מה בעצם אומרים למישהי שכ"כ אוהבים שממלאת מקום חשוב בחיים? איך נפרדים בלי שכ"כ יכאב? איך ממשיכים מכאן? עצוב לי ,אביב.

שלום, אני סטודנטית ואני סובלת מחרדת מבחנים שאף גורמת לי לשיתוקים בזמן המבחן ואף לפני - קשה ללמוד למבחן עקב הפחד. בנוסף, בשנים האחרונות התעוררה אצלי בעייה במערכת העיכול והלכתי למספר רופאים ועשיתי בדיקות שתן, דם ורנטגן וכולן היו תקינות ואף אחד לא יכול היה לעזור לי. הבנתי שהביופידבק מטפל גם בכך. אשמח לדעת אם יש מקומות בחיפה המטפלים בשתי הבעיות שציינתי לעיל. תודה, אנונימית.

שלום רב לך ניתן בהחלט לעזור לך בצורה משמעותית עם חרדת הבחינות שלך בטיפול קוגיטיבי התנהגותי ממוקד מטרה בשילוב שיטת הביופידבק. הינך מוזמנת לשוחח עימי בנושא ולברר אפשרויות טיפול. לשרותך מספר הנייד שלי הוא 0546670570 תודה על פנייתך בברכה חמה ד"ר יגאל גליקסמן

שלום, אני בת 23, יש לי בעיה שאני לא יודעת איך להתמודד איתה, באופי אני בן אדם קצת ביישן, לא דברנית גדולה בד"כ אבל אבל לא סובלת מבעיות חברתיות, בזמן השירות הצבאי די למדתי לא לשתוק ולהיפתח. ובכל זאת, יש לי בעיה שדי מציקה לי מאז הילדות. במיוחד כעת כאשר אני סטודנטית שנה א'. שמתי לב שכאשר אני מתרגשת ומדברת עם בן אדם זר, לא משנה איזה בן אדם, אני מאדימה כולי, הפנים שלי נהיות אדומות (העור שלי ממש בהיר), אזור החזה והצוואר מאדימים גם כן בהתאמה, וממש לא נעים לי מהאדם השני בזמן השיחה (גבר או אישה). יש לי דפיקות לב מהירות בנוסף לזה, ואני לא מבינה למה כל זה קורה, אפילו כשאני ניגשת למרצה לשאול שאלה אני חושבת פעמיים אם לעשות את זה כי אני לא רוצה להתחיל להאדים לו מול הפנים ולהתחיל להתרגש. אני לא מבינה למה כל זה קורה. גם כשאני הולכת לרופא או סתם מדברת עם אדם לא מוכר שאין לי סיבה להתרגשות, אני נהיית אדומה וסובלת מכל התופעות שתיארתי מעלה. זה ממש מציק לי, ואני לא יודעת מה לעשות. (אגב זה קורה גם בטלפון-למשל כשאני מדברת עם שירות לקוחות של איזה חברה). בתת מודע אני יודעת שאין לי סיבה לכל ההתרגשות ואומרת לעצמי להפסיק עם זה, ולמרות זאת הגוף לא "מקשיב". תודה רבה מראש, אנה

הפסיכולוג שלי מפרסם באינטרנט רשימה על עבודתו השוטפת. האם הוא לוקח בחשבון שהמטופלים עשוים לקרוא זאת? האם מודעות לנק'מבטו של המטפל יכולה לקלקל טיפול?

כאמור -הרשימה באינטרנט היא על חוויות המטפל בטיפול. שאלה אחרת:הגישה של הפסיכולוג היא להתגרות בי. כתוצאה מכך הרצון לדבר דוקא פוחת.ובמהלך השבוע-אין שיפור בתפקוד..כמו-כן זה משפיל עבורי לבוא למקום כזה. למרות מספר תובנות ,הכעס נשאר.זה גורם לשקול מעבר בכל פעם מחדש. להערכתי זהו הסגנון הקבוע של הפסיכולוג. האם שיטה שלילית תשפר את התפקוד שלי (ריכוז ,חרדה)? אני למעלה מחצי שנה בטיפול. ייתכן שמיציתי את היתרונות. תודה רבה

הפסיכולוג אליו אני הולכת ייעדר למשך 3 שבועות.לפני חודש ניסיתי דילוג על 2 פגישות, ונפלתי מאד.נראה שאצטרך ללכת לפסיכולוג חלופי או זמני. האם מקובל בטיפול ללכת לפסיכולוג זמני וכיצד? תודה