פורום פסיכולוגיה קלינית

לפעמים נדמה שכל מה שאני צריכה זה שמישהו יכריח אותי לקבל טיפול (פסיכולוגי תרופתי) , שיאשפזו אותי בכפיה.. שייאלצו אותי לא לעשות, כדי שאפשר יהיה לעשות..שישתקו אותי שיכבלו אותי ואולי שימיתו אותי??... כדי להחיות אותי מחדש.. שאי אפשר לתקן, צריך להרכיב מחדש.. ואולי אין טעם גם בכל זה כי ממילא צריך ליצור מישהו אחר לגמרי... אז אוותר - אתן את חיי לבעל/ת פוטנציאל חיים גדול יותר.. באמת הייתי מוותרת..לו רק ניתן...

השנה חויתי טראומה קשה שגורמת לי להתקפי חרדה שבמהלכם אני משהזרת את הארוע במלל ורבלי וגם הוא רץ לי כמו בסרט בראש . רוב שעות היום בעבודה ובבית ובצפיה בםלויזיה הארוע הקשה שעברתי לפני 10 חודשים לא מרפה ממני זה פגע לי באיכות החיים . רופא פסיכיאטרי נתן לי כדור ציפראמיל 20 מיליגרם האים הטיפול טוב רק התחלתי אותו השבוע . תודה מצפה לתשובה דינה לוי

שלום רב לך דינה נראה לי כי הטיפול התרופתי שקבלת אינו מספיק, רצוי חשוב וכדאי לשלב גם טיפול קוגניטיבי התנהגותי cbt בשילוב שיטת הביופידבק ושיטת הemdrאשמח לקבל ולתת יותר פרטים.במקרים דחופים ניתן לטלפן אלי לנייד 0546670570 תודה על פנייתך בברכה חמה ד"ר יגאל גליקסמן

בעלי סובל ממחשבות טורדניות שמובילות אותו למצבי דיכאון עקב טראומה שחווה לאחרונה אכן התופעה מטרידה ומעיקה, אבל לא ברמה של דיכאון קליני וגם לא ברמה של התקפי חרדה. השאלה היא (אם תוכל בבקשה להסביר כאן בקצרה) באיזה שלב (ובאיזה אופן) שוברים את המעגל המחשבתי הזה שמקורו בפחד, שמוביל למחשבות טורדניות, ומשם לתחושת ספק "כללי"(חוסר בטחון קיומי?) וחוזר חלילה. תודה

שלום רב לך שולה, בהמשך לפנייתך ועל פי תאורך הטיפול עליו אני ממליץ הוא קוגניטיבי התנהגותי בשילוב שיטת הביופידבק. מדובר בטיפול ממוקד מטרה וקצר מועד. אשמח לקבל ולתת יותר פרטים במידת הצורך גם בנייד שלי 0546670570 תודה על פנייתך בברכה חמה ד"ר יגאל גליקסמן

אבל לא?!

שלום, הופנתי דרך רופא מומחה באיכילוב לטיפול פיובידבק בפי הטבעת. היכן אני יכולה למצוא מטפל טוב באיזור המרכז? האם ניתן לעשות דרך הקופ"ח? היה לי קשה למצוא תשובה דרך האינטרנט... תודה מראש.

שלום רב לך שני המלצתי היא לפנות למרפאת האורוגניקולוגית בבתי החולים איכילוב או תל השומר לצורך טיפול באמצעות ביופידבק מתאים. בהצלחה ד"ר יגאל גליקסמן

יש בי גם וסוג של שתיקה... צלילי החליל מתנגנים להם בערגה, מעשנים את סלוני החמים והנעים.. אני מתנדנדת .. מניעה את גופי קדימה ואחורה.. בעדינות.. באיטיות מעוררת השראה... כולי מטושטשת.. נפשית. הגוש בגרון גדל... עפעפי נחות להן כמעה, כולי רפויה.. בתנועה פנימית.. מתנגנת.. יש בי כל כך הרבה.. עמוס בי. קונפליקטים מרקדים בתוכי. אני נסערת ורגועה בו זמנית.. מעורסלת בתוך עצמי ועצובה.. וגם מאוד שמחה.. יש לי בית.. וכרית.. טוב לי, גם כשרע לי, אני זוכרת שטוב. אין בי הרבה מילים להביע את השבת שהייתה.. יש בי הרבה שתיקה. וגם זה בסדר.. וגם קצת לא... אני רוצה לשבת לידה, לתת לדמעות לזלוג.. ופשו לבכות. אולי קצת ללטף את היד.. והנה עולה לו הבכי שניסיתי לדחות קצת, מקודם... והחליל ממשיך לנגן, מעין קול בכיה.. (((איזו מוסיקה יפה..))) זה גם קשה לרצות לחיות, לתת לצורך להיות נאהב - לחיות בנו.. גם טוב :) כואב לי לרצות אותה. קצת מאוד... אודי, מסכים להביט בי, אולי לנגב לי כמה דמעות..? שבוע טוב לכולנו אנשים עדיני נפש.. נמסטה ~נילי~

זה בנוסף ובהמשך למה שכתבתי. אודי!!! אני לא יכולה כבר. אוף. לא יכולה! נמאס לי שאני תמיד רוצה את מי שלא רוצה אותי. פתאום אני מסתכלת על עצמי וכל מיני דברים רעים מתחילים לעלות בי!!!! וזה ממש חבל.. כי באמת אני מקסימה. למה אוהבים אותי ע גבול מסוים?? כואב לי מידי פה. אני מנסה למצוא פתרון איך להרגע, אולי בקבוק חם (של מבוגרים ;) ) .. אבל זה די רגעי.. אודי? מה יהיה? מי יהנה ממני??? :( (ועוד פרצוף עצבני) ~נילי~

בת 26, ויש לי בעיה שמציקה.. הייתי רוצה למצוא טיפול מתישהו אבל לא מגיעה לזה. אני לא יכולה להיות לבד. הורי התגרשו כשהייתי בת 12, אבי פשוט קם ועזב, עד היום איני בקשר טוב כלל איתו. יש לי חרדת נטישה ופחד נוראי להיות לבד שגורם לי לוותר על עצמי. יש לי גם חרדה חברתית לא קלה, מה שגורם לי לא להצליח לרכוש חברים טובים וכל זה גורם לתחושת בדידות נוראית שאין אף אחד בכלל. ככה יוצא שכשאני במערכת יחסים, למרות שאיני אוהבת את האדם שאיתי, קשה לי לעזוב, קשה לי להיות לבד. אין לי את מי לשתף ועם מי לדבר ויוצא שבן הזוג ממלא לי את החללים האלה. בשמונה-תשע השנים האחרונות מעולם לא הייתי יום אחד שלא בקשר. כל הזמן אני יוצאת ונכנסת מקשרים ארוכים בממוצע 2 וחצי-3 לקשר. הקשרים אצלי כמובן מתחילים בחפיפה בין אדם אחד לשני, כשיש לי מישהו חדש שנותן תחושת רצינות והתחייבות- עד שאני מבינה מהר מאוד שוב שזה לא זה ולא יכולה לצאת מהקשר.. אני כבר עייפה מהמצב הזה, רק מרצה אחרים ולא את עצמי, ואם אעזוב אותם אשתגע עם הבדידות שלי. אין לי חברה אחת קרובה בכלל, הקשר עם משפחתי ממש לא טוב, אפילו התקשורת עם אימי לא טובה ממש ואין הרגשת חום וקירבה. אם אהיה רק עם עצמי כל היום לא סביר שאחזיק כך הרבה זמן. בדידות זה לא מצב טוב לנפש. קשה לי לצאת מהלופ הזה, וקשה לי עוד יותר לבקש עזרה שזה נגזרת של החרדה חברתית בין היתר, לא יכולה להרים אפילו את הטלפון לבקש עזרה ולקבוע תור לפסיכולוג/פסיכיאטר. ייעוץ? הכוונה?.. תרופות? :) המון תודה מראש על היחס..

שלום , אני בחור בן 20 עם בעיות של חרדה ותחושת עצבות מוכרת מילדות.התלוננתי בפני רופאי על בעיות של ראייה, כלומר תחושה שהתמונה עם צבעים חזקים , כמו לדוגמא שמישו מקבל מכה חזקה בסרט ומתעורר ככה עמום בלי יכולת ריכוז והרבה צבעים נזרקים לו לעין מה שמקשה , ואפילו בעיני הצופה באותם רגעים בסרט את על תחושת ההתמצאות,ונותן תחושה מוזרה של ראייה לא נוחה ואף מוזרה, זהו חלק מהחיים שלי, זה מקשה עליי בקריאת ספרים שאני נרתע לחלוטין כמו גם צפייה בסרטים.שאלתי היא מצד אחד התופעה תמידית ומלווה אותי ולכן יותר קשה לחברה לאותם תסמינים של דיסוציאציה שכתבתי , אך אין דבר דומה בשאר התחומים , עשיתי סיטי ראש שנמצא ללא משו חריג בנוסף עשיתי בדיקת מיקוד ראייה ובדיקת עיניים מקיפה.אילו דברים הקשורים לתלונות על ראייה קשורות לדיסוציאציה, אם תוכלו לזרוק לי כל דבר אפשרי שאנשים אומרים או שידועים לכם זה יעזור לי למצוא את הדומה והשונה, האם דיסוציאציה יכולה להפוך לדרך חיים ?ולא רק במקומות מאיימים וספציפיים?תודה רבה, אמח אם תענו לי בפירוט על בעיות ראייה ואובדן תחושת המרחב ובעיקר ההתמצאות הלקויה הנובעת מהקושי החזותי , אשמח .טל, אני ממש הופך לאובד עיצות מיום ליום, ומאבד תקווה.

ד"ר גליקסמן הנכבד, אני רואה חובה נעימה לעצמי להודות לך ולהביא בכך גם לידיעת ציבור הגולשים כי איבחונך המדוייק של בעייתי וטיפולך הממוקד פשוט איפשרו לי להמשיך במקצועי ותפקידי כטייס קרב. המילה שיכולה להביע את הערכתי אמנם קצרה ( בת 4 אותיות) אך יש בה הכל. ת-ו-ד-ה !!! צחי

תודה על תודתך צחי. בתקווה שאתה ממשיך ליישם את שלמדת בהצלחה. בברכה ד"ר יגאל גליקסמן

hi udi my laptop is english so thats the reson i write in english. i am 44 and from the ege off 28 i am living in this hell called depretion and angzaiety actually its ruined my life could not build anything or to function normally for so long.....the problem is that i am inteligent and nicelooking and couse off this thing i just dont functionning well in life i am taking antidepresant drugges on a daily bassis ,just the strengh to live is not there stongly like others....and been there for so long also made me so tird....dont know why got it and why cant bee normal or what ever u may callit......its the feeling off been frozen in time so......dont even know what to ask u just wanted to start a dialog thankes for lissening gali

ערב טוב. לצערי, אין לי אינטרנט, ולכן אני אני לא יכולה לצפות בקישורית שהצעת לי. אך אעשה את זה בשלב מסוים. לשאלתך, על מה ולמה אני מתענגת, ומה באמת הייתי רוצה? אתן לעצמי רגעי חסד אחדים, ואחשוב מעט על השאלות המפתיעות שלך. בדר"כ, אין לי בעיה לשלוף... כל תשובה/תגובה מיידית. והפעם, משום מה.. אני מאפשרת לעצמי זמן להרהר... ..ואולי מאחר שהתשובות לא באמתחתי... ...או אולי הן קשות מדי... ..כי כשהן נכתבות כאן באתר, הן משמשות כמראה שקשה יותר להתעלם מהן. אך דבר אחד בטוח, ומטריד: אני באמת הולכת בדרך של פגיעה בעצמי, - במקום צמיחה או אפילו עמידה במקום. וזה בהחלט לא מלבב. לא כן? תודה לך.ושבת שלום. (אגב, אתה שומר שבת?... כי פניתי ביום שישי בערב...) איריס.

הי אודי, ניסיתי כבר כמה פעמים היום להניח כאן כמה מילים, אבל כל פעם מחקתי הכל. נעשיתי מאוד פרטית לאחרונה, ואולי זה גם חלק מהקושי שבגללו ניסיתי לכתוב.. זו תקופה קצת לא קלה, ונדמה לי שהיא רק תלך ותעשה קשה יותר.. מסכים רק לקרוא את המילים ולחשוב על זרה כמוני לרגע..? היום היה משבר גדול.. מבט טוב יהיה הרבה מאוד.. סוף שבוע נעים, עם המלצות לטיולים בתחילת השבוע הבא.. לילך

יש בצבוצים של דכדוך ויאוש. לא בא לי להיות בשום מקום... זה קשה. אני רוצה להרים טלפון למישהו, לדבר קצת, להיות קצת עם מישהו ולא לבד, אבל אני לא במצב רוח שיודע לדבר או להיות ביחד. לא בא לי. מן לבד שהולך ומתגבר, הולך ומתבצר. לא תמיד זה נראה כך, כלפי חוץ אני .... לא, גם כלפי חוץ אני לא במיטבי. הסתכלתי על עצמי במראה ביומיים האחרונים ולא לגמרי זיהיתי. נראיתי מבוגרת יותר- לבנה מדיי עם עיגולים שחורים מטורפים מסביב לעיניים. אני נראית חולה ועצובה. היא הזמינה אותי לבוא אליה ביום נוסף השבוע ולא רק ביום הקבוע שלנו. ראתה שאני מדוכאת עוד לפני שהספקתי לפתוח את הפה ושאלה אם ארצה ואוכל להגיע ולדבר שוב. זה קצת מפחיד לבוא שוב.. היא קצת מצילה אותי, אני חושבת.. ובמקביל זה מפחיד זה פינוק להגיע פעמיים בשבוע, בפרט כשאני יודעת שזה מחוץ לשעות העבודה המקובלות שלה, שהיא עושה את זה בשבילי. אולי בגלל זה אני באה, כי זה עוזר לי וכי זה כמו התכרבלות בחיקה, זה שהיא עושה את זה בשבילי. היא רוצה שאבוא אליה שוב... אתה יודע כמה מעט אנשים רוצים בזה לאחרונה..? אני לא רוצה לדבר יותר. אמרתי די.. מחר יום ארוך ומפחיד, ואני טובעת בעבודה ומקימה חומות מול ההעדר. עצוב לי בפנים, עצוב לי בחוץ.. לא מוצאת לי בית. ביי בנתיים.. ל.

... כחתולון שהתרפק חלושות על דלת, ובכפותיו הרכות חרש נגע קלות. ביקש להיות קשובים כל-כך. וחשש. לילך יקירתי, קשה לי לראות אותך כך נשמטת, תלושה, מיותמת. החוייה אל מול דלתות אטומות או נטרקות - מעליבה, מפלחת לבבות. אשתדל לא להכביר במילים. סומכת עליך. עליה. על הקשר. על השיתוף ביניכן. המגע העדין. המדויק. תקוותי שיהיה מקום לעצב. העצב בסה"כ טוב יחסית. מרגיש. והעצב מזמין קרבה הרבה יותר מן הכעס ההודף. מאמינה שגם האור והניצוץ הילדי הזה שבזויות העיניים ישוב. הוא ישוב. כמה זמן שייקח לו. הוא שם. והלוואי שהבהלה תשכך. שיימצאו מרווחים נכונים. ובבוא העת - ימים רגועים יותר. מגיע לך. מגיע גם יותר מקצת... הידעת שלסוריקטות יש עיגולים שחורים מסביב לעיניים (גם לי :-) ) ובעצם רציתי לומר, ומקווה שמותר, שזוכרת וגם זכרתי, שאז, באותו יום, שבע ואחת הן שלושים ואחת. ונזכרתי, שוב, במשפט הפלאי של א היקרה שלך "בואי נתחיל במה שאולי לא נספיק היום"... נראה לי שזה נורא חשוב. תמיד. ועכשיו, אולי, במיוחד. איך עושים בית מבפנים... החזיקי מעמד, סוריקטה

סוריקטה יקרה מאוד, מרגישה כמו חתלתול תשוש... כמה רוך יש בדימויים שלך תמיד.. (תודה). כמה קשה היה לי, בפגישה הנוספת שלי עם א... המילים שלה פלאיות, נוגעת ומבינה אותי בדרך מאוד אישית ושקטה, אבל השבוע לא היו לי מילים לומר לה. שתקתי כמעט בלי הפסקה,.. נכנסתי לאיזה טראנס של התנשמויות כבדות. עצמתי עיניים חזק-חזק, דמעות נלחצו בכוח החוצה, וצללתי עמוק-עמוק פנימה, מרגישה את בית החזה עולה ויורד מהר מהר. לא היו לי מילים כבושות שמלמלתי לעצמי בראש ולא הצלחתי לומר, וגם לא חשבתי על שום דבר... פרט למילה הזאת, זאת שכתבת בכותרת.. (איך ידעת?) היא רכנה קדימה והתרכזה בי חזק.. זה קצת מוזר להיות עם מישהו כמו שאתה כשאתה עם עצמך. אמרה שזה יקר לה.. והאמת, גם לי זה היה קצת. אבל גם מאוד קשה. אמרה, כשהכל נרגע בי ושבתי להיות מוטלת תשושה על הספה, שהיא מרגישה כאילו יצאתי ממסע היפנוטי. שאלה איך אני מרגישה. לא הרגשתי הרבה, מן התרוקנות כללית- של מילים ומחשבות- וגם את ידי הימנית הרגשתי קצת פחות מבדרך כלל. הגוף דגדג קצת, כמו כשיש חום גבוה.. היה לי קשה.. לא יודעת איך אפגש איתה שוב בסוף השבוע בלי להרגיש מובכת מדיי. מנסה לדמיין איך נראיתי אז.. כמה מרחיק זה אולי היה, כמה מוזר או לא קשור פתאום, כמה התכערתי אולי בעיניה ונעשיתי שונה... והקישור ליום ההוא, (שמונה ואחת.., איך ידעת?? סוריקטה, איך ידעת??).. הקישור ליום ההוא נכון ומדויק. הבדידות בימים כאלה מתעצמת, ואני מתרוקנת ממשמעות.. אני לא מרגישה שייכת, לא מוצאת לי בית, ולא מבינה למה אנשים הולכים לעבודה כל יום.. זה לא משהו ששוה לחיות בשבילו, וכשאין שום דבר אחר, זה מרוקן את הכל. מילים כלליות.. לא חשוב.. אני מרגישה שאת מבינה. כל כך הרבה דברים את יודעת להבין. או אולי יודעת להרגיש. תסכימי לקבל חיבוק? תודה רבה שבאת לשבת לידי קצת.. זה מאוד יקר לי.. לילך

היי אודי, לפני מספר שבועות התקבלתי לעבודה חדשה. על פניו, עבודה נפלאה בשבילי. גם המיקום, גם האוכלוסיות, גם הסביבה המקצועית. לא הייתי בטוחה שאני רוצה את העבודה בכלל, קצת נדחפתי אל הראיון ע"י כוחות חיצוניים. רצה הגורל, והם קיבלו אותי... ואז הגיע שלב הבירוקרטיה. הם רצו טפסים, המון טפסים. ודחיתי את זה. כל פעם קצת. כבר ידעתי לזהות שמשהו בי מתנגד, ואפילו אמרתי למטפלת שאני לא רוצה להתחיל לעבוד, אבל איכשהו השיחה לא התפתחה ליותר מזה. לפני כמה ימים הם התקשרו, וצעקו עלי. איך עוד לא הסדרתי את ענייני הבירוקרטיה. ולא נתנו לי לדבר בכלל, וניסיתי להסביר גם שחלק מהטפסים התעכבו שלא בשליטתי (מה שנכון, אגב). ושאלו אותי בכעס אם אני בכלל רוצה את העבודה הזאת, ועניתי שכן. כן נחרץ. ובפנים היה לי ריק ועצוב. מאז אני רק רוצה להעלם. כולם כל כך שמחים בשבילי על העבודה הזאת, ואני לא מבינה למה אני לא. היא הרי בדיוק מה שרציתי... מפחדת שקילקלתי משהו, בלי לדעת בדיוק מה. מפחדת שהם מתחרטים על הבחירה שלהם בי. מפחדת... איך מיישבים את הפערים האלה בין החוץ לפנים? איך אני אמורה לדעת מה אני רוצה? (למרות שיש לי תחושה שלא משנה מה אני רוצה אני הולכת להתחיל לעבוד שבוע הבא). ומה שלומך אתה? נועם

ובנתיים הכל הפך גרוע יותר, ואז גם טוב יותר. כאילו אי אפשר היה להגיע לשום מקום לפני שאעבור בתחתית. סוף שבוע קשה עבר על כוחותנו, אבל אפשר בזהירות להגיד שהסערה חלפה. עכשיו נותרו גשמים מקומיים, ואיתם, כבר קל בהרבה להתמודד. בכיתי ובכיתי היום אצלה. כמה חום אפשר להעביר במבט. לעולם לא אבין איך היא עושה את זה. הולכת לישון עם תודה פשוטה על עצם קיומה, על שיש מי שמותר לי להרגיש הכל איתו. כל כך לא מובן מאליו... (סיימתי עם החלק הבירוקרטי. מתחילה לעבוד שבוע הבא...) תודה גם לך, אודי. נועם

הגעתי לקצה ולא יכולתי לא היה דבר שיעצור בעדיץ בתוכי ? ההרגשה? של כלום ושאיו לי יותר שהכל כבר נגמר. ולא עוזבים אותי המראות וההבזקים והכאב הפיזי והתהליך האיום הזה שב ומנקר ואינני יודעת מה לעשוץ שמישהו יעזור שמישהו יכריח אותי לעזור לעצמי שהשבת ......תהיה.

שלום רב אני רוצה לשאול שאלה לגבי חבר שלי. חבר שלי, בחור בן 28 נמצא כרגע "במלחמה" עם עצמו. כל חייו הוא היה אדם שפוחד ממחוייבות ובורח ברגע שהוא נשאב לתוך המחוייבות. אם זה בעבודה, מערכות יחסים, משפחה, חברים וכו'... הוא מבין שלברוח זה לא הפתרון, הוא יודע שהפחד שלו הוא פחד שהוא לא רוצה. לאחרונה הוא הגיע להבנות שזו לא הדרך והחליט לשנות את חייו. אני יודעת שהוא עובר תהליך מאוד מאוד לא קל ושנורא קשה לו. לדוגמא- הוא החליט שבכל בוקר הוא מתעורר מוקדם לעבודה (יש לו אפשרות להגיע מאוחר) אז הוא קם בכוח למרות שמרגיש שזה לא הוא, הוא לא אותו אדם שיתעורר ממש מוקדם ויצא לעבודה. כנ"ל לגבי כל מה שנמצא סביבו, הוא מאלץ את עצמו לפעול האחריות, למרות שלא מרגיש שזה טבעי. איך אני יכולה לעזור לו ואיך הוא יכול לעזור לעצמו? איך הופכים תהליך כזה לפחות קשה? הוא טוען שהוא מרגיש שהוא לא יודע מי הוא, מה האופי שלו, במה הוא נלחם ולמה הפחד הזה קיים. ואלו שאלות ותהיות שמאוד מבלבלות אותו בימים האחרונים. אני הצעתי לו ללכת לטיפול, אבל נדמה לי שהוא עדיין לא שלם עם עם המשפט "אני אלך לפסיכולוג" אז אני לא רוצה ללחוץ עליו.. אולי זה יבוא לבד. אבל כרגע- מה ניתן לעשות? כיצד אני עוזרת לו להרגיש יותר טוב בתהליך הזה ואיך הוא יכול להקל על עצמו? אני מאוד מאוד אשמח לתגובה תודה רבה רבה מראש

שלום, מבקשת המלצה על פסיכולוגית/יות קלינית באיזור המרכז.

רציתי לדעת האם הדחינות זה בעצם פעולה של התת מודע היות שעצם החשיבה לבצע משימה כול שהיא מפעיל אלמנטים בלתי נשלטים במטרה להכשיל את ביצוע המשימה כמו דחף לעשות צרכים בהפרשי זמן בלתי הגיוניים. הדחף לישון, ברגע אחד הופכים להיות עייפים. הסטה מחוונת מהמשימה לדברים אחרים. כרגע אני בודק אפשרות לעקוף את הבעיה

הי אודי, תודה שאתה פה כשאין מקום אחר להניח את הראש,היית לי לעזר רב בתקופה האחרונה. היתה לנו פגישה היום,המשבר אמנם עוד לא מאחורינו,יש בי עדיין הרבה כאב וכעס,אבל אני נשארת,נראה לי שאנחנו בכיוון הנכון. פעם כתבתי פה הרבה בשם אחר(הייתי די קבועה פה) ,אבל כבר שנתיים וחצי (מאז שהתחיל הטיפול) לא הייתי צריכה להתפזר הבאתי הכל לטיפול. אז להתראות בינתיים,מבטיחה להציץ מידי פעם ולהעזר ברגעי משבר.(בתקווה שלא יהיו הרבה כאלה). תודה ולילה טוב,אביב.

לבקש כמה מילות עידוד בלי להצטרך להשתמש בכמה שלי.... תודה

אין לי יותר עצמי, איבדתי קשר עם מגדל הפיקוח, אין לי יותר שום מרחב משלעצמי. אבל באופן תמוהה הצד הקוגניטיבי הולך ומשתפר. לא הזכרון. יכולת העיבוד והסקת מסקנות. לא מצליחה ליישב את הפער הזה בין להיות כלום בשביל עצמי לבין היכולות הגבוהות שבאות לידי ביטוי בחוץ וגורמות לי מבוכה רבה. מבקשים ממני כל הזמן לקרוא את החיבורים שלי באוניברסיטה ואני אף פעם לא מבינה איך אני כותבת מסמכים כאלה איך אני מצליחה להבין כ"כ הרבה אני לא מבינה. ואני תמיד אומרת לעצמי שזו לא חוכמה גדולה כי האקדמיה הרי מתעסקת במילים וזה הצד החזק שלי אז תמיד אוכל להביע את עצמי טוב. וכל הזמן ההפתעה הזו של המרצים והאמונה הגדולה הזו שלהם בי. אני לא מנסה להתבלט ואני בולטת. זה כמה רגעים קטנים כאלה של זוהר של תחושת חזרה לחברה האנושית, של מפגש עם מציאות ולא ספקולציות מפלצתיות אודותי, ואז הכל נגמר כשאני באה הביתה. אני מוחקת אותי. לא קיימת יותר. מוות. אודי יכול להיות שאני באמת כזו חכמה? למה כולם כל הזמן אומרים לי את זה. איך זה יכול להיות? לפעמים ההבנה שלי מבהילה אותי. מפלצת קוגניטיבית. אולי אני לא חכמה באמת אלא רק נראית ונשמעת ככה. מתחזה.

היי אודי, כבר די הרבה זמן שאני מתלבטת אם לכתוב או לא. אני מרגישה צורך, אבל גם נורא קשה לי. אני לא מצליחה להתנסח נכון וטוב. אני חושבת שנוצר איזשהו משבר. בטיפול. אני לא יודעת, אולי המילה משבר גדולה וחזקה מידי. אבל בהחלט קרה שם משהו לא טוב. הייתי במצב די מצוקתי, ובתוך זה היא אמרה לי שאני משחקת. איתה. אולי בה. והיא אמרה עוד דברים. הרבה דברים. שהיא טוענת שלא שמעתי נכון, או לא שמעתי את הכוונה האמיתית שלה. אבל שמעתי את המילים משחק, מניפולציה, לוקחת. וכולן כמובן התייחסו אלי. יצאתי מאוד שבורה מהפגישה, מאז כבר עבר כמעט שבוע. במהלך הזמן דברנו בטלפון, ואף נפגשנו שוב. היא טוענת שכשהיא אומרת שאני משחקת, היא מתכוונת למשהו אחר לגמרי ממה שאני שומעת. אפילו הזכירה את ויניקוט. היא לא מתכוונת שאני משחקת בה. אבל אני משחקת שם בטיפול בפגישות. העניין הוא שהדברים הם כבר בתוכי. אני לא מצליחה לחשוב על אפשרויות אחרות.מבחינתי היא חושבת שאני משחקת בה, מניפולטיבית, לוקחת ממנה דברים. ואני לא יכולה להתמודד עם זה. זה כאילו שהיא אומרת שבמשך שש שנים הכל היה משחק שלי. שכל הרגשות, התחושות, הרצונות, הנסיונות והמעשים שלי - הם כולם היו חלק ממשחק. אני לא יכולה להתמודד עם זה. ועם זאת, אי כן אוהבת אותה וכן רוצה אותה וכן צריכה אותה. ושני הדברים לא מסתדרים לי ביחד. זאת אומרת, הם מסתדרים יחד, אבל זה יוצר בלגאן מטורף בתוכי, וגם ככה אני "במצוקה" כמו שהיא אוהבת לקרוא לזה, כבר כמה ימים. אני מרגישה שאני לא מסוגלת לדבר איתה, ובטח לא להתקשר אליה - דבר שהיה מאוד מקובל, ועליה עדיין מקובל. אני מרגישה פתטית. מפלצתית. מניפולטיבית. מפלצת איומה ש.. שצריכה למות. אני יודעת שהכל כאן מבולגן ולא ברור וסליחה על זה. אתה לא חייב להגיב. יודעת שקשה איתי מידי. סליחה.

ואם אני לא מסוגלת ו או מצליחה ליצור מרחב מספיק? זה כאילו הכל הפך להיות כדור שלג מאוד רציני, שממשיך להתגלגל ולגדול. ולרמוס. כל דבר שבדרכו-אותי. אני יודעת שאני במצוקה ואחת אמיתית. אם חל שיפור בחודש האחרון מבחינת פגיעה עצמית שעלה לי בהרבה מאמץ וקשיים, אז כרגע חזרתי אחורה לגמרי, ועוד הרבה יותר מכך. אני לא מצליחה לראות ולדעת שום דבר. כל מה שרץ לי בראש זה הידיעה שאני מפלצת מניפולטיבית שאוהבת לשחק במטפלת שלה. כל מה שרץ לי בראש זה שמה שאני טענתי מולה במשך כל השנים האלה והיא אמרה לי שזה לא נכון, פתאום עכשיו היא הודתה שהכל היה נכון ואמיתי וגם היא חושבת כמו שאני חושבת כל החיים שלי. השארתי לה הודעה שאני לא אגיע לפגישה הבאה. גם ההודעה הזאת עלתה לי במחיר. כזה של אשמה, של פתטיות, ושל מפלצת. אני לא יכולה להתמודד. הפעם באמת אני לא יכולה. ונדמה שדווקא הימים האלה פתאום מלאים טריגרים וסערות ופגיעות. מכל העולם ואשתו. אין לי כח יותר. במיוחד לעצמי. שונאת אותי מוות. הלוואי שיהיה בי את הכח ללכת. פשוט למות.

היי, אני גל בת 20 וחצי. לא היה לי אף פעם חבר, ומעבר לעניין החברתי שבזה (אף פעם לא היה לי חבר.. ) זה אף פעם לא ממש הפריע לי. אף פעם לא התאהבתי. בזמן האחרון מתחילים איתי מלא בחורים, ואני פשוט דוחה אותם. אני לא יודעת אם זה מפחד לקשר או בגלל שהם לא מושכים אותי, אני אפילו לא נותנת לזה צ'אנס. מעבר לזה אני ממש מפחדת מסקס, ונראה לי כאילו אני לא "בשלה" לזה. אבל כל המצב הזה לא הגיוני כי אני כבר בת 20! ואני לא נמשכת גם לבנות מה קורה פה?

זה לא מפריע לי. מפריע לי ש "זה לא אמור להיות ככה" אבל אם אתה אומר שזה בסדר אז זה בסדר :)

שלום, אני בחורה בת 30. לפני כחודשיים התאהבתי בבחור בן 24 מארץ אחרת (באירופה) שיש לו הפרעה דו קוטבית. הוא היה פתוח איתי מההתחלה וסיפר לי שהוא על כדורים מגיל 18. מה גם שהוא לקח סמים תקופה ארוכה והיה מאושפז 3 פעמים בגלל המחלה. נפגשנו פעמיים בלבד, שלושה ימים בהתחלה ואחרי חודש עוד 5 ימים. ואנחנו בקשר יומיומי בסקייפ ובמיילים. אני גם מתכננת לנסוע אליו עוד 3 שבועות ובעצם כל חודש וחצי בערך עד הקיץ שהוא יבוא לארץ. כרגע הוא סטודנט. לשאלתי... בנוסף לקושי שיש בקשר מרחוק עם בחור מארץ אחרת מה שבאמת מפחיד אותי ומדאיג אותי זה ההתמודדות עם המחלה. האם חולה בהפרעה דו קוטבית יכול לנהל חיי זוגיות בריאים? אמא שלו סבלה מהפרעה דומה והוריו התגרשו בסופו של דבר. אני מכירה אותו בסך הכל חודשיים אבל ההתאהבות היא חזקה ואני לא רוצה לוותר כל כך מהר. יכול להיות שאני עדין לא מבינה כמה קשה יהיה לי בעתיד אם אחליט לחיות איתו. כרגע אני רק חושבת על לדאוג לו ולעשות אותו מאושר, פחות חושבת על איך אני אתמודד עם זה... אני לא יודעת מה לעשות, האם להפסיק את הקשר בשלב מוקדם או לנסות בכל זאת לראות את הקשר מתפתח? תודה רבה

אודי יקר.. תהייה פה. אני לא מסוגלת . מרגישה ככ לא אנושיתתתת. והמילים מרגישות כמעט בלתי אפשריות. גם כאן .. שזכוכית קרה מפרידה ביננו ..תצליח להבין אותי ? הטיפולים ככ הזויים בחודשים האחרונים . יש המון כעס, אשמה , זעם , יש המון רגשות קשים. המון ניסיונות שלי להוציא אותו משיווי משקל, להוציא ממנו שהטיפול נגמר. שהוא לא מסוגל לטפל בי. והוא יושב שם.יציב.בשקט.סופג את כל המלחמות. מחכה שאגיע ..מזמין לדבר על הדברים ואין לו שום אמירה ברורה - "כן מסוגל להיות איתך" ואני תוהה אם אני בכח מנסה להרוס אותו , אותי את כל מה שהשקענו ובנינו והתקדמנו בטיפול הלא פשוט הזה כמעט 4 שנים. אני לא יודעת. ואולי זה הוא שמנסה לחרפן אותי. כי לו אין תשובה ברורה ,ולי אין תשובה ברורה , רק מה שברור שאי אפשר לדלג על החלק הזה שעובר עלינו עכשיו בטיפול. אני מנסה לעשות לו דווקא , לבטל את הטיפול, לא להגיע , הקושי שם ככ עצום . מסל"ן ביקשו שאנסה לשמור על קשר רציף בטיפול , שלא אפגע ב"סטינג הטיפולי" גם אם הכל מרגיש מזועזע . לאיודעת. הכל לא ברור שם. והתחושות שעולות ככ קשות. בקשר הטיפולי. והנה , בלילה אודי, זה שוב קרה , חויתי זעזועים איומים בגוף.זכרונות שעלו . וזה כואב . אני יודעת שזה כבר מכעיס לשמוע את הקלישאה הזו ממני - שכואב . שכואב לי . שכואב בי . אבל באמת זה נורא כואב . ובחיי שזה מתסכל שזה עוד לא עובר . מנסה להשאב לתוך בועה .. כזו שמרחיקה אותי מכולם , כדי שהרע הזה שבי .. לא ינזל ממני וירעיל את כולם בחוצ. ו..למה יש בי תחושה ככ עמוקה של בדידות איומה ?.. אודי? גם אם מסביבי יש אנשים אוהבים? ולמה המחשבות על מה שהוא עשה לי מצמצמים אותי לככ קטנה ומשתלטים על כל חלק פנוי בי ? איך אסביר אפילו (לך) כאן.. במילים עד כמה <רוע> היה שם ונעשה בי? אני לא מצליחה לדבר את הדברים.לא מסוגלת. האם אני מורעלת? אודי? תענה לי ? אני מרגישה שאני טובעת (((בתחושת ה-אשמה ))))) בדבר החלק שלי - תחושה חזקה ש"יצאה מחדר הטיפול " ממש ה"חוצה" ומלווה את כולי. האם תצליח להאמין לי שעל פניו הוא היה נראה אבא טוב? שהחזות החיצונית שלו היתה יפה וישרה? ואיך זה יסתדר אם אסביר לך שמתחת למסיכה ההיא הוא כולו היה רק רוע וזעם וכעס אחד גדול? באתי אלייך אודי עכשיו ..לחפש מחסה מעצמי. יש בתוכי בלאגן עצום. בעצם הילדה שבי באה לכאן , היא זוחלת על ארבע .. היא מתחננת שכן תקשיב לה ..שתשמע אותה!!! אבל אני .. ששש.. משתיקה אותה . נותנת לה מכה על הפה , כמו שהוא עשה לה ..כדי שהיא לא תדבר . לא תספר . לא תתבכיין. פשוט לא.. ואני ..אני כועסת עליה. אסור להזדהות עם הכאב הזה שלה. אסור בכלל לסלוח לה. היא אשמה . פאקינג ((((((אשמה)))))))) בגללה הכל קרה :-(( היא זו שפיתתה אותו. אתה שומע מה אני אומרת , אודי? זו היא שפיתתה אותו . הילדה הרעה שבי. אני תוהה עד כמה האחריות הזו להקל עבורו את הזעם והכעס היתה תלויה רק בי , עד כמה היא הייתה גדולה בשבילי . האמת, הכעס שלו, הצליח להתמתן אבל ...(רק בגלל החלק שלי). אז איפו היא היתה אודי? איפו אמא היתה? אוייי אודי. אני מרגישה ככ מלוכלכת. מטונפת. הרגשה איומה . מטונפת.מטונפת. מטונפת. ואז מה אם אני אמא לילד מקסים בן 6, וחברה ואישה ובת זוג ?.. אז מה ?.. ובכלל איפו כל זה עכשיו דווקא שהכי צריך?.. למה הכל ממשיך לחזור רק לשם? לפאקינג ילדות מלוכלכת שלי? למה הכל ככ מסובך בי? אני הפקדתי אודי.. אני הפקדתי את הילדה הרעה בידיים החולניות שלו, נתתי לו רשות ב<שתיקה>. ותחושת התיעוב .. והאשמה .. שעולים בי .. ככ גדולה, שזה רק מעורר רחמים. אני רק מעוררת רחמים , נכון? שרית

מממ.. שתיתי כבר את תה המרווה שלי.. עם חצי לימון ;) ברר, היה קצת מר.. המוזיקה המדיטטיבית מתנגנת כבר מאתמול בלילה.. היא ליטפה אותי.. הוא חיבק אותי... היה לי טוב.. :) טעימה החביתה הזאת, עם הטחינה.. :) פה, מברכת את כולם בבוקר מקסים, עם הרבה הרבה כח ליום חדש והמשך שבוע טוב ומייטיב.. במבי פצועה.. אוי :) העלת חיוך גדול עם פני, חיממת את ליבי, תודה.. :) גשם גשם :) נעימי בחורף הזה :))) ~נילי~

  ... ביום שישי בבוקר כשנכנסתי לכאן וגיליתי שכל תכני ההודעות אינם נראים, זמזמתי לעצמי בלב "ח - לו - לים ככה הם רוצים אותנו חלולים" . . . וזהו. (סוריקטה)            __       _(       )_   _(                )_ (__________)      \      \     \        \      \

היי סוריקטה, טוב לשמוע ממך אות ..המילים שלך, של ילדה אשה, של אליס וקולות נוספים פה ,חסרים לי בזמן האחרון. אולי כמו הגשם שממטיר בציורך...ומשאיר את המקום קצת חלול....

הי אודי,כ"כ רע לי והיא אפילו לא יודעת עד כמה. הסכמנו(יותר נכון היא החליטה ואני נאלצתי להסכים בלית ברירה) שהיא לא עונה לי יותר למיילים ,אני יכולה להמשיך לכתוב ,אבל היא לא תגיב ואפשר יהיה לדבר על המיילים בטיפול. היא אומרת שזה לטובתי שאני צריכה לצמוח, אבל לי זה נראה שזה לטובתה שפשוט כבר אין לה כח אלי יותר שהספיק לה ממני שהיא כבר לא אוהבת אותי יותר מאז הפיצוץ. איך היא יכולה לעשות לי את זה שנתיים וחצי של טיפול שהיה מלווה במיילים ופתאום להפסיק לי את המיילים. אני לא יכולה לטיפול בלי הכתיבה ונראה לי שעם כל האהבה שלי אליה אין טעם להמשך בטיפול האמת שאין טעם להרבה דברים ,אוף אני כבר לא יכולה יותר זה כ"כ כואב. כואבת,אביב.

הי אודי, שלחתי לה מייל היום שאני רוצה לסיים את הטיפול,שאני אגיע לפגישה ע"מ להיפרד. אני בטוחה שעכשיו היא נושמת לרווחה. האם מספיקה פגישה אחת? מה בעצם אומרים למישהי שכ"כ אוהבים שממלאת מקום חשוב בחיים? איך נפרדים בלי שכ"כ יכאב? איך ממשיכים מכאן? עצוב לי ,אביב.

שלום, אני סטודנטית ואני סובלת מחרדת מבחנים שאף גורמת לי לשיתוקים בזמן המבחן ואף לפני - קשה ללמוד למבחן עקב הפחד. בנוסף, בשנים האחרונות התעוררה אצלי בעייה במערכת העיכול והלכתי למספר רופאים ועשיתי בדיקות שתן, דם ורנטגן וכולן היו תקינות ואף אחד לא יכול היה לעזור לי. הבנתי שהביופידבק מטפל גם בכך. אשמח לדעת אם יש מקומות בחיפה המטפלים בשתי הבעיות שציינתי לעיל. תודה, אנונימית.

שלום רב לך ניתן בהחלט לעזור לך בצורה משמעותית עם חרדת הבחינות שלך בטיפול קוגיטיבי התנהגותי ממוקד מטרה בשילוב שיטת הביופידבק. הינך מוזמנת לשוחח עימי בנושא ולברר אפשרויות טיפול. לשרותך מספר הנייד שלי הוא 0546670570 תודה על פנייתך בברכה חמה ד"ר יגאל גליקסמן

שלום, אני בת 23, יש לי בעיה שאני לא יודעת איך להתמודד איתה, באופי אני בן אדם קצת ביישן, לא דברנית גדולה בד"כ אבל אבל לא סובלת מבעיות חברתיות, בזמן השירות הצבאי די למדתי לא לשתוק ולהיפתח. ובכל זאת, יש לי בעיה שדי מציקה לי מאז הילדות. במיוחד כעת כאשר אני סטודנטית שנה א'. שמתי לב שכאשר אני מתרגשת ומדברת עם בן אדם זר, לא משנה איזה בן אדם, אני מאדימה כולי, הפנים שלי נהיות אדומות (העור שלי ממש בהיר), אזור החזה והצוואר מאדימים גם כן בהתאמה, וממש לא נעים לי מהאדם השני בזמן השיחה (גבר או אישה). יש לי דפיקות לב מהירות בנוסף לזה, ואני לא מבינה למה כל זה קורה, אפילו כשאני ניגשת למרצה לשאול שאלה אני חושבת פעמיים אם לעשות את זה כי אני לא רוצה להתחיל להאדים לו מול הפנים ולהתחיל להתרגש. אני לא מבינה למה כל זה קורה. גם כשאני הולכת לרופא או סתם מדברת עם אדם לא מוכר שאין לי סיבה להתרגשות, אני נהיית אדומה וסובלת מכל התופעות שתיארתי מעלה. זה ממש מציק לי, ואני לא יודעת מה לעשות. (אגב זה קורה גם בטלפון-למשל כשאני מדברת עם שירות לקוחות של איזה חברה). בתת מודע אני יודעת שאין לי סיבה לכל ההתרגשות ואומרת לעצמי להפסיק עם זה, ולמרות זאת הגוף לא "מקשיב". תודה רבה מראש, אנה

הפסיכולוג שלי מפרסם באינטרנט רשימה על עבודתו השוטפת. האם הוא לוקח בחשבון שהמטופלים עשוים לקרוא זאת? האם מודעות לנק'מבטו של המטפל יכולה לקלקל טיפול?

כאמור -הרשימה באינטרנט היא על חוויות המטפל בטיפול. שאלה אחרת:הגישה של הפסיכולוג היא להתגרות בי. כתוצאה מכך הרצון לדבר דוקא פוחת.ובמהלך השבוע-אין שיפור בתפקוד..כמו-כן זה משפיל עבורי לבוא למקום כזה. למרות מספר תובנות ,הכעס נשאר.זה גורם לשקול מעבר בכל פעם מחדש. להערכתי זהו הסגנון הקבוע של הפסיכולוג. האם שיטה שלילית תשפר את התפקוד שלי (ריכוז ,חרדה)? אני למעלה מחצי שנה בטיפול. ייתכן שמיציתי את היתרונות. תודה רבה

הפסיכולוג אליו אני הולכת ייעדר למשך 3 שבועות.לפני חודש ניסיתי דילוג על 2 פגישות, ונפלתי מאד.נראה שאצטרך ללכת לפסיכולוג חלופי או זמני. האם מקובל בטיפול ללכת לפסיכולוג זמני וכיצד? תודה

אתה חושב שרצון להירדם ולא לקום יותר, נובע מדכאון? כי לא מרגישה מדוכאת כשחושבת על זה...אולי פשוט ריאלית??.... לילה טוב וחופשה נעימה מחר..

משפט שאני אומרת לעצמי בראש כבר כמה שבועות אבל כמובן שבהקשר הסימבולי. והנה זה קרה באמת. הוא שכב שם כמעט כרות ראש והנהגים החולרות ממשיכים לעבור עליו בלי שום יראת כבוד המת. דורכים על גופות ולא עוצרים. בטח שעות עברו מרגע מותו ודרסו אותו אולי עוד מיליון פעם. איך הם יכלו איך הם יכלו איך הם יכלו. ואני עמדתי ברמזור של מעבר החצייה רציתי כבר להעיף אותו משם ולא היה אכפת לי לעבור באדום ולהדרס גם, רק שלא ידרסו אותו שוב. לא נותר בליבם של האנשים דבר, שום חמלה. חציתי את הכביש לכיוון השני לקחתי לוח עץ מתוך האזור הבנוי ושקית. רציתי לעבור באדום ולעצור את כל התנועה. רציתי לצרוח- אנשים יש פה יצור מת קצת כבוד. אולי אתם אפילו אלה שדרסתם אותו. אבל אף אחד לא עצר. הייתי צריכה לחכות לירוק והוא נדרס שוב לפחות עוד עשרים פעם בזמן הזה. די די די כמה אפשר כמה אפשר. לראות זוועה בלי יכולת לעצור אותה. רציתי כבר לרוץ אליו ואז היה ירוק. הלב שלי רעם כמו מערכת תופים. לא האמנתי שאני עושה את זה לא מסוגלת לראות דם וזה היה יצור חי. לא ידעתי מאיפה למשוך אותו אל הלוח אני כבר לא זוכרת מאיפה משכתי וכולם מציצים מתבוננים ואף אחד לא עוזר. זה רק חתול. לא שווה התייחסות. לקחתי אותו מזועזעת אל צידו השני של הכביש. רציתי לקבור אותו. לא ידעתי איפה. אז הנחתי אותו על האדמה. זרקו לי מהמכוניות "תזרקי אותו לפח!". באיזו חוצפה? בסופו של דבר לשם הוא יגיע. אבל לבזות אותו ככה לפני כולם? לפח האשפה? זה לא מקומם של בעלי חיים מתים. למה למה למה למה. כל הסיפור הזה עשה לי רע. התחשק לי למות יותר מאי פעם. ואני כועסת על עצמי שלא הבאתי אותו לקבורה הולמת. הייתי קוברת את עצמי יחד איתו. קבר אחים. הוא נשאר על האדמה מרוטש. רגע אחד היה ורגע נגמר. מצד שני מצבו טוב יותר מזה שלי. אני בטוחה שאם אני הייתי במקומו אפילו לא היו מסירים אותי משם. האיברים שלי בטח היו מבותרים מסתובבים ומתפזרים לכל עבר. בטח היו מגיעים עד העיריה. ואף אחד לא היה טורח לאסוף את חלקיי. אולי רק זק"א. היו עושים לי לווית שדה ואף אחד לא היה מגיע. אתה היית מגיע ללוויה שלי אודי? חוץ מזה שהוא כבר לא סובל יותר. הוא סבל נורא וזה נגמר. אני מקנאה בו. אני ממשיכה להדרס שוב ושוב. אני רוצה המתת חסד אודי. להשתחרר מהחיים האלה. אני לא יוצאת מזה מצבי קשה והולך ומתדרדר. אני חולה. הנזקים מופיעים ומתגלים ככל שעובר הזמן. הגוף שלי נפגע אני זקוקה לניתוח. לא הצלחתי עם החיים האלה פגשתי יותר מדי נהגים דורסים. חבל על הילדה הזו מה עשו לה. היא היתה הרי יצור ענוג וטהור לב.

היי אודי , ממש לא יכולה יותר..פשוט משתגעת ..כך.. הכמיהה ל ??? געגועים ל ??? לא יודעת..מוצאת את עצמי מרימה את הראש והעיניים כלפי מעלה..רואה את הצפורים שמתעופפות להן..תוהה..גם הן מרגישות את הצביטה הזו שמכווצת כל כך את הלב ומתיזה ממנו נחשולי דם שיוצרים צורות בלתי מוגדרות .. אתה מתבונן בזרימתן...בצורות שנוצרות להן כאילו יד נעלמה המחזיקה במכחול היא היוצרת אותן..ציור אבסטרקטי.. אך אם תחדד מבטך תוכל לראות בן לפתע דמות של אמא.. כן..אמא..ממש כמו באגדות..מחזיקה את תינוקה בחיקה..מנענעת אותו..שרה לו בלחש שירי ערש..לוחשת לו מילות אהבה וחיבה.. והמבט...וואוו כמה רוך..אהבה נשקף מעיניה...המבט..החום..מהפנט אותך..אתה לא יכול להסיר מבטך ממבט עיניה ... ..ואולי הצפורים המתעופפות להן אי שם במרומים לא חשות מאומה.? סתם כך מתעופפות ללא תכלית ??ללא מטרה ??מתעופפות להן עד שתפרח נשמתן ??? אודי,וואוו כמה שטויות על הבוקר... אולי עדיף לשתות עוד כוס קפה ..ועוד כוס קפה..ועוד כוס קפה.. ..ואולי גם אני אתחיל להתעופף..לא להרגיש כלום..כך סתם..?? אודי ..אתה לא תאמין..בא לי לבקש ממך שתאמץ אותי...מסכים ??? ..איזה פדיחות,לא מאמינה מה שקורה איתי..אמרתי לך שאני משתגעת לא ???????!!!!!!!!!!????

זה אומר שההודעה שלי מלפני יום וחצי לא אושרה או מה בדיוק זה אומר ?

מה זה פסיכולוג תעשייתי? מה ההבדל בין פסיכולוג רפואי לפסיכולוג קליני? ורק פסיכולוג? מה זה אומר? תודה ויום טוב.

כתבתי לה שאני לא באה. והיא פשוט אמרה טוב... רציתי שהיא תעזור לי לבוא...

אני לא מצליחה!!!!

או שמא לא הועלתי ? כשמזהה מצוקה ואו התחלת תהליך רגשי שלילי שסופו ידוע לי מראש לא יודעת מה לעשות ועד שמבינה ההדרדרת בעיצומה. איך להימנע ממצבים שכאלה שכל אחד מהם מוביל אותי אל הקצה. פוחדת מאותו אחד שבו לא אוכל.....באמת.

הי. ... בעוד 50 שנה.. לא אתם ולא אני אהיה כאן... ואולי אפילו בעוד שנה או חודש... אז מדוע אין אני יודעת ליצור לעצמי ימים של אושר, התלהבות, סקרנות והנאה? ..הרי כל אחד מאיתנו שנולד, זכה כביכול בפיס. כי ממליארדי זרעים וביציות, נולדת אתה, אני... אז מדוע אני עצובה? מביטה דרך זגוגית מאובקת אל ייפי הטבע, ומצליחה לראות רק את האפרורית והאבק?.. והרי יש להניח, שיש פרחים, שמש, תינוקות צוהלים, אנשים צוחקים... ומדוע אינני מצליחה לראותם?... מה עושה אותך אודי, עם יכולת להתמודד עם העולם הפרטי שלך, וגם למצוא את הזמן לסייע לאחרים?.. בין ריצה לבנק, לאסיפת הורים של הילד, קניות בסופר ועבודה?... איך אתה מצליח לאסוף את הכוח, על מנת לסייע לאחרים?.. ומעולם לא אושפזתי, ולא הוגדרתי כלוקה בנפשי... אז איך לאנשים כמוך ישנה היכולת לפנות לעצמם זמן,אנרגיה לתמוך באנשים אחרים?... ..והרי בעוד 50 שנה... ואולי 10 או חודש... כולנו לא נהיה עוד כאן, ואני עומדת להפסיד את הצ'אנס? בברכה, איריס (חדשה כאן)

שהלום אודי. דימוי המנוע מעניין ומקורי. אלא שנדמה לי, שאדם הנרתם להתנדבות, זקוק לעוד "מנת אנרגיה" מעוגת הכוח הטמון בו. יתכן ויש אנשים, שצוברים עוד כוח, בהרתמות למען הזולת. דווקא אני, שעיסוקי נושק לנתינה, ומחשבה כל העת על האחר, זקוקה לכיוון ההפוך: לחשוב על עצמי קצת, בכיוון של אגירת האנרגיה ולא פיזורה. במילים ישירות יותר: אני מתקשה למצוא כוח למטלות הבסיסיות ביותר, וספק אם אוכל להיבנות מנתינה נוספת לזולת, ש"תבזבז" את המעט שעוד נותר ומסייע לי לעשות את המינימום. לא שיכנעתי אותך, אודי. נכון? כי יש הגיון בדבריך. אך יש גם פער בין מה שהגיוני לעשות לבין מה שאני חשה, שאני יכולה לעשות בשעה הזו. אינני יודעת... יש משהו משכר ומושך בנפילה לחוסר היכולת. אולי אני נשאבת לכך. זה פחות דורש ממך להתגייס ולהרים את עצמך. ואני מחפשת את המנוע הזה, שאולי פעם היה במחסן האישי שלי.. ועתה נדם.... איריס. תודה.7

שלום לכולם, אני מקווה שזה המקום בשביל לשאול את השאלה הזאת.... קוראים לי חן, בת 21. במקור אני מושבניקית אבל כרגע עובדת באילת. משוחררת מצה"ל כבר חצי שנה. אני שירתתי כתצפיתנית בגבול צפון רצועת עזה כמעט שנתיים. מי שלא יודע אז אני אסביר בקצרה - התצפיתניות מאתרות בעזרת מצלמות שממוקמות על הגדר מחבלים שמנסים לחדור לשטח הארץ או לבצע פעילות טרור במרחב הגדר. למרות שמדובר במחבלים, יש דברים שהיה לי קצת קשה לראות אותם. הייתי עדה להרבה חיסולים, אבל היה אירוע אחד קצת יוצא דופן בדרך בה חוסל המחבל. בתקופת הצבא, לאור כל הלחץ והאירועים שהייתי עדה להם, הפכתי להיות אדם די עצבני, אדישה לפעמים ואפילו עצובה לפעמים. אני לא בטוחה שהצבא היה הסיבה לכך או דברים שקורים בבית או שילוב מנצח של שניהם. בכל מקרה, חשבתי שאחרי שאשתחרר אז אשתחרר גם מהמחשבות הבלתי פוסקות על אירועים שהיו, אבל גם היום, אחרי יותר משנה וחצי אני עדיין מוצאת את עצמי ממלאת את כל מחשבותיי בזיכרונות מהצבא. לעיתים זה גם מגיע בחלומות. אפשר להגיד שמאז שהשתחררתי אני מרגישה הרבה יותר טוב, אבל הזיכרונות האלו והתמונות הללו לא עוזבים אותי וזה גורם לי לפעמים לעצבנות. לפני כחודש ימים, כשהייתי בעבודה, אני חשתי במן עצבנות בלתי נשלטת. זה הגיע לשיא כשהתחלתי לצעוק כמו מטורפת על אחד מעובדי המלון שלא איפשר לי לצאת ממתחם המלון. הרגשתי שאני חייבת להתרחק קצת מאנשים, רק לכמה דקות להרגע, וכשלא איפשרו לי את זה אני פשוט התחלתי להשתגע. בסופו של דבר יצאתי ואז הרגשתי מן לחץ בחזה והנשימה שלי הייתה כבדה. בחיים לא קרה לי דבר כזה שאני לא מצליחה לשלוט על עצמי. אני עד עכשיו לא מצליחה להבין בדיוק מה קרה שם ואיך קרה שלא הייתה לי שליטה על עצמי. אולי מה שקרה נבע מאותן מחשבות בלתי פוסקות על הזיכרונות מהצבא, אולי אלה לחצים שבאים מהבית - הסיבה בגללה עזבתי את הבית היא בגלל שבתור לסבית זה עדיף לגור מחוץ לבית. אז ברור שיש כמה דברים לא פתורים עם ההורים. יש לי כמה שאלות: האם לדעתכם הזמן יכול לטשטש את הזיכרונות מהצבא או לפחות להרחיק אותם קצת ממני. האם התפרצות העצבים הלא ברורה שהייתה לי צריכה לשמש לי כסימן שיש משהו שצריך לטפל בו? יש אפשרות ללכת לפסיכולוג דרך קופות החולים?

שלום, אני בת 21 והשתחררתי לפני חמישה חודשים משירות צבאי. עם שחרורי הייתי אמורה לחזור לטיפול אצל פסיכולוגית עמה נפגשתי כשהייתי תלמידת תיכון. המפגשים היו אמורים להתקיים מדי שבוע, אך לא הצלחתי לשמור על רצף בטיפול. פתחתי מרווחים של שבועיים וגם שלושה ובסוף הפסקתי את הטיפול. ספק מחוסר זמן בלימודים לפסיכומטרי ובעבודה וספק מהרגשה שהטיפול הזה לא טוב לי. כשהסתיימו הלימודים החלטתי לחזור ושוב אני מרגישה שלא טוב לי שם. הפעם אני יודעת בוודאות שזה בגלל הטיפול ולא בגלל מחסור בזמן. אני רוצה לחזור לטיפול ולהצליח לשמור על רצף כדי שזה יהיה יעיל, הבעיה היא שאני יודעת שלמרות שאת הפסיכולוגית הזאת אני מכירה הרבה זמן והיא מכירה אותי, אני לא רוצה לחזור אליה. אולי גם בגלל שהיא מכירה אותי יותר מדי טוב ולפעמים אני מרגישה שזה לרעתי ולא לטובתי.אני לא מבקשת המלצות על פסיכולוגים כי אני יודעת שלא זה המקום לחפש בו. מה שכן אני מחפשת זה המלצה איך לחפש לבד פסיכולוג. איך יודעים מה מתאים או יותר נכון מה כדאי לבדוק אם מתאים? איך שואלים על התשלום (אני לא יודעת איך עושים זאת ואם נהוג לשאול בטלפון וזה מאוד חשוב לי כי לא קל לממן טיפול), אני באמת רוצה להתחיל / לחזור לטיפול במקום חדש, מההתחלה, אבל לא יודעת איך כדאי לחפש. אשמח לקבל עצה. תודה רבה רבה.

שלום, בני בן ה-3 מאז לידתו מתעורר בלילות בבהלה וצעקות וקושי להירגע.לעיתים נדמה שהוא עדיין בתוך חלום.העניין הוא שהוא מפוחד בכלל גם בחיי היומיום,אף מדברים שאינם מאיימים באופן ממשי וזה לא אופייני לילד בגיל זה,שמעולם לא חווה טראומה מדברים אלו.האם ייתכן שבהלה שלי בהריון שלו עברה אליו עוד בהיותו עובר???כיצד ניתן לטפל בכך?

ושוב... אני על הרצפה בסלון.. הגעתי לפרק 6.. בשרשרת.. השעה עכשיו 2 לפנות בוקר.. ואני מתלבטת עם לצפות בפרק נוסף, לפגוע בעצמי עוד קצת.. או פשוט לפספס, וללכת ליושן.. אולי מעט הפעם להייטיב עם עצמי אחרי היום הקשה הזה.. ופתאום ידי מעליהם נכנסון לאייקון ה favirits.. אני על אוטומט, בדיוק כפי שהיה פעם, לוחצת על 'פסיכולוגיה קלינית'.. אני פה.. מתחילה לכתוב.. והדמעות מתחילות לעלות.. כבר זמן שאני לא בוכה.. ופתאום? אולי זה במקום קצת גשם..? אולי צריך להעניש את השמש היצאה לה...? במקום הגשם שאנחנו צריכים... אולי אני רוצה להעניש גם את כולם.. חוצ מאת עצמי.. הדמעות זולגות להן, על אפי, מטשטשות את עיני.. הבית שלי כל כך נעים.. כל כך חמים, ואני לובשת מעיל עכשיו.. של ידיד שהשאיר אצלי.. ולמרות זאת, רק לי, אני לבד. אז זהו, שלא ממש לבד... כי יש אהבה רבה כלפי בעולם.. אך לא אהבה זוגית.. כאילו כולם יודעים לאהוב אותי עד שזה מגיע לאינטימיות.. (??) לרצון לחיות איתי 24 שעות.. לנשום אותי, להרגיש אותי.. לגעת בי.. הרי אני מסכימה לגעת בכולם.. רגשית כמובן.. ונכון, יש גם צד פיזי, לכן אני מרגישה כמ וזונה... ואני גם מוכנה לאהוב את כולם.. כולם בעולם הזה כל כך יפים.. בחוצ ובפנים.... זה מסחרר אותי ללכת ברחוב.. אני מרגישה שאני רוצה לחבק את כולם.. ואנשים, לא יתנגדו לקבל חיבוק מבחורה יפה באמצע יום.. אבל מישו (מישהיא..) לחבק אותי בלילה, הכין??? חבל, פשוט חבל. אולי אני סתם ברגשי עכשיו.. אחרי כל הסדרה הזאת.. פחחח, מגלדים באוויר... כמה הרסני שזה סוד משפחתי.. כמה הרסני הוא הסוד.. :'( אולי זה סתם הכל ביחד.. משפיע עליף לוחצ לי על נקודות רגישות.. (ממ.. נחמד לדעת שאני יכולה להרגיש... {ציניתתת}) אולי.. מי יודע.. אולי אני סתם עצובה שאני פוגעת בעצמי כל כך הרבה.. ואולי זה באמת זה, כי עכשיו הדמעות ממשיכות לזלוג, מתגברות ביתר את.. כן, כי אני טוהב בזה. טובה בלהאמין שזה לא הגיוני שתהיה לי זוגיות אמיתית ארוכת טווח טובה בלהמשיך להיות רגילה לזה שלא מחבקים אותי בלילה, גם לא אמא, גם לא אבא.. טובה בזה שאני לא באמת טובה לעצמי.. הרבה פעמים.. טובה בזה שהשיפוטיות שלי היא האומנות המיוצרות, במקום זאת שמחכה לי במרתף, ההיא החיובית, זאת שתביא לתערוכה שללי לקום.. טובה.. אני פשוט 'טובה' (אודי.. {מנגבת את הדמעות} השתמשתי במילה טובה.. נכון שזה כבר משו טוב 'על באמת'..???) בא לי להמשיך לבכות גם במקלחת... לשטוף את עצמי.. אבל הכל באמת ישאר... אני רוצה לבקש שתגידו לי שיש מי שכבר יאהב אותי.. יגע בי.. יחשוק בי.. ילטף... אבל... זה בדיוק מה שאני עושה כשאני מחמיאה לזרים ברחוב... זה חוזר אלי עד גבול מסוים.. כנראה עד גבול שאני משדרת. לעזאזעל איתי. :'( ~נילי~

:) .. לגמרי חיבקת אותי במילותיך.. אני נשארת מחובקת אצלך עוד קצת.. טוב? אל תעזוב.. ~נילי~

   למי שמעוניין לעקוב מדי פעם אחרי ההודעות המתעדכנות ויש לו קורא RSS, או שיש לו דפדפן שהקורא כבר מובנה בו - ניתן לקבל מראה כללי וזריז דרך הקישור להלן ולצפות ברשימה של השורה הפותחת הודעות: http://www.doctors.co.il/rss-f6 בעמוד הנ"ל ניתן לראות את ההודעות שהועלו על ציר הזמן לפי הסדר בו נשלחו, וככל שהבנתי, אם בוחרים ב- "subscribe to this feed" אפשר גם לשנות את תדירות העדכונים ועוד כל מיני פיצ'רים. ייתכן שלחלק מכם יהיה נוח יותר מעת לעת להשתמש גם באמצעי הזה, אם כי, לא בדקתי מספיק ולא מוכרות לי המגבלות. בכל אופן, אם חידשתי למישהו - מה טוב. שבוע נעים, Really Suricata Suricatta

בן זוגי חלה לפני מספר שבועות. אספתי אותו מביתו כשהבית היה מוזנח ביותר והוא עצמו לא אכל ולא שתה (בגלל הבחילות) ורק עישן בשרשרת. בכל הבדיקות שנערכו (כולל גסטרווקולונוסקופיה, CT ראש ועוד) לא נמצאו ערכים ניכרים המצביעים על מחלה קשה. נמצא הליקובקטר שטופל באמצעות אנטיביוטיקה. עדיין לא נערכה בדיקה חוזרת המעידה שהחיידק אכן נעלם. הוא סובל מלחץ דם גבוה שמטופל על ידי נורמיטן וקודיוואן ולחץ הדם תחת שליטה. יש לא סכרת קלה . בצום 125 אחרי ארוחה 140 או 170. הפנימאי המליץ על לקיחת אינסולין. מה שיותר מדאיג אותי שהוא סובל מהתקפי חרדה ודיכאון מלוווים עם בחילות. האם ביופידבק יחד עם שיחות וטיפול תזונתי סיני ואקופונקטורה יכולים לעזור. אנחנו נגד תרופות פסיכיאטריות. רוצה להוסיף שהוא כבר לא מעשן 6 שבועות ו"מת" לסיגריה.

שלום רב לך שלומית בהמשך לשאלתך למרות שחשוב לי לקבל יותר פרטים לגבי התופעות מהן סובל בעלך אני יכול בודאות לומר כי ניתן באמצעות הטיפול הקוגניטיבי התנהגותי בשילוב שיטת הביופידבק לעזור לו להתמודד טוב יותר עם התופעות שונות ולשפר את האיכות התפקודית שלו. אשמח לשוחח עימך במידת הצורך . את מוזמנת לבקר באתרי www.gliksman.co.il ולהגיב בהתאם. תודה על פנייתך בברכה חמה ד"ר יגאל גליקסמן

היי, פעם ראשונה כאן המון זמן שאני רוצה לחפש ולבקש עזרה אבל זה תמיד היה ועדיין לוקסוס בשביל אחת כמוני שחוסכת ללימודים. הסיפור שלי די ארוך אולי מייגע ואולי מקצועית מעניין.. אני חיה ב"בית"- בית משוגעים אני קוראת לו-מלא אלימות בין נפשית ובין פיזית (פחות) מאז שאני זוכרת את עצמי. השנה חזרתי לכאן אחרי 4 שנים באוניברסיטה רק לכמה חודשים, וזאת הייתה השנה הנוראית בחיי. אני עדיין כאן, גרה עם אימא שיש לה BPD וכפייה נואירוטית (רק לפי איבחון שלי וקריאה, כי היא לא מטופלת ולא ביקרה אצל רופא/פסיכיאטר כבר קרוב ל12 שנה), סבא שיש לו את ההפרעות שלו של פראנויה מודגשת, סבתא שמסתובבת ערומה בבית ורבה עם כולם,אבל ללא משהו שהצלחתי להגדיר.. ואח של אימא שלי ש24 שעות ביממה נמצא עם אימאו. כל הסיפור הזה נשמע אולי מעבר למהסרטים או אולי יותר כבדיחה, רק שהוא אמיתי וגרוע ממה שהוא נראה כאן. לא הייתי מגדירה את עצמי כסובלת מאחת ההפרעות שציינתי, אבל מותר לחלוטין לציין שנפגעתי, מכל זה,בעיקר בגלל העובדה שאין לי ברירה אלא להישאר כאן עד שתהיה לי אופציה לעזוב. הסיפור התחיל להיסתבך כאשר התחילו להופיע אצלי סימפטומים כמו הפרעות בריאה וחולשה מתמדת שלא היו לי כשגרתי מחוץ לבית.. עם חוסר הביטחון ובניית האישיות שלי איך שהוא הצלחתי להתמודד עם השנים,הרי גדלתי עם אימא שיש לה BPD ברמה לא זניחה.. את כל השאר ואת הנזק שנעשה בכמה חודשים הארוכים שאני כאן ועוד עד שאעזוב אצטרך לפתור עם טיפול .. רק שאני לא בדיוק יודעת למי לפנות , מה הזכויות שלי,מבחינת סודיות וכו' ואפילו לדבר עם מישהו שיבין על מה אני מדברת בדיוק ויוכל לתת לי עצה פרודוקטיבית יותר מ"תחשבי חיובי" ... אז סורי על התגובה הארוכה , ושוב , היי!

אם כבר שאלת אז קודם כל לפי התשובה שלך ("ענה לכסיל כאיוולתו")הבנתי שהייתי קצת מטופשת, אני מכירה את וויניקוט, למרות שתמיד טוב להזכיר ולהכיר אותו להורים ולהורים שבדרך. דבר שני, זו הייתה התממות מצידי להתפלא על הבעיות הרגשיות של הילדים שלי, אני לא רוצה להרוס את מיתוס האמהות לנשים הצעירות, אבל הרגשות האמהיים שלי כללו, פחד שנאה גועל תוקפנות רגשי אשמה ומעט מידי אם בכלל אהבה קבלה והכלה. אם כי תמיד השתדלתי לטפל בהם טוב ולא להגיד להם דברים קשים, כי מהחוויה שלי בתור ילדה לא זכרתי הרבה אבל זכרתי שהייתה הזנחה גם פיזית, ואמירות מקבריות של אמא שלי(לדוגמא:"אני רוצה לראות אותך בתוך קבר קטן" "הלוואי שאני אשב עלייך שבעה כבר" "שיביאו אותך אלי כשאת מתה" סתם "תמותי " ועוד גם לא מקבריות סתם משפילות) עד שבעקבות הטיפול עשיתי תחקירים לגבי העבר, מעין רשומון שלא כלל את ההורים שלי, שניהם לא רצו/יכלו לשתף פעולה ומראש ידעתי שאין לזה טעם, ואז גם נזכרתי בעצמי בכל מיני דברים שקרו בבית ומחוצה לו. ועדין צצים ועולים מדי פעם כל מיני רגעים אפלים) אני מקווה שלא הגזמתי בלחשוף יותר מידי פרטים אישיים. לסיום אני אומר רק שהיה לי מאוד קשה להיות אמא, לא היו לזה מילים וזה התבטא בתחושות מחשבות והתנהגויות כפייתיות, בדומה ל OCD, לא העזתי/יכולתי לשתף אף אחד זה היה עוד סוד. הדבר המעודד שאני יכולה לוחר הוא שעם הזמן, גם ללא הטיפול, נהייתי קצת יותר מודעת לעצמי,קצת יותר "עמוקה" ופחות שטחית ביחס לעולם הרגשי שלי וגם של הילדים שלי, וקצת פחות חרדה. (עדין הילדים שלי נראים לי לפעמים כמו חייזרים,לפחות עכשיו בזכות הטיפול ונפלאות הפסיכותרפיה אני מבינה שלמעשה אני היא החייזרית).

ההודעה שלי התפספסה ? :-(

אודי יקר, מה שלומך? אני נאבקת בעצמי. עוצמות המאבקים הפנימים האלה שמתחוללים בי נחווים כסערה עצומה, הם מעבר ליכולת הנפשית בה אפשר להיות בכלל.. אני לא מוצאת את עצמי אודי, החודש האחרון ככ מורכב , יש בי מערבולת של קולות , רגשות שנלחמים אחד בשני ופשוט מציפים אותי בטירוף. האיזון שלי מתפורר. אני לא יודעת אם אני ברורה בכלל, אני באה לפה .. כדי לברוח מהכל .. להיות פה על ידך ולספוג קצת שקט ממך .. סדר מחדש .. משוו... העיקר שירגע לי שם קצת בבפנים. הימים האחרונים בעיקר קשים. כל הקשר הטיפולי שלי נחווה בעוצמות מטורפות.. מסתובבים בי המון רגשות.. כאלה של ריקנות ובדידות, של עצב תהומי ואובדנים אינסופים .. כאילו אין בהם שום התחלה , שום סוף.. זה לא פשוט להיות מחוברת לעצמי . לא פשוט לחוות את כל הכאבים האלה . את העבר. את הזכרונות. איש השיחות שלי הוא האיש הכי קרוב וקבוע לי .ויחד עם זאת האיזון ביננו שם מופר . בעיקר בחודש האחרון. המון כעסים עליו. ניסיונות שלי ל"הרוס אותו" ובו בעת להווכח שהוא גם ישאר שלם עבורי - אבסורד לא? מרגישה ככ תלושה מהמציאות .. מרגישה עדין ככ לבד בתוך האיכס הזה של חיי. המון המון חלקים של איש השיחות מושקעים בי כמעט 4 שנים .. ואני מרגישה שלמרות זאת היציבות ביננו מתערערעת .. לא יכולה לדבר על זה יותר מידיי עמוק כרגע ,בעצם אני לא יודעת מה אני רוצה להגיד. הכל נחווה כבלאגן אחד גדול. אולי .. רק, באתי לפה כדי להניח קצת מהבלאגן, גם אם הוא לא מובן כדי לא להיות בזה רק לבד .. אז תהייה איתי פה? שרית

שלום לך יודע מה ? זה רצוי גם לי. כל כך הייתי רוצה ...אבל על זה כבר אמרת לי עניתה לי מה עכשיו ההרגשה? עכשיו מרגישה כל כך מותשת. לא יודעת ללמוד "to let it go כבר מספר חודשים. ההרגשה חוסר אונים

הייתי רוצה יותר חופש לעצמי . יותר יכולת להוציא את מה שיש בתוכי. את הכעס הרוגז הבכי ובעיקר להוציא מתוכי את הרגשות מבלי שגרום נזק לא לי ולא לאחרים. וזה לא משתחרר חשה כמו בקבוק שמפניה אחרי שניערו אותו. הייתי רוצה שיכריחו אותי. תודה

עד שתבוא תצטרך ללכת...