פורום פסיכולוגיה קלינית

שלום אני בחורה יפה, בת 33, אין לי בן זוג. יותר מהמשפחה הגרעינית שלי, יותר מהשכנים שלי, יותר מהאנשים בעבודה. יותר מהרבה בחורות ברחוב. מציקים לי כל הזמן, בעיקר מהצד של הבחורות. מצד שני אני לא יודעת איך זה להיות מכוערת. האם בחורה כזו עלולה להיקלע לדיכאון או לחיים קשים, או לא למצוא בן זוג. או שמה החיים הם קשים ולכל הבחורות , גם היפות, יש צרות כאלה. או שזה שאלה של אופי. אני לא אוהבת שרודפים אחרי ברחוב. חוץ מזה ישנן עבודות מסוימות שנדחתי על ידי המעסיקים מפני שאני יפה יותר מהם. יש סטיגמה של יפה וטיפשה, ויש בזה משהו, מפני שגם אני נתקלת בקנאה כאשר אני רוצה להתקבל לעבודות יותר מענינות. אולי צריך למצוא את שביל הזהב ולמצוא גם עבודה מעניינת וגם עבודה שיש בה אנשים יפים. אולי זה שאלה של זמן. אני לא אכחיש שלא השתמשתי ביופי שלי כדי להתגאות בעצמי, ולהאפיל על אחרים, אבל אנחנו נמצאים במזרח התיכון ולא באירופה. ואולי בכלל, עדיף לעשות ניתוח פלסטי באף , כדי לשנות את המראה החיצוני למראה יותר סטנדרטי, יותר ממוצע, שלא מושך תשומת לב. מה דעתכם??

אודי, אני יודעת ששאלו אותך לא פעם אבל.. אם אני בטיפול כבר שנים, ויש דברים מסוימים לגבי העבר שלי שאני רוצה לדעת, האם ניתן לעשות טיפול בהיפנוזה "חד פעמי"? (כמובן בידיעת המטפלת ובהשתתפותה) והאם ניתן דרך ההיפנוזה לענות על שאלות למשל כמו באיזה גיל קרה דבר מסוים (שאותו אגב, אני כן זוכרת)? האם היפנוזה יכולה לתת מענה לשאלות של שמות, מקומות, גיל וכו'? סליחה על הבורות שיר

החל מהשנים הראשונות לחיי אני שוחקת שיניים חזק ומהדקת את הלסתות עד שזה הפך לטבע אצלי. נגרם לי כתוצאה מכך נזק למפרקי הלסת. האם ביופידבק יכול להחליף את כדורי ההרגעה (קלונקס) שבהם אני נאלצת להשתמש על מנת להצליח להגיע לפתיחת פה טובה יותר ובכלל לתפקוד מקל יותר ללא כאבים עזים?

שלום רב לך גבי, שחיקת שיניים אינה מחלה אלא ביטוי לאי שקט ומתחים מצטברים. באמצעות טיפול קוגניטיבי התנהגותי בשילוב שיטת הביופידבק ניתן ללמוד טכניקות להפחתת המתחים ולאיזון אי השקט. ישנם ערוצים ייחודיים במכשור הביופידבק לתופעת שחיקת השיניים .אפשר כמובן להוריד את התלות בתרופות הרגעה ולזכור כי תרופה אינה מלמדת כיצד להתמודד עם המצב.. אשמח לתת ולקבל יותר פרטים ניתן לקרוא אודותי באתר www.gliksman.co.il תודה על פנייתך בברכה חמה ד"ר יגאל גליקסמן

אני כבר שנה וחצי אצל הפסיכולוג.. כמה שאני והוא קרובים אני עדיין מרגישה אורחת, מרגישה בהצגה... ואני מבינה את הבעיה...למה יש אצלי פחד מקרבה בטיפול הזה? ...מה עושים כדי להתקרב?

סליחה שאני מתערבת, מקווה שלא תכעסי... אך לדעתי, זה מובן שאת אורחת, תמיד תהיי אורחת בקליניקה שלו, (גם בעולם הזה אנחנו "אורחים") השאלה היא האם בתור אורחת את מרגישה בנוח אם נוצרת קרבה. מצד אחד כתבת שאתם קרובים ז"א שיש קרבה, ומצד שני כתבת על פחד מקרבה אז יכול להיות שעדין לא הגעת לקרבה שמתאימה לך. לגבי השאלה מה עושים? נראה לי שפשוט ממשיכים לבוא.

תודה על התגובה ואני ממש לא כועסת..להפך...תודה אני תקועה בין שני דברים - מצד אחד , חשוב לי שאני אראה בעיניו "אטירקטיבית" במובן של מטופלת מעניינת, מצחיקה וכד'..לכן אני מרגישה בהצגה אצלו..מצד שני, הוא אמר לי לפני כמה זמן שהוא מרגיש שאני רחוקה ולא שם. וזה נכון,מה צריך כדי להיות שם? אני מספרת כל פגישה מה שעבר עליי ומדברים...דיי כרגיל..., מה חסר לו????

אודי... 1. הלוואי וידעתי ממה אני מפחדת...איך יודעים בכלל... 2. אז אתה אומרת להעלות את זה בטיפול? אני לא מסוגלת להגיד - "אני מרגישה מרוחקת ממך..." לא מסוגלת לאמר לו את זה...למה? כי אני רוצה שהוא יהיה מרוצה, רוצה שיחשוב שאני והוא זה טיפול מנצח (לא נעים לאמר אבל אם אני כבר כנה איתך, אז יאללה עד הסוף) 3. ברגע שאני אגיד את זה...אני אצטרך להסביר את עצמי... "ממה את מפחדת בקרבה?" וכו' וכו'...ואין לי על זה תשובה על זה...אז עולה השאלה בשביל מה להכנס לזה מלחתחילה 4. אני לא מחמיצה פגישות ולא נמנעת מלדבר, להפך, נפתחתי בטירוף.. אבל עדיין - אני לא כולי שם, אני מרגישה שאני בהצגה...לפני חודש הוא אמר לי שהוא מרגיש שאני מתנהגת כמו אורחת אצלו - ובדיוק המשפט הזה שלו לא יוצא לי מהראש! למה? תודה .... וחג שמח לכוווולם שירה

היי אודי ראשית, גמר חתימה טובה ושנה טובה. לא השתתפתי בשרשור האיחולים לשנה החדשה, כי ממש לא ידעתי (וגם עכשיואני לא בטוחה שאני יודעת) מה אני מאחלת לעצמי. ובכל זאת, אולי הכי הייתי רוצה לאחל לעצמי- לבין מה קורה לי , ואיך אני מתארגנת על זה. אני רוצה לשאול אותך בכל זאת שאלה אחת, ומבקשת שלא תאמר ש"צריך להעלות את זה בפגישה" או "לשוחח על זה"" וכו... תראה, לאחרונה אינ מבינה יותר ויותר שאני צריכה לטפל בעניין הPTSD... המטפל שלי אמר לי את זה לא אחת, ואמר שהרבה מהדברים שאני מתארת שעוברים עליי מתאימים לתסמונת . מצד שני הוא אמר לא אחת - שהוא לא יכול לטפל בזה, ולמעשה עליי לפנות למי שהוא מומחה בתחום של PTSD. הוא אף הציע לפנות לפסיכיאטר. אני ממש לא מרגישה שאני בשלה לפנייה כזו, אבל מצד שני, יודעת שאני צריכה לפנות לטיפול. מצאתי שיטה לטיפול בPTSD, שהיא שיטת CBT שכזאת. היא נשמעת לי משהו שיש לו סיכוי או לפחות יש לו יכולות. ניסיתי להעלות עם המטפל את האופציה לטפל באמצעות משהו אחר, תוך שהזכרתי את זה שהוא אמר שהוא לא מטפל בזה, אבל הוא משום מה, לא אמר בשיחה הזו את שאמר בעבר, שצריך לפנות למומחה וכו', אלא שוב העלה את האופציה של פסיכיאטר. כשניסיתי להעלות את זה שוב שמצאתי או אינ מחפשת שיטה טיפולית ולא תרפופתית, הוא שב ואמר שצריך מעורבות תרופתית, כדי להפחיתאת החרדות. אני לא מצליחה "לפרוץ" את הדרך ולהיפרד או להשהות את ה"טיפול" איתו, שאינו מועיל לדברים הבוערים כרגע בחיי, ואלה התסמינים האלה, שמשתלטים לי על כל מיני שטחים ותחומים בחיים, ולצאתלעבר שטיפול עם מטפל אחר, שאולי מתמחה בתחום. אני אל רוצה לעזוב בלי לומר ימילה, ואינ גם רוצה שבכל זאת תהיה איזו העברת אינפורמציה בין המטפלים. מה דעתך? האם זה בסדר להיות זו שאומרת שאני רוצה משהו אחר? שאינ רוצה משהו מועיל יותר? אין לי אומץ לומר את זה, כי כל הזמן חוששת שמא הוא ייפגע. אבל.. זה לא טוב לי... מה דעתך? איך אפשר לעשות אתז ה ? או בקיצור - איך אתה חושב שנכון להתמודד עם הבעיה הזו? (סליחה על אורך השאלה, אבל אני כבר באמת כבר מרגישה שאני עוד רגע לא אוכל כבר ללכת...)

סליחה על ההתערבות, אבל מהצד זה נראה די ברור שאו שהוא לא רוצה שתעזבי את הטיפול, או שהוא לא רוצה שתחושי דחוייה על ידו. אבל שניכם יודעים שחייבים לטפל במשהו קודם לפני שממשיכים את עבודת העומק שבטח לא מתאפשרת בגלל עוצמת החרדות. אני ממליצה בחום על טיפול תרופתי- זה להיט... CBT היא שיטה מוכחת ויעילה לטיפול בPTSD והיא גם טיפול שהוא קצר מועד. לדעתי את צריכה להודיע לו (בלי לחשוש מפגיעה שלו, כי לזה הוא צריך לדאוג ולעבוד על זה) ולחזור אליו לאחר סיום הטיפול הקוגניטיבי התנהגותי. אולי גם אפשר במקביל- את זה אני לא יודעת, והשאלה אם את יכולה להרשות לעצמך את זה... אני לא יודעת אם את גרה בעיר גדולה, אבל אם כן, יש מרכזים מסובסדים שעוזרים לטפל בטראומה לפי מקורה. אם המקור הוא פגיעה מינית יש את מרכזי הסיוע, אם המקור הוא טרור יש את נט"ל, יש גם לתאונות דרכים איזה מרכז... בהצלחה

המטפל אמר לי שאם הצבא פונה אליו, יש לו מחוייבות(חובה לדווח)... אני חושב עוד שהוא לא יודע את החוקים וזה ממש נשמע מצחיק..... מה את אומר?מה התשובה?למה הוא אומר לי ככה?אני חושב שהוא טועה, והוא נורא מפחיד אותי......... הוא מפחיד אותי, זה נשמע שהוא איזה סתום מטומטם שלא מבין כלום,.

חשוב לציין שזה במרפאה ציבורית של בריאות הנפש....

אודי תודה על התשובה, תוכל לפרט. אני מטופל אצלו במרפאה ציבורית לביאות הנפש.... הוא אמר לי שאם הצבא פונה אליו, יש לו מחוייבות לתת דיווח(חוות דעת), מה האתיקה והחוק?מה אתה אומר?

הי אני אחרי צבא. בתקופה האחרונה אני עובדת בבר, וזה בסדר. חשבתי על להחליף עבודות למשהו יותר יציב עם משכורת קבועה. ניסיתי לעבוד גן ילדים, הראיון הלך טוב מאד – אבל אח"כ הייתי יומיים בגן והמנהלת אמרה לי ש"זה לא מתאים" וכששאלתי למה היא אמרה ש"משהו בקצב שלי ובאיך שאני מביאה את עצמי למקום" לא מתאים להם. חוץ מזה הייתי גם ביום מיונים של חברה גדולה – הייתי די לחוצה, ובסוף לא התקבלתי. בבר שאני עובדת בו בסדר לי בסה"כ, אבל עדיין קשה – בהתחלה היו לי הרבה טעויות, ואני בכללי מרגישה לחוצה. קרה פעם שלקוח ממש התלונן עלי, ויצא לי גם לשמוע אנשים שאני עובדת איתם מתלוננים עלי. זה קרה רק כמה פעמים אבל בכללי אני פשוט מאד לחוצה ונמצאת עם ההרגשה הזאת רב הזמן – שאני לא עושה את העבודה שלי כמו שצריך. חוץ מזה השארתי את הטלפון שלי בכמה מקומות ולא חזרו אלי. אמנם אין לי ניסיון (עכשיו עם הבר יש לי) אבל בכל זאת, זה פוגע. אני מאד חסרת בטחון, ואני יודעת את זה... תמיד היו לי ציונים טובים, יש לי פסיכומטרי מאד גבוה, בצבא הייתי במקום "איכותי" ובכללי יש לי רקע ו"קורות חיים" כאילו מוצלחים וטובים. בגן וביום מיונים מאד הרגשתי את הפער העצום הזה בין מה שאני אמורה להיות לבין המציאות שאני מרגישה בה מגומגמת ומבולבלת ולא מספיק טובה. הפער הזה הורג אותי, אני ממש מרגישה איך אני מכאיבה לעצמי עם זה – כאילו 'איפה את ואיפה מה שאת אמורה להיות ואיך שאת אמורה להרשים את כולם'... לא משנה אם בכל אזור הלימודים וה'שכל' יותר קל לי, זה לא משנה ב"חיים האמיתיים". אני לא בנאדם לא חברותי, יש לי חברים – אני לא 'דוחה' חברתית או משהו. אבל ברור לי שיש איזה משהו שאני משדרת שפשוט לא מסתדר, איזשהי בעיית גישה, אני לא נראית מספיק נחמדה/בולטת/טובה. אני יודעת שיש בי משהו אדיש ומרוחק, פלוס זה שאני נראית חסרת בטחון... בתכלס, אין לי שום ניסיון חיובי, אף פעם לא הרגשתי פרודוקטיבית וטובה במה שאני עושה. אפילו בצבא, שהיה לי מאד טוב בו, לא הרגשתי פרודוקטיבית. יש לי חברות שגם להן ממש קשה בעבודות שלהן, ולא מסתדר להן, ויש לי חברות שפיטרו ואמרו להן שהן גרועות וכו' – הייתי מאד רוצה להצליח לשים את זה בפרופורציות הנכונות, אבל אני פשוט לא מצליחה להפסיק לתת לזה את המשמעויות הקטסטרופליות שקל לי להדביק לזה. שיש לי בעיית גישה, שאני משדרת דברים איומים כלפי חוץ שאין לי שליטה עליהם ואף פעם לא תהיה לי ובגללם גם אני מאד אתקשה למצוא עבודה – שאני אף פעם לא אצליח למצוא עבודה, וגם אחרי שאני אלמד מה שאני אלמד אני לעולם לא אצליח בתחום התעסוקה, פשוט כי אני לא מוצלחת. מאד קשה לי עם זה ואני לא יודעת איך להשתלט על החוסר בטחון העצום הזה, שבינתיים המציאות רק מצדיקה אותו. העבודה הנוכחית שלי היא בסדר, אבל אני לא מקבלת מספיק משמרות והייתי רוצה להתחיל במקום אחר. העניין הוא שכל עניין המסעדה/בר, זו עבודה מלחיצה, אני 'שכנעתי' את עצמי שבעבודה אחרת אני אהיה פחות לחוצה, אבל כנראה שאני טועה. עם הזמן אני נהיית פחות לחוצה, אבל עדיין. אני יכולה לנסות לחפש מקום אחר שאני אקבל בו יותר משמרות, אבל אני לא יודעת אם מישהו ירצה אותי ואם אני אעמוד בזה (המקום שאני נמצאת בו עכשיו נחשב 'רגוע' יחסית..) אני אשמח לכל עזרה.. תודה

אני בטוחה שמה שאודי יכתוב לך יהיה משהו מרגיע, שפחות מאשר את התפיסות שלך לגבי עצמך, אז אני רוצה להגיד שגם אם כל מה שכתבת נכון באופן "אובייקטיבי" זה לא אומר כלום על המשך החיים שלך. יש מגוון רחב של עבודות שאינן כוללות ואינן מבוססות על אינטראקציה בין אנשים, ואם את אינטיליגנטית עם ציונים טובים, תוכלי לפנות לאחד מהתחומים האלו (שמרוויחים בהם הרבה יותר מכל העבודות שציינת). אפשר להתחיל במשהו קטן כמו עיבוד נתונים, הזנת נתונים, כל עבודה שהיא מול מחשב ולא דווקא תכנות או הייטק, ואחרי שתלמדי תוכלי להתקדם. ואני חושבת שברגע שתהיה לך חווית הצלחה, שתדעי שאת מוצלחת במשהו, שאת מסתדרת בעולם כמו שאת, זה יעלה לך מאוד את הביטחון העצמי ובתגובה זה ישפר גם תחומים אחרים בחייך... וגם את זה בטח אודי יציע- ללכת לטיפול שמתמקד בדיוק הנושא הזה- קשרים בין אישיים... בהצלחה

זאת תשובה קצת מאכזבת.. אני בטיפול כבר די הרבה זמן, הוא מאד יסודי אבל לא נראה שהוא משנה הרבה את המציאות שלי. לאידעת מה ציפיתי לשמוע.. אולי באמת אין שום דבר שאפשר להגיד לי

שלום רב, בני , עדיין לא בן 6 , וכבר כשנה אנו חווים התנהגות אלימה , לא אחראית ומסוכנת (לגזור שיער של ילדים , עבודות שלהם , להרוס יצירות , לקפוץ מחלונות , לזרוק קוביות על ילדים וכו..) הנויורולוגית של התפתחות הילד , שם היינו בעקבות בעיות בויסות החושי ממנו סובל, אמרה שכנראה זה ODD הפסיכאטרית של מכבי חושבת גם היא שזה המקרה , ושיכול להיות בשילוב עם ADHD . מבחן TOVA העלה כי " . ממצאי בדיקת TOVA הראשונה מצביעים על מאפייני הפרעת קשב וריכוז, על סמך: א. ציון ADHD נמוך מטווח הנורמה. ב. שונות גבולית. ג. מס' השמטות מחוץ לטווח הנורמה." וכי הציון הממוצע לפני הכדור היה 1.83 (1.8 זה הגבול) ואחרי 1.58 אנו בתור הורים מרגישים את התזיזתיות ואת אימפולסיביות וחוסר דחיית הסיפוקים . במקביל אנו פונים גם לטיפול כדי ליישם את "תוכנית התגמולים" וטיפול רגשי לילד . בהנחה שנבחן כל דבר לגופו , האם הילד חייב לקבל כדורים ? הוא ילד מאוד נבון , ואני לא צופה לו בעיות בב"ס (כרגע) אבל בתחום ההתנהגותי , אני ממש חוששת לו ולחבריו. האם הרטלין וסוגיו ימתן אותו קצת ? לפי הפסיכאטרית , הוא בוודאות יצטרך כדורים - השאלה העומדת בפניה כרגע הוא - איזה סוג : האם הרגעה או רטלין . ואני תוהה - האם בוודאות חייבים כדור? האם הרטלין יכול לעזור? האם יש אבחון נוסף שאפשר לעשות ? מעבר לשאלונים ,ראיונות וTOVA ? האם יש מומחה בתחום של ODD שאפשר לפנות לייעוץ? תודה מראש.

שלום רב לך שרית אני מבין היטב את מצבכם תאורך מאשר כי אכן קיימת בעייה התנהגותית היכולה לנבוע מסיבות שונות אותן יש לברר על ידי פנייה להערכה רפואית נוירולוגית או פסיכיאטרית לצורך אבחון והכנת תכנית טיפולית . חשוב ביותר כי התכנית תכלול גם הדרכה לכם כהורים. אשמח לקבל ולתת יותר פרטים , ניתן לקרוא אודותי גם באתר www.gliksman.co.il תודה על פנייתך בברכה חמה ד"ר יגאל גליקסמן

כתבתי לך משהו, לא הגבת... בבקשה אל תתעלם, אמרתי לך מילים טובות... ליאורי

אני כבן 60 ,נשוי עם ילדים מבוגרים. גודלתי אצל אמא בעלת הפרעת אישיות סיכזופרנית. טופלתי כל השנים, כנגד חרדות. כיום, אני מתפקד ברמה די נאותה, למעט פרט 1 חשוב ,המעיב על תפקודי: הילד הקטן שבי,חי תוסס ומלא כעס ורוגז על העוולות שנעשו לו. הדבר בא לידי ביטוי, כלפי הסביבה הבוגרת בכלל,וכלפי הבוגר שבי בעיקר. (במילים שלי :2 אישיויות ,האחת בועטת ,השניה מחבקת) לטענת המטפלת אני בשלב של פוסט-טראומה, מהנזקים של אימי בילדותי הבעייה מטופלת בשלב זה ע"י שיטת דמיון מודרך (המון עבודה יחידנית שלי). .השיטה אמנם נותנת תוצאות, אך לצערי בקצב הרבה הרבה יותר איטי ממה שאני יכול להרשות לעצמי (למשל: 7 שנים לפנסיה,שרחוקה מלהיות מסודרת) חשבתי כי יש לשקול שיטות טיפול מוחשיות יותר, כמו למשל: היפנוזה, בכדי לקצר את משך הטיפול. יש בי המון רצון להתמודד עם המצב. אשמח לקבל את דעתכם.

שלום ד"ר, אשתדל להיות תמציתי ומדויק. אני בן 32 ועוסק בדיבור בפני קהל כבר מספר שנים. בגיל 13 התבלבלתי בהיגוי של מילה בעת שיחה עם אבי שצרח עלי "אוי ואבוי התחלת לגמגם לי" ומתחושת הבהלה הכרזתי על עצמי כ"מגמגם". עם השנים פיתחתי פחד מלדבר בפומבי כדי שלא תתקע לי חלילה מילה. (אני משער ש"ההיתקעות" היתה שיבוש הגיה כפי שקיים אצל כל אחד מאיתנו לעיתים רק שאבי לקח את הדברים בצורה קשה מדיי. מאז תק' הצבא עברתי תהליך מאוד משמעותי והחלטתי לשנות גישה. כיום אני עוסק בדיבור בפני קהל,כן זה המקצוע שלי. היו לי "נפילות" במהלך השנים האחרונות אבל קטנות, ובשיחה עם פסיכולוג שהבהיר לי שאינני מגמגם ושדיבורי שוטף וככל הנראה ההיתקעויות הן תוצאה של לחץ נפשי מוגבר. לאחרונה אני בתק' לחוצה- חיפוש אחר מעבר דירה וכו' ואני מרגיש מיזה כחודש שהלחץ המוגבר ממש גורם לי להיתקעויות בדיבור. האם הנושא מוכר לך ומה היית ממליץ לי על מנת לגבור על כך? תודה רבה ויום נעים.

אודי שלום, המטפלת נוסעת לחו"ל ואני טובעת...אחרי שהתקרבנו היא עוזבת, אומנם תחזור...אבל מי מבטיח שתקבל אותי למרות הבטחותיה? איך אוכל בלעדיה אחרי שהתרגלתי?..האם הגיע הזמן לנסות לשחרר, כי היה בנינו קשר בין הפגישות ועכשיו הוא לא יהיה..היא תחזור רק אחרי סוכות..מלא זמן!!!אולי אני כבר לא אחכה לה..אולי אנסה לשכוח את הכל...רציתי לומר לה שהשבוע זאת תהיה הפגישה האחרונה וכשהיא תחזור אני לא..אבל לא העזתי..אוף מצב קשה..מי יכיל אותי כשהיא לא פה?זהו נקשרתי בה סופית..עכשיו אני יודעת בודאות שיש תלות בה..ולה בכלל לא אכפת מה אעשה כשתיסע...היא מזכירה לי כל הזמן מתי היא נוסעת ומתי היא חוזרת לשם מה? להכאיב לי יותר?אוף מצב עגום...השאלה שלי היא כיצד מתירים את התלות?האם אוכל אי פעם להתירה? לא רוצה להיות תלויה בה לנצח!יודעת שהתלות היתה הכרחית כדי להפתח..השאלה עד כמה? האם כדאי שתהיה כזאת תלות רצינית והרגשה שאי אפשר בלעדיה?

אודי שלום ושבוע טוב, הנני בחורה צעירה בתחילת שנות ה-20, נמצאת בטיפול פסיכולוגי בערך חצי שנה, 16-17 מפגשים. ניגשתי לטיפול משום שבכוונתי לתת "דחיפה" לשני תחומים עיקריים בחיי.עליי לציין כי המטפלת שלי חביבה מאוד וסה"כ החיבור בינינו לא רע בכלל. ב2 המפגשים האחרונים אני חשה איזשהי בעייתיות, למשל יש די הרבה שתיקות (מה שדי מביך אותי), אני מרגישה שאין לי כל כך מה להגיד "שאמרתי כמעט הכל" ומה שנשאר זה לטחון ולטחון את הדברים. מה גם שפגישה האחרונה המטפלת הציעה שנעבוד על כל מיני תרגילים להרפייה והרגעה שיסייעו לי לטענתה בעתות חרדה ולחץ למשל, וגם שנתחיל לעבוד על הנושא של "דמיון מודרך". שני אלו גם הכניסו אותי לנישה של לחץ, הרגשתי שזה יכול להביך אותי, שזה יוכל להיראות מגוחך.לטענתה זה עלול לסייע לי, דווקא לי. האם מקובל לעשות איזשהו פסק זמן אחרי תקופה כזאת? האם מקובל לומר לה שאני זקוקה לקצת זמן הפסקה? (לאור הסיבות שציינתי ללא קשר לתרגילי ההרגעה והדמיון המודרך).ובכלל, כיצד נמדד מטפל טוב? אשמח לחוות דעתך המקצועית. בשורות טובות,

לא ענית לי על השאלה האחרונה: כיצד נמדד מטפל טוב?

שלום, אני בן 21 חייל שמשתחרר בעוד חודש. לצערי אני אפילו לא יודע ממש מאיפה להתחיל, אני מרגיש כאילו משהו כבד נפל עליי ואני לא יודע מאיפה זה בא. הבעיה היא שאני בדיכאון, ואני לא יודע למה. אם פעם הייתי בדיכאון והרגשתי עצוב או מצוברח אני לפחות הייתי יודע למה אני מרגיש ככה. ואלו היו דברים רגילים שהיו עוברים אחרי שבוע או משהו לעולם לא היה משהו כריג הכל היה נורמלי. עכשיו אני במצב נורא, אני פשוט מרגיש שהכל הפך להיות שחור בחיים שלי. אם פעם הייתי בנאדם שמח היום אני עצוב. אם פעם הייתי בנאדם מצחיק היום אני ממש לא מצחיק. אם פעם הייתי בנאדם חברותי היום אני לא חברותי. אם פעם הייתי מרגיש שאני חכם ויודע להתמודד עם מצבים היום אני מרגיש חלש ואידיוט. אם פעם הייתי מדבר יפה רגוע ומתוחכם היום אני בולע מילים לא בטוח בעצמי ומגמגם. אם פעם הייתי רואה סרט ונהנה ממנו היום אני חושב על דברים אחרים. אם פעם הייתי מגנט לאנשים כולם רצו להתקרב אליי ולהתחבר אליי היום אני מרגיש בדיוק להפך. מדי פעם חולם חלומות רעים. החלום האחרון חלמתי כאילו אני נחנק. אני לא יודע מה נסגר איתי, אני יכול לומר שהייתה תקופה של חצי שנה שהייתי מעשן גראס עם חברים באופן קבוע. אבל אני הפסקתי לפני חודשיים. ומאז לא נגעתי בזה כי זה התחיל להשפיע עליי לא טוב. אני לא יודע אם זה מה שהביא אותי למצב הזה אולי זה רק מה שהחמיר את המצב אני לא יודע מה. לאחרונה התחלתי לעשות ספורט פעם ביומיים ריצה וכאלה, זה טיפה משפר את המצב רוח אבל עדיין אני מרגיש ביטחון עצמי מאוד נמוך. הכל בחיים שלי כשורה, המצב הבריאותי שלי. משפחה. מצב כלכלי. נראה טוב, חברים הכל בסדר. אבל בגלל המצב שאני נמצא בו עכשיו ממש לא בא לי על חברים אני מרגיש שזאת מטלה בשבילי לצאת לבלות איתם כשהם מתקשרים. אם הם לא יתקשרו אין סיכוי שאני אתקשר לצאת לעשות משהו כי פשוט לא בא לי. אני מדבר עם אנשים לפעמים אני מרגיש כאילו אפשר לראות עליי את העצבות ואת הדיכאון דרך העיניים וזה פשוט גומר אותי. זה מוריד לי את הביטחון לגמרי כשאני שם לב שאני משדר עצב דיכאון וחולשה. אני לא יודע מה נסגר איתי... פשוט הפכתי להיות ההפך ממה שאני הייתי. אני ממש לא יודע מה לעשות... לאחרונה כבר התחלתי לחשוב שכדאי לחכות שאני אשתחרר בעוד חודש ואני אלך לפסיכולוג לברר מה הולך איתי. אני פשוט לא מבין מאיפה הדיכאון הזה נפל עליי משום מקום. אין אצלי במשפחה היסטוריה של מחלות נפשיות ולי לעולם לא היו התקפי חרדה או דברים כלשהם. אני פשוט עצוב... מוטרד... וחלש. משהו לא בסדר.

שלום אני בחורה בת 22, רווקה. הקשר שלי עם אבא שלי תמיד היה חלש ביותר ותמיד אנחנו מתווכחים ומגיעים למצב של צעקות וירידות אחד על השני. אני לא זוכרת פעם אחת שיצא לי לנהל איתו שיחה פתוחה באמת ולצאת ממנה בשלוות נפש. תמיד יש לי הרגשה שאני מאכזבת אותו ואני הבת הפחות מוערכת אצלו (יש לי עוד 3 אחים, והם תמיד מקבלים יחס יותר חם ממנו). אני מנסה לברר איך מצב כזה יכול להשפיע עליי? שמעתי שיש דבר כזה תסביך אב, אבל באינטרנט כל מה שאני מוצאת זה תסביך אדיפוס, שזה בכלל אצל גברים... מה זה תסביך אב אצל בנות?

שלום אודי, האם הפרעת אישיות מועברת בתורשה? זה עניין גנטי\מולד? מה הסבירות שבני משפחה- אחים, אב וצאצאיו יסבלו מהפרעות אישיות זהות או שונות? תודה, וחתימה טובה :)

אודי שלום, ברצוני לשתף בבעיה. אני עו"ד צעיר במקצועי ועובד במשרד מוערך. נראה לי כי אני סובל מדחיינות - אני דוחה ביצוע של משימות, ומעדיף לעשות דברים אחרים. אני מאוד מודע לעצמי, ויודע שהבעיה נובעת מסוג של פרפקציוניזם או מן העבר השני חוסר בטחון להתמודד עם המשימות, למרות שכשאני ניגש אליהן אני מבצען בד"כ בהצלחה רבה. קשה לי עם זה, כי אני יודע שיש לי את היכולות, ואני מודע לכך שתכונה זו עלולה להוביל אותי למחוזות לא טובים... אני אומנם לא הכי חרוץ בעולם, אבל אני לא חושב שאני עצלן - כלומר אני מסוגל לכתוב מאמר על נושא שמעניין אותי ולהשקיע בו המון, אבל מאידך לא לגשת לכתיבת כתב טענות ללקוח מהחשש שמא זה לא יצא טוב או מהרתיעה לגשת לזה... כמו כן, אני לא חושב שתכונה זו מגיעה מתוך רצון לעשות דברים מעניינים יותר, כי סה"כ העבודה שלי די מעניינת. פרט שאולי חשוב לציין (מן הפן הפסיכולוגי-פרוידיאני-מה שתרצה...:), אני חושב שאת הדחיינות או החשש מהתמודדות עם אתגרים רכשתי עוד מילדות ב"ירושה" מאבי (שיחיה עד 120). אבי תמיד היה דוחה דברים, וכשהייתי מציע איזו יוזמה הוא היה פוטר אותי מיד, כאילו אומר מן: "עזוב, למה אתה צריך את זה..." או משהו בסגנון. הוא היה ועודנו אב מצויין, אבל אולי לא דחף אותי מספיק לשאפתנות, או שגונן עלי מפני אתגרים. כיום כאשר אחי הקטנים באים ביוזמות והוא מנסה להוריד אותם מזה, אני כועס עליו ואומר לו שזה לא בסדר. בכל אופן חשוב להבין שמסלול חיי לא הושפע באופן הרסני ואני לא פוחד פחד מוות מאתגרים - הייתי קצין ביחידה מובחרת ולמדתי באונ' - כך שאני נחשב די "מוצלח" תודה לאל ביחס לממוצע. אולם עם זאת, אני מודע לעצמי ולבעיה הזו שלי ורוצה לטפל בה, בגלל שיש לי שאיפות גבוהות לעתיד. מקווה שלא קדחתי יותר מדי, והצלחתי לתאר את מצב הדברים בצורה מספקת. איך אוכל לטפל בבעיה (במידה וישנו טיפול...). המון תודה.

אתה יכול להמליץ לי על מטפלים מוערכים באיזוור הצפון (אני תושב הצפון...)?

אני סובלת מדלקת קרום הערווה כבר למעלה משנה ומתקשה לקיים יחסי מין עם חדירה - הדבר כואב מאוד עד בלתי אפשרי. האם טיפול בביופידבק יוכל לעזור?

שלום רב לך יעל מאחר ואיני מומחה בתחום הגניקולוגיה , לדעתי עליך לפנות לגניקולוג/גית לצורך מציאת פתרון לבעייתך. טיפול בשיטת הביופידבק מתאים לאינדיקציות טיפוליות שונות ומגוונות אך מניסיוני הקליני לא מתאים לבעייתך במצב העכשווי. בהצלחה אשמח להתעדכן גמר חתימה טובה ד"ר יגאל גליקסמן

אודי, אני רוצה למות.רק למות.זו בקשה גדולה ? כן, רק למות. לא יכולה יותר באמת,אודי, מאמין לי ?נגמר לי כל הכח שבעולם. מוצאת את עצמי מרימה עיניים למעלה וכל כך, כל כך מבקשת מהעננים שיאספו אותי בכנפיהם. אודי, אני באמת לא מסוגלת יותר להתמודד.עם כלום.כל הרזרבה נגמרה לחלוטין. כל הקטיעות של החגים שגורמות לך להרגיש שאתה באויר ומסביבך מפוזרים חלקי פאזל שנראה שאין ביניהם שום קשר. ואם זה לא מספיק אז אתמול פגשתי את ההוא שכל כך פגע בי, שהפך אותי לבובת..בילדותי אתה מרגיש כמו אצל רופא שיניים כשהכל רדום אצלך אחרי הזריקה ואתה עייף ומרגיש שרוצה רק לישון ולישון ולישון אתה לא תאמין אודי, הייתי אליו מנומסת ונחמדה ולפני שהוא הלך אפילו הכנתי לו כום קפה.מהבוקר שוב יש לי כאבי ראש איומים. ביקשתי ממנה בסמס שניפגש היום,היא לא יכולה. כתבתי לה שאני בסדר ואסתדר.נראה לי שלא אגיע אליה יותר. אודי,יש בי רצון אדיר!!!!!!!!!!!!!!!!! לפגוע בעצמי. לא להשאיר מהגוף הזה אפילו פירור אחד שלם כל כך רוצה לחזור לאמא אדמה שכל כך יציבה, קבועה, לעולם לא עוזבת, לעולם לא פוגעת,ועכשיו גם מריחה כל כך, כל כך חזק את הריח המוכר שלה, הריח שלה שלפני טיפות הגשם הראשונות שהיא סופגת אליה אחרי היובש של הקייץ. אתה כל כך מרגיש את הסתיו בכל נקבובית שבעור. והעננים האפורים שבבוקר,והעלים ששוב משנים את צבעם לחום/אפרפר/כתום/בורדו. אודי, נראה לי שנגמרתי.שאני אין

במבי יקרה, אני מרבה לקרוא את מה שאת כותבת, ואת תמיד נוגעת בנימי הנשמה שלי, ומעוררת בי רצון עז לחבק אותך, לנוכח עוצמת הסבל שלך אני מרגישה אובדת עצות, איך לעודד אותך, איך להזרים בך כח. ליבי איתך, אני מקווה שהסבל שאת נתונה בו יתפוגג ויוקל לך. שתהיה לך שנה טובה באמת.

תודה על הרצון והאיכפתיות שנגעה בלב. יותר מזה כנראה לא מצליחה לכתוב עכשיו. מרגיש לי שקוף בנשמה..מצטערת.

אודי, הרגשתי שאולי אתה רוצה לומר לי דברים מנחמים/מחזקים (?) אולי לא מצליחה להבין מה אתה אומר ??? מרגיש לי שאני אין. לא יודעת, לא מבינה על מה לא לוותר ? "על מה שיש לך"??? לא מבינה מה אתה רוצה לומר לי.. כתוב ביומן שמחר פגישה. אם אכן יהיה מחר אם היא אכן תהיה ואכן תהיה פגישה, אני מרגישה שרוצה להגיע ולא רוצה להגיע,רוצה/ לא רוצה/ רוצה בגלל שאני מאוד מאוד מאוד מתגעגעת אליה. לא רוצה בגלל שאני כועסת/נעלבת ממנה.מרגישה גם שאין בינינו בעצם כלום. שהכל היתה אשליה. מרגיש כאילו מתנדנדים באויר המוני חוטים דקים אין שום קשר ביניהם,גם שום דבר לא תופס אותם. כל חוט באויר .סתם כך.פשוט סתם. אודי מרגיש שהכל בעולם סתם. ללא מטרה, ללא משמעות, סתם. הכל ללא צבע, שקוף כזה, לא משנה בכלל אם יהיה או יחדל.

זה בטח היה נורא לפגוש את האדם הזה (הצייד שהרג את אמא?) תני לי שם וכתובת ואני מוכנה לחסל לו את הצורה לחרא הזה! זה כל כך מכעיס שדברים כאלו קורים, זה כל כך מכעיס לראות את עוצמות הכאב והפגיעה שלך בגלל דברים שלא היו אמורים לקרות. בא לי להרוג אותו ואת שכמותו, "כך יעשה למי שהמלך אינו חפץ בעיקרו"...

לא במבי, אלה רק חלקים מנפשך שרוצים למות. לא להיות. לחדוש מאין והיש ומהבלבול.. בא לי לאסוף אותך אליי ונגב את דמעותייך, אלא שאולי עצורות בתוכך, ולשיר לך שיר שירגיע את שיהוקי הכאב שבך.. כמה כאב יש בך, במבי... זו קורע את כולי לקרוא את זה. אני קוראת רק על ילדה קטנה, אבודה, תמימה שמחשפת יד גדולה לאחוז בה. ואפילו ארבע פעמים, ואפילו ואפילו, לעולם היא לא תמצא את היד שחיפשה בזמן עצמו. אבל במבי, יש גם ילדים שלא יכולים לינוק ויש להם מטרנה. הם חיים איתה והיא תחליף טוב... זה התחליף שלך... לי נשמע שהמטפלת שלך ממש אוהבת אותך, היא אכפתית מאוד.. את תראי במבי, תראי שיום יבוא ומשהו בתוכך יתמלא. כשאמרו לי את זה לפני 4 שנים לא האמנתי. כל-כך הרבה בלאגן היה לי. והיום, משהו קטן, התמלא. זה לא אומר שלא כואב.. כואב עד טירוף אבל כבר מצליחה לתפקד "חלק" .... במבי, אני כאן, איתך. אם תזדקקי לכל דבר, אשמח להיות עבורך. זה כולל גם את המייל הפרטי שלי. תוכלי לקבל אותו אם תבקשי. אינני יודעת מה יש בך שכובש את ליבי כל-כך, אבל אני רוצה נורא להיות בשבילך... בבקשה, אל תמותי בשום אופן. לא בגוף ולא בנפש. יש עולם שלם לפנייך במבינו קטן.. הי, את עוד תרוצי במרחבים.. מבטיחה!! ליאורי

5 חודשים נמנעתי מלבקר פה...זה לא אתם...זה אני :) גם עכשיו אין בי את הכוח לשתף בהתחבטויות אולי בהמשך. אבל שאלה, קצת טיפשית, במפגש האחרון יצאתי פגועה ו'איימתי' שלא אגיע למפגש הבא.(מעולם לא חשבתי שאתנהג כך..מודעת לכך שזה קצת פתאטי) לאחר כמה ימים התקשרתי והשארתי הודעה שלא אגיע למפגש. לא קיבלתי שום התיחסות ממנו. האם עלי לוודא שקיבל את ההודעה או שאני פטורה? תודה, פראני

פטורה מלהגיע לפגישה, פטורה מהצורך לוודא שקיבל את ההודעה. א. לא הגדרנו דבר לגבי העדרויות. במשך כל תקופת הטיפול (9 חודשים) מעולם לא ביטלתי או נעדרתי. ב. כוונתי ב 'איום' הוא הצורך שלי לקחת הפסקה. לא אהבתי את מה שהתרחש במפגש האחרון. וזו הדרך שלי לתפוס מרחק, להרגע. זו גם דרך מעוותת להוכיח אותו , אני יודעת, אבל זה יותר בא מהצורך לתפוס מרחק. אודה כי העובדה שהוא לא חזר אלי לאחר שקיבל את ההודעה גרם לי להרהר האם אכפת לו ממני. מה שגרם לי להבין שאני נכנסת למצב תלותי שלא הייתי רוצה, ולא נעים לי,להיות בו - ועל כן מחזק את הצורך שלי בתפיסת מרחק. אני פשוט לא רוצה שיימתין לי בשעת המפגש הקבוע שלנו ו/או שאצטרך לשלם על המפגש, שהרי הודעתי מראש שלא אגיע. תודה,פראני

אודי שלום, בקשתי חיבוק מהמטפלת והיא הסכימה ואמרה שנתחבק כשנקום בסוף הטיפול וכך היה, אמרתי לה שאני מאוד נבוכה...הרגשתי לא בנוח לבקש אבל החיבוק היה מחזק מצד אחד מצד שני נבהלתי מהקרבה האמהית הזאת...ועכשיו אני נבוכה ולא יודעת איך לשבת מולה שוב. חושבת שהיא עשתה זאת מאיזושהי מחוייבות כלפי ולא באמת מקרבה אמיתית...לפעמים אני חושבת שהיא שונאת אותי או מתעלמת ממני בגלל הדרישות שלי ממנה ואני לא רוצה לפגוע בה או ברגשות שלה ויש לי צורך להגן עליה...וכן זקוקה לאהבה שלה..הגיוני? האם אי פעם היא תוכל לקבל אותי למרות הכל? האם מטפל באמת יכול להרגיש אמפתיה אמיתית ולא מתוך מחוייבות..איך אוכל לדעת זאת? מיכל

מיכל (אפשר מיכלוש?) היית אמיצה וביקשת חיבוק וגם קיבלת חיבוק אמיתי כזה.ראשוני .מוחשי. מותר לאמר שאני מקנאה? למרות שאני רואה שהוא קצת בלבל-קרוב מידי? אולי זה קצת מתקשר לברכת השנה טובה שכתבת ושאודי ניסח- היית חופשיה להזדקק לחום לאהבה מגיע לך ,את ראויה לזה. ונראה לי שכל השאלות האלו שלך נובעות מהמקום הזה ששוב מפחד להזדקק. להיות תלויה.ואולי אני טועה. יכול להיות? ח.

ח. המקסימה, אני חושבת שאת צודקת..יש לי פחד מקרבה כזו מתלבטת מה זה עורר בי החיבוק הזה...קצת כמו ילדה עם רגישות יתר שקשה לה שמחבקים אותה זאת ההרגשה...גם עם חברות אני אף פעם לא מתחבקת או מנשקת. תודה על התגובה שלך...יש לי הרגשה שאת ממש מדברת על דברים שאני חשה בטיפול זה פשוט מדהים. ואת יכולה לקרוא לי איך שאת רוצה...בכיף.

שלום אודי, אני חושבת שלאורך הדרך מקנן בי הספק האם זה אמיתי, אולי מפני שעבורי קשרים הם מאוד מהותיים והם מהדהדים בי הרבה זמן אחרי שהקשר מסתיים וקשה לי מאוד עם הסיום שלהם, וכנראה שאני משליכה מעצמי על המטפל, ותוהה: אם הקשר אכן אמיתי, איך הוא (המטפל) יכול לשרוד כל-כך הרבה קשרים שלו שמסתיימים (עם כל המטופלים לשעבר). מאחלת שנה טובה לך ולחברי הפורום.

אודי, החיבוק שקבלתי היה מאוד קצר ודי מהר הפסקתי אותו...ועכשיו פתאום רוצה עוד ממנו...פוחדת להגיד לה...קבעתי פגישה נוספת כי מתקשה לבד והיא הסכימה..מדוע יש תחושת סכנה מתקרבת ובכל זאת רוצה חיבוק נוסף? שאלתי אותה אם היא שונאת אותי או אם היא כועסת עליי שאני זקוקה לה או פוגעת בה אז היא ענתה שיש לה "הרבה אהבה וקבלה אליי שלא בסכנה"...האם אפשרי להאמין?למה הכוונה? הרי היא לא תגיד שהיא מקבלת אותי כמו שאני או אוהבת אותי כי אף פעם היא לא תוכל להיות אמא שלי... ולגבי סכנה יש תחושה חזקה של סכנה "אל תתקרבי כי תפגעי בסוף"...למה? לא עברתי שום התעללות הדבר היחיד שיש לי זה חוסר קבלה של אימי זה הכל אז למה התחושות קשות? למה כל כך רוצה אותה קרובה אבל גם רחוקה ולעיתים רוצה לברוח מהטיפול למרות שזה לא רצוי לפי דבריה...האם בכלל יש מקום למגע נוסף כמו נתינת יד או שוב חיבוק בפגישות? האם זה רצוי כי אולי זה יפגע בשיחות שלנו במקום לקרב? כל כך זקוקה לה מצד אחד ומצד שני רוצה לברוח...למה?

הי במבי! הרבה זמן לא הייתי כאן, ועברתי על ההודעות. לא מזמן כתבת שהקול שלי חסר לך, וזה היה כל-כך נעים לקרוא... האמת היא, שקצת נעלבתי ממך אודי. כתבתי כאן בכאב רב על חוסר אמון שנותר לי ואתה ביקשת שארחיב. כשעשיתי זאת, הבעתי גם פחד ממך. ואתה כתבת שאני צודקת, שכנראה אני רק צריכה לשרוד ובכך פתרת אותי. הרגשתי דחויה. הרי אם כתבתי וצעקתי- סימן שהיה בי עוד משהו שרצה להאמין, לא? היה נדמה לי שלא קראת את הכאב שלי, ואפילו כעסת על שלא האמנתי בך. אז החלטתי לא להיות כאן יותר. בנתיים מאז, ובאמת במזל, שהמטפלת שלי לא ויתרה עליי. היא נלחמה. אינני מרגישה אמון עדיין, אבל אני נלחמת ובדרך לשם. ואת במבי- קראתי את הודעותייך. עברת לארבע פעמים, נכון? זה קשה. גם איתי "מתווכחים" על פעמיים... ואני רוצה רק אחת, כי כואב וקשה... ובכל זאת, לא מרשים לי. אל תפחדי, זה קירב אותי, וגם מילא. דווקא מתוך כך הימים שבין לבין היו פחות קשים. מצאתי את עצמי אפילו ממש עסוקה בפעילויות כיף כאלה, עם חברים. הרגשתי רגועה יותר. ולא, זה דווקא נתן כח לעבודה ולימודים. אל תפחדי במבי. אל תפחדי. בגעגוע מתוק וכוחות קצת חדשים את יודעת, אני שרה שנים. ואני רוצה לשיר לך משהו: "מהמרחקים, שאת בורחת לא ידעו דרך חזרה שם את הולכת לאיבוד במנהרה, בלי מטרה והשחקים, הם הגבולות- אל תיעלמי במצולות כי אין תשובה טובה לכל השאלות..." ומהמצולות שלנו, שלי ושלך- שולחת לך את חבל ההצלה. באהבה, ליאורי

אני לא יודעת אם באמת אני לא הבהרתי את עצמי או שאולי, אולי גם אתה טעית אודי. זה בסדר. זה דווקא נוגע ללב בעיני ואנושי יותר. למדתי ממך דבר מקסים- סיפרת שבימים אחרים כשהיית חובש, דווקא מצבם של אלה שלא צעקו בשטח, היה פחות טוב. זוכר? וחשבתי על זה- שאם מישהו כאן, הוא צועק, זימן שעוד יש לו כוחות. אבל אם מישהו נעלם, או מביע צוך כזה סימן, שבאמת הם נגמרו, הוא משתמש במיכל הדלק הרזרבי שלו, ודווקא לו צריך לתת כח. ואתה עצמך גרמת לי לחשוב כך. אפילו סיפרתי על זה בטיפול. קלעת באופן מדוייק כשרשמת שאני נזהרת. נכון אודי. נפגעתי כל-כך חזק שאני מעדיפה להיזהר עשר פעמים מלהיות פזיזה פעם אחת. בכל פעם שרע לי ואני על סף בכי- אני בורחת. ובכל זאת, יש משהו בתוכי שמתרחש. תודה שעכשיו הבנת. מעריכה את זה. ליאור

כותבת לך למרות שכל אצבע שוקלת מליון טונות. טוב שחזרת, אני שמחה על כך, חסרת לי,מאוד. את "תופסת"אותי במקום מאוד לא קל.החגים הורגים אותי.אני לא מצליחה להתאושש.מרגישה שאין לי גרגר אחד של אנרגיה. לא עברנו עדיין למסגרת של ארבע בשבוע.זה יתרחש אחרי כל החגים (בתחילת אוקטובר)(אם עדיין ישאר עולם ואם אני אצליח לשרוד בו) נכון לעכשיו אני קצת בכאוס.גם איתה ,בגלל החגים הפגישות קצת מתבלבלות-בשבוע של ראש השנה נפגשנו רק פעמיים וכך יהיה גם בסוכות. אולי אני בייאוש ? תודה על השיר הוא נגע בתוך הלב-מתוקה! אגב, מי כתב והלחין אותו ? לא מכירה.. תודה גדולה גדולה על חבל ההצלה !!! ..הוא כבר מוכר לי מההתכתבות הקודמת שלנו וזה גם מרגיש לי אולי קצת רצפה...מתוקה ! תודה לך. שלך, במבי.

עצוב לי שעצוב לך.. אני לא חושבת שאת בייאוש, ואולי מקווה שלא... אני חושבת שאת אבודה בבליל החגים... ומה שהם מעלים. אצלינו נקבעו יותר פגישות. לו"ז צפוף, אבל היא די התעקשה שאגיע . תחזיקי מעמד, רק עוד קצת. נשאר רק סוכות. וכיפור ממילא יוצא על שבת כך שזה לא ממש "תופס" מקום... ואולי, אולי במבי תנסי לעשות עוד דברים כיפיים ולנצל את הזמן? גמני התקשתי בזה מאוד אבל דווקא כשהכרחתי את עצמי לצאת להליכה , סרט עם חברה ואפילו סתם לשבת על שפת הים הרגשתי פחות רע. חושבת שיש משהו שיכול לעזור לך? השיר הוא של גלי עטרי וסגיב כהן. תקישי בגוגל "מהמרחקים גלי עטרי" ותשמעי אותו. אני קשורה אליו באופן עקיף שאינני יכולה לפרט עליו... אבל תדמייני ששרתי לך אותו. רק לך. יש עוד משפט אחד בו, שאני רוצה לשיר לך שוב: "ושמרי את נפשך לעולם..." שמרי אותה , טוב? היא כל-כך יפה הנפש שלך... חיבוק (אם את מסכימה) ליאורי

הימים הנוראים, שלא לומר נוראיים, כבר כמה לילות אני לא ישנה, מגייסת את כל כוחותיי כדי לצאת לעבודה, ולא ממש מתפקדת בבית (אני מקווה לטובת ילדיי שאני לא הופכת להיות כמו אמא שלי בפאזה הלא אלימה שלה). לא חשבתי שאכתוב יותר , זה לא שאני מתנשאת אבל אני פשוט לא מרגישה שייכת. בכל זאת הייתי רוצה לשמוע מה אתה חושב. בגדול, נראה לי שהטיפול הזה הורס לי את החיים, זה כל הזמן קשה ואני כמו עש שנמשך אל להבת הנר. אני מאמינה לו כשהוא אומר שהוא רוצה רק לעזור, העניין הוא שנראה לי שאיתו קורה מה שתמיד קורה לי בקשר עם אנשים , בגלל זה אני לא אוהבת להיות קשורה וגם לא צריכה את זה, אף פעם לא הרגשתי בודדה גם כשהייתי לבד. אני חשה בזלזול כלפי מצידו, אלו לא דברים שהוא עושה במודע, מדובר בניואנסים דקים, מעשים קטנים וג'סטות שנעשים בהיסח הדעת ודווקא משום כך כמו פליטות פה מתגלה בהם ביתר שאת הלא מודע, אפשר לא לייחס להם משמעות אך מצד שני הרי כל מה שקורה בחדר משמעותי, זה מכאיב מאוד ומשפיל, אני מרגישה כל הזמן שאני לא בסדר, ומשתדלת לרצות אותו דבר שרק מחמיר את מצבי והופך אותי לשנואה יותר בעיניי עצמי. לא נראה לי שיש לזה תקנה ,שהוא יכול להשתנות (אולי אני לא יכולה?), כשאני מדברת על זה הוא לא אומר דברים מפורשים וחוזר על המנטרה שאני מתייחסת איליו כאילו שהוא אמא שלי, שזו העברה וכד', אבל מה איתו? מה עם ההעברה הנגדית? ומה המשמעות של כל אותם דברים שציינתי שגורמים לי להרגיש מבוזה, את זה הוא לא מוכן לחשוף . אני מתנצלת על האורך. גמר חתימה טובה לך ולכולם, ושנה טובה רחל

אודי ממש לא טוב מרגישה שנהיה מסוכן שם שכבר יודע עלי יותר מידי די אין לי כבר כח . לחשיפה לכאב בעקבותיה. ארוכה הדרך וקשה עלי. נגמרו שם הטישויים וגם בי אזל משהו. יצאתי משם בוכה.מרגישה עזובה. ח.

איך פותרים את המשוואה הזאת? בטיפול האחרון המטפל העיר משהו (לראשונה) לגבי תנוחות הגוף שלי. הרגשתי כ"כ חשופה.כאילו אין לי עור. מתקרבת .מרגישה טוב.נבהלת.מתרחקת.המטפל מתקרב .מרגיש מסוכן. איך ?איך יוצאים ממעגל הקסמים? הרגשתי נעזבת כי הייתי בסוף הטיפול בסערת רגשות .בכיתי נורא. הוא לא ניסה לנחם,להרגיע,רק ביקש שאצא כי... אזל לי הכח לעצמי.אליו.לתהליך. חוץ מזה שיש משהו שנורא מפריע לי.אני מרגישה שלמטפל מותר הכל. ואם אני נפגעת \כועסת\לא מרוצה אני הבעיה .לא הוא. התגובות שלי מנותחות.גם אם לא באותו רגע לאחר זמן. כאילו הוא לא קיים. כאילו הוא עציץ. אתה חושב שזה פייר?יחסי הכוחות האלו? ח. ח.

שלום סובלת מחרדות ממושכות מחשבות שליליות, פחד ממוות וממחלות איזה טיפול עדיף עבורי? תודה

שלום אודי , פניתי לפסיכולוגית קלינית לטיפול בהיפנוזה בחרדה. אני מעוניין ללמוד בעצמי על הנושא (פרקטי) כדי לעזור לעצמי כמה שיותר טוב. אם תוכל להמליץ על ספר בנושא , עדיף בעברית. תודה

ושוב זה קורה.הקושי התפקודי הולך וגובר ואני על סף........... וכבר נמאס הריטואל הזה של ליפול ולהתרסק ובכל פעם זם הולך ונעשה קשה יותר ויותר. היום כמעט ו.....ויתרתי ופגעתי בעצמי. הפנים כואבות לי והדמעות כל הזמן על הסף. עדיף שאהיה פה בשט מרשה לבקש את חיי הקודמים בחזרה?

חיי הם עכשיו.....אינני רוצה אותם כך. לא חישבתי שכך יראה התהליך שכך ארגיש. ההגדרה הכי טובה להרגשה שלי כרגע היא ש.... הובסתי וקשות. כ"כ עצוב לי אין לך מושג כמה

אודי שלום, כל כך מזדהה עם מה שח' כתבה...האם אפשרי לבקש חיבוק ממטפל?, אצלי זאת מטפלת אז אולי זה אפשרי? רוצה לבקש מגע בפגישות האם זה לגיטימי?...לפעמים רק יד מספיקה אך פוחדת...כשנתתי למטפלת מתנה סמלית (מלחיות המסמלות עבורי את המינון הנכון בטיפול...) רציתי כל כך חיבוק אבל לא העזתי לבקש, אפילו לא לחיצת יד כלום..ואני כל כך זקוקה גם למגע הפיזי, חום אימהי שכזה זה הכל...דבר נוסף אני מצמצמת את השיחות בין הטיפולים וזה כל כך קשה, לא מצאתי מה נכון עבורי להיות תלויה ונזקקת או להרגיש שאני יכולה לבד...השבוע אני מתקשה במיוחד בשל שינוי אומנם חיובי..האם שינוי חיובי יכול לגרום להרגשת כאב? מדוע זה קורה לי? במקום לשמוח על השינוי אני רק בוכה כל היום ורע לי כל כך... מדוע?...

אודי שלום, השינוי הוא הפרדות מאימי שלא יכולה ואף פעם לא יכלה להכיל אותי ועד היום לא ויתרתי עליה ועכשיו מתחילה לוותר. אני תוהה האם המטפלת תוכל להכיל אותי?...חוץ מזה ישנו שינוי נוסף והוא התקרבות והשענות על בעלי שמלחיצה אותי.. האם כל זה יכול לגרום לי להרגיש כל כך רע? הרי לשינוי הזה ייחלתי מאז שהתחלתי בטיפול?

היי אודי אני לא יודעת מה לעשות. הטיפול הגיע למקום לא טוב. יש לנו חילוקי דעות מאוד רציניים, ואני לא רואה איך נוכל לגשר על זה. אנחנו מנסות כבר הרבה מאוד זמן, אבל זה פשוט לא הולך. אני כבר חודשים יוצאת מהפגישות בוכה, מתוסכלת מאוד, כואבת. העניין הוא שיש לנו חילוקי דעות לגבי הטיפול עצמו. השיטה. היא מתעקשת על DBT ולימוד מיומנויות. אני לא מוכנה למיומנויות. אני פשוט מסרבת בכל תוקף. אני לא מצליחה לאפשר לי ולה ללכת בדרך הזאת, כי אני לא רוצה, כי אני מתנגדת לה, כי זה לא מתאים לי. והיא לא מוכנה לוותר. מה שיוצא זה פגישות בהן היא מנסה לעשות מיומנויות, אני מסרבת, מתנגדת, הודפת, נאטמת. ואז מרגשה שבוזבזה פגישה על כלום. וזה מצב שנמשך הרבה מאוד זמן אודי. ואני מרגישה שזה לא פייר. לא מתאים. לא נכון. אני מוציאה הרבה מאוד כסף על הטיפול, אני רוצה לקבל משהו שאני לא מקבלת. דברנו על זה הרבה מאוד, ואנחנו פשוט לא מצליחות להגיע להסכמה בעניין. הגעתי למצב שאמרתי לה לא פעם שאני מפסיקה את הטיפול, והתכוונתי לכך במלוא הרצינות. אבל בכל פעם היא ביקשה שבכל זאת אבוא ונדבר על זה. וכמו טיפשה הייתי מקשיבה לה והייתי הולכת, והיינו מתחילות לדבר, אבל בסוף תמיד מגיעות לאותו מקום ללא מוצא. אני כבר לא יודעת מה לעשות. אני אמרתי לה היום, שוב, שאני מסיימת את הטיפול, אבל היא כמובן אמרה שהיא תחכה לי בפגישה הבאה. זה מעמיד אותי במצב לא נכון, לא טוב לי, לא פיירי. כל המצב הזה מכאיב לי מאוד, וקשה לי להתמודד עם זה. אני מבינה שהיא רוצה שאלמד דברים, שאלמד לווסת וכו', אבל אני לא מוכנה לזה, ואני לא פתוחה לזה, ואני ממש לגמרי מסתפקת במה שהיא נתנה לי ובמה שהיה לי ממנה עד עכשיו. אני לא רוצה יותר מזה, באמת שלא. אבל היא חושבת שזה לא מספיק. היא לא מבינה שכל עוד משהו בתוכי מתנגד לזה, לא יעזור כמה היא תרצה וכמה היא תנסה - זה פשוט לא ילך. סליחה על המגילה, באמת סליחה. אני פשוט כבר ממש באיבוד עם עצמי ועם כל מה שקשור לטיפול הזה. אני פשוט לא יכולה ולא רוצה יותר. עייפתי מלצאת בוכה ומתוסכלת וכואבת עד עמקי נשמתי בכל פגישה. עייפתי מהכל. בעיקר מעצמי.

שלום אודי, אני רוצה לשאול שאלה אישית. בנוגע לטיפול. אני בטיפול כבר במשך חצי שנה.אני מרגישה שבזמן הזה נבנו יחסי אמון עם המטפל ,אני מרגישה בטוחה בחדר,אני מרגישה שהוא רוצה בטובתי.שזה השג בפני עצמו,בשבילי. לאחרונה אני יותר משוחררת ,מרשה לעצמי "לאבד שליטה". אתמול,אחרי שלא התראנו בחג,ונורא התגעגעתי ביקשתי ממנו חיבוק ומגע. הוא סרב והוא גם נימק.וגם דיברנו על הקשר של זה לילדות ולעבר. אבל אחר כל חשבתי על זה שאולי הייתי אמפולסיבית . אולי אני צריכה לשמור על עצמי ולהיזהר.לשמור על עצמי זה בעצם לשמור עליו.אז מי שומר על מי?[הוא כן שמר עלי ,עכשיו זה הפחדים שלי]. אתה חושב שבטיפול אני יכולה לשחרר,לדבר הכל,שזה בסדר? הוא בכל זאת בן אדם יש לי כזה מין פחד אולי הוא כן יתפתה לי. טוב ,אני די מבולבלת מהעניין. בחוץ,מחוץ לטיפול אני כן זהירה ושמה לב. אני מקוה שהצלחתי להבהיר את עצמי. סליחה אם זה ארוך מידי. מקוה שאני לא מטריחה אני די הרבה פה ,לאחרונה. ח.

הי ח', סליחה על שאני מתערבת, אך אני ממש מזדהה איתך...כבר זמן מה שאני ממש מרגישה שמה שאת כותבת נוגע גם לי...לפעמים טוב לדעת שלא רק אני חושבת מחשבות כאלה...מקווה שתמצאי את התשובות הנכונות עבורך...גם אני מחפשת...חזקי ואימצי...מיכל.

אני גרה עם חבר שלי בצפון, בזמן האחרון יש בנינו הרבה בעיות, הוא כועס על ההורים שלי, הם מעבירים ביקורת על דברים שאנו בוחרים לעשות וקצת מנסים להתערב בכל דבר, חבר שלי לא אוהב את זה, אבל ככה ההורים שלי ואני לא מצליחה לשנות את המצב, ההורים של חבר שלי מהמרכז, והוא העלה את הנושא שנעבור לגור בין שני המשפחות, אני לא רוצה לעזוב את הצפון ומצב שני הוא טוען שזה לא הוגן כלפיו, שהוא רחוק מהמשפחה שלו, אני יודעת שזה נכון, ולא יודעת מה לעשות, מצד אחד כשיהיה ילדים צריך עזרה מהמשפחה, ולא חושבת שלהתמקם באמצע יהיה רעיון טוב.. כי לא נהיה קרובים לאף צד, כל הנושא הזה עלה בעיקר בחופש שההורים שלי ממש מתערבים וזה מערער את הדעות שלי ואת ההחלטות שלי ומצד שני חבר שלי שלא רוצה שהתערבו לנו, לכן כל המצב הזה והרצון לעבור למקום אחר מהצפון.. אני לא יודעת איך לפעול בנושא הזה.. לא חושבת שיהיה לי טוב לעזוב את הצפון גם מבחינת האזור וגם המשפחה.. זה קשה לי, יש לך עצה בשבילי? תודה רבה רבה ושתהיה שנה טובה

תודה רבה :)

אודי שלום, 1.מה הגורם העיקרי לדיכאון בחגים? 2.האם כשמקשיבים למישהוא בדיכאון אפשר ל"הדבק" גם כן בדיכאון של האחר? ואם זה קורה כיצד אפשר לצאת מכך?האם בתפיסת מרחק מאותו אדם למרות שהוא זקוק לנו? האם קורה לפסיכולוג שיהיה מושפע מאוד ממטופל עד כדי "איבוד עצמי"?מפחדת להזיק לעצמי יותר מלהועיל לאחר או להזיק למטפלת בגללי... ( נ.ב. תודה על ניסוח המטרה לשנה החדשה...)

אני בת 21 וקשה לי לדבר בטלפון עם אנשים זרים... למשל בצבא שהמפקדת שלי אמרה לי להתקשר לכל מיני אנשים שאני לא מכירה לא הייתי מסוגלת. זה היה בעיקר בסיטוצאיות שאמרה לי להתקשר להגיד דברים שלא הבנתי מה אני צריכה להגיד.. וגם באזרחות היה לי קשה להתקשר לנציגי שירות אבל בזה הצלחתי להתמודד איכשהו והיום אני יותר מסוגלת להתקשר לנציגי שירות..או להזמין דברים. ועכשיו התחלתי מקום עבודה חדש ומלמדים אותי את העבודה והיה לי איזה בעיה עם משהו אז הבחורה שמסבירה לי אמרה לי "תקשרי למעסיק תבדקי" ואני שאני לא יודעת בדיוק מה אני צריכה להגיד אני לא מסוגלת להתקשר אז פשוט שמתי את הדף בצד ולא התקשרתי. וגם עד שאני מתקשרת למקומות אני משננת בראש כמה פעמים את מה שאני צריכה להגיד. ועוד משהו למשל חבר שלי..אני לא ממש בקשר עם אמא שלו רק לאחרונה קצת ..והוא טס לחו"ל ודיברתי איתו בטלפון והוא אמר לי "תקשרי לאמא שלי תגידי לה להתקשר אליי"..ופשוט לא הייתי מסוגלת! זה ממש מתסכל כל העניין הזה ואני לא יודעת מה לעשות...

שלום רב, הייתי רוצה לדעת ולשאול: אם אני ילך לטיפול במרפאה לבריאות הנפש ציבורית של משרד הבריאות או קופת חולים, מה ההבדל בינה לבין טיפול פרטי?מבחינת הכול? מהם ההשלכות של טיפול פסיכולוגי לעתיד? לגבי הצבא?לנהיגה?לרישיון נהיגה?ללימודים?לעבודה?להיות מטפל במרפאה ציבורית?או כול עבודה אחרת<?בקיצור לגבי הכול? האם מי שהיה מטופל אצל פסיכולוג בילדות בהתבגרות(בעבר) או עכשיו יכול להיות מטפל בעצמו?פסיכיאטר? מה לגבי תרופות פסיכיאטריות ופסיכיאטר? האם אפשר לדבר עם המטפל על הכול?לא יהיה שום בעיות עם זה, צריך להסתיר ממנו דברים?הוא ילשין(ידווח)?אם זה דברים רעים ובעיות?אובדנות?

רציתי לדעת האם יש שוני בין פסיכול קליני לפסיכולוג רגיל? במידה ואני פסיכולוגית קלינית אני יכולה לייעץ לחברות או שאני צריכה תואר ספציפי בשביל זה? וכמה שנים צריך ללמוד לזה? תודה ושבוע טוב:)

סתם ליידע ככלי אפשר לשלב וללמוד במקביל פסכולוגיה קלינית וארגונית ככה שאני ייסים את הליימודים+ההתמחות באותו הזמן? או שזה מאוד מורכב?

אני יוצאת מזה 8 חודשים עם אדם מקסים גרוש מזה כשנתיים+ילד, הילד בן 10 ומאוד קשור לאביו. יש הרבה מאוד בעיות עם הילד שלא מוכן לקבל אותי, מערים קשיים וחוץ מזה שיש גם בעיות חברתיות לילד ובעיות נוספות רציתי לקבל הכוונה שמות של פסיכולוגים/יות מומלצים שעובדים דרך קופ"ח מכבי שיכולים לייעץ לנו כיצד לפעול במצב הנוכחי ע"מ שבסופו של דבר הילד יקבל את הקשר

[email protected] תודה

שלום לצוות הפורום, שמי מתן, בן 19. אני כרגע משרת בצה"ל כבר כשנה-שנתיים אני מרגיש חסר ביטחון, מלא כעס, חוסר יכולת התמודדות ודיכאונות לפרקים. לאחרונה החלטתי לפנות ליעוץ פסיכולוגי. כמו כן, אני נמצא בקשר חד מיני כרגע. היציאה מהארון שהייתה לאחרונה לא הוסיפה עזרה למצב,למרות שבן זוגי תומך מאוד והוא נקודת האור בחיי. אני לא עושה לו חיים קלים ונכנס לפעמים למצבי רוח קשים מאוד. אני חושב שאני צריך טיפול. אני לא יכול ללכת לטיפול פרטי בגלל המחיר(כאמור, אני חייל), וטיפול דרך הצבא לא נראה לי פתרון סביר מבחינתי, במיוחד שאני כרגע במסגרת של קורס ולא רוצה לערב את המפקדים שלי. שמעתי על עמותה בשם אלומה שאולי יכולה לעזור למצב שלי. אני רוצה להתייעץ למי עלי לפנות, מה עלי לעשות, אולי יש פיתרון יותר טוב אשמח לעזרה תודה רבה על עבודת הקודש

מרגישה שלא יכולה יותר מרימה ידיים

במבי יקרה, אל תוותרי לעצמך, כי פה כלם איתך ואף אחד לא מרים ידיים... נכון קשה, אבל זכרי שהכל חולף...(גם החגים...) פורשת לך רשת ביטחון לעצמך...מיכל (אופס..כמעט שכחתי את השם שבחרתי)

תודה על הרצון והאיכפתיות. הם הצליחו לחדור דרך המסך ולהכנס ללב... :) במבי.

אודי יקר !!! (איך אתה מצליח לדייק כ"כ את מה שאני מרגישה וצריכה ?) כן,אתמול היה יום ראשון!! היום שני, מחר שלישי-עם המנוחה "הרגילה" שלנו. אח"כ רביעי,וחמישי. ו...מספיק ! אפשר להסתכל בנתיים רק על הימים הקרובים הללו שיהיו "רגילים"... תודה אודי, אולי אני מרגישה שוב פיסת רצפה .. :) במבי.

יש לי ילד בן 14 שלא מוכן לישון לבד בחדרו ,הוא חייב לישון עם משהו או איתי או עם אחותו , כל הפעולות שעשינו כולל פגישות עם פסיכולוג לא עזרו אני ממש אובדת עצות בבקשה תיעצו לי מה עוד אפשר לעשות , תודה

  פנים מוכרות, נוגעות ומרגשות הראו פניהן כאן, היו שהצטרפו במיוחד לכבוד עצים שפתחתי. שמתי לב לפרטים ואני זוכרת, ועל כך תודות רבות. שנה מתוקה לנפשות הנפלאות, הפעילות גם השקטות, ונשיקות חמות. אודי היקר, הזמנת למשחק, חשבתי לי על תשובה רצינית ומפורטת ובכללה על עניין המשחק שלעצמו (בחיים הקונקרטיים אקשור זאת גם לעניין העבודה, אולי), ובקצרה אומר שמשאלותיי קשורות גם לנושאי השטף והביחד. שישרדו גם יצירה, אהבה ושובע פרידה טובה, התחלה טובה, שנה טובה סוריקטה

אודי יקר וכל החברים הקבועים והמזדמנים.. :-) באתי לאחל לכולכם שנה טובה ..:-))) שתהייה זו שנה טובה יותר מקודמתה.. שנה שלמה של בריאות 12 חודשים של שקט שלווה ובטחון 52 שבועות של שפע , אושר, ועושר.. 365 ימים של אור , אהבה , והצלחה .. שנה טובה ומפרה אודי יקר - ולך קודם כל - תודה אישית מהלב ..על המקום שאתה מאפשר לי על ידך בימים לא פשוטים .. תודה שאתה פה גם בשבילי .. ולשאר החברים האהובים .. קוראת אתכם מידי פעם , רק שנמצאת יותר בצד הגדר .. צופה מהצד .. מן תקופה כזו.. אבל ..נילי, סוריקטה, לילך, יעלה , בילבי , נגרה , ילדה אשה , במבי , אופיר, שיר, מיקה, טימי, גלי, גליה , רפאים, .. וסליחה אם שכחתי מישו אם אתן כאן.. מאחלת לכן ממני מכל הלב .. שנה טובה שתדעו שפע מכל הדברים הטובים שיש. שלכם, שרית

אודי, היום יום שלישי אבל ראש השנה "הופך אותו ליום חמישי." מחר יום רביעי " " " " " " שישי." מתחילה להרגיש את הימים מתבלבלים, מתחיל להרגיש לי שאני הופכת לעפיפון , מפחדת שהחוט ייקרע ואני אעלם אי שם למעלה. אודי, אני לא מצליחה להתמודד עם החגים האלו,עם כל הבלבול והקטיעות שנוצרים. יש לך טיפ איך להשאר שפויה ועל הקרקע ????

שלום,אני בחורה בת 29, נמצאת בטיפול כמעט שנה וזה כרוך לפעמים בכאב ,בבכי והתמודדות עם הקיום שלי ועמדתי בכל זה עד היום ,אבל..כבר שבועיים סובלת מחוסר תאבון,אני רעבה ולא מסוגלת לאכול,זה מפריע לי לתפקד ביום ביום.. יש לי תחושות כמו שאני מתבאסת שאני רעבה ואני צריכה לאכול!! מבחינה פסיכולוגית מה גורם למצב כזה . אציין שזו פעם ראשונה שזה קורה לי

אהלן, התגייסתי לפני כשנה וחצי לצבא בתפקיד לוחם. לאחר תקופה של כעשרה חודשים בצבא, ולאחר שפניתי לגורמים המוסמכים הוחלט כי איני מתאים לשרת בתפקיד לוחם וקיבלתי קשיי הסתגלות. הועברתי לתפקיד יומיות במשך 8 חודשים, אשר שם היה לי טוב מבחינה נפשית אך בתור חייל שרצה והתגייס על מנת לתרום הרגשתי שאיני ממצה את עצמי. בעקבות זאת החלטתי להגיש בקשה לעבור לתפקיד שהוא יותר מאתגר, אך סוגרים בו הרבה שבתות ופחות יוצאים הביתה. לפני כשבוע הועברתי לתפקיד החדש, ולצערי הרב עם כל הרצון הטוב לתרום פתאום חוזרת שוב אותה תחושה שהיית לי פעם, אני סובל ומרגיש שבור ומתוסכל. מאוד מאוכזב מההחלטה שלי ולא מסוגל לראות אם יש דרך חזרה. אני מפחד מאוד לספר זאת למפקדים שלי מחשש שיעיפו אותי למקום אחר שבו אני אסבול עוד יותר. הייתי שמח לקבל עזרה אם בכל זאת לדעתך כן יש מה לעשות בעניין. חשוב לציין כי אינני רוצה לצאת מהצבא אלא ברצוני לשרת שירות מלא של 3 שנים. תודה!

אודי רוצה לנסות לדרוך שוב אחרי שכ"כ היטבת להבין בפעם הקודמת. דווקא עכשיו.אחרי שנקשרתי כל כך.שמרגישה שהוא ממש מבין .ממש נוגע בתוכי.ואולי בגלל זה רוצה לברוח.מפחדת מהקשר העמוק הזה .מההיקשרות הבלתי אמצעית הזאת. ואני ביקשתי ממנו להרגיש אותי.וזה טוב וזה מטלטל וזה כואב והכל ביחד. מרגישה שהוא דורך במקומות שאני עוד לא ביקרתי בהם,בתוך גונגלים פראיים . לפעמים מרגישה ערומה [במובן המטפורי של המילה.סליחה]הכל כל כך רגיש ופגיע.מרגישה תחושות שמעולם לא חוויתי.מרגישה ממש פיזית.וזה כל כך מוזר.אבל שנים חיכיתי רציתי שמישהו יגע מבפנים.שמישהו ירגיש אותי ככה בתוכי.אני איפשרתי לו את זה צעד אחר צעד.והלכנו לשם ביחד. ודווקא עכשיו אני רוצה לברוח ולא לפגוש יותר. מחר יש פגישה. אני אבוא אבל משהו בתוכי רוצה לבעוט הכל. ועוד משהו,אודי, למה כשאני לא מסתכלת לו בעניים אני מסוגלת יותר להחשף ולדבר? ואולי אחרי שכתבתי פה אצליח להביא את הדברים לשם. תודה שאתה פה איתי.אני מרגישה. ח.

אודי, רוצה לשתף אותך ולשאול מה דעתך, מה לעשות, רוצה לשאול אותך מה אתה היית עושה במקומי ? ו..כן, אני יודעת שאתה בחיים לא יכול להיות במקומי כיוון שאתה-אתה ואני-אני.. ובכל זאת...תנסה..בבקשה.. אודי, אני מתה מפחד !!!! ממש מרגישה פחד אימים !! לפני כמה זמן (לא זוכרת כבר מתי) "אמא צביה" הציעה שנעבור ל 4 פעמים בשבוע (מ 3 ). הסכמתי כבר וסיכמנו שנשנה ל 4 אחרי החגים. כבר דיסקסנו הרבה את הפחד הזה (לכן אל תחזיר את הפחד לשם) אני מפחדת שאם נעבור ל 4 בשבוע אני אשתגע על באמת !!! אני אהפוך להיות זומבי כזו... ..אפסיק לתפקד, אפסיק ליצור וממילא לא אוכל לקיים את עצמי כלכלית ואז גם לא אוכל לשלם לה, התוצאה תהיה שהיא תעיף אותי בגלל שלא אוכל לשלם. ןאז אשתגע יותר. גם בגלל שכבר אתרגל ל 4 ולא אוכל להפסיק, גם בגלל שאפסיק ליצור ,גם בגלל הקושי הכלכלי שאכנס בעקבותיו וגם בגלל הידיעה שהיא העיפה אותי בגלל הקושי הכלכלי.... מעגל קסמים שלילי כזה שמזין את עצמו. ככל שהחגים מתקרבים אני מרגישה שאני נחנקת מפחד .גם על עצם החגים שתמיד מרגיש לי ששומטים לי לחלוטין את הרצפה ואני מרגישה תלויה ומתנדנדת באויר. אך הפעם נוסף לפחדים הללו הפחד המשתק והמצמית הזה מפני המעבר הצפוי. ולמה בכלל הסכמתי למעבר הזה ??? 1. אני סומכת עליה ויודעת שהיא רוצה בטובתי, ואם היא חושבת כך כנראה שזה לטובתי.. 2...אני חושבת..משהו בפנים עמוק עמוק אומר לי שזה נכון... אני גם מרגישה עמוק עמוק בפנים איזה רצון ,כמיהה ..לא יודעת, מרגישה אולי שרוצה...אבל מתה !!!!מתה מפחד !!!!! אודי מה לעשות ??????????????????????

שלום חברים, השבוע אנו מציינים את ראש השנה. תהיתי, האם - בנוסף לברכת השנה הטובה - נוכל גם להציב מטרות, או לפחות מטרה, אליה נחתור במהלך השנה הבאה? אפשר להבין את השאלה הן במישור האישי אך גם להתייחס אליה במישור הפורומי... שבוע טוב לכולנו, אודי

אודי שלום, האם מטרה לחיות ללא חרדות או דכאונות היא ראלית? האם המטרה שלא להזדקק לשום אדם גם היא ראלית? או לפחות לא להזדקק יותר לטיפול, שאדע לשחרר? (בנתיים לא מסוגלת אפילו לחשוב על פרידה אבל גם לא על התקשרות קרובה מדיי)? אני מאחלת לעצמי חיי שלווה...ולכלם שנה טובה ושיתגשמו משאלות לבכם לטובה. בנוסף יש לי שאלה האם נהוג להביא מתנה לחג למטפלת? כיצד זה יתפרש על ידה?

אודי אני מאחלת לעצמי השנה יותר לאהוב את עצמי,את האופי שלי,הגוף שלי,הכישורים שלי. להגיע לשלווה ואהבה בתוכי. לנסות להרפות,לצמצם את הקולות "הרעים" ולהגביר את ה"טובים" ולנסות לחיות בהרמוניה עם כל הקולות. זה מתקשר לי לפורום ולטיפול ולהודעה שלי מיום חמישי: להרשות לעצמי להיתמך להרפות ולתת לרכות ולאהבה להכנס לתוכי. שתהיה לכולנו שנה טובה ומתוקה כתיבה וחתימה טובה ולך אודי מאחלת בנפרד- הרבה הצלחה בדרכך תודה על ההקשבה והתמיכה ח.

הי אודי, ראשית, שנה טובה,שנת התחדשות ועשיה מבורכת לך ולכל החברים בפורום, אוהבת את רעיון המשחק...ומבקשת: "אלי, תן בי את השלווה לקבל את הדברים שאין ביכולתי לשנותם, האומץ לשנות את אשר ביכולתי והתבונה להבחין בין השניים" (פרנציסקוס מאסיזי) מבקשת לתת יד לפחד ולצעוד איתו .. מבקשת להקשיב לקול הפנימי שלי, זה הכמה.. מבקשת לא לוותר -למרות שלפעמים אולי נדמה שזה קשה מדי או אפילו בלתי אפשרי. מבקשת להיות. פשוט להיות. מבקשת ממך אודי ומהחברים בפורום שאתם תזכירו לי את הכיוון אליו אני חותרת אם אשכח זאת במהלך הדרך.... תודה לכם אהובים. במבי.

יש משהו שמטריד אותי ומסקרן אותי באותה מידה שהייתי רוצה לשתף עם מישהו אני בעצם די מסוקרנת לגבי כל הנושא של משיכה ביםן מטפל-מטופל או יותר נכון מטפל-מטופלת.. קראתי בפורום פה וגם בכל מיני מקומות שזה משהו שנפוץ וקורה ולגיטימי לחוש איזשהי קרבה ורגשות למטפל/ת זה מטריד אותי כוון שכשהתחלתי בטיפול אצל פסיכולוג זה בכלל לא משהו שעלה בדעתי שיכול לקרות. עם הזמן מצאתי את עצמי מסתכלת עליו בנק' מבט קצת שונה מאשר סתם "פסיכולוג"... אני יודעת שזה לגיטימי שאולי אמשך אליו כי בסהכ הוא בנאדם... אני פשוט לא יודעת מה לעשות עם זה אני יודעת שאני לא אשתף אותו בזה כי זה משהו שמביך אותי מאוד ואני לא אעמוד בסיטואציה כזאת הבעיה היא שאני אולי משכנעת את עצמי או מחפשת תמיד סימנים או לא יודעת איך לקרוא לזה שאולי זה משהו שקורה גם אצלו... וזה יותר מסקרן אותי..מה קורה בעצם במקרה שמטפל נמשך למטופל/ת שלו..אם זה משהו שקורה גם אצלכם או שזה קורה בעיקר למטופלים בגלל שהם חשים קרבה וחום מצד המטפל שנהיה חלק מחייהם ואולי הבנאדם היחיד שמקשיב/עוזר/מייעץ... אני מוטרדת מזה כי זה נראה לי משהו שלא היה צריך לקרות לי מההתחלה...גם יש לי חבר כבר המוןזמן שאני אוהבת מאוד ורואה את המשך חיי איתו והידיעה שאני חשה כך כלפי הפסיכולוג או לעיתים אפילו יש לי מחשבות עליו וכו' גורם לי להרגיש שאני בוגדת,גם אם זה רק במחשבה וזה נורא מטריד אותי. משהו נוסף שאני תמיד חושבת עליו זה מה אני בשבילו?...האם הפגישות האלה איתי הם משהו שעושה לו משהו? האם הוא חושב על זה גם לאחר הפגישות עצמן? האם הוא גם חש קרבה אליי.איך בעצם מטופל נתפס בעיני מטפל בחייו האישיים..כי אני מניחה שיש רבים כמוני שמגיעים לפגישות..האם בסוף יום פשוט ממשיכים לחיים האישיים או שיש לזה איזשהי השעה?מחשבה? זה מעסיק אותי כוון שהייתי שמחה לדעת שזה לא משהו טכני בלבד,למרות שאני לא מרגשיה ככה בפגישות עצמן,הוא מקשיב עוזר מייעץ זוכר דברים שאני מספרת אבל תמי שאני יוצאת משם המחשבה הזאת עולה לי האם אני "עוד" פגישה במהלך היום או שאני בעצם באמת מעניינת מישהו.... אני מתנצלת על החפירה אבל רציתי לפרוק את זה מעליי כוון שאני לא יודעת איך להתמודד עם המחשבות/רגשות האלה ואני מפחדת שזה בעצם ילך ויתחזק..אני בנאדם שנקשר לאנשים וזה די מפחיד אותי שבשלב מסויים אחליט לסיים את הטיפול כי לא אוכל לשאת זאת..

חחח זאת אל אני שרשמתי גם את ההודעה ההיא... בכל אופן,אם המטפל/ת חש ככה יש סיכוי שהוא פשוט "יחתוך"? זאת אומרת יסיים את הטיפול? מה עושים במצב כזה?

לך ד"ר יגאל גליקסמן תודה על תשובותיך המעניינות והמועילות ובהזדמנות זו ברכות לך ולבני משפחתך לקראת השנה החדשה. מאחלים צביקה ובני משפחתו

תודה לך צביקה על הברכות שפע ברכות ואיחולים לשנה החדשה לך ובאמצעותך לבני משפחת ממני. בברכה חמה ד"ר יגאל גליקסמן