פורום פסיכולוגיה קלינית

שלום לך, ראשית, שמחה לפגוש פורום מקסים שכזה. אספר בקצרה: אני נשואה ואם לשתי בנות. משפחתו של בעלי היא משפחה "קרה", גרים קרוב אלינו אך לא מגיעים לבקר מלבד ימי הולדת, לא ממש מתקשרים לשאול לשלומנו או לשלום הנכדות שלהם, לא מרבים להזמין אליהם למרות שביתם תמיד פתוח בפנינו והם טוענים שאנחנו מוזמנים תמיד. כשבעלי ואני היינו בייעוץ נישואין (בלי קשר אליהם) נכנס גם הסיפור הזה והם הוגדרו "נכים רגשית". אני מבינה שיש שם בעיה גדולה, זה לא משהו אישי מכוון רק אלינו אך יחד עם זאת הכאב הוא גדול, אין קירבה אין חום ואהבה כלפי הבנות שלי, לעולם לא לקחו אותן לשחק בגן משחקים, יום כיף עם סבא וסבתא או משהו דומה לזה. מצד שני כשהם צריכים מאיתנו ייעוץ, עזרה, תמיכה כלשהי אנחנו מיד הופכים להיות הכתובת שלהם ועושים זאת באהבה. תקופות רבות השלמתי עם זה אך נמאס לי כבר להיות מנוצלת! מה עושים, בעלי מסכים איתי וכועס עליהם כי הוא בנם וזה הרבה יותר קשה אך הם בכל זאת משפחה שלנו, אי אפשר להיות "ברוגז" להתנתק מהם, חשוב לי להדגיש כי כבר היו המון שיחות בנושא, הבענו את כאבנו את הרצון שתיהיה מערכת יחסים בריאה וטובה אך............לשווא אני מרגישה שזה פוגע בי מאוד, בשלושה שבועות האחרונים החלטתי פשוט לא לדבר איתם אך לבעלי זה מאוד מפריע מה עושים, איך לא נפגעים........ אני יודעת שלא אוכל לשנות אותם אלא ללמוד לחיות עם מי שהם בשלום כל ימי חיי אבל מה עושים כדי שזה לא ישפיע עליי ולא יכאב לי ולא ארגיש שאני מתפוצצת מהם..........???? מודה מראש על תגובתך שבוע טוב

מלבד הספר שזה רעיון נפלא לכשעצמו, יש לך עוד רעיונות אופרטיביים שיכולים למזער פגיעות? אשמח לקבל כמה כאלה, יום קסום ושוב........תודה רבה

אני לא יודעת אם זה המקום הנכון אבל אני אנסה ואשמח אם תוכלו לעזור לי. אני בת 22 ומקיימת יחסי מין עם החבר. כבר קרוב לשבועיים אני מרגישה שאני חייבת לבקר כל הזמן בשירותים. אני מטילה שתן ומיד לאחר שאני יוצאת מהשירותים אני מרגישה שוב לחץ חזק וחייבת ללכת לשירותים שוב. אין לי דם בשתן, צריבה או גירוד. רק הרגשה חזקה שאני חייבת להטיל שתן כל הזמן. חשבתי שזו פטרייה והשתמשתי באגיסטן אבל ללא שיפור. הייתי לפני כשבוע אצל רופאת המשפחה והיא נתנה לי אנטיביוטיקה לדלקת שתן: 2 סוגים: סדורל והשני זה צפוויט פורטה. אני כבר מסיימת את הטיפול ללא שום הקלה בתסמינים. ההפך הוא הנכון. יש לי הפרשות מרובות יותר וההרגשה שאני צריכה להטיל שתן גוברת. אני מטילה שתן ואחר כך שוב מרגישה צורך חזק. אם אני לא ניגשת לשירותים אחרי רבע שעה יש לי כאבים חזקים בבטן. מה יש לי? ומה אני צריכה לעשות על מנת שהבעיה תיפטר? תודה

שלום רב לך אור, למרות שאיני רופא , התופעות אותן את מתארת ומאחר ואנטיביוטיקה שקבלת לא פתרה אותן ועדיין ישנן לך הפרשות מצביעות על הצורך לבצע הערכה ובדיקה רפואית מחודשת אצל רופאת נשים. זוהי המלצתי, וכדאי לבצע הבדיקות בהקדם . תודה על פנייתך בהצלחה ד"ר יגאל גליקסמן

, לפני שבועיים המטפל סירב לבקשתי לפגישה. בקשותיי לא עזרו(לא ענה למיילים .ענה לטלפון בשיחה קצרה). בפגישה שהתפוצצה המטפל טען שאני לא נותנת לו לדבר,אח"כ שאני רוצה רק להגיד כמה הוא גרוע. אח"כ סירב לדבר. הפגישה הסתיימה ואני התעקשתי על תגובה. נתקעתי על הספה.-זה לא ארך יותר מדקה .אבל אח"כ כתב שאני אלימה ולכן מסרב. חיכיתי שבועיים תמימים לרופא פסיכיאטר שיחזור מחופשה. חשבתי לבקש שיארגן עבורי פגישה.המטפל יזם את הקשר עם הרופא. מצבי: בתחילה בכי וכאב. הרגשתי שחלק ממני נשאר בטיפול. אבל הייתי מותשת. כעת אני מעדיפה כלל לא לעסוק בכך. רקע למשבר בטיפול: בתחילה הטיפול חילץ אותי מבור, אח"כ נתקעתי. ביקשתי גישה שונה..(עקב בעיות פנימיות שלי) המטפל סירב. נוצרה הפסקה של חודש וחצי בטיפול. חצי מהזמן: מטפל דחה בשבועיים,אח"כ אני ביטלתי שתי פגישות ברגע האחרון, ואח"כ נעלמתי לשבועיים. כשביקשתי להמשיך-מטפל סירב במשך 9 ימים. בהפסקה הקודמת הסירוב גרר התמוטטות עצבים. (בכי,לא אכלתי , לא ישנתי). בפעם הזו, לאחר חודשיים של טיפול מאכזבים,הייתי מותשת מכדי להלחם על הטיפול. גם הבנתי שרמת הסבל מהאירועים בטיפול היא באשמתי. ובשליטתי. מאז ההפסקה-יש בעיות בקשר בטיפול שקודם היה טוב. לא הייתי בטוחה שהמטפל רוצה להמשיך. מצבי תקוע זמן רב. פעילותי הצטמצמה מאד. הבעייה הנוכחית שלי היא שקשה לי להפתח עוד. ויותר קל תמיד לעבור לאדם זר ולספר חלק אחר של עצמי. זה מנהגי הטיבעי. אולי כדאי לפעול כך . מעקף כזה יכול לחסוך זמן. מצד שני ,קיוויתי להחכים יותר. כמו כן,מניסיון של 5 פסיכולוגים קודמים שדגמתי, לא נראה שיש פסיכולוג שיציל אותי בקסם כלשהו או שיהיה יותר אכפתי ממה שהמטפל הנוכחי היה. כאמור, אני מחכה לשוב הרופא ,בכדי לבקש בעזרתו פגישה. האם להתעקש ,או להרפות מהענין הכואב? איני בטוחה שאקבל הסכמה . זה מעורר חשש כבד. אשמח לתגובה. תודה

שלום אודי הרבה זמן לא הייתי כאן (קראתי, אבל לא כתבתי..) חלק מהזמן בגלל שהפורום פשוט החליט לא לקבל את השם משתמש והסיסמא שלי. כתב לי שיש שגיאה. ואני כמובן לקחתי את זה באופן אישי.. אף אחד לא רוצה אותי, אף אחד לא יכולה לסבול אותי, אף אחד לא יכול להכיל אותי. אפילו לא הפורום הזה. וגם היא.. יצאה לחופשה שלה.. עזבה אותי לבד. המפלצת, הפרעת אישיות גבולית, ילדה קטנה, ועוד כמה.. כולם ביחד בתוך גוף אחד. והיא איננה. היא היתה צריכה לנוח ממני. להתרחק. לחסום אותי. כמו שהפורום חסם. כמו שכולם עושים לי מתישהו. האמת שלרוב אנשים פשוט הולכים ולא חוזרים, פשוט נעלמים. איכשהו יאמר לזכותה שדווקא שנים היא בסוף חזרה. עד עכשיו לא ברור לי למה ואיך. אבל מה שכן ברור לי שתמיד קיימת האופציה שהיא לא תחזור. כמו כל השאר. אני לא באמת יודעת מה אני מנסה להגיד. כואב לי נורא. ובודד לי הכי בעולם, כי האדם היחיד שהצליח לסבול אותי, גם איננו עכשיו.והימים לא באמת עוברים. (עוברים,אבל לא מספיק מהר). אני שונאת להיות גבולית. שונאת להיות. שונאת אותי. זה מה שנשאר ממני כשאני לבד. הגבולית. והמפלצת. וילדה קטנה וטיפשה שאחראית על רוב (אם לא כל) החיים הדפוקים שלי. אני רוצה למות. כל כך רוצה למות. חושבת על זה. כל הזמן. הראש לא מפסיק לעבוד. יודעת שהיא לא אוהבת כשאני פוגעת בעצמי, יודעת שהיא לא אוהבת כשאני מנסה למות. יודעת גם שלא מגיע לה לדעת מה קורה לי בימים שהיא איננה. סליחה על כל המגילה רוצה למות. רוצה לקחת חופש מעצמי. לא רק לאחרים מותר להתרחק ממני ולהיעלם לי. אולי גם לי מותר, הכי מותר לי, לקחת חופש מעצמי. חופש לעולם.

שלום אודי, רציתי רק להגיד לך תודה ולאחל לך סופ"ש נעים וגם חופשה נעימה, אם אתה לוקח חופש. רחל

שלום רב אודי ולכולם! ככה טוב אז אני בת 27 אתיחל אנסה לפחות, אני בחורה שנראית טוב גם מרגישה ככה וגם חושבים ככה אני עודת ומנסה בכול הכוח להתמודד עם עצמי כול יום מהבחינה של הדימוי העצמי שלא הכול יהיה קשור ביופי מודה זה קשה לי כול בחורה או חברה שנראית יותר טוב ויותר יפה ממני אני פשוט מקנאה אני יכולה להיות עצובה עם חוסר מצה רוח שבועיים אחרי נניח יציאה עם בנות שמתחילים איתן יותר וכו.. פשוט קנאית! אני שונאת את זה ועצוב לי כי זה ממש לא עושה לי טוב אני מורידה את עצמי עוד יותר כשאני לידן פתאום נעשית "קטנה" ומציגה את עצמי בצורה שונה וזה די חבל אני אובדת עצות עצובה וקשה עם עצמי למה ה קורה לי מה עושים,איך מתבגרים איך להעריך את עצמי גם ליד אנשים יפים ממני???? תודה רבההה !!!!!!!!!!

מילים שהופכות לאוויר. זה לא ממש מוצק נכון? אבל זה מציק. נכון.

איך נפטרים מתלות במטפלת? פוחדת מכך שלא אסיים את הטיפול לעולם רוצה להפסיק טיפול אך זה מגיע ממקום של פחד שכבר יודעים עליי יותר מדיי...והמטפלת אומרת שלא כדאי...הכנסתי את עצמי למלכוד...

סליחה על ההתערבות רק לא הבנתי את מה שכתבת איך קורה ש- "לאחר שמאפשרים תלות והזדקקות, גם מתאפשרת עצמאות אמיתית." מה ההבדל בין כל תלות- בהורים,במשפחה, בידידים, הנחשבת לשלילית. שדוקא תלות במטפל חיובית ותביא להפך- לעצמאות?

יש לי עוד שאלה. מה יכל לגרום לי לפתוח משהו כואב בסוף פגישה לבכות וליצור "דרמה" (לפי דברי המטפלת)? אני מרגישה שתמיד אני חייבת לדבר רק על מה שרע לי ולא על דברים טובים כי הרי באתי לשם כך,לא? אין לי מקום אחר לבכות בו, כלפי חוץ אני מחייכת ואצלי תמיד הכל בסדר גם כשלא כך...והיא אמרה לי שיש כנראה רווח מלהראות שאני "ילדה מסכנה", האם יתכן שבאתי כדי שירחמו עליי?כדי להראות שאני מסכנה? שאמא שלי לא יכלה להכיל אותי ויש לי רגעים של דכאון?לא מבינה וכועסת עליה שהיא חושבת שיש לי רווח...מה הרווח שיכול להיות לי? אולי אני דורשת תשומת לב אבל אני עושה את זה רק מולה..אז למה? ועכשיו גם החלטנו שלא אדבר איתה עד הפגישה בגלל שקשה לי עם התלות אז אני כותבת לך...מגוחח...לא מכירה אותך בכלל ואתה לא מטפל שלי..ולא רוצה להתלות בעוד משהו אבל זקוקה להבין...ועכשיו סגרתי בפני את הדלת לשוחח איתה ביו הפגישות כי אמרתי לה שאני מתקשה מהתלות...רוצה להבין יותר מה עובר עליי..האם להגיד לה שהיה לי קשה במשך השבוע?האם אתה מבין? מקווה שלא אשתמש בפורם אלא באמת רק בטיפול אך חשוב לי שתבין ואולי יהיו לך תובנות אחרות...

להבהרה יותר משכנעת ממך אודי. התאוריה שמציגה את הרציונל של התלות נשמעת על הדף מאוד בהירה אבל גם מאוד לא ברורה. הרי לא מדובר במדע אלא על אילו הן השערות שלא תמיד עומדות במבחן המציאות. אני מניחה שהתכוונת לשיטה הדינמית בעיקר. ע"פיה התאוריה אומרת תמסור את נפשך תבטח תאמין- ולפיכך גם תסנן את הביקורת והפיקפוק. ביקורת של מטופל שנאמרת הרבה פעמים מפורשת כהתנגדות ונותנת לעיתים תחושה של כפיות טובה (שהיא לא בהכרח מדומה או תוצאה של העברה)- ולכן מבוצעת בתוך החדר סוג של הקטנה. יש יותר דגש על המורבידיות- תמסור את הקושי, פחות תשים דגש על הכוחות. סליחה- אבל התנאים האלה מראש מאוד בעייתיים ויכולים ליצור נזק עצום למטופלים רגישים כשמגיעים למטפלים שלא ניחנו ברגישות האופטימלית. וכמה ניחנו כבר ברגישות האופטימילית? ככלות הכל מדובר בבני אדם. בתוך טיפול דינמי יש משחק של אלתור מאוד לא ברור וצפוי מה עומד להתרחש- אבל הבסיס התאורטי מניח שאם אקטים מסוימים של המטפל כלפי המטופל יתרחשו הניסים המיועדים אכן עשויים לקרות. חשוב לזכור קודם כל שמטופל בוגר הוא אדם בוגר ויש להתייחס אליו ככזה. נכון שיש חלקים שלא צמחו וניתן לטפחם אבל בשום אופן לא במחיר של רגרסיה. לאדם בוגר יש תפקידים חשובים למלא בחייו(בית, משפחה, עבודה) ואין שום סיבה שחייו של אדם כזה יתפרקו בגלל טיפול ובגלל איזה מנטרה של ירידה לצורך עליה. זה לא תמיד עובד ככה ויש נזקים ובשביל אותה קבוצה שאין לנו שום מושג מי היא באמת אין שום סיבה שניקח את הסיכון הזה שיכול להיות הרסני. אז לעודד פיתוח תלות במטפל בפורומים כאלה ולהפוך אותה למצרך הכרחי להצלחת טיפול כאיזו נוסחה אולטימטיבית זה בעיני לא פחות מזיק ואולי אם יורשה לי- אפילו חסר אחריות.

אוקי, אז אין הבנה מצדך ולא מהמטפלת ועכשיו רע לי..אז גם לך לא אכפת למרות שאני רואה שיש פה מלא בנות שכותבות לך המון וצריכות אותך ותלויות בך להן מותר ולי אסור? כי אני מדברת בגלוי על התלות? צריכה יחס ממשהו ועכשיו כל כך רע לי..אוף...

מוצאת את עצמי עשרות פעמים קוראת בפורום וכל כך רוצה לשתף גם בעצמי.אבל אז אני נתקעת...מה אני כבר יכולה לחדש? שקשה לי?שעדיין כמעט יום יום משחקת עם הרעיון להתאבד,איך ואיפה? הרופא שלי אמר לי שבוע שעבר שאפסיק להשתמש בהתאבדות כאילו מדובר במשחק...אז קיבלתי את המשפט הזה בסבבה...כמה ימים הכרחתי את עצמי לחשוב מיד על דרכים חלופיות למוות ברגע שהמחשבה חלפה בראשי.עכשיו שאני שוב נאבקת בגל דיכאוני המשפט נשמע לי כאילו שהוא לא מאמין לי שבאמת אתאבד ושאני עושה צחוק. מסוכן לי המצב הזה... יש לי ערך גדול לחיים-של אחרים. לא לשלי. לא סובלת את עצמי,את חיי... דואגת לבן ולחניך...כי אני אחראית להם ומוכח שהתאבדות תורשתית ויכולה לדבק,במיוחד אם מדובר באדם חולה נפש. לא יודעת כבר מה לעשות עם עצמי.לא אחזיק ככה עוד הרבה. פיתחתי עמידות לתרופות ולבד לי כל כך.... אור

לך ד"ר גליקסמן היקר, תודה על תגובתך המהירה לשאלותי, למרות שלא הרחבת בתשובות כל אות וכל מילה היו נכונות ועצותיך מאד יישומיות. יישר כוח בברכה צביה

תודה לך צביה, לא רבים הם הפונים שקבלו תשובות אפקטיביות לשאלותיהם ומוצאים לנכון לעדכן או אפילו לומר את מילת הקסם " תודה" לנותני התשובות. את עשית זאת ועל כך אני מודה לך. תגובות כשלך מעודדות להמשיך את מתן התשובות לפונים למרות שזה בהתנדבות מלאה. בברכה ד"ר יגאל גליקסמן

חיכיתי 3 ימים לתגובתך ובסוף דילגת עליי באלגנטיות... נפי ענתה לי ומודה לך נפי על תגובתך הנוגעת כל כך והצודקת כל כך. ובכל זאת רציתי גם את תגובתך, התרשמותך. אודי? ו..לא אובחנתי .. איבחנתי את עצמי די בקלות על פי כל הקריטריונים. (.."רוצה לבכות והדמעות אינן זולגות")

שלום, בני בן 9 החל טיפול ביופידבק לטפול בסימפטומים של חרדה ו OCD שמתבטאים גם בבעיות התנהגות ופסיב אגרסיב. לאחר כשישה טיפולים שבהם שיתף פעולה בני התחיל להוריד את החיישנים ו"לעשות צחוק" בזמן הטיפול. האם יש טעם בהמשך הטיפול? תודה

שלום רב לך בעקרון כל טיפול קוגניטיבי התנהגותי במיוחד שיטת הביופידבק מבוסס על שיתוף פעולה ותרגול הנלמד על ידי המטופל. איני יודע מי טיפל בבינך בשיטת הביופידבק , כל שאני יודע הוא כי לאינדיקציות טיפוליות כפי שציינת יש צורך במטפל בעל הכשרה ונסיון רב ויכולת ליצור קשר טוב עם ילדים. אולי כדאי לבדוק את נושא חוסר המוטיבציה של בינך עם המטפל ולהגיע למסקנות משותפות בהתאם. אין לי כל צל של ספק כי בינך זקוק לטיפול מתאים בבעיותיו במיוחד בגיל בו הוא נמצא כעת. אשמח להתעדכן ולעזור ככל שאוכל 0546670570 תודה על פנייתך בברכה חמה ד"ר יגאל גליקסמן

תודה ד"ר על תשובתך, כעקרון בכל טיפול אצל בני ישנו שלב של חוסר שיתוף פעולה המגיע לאחר מספר פגישות. כך היה בטיפול ריגשי, ברכיבה טיפולית, בחוג ג'ודו וכעת בביופידבק. אנו גם רואים את זה בבית הספר בסירוב ללמוד ולהכין שיעורים ובבית אפילו ביציאה לפעילויות מהנות כגון הליכה לסרט או טיול וכו' כך שזה לא הפתיע אותנו. ההפניה לביו פידבק באה מפסיכיאטרית ילדים למרות שהיא מודעת למצב. לפי דבריך אין בטיפול כזה אם הבנתי נכון. אם כן-מה עושים?

האם מישהו יכול לעזור ולהמליץ על פסיכולוג בירושלים? אשמח מאוד לעזרה , כיוון שאני מעוניינת להתחיל טיפול . תודה.

תוכלי להעזר ברשימת חברי הקהילה באתר "פסיכולוגיה עברית" - רק לבחור אזור, שיטת טיפול וכו'... http://www.hebpsy.net/pl.asp?t=0 בהצלחה!!

החלטתי סוף סוף שבטיפול הגיע הזמן ואפרוש את האמת במצבי העגום -לחשיפה אמיתית. ולכן בקשתי פגישה כפולה. המטפלת נסתה וברברה איתי אך לא אמרתי כמעט מילה על המצב. איך מדברים עם זר ומספרים משהו נורא ואישי איך? אני לא תופסת! אז מה שיצא שסתם שלמתי הון עתק.ונשארתי בחור שחור ללא מוצא. ואמרתי למטפלת שאין לי טעם להמשיך..... חשבתי לכתוב מכתב אבל בגלל דיסקרטיות יש לי אימה מזה. אני מ-י-ו-א-ש-ת לחלוטין! מחפשת רעיון מעשי!

אחותי הקטנה בת ה8 יש לה בעיה היא פשוט בוכה מכל דבר .. אם מישהו מרמה במשחק היא בוכה.. בדרך כלל ליד חברים שלה .. אם קורה משהו ליד אבא שלי היא בוכה והיא מקבלת מה שהיא רוצה ץץ אני מנסה להסביר לה שבכי זה לא פיתרון.. ואז היא פתשאום בוכה כי היא חושבת שכל העולם נגדה.. כי היא פשוט בוכה יותר מדי אפילו בבצפר כבר צוחקים עלייה על הבכי הצלחתי אכשהו להפחית את הבכי .. אבל כשהיא ת הייה בבצפר אני לא אוכל לשלט על זה אז אני צרכה פיתרון בשבילה

שלום רב לך נעמה, ראשית כל הכבוד לך שאת דואגת לאחותך הקטנה למרות הבכי שלה. עליך להבין כי כל התנהגות של כל אדם אינה סתמית , יש רצון להשיג משהו כזהאו אחר. ללא קשר לכך אני מתרשם כי אחותך היא טיפוס רגיש ופגיע ויש למצוא דרכים על מנת לעזור לה בצורה מקצועית. חשוב ביותר שכל המשפחה תקבל הדרכה כיצד להגיב במצבים בהם היא בוכה. אני מציע כי התגובה הנכונה היא לא להגיב לבכי עצמו. לעומת זאת להגיב בצורה חיובית ומוגזמת אפילו ברגע שהיא מתנהגת בצורה חיובית. אשמח להתעדכן 0546670570 תודה על פנייתך בברכה חמה ד"ר יגאל גליקסמן

נמאס לי ממני.

צריכה עזרה...

אודי כל כך רוצה להעזר לפרוק את הכאב החוצה היום בטיפול הכל כ"כ כאב אני מרגישה שמה שאני לא יגיד זה יכאב.נורא. המבט של המטפל כואב לי ,הקול שלו פוצע אותי.הכל בפנים מוגלתי כמו פצע אחד גדול,מודלק. כ"כ רוצה להתקרב,להעזר ולא מצליחה.לא מצליחה לשחרר,לבכות את הכאב. רוצה רק להניח את הראש לרגע ולא להרפות.אבל משהו לא נותן לי מנוח. יש סתירות וזה קשה. היום כשדיברתי על הכאב ראיתי שיורדת לו דמעה מהעין.זה מנחם.הוא נמצא איתי שם בתוך הכאב. ח.

אוקיי אז ככה,אני בן 23 ולפני 3 שנים עברתי תאונת דרכים קשה שבה עברתי 2 ניקוזי דם בראש.הייתי בשיקום ועכשיו הכל בסדר פחות או יותר. מאז התאונה אני א מצליח להחזיק מסגרת,מפוטר כמעט מכל עבודה או עוזב מרצון,יש לציין שגם לפני התאונה סבלתי מחרדות. עכשיו כבר כמעט שנה אני חולה כמה פעמים בחודש..עשיתי בדיקות דם וייצא שיש לי "אפשטייןבר" בשרידו האחרונים. מה שכבר היה אמור לחלפוף מזמן ולכן היום כשאני חולה בפעם בשבוע וכל פעם במשהו אחר אני כבר לא יודע מה לעשות. בדיקות דם כבר עשיתי,כמע את כל הסוגים בדיקת איידס עשיתי כבר 5 פעמים וזה ייצא שלילי. יש לציין כי אני כבר כמה חודשיים בבית לא עושה כמעט שום דבר. וכי כל לילה אני ישן עם מזגן מעל הראש. אשמח לקבל את חוות דעתך כי לי כבר אין מוצא מזה

שלום רב לך אבי אכן שאלתך מורכבת ויש צורך לבצע לדעתי הערכה רפואית ופסיכולוגית מחודשת על מנת להתוות דרכי טיפול מתאימות.אני מבין היטב את מצוקתך ומצבך וממליץ לך בחום להתחיל במקביל לפנייה להערכה מחודשת להתחיל בפעילות ספורטיבית המתאימה לך רצוי מחוץ לבית כמו הליכה , ריצה קלה וכד',להתראות עם חברים ולנסות להתעסק בתחביבים בהם עסקת בעבר ( נראה לי כי אתה די יצירתי) אשמח לעזור ולהתעדכן 0546670570 תודה על פנייתך בברכה חמה ד"ר יגאל גליקסמן

שלום רב, רציתי לדעת האם ניתן לטפל בביופידבק בהפרעות אכילה של בת 14? היא אוכלת בכמויות גדולות, גונבת אוכל ועכשיו בזמן החופש גם מכינה לעצמה כל מיני דברים משמינים כמו קצפת, בלינצ'ס וכאלה. אני בעבודה ולכן אין לי שליטה על זה... מה עושים??? תודה!

שלום רב לך אם מודאגת. בהמשך לפנייתך עשית לדעתי את הצעד הנבון והנכון ביותר בנושא דאגתך. אין לי כל צל של ספק כי התנהגותה של ביתך חריגה מעידה על מצוקה מסויימת ויתכנו לכך סיבות שונות רפואיות ( גיל ההתבגרות) ופסיכולוגיות .האם רופא/ת הילדים שלה מודעת למצב? האם לבתך יש רצון להתמודד עם בעייתה ? טיפול קוגניטיבי התנהגותי בשילוב שיטת הביופידבק המתבצע על ידי איש מקצוע בעל הכשרה ונסיון בתחום יכולים לעזור. יחד עם זאת יש לזכור כי יש צורך בשיתוף פעולה עם ביתך . תודה על פנייתך אשמח להתעדכן ואולי לעזור 0546670570 בברכה חמה ד"ר יגאל גליקסמן

אני לא מתפקד, קשה לי להפעיל את עצמי. משהו במוח עוצר אותי.אם אני מבצע משהו אני מרגיש קושי רב, אפילו להתקלח או להתגלח אני מרגיש קושי.אני כל הזמן כבוי.אני מוטרף.

יש לי דוד שהוא בן 26. לפני כמה ימים שהיינו לבד שאלתי אותו באקראיות למה הוא לא מגדל שפם, הוא אמר לי שזה מביך אותו ואז שאלתי למה, הוא טען שבגלל שלאבא שלו יש שפם ולאבא של אבא שלו יש שפם כמעט מאז ומתמיד זה מביך אותו. הייתי מעוניין לדעת אם עומד משהו מאחורי התגובה/הרגשה שלו. (אני רוצה לציין שהוא לא אדם ביישן, להפך) תודה.

לא רוצה להיות גבולית, מטופלת פסיכיאטרית ומטופלת נצחית ולא רוצה להיות!

אובחנתי בתור"גבולית" האם נגזר עלינו לכאוב? זה כזה סבל,מי שלא בזה לא מבין כמה זה קשה

מוצאת לנכון להודות לך גם כאן ישירות (הודיתי גם בהודעה לאודי) על שיתופך האישי. לא יודעת מה יכול לסייע.. די מאשימה את עצמי שלא "יוצאת מזה" למרות שלאחרים יש לי יותר יכולת אמפתיה.. מקווה בשבילך שלא תסבלי יותר או שתמצאי דרכים לפחות להקל על עצמך.

חמקתי מעינך? אני חייבת מישהו שישמור עלי מעצי מרגיש לי נורא שאני צריכה לומר זאת מרגיש לי נורא שאני ככה רוצה את חיי הקודמים בחזרה.בבקשה?

אז מה עושים? אינני עוד.

בפגישות מדברים וטוחנים, לועסים שוב ושוב סביב אותו ציר. של תכונות האשיות של האדם, הבאות לידי ביטוי במאורעות חייו. אבל מה כאן יוצר התקדמות? איך השיחות משנות?

בכל פעם שאני רואה בחורה גבוהה, אני חש משיכה מינית קיצונית להתקרב אליה או להשוואתה לבחורות או גברים נמוכים. זאתי משיכה לא שגרתית, ואין לי הסבר למה ומה לעשות כדי לטפל בזה ומה זה אומר... כמה שהבחורה יותר גבוהה ככה היא יותר מושכת... בצבא בזמנו מילאתי שאלון ליחידה מיוחדת ונשאלתי אם יש לי משיכה לנשים גבוהות... נראה שזה משהו מוכר לפסיכולוגיה ומסמל משהו, ולכן הם שאלו. האם אפשר לקבל פרטים ועזרה, או איך נקרא התסמין הזה? תודה רבה

היה היה פעם לב אשר יצא אל השמש לב היה לי ואיננו תעה בדרך ליל אמש יונה עלתה עם שחר פרשה כנף לא תנוח חרש הגביהה אל השחק דואה דומעת ברוח עצבות עתיקה כואבת היא לעולם לא תנוח בתוך דמי היא סובבת בתוך דמי היא סובבת היה היה פעם אושר הייתה תקווה כה עיוורת רק העצבות לא בגדה בי רק היא לנצח נשארת. (מתוך מילותיו של א.יופנקווי)

ניסיתי להיגמל.. ניסיתי לחסוך ממך אותי.. לא ממש הלך כמו שאתה רואה. מרגישה את המוות עוטף אותי.. את השעון מתקתק ואת הספירה לאחור .. לא יודעת מה קורה לי (הצילו!)

תקופה סוערת. מאוד. מלאה בקונפליקטים שמעוררים את מעמקי נשמתי. שורש הוויתי. אמביולנטית, מבולבלת. לגמרי. אין לי מושג מה אני מרגישה. חזרתי להרגיש קצת גבולית.. חוסר יכולת לזהות את הרגש - בזמן העומס - מתוך העומס - בגלל העומס. זה מציף אותי אז אני מתנתקת ואומרת לעצמי שעכשיו זה לא הזמן להבין, "תנסי להבין כשתרגישי יותר טוב.. נו. די! תספיקי לחפור, לנסות להבין מה בדיוק קורה איתך עכשיו.. תהיי." לא. אני מתנגדת. אודי ! הדבר היחיד שאני יכולה לקבל עכשיו, שאני צריכה, לא רק עכשיו - תמיד! זה מגע.. וגם בוב, שאני כועסת עליה , ואוהבת אותה מאוד. וגם היא אותי. אני רק רוצה שהיא תיגע בי. שלא תדבר איתי. שלא תנסה להבין אותי. שאני לא אצטרך להבין את עצמי כדי להסביר לה. שתיגע בי! שתניח יד רכה על הבטן המדממת שלי.. שנשתוק יחד. אבל לא. אני כועסת. ואני לא מדברת איתה ואני גם לא מעיזה לבקש - כי היא לא אוהבת שמבקשים ממנה.. ואני מבולבלת כי הכעס שלי אליה לא מוצדקת אבל הוא כן כי אני מרגישה אותו.. אתה מבין?! חזרתי לסכם את הטיפול.. שנה חלפה מאז הרגשתי שאני לא רוצה עוד, לפני שנה, בפגישה אחת סגרתי את הטיפול! ועכשיו אני מרגישה שמתוך החוזק והכלים שרכשתי השנה מתוך עבודה פנימית, בלי תלות חזקה באישה הכי קורבה אלי.. התחזקתי. ואז עלתה בי התובנה כי עכשיו זה הזמן - לסכם את הטיפול. לא רוצה לחזור אחורה ולזכור שברחתי. לא. ואודי - אני לא מצליחה. דיסוציאציה. כאילו כל הטיפול היה עבורי טרואמה. ואני לא זוכרת כלום. כלום מהדברים הכי קשים. מהאובדנות שלי למשל. רק את ההויה של עמק הכאב האין סופי. כאילו מסוכן לי להיכנס לשם . אני מתה לשחרר את זה לזכור כדי לסגור - יפה את הדלת, לא בטריקה ! ואני לא מצליחה !!! מה עושים אודי מה עושים? אין לי זמן להתברבר. (זה האגו אומר, או הכעס, או התסכול..) או שסוגרים יפה או שטורקים. אח, כמה רחוקים הם הקצוות. אודי! אני מבינה שאני צריכה סבלנות אבל בפועל - אין לי אויר. אין סבלנות. מה עושים??? אני נואשת לעזרה. עצה? הסבר על מה שקורה לי.. אודי תסביר לי מה קורה לי.. בבקשה. ברכות עד בלי די (מלשון ברכה אודי :) ) ~נילי~

אני עובדת באיזה מקום עבודה ובאיזשהו כנס שהיה הבאתי לאחראית שלי גבינה והיא אמרה שהיא לא רוצה היצעתי לה כוס מים והיא סירבה והטון של הדיבור שלה לא היה בדיוק נעים. בכל אופן עליי לציין שהיא היתה עם אנשים באותו רגע ורוב הסיכויים שהיפרעתי לה ובגלל זה היא הגיבה כך. בכל אופן למרות כך מאד ניפגעתי הירגשתי שכבודי נרמס ועוד בפומבי בנוכחות אנשים. הכבוד שלי זה הדבר הכי חשוב לי ואני מרגישה שממש נירמס לי הכבוד ושאני מטומטמת למה נהגתי כך. בכל אופן יום למחרת שלחתי לה אימייל ולא רשמתי שניפגעתי עשיתי הפוך על הפוך לקחתי את ההגה לידיים שלי כתבתי לה שקיבלתי רושם שאולי היפרעתי לה ושזה היה איזשהו חוסר נימוס מצידי לבוא ולהציע בזמן שהיא עסוקה ושזה לא היה במתכוון. והיא ענתה לי שהיא מכירה אותי והיא יודעת שאני לא עושה שום דבר בזדון ושבאמת היא היתה לחוצה ועסוקה. בכול אופן אני לא יודעת אם נהגתי כשורה ואני עדיין מרגישה צורך להחזיר את כבודי האבוד. מה אני צריכה לעשות מה אתה חושב על כך"?

האם זה בסדר לדבר על רגשות בעבודה זה לא חורג קצת מהגבולות אם אני אגיד לה שניפגעתי זה אולי יראה לא טוב? ובכלל למה חשוב לדבר על זה?

שלום אודי, אני מבזבזת יותר מידי זמן בנסיון לנסח בקשה פשוטה - לא להעלות את הודעתי האחרונה, למען האמת אני כמעט לא זוכרת מה שכתבתי, גם על זה בזבזתי לא מעט זמן, אבל אני זוכרת שכתבתי מתוך הרגשה של - "דחוייה ומושפלת". לא נראה לי שאכתוב שוב, זה לא היה ניסיון מוצלח במיוחד, אני מרגישה די רע עם עצמי, אבל זה יעבור. אפשר כמובן גם בלי זה. אני חושבת שהמדיום הזה, של השתתפות בפורום, גרם לי "להפגש" באופן ישיר, יותר נכון להתנגש עם הדיס-אינטגרציה וחוסר הרצף המחשבתי והרגשי שלי וזה לא נעים. ומצד שני, אני כן רוצה, או זקוקה להיות מחוברת למשהו, אולי אני לא מסוגלת להכיל את כל הרגשות שהתעוררו כתוצאה מהטיפול? או שזה לעשות עוד פיצול, להעביר לכאן חלק כדי שלמטפל (קצת קשה לי עם המילה הזו) לא יהיה כוח רב ומאיים מידיי. מתנצלת על האורך (ועל חפרנות המיותרת) קצת נסחפתי... מאחלת לך הצלחה בהמשך רחל ב.

היא נסעה שוב.. לא יודעת מה לומר.. מרגיש לי חוסר אונים,נגמר לי הכח, מרגיש לי גם עצוב..הכי בעולם.. נפגשנו הבוקר ,רציתי לזרוק ולנפץ עליה את העציץ שלה... שיכאב לה, הכי בעולם שרק אפשר..אמרתי לה הכל.. גם תיארתי בפניה איך אני מנפצת .. איך כל רגבי האדמה מתפזרים עליה ומסביבה על הרצפה... תיארתי את הצמח ששוכב על הרצפה מיותם, שורשיו מתנדנדים להם כך, סתם באויר.. רציתי להכאיב לה ושיכאב לה הכי הכי בעולם... ואז, פתאום כבר לא רציתי שיכאב לה..ואחר כך ,גם לא רציתי להכאיב ... אתמול,כשחשבתי לעצמי,כבר הסכמתי בלב להצעה שלה ,למרות שההצעה מפחידה, שבסדר,נגביר אחרי החגים את מספר הפגישות לארבע בשבוע. היום, הייתי עסוקה המון בלבקש ממנה שנעשה סיום !!! זהו, לא יכולה יותר, כבר נגמר לי החכיון בפעם הקודמת שהיא נסעה.. הסולם עדיין לא התייצב לגמרי מהנסיעה הקודמת שהייתה לא מזמן.. עד יום חמישי בשבוע הבא...???????? לא מצליחה לראות איך שורדים ??? למרות שנתנה לי שוב את הפנקס ,(הפנקס ההוא שנתנה לפני נסיעתה הקודמת ובו כתבה "ל...,פנקס לקיץ מ...") למרות שצירפה הפעם גם את המרקר הירוק שלה. אודי, זהו...נגמר כל הכח שבעולם..לא רואה איך ממשיכה.. מרגישה שמרימה ידיים, מוותרת,ו.... זהו.............................................

שלום אודי, לא ענית על השאלה שלי (שנכתבה כתגובה לתשובה שלך), זה בסדר גמור מצידי,"אני לא נעלבת" כמו האמא הפולנייה הנעלבת מארץ נהדרת אם אתה מכיר וזוכר. זו באמת הייתה שאלה מיותרת וטפשית התחרטתי שכתבתי אותה בכלל, ואני לגמרי מבינה אותך, ובכל זאת נראה לי שבאי התשובה היה איזה מסר. כנראה שכדי להשתמש או להיעזר בפורום כזה נדרשים כישורים חברתיים מינימליים, קצת חיבור לרגשות ואיזושהי זהות מגובשת וגם מידה של אמון שאולי קצת חסרים לי כרגע, מה שגורם לי להרגיש (כרגיל) כמו חוצנית (אאוט סיידרית בעברית). תודה ושלום רחל ב.

תודה על תשובתך, אני מרגיש שאני בבעיה נוראית שהולכת ומתעצמת, והבאתי על עצמי אסון נוראי,חיתיי בשקר לא מודע . בגיל 40 הקמתי משפחה, זוגתי לא אבחינה שמשהו לא בסדר איתיי,יש לנו 3 ילדים מתבגרים, מאחר ולא היתיי מודע למצבי הכנסתי את עצמי לעסקים והסתבכתי עם זה פעלתי באופן הזוי ונכנסתי לחרדות איומות, החרדות גרמו לי להזיות ופחדים והחלטתי להתגרש באופן סתמי. גם את חיי המשפחה לא ניהלתי נכון.אני גר עם המשפחה ולא מתפקד.מפריע למהלך תקין של המשפחה.זוגתי רוצה להעיף אותי מהבית.לפני המודעות לבעיה התחלתי לבנות בית פרטי עזרו לי עם כסף וגם שם סיבכתי את עצמי, בניתי משהו מפלצתי,ולא סימתיי אותו, נתקעתי בגלל סיבות לא נורמליות.משהו כמו "מניה". מה עוד אני סובל מקמצנות חולנית עד מוות, אני "עני" בנשמה.אני עד כדי כך תקוע שאני לא מצליח לטפל במכונית שלי לעביר אותה טסט.אני לא מצליח לשון לילה שלם אני לא עובד ולא מפרנס את המשפחה. אני קם מוקדם בבוקר ומתחיל להסתובב בבית כמו סהרורי.יש לי פחדים וקשיים לצאת מהבית. אני לחוץ באופן היסטרי,אני מגרד בקרקפת בלי סוף ואוכל את כף היד.אם הילדים צריכים עזרה אני מתחמק. אני מרגיש שאני לא מסוגל לשרוד מצבים כאלו. יש בי דחקנות נוראית ואלימה, עצלנות חולנית.אני משאיר דברים פתוחים ולא סוגר אותם.אני מרגיש שמשהו במוח עוצר אותי, מתפקוד.

אודי , אתה כאן? קשה לי. הכאב עוד חזק בבפנים . אודי.. הכאב בגוף עולה על גדותיו . ואין לי מילים.לתאר כאב . זה רק כואב. אין לי מה להגיד כרגע , מלבד אולי לבקש בשקט שתהייה פה על ידי. סליחה שכזו חלשה.

קצת מאוכזבת. אז שוב המילים נעלמות.

אודי, המטפל בחופשה וכל כך קשה לי פשוט מתיש מתיש הדבר הזה אין לי כח לעשות כלום כמו הבטריה של הפלאפון בהתחלה זה בסדר מחזיק מעמד גם בלי חשמל לאט לאט זה מתרוקן בסוף זה מצפצף עד שזה נכבה. בשבת - זה צפצף עד שלא שמעתי כלום אבל היום זה פשוט כבה. זה פשוט לא פייר מה שהטיפול הז עשה לי אני מרגישה נאיבית וטיפשה למה למה נתתי לעצמי ככה להיקשר למה נתתי את עצמי לקשר הזה ואולי המטפל לא באמת אוהב אותי אולי אחרי שאני יושבת בטיפול ובוכה הוא צוחק על התמימות שלי מאחורי הגב? די הכל הכל מתפרק לי בתוכי לא רוצה יותר את הטיפול הזה זה פשוט בלתי נסבל. אי אפשר איתו ואי אפשר בלעדיו. ח.

אודי כ"כ קצר וכ"כ נוגע. ח.

שלום ד"ר אודי התחלתי לצאת עם בחור מקסים לפני כחודש והכול בסדר ביננו אתמול הוא ביקש לספר לי שהוא סובל מדיכאון והוא מטופל בכדור שנקרא ציפרלקס הפעם האחרונה שהוא סבל מזה היה לפני שנתיים והוא ביקש לספר לי על מנת שלא יהיו סודות ביננו אני לא יודעת מה לעשות? אני בגיל של נישואים משפחה וילדים ולא יודעת מה לעשות לא יודעת מה זה כרוך בלהיות עם מישהו שסובל מהתקפי דיכאון האם כל טריגר שיהיה בחיים שלנו יוביל לדיכאון אצלו? כולכך הרבה שאלות יש לי ולא יודעת מה התשובה? תודה על עזרתך

היי אתחיל ב: כל מקרה לגופו... אכתוב מנסיון שלי:אני אובחנתי כסובלת מדיכאון וחרדה לפני כ-8 שנים. זמן קצר אחרי האבחנה הכרתי את בעלי. סיפרתי לו, הוא היה מאוד תומך. כיום יש לנו ילד. החיים שלנו יודעים עליות ומורדות ובזמן האחרון בעיקר מורדות. זה לא פשוט. אבל שוב, כל אחד והסיפור שלו. אני הייתי מציעה לך לצאת איתו תקופה ולראות כיצד הוא מתפקד ואח"כ אפשר גם לגור ביחד ולראות איך זה. מקווה שתצליחו למרות הכל. בהצלחה

כפי הנראה נולדתי עם איזה שהיא בעיה אולי מום, משהו לא בסדר איתי בראש,לא עלו על זה שהייתי ילד. אני מתנהג כמו ילד מפגר אני יכול דבר על כל מיני דברים ולהישמע רציני, אבל באופן אמיתי זה סתם דיבורים,מה עוד שאני מדבר לא מבינים לפעמים מה אני אומר וגם אני קופץ מנושא לנושא, מתחיל משפט ולא מסיים. שזה מגיע למעשים אני לא שם. יש לי פחד להתמודד עם החיים, יש לי עולם מקבילי שהוא ריקני לחלוטין. אני מרגיש שאני לא מבין מהחיים שלי בכלום, אני פשוט מרגיש אפס.אני מתקרב לגיל 60 ושהתנהגתי בחיים בחוסר אחריות גובל בטרוף.חיתיי כמו"פול גז בנוטראל" אני נמצא במצב נואש, חיתי כל השנים כ"אילו" בצורה נורמלית עברתי בין הטיפות,הכנסתי את עצמי למצבים שאדם נורמלי לא מכניס את עצמו.מבחינה אישית וכספית וגרמתי לנזקים.אני בבעיה חמורה מאוד.לאחרונה חשבו שזה בעיה נפשית, שזה דיכאון ואפילו אושפזטי.אני בבית לא מסוגל לצאת, מזניח דברים דוחה כל דבר.אם אני צריך להוציא כסף אני מתחיל לרעוד, אם אני נמצא מחוץ לבית ונלחץ אני מתחיל לעשות כל מיניי הוויות פסיכוטיות.אני שוכב כל הזמן במיטה מסתכל על התיקרה או מנורה ובוהה העניים מתהפכות, אני לא מתפקד.אני תלותי ולא מסוגל להתנהל באופן עצמאי.

אני מרגישה שנופלת. שומעת את הבוםםםםם של הנפילה כבר מרחוק . והיא כואבת. אויי ככ כואבת. אודי , יותר מידי גילויים , ידיעות , אמיתות - על הפגיעה ההזויה הזו בבית. יותר ויותר חלקים שנגלים לי מול הפרצוף .. בגלל הילדה הזו , בת 9 , 11 , 13 .. שמופיעה לה מולי אחרי שנים של.. שתיקה . שיוצאת בעיקר בטיפול. ואולי היא משקרת? ואולי .. גם הגוף מצטרף אלייה יחד ומשקר ?.. ואולי זה רק הטירוף שהיא הביאה אליי , זה שנמצא בראש ?.. זה שממציא הכל על חשבוני ?? לאלאלאאאאאא..אודי , אני לא משתגעת . אני זוכרת. פרטים ועוד .. ועוד .. ועוד .. אתה מאמין לי ? שנתים מתוך 4 שנים של הטיפול שמלקטת עם האיש השיחות והגוף.. זה שמלווה אותי - עוד ועוד פיסות מהחיים - שחשבתי שהיו לי. ואני לא מסוגלת כבר. וזה קשה מידיי. וזה מפרק . שבא לי לצרוחחחחח... אהההההה!!! אבל הצרחה לא נשמעת! היא תקועה . בקושי יוצאת. איך אפשר להעביר בטיפול / או כאן את הצרחות השותקות האלה שמקפלות בתוכן כאב נוראי למילים? איך אפשר להעביר דמעות ששורפות וזולגות להן על פני בשקט ..? איך אפשר לכתוב / להגיד דברים איומים שקרו ? ועל פניו .. נראית לא רע בכלל .. לא ככ מיוחדת , סתם אחת - פשוטה .. אבל- עם ראש , כתפיים , ידיים , רגלים .. גוף ?! חלקים שמחוברים אחד עם השני .. חלקים שנראים ככ מחוברים אחד לשני .. !!!! שנראים וכאילו מבצעים יחד תנועה אחת שלמה ואחידה.. אבל , לא אודי ! איך אפשר להסביר אודי שהכל חארטה? שהבחוץ והבפנים ככ לא שייכים .. שכלום לא מחובר אחד לשני .. שהכל תלוי .. באויר.. שרק חלקיקי הרסיסים האלה , אלה שפוצעים אותי עכשיו - הם ה- עדות ה- שקטה למה שקרה שם בגוף המחורבן והבוגד הזה? (קיבינימאט עם הילדה הזו שבי ). איך אפשר להסביר .. כשעוד חלק.. ועוד חלק.. יוצא לו בשקט בטיפול .. ומסגיר את הילדה שהייתי ?.. חלקים ועוד חלקים שמתחברים לגוש אחד של - כאב , כאב שככ שקוף בי. אודי יקר.. :-( תהייה פה.איתי . ואל תשתוק איתי את הכאב הזה . אתה יודע, לקח לי המון זמן להביא את עצמי לפה עם הכאב הזה.. רציתי להיות על ידך . לנשום נוכחות מיטיבה . ואני רגישה מידי . חשופה מידיי . כל תגובה של מישו כאן לא במקום יכולה רק לדמם את הפצע הפתוח הזה שבי. אז תשמור עלי אודי ?.. מרחוק? ותגיד משו.לא חשוב מה . בבקשה . שרית

רע לי לא יודעת מה לעשות עם עצמי חוששת...... לפגוע

המילה הכי מתאימה היא : חוסר ,של הכל שליטה,אונים,יכולת לתפקד הכל

תודה על התשובה שלך (כתבת משהו על דיאלקטיקה ואינטגרציה) אלא שאני לא מצליחה לשלב בין הניגודים, בינתיים אין אינטגרציה, ובגלל זה אני מרגישה קצת דפוקה עם כל מיני רציות תינוקיות, לא הגיוניות. וצער עמוק לא יודעת על מה בדיוק, שאיננו במקומו. נמאס לי מהמחשבות האובססיביות וטלטלת הרגשות. הטיפול הרי אמור להועיל ולגרום לי להרגיש יותר טוב ולא להפך. לכן אני חושבת ברצינות רבה על הפסקה או סיום לתמיד בסיום החופשה. רחל ב.

אני מניחה שיש תפקיד/פונקציה כלשהי לתלות בטיפול. (במבט לאחור נראה לי שהפס' די "עודד" מצב של תלות, אני אנסה לדבר איתו על העניין הזה בסיום החופשה). לשם מה זה נחוץ? מה זה משרת בעצם? והחשוב מכל איך נפטרים מזה? תודה (וסליחה על הניגו'ס) רחל ב.

שלום. אני בעל תואר אקדמי בתחום האמנות. לפני כשנה נסעתי ללימודים באיטליה. תמיד היה לי חלום לנסוע ללמוד בחו"ל, למרות שכחלק מלימודיי האקדמיים השתתפתי בחילופי סטודנטים בניו-יורק. לאחר מספר שנים בארץ שהייתי עם מצבים נפשיים קשים, תסכולים, דכאונות וחרדות, החלטתי לנצל את שעת הכושר שנזדמנה לי ו"לברוח" לאיטליה. ההחלטה לנסוע ללימודים באיטליה לא נבעה ממקום רציונלי, או מתוך שיקול וידיעה. למעשה לא ידעתי כמעט דבר על המקום אליו אני נוסע ומאומה על בית-הספר והלימודים. יתרה מכך, לא ידעתי מילה באיטלקית, ניסיתי ללמוד מעט בארץ אך זה היה מעט מידי. כשהגעתי לאיטליה לקחו לי מספר חודשים רק כדי להבין מה אפשר או לא אפשר ללמוד בבית-הספר. הלימודים באיטלקית. רק בתחילת הסמסטר השני הבנתי פחות או יותר כיצד להרכיב מערכת. כל אותה תקופה נלחמתי בעצמי כדי להשאר ולתת סיכוי לדבר הזה. חוויתי דכאונות וחרדות. כל אותו זמן הרגשתי שאני צריך לעבוד, כי בכל פעם שעשיתי משהו (אם זה ציור או פיסול) זה הרגיע אותי. אך העיניין מורכב יותר, שכן, בגלל קושי השפה, והמחוייבות ללמוד שיעורים עיוניים ואחרים, שלא יכולתי להתרכז בהם כלל (הייתי מתחיל להרדם אחרי חמש דקות), ובגלל הקושי לתקשר עם הסביבה (יש לי קושי להתרכז גם בשיחה ובמיוחד כאשר אני לא מבין או שזה לא מעניין אותי), ובגלל המערכת עצמה שהיא מבולגנת (אולי זה רק בראשי), לא יכולתי לעבוד מתי שהרגשתי צורך, וזה היה לי עוד יותר קשה, כי מסתבר שהמח שלי לא מתפקד אם אני לא מזיז את עצמי או עושה פעולה, או חושב על משהו שמעניין אותי. התופעות הללו עשו לי מצבי רוח קשים, והייתי נכנס לחרדות ולפרנויות (שזה התחיל עוד מלפני שהגעתי לאיטליה בכלל), ואני לא מדבר על הבדידות שזה משהו שהעיק עליי. אבל רוב הזמן הרגשתי לא טוב. לקראת סוף שנת הלימודים הכרתי בחורה אחת שבאה מפריז לחילופי סטודנטים, והפכנו לחברים טובים (ללא מגע מיני). כשהיא הייתה בסביבה הרגשתי יותר בטוח, למרות שעדיין חלו בי אותן תופעות שהזכרתי קודם. עדיין היה לי קושי לתקשר עם הסביבה, איתה תקשרתי באנגלית, והייתי בלחץ ובילבול נוראיים. כל הזמן חשבתי אם לסיים את השנה ולחזור לארץ, או להמשיך את הלימודים. בינתיים חזרתי לארץ לחופשה, אך גם כדי להבין מה קורה איתי. מצד אחד, האגו והפנטזיות מושכים אותי להמשיך בלימודים. אבל גם בגלל שזה נעשה מעט קל יותר, ואני מבין מעט יותר את השפה ואת המנגנון. אך עדיין, כשאני חושב על לחזור לשם, אני נזכר בכל הרע שהיה לי, והדילמה שלי כעת היא, להבין מדוע זה קרה לי, ואם ניתן בזמן הקצר שיש לי (חודש וחצי בערך) לעשות משהו בכדי שאוכל לנסוע לשנה השנייה של הלימודים בראש שקט, בלי חרדות, ועם יכולת להתרכז, אחרת זה סבל גדול בשבילי וביזבוז זמן. כשאני חושב על הכל יש לי "סלט" במח. אך מידי פעם, כשאני עושה משהו (אני עובד פה ושם) אני נרגע וחושב לעצמי שזה מה שאני צריך עכשיו, רק לעבוד ולחסוך כסף, מבלי לחשוב על דברים שמכבידים עליי. אך מכיוון שעוד לא מצאתי עבודה יום-יומית, עדיין יש לי הרבה זמן לחשוב, ואני מתחרפן. אני אוהב ללמוד ומעוניין ללמוד, אך אני לא בטוח כרגע מה הצעד הנכון בשבילי (אני מבין שאין פתרון מושלם), כלומר, מה אני צריך לעשות כדי להרגיש טוב עם עצמי.

אני נפגש עם פסיכולוג כבר 3 פגישות. משהו לא מסתדר לי עם החשיבה הרציונלית מצד אחד והרגשות מצד שני. אני לא בטוח שהבילבול הוא הסיבה לכל התופעות שאני מרגיש, אולי כן. אבל הפסיכולוג שלי אומר שאני צריך להתחיל בלקבל החלטות מודעות ולעמוד בהן, מה שמאוד קשה לי כי העבר שלי מלא בקשיים ולכן אני נזכר כל הזמן באותם קשיים וזה מפחיד אותי. אני גם לא רגיל לקבל החלטות רציונליות, אני כנראה יותר טיפוס שמרגיש והולך על אינטואיציות. אבל כל החוסר בטחון הזה הנובע מכשלונות ומרגשות שליליים, כעת זה מאיים עליי. מה עושה היפנוזה ואיך היא יכולה לתרום למצב?

שלום רב, לא יודעת אם זה המקום ואם מישהו יכול לעזור לי. זה נשמע ממש מטורף. אני סובלת כבר מס' שנים מחרדות מלחץ דם. אם אני הולכת לרופא ומודד לי לחץ דם, הוא "קופץ" לשמיים. אם אני בודקת בבית, אחרי מנוחה וכמה מדידות עצמיות הכל פתאום "בסדר" והערכים נורמליים לחלוטין. גם בבית אני בהתחלה נתקפת בחרדה והדופק שלי יכול לעבור את ה- 100 לדקה, אבל אחרי איזה חצי שעה בדרך-כלל זה מסתדר. כבר אמרו לי רופאים בעבר שזו תופעה מוכרת ושלחץ הדם שלי תקין.  בשנים האחרונות נוצר מצב שאני משתדלת לא לפנות לרופא גם אם אני צריכה, כי אני מפחדת שימדדו לי לחץ דם. אני מתביישת לומר את זה לרופא. האם יש לזה פתרון? יש דרך להתמודד עם זה? אשמח לתשובה. תודה.

שלום רב לך איני יודע עם העובדה שאציין כעת תנחמך או תרגיע אותך אך מבלי ששלמת דמי מינוי הינך שיייכת למועדון חובק עולם של אנשים הסובלים מתיסמונת החלוק הלבן . בכל פעם שהם אמורים לבצע בדיקת דם שיגרתית לחץ הדם שלהם עולה בצורה מהירה ולעיתים גם מפחידה. הטיפול בתופעה קל ופשוט , מבוסס על הגישה הקוגניטיבית התנהגותית בשילוב שיטת הביופידבק באמצעות השיטות הללו את לומדת לשלוט בצורה רצונית וללא תרופות באותם התקפי חרדה . כמובן במקביל אני ממליץ לך לבצע הערכה רפואית באמצעות רופא המשפחה שלך על מנת לשלול אפשרות שאכן קיימת תופעת יתר לחץ דם היכולה לנבוע מסיבות שונות. תודה על פנייתך אשמח להתעדכן 0546670570 בברכה חמה ד"ר יגאל גליקסמן

לד"ר גליקסמן, מודה לך מאוד על התשובה. באמת הייתי אתמול אצל רופא המשפחה וסיפרתי לו על כך וגם הבאתי לו "שיעורי-בית": תוצאות של מדידות שעשיתי בבית במשך 5 ימים רצוף. ביקשתי ממנו גם למדוד לי אצלו במשרד וכצפוי, הדופק ולחץ הדם עלו לרמות מטורפות. לדבריו אני המקרה הקלאסי, "כמו שכתוב בספרים" ושלחץ הדם ה"אמיתי" שלי הוא זה הנמדד בבית, והוא דווקא קצת נמוך יחסית לדבריו. וכמובן, שאני אמשיך לעקוב ואם יהיו תוצאות חריגות, שאחזור אליו ואדווח לו. אז זהו, תודה על התשובה ואשמח ליצור איתך קשר בהמשך לגבי טיפול. זה בכל זאת מאוד מציק לי. יום טוב וישר כח

שלום לעיתים בזמן ויכוח או ריב עם אשתי אני סובל מהתפרצות כעס. אני לפעמים צועק, מקלל, ולעיתים שובר חפצים. אני מעוניין לקבל טיפול והדרכה כיצד לעצור התפרצויות אלו. למי אני יכול לפנות? היכן? איזה סוג טיפול? אצל פסיכולוג או גורם רפואי / מקצועי אחר? תודה

לפני למעלה משלוש שנים הכרתי תייר שבא לבקר בארץ. הוא סיפר לי על כל מערכת חייו המסובכת, קשריו הרבים עם נשים, שקרים לאשתו וכו' אני הייתי בטוחה שכל זה נבע בגלל נישואים מוקדמים ואשה לא מתאימה. הקשר בינינו הפך להיות מאד מיוחד והעמיק מיום ליום. אפילו שאנחנו לא מתראים הרבה פיזית, יש לנו קשר יומיומי לאורך כל השנים. ובנתיים הוא ממשיך להתרועע עם נשים לא מתאימות, קשרים זמניים לעומת הקשר שלנו,"לנצח"...כיון שהקשר חשוב לי, אני מקבלת את כל "הטעויות" שלו. אני רואה אובססיביות בקשר העכשוי שלו. הוא היה אצלי לאחרונה במשך חודש ימים ויכולתי לראות את ההתנהגות שלו. לפעמים אני חושבת שגם אני אובססיבית ואולי כדאי פשוט לשכוח מכל הענין. לא קל לי.יחד עם זה אני מנהלת חיים מלאי ענין, עובדת, כותבת ומבלה. אולי תצחקו עלינו. הוא בן 70 ואני בת 68...האם זו תופעה מוכרת?

בוקר טוב לך אודי, אני מחפשת קצת יותר הבנה בתופעת "יותר מאישה אחת" ובקשר אובססיבי. האם תוכל להפנות אותי למאמר בנושא. מנסיוני רב השנים ראיתי שלגברים קל יותר לנהל מערכות כפולות. האם זה באמת נכון? האם זה באמת נכון שהמבנה הריגשי שלהם שונה משלנו? מה שיש בינינו כעת זה אושר ועושר...מה אני מצפה? לא הכל בידי. אני שוקלת כל הזמן את כמות הכאב לעומת כמות העונג והעומק. תודה על תגובתך, Shira

לילדה יש קושי בויסות חושי ובנוסף בעיות בקשב וריכוז ואימפולסיביות, בעיקר מתבטא בקשיים רגשיים ובחרדות רבות. האם אתה יכול להמליץ לי על מכשיר שיכול להתאים לגיל הילדה?

שלום רב לך אם מודאגת בהמשך לשאלתך התמונה אותה את מתארת לגבי ביתך דורשת הערכה רפואית התפתחותית מקיפה נוספת על מנת לקבל תמונת מצב יותר ברורה. יתכן וימליצו על סידרה של טיפולים כמו ריפוי בעיסוק, פסיותרפיה, וכד'. מנסיוני הקליני הרב והמגוון איני ממלית על מכשיר נוירופידבק לבחתך בת ה 6 . המכשיר לא מתאים לבעיה ולגיל ביתך. אשמח להתעדכן 0546670570 תודה על פהייתך בברכה חמה ד"ר יגאל גליקסמן

איפה אתה ומה שלומך.

אני חוששת שהמטפל חושב שהוא לא יכול לעזור לי עוד. למעשה ,הטיפול בסדר,אני צריכה להסתגל.אבל אני התלוננתי שאני לא מתקדמת.וידוע שהוא רגיש לכך אני לא יודעת אם להתעקש ולהתחנן .יש לי הרגשה שהמטפל נחוש. אני זקוקה למסגרת טיפול. מדמיינת שאפתח ואתפתח עם מטפל אחר. אבל, הייתי רוצה לא לפצל את השלבים. לנסות להשתנות באותו הטיפול. גם חבל לי שהמטען שקיבלתי מהמטפל הנוכחי יניב תזוזה במסגרת אחרת. מצד שני,אני עייפה מכדי להתחנן ופשוט רוצה בדחיפות לפעול בגלל מצבי. בנוסף איני רוצה להכאיב למטפל בהצגת תחינות ובעיות. כאילו שהטיפול לא השפיע. הטיפול השפיע מאד אבל עקב סגירותי ,לא הצלחתי להפיק את המירב. ברמה המעשית-לא השתפרתי. האם לכתוב למטפל שאני לוקחת הפסקה ומנסה להסתדר עם עצמי,ושאם אצטרך אבקש ממנו שוב לחזור.בעוד שבועיים נניח? להתחנן על פגישה קרובה ? לוותר על המטפל בכלל? הטיפול הצליח לעורר אצלי רגשות חזקים. בלי זה לא הייתי מרגישה דבר.בזמן האחרון, הטיפול היה קשור לכאב.(יותר נכון העלה כאב שכנראה קיים סתם כך, כך שיש לי לאן לקשור את הכאב ועם מה להתעסק. וזה מעייף ) תודה על תגובה. סליחה על הפלישה של מכתבים מפוזרים.

שלום בפגישות האחרונות איימתי שאעזוב. הרגשתי שאני צריכה תגובה אחרת (גישה רכה יותר ) מהמטפל. הדבר נראה לי כתנאי הכרחי להתקדמותי.(הטיפול =שנה.אבל למרות ערכים יקרים מפז ,באופן מעשי לא התקדמתי) בפגישה האחרונה ובזו שקדמה לה הבעתי כעסי. כל הזמן האחרון אמרתי שאייני יכולה להמשיך בטיפול בתנאים שלו. ב3 הפגישות האחרונות כל פעם נאלצתי לבקש במיוחד עוד פגישה בגלל הדרישה שלי. אחרי הפגישה הקודמת-התקשרתי מייד כי הייתי תקועה עם טענותיי בסוף הפגישה. חרדתי שיסרב. אבל לבסוף הסכים. בפגישה האחרונה-שאלתי בין השאר את המטפל: האם אתה חושב שהשתפרתי בשנה האחרונה? כל מה שחיפשתי אצלו הוא היענות וגישה רכה. ואילו הוא חושב שמאסתי בטיפול .טען שאני רק רוצה להוכיח כמה הוא גרוע. למעשה-לא יכולתי להקשיב להסביריו על התנהגותו באירועים קודמים-דווקא מפני שאיני מאשימה.טען שלא נותנת לו להסביר.אבל אני רק רציתי לשמוע היענות. בסוף הפגישה קפץ ממקומו. אני סירבתי לקום.ביקשתי שיגיב.אמרתי:"אחרי כל מה שהשקעתי אני רוצה להבין.." למעשה אני רוצה היענות.אבל בגלל מתח רב יצא ההיפך. המטפל ניצל את הענין וסיים את הטיפול. כשביקשתי בסמס פגישה-ענה שהטיפול הסתיים עקב התנהגותי האלימה.(נתקעתי על הספה פחות מדקה..היתה לי הרגשה נוראית) נדמה לי שהוא חושב שאני חזקה יותר ממה שאני כרגע. למעשה, אין לי דבר להיאחז בו.כואב מאד להרוס כך.איני רוצה להיות כפויית טובה והטריד במכתבים ולהרוס בכך את הטוב שנתן לי. הייתי רוצה לאמר שאני יכולה להפסיק ולקחת את הטוב שנתן לי אבל אני יודעת שזקוקה למסגרת זו כרגע. אלא שרציתי לשנות אותה. ולא הצלחתי להתקדם בעינייני.. רציתי לכתוב למטפל שאקח הפסקה ואולי יקבל אותי בעוד שבועיים. אבל אני חושבת שהפסקה כזו תזיק . הוא לא עונה ל2 אימיילים . אציין שהוא מדריך ומנוסה מאד. מה לעשות?

1- מה הקשר בין פסיכופט להתעללות מינית בבני זוג ? האם פסיכופטים מסוכנים גם לילדיהם?האם אבא פסיכופט יכול להתעלל מינית בילדיו? מהן גבולותיו ? 2- האם פסיכופט מסוגל להרגיש אהבה כלפי בן זוג? ילדים?