פורום פסיכולוגיה קלינית

הי אודי ומי שקורא, בהמשך לשיחה שלמטה, מותר לי לשתף קצת? אין לי מושג אם מובחן כאן (לאינטרנט זמנים משלו), אבל להרגשתי הראש שלי עכור כמעט תמיד, ברמות שונות, ורק לפעמים רחוקות מאד יש צלילות יחסית. מניחה שאני נבהלת ממנה, מהצלילות, ומרוב בהלה נהיה מעורפל עוד יותר. אולי. איזה מנגנון הוא זה... בכל אופן, גם חיבורים והקשרים - עניין מסובך ואיטי. חושבת שהפעם הראשונה שהרגשתי מן סוג של בהירות הייתה אחרי שנתיים של טיפול רציני, והיא נמשכה ברמת החוויה לחלקיק שנייה. מעין ניצוץ של קיום. תוהה אם יאמינו לי... חיה כך שנים, לא בטוחה שדווקא נאבקת בכך, זה מה יש (ולא שאין נכות, אך הטיפול בוודאי שיפר את המצב), בכ"ז, אם מותר לומר, די לא כיף להיות במקום הזה... (ואם אפשר, הגבתי גם לילדה ואישה קצת למטה...) זהו בקטנה בינתיים, תודות רבות על תשומת הלב, סוריקטה

איך אמרת ..? רגע של קיום.. ניצוץ.. http://www.youtube.com/watch?v=AG-YE8IiV5U&feature=related נשימה..

ואולי התכנסו כאן קצת, כולנו, לכבוד תחילתה של שנה, או שמא זה הסתיו... ואולי לא משנה, וזה קורה לו. אוכל לשאול דבר מה? סיפרת בעבר שאת מנגנת בפסנתר, נכון? גם מוזיקה כזאת של רוגע בדומה למושמע בקישור? שיהיה נעים, סוריקטה

הי יקרה, לא בטוחה שהבנתי את הכוונה שלך, בצורה לוגית אבל איכשהוא אני מרגישה שהתחושה עברה אלי. לא פשוט. שולחת לך חיבוק חם מהלב. פעם חברה אמרה לי, אחרי שהחליפו לה משקפים למספר אחר ושינו צילנדר וזוויות שעכשיו היא רואה יותר ברור אבל פחות טוב. נשמע פרדוקס, לא? אבל איכשהוא מובן (אסוציאציה שעלתה לי). ואפרופו צלילות ובהירות מעבר לזה שאני לא מוצאת מילים להביע את עצמי בימים אלו, אני מתחילה לגלות שאני גם מבינה פחות ופחות דברים. אפילו את הקישור שעשה אודי לא הצלחתי להבין.אבל אולי הוא היה מופנה אישית אליך. שלך בחום, י.

אודי שלום, האם חשוב שהפסיכולוגית תדע עליי הכל? איך אדע איפה הגבול? האם זה תלוי רק בי? ה"חטטנות" הזאת רק פותחת עוד ועוד...וזה מאוד מלחיץ אותי...לפעמים קשה לעצור ואז מגיעה החרדה, החוסר חמצן הזה,מפחדת שזה שהלכתי לטיפול יפגע לי בעבודה שהיא מאוד חשובה לי...ופוחדת מה יקרה אם יגלו שהלכתי לטיפול...האם גם את זה לעלות בטיפול? כי בשכל אני יודעת שיש דיסקרטיות אבל עדיין פוחדת שאאבד את העבודה, המשפחה שגם מה שטוב בחיי והצלחתי לבנות יהרס...למרות שהבנתי שאי אפשר לדווח לעבודה ללא ידיעתי, האם זה נכון?(אין לי מחלה נפשית הפוגעת ביכולותיי המקצועיות) בכל זאת החרדה גדולה...איך חיים עם החרדה שמא אאבד הכל בגלל הטיפול אני הרי לכאורה אמורה להרגיש הפוך שדברים יסתדרו בסוף...אבל הטיפול רק פותח וזה מלחיץ מאוד...ואז מגיעה התחושה של חוסר שליטה וחוסר אונים...מה יכול להרגיע? האם אוכל לעצור ולהגיד עד כאן אני מוכנה לגעת? האם יש משהו בריא בלפתוח? או שזה לא נורא גם לא לפתוח דברים? דרך אגב, אתה יכול לקרוא לי מיכל אם השם הקטוע מפריע לך...כי מבחינתי הוא יישאר כך לבנתיים.

אודי, הפחד שלי העיקרי זה איבוד שליטה...כי בכל זאת פסיכולוג יודע בדיוק לנגוע בנקודות הרגישות...לדוגמא לא רואה את עצמי מנסה בכלל כל סוג שהוא של היפנוזה...בחצי שנה אחרונה הרגשתי חוסר אונים ואיבוד שליטה וזה נורא.כאילו האדמה זזה והכל נשמט מתחתיי,כשרע לי אני בייאוש וכשטוב לי אני בחרדה שהכל יתמוטט איך אמצא את האיזון? והשם הקטוע הוא גם סימבול להרגשה...

אני חווה קשיים בימים האחרונים,קשה לי עם הורי בני ה84, הן נורא טרחנים נורא נודניקים, יורדים לחיי, המחשב פתאום התקלקל ועד שתיקנתי אותו זה עלה בהרבה בריאות , בעוד יומיים יש לי בחינה ואני מרגישה עיפה , הגוף כואב לי, מרגישה המון שכחה, אני עושה מאמצים עליונים אני נחה הרבה עם שתיה ואוכל מתוק. בת 48 חולת צליאק גם טיפול תרופתי פסיכיאטרי. מבקשת עצה.

שלום אודי, כשהשליטה תופסת מקום דומיננטי, ומתבטאת בתחומים רבים, איך אפשר למתן או לשחרר? איני מפחדת לאבד שליטה, אלא לא יודעת איך לאפשר זאת. זה נשמע הגיוני? (הכוונה לשליטה בעצמי ובמציאות שלי ולא שליטה על אחרים). שמש.

בחרדה נוראית לחץ עצום בראש כולי תפוסה אין לי אויר לנשימה בלילה שעבר לא ישנתי כמעט והכל עייף לי מבפנים מרגישה שהכל סוגר עלי הדמעות לא משחררות הן רק מגבירות מצוקה כמעט על סף התמוטטות. סליחה אם אני מכבידה ח.

אין לי מושג מדוע חזרתי לעבודה והחליטו "לסמן" אותי זאת כבר השנה החמישית שלי שם שנה שעברה הכל היה בסדר בכל אופן כך זה היה נראה היום ספגתי ביקורת זה היה כ"כ קשה לא חושבת שזה מגיע לי זה נראה שהם צברו את זה הרבה זמן פתאום הכל התפרץ לא יודעת מאיפה זה בא פשוט רע לי מרגישה מרוסקת מבפנים גם כך אני לא יציבה עכשיו ממש מרגישה שחבטו אותי לרצפה די אין לי כוחות זאת תחושה שמה שאני לא יעשה יסתכלו עלי בצורה שלילית אין לי שום חוסן נפשי וזה שם אותי בטלטלה נוראית מבפנים כמו:סערה משתוללת הר געש שהתפרץ אין לי יכולת להשקיט את זה ח.

בן משפחה שלי מתקשה, כבר עשרות שנים, לנהל משימות ותעדוף. הוא לא מסוגל לזרוק שום דבר (ניירות, דואר, דואר אלקטרוני), לא מצליח לנהל לעצמו סדר יום באמצעות מחשב או בשיטה אחרת (אפילו שהוא איש מחשבים במקצועו), וכל הזמן רץ אחרי הדבר הבוער הנוכחי. הוא יצא לפנסיה לפני כמה חודשים, ועדיין "אין לו זמן" מרוב המשימות שהוא ממלא. בני המשפחה מסכימים שכדאי לו לעשות משהו בנידון, וחשבנו שאולי שווה טיפול פסיכולוגי. במהלך השנים ניסינו לעזור לו בהיבטים טכנים יותר (לבנות לו אקסל לשמור בו פרטי קשר ומשימות, וכ'ו...), אבל כל ניסיון כזה קשה כי הוא לא ניסה בכלל לעבוד עם השיטה שפיתחנו ביחד (בשיתוף איתו!) יצא לו כבר ליצור מגע עם כמה פסיכולוגים במהלך השנים, והוא לא סומך על היכולת שלהם לעזור לו. בכל זאת, הצלחנו לחלץ ממנו הסכמה ללכת לפגישה אחת עם מישהו, כי אולי זה כן יכול לעזור (הוא מודה שיש לו בעיה). ברור לכולם שפגישה אחת לא תעזור, אבל אולי הוא ישתכנע לבוא לעוד פגישה ובסופו של דבר המצב ישתפר... הייתי שמח להמלצה על מישהו מתאים באיזור הצפון (חיפה/קריות), שיוכל לעזור לו. אני מחפש מישהו שהוא יוכל להתחבר איתו ושלא יהיה לו "אנטי" ממנו. בן המשפחה שלי מאוד אנליטי, אז אולי פסיכולוג שידבר איתו במישור הזה יוכל לעזור. בתודה מראש, אנונימי

אודי, העיניים שלי רואות מהבוקר רק ענן אפור כהה/שחור סמיך, הוא לא מאפשר לנשום, אפילו לא טיפה אחת של אויר. לא קרה שום דבר מיוחד, ובכל זאת אני מרגישה חולשה פיזית, כל אצבע שוקלת טון.מרגישה קושי אפילו להקליד. אין לי אויר לנשום, אני נחנקת.

במבי שלום, סליחה על ההתערבות אבל גם לי קורה שאין לי אוויר ומנסה להשיג קצת חמצן מהסובבים אותי...קיויתי שתכתבי היום כי רציתי לומר לך שיש לך כוחות ואת הדהמת אותי בתשובה שלך לרונית בקשר ל"אמא מחליפה"כל כך הזדהתי..לא מתחשק לי לפרט כרגע...אבל לדעתי את רגישה בצורה יוצאת מן הכלל...אז קחי נשימה, יש הרבה חמצן מסביב אם רק יודעים לאן לפנות... ואודי, אשאר בנתיים עם שם קטוע...אולי פעם אפרט...השם יכול להיות מיכל אם זה בכלל משנה...

תודה לך על המילים הטובות שכתבת...קראתי מס' פעמים, שמחתי והצטערתי בו זמנית. שמחתי על שכך את רואה אותי.הצטערתי על הפער העצום שקיים בין התאור שלך תכונות שבי לבין החוויה הפנימית שלי את עצמי. רוצה לשאול אם זה בסדר..אם לא מתאים ,תדלגי /תתעלמי מהשאלה.. ההזדהות שלך לגבי המחסור באויר, מילותייך: "מנסה להשיג קצת חמצן", ובהמשך: "..אז קחי נשימה...."וכו' מאוד מוכרים לי מהתכתבות בעבר שלי עם מישהי מהפורום.. ייתכן שדיברנו בינינו בעבר הלא רחוק כל כך פה בפורום, רק שהיית עם ניק שונה ? אם מתאים /נכון לך להתייחס לכך אשמח מאוד. אין לך מושג עד כמה שאני צריכה לעצמי רצף בכדי לא ללכת לאיבוד... מיכ, אני באמת מכבדת כל החלטה שלך. רק שיתפתי... במבי. נ.ב גם לי (כמו לילדה אשה) מאוד מאוד חסרים הקולות שלכן: ליאורי, טימי,מיקה, שרית,נילי,רוני וכולם...

במבי יקרה, תקוותי שיבואו עננים של גשמי ברכה ישטפו את כל הגי'פה, ירעננו גם ירוו. וכנראה שמשהו כן קרה, או היה, מתישהו, או הזכיר... לפעמים מבאס וקשה לאתר את מקור החרדה שכבר גדלה למימדים. מאחלת לכולנו שיתבהר ויעשה צלול יותר, [ עכשיו (גם אני) כמעט רשמתי את שמי האמיתי ] שלך, סוריקטה

אני עדיין לא נרגעת שחזרת.כזה כיף ! בא לי לצעוק בקולי קולות שכולם ישמעו:יש!!!!!!!!!!! סוריקטה שוב פה ! את יודעת, כשקראתי על תקוותיך לגבי העננים וגשמי הברכה נזכרתי בציור המיוחד שהצלחת לצייר פה בפורום. הציור היה של עננים וגשמי ברכה...מדהים.. אני זוכרת שגם אני ניסיתי את כוחי בציור כזה..זוכרת שנתת הדרכה קצרה לגבי הקשות,נקודות, רווחים, מרווחים ..גם בין השורות... :) זוכרת ? שלך במבי.

הי אודי, תגובתך מזכירה לי שוב תגובה שלך אלי לפני קרוב לשנה.(סוריקטה הטובה הביאה את הקישור בעץ למטה) ..אז הגבת ואמרת לגבי הזן, שהמשמעות היא להתבונן ולהרגיש.. ..לתת לזה להיות.... מתחברת בפה ועכשיו להצעה שלך עם תגובתך מאז ... אולי אני עסוקה בתקופה זו בחיבורים מאז לעכשיו ?? ואולי יהיה קל יותר ליישם הצעה זו שלך, אם תניח על הלב שלי תחבושת ????

שלום, הייתי רוצה הכוונה לטיפול באבי. אני אתחיל עם קצת רקע עליו, כי זה עלול להסביר טיפה את התמונה ולעזור בהכוונה המקצועית: אבי ניהל במשך שנים מערכה משפטית נגד האחים שלו על מלחמות ירושה. הוא טען שהאחים שלו זוממים על רכושם של הוריו בעודם בחיים והוא יצא למלחמת חורמה להגנה על כבודה של סבתי. אבי נטל לבדו בנטל הטיפול באימו ודאג לה למגורים ולכל צרכיה (היא הייתה סיעודית). בנוסף למאבק המשפטי, התנהל גם מאבק פסיכארטי על שפיותה של סבתי, שכן האחים שלו טענו שסבתי איבדה את שפיותה. על מנת לעמוד בנטל ההוצאות, נאלצו הוריי למכור את דירתם ואת מכוניתם ונשארו ללא רכוש ועם חובות ענק, שכן אבי לקח הלוואות מכל מקום שאיפשר לו לקחת (מוטיב שעוד יחזור בהמשך). כיום סבתי אינה עוד בין החיים, לא מתנהל מאבק משפטי והוריי עדיין גרים בשכירות. עם השנים הדרדר מצבו הבריאותי של אבי, וכיום הוא כמעט סיעודי ומקבל כספי ביטוח, דבר שאמנם שיפר את מצבם הכלכלי של הורי אך גם גרם לנו להבין שמשהו בהתנהלותו של אבי לא בסדר. התנהלותו וצעדיו נראו יותר ויותר לא סבירים וגרוע מכך, הם היו הרסניים. כיום אימי לא מאפשרת לאבי לעשות ככל העולה על רוחו ומנסה לגביל את צעדיו. אני לא אפרט מה הוא מנסה לעשות, אך אני אציין שאלו צעדים חסרי הגיון שמעידים על מצבו הנפשי הלא יציב של אבי. כיום ברור שאבי אינו במצב נפשי תקין, ולפני כשנתיים הוא התחיל ללכת לטיפול פסיכיאטרי. הוא אובחן כסובל מסוג של סכיזופרניה (לא זוכר בדיוק, אבל לא ברמה קיצונית) ושיש לו אובססיה לכל ארועי העבר עם אימו ואחיו. הטיפול לא צלח שכן הוא היה קרוח בנטילת כדורים אשר פשוט גרמו להרדמתו. כל היום הוא ישן ואם הוא לא ישן אז הוא היה נראה כמו זומבי. אבי הפסיק לקחת את הכדורים וסירב לחזור לאותו פסיכיאטר בגלל שהוא טען שזהו אותו פסיכיאטר שאיבחן את אימו ושהוא מנסה להתנקם בו היום (זוהי רק דוגמא למה שאני מגדיר חוסר הגיון). החלפנו מספר פסיכיאטרים שנתנו כדורים שונים אך תופעות הלוואי היו זהות וכיום אבי לא נמצא בטיפול דומה. הייתי רוצה לקבל הכוונה לאיזה סוג של פסיכולוג ניתן להפנות את אבי, שכן למרות שלאבי יש בעיות פסיכוטיות, קל לראות שחלק מבעיותיו נובעות מהעבר שלו ומהקשר שלו עם אימו (אמנם לא פירטתי על כך, אך אני משאיר את זה למטפל), למאבק שניהל מול האחים שלו בעבר, השבת גאוותו כמנהיג המשפחה ויכולת לקנות דירה לו ולאימי. תודה מראש, אלירן

שלום, הייתי רוצה הכוונה לטיפול באבי. אני אתחיל עם קצת רקע עליו, כי זה עלול להסביר טיפה את התמונה ולעזור בהכוונה המקצועית: אבי ניהל במשך שנים מערכה משפטית נגד האחים שלו על מלחמות ירושה. הוא טען שהאחים שלו זוממים על רכושם של הוריו בעודם בחיים והוא יצא למלחמת חורמה להגנה על כבודה של סבתי. אבי נטל לבדו בנטל הטיפול באימו ודאג לה למגורים ולכל צרכיה (היא הייתה סיעודית). בנוסף למאבק המשפטי, התנהל גם מאבק פסיכארטי על שפיותה של סבתי, שכן האחים שלו טענו שסבתי איבדה את שפיותה. על מנת לעמוד בנטל ההוצאות, נאלצו הוריי למכור את דירתם ואת מכוניתם ונשארו ללא רכוש ועם חובות ענק, שכן אבי לקח הלוואות מכל מקום שאיפשר לו לקחת (מוטיב שעוד יחזור בהמשך). כיום סבתי אינה עוד בין החיים, לא מתנהל מאבק משפטי והוריי עדיין גרים בשכירות. עם השנים הדרדר מצבו הבריאותי של אבי, וכיום הוא כמעט סיעודי ומקבל כספי ביטוח, דבר שאמנם שיפר את מצבם הכלכלי של הורי אך גם גרם לנו להבין שמשהו בהתנהלותו של אבי לא בסדר. התנהלותו וצעדיו נראו יותר ויותר לא סבירים וגרוע מכך, הם היו הרסניים. כיום אימי לא מאפשרת לאבי לעשות ככל העולה על רוחו ומנסה לגביל את צעדיו. אני לא אפרט מה הוא מנסה לעשות, אך אני אציין שאלו צעדים חסרי הגיון שמעידים על מצבו הנפשי הלא יציב של אבי. כיום ברור שאבי אינו במצב נפשי תקין, ולפני כשנתיים הוא התחיל ללכת לטיפול פסיכיאטרי. הוא אובחן כסובל מסוג של סכיזופרניה (לא זוכר בדיוק, אבל לא ברמה קיצונית) ושיש לו אובססיה לכל ארועי העבר עם אימו ואחיו. הטיפול לא צלח שכן הוא היה קרוח בנטילת כדורים אשר פשוט גרמו להרדמתו. כל היום הוא ישן ואם הוא לא ישן אז הוא היה נראה כמו זומבי. אבי הפסיק לקחת את הכדורים וסירב לחזור לאותו פסיכיאטר בגלל שהוא טען שזהו אותו פסיכיאטר שאיבחן את אימו ושהוא מנסה להתנקם בו היום (זוהי רק דוגמא למה שאני מגדיר חוסר הגיון). החלפנו מספר פסיכיאטרים שנתנו כדורים שונים אך תופעות הלוואי היו זהות וכיום אבי לא נמצא בטיפול דומה. הייתי רוצה לקבל הכוונה לאיזה סוג של פסיכולוג ניתן להפנות את אבי, שכן למרות שלאבי יש בעיות פסיכוטיות, קל לראות שחלק מבעיותיו נובעות מהעבר שלו ומהקשר שלו עם אימו (אמנם לא פירטתי על כך, אך אני משאיר את זה למטפל), למאבק שניהל מול האחים שלו בעבר, השבת גאוותו כמנהיג המשפחה ויכולת לקנות דירה לו ולאימי. תודה מראש, אלירן

הי אודי, כיצד היית נוהג במקרה של מטופל המאוכזב מאד מהישגיו האקדמיים הן בכמות והן באיכות, והערך העצמי שלו ירוד מאד בעקבות זאת. מאידך, הוא חסר אנרגיה נפשית להתקדם הלאה לתארים גבוהים יותר. האם היית מנסה לדחוף אותו לפעול ולנסות להגשים את חלומותיו, או, לחילופין, היית מנסה להביא אותו להאמין שהוא בעל ערך גם בלי תואר כזה או אחר, מה שיאפשר לו להרפות מהמרוץ הבלתי ממומש?

מכיון שהמילים לא באות בקלות אז בחרתי שיר שנוגע בי ואולי קצת אומר... כל הלילה בכיתי/זלדה כל הלילה בכיתי ריבונו של עולם אולי יש מוות שאין בו אלימות מוות שדומה לפרח. כל הלילה הפלתי תחנוני אפילו אני עפר תהיה בי מנוחה להביט אל גבהי שמים עוד ועוד ועוד להיפרד מיופים, כל הלילה חשבתי בריות רבות נרות בחזי הכואב וסיפורים שונים, צריך להדליק נר ולהביט עליהם בטרם אישן המוות.

לא להיות יותר אבל בלי כאב ובלי משהו אלים.

לא להיות... או אולי לא לדעת, או לא לזכור, או לא לחבר. בלי להרגיש... ונזכרתי גם בדברים שקצת דובר בהם כאן גם בהקשר לשאלתך לא מזמן - בכך שהתוקפנות על עוצמותיה ואופניה היא חלק מהמין האנושי. וחשבתי גם על כעס וגם על פחד. על זוויות נוקשות וחדות ועל קימורים מעודנים. על הוא. ועל היא. ובעצם רציתי למסור לך מחום הלב, שלך, סוריקטה

וכרגיל עם מילים נוגעות. ומה שלומך את? אם מתאים לך ... י.

אודי שלום, בפגישה שהיתה לי הייתי מאוד בשליטה ולא בכיתי,סיפרתי משהו קשה בלי להראות שקשה לי ואז בסוף הפגישה היא אמרה שהיא מרגישה שאני הייתי מאוד בשליטה ואיך אני מרגישה עם זה,אמרתי שאני צריכה לחשוב...ואמרתי שאני לא חושבת שהיא מבינה או מכירה אותי מספיק, אז היא בקשה שאעזור לה להכיר אותי יותר...לא רוצה כי שוב זה יגרום לי לבכי או "דרמה" כמו שהיא אומרת, לא רוצה לבכות יותר בפגישות! אז מה? מעכשיו רק אדבר ואחייך כאילו הכל בסדר כמו שאני תמיד עושה? לא רוצה שתרחם עליי או שתגיד שיש לי צורך להיות "ילדה מסכנה" לא רוצה גם להראות לה שאני כל כך צריכה אותה או תלויה בה...לא רוצה גם לומר לה את זה יותר..הייתי בקשר טלפוני איתה וגם במייל עד שירדנו לשני מיילים בין הפגישות..עכשיו לא רוצה לכתוב לה יותר ואולי גם לעזוב את הטיפול...(אני כבר חצי שנה בתוך כל הבלאגן הזה) הרגשתי שאני נעשית מאוד תלויה בה ועכשיו ניסיתי להפחית בגלל הקושי התלותי...רוצה להפסיק את התלות הזאת בבת אחת אבל היא טוענת שזה צריך להיות בהדרגה...וזה לא קל ההדרגה הזאת ואני לא יודעת כבר איך לעמוד מולה כאילו שאני צריכה לרצות אותה והרי הטיפול הוא בשבילי ולא בשבילה אבל לפעמים יש לי הרגשה שזה בשבילה...ובטח תגיד לי להגיד לה את זה אבל אני לא מסוגלת כשהיא חושבת שאני כזאת "ילדה מסכנה" או יוצרת דרמות ובטח לא אכפת לה בכלל ממני..כל פעם שאצטרך לבכות אחשוב על זה שאני עושה דרמות ואני ילדה מסכנה...אז רוצה לעזוב אותה,מבין? מה לעשות?

אודי שלום, העלת תגובה שלי לשרשור מה- 23/8 (התקדמות או נסיגה?), מה שכתבתי אפשר לענות עליו ואפשר שלא, אבל אני צריכה איזשהו סימן לדעת שאכן קראת אותה בהקשר של התכתובת. בברכה

אני בת 22 ויש לי חבר כבר 4 שנים ב3 שנים האחרונות אנחנו גרים ביחד יש לו הרבה דברים שהם לא כל כך רגילים ונורמטיבים הוא קנאי ברמות שאי אפשר לתאר הוא רכושני לי נורא אפילו שאני נמאת עם המשפחה שלי הוא בן 27 והוא זקוקלי כל הזמן ולכל דבר הוא נורא חמום מוח ומתעצבן מכל דבר ואי אפשר לא להסכים איתו על משהו הוא נורא מושפע מהסביבה הוא תמיד חושב שהוא צודק וראוה כל הזמן רק את עצמו ולא אף אחד אחר הוא נורא אוהב לדאוג ולעזור לאנשים מבחוץ ולא לי בגדול אני רוצה לדעת אם הוא צריך טיפול ואם זה נראה כמו סוג של הפרעה..תודה

שלום, רציתי לחוות איתך דבר בעייתי, והשאלה שלי למה אני כל הזמן מחפש אישורים על עצמי כל הזמן? ישנם מספר חברים טובים שאיתם אני משתף את מה עובר עליי בתחושותיי עד שנמאס להם ממני, אני יודע שבדרך כלל זה טוב לשוף קצת תחושות עם איש חבר נפש, אבל אני מודע לזה שאני מגזים, וזה כל הזמן, אודה לתשובה עיניינית.

שלום, אני בת 29 בטיפול כבר שנה וחצי ,אחרי התקדמות במצבי ואחרי משברים נפילות ,וקושי רב שעבר עליי עם המטפלת. השבוע הודיעה לי שהיא אולי מפסיקה לעבוד במקום כי היא עוברת למרכז(מכינה אותי מפרידה ממנה). לא יודעת איך לעכל את זה ,לא יכולה לקבל את זה או לחשוב להמשיך עם מטפלת אחרת!!להתחיל הכל מחדש ,להתחבר למישהו אחר .. היא מבינה שאני עוברת תקופה מלאת שינויים(מעבר דירה,שינוי מקום עבודה,עבודה על זוגיות..)ועוד כמה דברים.אז שתינו מסכימות שזה עיתוי לא נכון לנטוש אותי,אני מרגישה מפוזרת וחסרת ביטחון ופחד נוראי מלווה אותי מהמחשבות האלה! עוד קשה לי עם המשפט שהיא אמרה ושאלה: כמה זמן אני צריכה לפני שתודיע לי על העזיבה???עניתי לה ,שאני לא מסוגלת לחשוב על זה אפילו... מאיפה אני מוצאת את התקווה ,איך לראות את האור ,ולסמוך על עצמי על היכולות שלי ..? הקושי הוא נוראי וקשה לי להכיל כל זה.. בבקשה עזרה..

שלום, אני כותב עכשיו עבודה על רגשות רומנטיים במסגרת האוניברסיטה. במסגרת העבודה התחלתי להתעניין בשאלה האם קיימים אנשים, שלא כתוצאה מטראומה, פשוט לא רוצים לקיים יחסים רומנטיים, אנשים שמועלם לא חוו את הצורך בקיום מערכת יחסים? האם יש שם מדעי או נפוץ לתופעה הזאת? האם יש מחקרים העוסקים בכך? בתודה, אמיתי

שלום,אני בן 23 וחזרתי בתשובה אפשר בשנתיים אחרונות ולפני זה היו לי חברות וחיי מין אך הפסקתי לגמרי את נושא התשמיש מסיבה דתית ופחד מה' על החטא וכעת אם אני מתחיל לצאת סם מישהי או אני רואה משהו לא צנוע או רק חושב על זה אני נכנס למן חרדה לחץ שמתאפיין במצמוצים חזקים לתיקים ומחשבות בלתי פוסקות על זה למרות ששמרתי על אורח חיים מסורתים אפשר להגיד ולא השתנתי כ'כ,מה אני אמור לעשות עם זה?למה זה קורה בכלל

אודי שלום, לגבי תחושת העמימות מול המטפל. מאוד קשה לי לשרוד את הזמן שבין הפגישות. בהתחלה כאשר הרגשתי קושי הייתי מתקשרת (זה היה על דעתו)והוא היה חוזר אלי מתי שיכל. היום אני החלטתי לעבור להודעות ,זה נראה לי פחות תלותי ויותר מאפשר מרחב. היתה תקופה שזה עבד מצוין. ועד עכשיו אני מבינה שזה בסדר. רק שבפעמיים האחרונות הוא לא החזיר לי תשובה וזה היה ממש קשה פשוט ישבתי וחכיתי לתשובה ממנו וזאת לא הגיע וזה היה מתסכל ומאכזב. חיכיתי לטיפול ושאלתי אותו אם ראה את ההודעה והוא אמר שהוא בדיוק ראה את ההודעות בבוקר של הטפול ולא ראה טעם להגיב כי ממילא אנחנו נפגשים. התשובה שלו מעוררת אמביוולנטיות-כן מסכים לתקשורת הזאת או לא?? וגם סתם יוצרת תסכול. קשה לי גם כך לתת אמון למרות שאני מאוד משתדלת. הטיפול הזה לא פשוט לי,אני מרגישה רגרסיה רצינית גם מבחינה תפקודית וגם מבחינה רגשית-מרגישה תחושות קשות של התפרקות פנימית. התכנים שעולים בטיפול ממש לא פשוטים . התהליך ממש לא פשוט לי והוא מודע לזה. אשמח אם תוכל לייעץ לי. תודה אודי שאתה אוזן קשבת. ח.

הי אודי, משהו נרגע..נפגשנו שוב היום, מרגישה שוב שיש רצפה. גם עשתה לי טוב תגובתך לגבי הציטוט של סימון וייל , זו שזכרנו מלפני כמעט שנה .(למרות שאני לא יודעת מה ולמה ההודעה עשתה לי טוב). אודי,בהודעה שקדמה להודעה של הציטוט, זו שכותרתה היתה "לא צריכה" לא הבנתי את משמעות הכותרת של תגובתך: "שינויים בהרגלי צריחה " למה התכוונת ? נ.ב עשה לי טוב שהכעס שלי עליה ועליך היה לך מובן.(באמת כעסתי על שניכם ) כשקראתי מילים אלו שכתבת הרגשתי שאני לא לבד.תודה !

במבי יקרה, ניסיתי לשלוח את ההודעה קודם והיא התאדתה... כמה סימבולי. אז מנסה לשחזר. שמחה לקרוא שנרגע לך, קראתי את הודעתך הקודמת (זו שניסיתי להגיב) וחששתי שאולי תלכי. עדיין מרגישה זרות מוזרה וקשה לי פתאום לכתוב אבל היה חשוב לי להגיד שכאן בפורום את חיונית ומשמעותית ושנראה לי שגם לך למעט אכזבה או כעס מדי פעם נכון כאן. אני כאן, רוב הזמן בשקט י.

ילדה אשה מקסימה !!!!!!!!!!!!! איזה כיף זה לראות את שמך שוב !!!!!! אני מרגישה כאילו יש בפורום חג היום, גם את וגם סוריקטה חזרתן היום!!! כזה כיף ענקי זה בשבילי לראות שוב את שמכן פה . ילדה אשה, את הרי כל כך בבית בפורום. כל הוותיקות כל כך אוהבות אותך, ובטח גם החדשות תתאהבנה בך...הרי את קסם של אדם !!!! פשוט קסם !!! אף אחד לא יכול להשאר אדיש לאדם כמוך... ...את יודעת, לפעמים אני מרגישה זרות בתוכי, זרה עם עצמי... לא יודעת למה כותבת לך מילים אלו.. כל מה שרוצה לומר לך , בואי כבר, נו, למה את מחכה...כולם כל כך רוצים אותך פה בחזרה, נו בבקשה..... והבוגרת שבי:"קחי את הזמן שלך, כמה זמן שאת צריכה....." והילדה שבי אומרת : תפסיקי כבר עם הזרות הזו....בואי וזהו !!!!!!!!!!!!! חיבוק ע-נ-ק-י !!!!!!!!!!!!!!!!!!!! במבי. נ.ב העצבות היא למקרא השיר של זלדה שציטטת למעלה..... כל כך רוצה לעשות לך מסא'ז ללב .....שלא יכאב, שלא יהיה לך עצוב..כל כך רוצה שיהיה לך נעים וטוב בלב..

שלום רב, ברצוני לקבל תשובה למצבי כיום לאור בעיה שקיימת לי כשנתיים, אני בגיל 34,אקדמאי,אינטיליגנט וכו,, נשוא הבעיה כדלקמן: לפני 2 סיימתי את לימודיי התואר ומאז חיי תקועים קרי,יצאתי ממסגרת הלימודים,הקשר עם החברים נותק,הנושא התעסוקתי לא בא לידי ביטוי בכלל,קשר עם בנות גם לא בא בחשבון,כלומר כרגע מנותק מבודד ואיבדתי כל קשר חברתי בחוץ. התוצאה במשך 2 כמעט לא יוצא מהבית, לא בילויים,ותחביבים, אני כיום מתגורר בבית הוריי בשכונה עויינת לי,שכנים גם,פחות מרבה לצאת לעיר,בקיצור ניתוק תעסוקתי,חברתי וזוגי. השאלה הכי חשובה לי היא, למה שאני נמצא בבית קשה לי מוחית או מחשבתית לייצור מהלך של איתור עשיה ביום יום,כלומר אני לא מצליח לחשוב לאן אני רוצה ללכת או לייזום לי עבודה במסגרת כלשהי, פשוט נאטמו לי המחשבות על מטרות מסויימות ולכן אני יושב בבית ונמנע באופן אוטומאטי מעשיה אפקטיבית, כמו כן אני גר בבית קרקע עם גדרות מסביב לכן יש מצבים שאני מרגיש כמו חיה בכלוב מסתובב בשטח ומרגיש שאין לי לאן לברוח אלא בוהה לכוון הרחוב או השכנים ללא יכולת לצאת תחושתית מהאזור, אציין שעברה עליי ילדות של "הזנחה" מצד הוריי אם זה בחסך בהקניית כישורים חברתיים, או בלהראות אהבה ועוד, כלומר אני נמצא במקום שבו כל הילדות שלי עלתה לי וכעת אני מרגיש בושה רבה למשפחה למרות שאני אדם כשרוני ובעל הבנה מרובה כמו כן, אדגיש שאני אדם שאין בו פחד,לא הייתה לי בעיה בפרזנטציות מול קהל, אני בעל יכולת ורטוריקה מעולה,ואין לי בעיה בלהכיר אנשים (רושם ראשוני),או חוסר בטחון אלא המחסום שציינתי ממש לא מובן לי במציאות חלה לי נסיגה הדרגתית בעשיה ובמחשבה ועיקר נשוא הבעיה זה הבושה. קראתי בכמה אתרים על דבר שנקרא "רגישות יתר או רגישות גבוהה" ורוב הסימפטומים מתארים אותי מבחינה התחושתית יתכן שהשילוב שלי כיום לאור השארותי בהסתגרות בבית וצורת הראיה שלי לחברה יצר איזשהו מחסום ריגשי חמור. אודה לתשובה או חוות דעת קצרה לאור נסיבות אלו שהובאו לפניך, מהו לדעתך המניע או הגורם שהביא אותי למחסום ריגשי או מחשבתי זה? תודה

לא הספקתי...

קשה לי נורא להכיל את המורכבות בטיפול. בטיפול טוב לי אני מרגישה חמימות ,מוכלת,מוגנת מחוץ לטיפול אני מרגישה קושי נוראי להחזיק את עצמי.תחושה שהכל נשמט ,מתפורר ,מתפזר(אגב-תחושות שלא חוויתי לפני הטיפול) הגבולות של הטיפול-50 דקות,אני שולחת למטפל הודעה והוא לא מגיב. בשבילי המטפל ממלא נפח,משמעותי ממלא אצלי המון מקום ברגש ובמחשבה-בשבילו אני עוד מטופלת עוד מקרה טיפולי,זאת מסגרת העבודה שלו.הוא מגיע הביתה כנראה מדליק טלביזיה מטייל עם הכלבה ושוכח ממני עד הפגישה הבאה.נורא קשה לי עם חוסר הסימטריות הזה. ובכלל מאוד חשוב לי לדעת-מה אני עושה לו?איפה אני פוגשת אותו?מה הוא מרגיש כשהוא יושב מולי?מה זה מרגש-מפתיע -מעניין -מעורר חמלה-מה מכל אלו? לפעמים זה מרגיש לי שאולי זה לא אמיתי,אולי הכל פיקציה,זה נורא קשה לי להכלה. אודי אני אודה לך מאוד אם תוכל לארגן אותי קצת ח.

דיברתי עם הרופא בטלפון. הוא אמר שאינו מוכן להתערב.

חושבת שאעזוב את הפורום. לפני כן רוצה לוודא ולקוות שאתה בטוב. קרה לך משהו ???? היום יום שני..אתה בטוב ??? אולי גם אתה בחופש כמו כולם ??? (אבל מה איכפת לי בעצם ...) אתה זוכר אודי ? לפני קרוב לשנה ,בהודעתי הראשונה (אם אינני טועה )שכתבתי, ציטטתי את סימון וייל שאומר : "אחת האשליות הגדולות ביותר בודה ההתקשרות. רק מי שאינו קשור, יכול להתחבר למציאות " מה אתה חושב על כך היום ? במבי.

אודי לפני שנה לא הייתי כאן... ח.

הי במבי יקרה, אני זוכרת את הציטוט שהבאת אז, וגם את תגובתו החזקה של אודי (צירפתי קישור למטה). מה שהיה יפיפה בה, בעיניי (ולכן, כנראה, הוא נחקק כך בזיכרוני) הוא שראיתי שהייתה בתגובה החזרה וחיבור לאדמה מאזורי תלישות וריחוף. וזה ריגש. מקווה שאת קצת פחות כועסת ושתבוא רגיעה ומנוחה, יותר קבלה ופחות ביטול. { ממעטת, אולי, לכתוב כאן לאחרונה, אבל מעת לעת ברקע גם בשתיקה. מוסרת ד"ש חם לאודי ולחברים הטובים.} בוקר אור, סוריקטה *) http://www.doctors.co.il/forum-6/message-818716#message-818778

סוריקטה מקסימה !!! וואוו כמה שאני שמחה לראות שוב את שמך כאן !!! אל תצחקי עלי, אני חייבת בשבילי לכתוב שוב כמה פעמים את שמך בכדי להרגיש ...בסדר ?? סוריקטה סוריקטה סוריקטה סוריקטה =יש !!!!!!!!!!!!!! סוריקטה, אין לך מושג עד כמה שאני שמחה שאת פה :))))) הפורום כל כך עשיר כשאת נמצאת פה וכשאת אקטיבית אז בכלל..... תקשיבי לחלוקה הפנימית שלי ,טוב ? הבוגרת אומרת: הי סוריקטה, טוב לשמוע ממך, מקווה שאת בטוב, נשמח לשמוע ממך אם וכשיתאים לך...(ועכשיו צקצוק בספל הקפה ) הילדה אומרת: "דיר באלאק"(כך כותבים ?) מה את נעלמת לך כך לפתע, לא אומרת כלום..נעלמת..משאירה כזה בור ענק כאן, הרי את יודעת עד כמה את משמעותית בפורום !!!!!! סוריקטה מקסימה שכמותך,רוצה לומר לך ...תעשי מה שנכון לך אם וכשיתאים וכו' ו...בבקשה תהיי קצת יותר (הרבה הרבה יותר) בפורום.. חיבוק ע-נ-ק-י !!!!!!!! שיהיה לך יום שטוף אור פנימי.. במבי.(וואו, איזה פחד, כמעט וחתמתי בשמי האמיתי..)

שלום, אני יודע שזה נשמע מוזר, ואין לי מושג למה זה קורה וזה משגע אותי. אני אדם רגיל בן 21 חייל לפני שחרור חי חיים רגילים עם חברים בנות בילויים וכל מה שצריך. אני ידוע כאדם חייכן מצחיק ואופטימי! לפני כחצי שנה בערך התחלתי להסתובב עם חברה של אנשים שונה ממני, ידעתי תמיד שהם אנשים שונים ממני שרואים את החיים בצורה אחרת ממני אבל בכל זאת היה לי מצחיק איתם כיף איתם ומעניין איתם במובן מסויים. קבוצה זאת גרמה לי פחות או יותר טיפה להתנתק מהחברים הישנים אשר היו יותר נוחים ומתאימים לי אבל היו טיפה יותר משעמים. (אני אומר את כל זה כי אולי זה קשור, אין לי מושג ממה התחילה הבעיה אבל אולי זאת הסיבה) בכל מקרה מלפני חודשיים התחילה "הבעיה" איזה ערב אחד שנפגשתי עם מישהי שיצאתי איתה, פתאום באמצע שאני מדבר איתה בלי קשר התחלתי להרגיש כאילו אני עומד לבכות, התחלתי להרגיש חנק כזה שכאילו אני עוצר את עצמי מבכי ממש עוד שניה הפנים שלי והשרירים של הפנים שלי שינו צורה לצורה של בכי. בלי סיבה!! עצרתי את עצמי והתאפקתי נורא לא לבכות. והתחלתי להגיד לעצמי "מה אתה דפוק? למה אתה רוצה לבכות? מה יש לך?" אמרתי לאותה בחורה שאני רוצה לחזור הביתה כי אני לא מרגיש טוב והלכתי. מאז כל בנאדם, כל בנאדם!! כולל משפחה חברים קרובים כולם כשאני מדבר איתו שיחה פנים מול פנים אני מרגיש את אותה הרגשה שאני רוצה לבכות. אני ממש מתאפק לא לבכות אבל אני יודע שאם אני לא אחזיק את עצמי אני פשוט אתפרץ בבכי ללא סיבה ואני לא יודע למה! עכשיו מה ששמתי לב בנוסף לזה, שזה קורה רק כאשר אני מדבר עם אדם פנים מול פנים ומסתכל לו בעיניים. אם זאת שיחה בטלפון השיחה רגילה לגמרי והכל רגיל ובסדר. אבל אני פשוט לא יכול להסתכל לאנשים בעיניים... זה כבר הגיע למצב שמישהו אמר לי שכשהו מסתכל לי בעיניים זה נראה כאילו אני בדיכאון. ואני לא!! הכל בסדר!! אבל אני פשוט רוצה לבכות כשאני מדבר עם מישהו ומסתכל לו בעיניים! אני לא יודע מה נסגר איתי זה מאוד מתסכל... ואני יודע שזה נשמע הזוי אבל אני לא יודע מה אני כבר יכול לעשות עם זה... אני רוצה לנסות פעם אחת לשים משקפי שמש כדי שאני אדע שאנשים לא מסתכלים לי בעיניים ואז לראות אם עוד פעם אני מרגיש שבא לי לבכות כי כמו שאמרתי בטלפון זה לא קורה אשמח לעזרה... תודה!

אודי שלום, עד לאחרונה, המטפל שלי בילה אצלי במחשבות די הרבה, כמעט בכל חלל זמן שהתפנה, בחלק מהזמן אפילו הרגשתי שאני מזמנת אותו לראש שלי, (המטפל מיודע בכך). אם אפרט יותר, אזי בתחילה הוא היה בגדר בן-זוג אך מבלי להכניס אותו למיטה שלי, אח"כ הוא כבר היה בן זוג גם במובן האינטימי, ואז אחרי שסיפרתי לו על כך שהוא נוכח במחשבות שלי, אני פשוט לא הרשיתי לעצמי יותר להתיר לו להיות איתי במצבים אינטימיים. לאחרונה, מצאתי שאני משכנעת את עצמי, לא להתיר לו להיות אצלי במחשבות שלי כבן זוג גם במרחב שמחוץ למיטה בעיקר ע"י 'הורדת המטפל ממעמד הבן-זוג האידיאלי עבורי' ומעין הפנמה שגם הוא לא באמת רוצה/מוכן/יכול לענות על הצרכים הנפשיים שלי והחזרתי אותו למסגרת המטפל בזמן הפגישה הטיפולית שלנו, השינוי הזה שמיושם בפועל (כלומר אכן צמצמתי את הנוכחות שלו) אבל זה מלווה בתחושת אכזבה מהמטפל. אשמח מאוד לקבל את הפירוש שלך לכך. בתודה.

אודי בקר טוב, אני מרגישה שאני צריכה להבהיר את עצמי, אז ככה, אם אני אנסה לתמצת את מה שהבנתי על אופי ההתנהלות לי מהמטפל, אז היות ובשנות הילדות שלי (החל מהמוקדמות) זכורה לי חווית בדידות גדולה, נראה שלמדתי לעבד את התחושות שלי ביני לביני ולהמנע מלשתף אחרים במה שעובר עלי,גם בפורום שהוא אנונימי לוקח לי הרבה זמן עד שאני חושפת משהו מהמחשבות שלי. אני יודעת שאני צריכה להעלות את המחשבות שלי בפני המטפל שלי ומנגד אני יודעת שזה יקח לי זמן עד שאהיה מסוגלת לעשות זאת ובמקביל היה לי חשוב לדעת: איפה זה שם אותי בהתקדמות או בנסיגה ולכן העליתי את הסוגיה בפניך. אגב, גם החשיפה של המחשבות שלי אודות הזוגיות המדומה שלי עם המטפל, חשפתי בפניו פרק זמן מסויים לאחר שהעליתי את הנושא כאן. בברכה

עוד חודשיים אני בת 40...נדמה לי שאני מבוגרת ממך :). כמה שאני משתדלת שלא, אני מוצאת את עצמי עושה סיכום של חיי. (אני עושה את זה גם בראש השנה היהודי והאזרחי...:) ). 40...זה מספר מפחיד. אין לי שום הישג משמעותי שאני יכולה לציין. בעלי עזב אותי בשביל מישהי אחרת, הפרנסה באה קשה מאוד וב20 שנה שאני בארץ לא הצלחתי לבנות לי לא קשר משמעותי אחד,חוץ עם המטפל שלי. המטפל שלי...הוא בן 69...הבנתי את זה ממש לא מזמן. לא פעם אני מוצאת את עצמי מתעוררת בפאניקה ובכי כי חלמתי שקרה לו משהו... במשפחה שלי לא מגיעים לגילאים האלה.אמי נפטרה כשהייתה בת 45. פתאום אני מבינה כל כך את הסבל שהיא עברה ומצדיעה לה שהחזיקה מעמד עד לגיל הזה. ובכלל...בת 40? איך זה יכול להיות? אני לא יותר מילדה מפוחדת מהחיים. לפני כ10 שנים אובחנתי כסובלת מהפרעה ביפולרית מהזוג השני,הקל יותר. מצחיקים אותי אלה שאומרים שזה קל יותר. אין לי מאניות ארוכות ויפות, רק היפומאניות קצרות ושאר השנה דיכאון קליני קשה.אני לא מספיק חולה כדי שזה ידרש אישפוז.אני קצת כזה נופלת בין הכיסאות.לא נורמלית מספיק כדי להיות כמו רוב היתר, ולא חולה מספיק כדי לקבל פטורים מהחובות של החיים. קשה לי. אודי היקר,ניסיתי.לא רגילה לשתף אחרים בחיי... תודה על המקום והאוזן הקשבת. אור

הי אור יקרה, רוצה לומר שמילותייך ריגשו ונגעו מאד ללבי. לפי הקריטריונים שבעיניי - הגעת יופי. אפילו מהמעט שכתבת (גם בעבר) יכולתי להתרשם מהישגים ומאמצים להתגאות בהם, ומאד. דברים קטנים עשויים להיות חשובים מאין כמותם, ואולי לא חייבים משהו גרנדיוזי ונורא הוד. לכל אחד מגבלותיו. מקווה שתוכלי את עצמך לראות בך אותם. ולאהוב. כמו-כן, חושבת שאני מכירה את הקנאה במקום של ה'שגעון' חסר הגבולות (שבעטיו מקבלים פטורים מהחובות של החיים, ומניחה שזה אומר שהופכים להיות תלותיים על כובד המשקל) אבל, כנראה שאף על פי כן ולמרות הכל, עדיף להיות יותר עצמאי, שמרשה לעצמו להשתמש ולהיות תלוי במידה באדם עצמאי אחר. האם? ממני, סוריקטה (עוד 'זקנה' אחת...) ;-)

שלום, אני אם יחידנית לתאומות בנות שנה וחצי מחפשת באופן דחוף המלצות על מטפלים באיזור ת"א, ר"ג,רמת השרון, שמקבלים דרך קופ"ח "מכבי", ומתמחים בנושא חרדות ולחצים נפשיים אצל מבוגרים . איני מכירה ומפחדת להתנסות ללא המלצה. תודה מראש לכל מי שיכול לשלוח המלצה כזו.

אודי, מרגישה שלא צריכה יותר.לא אותה ,לא את הטיפול, אולי גם לא אותך ולא את הפורום. יש לי אותי. אני לא עוזבת אותי אף לא לרגע אחד.(בניגוד לחופשים שלה) איתי אני יודעת שאני =יש , אני לא אעלם לי לפתע והכל יראה לי מתעתע. כן, נפגשנו בחמישי(אחרי תשעה ימים בם לא התראינו בגלל חופשה נוספת שלה) מרגישה זעם,כעס אדיר. מרגיש לי גם לא כל כך בטוח אם אכן נפגשנו.יודעת שנפגשנו,אך מרגיש לי לא כל כך ממשי.כל הזמן שומעת את הקול שאומר לי נדמה לך ..זה רק נדמה לך. אמורות להפגש אולי גם היום.(לפחות כך זה קבוע ביומן.) סימסתי לה בקשה שנעשה הפסקה,היא ענתה שנתראה בראשון. רוצה לעזוב אותה.רוצה לעזוב את הטיפול. רוצה לעזוב את הפורום. רוצה לעזוב קשרים עם בני אדם אחרים. קשרים עם אחרים=מפח נפש והרגשה של תעתוע,חוסר יציבות,בלבול,כאב ועוד כאב ועוד כאב ועוד כאב שרק הולך ומתעצם. מי צריך את הסבל הזה ? אולי רק המזוכיסטים. אולי קשר עם בני אדם אחרים מתאים רק למזוכיסטים.

כל כך מבינה כל כך מזדהה איתך במבי. המטפל שלי היה בחופשה שבוע ובבוקר שבו היינו צריכים להיפגש הוא נהיה חולה וביטל את הפגישה ברגע האחרון.בחיים שלי לא כעסתי ככה.הרגשה של ריקנות נוראית מילתה אותי הכל הכל היה נורא. למחרת כבר לא רציתי להיפגש איתו. ניפגשנו ולא דיברתי מילה .כמעט. זה נורא להיות תלוי במישהו. במיוחד כשהוא לא נמצא. קשה לשאת את זה .כמו שכתבת זה כואב נורא. זה מנחם אותך לדעת שהתגברתי על זה? שכרגע המצב אצלי יציב ? בעזרת ה מאחלת גם לך. איתך מרחוק ח

שלום לך, ראשית, שמחה לפגוש פורום מקסים שכזה. אספר בקצרה: אני נשואה ואם לשתי בנות. משפחתו של בעלי היא משפחה "קרה", גרים קרוב אלינו אך לא מגיעים לבקר מלבד ימי הולדת, לא ממש מתקשרים לשאול לשלומנו או לשלום הנכדות שלהם, לא מרבים להזמין אליהם למרות שביתם תמיד פתוח בפנינו והם טוענים שאנחנו מוזמנים תמיד. כשבעלי ואני היינו בייעוץ נישואין (בלי קשר אליהם) נכנס גם הסיפור הזה והם הוגדרו "נכים רגשית". אני מבינה שיש שם בעיה גדולה, זה לא משהו אישי מכוון רק אלינו אך יחד עם זאת הכאב הוא גדול, אין קירבה אין חום ואהבה כלפי הבנות שלי, לעולם לא לקחו אותן לשחק בגן משחקים, יום כיף עם סבא וסבתא או משהו דומה לזה. מצד שני כשהם צריכים מאיתנו ייעוץ, עזרה, תמיכה כלשהי אנחנו מיד הופכים להיות הכתובת שלהם ועושים זאת באהבה. תקופות רבות השלמתי עם זה אך נמאס לי כבר להיות מנוצלת! מה עושים, בעלי מסכים איתי וכועס עליהם כי הוא בנם וזה הרבה יותר קשה אך הם בכל זאת משפחה שלנו, אי אפשר להיות "ברוגז" להתנתק מהם, חשוב לי להדגיש כי כבר היו המון שיחות בנושא, הבענו את כאבנו את הרצון שתיהיה מערכת יחסים בריאה וטובה אך............לשווא אני מרגישה שזה פוגע בי מאוד, בשלושה שבועות האחרונים החלטתי פשוט לא לדבר איתם אך לבעלי זה מאוד מפריע מה עושים, איך לא נפגעים........ אני יודעת שלא אוכל לשנות אותם אלא ללמוד לחיות עם מי שהם בשלום כל ימי חיי אבל מה עושים כדי שזה לא ישפיע עליי ולא יכאב לי ולא ארגיש שאני מתפוצצת מהם..........???? מודה מראש על תגובתך שבוע טוב

מלבד הספר שזה רעיון נפלא לכשעצמו, יש לך עוד רעיונות אופרטיביים שיכולים למזער פגיעות? אשמח לקבל כמה כאלה, יום קסום ושוב........תודה רבה

אני לא יודעת אם זה המקום הנכון אבל אני אנסה ואשמח אם תוכלו לעזור לי. אני בת 22 ומקיימת יחסי מין עם החבר. כבר קרוב לשבועיים אני מרגישה שאני חייבת לבקר כל הזמן בשירותים. אני מטילה שתן ומיד לאחר שאני יוצאת מהשירותים אני מרגישה שוב לחץ חזק וחייבת ללכת לשירותים שוב. אין לי דם בשתן, צריבה או גירוד. רק הרגשה חזקה שאני חייבת להטיל שתן כל הזמן. חשבתי שזו פטרייה והשתמשתי באגיסטן אבל ללא שיפור. הייתי לפני כשבוע אצל רופאת המשפחה והיא נתנה לי אנטיביוטיקה לדלקת שתן: 2 סוגים: סדורל והשני זה צפוויט פורטה. אני כבר מסיימת את הטיפול ללא שום הקלה בתסמינים. ההפך הוא הנכון. יש לי הפרשות מרובות יותר וההרגשה שאני צריכה להטיל שתן גוברת. אני מטילה שתן ואחר כך שוב מרגישה צורך חזק. אם אני לא ניגשת לשירותים אחרי רבע שעה יש לי כאבים חזקים בבטן. מה יש לי? ומה אני צריכה לעשות על מנת שהבעיה תיפטר? תודה

שלום רב לך אור, למרות שאיני רופא , התופעות אותן את מתארת ומאחר ואנטיביוטיקה שקבלת לא פתרה אותן ועדיין ישנן לך הפרשות מצביעות על הצורך לבצע הערכה ובדיקה רפואית מחודשת אצל רופאת נשים. זוהי המלצתי, וכדאי לבצע הבדיקות בהקדם . תודה על פנייתך בהצלחה ד"ר יגאל גליקסמן

, לפני שבועיים המטפל סירב לבקשתי לפגישה. בקשותיי לא עזרו(לא ענה למיילים .ענה לטלפון בשיחה קצרה). בפגישה שהתפוצצה המטפל טען שאני לא נותנת לו לדבר,אח"כ שאני רוצה רק להגיד כמה הוא גרוע. אח"כ סירב לדבר. הפגישה הסתיימה ואני התעקשתי על תגובה. נתקעתי על הספה.-זה לא ארך יותר מדקה .אבל אח"כ כתב שאני אלימה ולכן מסרב. חיכיתי שבועיים תמימים לרופא פסיכיאטר שיחזור מחופשה. חשבתי לבקש שיארגן עבורי פגישה.המטפל יזם את הקשר עם הרופא. מצבי: בתחילה בכי וכאב. הרגשתי שחלק ממני נשאר בטיפול. אבל הייתי מותשת. כעת אני מעדיפה כלל לא לעסוק בכך. רקע למשבר בטיפול: בתחילה הטיפול חילץ אותי מבור, אח"כ נתקעתי. ביקשתי גישה שונה..(עקב בעיות פנימיות שלי) המטפל סירב. נוצרה הפסקה של חודש וחצי בטיפול. חצי מהזמן: מטפל דחה בשבועיים,אח"כ אני ביטלתי שתי פגישות ברגע האחרון, ואח"כ נעלמתי לשבועיים. כשביקשתי להמשיך-מטפל סירב במשך 9 ימים. בהפסקה הקודמת הסירוב גרר התמוטטות עצבים. (בכי,לא אכלתי , לא ישנתי). בפעם הזו, לאחר חודשיים של טיפול מאכזבים,הייתי מותשת מכדי להלחם על הטיפול. גם הבנתי שרמת הסבל מהאירועים בטיפול היא באשמתי. ובשליטתי. מאז ההפסקה-יש בעיות בקשר בטיפול שקודם היה טוב. לא הייתי בטוחה שהמטפל רוצה להמשיך. מצבי תקוע זמן רב. פעילותי הצטמצמה מאד. הבעייה הנוכחית שלי היא שקשה לי להפתח עוד. ויותר קל תמיד לעבור לאדם זר ולספר חלק אחר של עצמי. זה מנהגי הטיבעי. אולי כדאי לפעול כך . מעקף כזה יכול לחסוך זמן. מצד שני ,קיוויתי להחכים יותר. כמו כן,מניסיון של 5 פסיכולוגים קודמים שדגמתי, לא נראה שיש פסיכולוג שיציל אותי בקסם כלשהו או שיהיה יותר אכפתי ממה שהמטפל הנוכחי היה. כאמור, אני מחכה לשוב הרופא ,בכדי לבקש בעזרתו פגישה. האם להתעקש ,או להרפות מהענין הכואב? איני בטוחה שאקבל הסכמה . זה מעורר חשש כבד. אשמח לתגובה. תודה

שלום אודי הרבה זמן לא הייתי כאן (קראתי, אבל לא כתבתי..) חלק מהזמן בגלל שהפורום פשוט החליט לא לקבל את השם משתמש והסיסמא שלי. כתב לי שיש שגיאה. ואני כמובן לקחתי את זה באופן אישי.. אף אחד לא רוצה אותי, אף אחד לא יכולה לסבול אותי, אף אחד לא יכול להכיל אותי. אפילו לא הפורום הזה. וגם היא.. יצאה לחופשה שלה.. עזבה אותי לבד. המפלצת, הפרעת אישיות גבולית, ילדה קטנה, ועוד כמה.. כולם ביחד בתוך גוף אחד. והיא איננה. היא היתה צריכה לנוח ממני. להתרחק. לחסום אותי. כמו שהפורום חסם. כמו שכולם עושים לי מתישהו. האמת שלרוב אנשים פשוט הולכים ולא חוזרים, פשוט נעלמים. איכשהו יאמר לזכותה שדווקא שנים היא בסוף חזרה. עד עכשיו לא ברור לי למה ואיך. אבל מה שכן ברור לי שתמיד קיימת האופציה שהיא לא תחזור. כמו כל השאר. אני לא באמת יודעת מה אני מנסה להגיד. כואב לי נורא. ובודד לי הכי בעולם, כי האדם היחיד שהצליח לסבול אותי, גם איננו עכשיו.והימים לא באמת עוברים. (עוברים,אבל לא מספיק מהר). אני שונאת להיות גבולית. שונאת להיות. שונאת אותי. זה מה שנשאר ממני כשאני לבד. הגבולית. והמפלצת. וילדה קטנה וטיפשה שאחראית על רוב (אם לא כל) החיים הדפוקים שלי. אני רוצה למות. כל כך רוצה למות. חושבת על זה. כל הזמן. הראש לא מפסיק לעבוד. יודעת שהיא לא אוהבת כשאני פוגעת בעצמי, יודעת שהיא לא אוהבת כשאני מנסה למות. יודעת גם שלא מגיע לה לדעת מה קורה לי בימים שהיא איננה. סליחה על כל המגילה רוצה למות. רוצה לקחת חופש מעצמי. לא רק לאחרים מותר להתרחק ממני ולהיעלם לי. אולי גם לי מותר, הכי מותר לי, לקחת חופש מעצמי. חופש לעולם.

שלום אודי, רציתי רק להגיד לך תודה ולאחל לך סופ"ש נעים וגם חופשה נעימה, אם אתה לוקח חופש. רחל

שלום רב אודי ולכולם! ככה טוב אז אני בת 27 אתיחל אנסה לפחות, אני בחורה שנראית טוב גם מרגישה ככה וגם חושבים ככה אני עודת ומנסה בכול הכוח להתמודד עם עצמי כול יום מהבחינה של הדימוי העצמי שלא הכול יהיה קשור ביופי מודה זה קשה לי כול בחורה או חברה שנראית יותר טוב ויותר יפה ממני אני פשוט מקנאה אני יכולה להיות עצובה עם חוסר מצה רוח שבועיים אחרי נניח יציאה עם בנות שמתחילים איתן יותר וכו.. פשוט קנאית! אני שונאת את זה ועצוב לי כי זה ממש לא עושה לי טוב אני מורידה את עצמי עוד יותר כשאני לידן פתאום נעשית "קטנה" ומציגה את עצמי בצורה שונה וזה די חבל אני אובדת עצות עצובה וקשה עם עצמי למה ה קורה לי מה עושים,איך מתבגרים איך להעריך את עצמי גם ליד אנשים יפים ממני???? תודה רבההה !!!!!!!!!!

מילים שהופכות לאוויר. זה לא ממש מוצק נכון? אבל זה מציק. נכון.

איך נפטרים מתלות במטפלת? פוחדת מכך שלא אסיים את הטיפול לעולם רוצה להפסיק טיפול אך זה מגיע ממקום של פחד שכבר יודעים עליי יותר מדיי...והמטפלת אומרת שלא כדאי...הכנסתי את עצמי למלכוד...

סליחה על ההתערבות רק לא הבנתי את מה שכתבת איך קורה ש- "לאחר שמאפשרים תלות והזדקקות, גם מתאפשרת עצמאות אמיתית." מה ההבדל בין כל תלות- בהורים,במשפחה, בידידים, הנחשבת לשלילית. שדוקא תלות במטפל חיובית ותביא להפך- לעצמאות?

יש לי עוד שאלה. מה יכל לגרום לי לפתוח משהו כואב בסוף פגישה לבכות וליצור "דרמה" (לפי דברי המטפלת)? אני מרגישה שתמיד אני חייבת לדבר רק על מה שרע לי ולא על דברים טובים כי הרי באתי לשם כך,לא? אין לי מקום אחר לבכות בו, כלפי חוץ אני מחייכת ואצלי תמיד הכל בסדר גם כשלא כך...והיא אמרה לי שיש כנראה רווח מלהראות שאני "ילדה מסכנה", האם יתכן שבאתי כדי שירחמו עליי?כדי להראות שאני מסכנה? שאמא שלי לא יכלה להכיל אותי ויש לי רגעים של דכאון?לא מבינה וכועסת עליה שהיא חושבת שיש לי רווח...מה הרווח שיכול להיות לי? אולי אני דורשת תשומת לב אבל אני עושה את זה רק מולה..אז למה? ועכשיו גם החלטנו שלא אדבר איתה עד הפגישה בגלל שקשה לי עם התלות אז אני כותבת לך...מגוחח...לא מכירה אותך בכלל ואתה לא מטפל שלי..ולא רוצה להתלות בעוד משהו אבל זקוקה להבין...ועכשיו סגרתי בפני את הדלת לשוחח איתה ביו הפגישות כי אמרתי לה שאני מתקשה מהתלות...רוצה להבין יותר מה עובר עליי..האם להגיד לה שהיה לי קשה במשך השבוע?האם אתה מבין? מקווה שלא אשתמש בפורם אלא באמת רק בטיפול אך חשוב לי שתבין ואולי יהיו לך תובנות אחרות...

להבהרה יותר משכנעת ממך אודי. התאוריה שמציגה את הרציונל של התלות נשמעת על הדף מאוד בהירה אבל גם מאוד לא ברורה. הרי לא מדובר במדע אלא על אילו הן השערות שלא תמיד עומדות במבחן המציאות. אני מניחה שהתכוונת לשיטה הדינמית בעיקר. ע"פיה התאוריה אומרת תמסור את נפשך תבטח תאמין- ולפיכך גם תסנן את הביקורת והפיקפוק. ביקורת של מטופל שנאמרת הרבה פעמים מפורשת כהתנגדות ונותנת לעיתים תחושה של כפיות טובה (שהיא לא בהכרח מדומה או תוצאה של העברה)- ולכן מבוצעת בתוך החדר סוג של הקטנה. יש יותר דגש על המורבידיות- תמסור את הקושי, פחות תשים דגש על הכוחות. סליחה- אבל התנאים האלה מראש מאוד בעייתיים ויכולים ליצור נזק עצום למטופלים רגישים כשמגיעים למטפלים שלא ניחנו ברגישות האופטימלית. וכמה ניחנו כבר ברגישות האופטימילית? ככלות הכל מדובר בבני אדם. בתוך טיפול דינמי יש משחק של אלתור מאוד לא ברור וצפוי מה עומד להתרחש- אבל הבסיס התאורטי מניח שאם אקטים מסוימים של המטפל כלפי המטופל יתרחשו הניסים המיועדים אכן עשויים לקרות. חשוב לזכור קודם כל שמטופל בוגר הוא אדם בוגר ויש להתייחס אליו ככזה. נכון שיש חלקים שלא צמחו וניתן לטפחם אבל בשום אופן לא במחיר של רגרסיה. לאדם בוגר יש תפקידים חשובים למלא בחייו(בית, משפחה, עבודה) ואין שום סיבה שחייו של אדם כזה יתפרקו בגלל טיפול ובגלל איזה מנטרה של ירידה לצורך עליה. זה לא תמיד עובד ככה ויש נזקים ובשביל אותה קבוצה שאין לנו שום מושג מי היא באמת אין שום סיבה שניקח את הסיכון הזה שיכול להיות הרסני. אז לעודד פיתוח תלות במטפל בפורומים כאלה ולהפוך אותה למצרך הכרחי להצלחת טיפול כאיזו נוסחה אולטימטיבית זה בעיני לא פחות מזיק ואולי אם יורשה לי- אפילו חסר אחריות.

אוקי, אז אין הבנה מצדך ולא מהמטפלת ועכשיו רע לי..אז גם לך לא אכפת למרות שאני רואה שיש פה מלא בנות שכותבות לך המון וצריכות אותך ותלויות בך להן מותר ולי אסור? כי אני מדברת בגלוי על התלות? צריכה יחס ממשהו ועכשיו כל כך רע לי..אוף...

מוצאת את עצמי עשרות פעמים קוראת בפורום וכל כך רוצה לשתף גם בעצמי.אבל אז אני נתקעת...מה אני כבר יכולה לחדש? שקשה לי?שעדיין כמעט יום יום משחקת עם הרעיון להתאבד,איך ואיפה? הרופא שלי אמר לי שבוע שעבר שאפסיק להשתמש בהתאבדות כאילו מדובר במשחק...אז קיבלתי את המשפט הזה בסבבה...כמה ימים הכרחתי את עצמי לחשוב מיד על דרכים חלופיות למוות ברגע שהמחשבה חלפה בראשי.עכשיו שאני שוב נאבקת בגל דיכאוני המשפט נשמע לי כאילו שהוא לא מאמין לי שבאמת אתאבד ושאני עושה צחוק. מסוכן לי המצב הזה... יש לי ערך גדול לחיים-של אחרים. לא לשלי. לא סובלת את עצמי,את חיי... דואגת לבן ולחניך...כי אני אחראית להם ומוכח שהתאבדות תורשתית ויכולה לדבק,במיוחד אם מדובר באדם חולה נפש. לא יודעת כבר מה לעשות עם עצמי.לא אחזיק ככה עוד הרבה. פיתחתי עמידות לתרופות ולבד לי כל כך.... אור

לך ד"ר גליקסמן היקר, תודה על תגובתך המהירה לשאלותי, למרות שלא הרחבת בתשובות כל אות וכל מילה היו נכונות ועצותיך מאד יישומיות. יישר כוח בברכה צביה

תודה לך צביה, לא רבים הם הפונים שקבלו תשובות אפקטיביות לשאלותיהם ומוצאים לנכון לעדכן או אפילו לומר את מילת הקסם " תודה" לנותני התשובות. את עשית זאת ועל כך אני מודה לך. תגובות כשלך מעודדות להמשיך את מתן התשובות לפונים למרות שזה בהתנדבות מלאה. בברכה ד"ר יגאל גליקסמן

חיכיתי 3 ימים לתגובתך ובסוף דילגת עליי באלגנטיות... נפי ענתה לי ומודה לך נפי על תגובתך הנוגעת כל כך והצודקת כל כך. ובכל זאת רציתי גם את תגובתך, התרשמותך. אודי? ו..לא אובחנתי .. איבחנתי את עצמי די בקלות על פי כל הקריטריונים. (.."רוצה לבכות והדמעות אינן זולגות")

שלום, בני בן 9 החל טיפול ביופידבק לטפול בסימפטומים של חרדה ו OCD שמתבטאים גם בבעיות התנהגות ופסיב אגרסיב. לאחר כשישה טיפולים שבהם שיתף פעולה בני התחיל להוריד את החיישנים ו"לעשות צחוק" בזמן הטיפול. האם יש טעם בהמשך הטיפול? תודה

שלום רב לך בעקרון כל טיפול קוגניטיבי התנהגותי במיוחד שיטת הביופידבק מבוסס על שיתוף פעולה ותרגול הנלמד על ידי המטופל. איני יודע מי טיפל בבינך בשיטת הביופידבק , כל שאני יודע הוא כי לאינדיקציות טיפוליות כפי שציינת יש צורך במטפל בעל הכשרה ונסיון רב ויכולת ליצור קשר טוב עם ילדים. אולי כדאי לבדוק את נושא חוסר המוטיבציה של בינך עם המטפל ולהגיע למסקנות משותפות בהתאם. אין לי כל צל של ספק כי בינך זקוק לטיפול מתאים בבעיותיו במיוחד בגיל בו הוא נמצא כעת. אשמח להתעדכן ולעזור ככל שאוכל 0546670570 תודה על פנייתך בברכה חמה ד"ר יגאל גליקסמן

תודה ד"ר על תשובתך, כעקרון בכל טיפול אצל בני ישנו שלב של חוסר שיתוף פעולה המגיע לאחר מספר פגישות. כך היה בטיפול ריגשי, ברכיבה טיפולית, בחוג ג'ודו וכעת בביופידבק. אנו גם רואים את זה בבית הספר בסירוב ללמוד ולהכין שיעורים ובבית אפילו ביציאה לפעילויות מהנות כגון הליכה לסרט או טיול וכו' כך שזה לא הפתיע אותנו. ההפניה לביו פידבק באה מפסיכיאטרית ילדים למרות שהיא מודעת למצב. לפי דבריך אין בטיפול כזה אם הבנתי נכון. אם כן-מה עושים?

האם מישהו יכול לעזור ולהמליץ על פסיכולוג בירושלים? אשמח מאוד לעזרה , כיוון שאני מעוניינת להתחיל טיפול . תודה.

תוכלי להעזר ברשימת חברי הקהילה באתר "פסיכולוגיה עברית" - רק לבחור אזור, שיטת טיפול וכו'... http://www.hebpsy.net/pl.asp?t=0 בהצלחה!!

החלטתי סוף סוף שבטיפול הגיע הזמן ואפרוש את האמת במצבי העגום -לחשיפה אמיתית. ולכן בקשתי פגישה כפולה. המטפלת נסתה וברברה איתי אך לא אמרתי כמעט מילה על המצב. איך מדברים עם זר ומספרים משהו נורא ואישי איך? אני לא תופסת! אז מה שיצא שסתם שלמתי הון עתק.ונשארתי בחור שחור ללא מוצא. ואמרתי למטפלת שאין לי טעם להמשיך..... חשבתי לכתוב מכתב אבל בגלל דיסקרטיות יש לי אימה מזה. אני מ-י-ו-א-ש-ת לחלוטין! מחפשת רעיון מעשי!

אחותי הקטנה בת ה8 יש לה בעיה היא פשוט בוכה מכל דבר .. אם מישהו מרמה במשחק היא בוכה.. בדרך כלל ליד חברים שלה .. אם קורה משהו ליד אבא שלי היא בוכה והיא מקבלת מה שהיא רוצה ץץ אני מנסה להסביר לה שבכי זה לא פיתרון.. ואז היא פתשאום בוכה כי היא חושבת שכל העולם נגדה.. כי היא פשוט בוכה יותר מדי אפילו בבצפר כבר צוחקים עלייה על הבכי הצלחתי אכשהו להפחית את הבכי .. אבל כשהיא ת הייה בבצפר אני לא אוכל לשלט על זה אז אני צרכה פיתרון בשבילה

שלום רב לך נעמה, ראשית כל הכבוד לך שאת דואגת לאחותך הקטנה למרות הבכי שלה. עליך להבין כי כל התנהגות של כל אדם אינה סתמית , יש רצון להשיג משהו כזהאו אחר. ללא קשר לכך אני מתרשם כי אחותך היא טיפוס רגיש ופגיע ויש למצוא דרכים על מנת לעזור לה בצורה מקצועית. חשוב ביותר שכל המשפחה תקבל הדרכה כיצד להגיב במצבים בהם היא בוכה. אני מציע כי התגובה הנכונה היא לא להגיב לבכי עצמו. לעומת זאת להגיב בצורה חיובית ומוגזמת אפילו ברגע שהיא מתנהגת בצורה חיובית. אשמח להתעדכן 0546670570 תודה על פנייתך בברכה חמה ד"ר יגאל גליקסמן

נמאס לי ממני.

צריכה עזרה...

אודי כל כך רוצה להעזר לפרוק את הכאב החוצה היום בטיפול הכל כ"כ כאב אני מרגישה שמה שאני לא יגיד זה יכאב.נורא. המבט של המטפל כואב לי ,הקול שלו פוצע אותי.הכל בפנים מוגלתי כמו פצע אחד גדול,מודלק. כ"כ רוצה להתקרב,להעזר ולא מצליחה.לא מצליחה לשחרר,לבכות את הכאב. רוצה רק להניח את הראש לרגע ולא להרפות.אבל משהו לא נותן לי מנוח. יש סתירות וזה קשה. היום כשדיברתי על הכאב ראיתי שיורדת לו דמעה מהעין.זה מנחם.הוא נמצא איתי שם בתוך הכאב. ח.

אוקיי אז ככה,אני בן 23 ולפני 3 שנים עברתי תאונת דרכים קשה שבה עברתי 2 ניקוזי דם בראש.הייתי בשיקום ועכשיו הכל בסדר פחות או יותר. מאז התאונה אני א מצליח להחזיק מסגרת,מפוטר כמעט מכל עבודה או עוזב מרצון,יש לציין שגם לפני התאונה סבלתי מחרדות. עכשיו כבר כמעט שנה אני חולה כמה פעמים בחודש..עשיתי בדיקות דם וייצא שיש לי "אפשטייןבר" בשרידו האחרונים. מה שכבר היה אמור לחלפוף מזמן ולכן היום כשאני חולה בפעם בשבוע וכל פעם במשהו אחר אני כבר לא יודע מה לעשות. בדיקות דם כבר עשיתי,כמע את כל הסוגים בדיקת איידס עשיתי כבר 5 פעמים וזה ייצא שלילי. יש לציין כי אני כבר כמה חודשיים בבית לא עושה כמעט שום דבר. וכי כל לילה אני ישן עם מזגן מעל הראש. אשמח לקבל את חוות דעתך כי לי כבר אין מוצא מזה

שלום רב לך אבי אכן שאלתך מורכבת ויש צורך לבצע לדעתי הערכה רפואית ופסיכולוגית מחודשת על מנת להתוות דרכי טיפול מתאימות.אני מבין היטב את מצוקתך ומצבך וממליץ לך בחום להתחיל במקביל לפנייה להערכה מחודשת להתחיל בפעילות ספורטיבית המתאימה לך רצוי מחוץ לבית כמו הליכה , ריצה קלה וכד',להתראות עם חברים ולנסות להתעסק בתחביבים בהם עסקת בעבר ( נראה לי כי אתה די יצירתי) אשמח לעזור ולהתעדכן 0546670570 תודה על פנייתך בברכה חמה ד"ר יגאל גליקסמן

שלום רב, רציתי לדעת האם ניתן לטפל בביופידבק בהפרעות אכילה של בת 14? היא אוכלת בכמויות גדולות, גונבת אוכל ועכשיו בזמן החופש גם מכינה לעצמה כל מיני דברים משמינים כמו קצפת, בלינצ'ס וכאלה. אני בעבודה ולכן אין לי שליטה על זה... מה עושים??? תודה!

שלום רב לך אם מודאגת. בהמשך לפנייתך עשית לדעתי את הצעד הנבון והנכון ביותר בנושא דאגתך. אין לי כל צל של ספק כי התנהגותה של ביתך חריגה מעידה על מצוקה מסויימת ויתכנו לכך סיבות שונות רפואיות ( גיל ההתבגרות) ופסיכולוגיות .האם רופא/ת הילדים שלה מודעת למצב? האם לבתך יש רצון להתמודד עם בעייתה ? טיפול קוגניטיבי התנהגותי בשילוב שיטת הביופידבק המתבצע על ידי איש מקצוע בעל הכשרה ונסיון בתחום יכולים לעזור. יחד עם זאת יש לזכור כי יש צורך בשיתוף פעולה עם ביתך . תודה על פנייתך אשמח להתעדכן ואולי לעזור 0546670570 בברכה חמה ד"ר יגאל גליקסמן

אני לא מתפקד, קשה לי להפעיל את עצמי. משהו במוח עוצר אותי.אם אני מבצע משהו אני מרגיש קושי רב, אפילו להתקלח או להתגלח אני מרגיש קושי.אני כל הזמן כבוי.אני מוטרף.