פורום פסיכולוגיה קלינית

שלום רב! האם מותר לתת למטפל או מטפלת(פסיכולוג או פסיכולוגית ) מתנה? איזה מתנה?אני מתכוון למתנה ככה סתם, בלי קשר לסיום או פרידה? ולרגל פרידה? האם אפשר לבקש ולקבל חיבוק מהפסיכולוג(או פסיכולוגית=זכר או נקבה)? ולרגל פרידה וסיום????או מגע?לחיצת יד?

זה כנראה באמת נגמר. היא העיפה אותי מהטיפול. כמעט שבע שנים יחד. ואתמול זה נגמר בעשר דקות. ככה מסיימים טיפול? ועוד אחד שנמשך שנים? איך אני אמורה להרגיש אם אתמול היא עשתה את כל מה שהיא מנסה ללמד אותי לא לעשות? לא רציתי ללכת אתמול, ידעתי שתהיה פגישה קשה והשארתי לה הודעה שעדיף שלא נפגש. אבל כמו תמיד היא השאירה לי הודעה שזה כן נכון להיפגש ושהיא תחכה לי. אז הלכתי. בטיפשותי הרבה הלכתי. ואז היא שאלה, אם אני באמת מאמינה שלא אכפת לה ממני ושהיא עושה איתי מאבקי כח. ואני שתקתי. כי באמת הרגשתי כל השבוע הזה שלא אכפת לה ועם כל מה שקרה בזמן האחרון, גם הרגשתי שיש לא מעט מאבקי כח. ואז היא אמרה שאו שאני אומרת שזה רק משהו שהוא לא באמת אלא רק מרגיש לי ושאני מסוגלת לקחת מזה מרחק ואז נוכל לעבוד. או שאם אני באמת חושבת שלא אכפת לה ממני וכו', אז אין טעם להמשיך ו- זהו. ככה היא אמרה. זהו. אז היה -זהו. היא כמובן אמרה שאני חייבת עזרה, אפילו תרופתית. אבל זה לא יהיה איתה. וזהו. והיא פתחה את הדלת ואני הלכתי. ככה אחרי עשר דקות של פגישה בשבוע הכי קשה שהיה לי. אלפי פעמים הגשתי לה על מגש של כסף אינספור אפשרויות להעיף אותי. אבל היא בחרה בשבוע שבו סף הרגישות והפגיעות שלי היו מהגבוהים ביותר. שבוע בו הבדידות היתה קשה ומורגשת מאוד. שבוע בו לא האמנתי לכל העולם ואשתו. והיא ידעה את כל אלה. ידעה ובכל זאת הציבה לי מין אולטימטום שכזה. פתאום היא זאת שמכניסה אותנו לפינה. פינה שהיא תמיד כועסת עלי שאני מכניסה אותנו. פתאום היא זאת שיש לה רק שחור ולבן ואין לה אפשרויות נוספות. פתאום זאת היא שמעיפה אותי מהטיפול. היא פשוט העיפה אותי. אחרי כמעט שבע שנים ביחד. ככה בתוך עשר דקות. פשוט העיפה אותי. אפילו שלום לא אמרנו. אף מילה. הדלת נפתחה ואני הלכתי. מה אני אמורה לעשות עכשיו? איך אני אמורה להרגיש? כי מלבד זה שהמפלצת תפסה כל מקום בתוכי, היא אתמול אישרה את כל מה שחשבתי במשך כל החיים שלי ובמשך שבע שנים היא ניסתה לשלול וללמד אותי אחרת. היא אישרה שאני מפלצת בלתי אפשרית. הפרעת אישיות גבולית שאף אחד לא מסוגל להתמודד איתה. שאף בן אדם נורמלי לא מסוגל להיות איתה בקשר, לסבול אותה, לטפל בה. אני מפלצת. ענקית. מפחידה. שכולם שונאים אותה. אפילו זאת שהצליחה לסבול אותה כמעט שבע שנים, אפילו היא הרימה ידיים. אני מקרה אבוד. לגמרי. מקרה אבוד. אף אחד אף פעם לא יוכל לטפל בי. לסבול אותי. להתמודד איתי. אף אחד בעולם לא יצליח. אני מפלצת אבודה. בלי שום עתיד. בלי שום דבר. מפלצת.

זהו.אין יותר.אם זאת לא היא אז אף אחד. נגמר לי מהכל. אחרי כתשע שנים של טיפול (כולל טיפול אחר קודם) אני מרימה ידיים. ואתה יודע מה אני חושבת אודי? שגם אם שברתי וריסקתי אותה וגם אם היא לא יכולה יותר להתמודד ולהכיל אותי, לפחות שהיה לה אומץ להגיד את הדברים ולא להפיל אותם כאילו על משהו שאני כן או לא אומרת. כי האמת היא שרק לפני שבוע אמרתי לה בפירוש שאני יודעת שאכפת לה ממני ושאני יקרה לה ושהיא באמת אוהבת אותי (כן, אני טיפשה ומטומטמת). אז היא יודעת שיש (היה) בי חלק כזה. לדרוש ממני להוציא את המילים האלה בכח בזמן שאני מרגישה אחרת לגמרי בגלל המצב הנפשי והפיז בו הייתי- זה לא פייר, ועוד יותר לא פייר להציב את זה כאולטימטום. אבל היא הפסיכולוגית, היא הכחמה, היא היודעת. אז אם מבחינתה זהו, אז זהו. אני כבר לא יכולה להכיל את הפתטיות שלי. שיהיה זהו. ואיך שאתמודד ומה שיקרה- שיקרה. אולי אחרי כל הבכי ונסיון התמודדות כושל עם זה שהעיפה אותי,אולי אז תבוא המנוחה.

ך מקווה לא לפספס אותך גם הערב.. אנ'לא יודעת מה עובר עליי.. רגע חזקה ורגע נופלת שדודה.. אז אולי הבנת?? לוקחת תרופות... לא יודעת אם זה הכרחי.. לא יודעת אם בכלל עוזר.. או מחמיר.. מטיפוס שתקן ומסוגר, איבדתי רסן לחלוטין! מפחיד איך מחוסרת שליטה על אופן הדיבור.. נכנסת ל"טרנס" מדברת בלי הפסקה ולא מגיעה לפואנטה.. ומביכה עצמי בפני אנשים.. וגם חושפת דברים ללא אבחנה בין טפל לעיקר ובין אנשים קרובים ואמינים לאנשים יחסית זרים.. מתייסרת אחר כך בחרטה ובכעס עצמי.. לא יודעת אם זה מהתרופה או מדפוסים של הרס עצמי... מה אתה חושב? מעייפת ומתעייפת וכל פעם תקווה נכזבת וייאוש שרק מעמיק.. תודה ולילה טוב

היי דוקטור! אני משתמש בפריזמה מזה כשבועיים, כתוב שיש בעיה עם אלכוהול.. הבעיה היא שזה חלק דומיננטי מאוד אצלנו בחבר'ה.. זה ממש לא בקטע של בריחה מהמציאות ע"י שתיה! זה עניין חברתי, משהו כמו פעם-פעמיים בחודש של שתייה (כוס וחצי וודקה). זה יחסר לי באופן רציני ביותר.. הבעיה היא שרשמו את זה כמו שרושמים אינסוף תופעות לוואי שקורות אחד למליון, או שזו ממש סכנה מוחשית? מה יכול לקרות? זה יכול "להתנגש" עם התרופה ולעשות נזק? אשמח אם תבהיר לי את העניין! אשמח גם להפניה למקומות רלוונטים באינטרנט. עוד דבר, הרוקח ייעץ לי לקחת וויטמין B שטוב למצבי חרדה (לטענתו..), מה דעתך בבנושא? תודה רבה! http://www.youtube.com/watch?v=Q5uKa1bDtsk&feature=related

שלום. לאחר שנים קשות בהן סבלתי מתופעות נפשיות ופיזיות שלא ביררתי את פשרן, התחלתי לאחרונה לעשות שיעורי-בית בעניין, גם בעזרת מומחים בתחום. עדיין אין יכולת להגדיר חד משמעית מה הבעיה העיקרית הגורמת לשלל הבעיות הנלוות (מאניה-דיפרסיה, חרדות וכו'). אך ברור לי מעיון בחומר שעקב מצבי לחץ ואי היכולת שלי להתמודד איתם כראוי, כמי שיש לו תפיסת מציאות דו-קוטבית (פסימית או אופורית), אני צריך ללמוד להתמודד עם התופעות הללו. גם קושי בקבלת החלטות עקב ההפרעה הדו-קוטבית והעקה שאני חש וחושש מפניה, מהווה גורם המקשה עוד יותר על ההתמודדות. קיבלתי מפסיכיאטר תרופה בשם למיקטל, שאני אמור להתחיל לקחת אך מעט חושש מזה. אני מאמין שאני יכול להתמודד עם זה ללא תרופות אם אדע מהי הדרך הנכונה להתמודדות עם הבעיה. דבר ראשון וקריטי הוא מצבי הלחץ. השאלה הנראית לי כחשובה ביותר היא מה עדיף במצב כזה: לנהל אורח חיים מורכב הדורש התמודדות יומיומית עם המציאות וכך ללמוד להסתגל ולהתמודד עמה. או, מאידך, להרגיע קצת עם קצב החיים ולצמצם ככל שניתן את הגורמים הפוטנציאלים למצבי לחץ. חשוב לי לציין שכאשר אני נכנס למצב של לחץ עד כדי חרדה ודחף אלים שאני משתלט עליו אבל גורם לי למצוקה נוראית, במצב כזה אני לא מסוגל להרגיע את עצמי במלים (כלומר לדבר לעצמי בהגיון), יתרה מכך, עצם זה שאני מנסה לדבר לעצמי רק מגביר עוד יותר את תחושת המצוקה שאני חש, ואני מרגיש שאני עומד להשתגע. האם התרופה למיקטל אמורה לסייע במצבים כאלו? איך עליי להתמודד במצב כזה כשאני נמצא בחברה (כשאני לבדי אז אני יכול למצוא משהו להסיח את הדעת ולהרגע, אך בחברה ובמיוחד בעבודה קשה לי מאוד כי אני לא יודע לאן לברוח). אשמח אם תשפוך אור על כך. תודה.

הרופא שמטפל בי עושה את זה חינם מתוך התחיישבות במצב הכלכלי שלי.אני לא יכולה להגביר את התכיפות כי זאת תהיה כבר חוצפה מצידי.היום דווקא כן הייתי אצלו כי אני בהיסטריה של היום הולדת שלפניי..40. זה גיל כזה שאמורים כבר לדעת במה אעבוד עד סוף חיי,למצוא בדחיפות את האיש של לידי שאוהב,יעזור ויתמוך.זה הזמןלשחרר את הבן לשרות עם כמה שפחות דאגות בקשר אלי ולא להכנס להיסטריה שנוצרת מהלבד................די..........גדול עלי..........

אודי כתבתי בעץ למטה כהמשך לדיבורינו. בנוסף לזה, רציתי לשאול. האם יכול להיות מצב שבו למטפל יש אינטרס לטפל במטופל מסוים? ויכול להיות ביטוי לזה שהוא יתן לו הנחה במחיר??... כי הוא מאתגר,הרקע שלו,סיפור החיים. קצת מרגיש לי שלמטפל יש אתגר לטפל בי כי... וגם שמחכה לך אבל ,מותשת מהיום.ויש מחר. ליל מנוחה. ח.,

איך מסתדר חוסר רצון לחיות עם תלות במטפלת? ואיך זה מסתדר כשמורידים את מינון הפגישות כי זה כל כך קשה להמשיך, כספית ונפשית? אני יודעת/חושבת שהמטפלת נמצאת שם בשבילי, אני דואגת כל הזמן לוודא, למרות שמאוד לא נעים לי (מיילים ו-SMSים), אבל אני לא מצליחה להפנים וכל דבר קטן מערער את האמון. כך גם עם חברות, ועל בן זוג אין מה לדבר מרוב פחד. משתפת את המטפלת כמעט בהכל, לרוב בדיליי, אחרי שהבנתי שהיתה פה חשיבה שלילית וניתוחים מרחיקי לכת, שלי. היא מדהימה, לא יכולתי להכיר מטפלת יותר טובה ממנה, אבל היא לא משפחה שלי ולא חברה, היא מסרבת להגיד לי דברים טובים במפורש, אלא ברמיזות שאני יכולה לפרשן הפוך ואני ועוד איך מפרשת הפוך. אחר כך, אני עסוקה בלכעוס על עצמי שככה חשבתי. איך יוצאים מזה? איך עוצרים את העצב הזה, אפילו בפלסתרים קטנים כמו ספר, סרט, סדרת טלויזיה? כל יום נראה לי יותר עצוב מקודמו ומרגיש לי כמו הישרדות בלתי אפשרית. אשמח לעצות, למרות שהמילה אשמח לא ממש מתאימה למה שמרגיש בפנים. ב.ל.ל

שלום, יש לי אחות בת 22 הסובלת מזה שנים רבות מבעיות התנהגותיות שונות. היא אימפולסיבית מאוד, סובלת מאכילת יתר ומהרס עצמי, נוטה להתפרצויות כעס הגובלות באלימות, וכחונות כוחניות ודרשנות כלפי הורי איתם היא מתגוררת. חוסר יציבות במערכות יחסים עם בני זוג ועם חברים , כיום היא ניתקה קשר עם כל חבריה. כמו כן היא נתיקה את הקשר איתי לחלוטין מזה שנה בעקבות וויכוח, ועוד.. לאחר שקראתי הרבה חומר בנושא אני חוששת שאולי היא סובלת מהפרעת אישיות גבולית, כך או כך היא אינה חושבת שיש לה בעיה ואינה מוכנה לקבל טיפול. כל בני המשפחה סובלים מאוד מהמצב ונמצאים על סף ייאוש. האם יש איזושהי דרך לגרום לה לעזור לעצמה? האם כדאי להעשות התערבות בעזרת פסיכולוג או להציב לה אולטימטום ללכת לטיפול? איך אפשר לעזור לה להבין שיש לה בעיה? אני חוששת שמצבה יילך ויחריף.. אני חוששת שהיא עלולה לפגוע בעצמה או באחרים. זקוקה לעצה...

אני לא יודעת מה לעשות עם עצמי. השבוע הזה הוא אחד מהגרועים ביותר שאני זוכרת. לפני כמה ימים היתה פגישה ואני נפגעתי ממנה והיא יודעת, אמרה שהיא מצטערת מאוד.אבל בין הפגישה להצטערות שלה ולמצב הכללי הנפשי שלי היה הרבה חלל ואיפושהו אבודה בתוך החלל ניסיתי למות. ומה שעשיתי לא הצליח להביא לי את השקט של המוות. במקום הוא הביא לי הרבה כאב פיזי שבהתחלה בקושי הייתי מסוגלת בכלל לשאת, אבל עכשיו לאט לאט ככל שהזמן עובר יש קצת הקלה בסימפטומים. אתמול בלילה השארתי לה הודעה ששלשום ניסיתי למות. ושהגוף כואב כמעט עד מוות. הכל כואב כל כך. והיא איננה. נעלמה. בכוונה. לא התקשרה. תמיד, אבל תמיד היא מתקשרת. והפעם, הפעם דממה. והחלל נעשה גדול ומאיים פי מליון, וחשוך לגמרי. והבדידות קשה יותר מהכל, כי אני לא יכולה לספר לאף אחד, לא בא לי שיאשפזו אותי. והכאב, אין לי אפילו מילים לתאר אותו כמות שהוא עכשיו.הזמנים האלה שמזכירים לי שאני רק עבודה שלה, ועוד עבודה קשה במיוחד. שמזכירים לי שכל המילים שלה כמה אני יקרה לה, חשובה לה, כמה היא אוהבת אותי וכמה אני באמת מיוחדת בשבילה, כולם סתם מילים יפות לרגעים דפוקים שבהם היא מתעלה על עצמה לנסות לגרום לי להרגיש משהו שמתברר כפיקציה אחת ענקית שבסוף תמיד מתפוצצת לי בפנים. נגמר לי מעצמי

כל כך חיכיתי לפגישה והמטפלת חזרה אבל לא הייתי מסוגלת לדבר, מדוע זה קרה? ספרתי רק מה היה בסדר ולא פתחתי כלום...שיחה מאוד סתמית...מרגישה שבזבזתי פגישה שכל כך חיכיתי לה, למה? האם אוכל שוב להעלות דברים...המון מחשבות ושאלות היו לי וכלום!!!!מה קורה לי?

שלום, הבן זוג שלי סובל מהתקפי זעם קשים כשהוא מתעצבן או נעלב ממשהו שעשיתי או שאמרתי. ההתפרצויות שלו הופכות אותו לאיש אלים מילוית , תוך שהוא מקלל ומגדף אותי ומעליב אותי עד שהוא "נרגע". יש לציין שהעניין חוזר על עצמו שוב ושוב , לעיתים דחופות. אחר כך כשהוא נרגע כעבור יום או יומיים הוא מתנצל עד עמקי נשמתו ומתבייש בהתנהגותו החסרת פרופורציות . שמעתי מס' פעמים על אנשים שחוו תופעות דומות , ואלו ציינו שישנם כדורים אשר יש ליטול , ואלו מאפשרים ל"חולה" איזון ואיכות חיים.. ועל ידי כך תופעת ההתקפי זעם נעלמת . רציתי לשאול באו כדורים מדובר ? והאם יש להם תופעות לוואי שיש להביא בחשבון .. ושאתי השנייה הינה - לאיזה רופא צריך ללכת לצורך בדיקה ואישור קבלת הכדורים .. האם זהו פסיכולוג, נוירולוג? אשמח אם תוכל להשיב על שאלותיי . תודה רוני

שלום רב לך רוני הסיבות להתקפי זעם יכולות להיות שונות , חשוב לבצע הערכה פסיכיאטרית או פסיכולוגית לצורך התווית סוג ואופן הטיפול. מדובר בהתנהגות מוכרת שרצוי לטפל בה בכל דרך שהיא על מנת למנוע התדרדרות עתידית. תודה על פנייתך אשמח להתעדכן 0546670570 www.gliksman.co.il בהצלחה ובברכה חמה ד"ר יגאל גליקסמן

אני מאוהבת. עד כלות. נושמת, חולמת, כואבת. אוהבת אותו. את המטפל שלי, שגדול ממני ב-25 שנים. אני יודעת שהוא גרוש ויש לו חברה ואני מקנאה בה כל שנייה שאני חיה. קראתי על העברה אירוטית, אבל האם זה יכול להימשך 4 שנים? האם לא יכול להיות מצב שבאמת, התאהבתי בו?? הוא כל מה שחלמתי עליו. הוא מצחיק, רגיש, עקשני במידה ואני.. אני מאוהבת!! לא. לא אמרתי לו. מפחדת שהוא יעזוב אותי ואז אני אמות. מה שאני כן עושה זה לגרום לו לכעוס עליי כל-כך כדי לריב איתו וכך זה מקל את תחושות האהבה. כי אני אוהבת אוהבת אוהבת... מעולם לא הייתי עם מישהו... אני מוכנה לתת לו את כולי. אני רוצה להיות שייכת לו ורק לו. אני יודעת שאתה בטוח חושב שזו העברה אירוטית. אבל אני בטוחה, בטוחה שזו אהבת אמת!! אינני מפסיקה לחלום על היום שהוא יהיה שלי. האיש שלי. קרן האור שלי. כמה זמן צריך לעבור מטיפול כדי שהוא יוכל להיות איתי? מה אני צריכה לעשות לדעתך? השגתי הרבה דברים שרציתי בחיים שלי. יבוא יום והוא יהיה שלי גם אם זה ייקרה באחרית הימים. אני אחכה לו כמה שצריך. אני צעירה... לא רוצה להגיד לו. אני אמות מבושה אם הוא יידחה אותי. אני אמות מכאב. אולי אברח . אבל אין לי ואין לי לילה. רק המחשבה עליו. בחלק מהמזן הייתה מעורבת מטפלת אשה בגלל הסיפור שלי. חשבתי לדבר איתה אבל יש לנו הסכם ששניהם יודעים הכל. אז היא תגיד לו ובטח תלעג לי. למה שהוא יירצה אותי? אני , עם הדפיקויות שלי... זה ככה ארבע שנים... מהשנייה שראיתי אותו אהבתי. ויצאתי עם אנשים אבל איש לא זכה בי לגמרי. אני חושבת שטוב לי מותי מאשר חיים בלעדיו.... זה לא פשע לאהוב... נכון?

הי עופרי, בטח זה לא פשע לאהוב. אין גם מה להתבייש. אהבה היא רגש נהדר. אני מתחברת מאד לרגש שלך שאהבה למטפל יכולה להציף ולגרום להתמסרות כזו שכל החיים חוץ מזה נעלמים. אני מאמינה שכדאי שתספרי לו, לאט לאט , בדרכך, אפילו תוכלי לבקש ממנו לקרוא משהו שתכתבי, אם את מעדיפה לא לדבר פנים אל פנים. קודם כל אם הוא כל כך רגיש הוא בודאי שם לב לפחות לחלק מהתחושה הזו. בוודאי הוא לא ילעג לך או יגרש אותך מהטיפול. נהפוך הוא, זה בוודאי ירגש אותו ויחזק את מערכת היחסים הטיפולית, שאפשר לדבר בה גם על הרגשות וגם על היחסים. לגבי השאלה על אהבת אמת מול העברה אירוטית אני חושבת שבכל מערכת יחסים יש העברה לכן בוודאי גם במערכת היחסים הטיפולית בה את מכירה אותו רק מזווית מאד מסויימת ואין סימטריה ביחסים. אבל בהחלט הרגשות אמיתיים , עוצמתיים וגם מכאיבים. ואולי, אני בטוחה שכיום זה נראה בלתי אפשרי, אבל אולי יום אחד הרגשות הללו יוכלו להיות לגבר אחר. מקווה שזה בסדר שכתבתי לך י.

שלום לך אודי. אני מאושפזת כבר כמעט שבועיים בבית חולים... וגם כשאשתחרר, זה יהיה לשמירת הריון ולא אוכל לצאת כמעט. אני בטיפול שנה וחצי. הייתי רוצה שהמטפלת תגיע לכאן, לבית החולים, אולי תטפל בי פה תדאג לשלומי... וגם כאשר אצא הביתה אדע שהיא ממשיכה להיות איתי, ולא דורשת ממני לסכן את עצמי ולהגיע אליה לקליניקה. מוזר לי שהיא לא מבינה את זה לבד. ואני מתביישת לבקש, ובכלל, לא בטוחה אם זו בקשה לגיטימית. מה דעתך? מה, כמטפל, היית עושה לו מטופל שלך היה במצב דומה? תודה לך, על הכל

אז ככה: אני בת 35, עובדת כבר כמה שנים טובות בעבודה משרדית, כקלדנית, כאשר חלק לא מבוטל מהעבודה שלי כרוך בטיפול בדואר חוזר, רישום פרטי לקוחות וכו', מה שמצריך אותי להתקשר ללקוחות ולברר פרטים. למרות שלא מדובר בטלמרקטינג או איזו עבודה שמצריכה אותי לשכנע אנשים במשהו, אני בכל זאת שונאת את העבודה הספציפית הזאת שכרוכה בהתקשרות ללקוחות. אציין שבאופן כללי יש לי קושי בתקשורת בינאישית אבל זה מפריע בייחוד בעבודה. אמנם רוב השיחות אורכות פחות מדקה אבל לפעמים זה כרוך גם בלהסביר ללקוחות כל מיני דברים, להתמודד עם לקוחות מעוצבנים שרואים אותי כנציגת החברה ולכן מתלוננים בפניי (למרות שזה לא התפקיד שלי לקבל תלונות) וכו'. כל זה גורם לי פעמים רבות "לדחות את הקץ", כלומר לדחות את הרגע שאתחיל לעשות טלפונים ולא פעם נערמות אצלי ערימות של דואר חוזר ודברים שהטיפול בהם כרוך בהתקשרות ללקוחות. בסופו של דבר אני עושה את זה (כי בכל זאת אין ברירה) אבל שונאת כל רגע. בכל אופן, אשמח לדעת האם יש תרגול מסוים בגישת ה-CBT שאוכל לעשות, שינוי מחשבתי או שינוי גישה שיגרמו לי לייעל את העבודה ולא לדחות אותה כל הזמן.

שלום רב לך נטע העקרון הבסיסי של יטת הטיפול הקוגניטיבי התנהגותי הוא ללמוד כיצד לשנות דפוסי מחשבה והתנהגות בלתי רצויים לרצויים. אין מרשם פלא, ויש להתאים הטכניקוות לאדם ולא את האדם לטכניקות.בכל זאת הייתי ממליץ לך לנסות להקליט את שיחותיך ( זאת במידה והשיחות אינן מוקלטות על ידי החברה לצורך בקרת איכות השרות) להקשיב לעצמך ונסות לשנות סגנון תגובות ללקוחותיך. מעבר לכך חשבי על הרווחים והיתרונות בעבודתך ולמדי כיצד להתנתק מלחץ העבודה בסיום יום העבודה ומצאי לעצמך סוגי עיסוק מהנים ומספקים לאחר העבודה. תודה על פנייתך אשמח להתעדכן 0546670570 www.gliksman.co.il בברכה חמה ובהצלחה ד"ר יגאל גליקסמן

אודי, אתמול כתבתי תגובה למיקה, שם למטה בשרשור הארוך.. ולא העלית את זה, אתה יכול לבדוק בבקשה?

מיקה יקרה, כתבתי לך אתמול תגובה, שם למטה.. ומשום מה היא לא הועלתה. אולי היא נעלמה, אולי היא לא שווה העלאה או אולי פשוט לא מתאים לאודי לעלות אותה. אולי עדיף ככה. גם ככה אני כותבת שטויות וצריכה להיעלם בעצמי. לא יודעת. רק יודעת שלא מסוגלת לשחזר וגם לא ממש במצב שמאפשר לי לכתוב לעניין. אז סליחה. רק רציתי שתדעי שלא התעלמתי, שכן קראתי וכן הגבתי. סליחה על הכל. אני

שיר תודה על הרגישות ותשובותייך תמיד חשובות לי ובוודאי שאת שווה ויקרה והלוואי שתרגישי זאת באמת. לאודי - תודה שאתה מעלה את ההודעות ומשתדל להתייחס לכל אחד. למרות שהייתה תכתובת ביני לבין שיר, קיוויתי שתביע דעה או עצה ותתרום לנו מהזווית המקצועית. (מאמינה שגם שיר..) בכל מקרה מבינה שאתה מאד עמוס.. וגם .. ההודעה המקורית שכתבתי לפני דקה - נמחקה מעצמה, כך שאולי פספסתי אותך בשניות .. (מוכר לי ..) וחבל. סליחה על "החפירה" (: ומנוחה נעימה, מיקה

אודי יקר.. איפה אתה? :-( למה אתה לא כאן? אתה חסר .. לי , מאוד. רוצה לכתוב לך משו, לשתף , אבל זה מרגיש נורא בודד, שאין כאן נוכחות שלך .. אודי , הכל בסדר?.. אני מרגישה שוב חזק , עבר .. בעיקר ילדה קטנה , נטושה , כן.. זה לא רק כאן.. גם איש השיחות שלי בחופש .. לגלות לך ?.. אני בקושי שורדת.. אודי , תהייה פה, צריכה אותך. שרית

אולי תגיד לי מה התחושה הזו שלי .אני לא יודעת עם אוהבת את בין זוגי . אני נשואה מעל 15 שנה והכל היה יפה ומעולה וגם חיי אישות. רציתי לציין שאני סובלת מדיכאון קל .וחרדות מאיש שקט רק בתחום שאני נימצאת בבית. מטפלת בכדורים וסובלת פיזי וןנפשי מחלה שמעייפת את הגוף לאחר שעתיים למשל. רק כאשר בעלי לא מדבר איתי .אני מרגישה כאשר הוא לא נימצא בבית פתאום דואגת פתאום מתחילה לחשוב היפו הוא לאן הלך פתאום אכפת לי בימים רגילים אני בכלל לא מתקשרת אליו ביום לא דואגת לא חושבת עליו וישנה אצלי בעיה שמאז שגיליתי וחשדתי שבעלי מדבר בפייסבוק אני פתאום מקנאה פתאום אכפת לי ממנו פתאום מראה היתיחסות אליו . למרות שמידי פעם היתי זורקת לו פה ושם שאני לא מסוגלת לחיות ככה .הכוונה שהוא פשוט אוסף כל מיני דברים שמוצא ברחוב אבל נימצאים בסלון ובבית ולא זה לא מפריע לי אישית זה מפריע .אבל פעם מפריע פעם מנסה כל פעם לא להעיר לא לקטר אבל אני רואה שאני לא יוצאת מהמתח והלחץ הזה במישפחה ותמיד יוצא מצב שאני היחידה שתמיד משלימה איתו וכי הוא כאשר פונה אליי בדיבור או פתאום מבקש סקס פתאום אני העיקר נותת לו את רצונו .למרות שמצד אחד אני לא מוכנה כי לא פייר שנשלים כי יוצא מצב שאף פעם אנחנו לא מעלים את הבעיות כי הוא מתעלם ובסוף לא ממשיך לדבר ואז אומר לי אני לא מוכן להיכנס לכל זה לכל הכעס תעזבי אותי ואני לא מסכימה עם זה

אני בת 28 ויש לי מס' בעיות נפשיות. לפני 4 שנים קיבלתי טיפול חינם למשך שנה דרך קופת חולים. הזמן עבר מאז ולא המשכתי שום טיפול, כמובן ועכשיו אני מרגישה שאני חייבת עזרה, אני יודעת שאני חייבת עזרה. אבל אין לי כסף לממן טיפול. אני לא עובדת. אני רוצה לדעת אם יש מקום אליו אני יכולה לפנות אם יש מקום שכן יכול לעזור לי אבל לא לקחת ממני את המעט שאני מקבלת דרך ביטוח לאומי. או שעלי לחכות, עד ליום שאין לי מושג מתי הוא יבוא.. ורק אז להסכים לעצמי לעזור לעצמי. אני לא במצב טוב, אבל לא יכולה לקבל עזרה. מה אני יכולה לעשות?

שלום לכם, קודם כל - אתם מקסימים ויש פה שיח מדהים ואווירה מאוד מזמנת. אחרי תקופה של צפייה מדי פעם, אזרתי אומץ ואני כותבת, ויש לי הרבה דברים על הלב, אבל אתחיל בקטנה. מה זה אומר אם אני לא מצליחה לבכות בטיפול, למרות שעומד לי בקצה הגרון? כמובן שהעלתי את זה בפני המטפלת.. יש לי הרגשה שזה אומר ה ר ב ה, אבל מה בדיוק, אני לא בטוחה.

אני בת 23. לפני מספר שנים הייתה לי תופעה החוזרת על עצמה תוך כדי שינה והתגברתי עליה בכוחות עצמי וביוזמה אישית. היום היא חזרה והיא מטרידה. התופעה מתרחשת בתחילת שינתי כשאני מודעת ומרגישה ערה, אני מרגישה לחץ חזק בראש ועם זה רעש כאילו שעוברת לידי רכבת. הרעש והלחץ כמובן מפריעים לי להמשיך ולהתעמק בשינתי, לא לציין שזה גם מפחיד אותי למרות שאני יודעת ששום נזק פיזי לא יגרם לי כתוצאה מכך. אני מעירה את עצמי כדי שזה יעלם ולמרות העייפות אני נשארת ערה כדי שזה לא יחזור על עצמו, כי אם אמשיך בשינתי מיד לאחר מכן זה יחזור תוך שניה. יש לציין שהעוצמת התופעה פיזית הינה משמעותית ומטרידה וגם הרעש הוא כזה. התופעה מאוד מוזרה לי, לפעמים יחד עם הרעש והלחץ זה הרגיש כאילו אני נשאבת בעוצמה או נופלת ולפעמים זה ממשיך להתבטא ברעש של דיבורים וקהל וזה מעיר אותי כי הרעש מפריע לי, זה נשמע פרדוקסאלי, כי זה תוך כדי שינה ומפריע לי לישון בו זמנית. אבל מה שהכי מפריע לי זה הרעש והלחץ בגולגולת - ראש, אוזניים אפילו בחניכיים הרגשתי את זה. התגברתי על התופעה בפעם הקודמת על ידי החלטתי לא לפחד מזה ולהשתחרר כשזה קורה למרות החוויה הלא נעימה. אתמול נסיתי לעשות את אותו הדבר אך זה המשיך והתעצם. דבר נוסף שברצוני לציין זה שבתקופה שבא עברתי חרדות וכאב נפשי זה לא קרה לי... היום אני עדיין מתאוששת ומנסה להתגבר על החרדות.. (לא יודעת אם זה קשור). ברצוני לדעת האם הדבר נפשי או פיזיולוגי/ביולוגי? ואיך אני מתגברת על זה? אני לא יכולה להרשות לעצמי לפנות לטיפול פסיכולוגי, אני סטודנטית עובדת ובקושי מכסה את ההוצאות. תודה רבה!!

לך ד"ר גליקסמן היקר תודה על המענה המהיר והמועיל שנתת לאחותי בנושא הטיפול בפיברומיאלגיה שהצעת ונתת לה. אכן היא הצליחה באמצעותך להפחיצת בצורה משמעותית את השימוש בתרופות נוגדות הכאב ) סימבלטה) כמו כן פחתו באמצעות הטכניקות אותן למדת אותה התקפי הכאבים רמתם ותדירותם. לאט לאט היא מצליחה לחזור לתיפקוד יומיומי תקין ועצמאי. תודה בשמה ,בשמי ובשם משפחותינו. מעבר לעובדה שאתה פשוט מקצוען אתה אדם יקר, מיוחד ואיכפתי. מי יתן ותמשיך לעשות עבודתך קודש בברכה לאה

לאה יקרה אני מודה לך מאד על מחמאותיך, האמיני לי כי סוג כזה של תודה מהווה גורם מדרבן ומספק להמשיך לעסוק במקצוע שבחרתי שיש בו הרבה שחיקה ולעיתים גם תסכול . מאחל לך ולבני המשפחה הרבה שנים בריאות,שמחות ומלאות באהבה וסיפוק. ברגש חם ד"ר יגאל גליקסמן

אודי שלום היום בטיפול כל כך רציתי לדבר על תקופה שעברתי. לא יודעת למה זה נחווה לי כל כך קשה.קשה לדבר. רב הזמן רק שתקתי.קצת דמעות שזלגו מהעניים. חסומה חסומה. רוצה יותר לשחרר ,יותר לדבר.להיפתח. משהו בתוכי עצור.לא משוחרר. רוצה לדבר ומפחדת להיפגש בכאב. נורא נורא מתסכל כל הקונפליקטים האלה. הרצון לגעת והפחד לגעת. בסוף ,בחלק האחרון קצת דיברתי וזה עורר בי כאב נוראי.וגם כעס..על... המטפל אמר שקשה לי להיפגש עם החלקים הכועסים שבתוכי. החוויות כל כך קשות לי שאפילו עם עצמי בתוכי חוסמת ולא מרשה לדברים לעלות... כתבתי מכתב ,רציתי להוציא ולקרוא וגם את זה לא הצלחתי. מתוסכלת בתוכי ,מאוד. ח.

אודי תודה על ההבנה. ולמה כל כך קשה לי ,מפחיד לי ,לשחרר שליטה? גם אני מרגישה כך וגם המטפל אמר זאת. מתקשה להרדם לאחרונה,האם יש קשר? ח.

אני בטיפול פעם בשבוע.יכולה להתקשר במצבי חרום (לא חג או שבת).מקבלת את התרופות המתאימות ביותר... וכל זה לא מספיק. לא מספיק כי בחיי היום יום אין לי אף אחד להשען עליו או שיעזור לי לקום שנופלת... קשה מידי.

שלום אני בחורה נשואה מזה 6 חודשים. בעלי עצבני מאוד,דברים פשוטים ולא צפויים יכולים להרגיז אותו ובמיוחד כאשר מישהו מנסה להתווכח איתו אפילו בנימוס או בצורה מכובדת, הבעיה לא רק שהוא מתעצבן ולא נותן לי לשאול אותו על העבודה ודברים שקשורים לחיים שלנו אלא גם שהעצבנות שלו גורמת לו לצעוק כאילו שהוא נכנס להיסטריה והוא מתחיל לחבוט את פניו ואת כל מה שנמצא מסביב בבית, לא משנה אם זה היה ביום או בלילה ולא מזיז לו אם זה היה אחרי חצות וכולם שומעים את הצעקות שלו , אני בחודש חמישי להריוני ומפחדת להזיק להריון שלי ולעובר, והתופעה הזו לא קשורה לזוגיות שלנו אלא בכל מקום וזמן ועם כל אחד הוא יכול להתעצבן בצורה כזאת. אני מרגישה סכנה על חיי. הסבל שלי גדול מאוד, העצבנות שלו קטלנית ובלתי מתוארת, כל פעם אני מתמוטטת ובוכה ומרגישה כאב בכל גופי וחנק גדול, פשוט הרבה פעמים חשבתי שהחיים שלי צריכים להיפסק. אחרי כל מה שהוא עושה הוא חוזר ומבקש סליחה.מלטף ומנשק ורוצה שאני אחייך לו כל הזמן ולשכוח ממה שהוא עושה אבל אני מבפנים הרוסה לגמרי, מדוכאת בוכה כל הזמן, אין לי תקווה. הוא גורם לי הרס ןפחד ומשפיע עליי מכל הבחינות,ואחרי שהוא רואה שאני לא מחייכת ומדוכאת הוא חוזר לכעוס ולהתעצבן ולקלל. היום היחסים שלי עם האחרים הם לא נורמליים. מרגישה פחד, אי ביטחון, רגישות יתר, מרגישה שכל העולם שונא אותי, מרגישה אשמה כל הזמן, לא יכולה להתמודד בפני קששיים ובעיות , לא יכולה להתווכח ולגונן על עצמי בפני אנשים. נא לענות לי אני רוצה עזרה דחופה , איני יודעת מה לעשות במיוחד שאני ממגזר הערבי שלא נותן חשיבות לבריאות הנפש ושלום המשפחה ולכן לא יודעת אל מי לפנות לאיזה רופא, ורוצה איתור והבהרה למה שקורה אתי ועם בעלי. תודה לכם

לילאן יקרה בהמשך לפנייתך להלן תגובתי.ראשית מחמאותי על היוזמה והאומץ שהפגנת בכתיבת מכתבך. חשוב ביותר כי יווצר מצב בו יגיע בעלך להערכה רפואית כללית ובמידת הצורך פסיכיאטרית למרות שכפי שכתבת במגזר הערבי לא מתיחסים נכון לתחום בריאות הנפש. מאחר וישנם לי הרבה מטופלים מהמגזר הערבי התופעה מוכרת, חשוב רק לגרום לאדם להגיע ולנסות ואז להבין עד כמה זה עוזר. הבדיקה הראושנה שהייתי מציע לך להמליץ לבעלך היא בדיקת דם שיגרתית + b12 folic acid tsh t3 t4 באמצעות רופא המשפחה לאחר שהתרשם מאי השקט והתקפי הזעם שלו.לבעלך תוכלי להסביר כי לעיתים קרובות חסך באחד מהמרכיבים אותם ציינתי יכול בהחלט לגרום לחוסר איזון ביוכימי בגוף הגורם בין השאר לשינויים במצבי הרוח . מעבר לכך הינך מוזמנת להתקשר אלי טלפונית ואשמח לענות ולייעץ לך בהתאם מספר הנייד שלי הוא 0546670570

שלום אני נשואה, בת 37. בתי הבכורה בת 5, ויש לי תינוקת בת 10 ח'. מלחץ הגיל רציתי מייד להיכנס להריון כדי שאספיק ללדת לא בגיל מבוגר מדי. נכנסתי להריון כמתוכנן, כעת אני בסוף חודש שני. תמיד סבלתי בשליש הראשון להריון אך הפעם כיוון שיש תינוקת לטפל בה ואולי כי ההריונות רצופים ולאחר 7 חודשי הנקה, גופי נחלש מאוד. כעקרון יש תקוה שבעוד כחודש או פחות מצבי ישתפר פלאים אך כעת אין לי כח והבעיה היא העובדה שאני עובדת במשרה מלאה, ובנוסף בעלי אינו יכול לפזר את הילדות בבוקר או לאסוף אותן מהגן כך שאני עושה את כל אלה. בעלי כן עוזר לי בבית בתקופה זו. הבעיה היחידה היא שאין לי חשק לעבוד, כל השאיפות המקצועיות שלי התאדו ממש. אני אקדמאית בעלת שני תארים ולפתע אינני רוצה לעבוד. הדבר מדאיג אותי שכן משכורתי נחוצה לנו מאוד. העבודה אינה מראש מעיני ואינה מעניינת אותי כל כך על אף שהמשכורת טובה וכן שאר התנאים. אין לי עניין, אני גוררת את עצמי לעבודה, סובלת שם גם מנטלית וגם פיזית,. אין לי בעיה גופנית, עברתי בדיקות דם, הכל בסדר ואני נוטלת ויטמינים להריון. המשאלה היחידה שלי כרגע היא להישאר בבית. מה אני יכולה לעשות בעניין? תודה מראש וחג שמח.

אני סובלת מדיכאון כמה שנים מטופלת למיקטל 1 ווולבוטרין . בזמן האחרון אני מרגישה מיום ליום יותר גרוע מבכינה קוגנקטיבית . דיבור לא שוטף דיבוור לא ברור כתיבה לא מובנת כאשר אני לבקש משהו . לעיתים מתבלבלת במילים אחרות . בנוסף לזה מברו לי שאני מתנהגתו שאני גורמת לסביבה מסביבי שלא יאהבו אותי. גורמת להם שלא יתיחסו אליי גורמת דחיה כי מדברת בטון חזק ואגריסיבי תוקפני או מפקדת . והזיכרון שלי שישו ושימחו הטווח הקצר .דרך אגב יש מצב להחזיר את הזיכרון הטווח הקצרפתח בחלון חדש הדפסת ההודעה הוספת תגובה

שלום אודי, יש לי מספר שאלות שאשמח עם תוכל להביע את דעתך. אני אתן קצת רקע. אני בת 25 , אחרי תואר, אני בטיפול כבר יותר משנה. ניראה שהטיפול עוזר לי- אני מחכה לבוא כל שבוע אבל אני לא מצליחה להגדיר במה הוא עוזר לי. דבר 2 טיפול הוא לא לנצח וכרגע אני מרגישה וגם האמת לכל האורך שתמיד אתה צריך את זה כי תמיד קורים דברים ותמיד יש מה להעלות. זה לגבי הטיפול. לגבי המקצוע וזוגיות ו\בכלל לקחית החלטות. אני בשנה של חיפוש אחר משהוא מקצועי שיעשה לי טוב ויגרום לי להרגיש טוב עם עצמי , השאלה מה עושים כשהמציאות לא מאפשרת זאת, אני מבחינה מקצועית מרגישה שאני לא טובה בכלום ושאני לא שווה וזה די מתסכל להסתובב עם הרגשה כזאת וגם זה משפיע על הזוגיות כי אני פוגשת אנשים וצריכה להוכיח שאני "שווה" כשאני בעצמי לא חושבת כך. ומרגישה גם שמודדים אותי לפי - מה שאני עושה/עובדת. תודה על ההקשבה הווירטואלית שירה

אודי שלום, נזכרתי במטרה להשנה "חופשיה להזדקק" וזה בדיוק מה שעשיתי גם בטיפול וגם בפורם...אבל אולי לא בדיוק חופשיה כי אני נזקקת יותר מדיי...נמאס וקשה להרגיש בכאוס..והיא איננה..מזל שנגמרים החגים...לא מסוגלת יותר לבד..צריכה שתחזור...היא אמרה לי שאוכל לכתוב לה במייל אבל החלטתי לתת לה חופש ממני..ואז אני כותבת לך..כאילו מצאתי תחליף לתלות...מקווה שלא אזדקק ואם כן שארגיש חופשיה לכתוב כאן..כי מצאתי איזושהי נחמה בפורם...אז תודה...וגם למי שענה לי...כל כך מחכה שתחזור..וטוב לדעת שאני לא לבד...נמצאת בחיפוש תמידי אחר עצמי..מקווה שאמצא את הדרך הנכונה עבורי...ושאדע סוף סוף מי היא "אני האמיתית"...ולא להרגיש תחושות שהן לא שלי... מיכ (מרגישה שמשהו קטוע אצלי...אבל לא רוצה למסור יותר מדיי פרטים)

האם אתה עוד כאן? כלם נעלמים בסופו של דבר,הבטחת לחזור וכבר שישי...שוב לבד...חבל..אכאב לבד...והיא לא כאן...ואולי באמת הגיע הזמן להפסיק... מיכ

הי מיכל נורא רציתי לכתוב. ולא נמצאו לי המילים. וגם עכשיו לא. רק רוצה להושיט לך יד שלא תהיי כל כך לבד... ח.

שלום אני מתביישת שאני ככ ה ואין לי מושג למה אני ככה אבל אני אובססיבית למטפלת כל הזמן חושבת עליה מחפשת כל הזמן מידע עליה באינטרנט ולצערי עם עידן האינטרנט אני מגיעה למידע יותר מידי אישי שרק הורס לי לגלות עליה דברים אני החלטתי להפסיק את הטיפול כי הבנתי שזה לא נורמאלי להיו ת אובססיבית ככה למשהו אני מרגישה שאני מחקה אותה וכל פיסת מידע שאני מגלה, אני מאמצת לעצמי אותן התנהגויות סוג מוסיקה שהיא שומעת לדוגמא ומה שהכי מוזר שממש רע לי אני חופרת בפייס בוק שלה וזה מרגיע אותי למה זה קורה לי??? על איזה חסך זה עונה ?? למה זה מרגיע אותי? למה אני אובססיבית?? אני רוצה להשתחרר ולשכוח אותה, יש לך רעיון מה יכול לעזור לי? הפסקתי את הטיפול כי הבנתי שבמקום לעזור לעצמי אני עסוקה בניסיון להרשים אותה ולא מספרת לה שהפכתי לאובסיסיבית כלפיה. כמו התאהבות כזו ואני רק הופכת ליותר אובסיסיבית ולכן אני מעדיפה להפסיק וזה גם קשה כי אני נקשרתי אליה כבר כמעט חודש אני לא בטיפול אבל אני חושבת עליה כל שנייה למה אני כזאת דפוקה?.? איזה צורך ההתנהגות המפגרת שלי משרתת?? חייבת דחוף עזרה להיגמל מהטיפול ולנסות להסתדר לבד

שלום, כתבתי לך בנוגע למערכת יחסים, ההורים שלי עדיין משפיעים עלי ועל חיי הזוגיות שלי, הייתה לי שיחה עם אמא שלי בנוגע למעבר למקום מרוחק ממנה יותר ממה שעכשיו, שיהיה קרוב ללימודים. לשיחה הצטרף אבא שלי וחבר שלי, משיחה שלי ושל אמא זה הפך לשיחה של אמא שלי ושל חבר שלי, השיחה הגיעה למקומות לא טובים, נאמרו דברים שממש לא היו במקום..אמא שלי אמרה דברים מאוד לא יפים וחבר שלי הזדעזע מכך והרים את הקול ואמר דברים גם לא מקובלים. ההתמודדות שלי מאוד קשה, אני לא יודעת מה אני רוצה, יצא לי לדבר עם ההורים שלי לבד, ובשיחה היו דברים נוקשים, אמא בעיקר לא מקבלת,לא אהבה את זה שחבר שלי מדבר ככה אליה אבל מצד שני היא גם עברה את כל הגבולות, היא חושבת שאם אני לא לידה- היא אומרת שאני נובלת, ושאני כבר לא אותה אחת, הם לא היו רוצים שאני והחבר נשאר ביחד. או שבכלל נחשוב על חתונה, וזה מאוד קשה לי אני והחבר מתכננים את החיים קדימה, וכואב לי שההורים שלי ככה, אני רבה עם אמא שלי המון וכבר אין לי חיוך על הפנים. כל הריבים האלה פשוט נכנסו בי שאני קמה בבוקר עם חבר שלי ואני כל כך מבואסת כאילו אין לי כח כבר לכלום, אני נזכרת בדברים שהם אמרו, שכל כך קשים לי ומשפיעים עליי מאוד. אני וחבר שלי כבר 3 שנים ביחד, גרים ביחד שנה וקצת, המעבר לגור איתו גם לא היה פשוט, השאלה שלי מה אני יכולה לעשות? אני רוצה להיות קרובה להורים שלי ומצב שאני הם משתלטים עלי, על החלטות שלי ועל כל חיי, ומצב שאני חבר שלי שהוריו גרים מאוד רחוק מעוניין שנגור באמצע הדרך, אני מקבלת את זה, אבל עדיין קשה לי, איך אוכל להתמודד עם אמא שלי בנוגע לדברים? היא אומרת שאם אגור רחוק ממנה היא לא תתמוך בי ואפילו לא תבוא, אני מכירה אותה.. יתכן שהיא באמת לא תבוא וחבל לי שהדברים ככה ואני מרגישה שאני מוותרת על הרבה בשביל הקשר הזה, ומצב שאני גם חבר שלי מוותר.. איך אוכל להרגע ולדעת שהקשר שאני בו היום הוא הנכון לי, לראות את מה שאני רוצה לשם שינוי מבלי לחשוב על אף אחד מהמשפחות.. מצטערת על כל המלל, מקווה לשמוע ממך. תודה רבה

שלום דר' בונשטיין, רציתי להתייעץ איתך בקשר לידיד טוב מאוד שלי. הוא בארה"ב כבר 5 שנים ויש לו מערכת יחסים עם בחורה גויה ושחורה כבר חצי שנה אנחנו בקשר יום יומי במיילים והוא כל הזמן עדכן אותי להתהדקות הקשר ועד כמה הוא מאושר אך תמיד הוא אומר לי ששניהם "חיים את הרגע" כאשר נשאלת השאלה האם יהיה עתיד משותף לקשר הזה בתחילת החודש הוריו גילו על הקשר ואימו התקשרה אליי בבכי (מכיוון שאני חברה טובה שלו כבר 15 שנה ואנו בקשר תמידי) וביקשה ממני להניע אותו מהקשר הזה, הם (הבן וההורים) רבו בטלפון ובן כבר לא רוצה לדבר עם הוריו מאז. שאלתי אותו אם אתם "חיים את הרגע" אז למה להתנתק מההורים? אימו דואגת להתקשר אליי פעם-פעמיים בשבוע לוודא שאני לוקחת את הצד שלהם ומניע אותו מהקשר הזה. לדבריה היא הייתה מקבלת את הבחורה אם היא הייתה לבנה וגויה אך לא שחורה וזה די נוגד את הדעות שלי לגבי הצבע עור כי אני מבינה את הלאום אך צבע? אם היא הייתה בחורה מהעדה האתיופית, יהודיה כשרה? ושוב חוזרים הטלפונים מלאי הבכי שאני צריכה לשכנע את בנה לעזוב את הבחורה. אך ידידי הטוב הוא מאושר, הוא אומר לי שלראשונה בחייו הוא מאושר בזכותה. כל השנים האלה שהוא היה בארץ הייתי בת בית בבית הוריו עד שהוא עבר לשכור דירה עם חברה לשעבר ואני גם מאז התחתנתי וכך נפרדו דרכיי עם הוריו אך לא עם הידיד. אני לא רוצה להסתכסך איתם כי מצד אחד כאמא אני יכולה בהחלט להבין את הכאב שלה שבנה מעבר לים והיא לא יכולה לעשות דבר. האם להתאמת עם אימו ולעמוד לצידו? אינני יכולה כאשר היא מתקשרת אליי ובוכה כל הזמן!!!!! מצד שני אני לא יכולה לסנן את השיחות שלה כי לדבריה אני האדם הכי קרוב אליו והייתי בת בית אצלם ולכן נוח לה לדבר איתי על הנושא. מהרגע שהוריו גילו על המערכת היחסים הזו (מכר משותף בארה"ב סיפר להם) הם התקשרו אליי מיוזמתם והכניסו אותי לנושא בכוח ודרשו ממני לקחת את הצד שלהם בטענה כי אביו לקח נורא קשה והוא חולה. כולי תיקווה כי תוכל לעזור לי בזה כי אני ממש מבולבלת. תודה וחג שמח

אודי, בבקשה, אל תלך עכשיו גם אתה לאיבוד, מספיק שכל הימים מתבלבלים,מתחילים באמצע השבוע, מסתיימים בתחילה,סוף,???..הכל בלגן.... ואולי גם לך בלגן עם הימים ???? סוף סוף אתמול היה יום שנפגשנו , הרגשתי פתאום שהחוטים שבאויר פחות באויר,הרגיש לי פתאום איזה ניצוץ של תקווה. ..אודי, בבקשה, אל תיעלם לך כך ,סתם ,פתאום.. ..הפורום צריך אותך ,מאוד. :((

מותר להיות כאן על ידך ? לחכות איתך בשקט עד שאודי יבוא ? (אודי, הכל בסדר?).. מחבקת אותך.

תודה לך, בכלל משמח לראות אותך שוב. גם שיר ומיקה שוב פה.. תודה.חיבוק גם לך.

אתה עונה לי בציניות ? משהו הכאיס אותך בהודעתי ? הרגשת שאני מנדנדת לך על שלא היית ? לכן ענית לי בלעג/ציניות "לא הולך.כאן כל הזמן"..??? לא מבינה כבר כלום.. :((

זהו.. זה נגמר.. אני חושבת שאפשר לאמר.. חודשים שכלום לא הולך בינינו.. שיטת עבודה אחת דפוקה שהרסה את כל מה שהיה בינינו.. שנים של קשר שנגמר.. שונאת את המיומנויות, שונאת את מה שזה עשה לה, לי, לטיפול. לא יודעת איך אחזיק מעמד. הכאב גדול מאוד. שונאת את עצמי על שנתתי לה להתקרב אלי, להיכנס לגעת בי ובבפנוכו שלי. שונאת את עצמי שאפשרתי לה להיות איתי ובשבילי במשך שנים. שונאת אותי כל כך שלא הצלחתי להכניע את עצמי ולקבל את מיומנויות האלה. שונאת אותי כל כך. מפלצת הייתי ומפלצת נשארתי. כל כך כואב בבפנוכו. אם היתה תקופה שהצלחתי להפסיק עם פ"ע, הרי שכאילו כלום לא היה ולא השתנה, להיפך, הפ"ע עכשיו הרבה יותר קיימת, עוצמתית, שלי ואיתי. כשאמרתי לה שאף אחד לא יכול לעזור להפרעת אישיות גבולית כמוני, הייתי צריכה לזכור בתוכי שלמרות שהיא רוצה, זה בלתי אפשרי. אז אולי הכאב היה קצת פחות. קצת פחות. קצת. פחות. אולי. כל מה שאני רוצה זה לגמור את עצמי. רוצה למות. צריכה למות. צריכה להיעלם מהעולם הזה וכל מה שיש ואין בו. אני כל כך צריכה למות. הגוף אומר את זה, הלב אומר את זה, הנפש אומרת ומרגישה את זה. אני צריכה למות.

קוראת את מה שאת כותבת ושמה לב שמנגבת דמעות שכל כך הרבה זמן נשארו בפנים. לא יודעת במה כל כך מזדהה איתך , אולי זו השנאה העצמית ? הרצון לפגיעה עצמית שתמיד נמצא .לפעמים מלחש, לפעמים צווח בקול אדיר שמחריש את האוזניים ומעוור את הראיה, ןלפעמים אף... היאוש השחור ,הענק הזה, העמוק כל כך, שאתה מסתכל רואה ומבין שאין סיכוי, ואולי מלכתחילה לא היה סיכוי,שמה שהיה הוא שיהיה. שיר, מרגישה כאילו נתת ביטוי למה שאני מרגישה. אני יודעת שזה לא מנחם...מצטערת, אין לי דברי ניחומים.. רק רוצה לומר לך שמאוד מזדהה עם מילותיך.

הייאוש.. לפעמים נדמה שהכל מתחיל ונגמר בו.. שהכל מסתכם בו עצמו.. הוא זה שיכול לעמוד מול כל דבר.. ולגמור.. אומרים שהדבר הכי קשה והכי נורא זה יאוש, כי כל עוד הוא איננו- ניתן עוד לעשות, לקוות.. כשהוא מגיע- כבר לא נותר כלום מלבדו. איתך בכאב..

היי שיר. קוראת אותך לאחרונה (אחרי פרק זמן שלא היית כאן והרגשתי בחסרונך..) בכל אופן כואבת איתך ורוצה להציע משהו שזוכרת שיש לך התנגדות אליו ומאד מזדהה איתה כי גם לי הייתה ועדיין.. אבל התחלתי לאחרונה טיפול תרופתי שקצת עוזר להרגיש פחות את הכאב הנורא הזה.. עדיין עם התנגדויות וגם לא תמיד קל עד שמוצאים את התרופה הנכונה לך אבל תמיד אפשר לחזור לנקודת ההתחלה אבל אפשר גם לקחת את הסיכון ואולי להרויח .. קצת פחות סבל?? זו רק הצעה ואם לא הייתי מנסה בעצמי לא הייתי מציעה אבל באמת חושבת עלייך ורוצה לעזור לך כי כל כך יודעת על מה את מדברת. למות תמיד אפשר וזה גם ממילא יקרה וחבל להיות חיה-מתה = כמו שאני הרגשתי הרבה זמן עד שהשתכנעתי לנסות. ולא מתחרטת. כי לא היו לי חיים קודם. בבקשה שיר!? את ממש לא צריכה למות. תקלי על עצמך. את אדם יקר , רגיש ואיכותי. ויחד עם הפסיכולוגית זה יכול להיות שילוב מנצח. שולחת לך חיבוק ובליבי אני איתך.(מיקה)

מיקה יקרה קודם כל הכי חשוב לי להגיד, מאוד מאוד מעריכה אותך על שניסית והתחלת משהו חדש, משהו שאני יודעת שהיה קשה להחליט לעשות את הצעד לקראתו. זוכרת שהנושא עלה לא פעם, שדברנו עליו.. איך עשית את זה מיקה? איך הצלחת לשים בצד את כל ההתנגדויות ולהתחיל במשהו שהוא באמת הרגיש בכלל לא פשוט? ו.. את יודעת מיקה, לא חשבתי בכלל שמישהו שם לב שלא ממש הייתי כאן תקופה.. זה לא מובן בשבילי ש.. אז תודה.. באמת..

היא התקשרה עכשיו. זה עשה לי בלגאן יותר ממה שאני מסוגלת להתמודד איתו. אומר שמבחינתה היא רוצה להמשיך ושהיא תחכה לי מחר בפגישה שהיתה אמורה להיות. היא חושבת שזה זמן כן להיות בטיפול ולא לעזוב. ואני שומעת אותה ולא מבינה ולא מצליחה ממש להגיב. כאילו אכפת לה ממני, אבל אם אכפת לה למה היא מתעקשת על משהו שעושה לנו רע כבר חודשים. היא אמרה שאני כבר חודשים במקום מאוד רע. אז היא כן יודעת וכן מרגישה. אמרתי לה שנתתי לה שקט ממני, לא לשמוע ולא לראות אותי. נתתי לה את המרחק ממני. בשביל מה היא התקשרה. רק נהיה לי בלגאן בתוכי. לא מצליחה לעשות סדר במחשבות. הכל היה מתוכנן בתוכי. יום שלם אני רק חושבת איך אני מתמודדת ואיך אני הולכת מכאן. הולכת. הכל היה כל כך מתוכנן. והיא עשתה לי בלגאן. לא יודעת מה לעשות מחר. אם אלך ארגיש הכי פתטית בעולם. אם לא אלך ברור לי שזה היה סוף אמיתי. שלי. אני באיבוד אודי. מניחה שבכלל לא מובנת, לא מצליחה הסביר. סליחה על הכל. סליחה

זה העניין אודי, שאני באמת נחושה ומבוצרת בעמדה שלי.. אבל גם היא. אני לא אומרת שסוג הטיפול הזה לא טוב, אני גם לא אומרת שהוא לא עובד.. אני מודעת לכך שהוא יכול לעזור להפרע אישיות גכולית.. אבל אודי.. אני לא רוצה אותו, אני ממש מתנגדת לו.. אני מרגישה שהוא לקח ממני אותה ואת הטיפול שהיה לי.. אני מרגישה שהוא הרס לי את כל מה שהיה לי.. (והיא יודעת הכל כי דברנו על זה) ועם התנגדות כזאת, כמו שיש בתוכי, איך היא חושבת שהוא בכלל יוכל לעזור לי? כי במצב כזה אין סיכוי שמשהו יעזור לי. הכל רק הולך ונהיה גרוע יותר. חוץ מזה, שצריך להודות באמת.. שיש הפרעות כמוני, דפוקות, שאף אחד, אבל אף אחד לא יכול לעזור לה. וכל החיים אני אשאר גבולית כזאת. אני מרגישה שאין יותר מה לעשות מלבד זה שארים ידיים ואתן לה להעביר את השעה הזאת איך שהיא רוצה. שתדבר. שתסביר. שתלמד. שתעשה מה שהיא רוצה. אני גם ככה לא מצליחה לקלוט שום דבר. שתדבר לעצמה. לפחות יהיה לנו שקט בפגישה במקום מריבות וכעסים. גם ככה אף פעם אף אחד לא עושה מה שאני רוצה, וגם לאף אחד בכלל לא אכפת מה אני רוצה. ומה אני מרגישה. היא מדברת על זה שאנשים לא תיקפו בילדות שלי, היא עושה בדיוק את מה שהם עושים, רק יותר גרוע.. כי הם לא ידעו מה הם עושים, והיא יודעת שהיא בוחרת לא לתקף (לפחות היא יכלה להגיד לי את זה באופן ישיר). שהכל יימשך ככה עד שהכל ייגמר. וכשאין כח ורצון ויכולת ומסוגלות, בסוף הכל נגמר. אני תמיד אהיה בעד הסוף, ככה יהיה הרבה יותר שקט. לכולם. :(

שלום לכולם, במסגרת לימודי אני כותבת עבודה בנושא החשיפה העצמית של המטפל בטיפול. הנושא מעניין אותי מאד מתוך ניסיוני האישי כמטופלת, אבל אני חוששת שזהו נושא שחוק מידי. אשמח לקבל כיווני חשיבה אפשריים בנושא זה, גם מתוך הניסיון של המטופלים בפורום. ייתכן שמתוך השיתוף האישי אוכל להגיע לכיוון ייחודי שלא חשבתי עליו. תודה!

שלום רב אני בן 34,נשוי ועומד להיות אבא טרי עוד כמה חודשים.מזה 7 שנים אני סובל מהתקפי חרדה ברמות משתנות,יש תקופות יותר טובות ותקופות פחות טובות.בשנים האחרונות אני לוקח ציפרלקס ולאחרונה בשל הרצון להתאזן לקראת הלידה הקרובה,העליתי את המינון ל 20 מ"ג- בינתיים אין שינוי ואף יש הרגשת נסיגה .בעבר הייתי בטפול CBT שלא כ"כ עזר לי,זה התחיל כ CBT אך גלש להיות טיפול דינמי רגיל. היום אני מרגיש שאין לי מספיק כלים להתמודד עם החרדה ושרק בכוח המחשבה קשה לי למנוע התקפים.האם אתה ממליץ על טיפול ביו-פידבק? כמה זמן בד"כ נמשך טיפול כזה? האם תוכל להמליץ לי על מטפלים באיזור חיפה? תודה וחג שמח

שלום רב לך ניב בהמשך לשאלתך להלן תגובתי שנשלחת בפעם השניה ( כנראה פספוס שלי בפעם הראשונה) ראשית התרופה שאתה מקבל ידוע כאחת התרופות המתאימות לבעייתך, העניין הוא שבמידה והיא אכן תשפיע זה יהיה לאחר 3-4 שבועות. טיפול קוגניטיבי התנהגותי עוזר בשינוי דפוסי חשיבה והתנהגות אל רציונלים אולם שילוב של שיטת הביופידבק עם טיפול קוגניטיבי התנהגותי הוכח כאפקטיבי ביותר בתהליך הטיפולי ותוצאותיו. מדובר בסוג של רפואה אקטיבית ללא תלות בתרופות, יהיה עליך לתרגל את מה שתלמד באופן עצמאי. שיטת הביופידבק צתאפשר לך לראות כיצד אתה לומד לשלוט בצורה רצונית באותן תופעות פיזיולוגיות ופסיכולוגיות בעת התקפי החרדה. אשמח לעזור וליעץ לך בהמשך גם באמצעות הנייד 0546670570 תודה על פנייתך בברכה חמה ד"ר יגאל גליקסמן

תודה על תשובתך,תיקון קטן-כפי שציינתי את התרופות אני נוטל כבר כמה שנים,לאחרונה(כבר עבר חודש) רק העליתי את המינון מ 10 מ"ג ל 20 מ"ג, וכפי שציינתי ללא הטבה ולכן כעת אני חושב לשלב גם את טיפול הביו-פידבק.

שלום רב לך בהמשך לבקשתך אשמח לתת יותר פרטים גם באמצעות הנייד שלי 0546670570 תודה על פנייתך בברכה חמה ד"ר יגאל גליקסמן

לא יכולה יותר זהו מצטערת לא אשמה

מה יעזור לך ? רק תגידי... ליאורי

ליאורי מותק. אני באמת מרגישה את הרצון והאיכפתיות שלך. קראתי גם את תגובתך החמה בעץ למטה.גם את תגובתה של דבורה. לא הגבתי בגלל שהפכתי קצת לזומבי. לא הצלחתי לכתוב מילה. אולי קוראים לזה דכאון קל /כבד ? ואולי זו רק תגובה נורמלית למציאות בלתי נורמלית שאני חווה כעת ? הימים שהפסקתי להבין בהם ?(יום ראשון,שני, שבת,רביעי,שבת שלישי,שבת ) אין סדר, הכל כאוס אחד גדול ,. גם ימי הפגישה איתה התבלבלו לחלוטין,היא גם יצאה לחופש, וגם כבר חזרה-נפגשנו היום והיא נראתה לי אשה זרה מהתור בסופר... גם החדר שלה נראה לי פתאום זר ומוזר, לא הבנתי בכלל מה אני עושה אצלה..ואז היא ביקשה שאספר לה על מה שעברתי בימים הללו (מי בכלל זוכר משהו בכאוס הזה, במסה שהצטברה.) הסתכלתי דרך החלון וראיתי את עלי הגפן שצומחים בחוץ,שנובלים והתחלתי לבחוק... בחקתי ובחקתי ולא הצלחתי לעצור...לבסוף הצלחתי לומר לה שהבחוק הוא כנראה תערובת של קצת כאב ואכזבה וגם שמחה על כך שלמרות שאני מרגישה שהיא לא קולטת בכלל מה עברתי,העלים ואני כל כך מחוברים והם מצליחים לשקף בחוץ דרך הנבילה שלהם את מה שאני מרגישה בפנים... לא יודעת אם אני מובנת לך/ לעצמי /למישהו????? מה שרוצה לומר לך זה תודה גדולה על האיכפתיות והרגישות שלך זה נוגע עמוק גם אם לא מצליחה תמיד להגיב.. ..אולי אני מתחילה להרגיש טוב יותר ? מחבקת אותך חיבוק רך ועוטף..... אודי, בעץ שפתחתי למטה הגבתי להודעתך "אחרי החגים"(נדמה לי שזו היתה הכותרת שבחרת) אם אתה רוצה ,אשמח לתגובה לתגובה.

חיבוק יכול להועיל? אם כן אני שולחת לך עכשיו שניים. לתת לך כתף לניח עליה את הראש? משהו אחר? ברור שאת יכולה. את יכולה, ואת חכאן, ואת לא לבד. רק תגידי איך לעזור, ונעזור.

כשאמא שלי מתה חשבתי לי שהמוות הוא מאד לא הירואי: הוא כל כך פשוט, יום יומי, קורה בתוך החיים, במיטה, עד שגם אני עצמי רציתי להצטרף לאמא וללכת אליו - לפחות כך אדע מה היא מרגישה... ארבעה וחצי חדשים אחרי, הארוחות המשפחתיות נגועות בכאב, בחלל; תחושת החוסר שלה מגרדת את תחתית הלב. אנחנו אמנם בייחד, אבל ההתפוררות שלטת בכל. סבא שלי (אבא שלה) דועך ודועך מזה מספר שנים; הוא יושב לצדי כשאני מסיעה אותו לבית ההורים (עכשיו, בית אבא) וכל תנועותיו אומרות רפיון וחוסר כח. הוא לא זוכר שאמא מתה. הוא בדרך לקפוא- להיעלם בבועה של עצמו- ואני מגניבה מבט לעברו מדי כמה רגעים רק בשביל לבדוק שהוא לא מת כבר. העליבות הזו... עם סבתא דווקא אפשר לקשור שיחה באוטו - לפני הטררם של המשפוחה והאחיינים וארוחת החג. היא תמיד נראתה כל כך חזקה ובטוחה בעצמה - תמיד היתה בצד הנכון של הקרוסלה, בצד של אלה שיש להם; בשפה שלה זה: יש לי יופי, יש לי כסף, יש לי נסיעות לחו"ל, יש לי פרוות, וכן- יש לי גם את סבא. למרות השפה שלה, ולמרות שהשפה שלה (של הקריטריונים החיצוניים) העמידה אותי תמיד במקום של מי שאין לה, אני אוהבת אותה. אני שואלת אותה: "סבתא, למי את קשורה? מי משמעותי בחייך?". שלא כדרכה היא נענית: "אני חושבת שסבא - היא אומרת - סה"כ התחתנתי אתו בגיל 18, וההורים שלי - נו טוב, ההורים שלי זה מזמן, והם היו כל הזמן עם אחותי שהיתה חולה ואל אחי הם התייחסו כמו למלך, ואילו אליי...". אני כבר יודעת את זה, ובכל זאת נחמץ בי הלב לנוכח מילותיה, בעיקר בגלל שהדברים מסופרים, כתמיד, בקור רוח. "וסבתא - אני שואלת - מה עם הילדים?". הו, הילדים. "למי מהם את קשורה במיוחד? מי מהם עורר בך רגשות? עם מי הזדהית כשהוא בכה או נעלב או צחק?". סבתא לא יודעת לענות לי. היא אומרת שלא הזדהתה ולא נקשרה באופן מיוחד. כן, היא אוהבת אותם, הם הרי הילדים שלה, אבל לא- אני מבינה מדבריה - זה לא זה. סבתא לא אהבה את אמא. לא מספיק לפחות. אני יודעת זאת משחר ילדותי. אני נשמתי את זה וכאבתי את זה, אף שזה לא דובר. היא לא יכלה להרשות לעצמה לגעת ברגישות המופלגת של אמא שלי. עכשיו, כשאני שואלת אותה על הילדים, היא מוכנה לחשוב קצת, להתבונן על הדברים ולנסח. דמעות עולות בעיניה כשהיא אומרת: "אני לא יודעת למה זה ככה, אולי הייתי אגואיסטית...". אני נשנקת: לא חושבת שהיא היתה אגואיסטית, אבל יש לי ביד את ההכרה שלה בכך שלא אהבה, ויש לי ביד את הכאב ואת החרטה. רק עכשיו זה הגיע, ועם זה היא תלך לעולמה, מבלי שתוכל לתקן. העליבות הזו... אמא - שהמוות פשוט בא וחבט בה יום אחד - לא מתה מתוך עליבות. היא עשתה כברת דרך בחייה, ולמדה - למרות הכל - להיות אהובה (על ידינו) ולחיות עם עצמה בשלום. אוהבת היא תמיד היתה. היא לא היתה צריכה ללמוד. ואהבתה נפלאתה לי. המוות שלה לא היה הירואי - בכלל לא. אבל אני חושבת שהחיים קצת כן...

העליבות הזו פשוט מקסימה, היכולת שלך לדבר עם סבתא ולגרום לסבתא להביט אחורה ולהביט על עצמה ולהודות שזה לא זה, להעלות דמעות בעיניה...ואחרי הכל את מקבלת את סבתא כמו שהיא. ואמא שלך האוהבת למרות שלא קבלה אהבה, אני חושבת כמוך שזה מאוד הירואי, היא בוודאי הייתה אדם בעל כוחות נפלאים ולכן יכלה להפוך את ההעברה הבין דורית השלילית לחיובית. זה מאוד מרגש יפה ואופטימי למרות העצב ו"העליבות". תודה לך.

ליבי, מצטערת על התערבותי, במה שהפנית אולי רק לאודי. קראתי את ההודעה שלך, ודמעות עמדו בעיניי. המילים שכתבת נגעו כל-כך לליבי (אולי משם מקור השם שלך? ) אני סבורה שאמך, עליה השלום, הלכה בהיותה גאה על האהבה העצומה שהיא נטעה בתוכך, על היכולת הכנה והאמיתית להתבונן במעמקי הנפש, להבין, לאהוב וגם.. גם למחול. נדמה לי שגם אם אמך, הלכה מן העולם הזה ללא אפשרולת לתיקון מצד אמה, הרי שהיא תיקנה בעצמה לעצמה. וזוהי המורשת שהיא השאירה לך, בתה המיוחדת, ליבי. היא מצאה בעצמה תעצומות נפש לאהוב אותך באמת אנושית ונוגעת, ללא עליבות אלא באומץ וכנות ופשטות של אמא . יש לי כל-כך הרבה לומר, אבל אנחנו לא מכירות ואני מרגישה קצת חצופה להתערב כך בדברייך. רק רציתי להגיד שאת נוגעת ללב, שאין בך שמץ עליבות אלא פריחה עוצרת נשימה. אשרי האם, שילדה ליבי כזאת. הלוואי שתמצאי את הכוחות שהיו לה, לאמך לתקן לעצמך את תחושתייך. אמך הלכה כשהייתה מסוגלת לאהוב. תאהבי אותה גם את על מה שהיה לה ועל מה שלא. ואת תקני עבורה. ליבי איתך, ליבי. ליאור

שלום, רציתי בבקשה לדעת אילו הפרעות פסיכיאטריות עלולות לגרום לאדם שלא יהיה מסוגל בכלל לחוש אמפתיה (אלא רק להעמיד פנים) , חוץ מהפרעת אישיות נרקיסיסטית או אנטיסוציאלית. תודה וחג שמח.

שלום רב..... התחלתי טיפול אצל פסיכולוג במרפאה ציבורית, לפני גיל 18, ההורים דחפו אותי לשם. אני נמצא אצלו קרוב ל-5 שנים פחות או יותר=בערך. אני חושב שהוא לא יודע את החוקים והאתיקה, ואני פוחד מזה, ולא מרגיש בטוח אצלו, או שהוא לא פועל לפיהם.שאלתי בפורמים, אבל אין תשובה חד משמעית, וכל מי שעונה לי אומר אחרת...חוץ מזה, קראתי והקדשתי המון זמן לקריאה ולקרוא את האתיקה, אבל אין תשובות לשאלותיי ובעיותיי, פניתי ללשכת הפסיכולוגים(משרד הבריאות) וועדת האתיקה, אך כבר המון זמן אין תשובה ממהם. אני כרגע בן 19,לפני צבא, עדיין מטופל אצלו.....עוד מעט מתגייס. הוא לא הביא לי טפסים(דפים=אישורים) ודפים לחתום לו....זאת רק בעיה אחת, אני אמור לחתום לו.... בנוסף העליתי בטיפול הרבה שאלות לגבי השלכות הטיפול..... לגבי הצבא, נהיגה, רישיון נהיגה, לימודים, עבודה וכול העתיד והקריירה..... הוא אמר לי שאם הצבא פונה אליו מיוזמתו, יש לו מחוייבות(חובה לתת דיווח) חוות דעת כזאת.... אני לא מהווה סכנה לאף אחד, לא חתמתי על כלום, זה בניגוד לרצוני. הוא חגג לי יום הולדת לא מזמן, בהפתעה, ובנוסף הביא לי מתנה. שאלתי היא, האם מותר לו להביא לי מתנה? מה התשובות לכול מה שכתבתי?ומה מבחינת אתיקה וחוק? תודה רבה וחג שמח לך.......

עכשיו אני רואה שכבר כתבת ופספסתי...שוב לבד..אבל מה חדש?

אודי שלום, הקשר של הורי הוא במריבות תמיד, חצי שנה שאני מדברת רק על אמא שטלתנית וכך שהיא לא יכלה להכיל אותי ואם הייתי עצובה אז היא לא התייחסה לזה בדאגה, הקשר שלי עם אבי היה כזה שלא פניתי אליו בצרה כי רציתי להגן עליו לא רציתי להכביד עוד...ורק עכשיו אמרתי זאת בטיפול, מדוע חיכיתי?לא יודעת אבל פתאום המטפלת שלי אמרה שהיתה לי "הזדהות השלכתית" למה הכוונה? אני דומה לאבי בתכונות אז מה אין לי זהות עצמית?הבדידות שלי היא בעצם שלו?הדיכאון שלי הוא שלו?מה פתאום? וחוץ מזה אבא שלי הוא זה שתמיד טיפל בי ורחץ אותי עד גיל 8-9 והמטפלת אמרה לי שזה גיל מאוחר אז מה זה אומר? חוץ מזה אני לא מבינה מה הקשר שלי מפחד נטישה או פחד מקרבה האם יש קשר?פוחדת תמיד שאם אתקרב יותר מדיי אני עלולה להזיק או לפגוע, ואני לא מבינה איך כל זה קשור לקשר שלי עם אבא? פתאום היא רוצה שאספר על הקשר שלי איתו והיא כבר לא פה ואין עם מי לדבר..וכל הזמן רע לי,,נשארתי ללא מענה לשאלות רבות וקשה לי לענות בעצמי...כל הזמן אני מחפשת הגדרות לבעיה שלי והיא החליטה שאין צורך בהגדרה ולא מוכנה לתת לי אבחנה..למה פסיכולוג לא מוכן לתת אבחנה? אולי ככה אני אדע למה אני כזאת דפוקה אולי תהיה סיבה..רע לי כל כך....והיא נסעה....

מיכ/מיכל לא יודעת איך לומר את זה, גם אני (הייתי) קצת כמוך בתחילת "המסע", וזה וואחד מסע ומשא, מאוד קשה, ומאוד מציף, קשה להכיל, וקשה להכיל את עצמי בין היתר כי האדם הקרוב לנו ביותר, אנחנו בעצמנו, או אני לעצמי הוא חידה לא ברורה סתומה כאוטית. אפילו הזכרונות מקוטעים, מחוקים, קיימים ולא קיימים. אני לא יודעת מה קרה אצלכם, זה כמו שטולסטוי כתב "כל משפחה אומללה, אומללה לפי דרכה", אבל התחושת שלך מוכרות לזרא ממש

היי מיכ/מיכל כתבתי והכל נמחק ואני כותבת לך שוב, קצת קשה לי לנסח את זה מחדש. גם אני (הייתי) כמוך בתחילת "ה" "מסע", וזה וואחד מסע וגם משא כבד, קשה להכיל , מציף (כל כך הרבה שאלות), בין היתר משום שהאדם הקרוב אלינו ביותר, הוא חידה סתומה, בלתי מוכר לחלוטין, האדם הזה הוא אנחנו לעצמנו, אפילו הזכרונות לא ממש מוכרים, קטועים, מעורפלים קיימים ולא קיימים. (מהבחינה הזו, אבחנה או כותרת באמת לא יעזרו לך להכיר טוב יותר את עצמך, אולי להפך, אם כי הרצון הזה להאחז במשהו ברור או שתהיה איזו משמעות בתוך הבלגן מובן, גם אני רציתי והתעקשתי) המפגש הטיפולי קשה מאוד ומהמם במובן של overwhelming . אני לא יודעת מה קרה אצלכם זה כמו שכתב טולסטוי "כל משפחה אומללה, אומללה לפי דרכה", אבל התחושות שלך מוכרות. אין לי עצות או הבטחות, מלבד השתתפות בתחושות ורצון לחזק את ידיך ורוחך. אני מאחלת לך שתמצאי את הכוחות להמשיך "במסע". מועדים לשמחה (אמרו לי שכך צריך לברך, שאם כבר תמעדי זה יהיה בשמחה וששון) רחל

קצת פדיחה, חשבתי שהראשונה נמחק... טוב לפחות אני רואה שיש לי זיכרון לא רע, זכרתי כמעט מילה במילה. נראה לי שקצת נסחפתי לדרמטיות. וחוץמזה נכון שלדעת את האבחנה זה מצמצם את הבן אדם להפרעה או מחלה, אבל מצד שני נדמה לי שלפי חוקי האתיקה זו זכות בסיסית של המטופל, אם כי אני לא בטוחה שזה תקף גם לגבי פסיכותרפיה. היה אפשר לוותר על הודעה אחת, אבל לא נורא

יותר משנה אני בטיפול יותר משנה ואינני רואה כל שינוי בהרגשה שלי הכללית ואני חשבתי שאם אשתף פעולה - שבפועל קורה ןבקושי ארפה מהשליטה (המולחלטת) שלי בכל המתרחש ועוד שאז יהיה שינוי שאז יהיו פחות פלאשבאקיפ פחות תמונות הרבה פחות כאב פיזי והרבה הרבה פחות כאב של הרגש בפועל הדבר לא קורה מתעמתת לעיתים מידי יופ פחות עם הפלאשים אבל עם הרבה כאב והרגשות אחרות, שיודעת את שמותהים אבל לא יודעת לומר שמרגישה אותם כמו למשל כעס. נכנת להתקפי חרדה שממש לא יודעת מהיכן ולמה הם מגיעים בקיצור הרגשה של הדרדרות והכי גרועה הרגשה של אובדן שליטה מוחלט. אני ...מותשת לחלוטין להיות משתתפת בדו שיח האילמים הזה

יכול לומר לי..... איך מגיעים לשם? ועם מי?

היי,אשמח לדעה והעזרה שלכם.. אני נער בן 17 שכל החיים שלי הם מאבק אני לפעמיים כל היום בבית ומשעמם לי, ולפעמיים אני רק רוצה לצאת ולהנאות, אני חווה מצבי רח משתנים בדרך כלל והרוב אני מרגיש מין דיכאן אין לי כח ללכת לבית ספר, אין לי חשק להתקלח, וכל החיים שלי זה מחלחמה הן עם עצמי הן עם הסביבה וכול'... אני מתחנן לחיים נורמליים אני לא רוצה להיותץ עשיר או להיות שמח כל הזמן אני רוצה פשוט שיהיה לי חייים נורמליים שאני ירגיש מאוזן נפשית כל פעולה אפילו הכי קטנה שנדרש ממני לעשות אני מוצף בהרגשות ומחשבות, ומאבקים פשוט נמאס לי.. האם גם אתם הרגשתם ככה?, מה עלי לעשות?

שלום רב, רציתי לשאול אם למטפל מותר לתת מתנה למטופל, אם זה בפרידה?יום הולדת?חג? מה האתיקה אומרת על זה?

שלום, רציתי לשתף מישהו בדאגות שלי. אני נערה בת 17, לאחרונה התחילו אצלי כל מיני מחשבות מטרידות על מין. הגעתי למצב שהתחלתי לפחד שבגלל שפעם אחת פינטזתי על יחסי מין של אישה לאישה אז אני לסבית. לאחר זמן זה עזב אותי, מה שהמשיך ממש להטריד אותי זה שבתקופה הקצרה הזאת פחדתי לגעת באמי, נרתעתי ממגע עם נשים. וזה התחיל ממש ממש לייסר אותי, ובגלל שניסתי להדחיק את הפחד הזה עלו לי תמונות בראש שלי ושל אמא שלי ביחסים אינטימיים וזה פשוט זעזע אותי! והמצב הזה הביא אותי לכך שאני מאשימה את עצמי ופשוט בין רגע יצא לי בשניה בראש להאשים את אמא שלי בזה. ואמרתי לעצמי מה אני אמורה לעשות עם זה ? היה לי חשק פשווט להתאבד,ושלא תבין לא נכון אני ואמא שלי בקשר מקסים ! ועבר לי רגע בראש אולי חס וחלילה בשביל שאני ירגע היא צריכה למות ? ואחרי שניה פשוט התחלתי לבכות איך אני מסוגלת לחשוב דבר כזה על הבן אדם הכי חשוב לי ? האם יש לי סיבה לדאגות ? האם "השתגעתי" ? יש לי כ"כ הרבה יסורי מצפון אני לא יודעת מה לעשות עם עצמי, איך עברו לי בראש דברים כאלה?!!!!

בהיותי אדם הלוקח צרות לבטן ולא ללב,אני סובל מהתקפות חריפות( פעם בכמה שנים) של מעי רגיז המתבטאות בשילשולים בלתי נפסקים המכילים גם ריר ונוזלים עכורים. הללו מופיעים מיד לאחר כל אכילה. עברתי כבר בדיקות מקיפות ששללו כל מחלת גסטרו וידוע לי היטב כי ההתקפים שלי קשורים ללחץ נפשי ובעיקר חרדה ( זו מתעוררת מעת לעת בעקבות אירועים חיצוניים שאין לי שליטה עליהם). שאלתי היא - האם פתרון מתחום התרופות הפסיכיאטריות הרגילות והנפוצות להתמודדות עם חרדה אשר יורידו או יעלימו את תופעות החרדה הגורמות לשלשולים - יפתרו גם את בעיית המעי?

שלום רב לך דני מנסיוני המקצועי לא שוכנעתי כי תרופות כאלו ואחרות אכן עוזרות לתיסמונת המעי הרגיז. לעומת זאת בעזרת טיפול קוגניטיבי התנהגותי במיוחד בשילוב שיטת הביופידבק ניתן ללמוד כיצד להתמודד עם התסמונת בצורה אפקטיבית למדי. יש צורך בטיפול עם ראיה כוללנית מערכתית. אשמח לקבל ולתת יולתר פרטים .ניתן לקרוא אודותי גם באתר www.gliksman.co.il תודה על פנייתך בברכה ד"ר יגאל גליקסמן

היי אודי ראשית, חג שמח, אינ מניחה שאתה כבר קורא את ההודעה הזו לקראת ערב סוכות (או אחרי). שני, תראה, מה שמוזר לי מאוד הוא שאבאמת המטפל כל הזמן הפנה לזה שצריך לטפל.ה וא גם יודע כל מיני עניינים רפואיים עליי, שבאופן מכריע לא מומלץ בגללם להתחיל טיפול תרופתי. אגב, בפעמים הבודדות שבהן הייתי חייבת להרגיע את הטירוף, כי נאלצתי לשחזר את הטראומה לכל מיני צרכים- לקחתי כל מיני תרופות נוגדות חרדה וכאלה, לימים בודדים, אבל - זה לא ממש עשה אפקט כלשהו, ולכן אני עוד יותר מתלבטת אם זה בכלל רעיון טוב.... ובלכ מקרה, אני ממש מודאגת כי לא נעים לי להעלות אתז ה שוב. לא יודעת למה אני כל כך זהירה ודואגת שהוא לא ייפגע במקום לדאוג שאני לא אפגע.... אוף המנגנון הזה של ההתנהגות שלי- לדאוג לכולם ולא לעצמי. מנגנון מתיש וטיפשי. האם זה בסדר ללכת במקביל למטפל אחר, בלי לומר? כלומר - למטפל האחר לומר על המטפל הנוכחי, כי זה הכרחי, אבללמטפל הנוכחי לא לומר על החדש? אודי, אולי תציל אותי עם הבלבול הזה? תודה מאד... בקושי הולכת...

שלום אני בחורה יפה, בת 33, אין לי בן זוג. יותר מהמשפחה הגרעינית שלי, יותר מהשכנים שלי, יותר מהאנשים בעבודה. יותר מהרבה בחורות ברחוב. מציקים לי כל הזמן, בעיקר מהצד של הבחורות. מצד שני אני לא יודעת איך זה להיות מכוערת. האם בחורה כזו עלולה להיקלע לדיכאון או לחיים קשים, או לא למצוא בן זוג. או שמה החיים הם קשים ולכל הבחורות , גם היפות, יש צרות כאלה. או שזה שאלה של אופי. אני לא אוהבת שרודפים אחרי ברחוב. חוץ מזה ישנן עבודות מסוימות שנדחתי על ידי המעסיקים מפני שאני יפה יותר מהם. יש סטיגמה של יפה וטיפשה, ויש בזה משהו, מפני שגם אני נתקלת בקנאה כאשר אני רוצה להתקבל לעבודות יותר מענינות. אולי צריך למצוא את שביל הזהב ולמצוא גם עבודה מעניינת וגם עבודה שיש בה אנשים יפים. אולי זה שאלה של זמן. אני לא אכחיש שלא השתמשתי ביופי שלי כדי להתגאות בעצמי, ולהאפיל על אחרים, אבל אנחנו נמצאים במזרח התיכון ולא באירופה. ואולי בכלל, עדיף לעשות ניתוח פלסטי באף , כדי לשנות את המראה החיצוני למראה יותר סטנדרטי, יותר ממוצע, שלא מושך תשומת לב. מה דעתכם??