פורום פסיכולוגיה קלינית
מנהל פורום פסיכולוגיה קלינית
בעבודה שאני עובדת פעם בשבועיים יש צורך לנסוע לתל אביב להדרכה . מכל מקום, לפני שבוע היו שני הדרכות באותו יום והאחראית שלי המליצה לי לבוא להדרכה הראשונה כי לפי טענתה ההדרכה הראשונה תהיה יותר מעניינת .בסופו של יום התברר שהיא שיקרה וההדרכה הראשונה היתה זהה להדרכה השניה . מכל מקום מאד ניפגעתי כי היא שיקרה ואני חושבת שאולי היא שיקרה כי היא לא רצתה שאני אבוא להדרכה השנייה כי היא היתה שם והיא כנראה לא רצתה לראות אותי. מכל מקום, מאד ניפגעתי ושלחתי לה איימיל ואני לא יודעת אם זה בסדר ומה לעשות כי אם אדם מגיע למצב של שקר כי הוא לא רוצה לראות אותך זה מאד מאד פוגע?
שלום אפרת, איני יודע אם זה שקר או לא, והאם באמת היא ניסתה "לנפנף" אותך. בכל מקרה - נפגעת. טוב שאמרת לה את זה. כדאי שתדברו על התחושה שלך ותיישבו את העניינים. ייתכן ויש לכך הסבר אחר, ובכל מקרה - נפגעת, וכדאי לומר זאת. אודי
די מפחיד להיות בטיפול בהסתמך על הפורום הזה ועל המקביל שלו. נטישות, תלות וכיו"ב. עושה רושם שאצל אנשים רבים (בעיקר נשים), הטיפול נהייה "הדבר". מצד אחד אמורים לטפל ברגשות, ומצד שני ככה נראה לי, הרגשות דווקא מפריעים, או עודף רגשות מפריע?
שלום, כן. קשר מעורר חרדה רבה. ולגבי רגשות - כמו כל דבר, מחסור או עודף יש להם יתרונות והרבה חסרונות. צריך איזון... זו דיאלקטיקה. איך להרגיש, באופן מלא, אבל לא כ"עודף רגשות" מפריע. ובסופו של דבר, בזה עוסק טיפול, לא? אודי
הי, אני בטיפול כבר תקופה ארוכה. מתמודדת עם אירועים קשים מהילדות שלי. בתקופה האחרונה נאלצתי להתמודד עם מה באמת קרה וזה קשה. הרבה חלומות, מתעוררת באמצע הלילה, לא נרדמת, לא יכולה לאכול. מה שרציתי להתייעץ איתך לגביו הוא הרגשות שיש כלפי המטפלת שלי. לה אני מתביישת לספר. בתקופה האחרונה רב הזמן שאני לא בפגישות אני חושבת על הפגישות. זה הדבר היחיד שיש לי, חוץ ממנה אף אחד לא יודע. אף אחד אפילו לא שם לב מה עובר עלי בזמן האחרון. אני כל הזמן בוחנת אותה, לראות אולי אני חשובה לה באמת, לא רק בתור עוד מטופלת, אולי היא תעשה בשבילי עוד קצת. בפנטזיות שלי שבהן אני ממש מתביישת אני חושבת איך היא הייתה יכולה להיות בשבילי כמו אמא שלא ממש היתה לי או איך אני הייתי יכולה להיות איתה כל הזמן.. אני יודעת שיש לה בנות קרובות לגיל שלי. וזה מענה אותי כי אני יודעת שזה מעולם לא יחרוג ממה שזה- טיפול בשעות קבועות במקום קבוע. קשה לי להמשיך ככה בלחוות את כל מה שאני חווה עכשיו. אני סומכת עליה ולא סומכת עליה, וכל פעם שהיא 'מאכזבת' אותי אני משתמשת בזה כתירוץ ללמה זה לא שווה כלום ואי אפשר להמשיך בזה. אני יודעת שזה לגמרי לא במקום ולא הוגן ולא ראוי. הלוואי שלא הייתי מרגישה ככה. הלוואי שהיתה לי אמא שהיא באמת שלי ואני באמת שלה. אבל זה לא המצב. השאלה שלי היא האם זה ממש מצב לא בריא, שמצריך להפסיק את הטיפול. לי מאד קשה לחוות את כל הדברים האלה לבד ולהרגיש שיש לי מישהו שיודע אבל בשעות ככה וככה בלבד וזהו. משהו במגבלות הכבדות של הטיפול פשוט לא מאפשר לי. אמרתי לה חלקים ממה שאני מרגישה אבל מאד מאד צינזרתי את עצמי. אני לא יכולה להגיד הכל, זה לא יקרה - באמת. זה נראה לי כמו מצב לא פתיר בכל מקרה. מה אתה אומר? אני מאד מאד מאד אשמח לתשובה. תודה רבה.
שלום לך, ההתלבטויות והייסורים שאת מתארת - מוכרים (מעיון בשיחות כאן תראי שרבים מתלבטים בשאלות דומות). המלצתי האי לדבר איתה על התחושות הללו. זה קשה, נכון. זה מביך וחושף, גם נכון. אבל אפשר להתחיל עם התחושות הללו ומשם להתקדם הלאה. היחסים הטיפוליים (והדיבור עליהם), אם טוב ואם רע - הם המשאב החשוב ביותר בטיפול. שוחחי עמה, גם על הפחד... אודי
מקווה שאני לא נדחפת לדיון, אבל חשוב לי להגיד לך, שכל מה שתיארת עבר עלי אחד לאחד. אני לא יודעת כמה שנים את מטופלת, אבל יכולה כן לומר על סמך הנסיון שלי שכל המחשבות, הציפיות, החששות והחרדות הללו שנוגעות לטיפול ולמטפלת הינן לגיטימיות וטבעיות. אם הן לא היו מתעוררות הרי שהטיפול לא היה משמעותי עבורך. אם יש משהו שחדר אלי מאד חזק מהטיפול הוא דבריה של המטפלת שלי כי במקום להתנהג את הדברים אני צריכה לדבר אותם-עליהם, דבר שנכון כמובן בחיי האישיים ולכן הוא צץ גם בטיפול. גם אני הייתי מוצפת ברגשות ועסוקה במשך כל השבוע רק בפגישה: במה אגיד, איך אגיד, מה היא תענה וכ"ו וזו היתה מלחמה מאד קשה להיות שם בזמן אמת וגם להתנהג כפי שדימיינתי. היו שתיקות ארוכות ומייסרות, כשאני מתפוצצת מבפנים וכועסת על עצמי ועל הזמן המבוזבז של הפגישה וגם כועסת עליה: איך היא לא מנחשת מה אני רוצה להגיד??...(שזו בעצם הציפייה של התינוק חסר הישע מאמו) ובכל זאת לאט לאט התחלתי להוציא בקטנה וכשראיתי שהשד לא נורא כ"כ-ההיפך, אני מרגישה הרבה יותר טוב, השתחררתי מהעומס ותגובותיה היו רכות ומבינות גם קיבלתי יותר אומץ. עכשיו הייתי צריכה ליישם את זה גם בחוץ: בחיים האמיתיים ולא רק בחדר המוגן ולדעתי זה תחילתו של תהליך הריפוי והשינוי. בהתחלה הייתי מביאה לה דברים כתובים, אבל סירבתי לקרוא בקול רם (לא יכולתי לשמוע את הקול שלי אומר לה את הדברים) והיא זרמה איתי: בהתחלה קראה בשקט,בלב עפ"י בקשתי, אח"כ הקריאה בקול רם וכמה שזה הביך אותי לא קרה כלום!! אח"כ כבר התחלתי (בקטנה) להגיד את הדברים וההבנה שלה והחיזוק ש: הנה אמרת וכל הכבוד לך, רק נתנו לי "פוש" להמשיך עם זה. תחושת ההקלה היא עצומה ואח"כ הרבה יותר קל לך לתפקד בין פגישה לפגישה ופחות להיות עסוקה בה כי כבר אמרת לה ואת כבר יודעת מה היא אמרה ואת לא עסוקה בדמיונות ובפנטסיות שמטמטמות אותך. דרך אגב, זה גם מקרב יותר והקשר נהיה עם יותר "בשר". לגבי הרצון שלך שתהיה עבורך אמא - מי לא הרגיש ככה בטיפול?????? הרי אם היתה לנו אמא, משפחה, ילדות "נורמלית" לא היינו הולכים לטיפול לא??? גם אני רציתי שתהיה אמא שלי, שתאמץ אותי, שאהיה בשבילה כמו אחת מילדיה ,אך עם הזמן יורדים לקרקע המציאות ולפתע מבחינים בדברים הקטנים שהיא עושה למענך שאמא שלך לא עושה או עשתה. בקיצור, אני אומרת תזרמי עם התחושות והרגשות שלך ותצמחי מתוכן. תגידי לעצמך שמה שאת עושה למען עצמך וע"מ שהטיפול יעזור לך הוא להתחיל לדבר איתה על הרגשות והתחושות האלה. מבטיחה לך שאח"כ תרגישי הקלה עצומה וגם מבטיחה שהיא לא תצחק עלייך, ההיפך, רק תחזק אותך. לגבי האכזבות שלך ממנה,כמוך-כמוני וגם כאן למדתי משהו חשוב: תמיד היתה אומרת שהיא רק בן-אדם וגם היא טועה לפעמים אבל אף פעם לא בזדון ולכן תמיד שמחה כשהייתי אומרת לה ממה נפגעתי או התאכזבתי ואז גם היתה מסבירה את עצמה, דבר שכבר היה מקל עלי (כי כל מה שנשאר בראש הופך לגדול ועוצמתי יותר) וגם היא "למדה" אותי ואני "למדתי" אותה וזה טיבו של קשר! יש בו גם טוב וגם רע, גם אוהבים, גם נפגעים, גם כועסים, אבל אם הקשר אמיתי וחזק הוא לא יישבר! לי באופן אישי נראה שאסור לך להתייאש, לוותר ולהפסיק את הטיפול, ההיפך! תיכנסי בפחד ואז תוכלי לעבור שלב. כרגע את ב-"הרד-קור" של הטיפול וסביר להניח שזה יקרה לך עם כל מטפל וגם בחיים האמיתיים. כתבתי יותר מדי, מצטערת. מקווה שעזרתי לך קצת. איתך ובעדך - אני
הי, תודה על התגובה. אוקי - אני אדבר איתה, אנסה לפחות. אולי תוכל להמליץ לי על איזו דרך מחשבה שבעזרתה אני אוכל להקל על (אין מילה טובה אחרת) הסבל שגורמת לי הידיעה שהקשר הזה הוא מאד חד כיווני, שרב הזמן אני לבד? שהיא לא באמת איתי? אני ממש אשמח אם תוכל אולי בתור מישהו מה"צד השני" להעלות כמה משפטים / דרכי מחשבה שיכולות להפחית את ההרגשה הזאת - אם יש לך רעיון? אם אפשר אני אספר על דבר אחד. לפני תקופה מסויימת כשהתחילו להתעורר אצלי הקשיים ולצוף דברים - היא הציעה שנקיים 2 פגישות במקום אחת. כשהקשיים העמיקו - היא הציעה 3 פגישות. (אני הסכמתי). הפעם - הקשיים היו גדולים פי כמה וכמה, והיא לא הציעה דבר כזה, אני משערת שבגלל שהיא חשבה שכלכלית אני לא אוכל לעמוד בזה ולא רצתה להעלות את זה בידיעה מראש שזה לא אפשרי עבורי. אבל בתקופה האחרונה אני מגיעה לפגישות ומחכה לשאלה הזאת: "תרצי לבוא עוד פעם בשבוע?" בעיקר לשם תגובה, שאני אדע שהיא לא אדישה, שהיא מבינה עד כמה זה קשה לי. היא מעולם לא הציעה. זה כמו מחסום קטן - משהו שגורם לי עוד הרבה יותר סבל ועוד סיבה לא לסמוך עליה. כדאי לי לדבר איתה על זה? כמובן שכדאי לי, אני כבר יודעת את התשובה- אבל אני לא יודעת לשם מה, אני לא יכולה לצפות ממנה להוסיף לי פגישה ללא תשלום. אבל הרגשות האלה הם עצמאיים ולא נכנעים להגיון. מה לעשות?? אני מרגישה - וזה מאד חשוב, שכל ההתעסקות שלי בכמה שהיא לא באמת שלי, מרחיקה אותי מלהתעסק בכאב שלי- שאני צריכה לעבור כדי שיוכל להיות לי משהו שהוא באמת שלי. טוב, תודה רבה על התשובה אשמח מאד מאד לתשובה נוספת, במיוחד אחת אופרטיבית (עם דרכי מחשבה..) (: הרבה תודה!!
שלום, אני מנהלת צהרון בביתי. בשבוע שעבר היה מקרה של שני ילדים בגיל 7 שנשכבו על המזרון והתחבקו בחדר קצת חשוך למנוחה. לאחר שהתרעתי אותם לא לשכב חבוקים נפרדו. לאחר כשתי דקות חזרתי לבדוק מה קורה וגיליתי כי אחד הילדים נשכב על הילד השני ונוגע לו באיבר המין. הפסקתי מייד את הפעולה הזו והוראתי להם לקפל את המזרון ולגשת למשחקים אחרים עם כל הילדים. מה היתה צריכה להיות התגובה שלי ברגע נתון זה? האם הייתי צריכה לשוחח עם הילדים ביחד או בנפרד? איזה מסר אני צריכה להעביר לשאר הילדים ואם בכלל? כיצד להציג את הסיטואציה להורים המודאגים? אולי לילדים ישנה הפרעה כלשהיא? האם זה נורמטיבי? יש הרבה שאלות סביב הנושא הזה והדעות כאן מאוד חלוקות. אני לא יאפשר לילדים לנוח צהריים יותר מאחר והסיטואציה הזו מדאיגה מאוד אותי ולא הייתי רוצה להתמודד איתה. האם זה פייר כלפי הילדים? שמגיעים עייפים ? בתודה סיגלית
שלום סיגלית, זה בהחלט לא טוב. המסר צריך להיות ברור שלא נוגעים באברי המין או בגופו של מישהו אחר. יש מספר דרכים לטפל בהן: שיחה עם ההורים (דיווח) ובקשה שיעבירו מסר מתאים לילדים (במקביל לזה שאת תתני), תכנית התערבות הכוללת ספרי ילדים (יש כמה טובים בנושא) ואפילו הצגה שאפשר לחשוב להביאה, ובקשה להתערבות של פסיכולוג ביה"ס בו לומדים הילדים (שייך למחלקת החינוך בעיריה). אודי
ומה עם הצדדים הנורמטיביים של המיניות הילדית? ברור שצריך להסביר להם את הנורמות אבל גם לא כדאי להפחיד אותם ולגרום להם לחשוב שמה שהם עשו זה דבר נוראי. בסך הכל ילדים בני 7 נוהגים לגעת זה בזה ואף לחשוף אחד בפני השני ולהשוות וזה לא פתולוגי. אני הייתי חושבת שכן חשוב לבדוק את הרקע של הילד ה"אקטיבי", אם מישהו עשה לו את זה אי פעם, אם הוא עשה את זה עם אחרים, האם מישהו נגע בו...כי הרבה פעמים מגלים שמאחורי מעשה "תמים" עומדת פגיעה מינית ל אחד הילדים...
אודי שלום, הייתי בסדר שבועיים...אתמול היתה פגישה, והשיחה היתה על דברים טובים ושיש שינוי..ורק בסוף חזרתי לכאב..ואז נזכרתי שאני "יוצרת דרמה" בסוף פגישה כדבריה..אז נורא רציתי להגיד מולה מה אני מרגישה ולא אמרתי..כי כבר היה הסוף...והיא אמרה שיש מקום לפגישות שמחות..לדברים כאלה אפשר גם עם חברות..אני לא משלמת בשביל שיחה סתם...ומצד שני לא מסוגלת לפתוח מולה אלא רק לכתוב לה במייל על מה שכואב..ועכשיו כל כך מנסה שלא לכתוב בין פגישות...היא אמרה שנמשיך לנסות להגיד מולה...אבל אני חושבת שהיא מיואשת ממני למרות שאמרה שלא...ועכשיו מרגישה שוב לבד אחרי הפגישה של אתמול....כי שוב היא לא מבינה אותי וזה מאכזב...רציתי שתגיד שהיא איתי ומבינה שקשה וכו' וכל זה לא היה, עכשיו אאלץ לחכות לפגישה הבאה...האם יש מקום לקבל פה את הנחמה?
שלום מיכל, אני מקווה שאכן יש אפשרות, אם כי הייתי מציע שלא תמהרי להתנחם לגמרי, אלא תשאירי מעט מהכאב לפגישה, שידובר שם. אולי תנסי לכתוב מייל אבל במקום לשלוח - להביא איתך ולתת לה לקרוא בפגישה (או לקרוא בקול). כך אולי יקל עלייך להביא "פנימה" את מה שקשה כל כך. אודי
שלום מיכל, כל מה שכתבתי לuto מכוון גם אלייך. חשבתי על שתיכן כשכתבתי ולכן לא אאריך עוד ורק אוסיף כי מאד יכול להיות שאם כן היית אומרת לה מה את מרגישה היית שומעת ממנה מה שכ"כ רצית לשמוע:שהיא איתך ומבינה כמה קשה לך. כפי שכתבתי כבר, הרבה דברים והרבה ציפיות מתרוצצות לנו בראש, אבל נדיר שמישהו (כל מישהו, לא רק מטפל) ידע מה עובר לנו בראש ויגיב בהתאם ויאמר את מה שאנחנו רוצים שיאמר. סוג כזה של קשר" של ידיד אמת או חבר נפש, לא משנה איך נקרא לזה, הוא נדיר ביותר ולכן כדאי לדבר, לתמלל את הרגשות שלנו ואז גם נתוגמל בהתאם. ממליצה בהקשר הזה גם לקרוא את ויניקוט ואת מה שכתב על "האם הטובה דיה" - לי זה עזר הרבה. שלך - אני
אודי, בוקר טוב לך, קמתי הבוקר וכל כך רציתי שכשאכנס לפורום אראה את תגובותייך... כל כך רציתי... כל כך.. :( כן, זוכרת את תגובתך לבקשה של בנות אחרות כאן.(אמרת שאתה כן נכנס לכאן ומעלה הודעות ומשאיר מקום לתגובות של האנשים ) אני גם זוכרת שבד"כ ענית ! (ולא רק העלית הודעות )בימי ראשון,שני, רביעי וחמישי.. עכשיו "קיצצת" (כך זה מרגיש לי ) ובד"כ אתה עונה בימי שני וחמישי בלבד... לי זה כל כך חסר, אין לך מושג עד כמה.. :( אתה לא תאמין מה קורה לי תוך כדי כתיבת ההודעה..פשוט הזוי.. קול פנימי צועק ומחריש לי את האוזניים :"זה רק נדמה לך, זה רק נדמה לך, זה רק נדמה לך ".. אודי לא שינה שום דבר, הכל נשאר בדיוק !! אותו הדבר !!זה רק נדמה לך. אני גם מפחדת ממך פתאום שתשנא אותי על שאני מבקשת ממך שתחזור ותענה ! בתדירות שענית פעם.. מרגישה מיקסר בראש ובלב שומעת : זה רק נדמה לך..אאאוווווווווו זה רק נדמה לך אאאווווווווווו זה רק נדמה לך אאאוווווווו בווווווווווווםםםםםםםםםםםםם !!!!!!!!!!!!!!!!! אודי, אמרתי לך שאני משתגעת. אתה רואה ????????????? :(((((((
הי במבי, אני מעלה הודעות בכל הימים בהם הפורום פעיל (העלייתי גם אתמול, בטפטוף, במהלך היום). לעתים איני עונה ביום ראשון, אלא רק למחרת, וזה תלוי במספר גורמים, שלא אפרט כאן. י שמקרים שבהם למרות רצוני לענות איני פנוי לכך ואז צריך להמתין בסבלנות ליום המחרת (אני משתדל שזה לא יקרה הרבה, אבל זה בהחלט יכול לקרות). בכל מקרה, המסגרת נשארה בעינה. ההודעות מועלות בכל יום פעילות (א-ב, ד-ה) וכשהפורום בחופשה - אני מודיע על כך. אודי
יכול להיות שאחרי שנה ומשהוא אני ירגיש שהטיפול לא עוזר יותר? איך זה יכול להיות? הבעיות לא ניפתרו וואי אני משתגעת כי עם זה לא עוזר אז מה עוזר הלוואי שאני טועה
שוב שלום, בודאי שיכול להיות. יש בעיות ששנה עבורן זה זמן מועט. יש פעמים שה"שידוך" בין מטפל למטופל אינו המוצלח ביותר. המקום לבדוק זאת הוא בטיפול עצמו, ביחד. אודי
שלום, הנני בחור בן 41 רווק. אני סובל מילדות בבעיה כאובה מאוד של ניתוק וחוסר יכולת תקשורתית, הבנת מצב, חוסר שליטה במצב. זה מתבטא בפחד מאנשים מתגובותיהם. כל מילה שנאמרת אני חושש ונפגע. אני לא מסוגל לקרוא ספר או לראות סרט משום שאיני מצליח לזכור פרטים ושמות. אני נמצא במערבולת פנימית 24 שעות 7 ימים בששבוע. אין לי יכולת שליטה והבנה של מה חשוב ומה צריך לעשות בכל רגע ורגע. מעולם לא היתה לי חברה. התמיכה היחידה והחשובה שיש לי היא מאמי שעוזרת לי בכל דרך מכינה לי אוכל כביסה כספים אבל זה לא דרך חיים. הבעיה שלי מטרידה אותי וגיליתי שאין עוד אדם עם בעיה כזו בעולם...אני לא מצליח לשמוע ולהפנים מה שנאמר וכל הזמן אני בהלם. אני מטופל בתרופות פסיכיטריות שאינן קשורות לעומק הבעיה. הייתי אצל פסיכולוגים ונבדקתי על ידי מבחנים נוריופסיכולוגיים. אני לא זוכר את עברי היכן הייתי או מה עשיתי. זה מתבטא בכל דדבר כמו איזו חולצה אני לובש או מה עליי לעשות כרגע. אני חושש מכל הנאמר או נעשה ולכן לא מתפקד בשום צורה. מעולם לא היתה לי חברה טולמעשה אני בודד מילדות. יש לך משהו שיכול לכוון אותי או לעזור לי? אשמח מאוד במידת הצורך למסור פרטים נוספים.
שלום רב לך גיל תאורך אכן מצדיק קבלת מידע נוסף לגביך. אשמח לשוחח עימך ב 0546670570 תודה על פנייתך בברכה חמה ד"ר יגאל גליקסמן
שלום אודי! אני כבר כ-שנה וחודשיים בטיפול אצל פסיכולוגית שהסיבה העיקרית היא שתעזור לי מבחינה תעסוקתית. סה"כ קיבלתי המון מהטיפול אבל הרבה פעמים העליתי בפניה שהטיפול לא פותר את הבעיות ושנותרתי עם הרבה סימני שאלה ושאני די מרגישה שזה בסופו של דבר המטרה העיקרית נכשלה. ובעקבות זה שאני לא כ"כ מוצאת את עצמי החלטתי לעשות פסק זמן ולנסוע לטייל היא הציעה שנעשה פרידה מסודרת וטענה כי בטיפול יש גם כשלונות, מכיוון שאינני יודעת מה יהיה כשאחזור אני לא יודעת מה לעשות. אם אפרד ממנה - כניראה שלא אחזור, השאלה שלי היא מתי שמים סוף לטיפול? מצד אחד אני מרגישה סוג של מיצוי מצד שני אני צריכה אותה. דבר שני- אני מתענינת בטיפול השאלה שלי איך אני יודעת עם אהיה טובה בזה? כי אחרי שאני מסתכלת עליה אני לא יודעת לנתח ולעשות את כל הדברים שהיא עושה. מה צריך בשביל להיות מטפל טוב?< לא בא לי לבזבז את זמני על לימודים וכאלה ואז לראות שזה לא מתאים לי ממש. סליחה על המגילה אבל נמאס לי להיות עם מיליוני סימני שאלה שירה
שלום שירה, לדעתי, טיפול לא אמור לפתור בעיות. טיפול יכול לסייע לך לעמוד מול הבעיות ולנסות ולהתמודד אתן בהצלחה. סיום טיפול "טוב" הוא זה שבו הן המטופל והן המטפל מרגישים שהושגו המטרות שהוגדרו בתחילתו. האם היו כאלו? האם הושגו? יש כמובן גם מצבים בהם מרגישים שלא ניתן לעמוד במטרות, ואז אפשר לשקול ביחד "התרת חוזה". לגבי טיפול כמקצוע - מאחר ואיני מכירך, קשה לי לומר אם זה מתאים לך או שלא. האם את אוהבת לעבוד עם אנשים? לעזור? להכיל ולשמוע כאב או קושי? אוהבת ללמוד, להיות מודרכת, להיות מטופלת, להקשיב ולהיות זו שמקשיבים לה? אם כן - נשאר רק לבדוק שאת אכן נמצאת מתאימה גם בעיני ועדות הקבלה למקצועות הטיפוליים השונים ("סיפור" בפני עצמו). בהצלחה, אודי
ערב טוב ושבוע טוב , אני בת 28 ויש לי שאלה ... אני לא רוצה להתחיל להתבכיין פה על מר גורלי השלמתי עם זה מזמן אבל בכללי אני בדיכאון למעלה מעשר שנים עם כל מה שמשתמע מכך לא מצליחה להחזיק עבודה או זוגיות או קשרי משפחה נורמליים הייתי בטיפול פסיכולוגי אבל התייאשתי אני לא בדיוק בחורה ביישנית ולדבר עם פסיכולוג על אותם דברים שאני גם ככה מדברת עם כל העולם לא עוזר לי ניסיתי נוגדי דיכאון שלושה סוגים שונים והתופעות לוואי היו קשות מדי בשבילי ולכן וויתרתי גם על זה השאלה שלי היא: יש לי הזיות של חרקים זה בא בגלים במשל כשנה אולי קצת יותר אני רואה ג'וקים או עכבישים זוחלים על הקיר ואז אני מסובבת את הראש ומסתכלת ואין שם כלום בהתחלה זה היה רק ויזואלי עכשיו זה כבר נהיה מוחשי אני מתעוררת לפעמים בתחושה שמשהו זוחל לי על הרגל אבל אין שם כלום העניין הוא שכמו עם הדיכאון הבולימיה החתכים וכל שאר השריטות שלי אני למדתי לחיות גם עם זה הבעיה שזה כבר התחיל להשפיע עליי ביום יום כמו לשבת בחוץ עם חברה ולקפוץ על הרגליים באמצע השלוק כי ראיתי נחש זוחל מתחת לשולחן לכי עכשיו תסבירי אך ראית נחש שלא נמצא שם באמצע מסעדה בדיזינגוף סנטר :-) אשמח לדעתך המלומדת.....האם אני משתגעת?? תודה רבה ושבוע נפלא
שלום תמרה, מן הסתם זה לא רק דיכאון, מאחר ואת מתארת תמונה מורכבת מאוד. ההזיות שאת מתארת יכולות להיות קשורות למשהו אורגני או לשימוש בסמים (?). מובן שאיני יכול לתת לך אבחנה מלומדת מרחוק ועל סמך מידע כל כך חלקי. תצטרכי לפנות לאיש מקצוע לשם כך. אודי
למרות שאני ממש ממש רוצה לפעמים :-) לא נוגעת ואף פעם לא נגעתי בסמים. השאלה שלי היא כזו האם הזיות זה מחלה בפני עצמה או שזה יכול להיות גם כתוצאה מלחץ נפשי מתמשך אני כמובן מבינה שלא ניתן לאבחן באתר אני רק שואלת לדעתך רופא מטפל האם יכול להיות שלטפל בדיכאון יטפל גם בזה? תודה רבה
אני סובלת מהתקפי פניקה לא מוסברים ולא הגיוניים. ראיתי שהמלצת על טיפול CBT משולב עם היפנוזה. הייתי רוצה לדעת יותר על היפנוזה בהקשר של התקפי פניקה וגם לקבל שמות של פסיכולוגיים שמטפלים בשיטה שעובדים בראשון לציון. אני מבינה שלא מפרסמים שמות באתר אז אשמח לקבל למייל. תודה
שאלה נוספת..האם ישנם מטפלים בשיטה שעובדים גם עם קופ"ח מכבי?
שלום לך, לא אוכל להרחיב בהרצאה מלומדת בנושא. יש מספר גישות לטיפול בהתקפי פניקה המתבססות על היפנוזה, וכדאי לפנות למטפל מוסמך ע"מ לקבל פרטים. אני למשל, צריך לבדוק את התאמתך לסוגי טיפול שונים לפני שאוכל לדעת באיזו דרך לעבוד, ואני מניח שכך גם רוב המהפנטים. רשימת מהפנטים תוכלי למצוא באתר האגודה הישראלית להיפנוזה (http://hypno.co.il/members_list.asp). רשימת מהפנטים בעלי רשיון משרד הבריאות קיימת כאן: http://www.health.gov.il/Oskimbbriut/Hipnoza/index.asp. בהצלחה, אודי
כן, מצטערת שמציפה כך פתאום.. אודי, אולי פשוט יותר, נכון יותר לעזוב הכל ולחזור ליער שלי ?? אודי, אין לך מושג איזו שלווה יש שם ביער .. השמיים כחולים ,פה ושם עננים לבנים שטים.. במבי פוסע בנחת, בשקט ,בין ענפי העצים העבותים, עלים בגווני צהוב, חום, ירוק, כתום, בורדו, יוצרים שטיח ענק... אוושה חרישית של הרוח הנושבת וציוץ ציפורים מזמרים שיר שקט לאזניו של במבי. תערובת ריח עמוק של שורשי העצים, גזעים,עלים שמפוזרים ,מימי הנחל,השרף שנוטף .ריח משכר ממלא את היער ... במבי מתיישב בינות לחלוקי הנחל. אוחז כמה בידיו, משחק עימן.. שפירית כחולה מתיישבת על כף ידו. לוחשת ברוך לאזנו : "במבי, אתה לא לבד, הרי אני איתך. אתה זוכר..כנפיים לי ,כנפי קסם..יכולה אני להביא לך כבמטה קסם כל שחפץ ליבך. רק תבקש ומיד תקבל ..." במבי שמח. טוב לו. הרי לא חסר הוא מאומה.. ..אודי, שתדע לך שנורא עצוב לי..אני לא יודעת למה. הסיפור של במבי ביער..זה כבר לא מה שהיה.. משהו התקלקל בקסם ??? במשהו אחר ??? אוף אודי, אני יודעת שאני מציפה אותך היום. לא יודעת מה רוצה. :(((
הי במבי, איני יודע אם זה פשוט יותר לחזור לבדידות היער. מה שבטוח - שזה שקט, ולעתים רוצים קצת שקט. והכי טוב זה להיות בשקט לבד כשביחד. אודי
לא יודעת מה לעשות.כל כך מבולבלת. הכל נעשה כל כך ??? אתה הרי יודע,מתחילת אוקטובר אנחנו נפגשות ארבע פעמים בשבוע. בנוסף, היא מתקשרת באחד מימי האין פגישה בשעה קבועה. אין לי מושג למה. בשבוע שעבר הרגשתי באחד מימי האין פגישה איזה בלגן מאוד גדול בלב, הרגשתי שאני לא רוצה לראות אותה יותר לעולם. סימסתי לה וביקשתי שנעשה הפסקה של חודש ,חודשיים, אולי חצי שנה. בתגובה היא קבעה איתי פגישה נוספת באותו היום. אודי, בשבוע שעבר נפגשנו חמש פעמים !! הזוי !!! נכון ??? אני מפחדת. משהו לא טוב קורה..לא יודעת לומר במילים מה..משהו מפחיד. משהו שלא צריך לקרות. אני מאבדת שליטה לחלוטין. לא יודעת איפה זה יכול להגמר..אולי אני באמת באמת משתגעת לגמרי ??? נגמרת?? אני נהיית ???? נהיית מה ???? משוגעת לגמרי ??? לא יודעת.. גם שיתפתי אותה בפנטזיה שחוזרת אצלי שוב ושוב.. בפנטזיה אני מאושפזת בבית חולים פסיכיאטרי, יוצאת מהמקלחת ואמא צביה עומדת עם מגבת גוף פתוחה לקלוט אותי אליה.. ופתאום התחילה פנטזיה נוספת..אמא צביה שוכבת במיטה, אני צמודה אליה והראש שלי בתוך השקע בחזה שלה..מרגישה בפנטזיה שהראש שלי מאוד שמור ומוגן כך... הכל נעשה משוגע לגמרי. וזה עוד לא הסוף. ביום של האין פגישה היא התקשרה פתאום בשעה אחרת , לא בשעה הקבועה. מרגיש לי שהכל השתבש. למה היא התקשרה פתאום בשעה אחרת ? אולי היא שכחה ? אולי היה לה פתאום מקרה חירום ? אולי איזו מטופלת אחרת ניסתה להתאבד לה ? ..אולי אפילו הצליח לה ?? כמובן שכשהיא התקשרה בשעה אחרת לא עניתי לה.. אודי, אנחנו אמורות להפגש ביום ראשון בערב. אני נקרעת לחלוטין. מצד אחד, אני כבר כל כך מתגעגעת אליה. כל כך..כל כך, וואוו.. מצד שני, אני רוצה להעניש אותה על שהתקשרה בשעה אחרת וגם על משהו שנפגעתי ממנה בפגישה האחרונה (לא זוכרת כבר מה היה אבל זוכרת שנפגעתי ממשהו ) אני גם רוצה להעניש את עצמי על שאני כל כך צריכה אותה. אני גם רוצה לנסות ולחזק את השרירים שלי בכך שלא אגיע אליה. שלא אצטרך אותה יותר. שאוכל להסתדר לבד. עם השרירים שלי שאחזק. אודי, תסביר לי בבקשה, מה קורה לי ?? מה זה כל זה ??? אודי, אני כל כך רוצה להרפות מהכל.. כל כך רוצה שתכסה אותי בשמיכה רכה,רוצה להניח את הראש עליך, שתלטף ותגיד לי בשקט שהכל בסדר, שאתה שומר עלי ששום אסון לא הולך לקרות לי.. אודי, אני כבר לא יודעת מה אני רוצה. אני כל כך, כל כך מבולבלת. :(((
סליחה שרק עכשיו כאן לידך.. (גם אני עוברת ימים לא פשוטים). בכז, באתי לאחל מזלט ליום ההולדת אבל באיחור.. (סולחת לי?) ..מאחלת לך מכל הלב -המון דברים טובים, והמון שלווה ורוגע .. אני שומעת את הקושי והבלבול שאת נמצאת בו , מבינה שאת עוברת תקופה קשה , מקווה שהסחרחורת בה את נמצאת תרגע , והדברים יתבהרו, כאן איתך , גם אם בשקט. שרית
תודה על היותך כאן לידי. תודה על הברכות. לא מרגישה שצריכה לסלוח לך שהרי עשית לי רק טוב... :) את יודעת, מרגיש לי קצת כאילו התייתמנו מאבא.. גם לך מרגיש קצת ככה ?? אני שואלת אותך בגלל שהיית זו את שגם בפעם הקודמת כשאודי לא הגיע אלינו בחרת להתיישב על ידי ותהייתי אם את מתיישבת לידי בגלל שגם את מרגישה קצת יתומה כאן ?? בבקשה,תעני לי רק אם מתאים לך... :) מסכימה שבנתיים נשב קרובות ?? שוב, רק אם מתאים לך.. במבי.
הי במבי, זה בסדר גמור. ההזדקקות מפחידה, ואנו רואים את זה ברבות מההודעות שכאן. זה בסדר להזדקק וזה בסדר לפחד מלהפגע: כשל כך תלויים במישהו הוא יכול להעלם או לשנות את השעה שהוא מתקשר או עונה בפורום. חוסר הוודאות מביא לחרדה... אבל אמא חוזרת. תמיד. ואפשר לנוח קרוב לחזה שלה ולהרגע. זה בסדר... אודי
שהמשפט האחרון שלך היה נכון... לפעמים אמא לא חוזרת.
אני שומעת לא פעם על המושגים מודע ותת מודע .מושגים אלו מופיעים לא פעם בספרים ספירטואלים .ספרים העוסקים ברפואה אלטרנטיבית ובפרט ספרים יותר מדעיים שעוסקים בפסיכולוגיה אני מדי פעם הם נתפסים בעיני כאבסטרקטים יותר ואני לא מבינה בצורה חותכת מהם בידיוק מה חשיבותם ומה תפקידם בנפש האדם אשמח ליראות את פירוטך על נושא זה [אני מתרשמת מיחסך האמפתי כלפי אנשים בפורום ]
הי אורטל, יש לימודים באוניברסיטה הפתוחה שיכולים להשתלב גם בתיכון,חשבת על זה?לימודי פסיכולוגיה מעניינים. את די מזכירה לי את עצמי בגילך... הצימאון הזה... ח.
שוב שלום, איני בקיא בספרים ספיריטואלים ואיני ערב לשימוש שעושים במושג זה. בפסיכואנליזה - כדאי לקרוא את המקור, את פרויד ("הרצאות המבוא" בפרק הדן בנושא הלא מודע). דיון מעניין במושגים אלו ניתן למצוא גם בספרם של סולמס וטרנבול "המוח ועולם הנפש". אודי
השאלה שאני אשאל היא מתוך ענין ... מדוע יש את המושג הפרעה נפשית ויש את המושג מחלה נפשית ולמה בכלל קוראים להם בשמות שונים האם יש הבדל ביניהן אם כן מה ההבדל?
שלום אורטל, יש הבדל, אולם לא אוכל להרחיב בו. העקרון הוא שבמונח "מחלה" מדברים כשיש בסיס ביולוגי. הפרעה מרמזת על בסיס שאינו ביולוגי בהכרח. מחלה/הפרעה זוכים לייצוג שונה במערכת האבחון הפסיכיאטרית, אולם אלו מושגים מקצועיים שלא זה המקום להכנס אליהם. אודי
הי, זאת אני, רציתי לספר על הפגישה שהיתה, אבל יצאתי ממנה כ"כ עמוסה וטעונה ומותשת רגשית שלא הייתי מסוגלת בכלל להעלות את הדברים בכתב. ים, ים, ים, של דמעות ובכי בלתי פוסק. שאלתי הכל, לא נתתי לה מנוח, הפצצתי אותה בשאלות וכמו תמיד אמרה שהשאלות שלי מאד קשות ולא תמיד היא יכולה לענות עליהן.אמרתי לה שהיא נוטשת אותי, מוותרת עלי והיא התעקשה שזה לא נכון! שבעיניה לטיפול בצורה כזאת עם כ"כ הרבה הפסקות אין כל ערך וזה לא טוב עבורי. אמרתי שפרידה עבורי זה הרבה יותר מזיק, בקיצור חילופי דברים קשים. היא הסבירה שהפנייתי למקום אחר שלא דורש תשלום הוא למעני, ע"מ שלא אישאר ללא תמיכה ואני עניתי שלא אתחיל שוב לספר הכל מחדש על עצמי וכ"ו וכ"ו (אם אפרט כאן הכל לא אסיים לעולם וזו תהיה מגילה).היא אמרה שזו לא פרידה והפסקת הטיפול, אלא הפסקה או פסק זמן (שאקרא לזה במילים יותר מטיבות ולא הרסניות - פרידה! נטישה!) וכשמצבי הכלכלי יתייצב אחזור,ובינתיים רק איעזר ברמה הפרקטית בטיפול במקום אחר, שהציעה שהוא בחינם. ישבתי שם איזה שעה ורבע ולא יכולתי לקום וללכת. רציתי חיבוק כי אולי לא אראה אותה יותר לעולם אבל לא העזתי לבקש, רציתי לדעת אחרי 4 שנים מה היא מרגישה כלפי, רציתי לשאול אם היא אוהבת אותי ופחדתי מהתשובה.חשבתי לעצמי שאולי יש מטופל/ת אחרים שלא היתה ככה מוותרת עליהם. חשבתי שהיא תבכה יחד איתי אבל לא! היא נשארה יבשה..חושבת מלא מלא מלא על הפגישה, מנסה בכל מאודי לא לראות בכך נטישה, משתדלת, מתאמצת, אבל מהחוסרים העמוקים שאני באה מהם קשה לי. אני בן-אדם מאד מתמסר, שמי שאני סוף סוף נקשרת אליו, מוכנה לעשות עבורו הכל ולכן כשמישהו לא מתנהג כך כלפי אני מפרשת את זה כחוסר אכפתיות. אני מבינה שלא יכולה לצפות שאנשים יתנהגו עפ"י הערכים שלי ובכ"ז זה כל פעם מכאיב מחדש. כל הלילות מאז, שינה עמוסת חלומות: על כלב עם שלוש רגליים שמתחנן שאאמץ אותו, על אמא שלי שצורחת עלי, על בעלי שבוגד בי ועוד ועוד מיליוני פרטים. אני חושבת שרוב העצות שקיבלתי פה היו נכונות ובוגרות, כי הרבה מהם גם נאמרו בדבריה. עכשיו היא גם יצאה לחופשה ולכן אמרה שבכל מקרה ניפגש שוב כשתחזור. בינתיים אני חושבת מלא, מנסה להכניס לפרופורציות, אבל הכאב ככה מפלח אותי כל כמה זמן בכל הגוף. אני יודעת ואומרת לעצמי שהכאב הזה קשור לעבר! לנטישה ההיא הראשונית של האבא והוא רק מתלבש על הסיטואציה, שגדלתי מאז, שאני יכולה וחייבת להתגבר, אבל לגוף גם רצונות משלו ובד"כ הוא מנצח אותי! רציתי לשאול מה אתם חושבים? האם גם למטפל קשה להיפרד ממטופלים? והאם יש מטופלים שהוא "אוהב" יותר מאחרים והיה עושה הכל למענם? או שבגלל המקצוע הזה שבחרו בו הם יותר מחושלים מבחינה נפשית ולא נותנים לזה לחדור אליהם ברמה האישית? חשוב לי גם לשמוע את תשובתך בנושא אודי ממקום של מטפל. תודה לכולכם
כאדם שעבר טיפולים רבים, גם ארוכים כפי שאת מספרת וגם טיפולים קצרים יותר אני יודעת שזה מאוד מוכר שמטופלים יוצרים תלות במטפלים והמטופל מאוד רוצה שהמטפל ירגיש באופן דומה למה שהוא מרגיש.אני מניחה שהיות ומטפלים הם גם בני אדם והם כן מרגישים יותר או פחות למטופלים שונים אך זה לא ברמה של אהבה או סימפטיה.בכדי שלא תרגישי את אותן רגשות שאת מדברת עליהן, את צריכה לשנות את דפוס החשיבה ולהכניס לך לראש שהמטפלת שלך היא מטפלת של עוד הרבה וברגע שהיא יוצאת מהקליניקה היא יוצאת לחייה הפרטיים שאת והמטופלים האחרים לא חלק מהם.ליד זה הייתי אומרת שתרגישי נח עם זה שנקשרת אליה כי בסה"כ שיתפת אותה בכל הסודות הכמוסים ביותר שלך והמון סיפורים שיצרו את מי שאת. אני מבינה את הקושי בלקבל תמיכה ממקור אחר אך אני מאמינה שזה מאוד נכון לך אחרי תקופה ארוכה אצל אותו מטפל גם בכדי שתלמדי שלא קורה כלום כשמשנים מטפל וגם בכדי שתשתחררי מהתלות ותוכלי לעבוד על הדברים החשובים באמת ולא על למצוא חן בעיני המטפל. בהצלחה :)
כתבת שהטיפול נמשך 4 שנים ושהמטפלת ערכה שתי פגישות בשבוע . האם המטפלת עשתה הנחה בשלב כלשהו? האם המטפלת הסכימה להנחה כלשהי בתקופה האחרונה?ובאיזה אחוז? איני שואלת בשביל תשובה . לא ברור כיצד אחרי 4 שנים התעוררה בעייה כספית בילתי פתירה. אם שילמת לה- המטפלת צריכה להתחשב. אם לאו- כיצד נמשך הטיפול ומדוע הובילה המטפלת ל2 פגישות שבועיות! זו בעייה שניתן לצפות אותה. האם ייתכן בעתיד הקרוב שתוכלי לממן חלק מהתשלום? לא ברור לי הסיכום לפיו המעבר הוא זמני.(אם זמני-שתתחשב.אם לא - סיום טיפול ארוך צריך להמשך יותר ממפגש אחד.) אם התשובות שליליות- אז המטפלת רשלנית. ----------------------------------------------------------- לגבייך: אם יש באפשרותך, עדיף פסיכולוג בקופ"ח מאשר מרפאות ציבוריות.התור במרפאה ציבורית יכול לארוך שנה ויותר. המטפלת לא הזכירה המתנה לטיפול-אולי יש לך אפשרות ללא המתנה. כדאי שתבקשי ממנה שתעשה תיאום עם המטפל החדש,כדי שתתבצע העברת טיפול (בן 4 שנים) במקצועיות . זכותך לבקש גם דו"ח על הטיפול בשביל הטיפול החדש. אם למעשה זה סיום הטיפול- הסיפור של המטפלת על המרפאה בחינם ועל כך שתחזרי ושהמעבר הוא זמני -הוא בדיחה. בקשי ממנה הפנייה לטיפול בזמן ההמתנה במרפאה ציבורית.אסור לה לשלוח אותך כך. (יש קבוצות תמיכה, טיפול קבוצתי.ואולי דברים אחרים)
שלום מישהי, הייתי מציע לא להיות פזיזים ולהשתדל להמנע משימוש בתיאורים ציוריים כ"בדיחה", היות ואינך יודעת מה בדיוק היה שם... אודי
הי אודי זוכר אותי? אפשר לחזור? ...? אופיר
אופירי יקרה מאוד, מה שלומך?.. היית חסרה. חשבתי עלייך לא מעט. חיבוק , שרית
שרית יקרה עוד אין לי הרבה מילים. הייתה תקופה...קשה. לא ממש הייתי פה ( בעולם ) עכשיו יותר טוב..כרגיל, אוספת לאט את השברים. חיבוק בחזרה ( תודה שחשבת עליי ) אופיר
האמת שזה היה הרעיון שלי, כבר מלפני שנים אבל אף אחד לא לקח אותי ברצינות. מי שרוצה, מוזמן לכתוב לי כאן ואשאיר לו את כתובת המייל שלי.
שלום לכולן וכולם, יוצאים למנוחת סוף השבוע שלנו. נוחו היטב ואיספו כוחות. נשוב ונשדר ביום א'. שמרו על עצמכן ועצמכם, אודי
אני בת מעל 40 פרודה אני יוצאת עם גבר בן גילי רווק, לאחרונה הוא הראה לי שהוא שומר בנייד תמונות של בנות זוגו הקודמות רציתי להבין מה משמעות הדבר ? לטענתו אין לדבר משמעות שאלה נוספת כל תמונות בנות הזוג מצולמות פלג גוף עליון בלבד מהחזה עד הראש והן תמיד בתנוחה (לא פרובקיבית לבושות ) שוכבות על המיטה או על ספה מה משמעות אופן צילום זה? האם זה צריך להדליק נורות אדומות לסטייה מסוימת? תודה רבה
שלום לך, איני יודע על סמך מה את משערת על קיומה של סטיה, מעצם היותן של בנות זוגו שוכבות על מיטה? איני רואה בכך משמעות קלינית מיוחדת. התמונות משמשות כנראה כמזכרת מוחשית (מעין "המשך" של הזיכרון). משמעויות אחרות הן סובייקטיביות ועליהן ניתן ללמדו משיחה עמו. השאלה היא מה אופי הקשר בינכם ומה את מרגישה כלפיו, ואל אילו תמונות הוא מחזיק בנייד שלו. אודי
לום רב יש לי בעיה רצינית שמקשה עליי וגורמת לי סבל רב... יש לי בעייה של הזעת יתר שככל הנראה המקור שלה הוא חרדה. אני בן 18 ממש לפני גיוס, וכל פעם שאני יוצא מהבית אני מתחיל להזיע בטירוף.. אני ממש נוטף טיפות ורק באזורי בית השחי. בפנים ובידיים לא, רק באזור בית השחי ורק כשאני מחוץ לבית, כשאני בבית אני מתנהג כרגיל ולא מזיע בכלל ומחוץ לבית אני מזיע לא משנה איפה, גם אם לא חם בו וגם אם הוא ממוזג... מה אני יכול לעשות כדי לפתור את הבעיה מפני שהיא מפריעה לי מאוד וגורמת לי אי נוחות כשאני מסתובב עם חברים ! מה זה ? למה זה ככה ?!
שלום מודאג, אם הבעיה היא חרדה - עליך לטפל בחרדה. אפשריות כאן מספר גישות, וכמובן שילוב בינהן: טיפול תרופתי, טיפול CBT (קוגנטיבי התנהגותי, ביופידבק, והיפנוזה. הטיפול ההיפנוטי יכול לעזור גם בשליטה על סמפטום ההזעה עצמו (מעבר לטיפול במחולל שלו, החרדה). הכתובת היא פסיכולוג קליני המתמחה בעבודה עם מצבי חרדה, ואם גם בטיפול היפנוטי עסקינן - בעל רישיון לעיסוק בהיפנוזה. גם פסיכיאטר יכול להיות מתאים (כנ"ל לגבי הרישיון. לבדוק). הייתרון של פסיכיאטר הוא היכולת לשלב תרופות בטיפול. מנסיוני - יש הצלחות יפות בטיפול בבעיה שאתה מתאר. אודי
תודה שענית לפני שנעלמת אל תוך יום שלישי... היה לי חשוב ולא מובן מאליו שכך תעשה. מרגישה נורא עצובה . בבקשה אל תכעס עליי אבל גם בתשובתך היה הרבה נימוס וחוסר בטחון - - ש"לא כולם" ישמחו אם תרפי...ובכלל במילותיך.. ובאמת שאין לי שום זכות ובאמת שמודה לך שאתה בכלל טורח לענות לי.. אבל רגילה לתשובות כאלה לא אישיות, לא חמות.. אני לא "יקרה" לאף אחד ואף אחד לא שולח לי חיבוק.. וכנראה שיש משהו בכתיבה שלי ש"מזמין" את זה ואני מאשימה את עצמי ובכלל.. אני הסנגור הכי גרוע של עצמי.. רוצה כל הזמן יותר ומקבלת פחות.. מעוררת סלידה גם במראי החיצוני.. יש אנשים יפים שיותר קל להם בעולם בזכות המראה החיצוני ואני צריכה כל הזמן לחייך כדי שלא יחשבו שאני כועסת , כדי שאהיה אולי פחות מכוערת.. יודעת.. הקנאה מעבירה אדם על דעתו.. וכנראה שזה איזשהו פרץ של קנאה שאתחרט עליו אחר כך.. צריכה להתרגל ולא מצליחה!!!!--- לדחיות, להתעלמויות ולקור התמידי הזה מאנשים... והלוואי שאקפא כבר למוות.. וכבר מתנצלת אודי.. יודעת שאצטרך לעשות זאת ועושה זאת כבר עכשיו... סליחה
הי מיקה יקרה, לא הבנתי בדיוק את דברייך, חוששני. האם את רוצה לומר שאת כמהה ליחס יותר אישי וחם? האם שמקנאה בגילויי יחס כאלו כלפי חברים או חברות אחרים כאן? אם הבנתי נכון את המשאלה שלך - הרי שהיא טבעית, ואין צורך להתנצל. זה בסדר גמור. שלך, אודי
תודה. (במיוחד על הפתיחה והסיום..) הבנת נכון. תודה שוב וסליחה אם פגעתי במישהו.. שלך, מיקה (אהבתי..(:
הי אודי, אודי תודה שאתה פה. זה מפחיד. זה מעורר חרדה חרדה חרדה. אני לא יודעת מאיפה להתחיל. אודי אתה מסכים לעזור לי ,להיות איתי,לשבת לידי. אני אישה נשואה. כבר עברתי את גיל העשרה. לאחרונה היה לי חלום מוזר. אני נמצאת בבקטה,לא מוכרת,ומקיימת יחסים עם אישה שיש לה חזה, אבל היא בעצם גבר,כי היה לה איבר מין,והיתה חדירה. הכל מוזר. אחר כך חלמתי שאני במיטה עם אישה סתם שוכבות מחובקות. אני נמשכת לבנים. אבל יש לי נראה לי גם משיכה לבנות,במיוחד לחזה של בנות. לא יודעת ,אודי תהיה איתי כי הכל מתערער. לא יציב, מרגישה שאין רצפה. אני נשמטת. יש לך כמה מילים מרגיעות? ח.
שלום ח., החלום אינו מעיד בהכרח על נטייתך המינית. לחלום על חזה של אשה יכול להיות קשור לדמות אם. אישה עם איבר מין וחדירה יכולים לסמל גם דברים נוספים, מעבר למשמעות הגלויה והברורה שבסצינה. משמעות החלום צריכה להתברר בתוך טיפול, ומתוך עבודה עם האסוציאציות הפרטיות שלך. רגש החרדה שמתעורר נראה חשוב ביותר והוא נקודת המוצא. אהיה פה לצידך, ואל דאגה. תחושת הקרקע מתחת לרגליים תשוב במהרה. אודי
אודי, עדיין בחרדה. למרות שזה נשמע יותר טןב. אמשיך לשבת לידך עד שירגע. אודי, נכון זה לא אשמתי שאני מרגישה כל כך רע? לא אני בחרתי להיוולד. מוכנה לתת את חיי במתנה. חבל חבל חבל. חבל ש אני קיימת. חבל- על כל הכישורים שלי הם הגיעו לאדם הלא נכון. חבל שיש אותי חבל. חבל שאני מהווה מטרד.חבל. אבל אני לא אשמה. בוכה. מתנצלת על קיומי. סליחה. ח.
הפנטזיות שלך על נשים יכולות לנבוע משתי סיבות שאני רואה: 1. יכול להיות שאת באמת דו-מינית, אבל המחשבה על משיכה לנשים כל-כך מפחידה אותך שאת מדחיקה אותה. ההדחקה הזאת באה לידי ביטוי בחלימה, שהרי שם כל הלא מודע פועל כמרקחה. יכול להיות שהחדירה בחלום מהווה את הקונפליקט שיש לך בין משיכה לנשים לבין משיכה לגברים. אולי... 2. יכול להיות שבגלל חסך כלשהו בדמות אימהית את מפנטזת על חזה נשי ורואה את עצמך שוכבת מחובקת עם אישה. יכול להיות שמבחינה רגשית את נמשכת לנשים (שהרי בחזה נשי, יניקה, קרבה פיזית עם אישה - כל אלה הן פעולות אינטימיות) ואילו מבחינה מינית את נמשכת לגברים. אני לא מומחית, אבל אלה הסיבות שחשבתי עליהן. בכל מקרה, לא משנה מהי הסיבה, את לא צריכה להיבהל מכך. מותר לך לפנטז גם על גברים וגם על נשים. אין בכך כל פסול. אל תפחדי מהרגשות שלך. וזה שאת נשואה לא אמור להפחיד אותך. אני באופן אישי הכרתי נשים נשואות שנמשכות לנשים. אפילו הכרתי מישהי שהיתה נשואה + ילד, שהחליטה להתנסות עם אישה. לבסוף היא התגרשה והיום היא בזוגיות עם אישה. כמובן שאני לא אומרת שזה יהיה במקרה שלך, אני רק מנסה להגיד לך שמקרים כאלה הם שכיחים גם בקרב נשואות. אולי כדאי לך לדבר על כך עם איש מקצוע.
יעלוש, תודה שהגבת, קשה לי כרגע לכתוב יותר, אבל מילותיך הרגיעו אותי. ח.
שלום, אני בת 19 בריאה רוב הזמן שלאחרונה תוקפת אותי בעיה שאני לא יודעת כיצד להתמודד איתה ובגלל שהבעיה מוזרה אני גם לא יודעת לאיזה נושא היא שייכת. לפני כחודש תקף אותי התקף דזה וו כאילו כבר הייתי באותה סיטואציה, עכשיו זה רגיל שאנשים יקבלו תחושה כזו לפעמים אבל מה שהפחיד אותי שמה שהתלווה לתחושת הדזה וו היה סחרחורות ותחושה שלפני עילפון, כאילו אני תחת התקף כלשהוא שמושך אותי, התחושה עוברת אחרי פחות מדקה אבל היא מלווה בדפיקות לב מהירות. אתמול נתקפתי ב5 תחושות דזה וו ( שזה מוזר נורא) שכללו תחושות עילפון כמו שכבר תיארתי ולאחר מכן לחץ דם נמוך וכאבי ראש אני לא יודעת מה הבעיה ואני מקווה שתוכל לתת לי יעוץ מכוון. תודה!
שלום לך, איני יודע לומר בוודאות, אך ייתכן והסחרחורת והכמו-עילפון קשורים למשהו אפילפטי או חרדתי. אני ממליץ לבדוק תחילה את הנושא הנוירולוגי, ומשם להמשיך ולברר. אודי
עדיין פה באותה מנהרה שהבטחתה שהאור בסופה והתהליך הן הטיפולי והן התרופתי לא הולך ונעשה קל קשה לי.. לפגוש את העבר לחבר בין שני הדברים להתעמת עם עצמי. אתמול היה לי יום קשה במיוחד, גיליתי שלא זוכרת, לצייר, שמש,ים,ציפור,בית,גוף של אדם וכל-כך אההבתי ו... הוא כל-כך לא הרשה וכל כך פגע והיכה כשגילה כשכן ציירתי ולא יכולתי לצייר והוא היה שם והתבונן קשה לי,פוחד לי מעצמי,שוב סליחה
שלום asmo, אלו זכרונות קשים. העבר תוקף וצועק שאסור. אבל בהווה מותר וזה בסדר, ולמרות הקושי, אני מאמין שהאור יכול להמצא מאחורי הסיבוב הבא. אודי
לפני שתלך .. כתבתי הודעת המשך שאולי תעדיף לא להתייחס אליה? וכן כתבתי הודעה-תגובה לשיר שטרם עלתה. תודה ויום חופשה נעים.
אני נורא נורא מתענינת בפסיכולוגיה ובכלל בבני אדם כרגע אני בתיכון ואין באפשרותי לילמוד במסגרת שתתרום לי את מירב הידע כל השאלות שאני שואלת אני שאולת מתוך ענין ולא בהכרח כצורך אישי נחוץ לכן לא תמיד יש ביניהן קשר
מהו שינוי? אם תשאל את הנגר זה הצורה, אם תשאל את השף זה הבישול והחימום אם תשאל את החיט זה העיצוב והגזרה, אם תשאל צייר זה הצבע בתמונה אם תשאל סופר זאת העלילה אם תשאל מורה הוא ודאי יאמר שזה חינוך. אך אם תשאל פסיכולוג הוא יאמר שזה תלוי בך. מה דעתך על מה שכתבתי? מרגישה שהכל תלוי בי..ופתאום היא אומרת שהבחירה בידי אם אני רוצה לסיים טיפול אז נקבע תאריך יעד...מפחיד אותי מאוד!!! מצד אחד היא אומרת שרצוי פעמיים בשבוע ומצד שני כשאני אומרת שאני בסדר ונראה שהשבוע הסתדרתי בלי להתקשר בין פגישות כי באמת היה בסדר...והיא שואלת כמה פעמים מבחינתי רצוי להפגש ואני אומרת שעדיף להפרד היא פתאום לא מבינה שזאת בריחה מכאב? מה קרה לה? אוף...היא פתאום מדברת על תאריך יעד? כנראה שבאמת נמאס עליה המשחק הזה של להקשר אליה ולעזוב...כנראה שהיא אומרת נואש...ואז פתאום אני קוראת על מטפלים שנוטשים ואני כל כך נבהלת...אודי, מה עליי לעשות? לקבוע תאריך לסיום...הרי לא פתרנו הכל..איך אדע מה לעשות? האם היא התייאשה ממני? מיכ
הי מיכל, הבחירה - בסופו של דבר - בידך. אפשר לומר ש- 51% בידך ו-49% אצל המטפל. אחוז השליטה הוא אצלך. איני יודע אם היא התייאשה ממך. נסי לשאול אותה. אודי
טיפול ארוך.. טיפול מסועף.. טיפול מסעיר.. וקרה שם. כל כך הרבה קרה שם. למי מספרים? עם מי מדברים? מה עושים עכשיו?
שלום רציתי לשאול את הבנות שאלה אישית - האם קורה שהבעל שלהן כופה עליהן לפעמים יחסי מין והן נאלצות לעשות זאת? ואיך הן מרגישות עם זה? האם יכול להיות שלפעמים הן מרגישות שפחות של הבעל, אני שואלת כי אני עוד לא נשואה. האם המצב לפני הנישואין היה יותר טוב? פשוט קראתי כתבה על אישה שכתבה שבעלה נהג לאנוס אותה והיא נכנסה למצב נפשי גרוע. והאם 3 פעמים בשבוע זה הכי שפוי?
שלום לך, הפניית את השאלה לבנות - אז אשאי רלמי שמעוניינת לענות את הבמה. בכל מקרה, לדעתי, בעל או לא בעל, יחסי מין לא מקיימים בכפייה, אחרת זה אונס. אודי
אודי. זה לא שלא חשבתי לעצמי שלפעמים כדאי (מילה לא הכי מוצלחת, אבל הכי טובה שיש לי כרגע) להשאיר פה איזו הודעה קצת אופטימית, או לפחות לשתף במשהו קטן וטוב... אבל זה יותר עניין של "לא רואה עכשיו את האור, מחפש אותו בנרות..." או שזה לא הכי נכון; בטיפול בסדר. יש משברונים קטנים, אבל התמונה הכוללת בסדר. ואולי זה בזכות העובדה שדווקא פיזית אני מתפרקת לגמרי, ובחודשיים האחרונים (בערך) לטיפול יש יותר מקום תומך מאשר מטפל (לא שזה רע... להיפך - זה חיובי שאפשר להשתמש בקשר גם בצורה כזו, לא?). בכל אופן, כבר חודשיים שרצף של בעיות רפואיות לא מרפה ממני. לחלק יש סיבה ידועה (ועושה רושם שאאלץ לעבור שוב התערבות כירורגית, בין אם ניתוח ובין אם "סתם" התערבות קלה - אדע רק בשבוע הבא), ואילו חלק מהדברים עדיין נותר בגדר רצף של סימני שאלה גם עבור הרופאים, מה ששולח אותי מבדיקה לבדיקה, ומרופא לרופא. אודי, רופאת המשפחה שלי התפרצה עליי. אמרה לי ש"לא צריך להגיע לרופא בגלל כל כאב..." יומיים לאחר מכן אושפזתי, כאשר בהתחלה חשבו שיש צורך בניתוח חירום; 'שטות' שנדחתה משום שזה יסתיים - כאמור - בהתערבות כירורגית בכל מקרה. היא בכלל התעקשה כמה פעמים שכל התלונות שלי הן בכלל פסיכוסומטיות, ושרצוי מאוד שאחזור לפסיכיאטר, כי שם טמונה הבעיה. בשלב מסוים נמאס לי לשמוע אותה וגם חשבתי לעצמי שאומנם אני מכירה את עצמי, ויודעת מתי משהו מציק לי על רקע נפשי, אבל אם כבר כ"כ הרבה רופאים אז שיהיה גם פסיכיאטר (בעיקר בשביל לחזור לרופאה עם תעודה שפיות, יחסית, אני מניחה... סוג של הימור). הוא לא התרשם שיש מקור נפשי לכל המצוקות, ובכך תמך הן בדעתה של המטפלת שלי שמכירה אותי כבר למעלה מעשור, והן במה שאני טענתי - ש"רקע נפשי", כדברי הרופאה, זה אולי הסבר חלקי אבל לא תירוץ לחוסר האונים שלה. בכלל... "רקע נפשי" (ביטוי נוראי!) תמיד שם אותי במקום בעייתי כל כך מול רופאים. ואי אפשר להתעלם מכך נוכח התרופות שאני מקבלת, והם תמיד שואלים. מזל שאני לא מקבלת נוירולפטיקה; זה משפר קצת את המצב מול רופאים - הם חושבים שאני לא יציבה, אבל שפויה :) אולי בחרתי לכתוב דווקא היום, משום שזה השבוע הראשון מזה זמן מה, שלא מצפים לי בו תורים לרופאים ו/או בדיקות כאלה ואחרות. מן שבוע הפוגה בין שבוע עמוס שחלף לעוד שבוע מתיש שיבוא. לפחות בינתיים זה כך, אבל מי יודע מה צפוי?... שוב תודה על ההקשבה הוירטואלית, TM.
הי טימי יקרה, שבוע הפוגה, נשמע טוב... צודקת את באשר לחוסר האונים של רופאים שפעמים רבות מקבל ביטוי של "פסיכוסמטי" או "רקע נפשי". אלו בהחלט קיימים ויש להתייחס אליהם במלוא הרצינות, אולם (למזלך) ישנם הפסיכיאטר והמטפלת שדי תמכו בתחושה שלך, וזה מה שחשוב. את שפויה... וטוב לשמוע שטוב יחסית, ושבסדר... אודי
כמה טוב לשמוע אותך. אני שמחה בשבילך שהמקום אצל המטפלת הפך לתומך יותר עבורך זו תקופה בה את הכי צריכה מישו על יד - אני זוכרת לא מעט התנגשויות שם .. מאחלת לך המונים של בריאות, והלוואי ושלא תדעי כאב וסבל , חיבוק אלייך .
שלום, אבי בן 48 לקה לפני שנה בדום לב תוך כדי שינה. צוות רפואי הצליח להציל אותו אך הוא סבל מחוסר חמצן למוח אשר גרמו לו לבעיות קוגנטיביות של זיכון לטווח קצר ובילבול. לאחר שטופל בבית לוינשטיין, כאת הוא מטופל בתא לחץ אך גם בטיפול הוא היפראקטיבי, מרבה לעמוד וחי במציאות מדומה גם בבית. רציתי לקבל דרכי התמודדות מול הביטחון של אבי בבילבול ומעשים שהוא עושה עקב כך (כמו רצון לעבוד, לנהוג וכו').. למרות שאסור לו. אנחנו חיים כרגע בבעיה גדולה ומחפשים אנשים עם עבר דומה שנרפאו ולא מוצאים. תודה רן
שלום רב לך רן אני מבין היטב את הדאגה והתסכול ממצבו של אביך.בעיות התנהגות והפרעות בזכרון הן תופעות מוכרות לאחר אירוע מוחי כזה או אחר. אשמח לקבל ולתת יותר פרטים גם בטלפון על מנת להתרשם טוב יותר ממצבו של אביך כמו כן לדעת מהם הטיפולים שקיבל? מה הוא מקבל היום? איזו הדרכה קבלתם אתם כבני משפחה מהצוות בבית לווינשטיין וכד'. תוכל לאתר אותי גם בנייד 0546670570 ולקרוא על השיטה בה אני עובד בגלישה לאתר שלי www.gliksman.co.il תודה על פנייתך בברכה חמה ד"ר יגאל גליקסמן
אודי שלום. היום בטיפול סיפרתי למטפל על הדמיונות והפנטזיות שיש לי עליו ואיתו. זה אישי נורא... ביקשתי ממנו ,לפני שסיפרתי,שלא יקלקל את הדמיון. כי בפנים זה מרגיש נפלא. והוא עמד בזה...וגם אני... עכשיו אני חושבת שפשוט השתמשתי בו בקשר שלנו ,בחיבור הזה,בדמות שלו,בשביל לאחות קרעים ישנים.זה יכול להיות?ומה אתה אומר על שימוש מעין זה? וגם הרגשתי שמתהפנטת.מסתכלת לאיזה נקודה ונשאבת לתוכי.זה אני מרגישה כבר הרבה פעמים. אבל היום הרגשתי מעבר לזה שאני נכנסת לשלב נוסף,עמוק,בתוכי.כאילו צוללת מבפנים.זאת היתה חוויה מיטיבה. יכול להיות שאני מתהפנטת למרות שהמטפל אינו מהפנט? ואם כן,מה המשמעות של מעבר לשלב הנוסף? ועניין נוסף מהטיפול. אני מרגישה וגם שיתפתי אותו בזה שכאשר אני מתקרבת ואנחנו ממש קרובים, אני נסוגה אחורנית ולא רוצה קרבה ןאחר כך מתקרבת שוב... מרגישה שאין לי שליטה על זה . באמת אין לי שליטה ?ומה זה יכול להיות? מקוה שלא מטריחה עם המלנטות שאלות. ח.
שלום ח., זה בסדר גמור "להשתמש" במפטל לצורך זה. גם התאור שלך של התהפנטות בהחלט נשמע מתאים: התמקדות פנימית, וחשוב מזה - חוויה טובה... ויש בזה גם משהו מפחיד, בקרבה הזו. רבות מהמשתתפות כאן כותבות על זה. זה בסדר גמור. נשמע לי שבס"ה את עושה עבודה מיטיבה. אודי
ימים לבנים מילים: לאה גולדברג לחן: שלמה יידוב ימים לבנים, ארוכים, כמו בקיץ קרני החמה. שלוות בדידות גדולה על מרחב הנהר. חלונות פתוחים לרווחה אל תכלת דממה. גשרים ישרים וגבוהים בין אתמול ומחר. כל כך קל לשאת שתיקתכם, ימים לבנים וריקים הן עיני למדו לחייך וחדלו משכבר לזרז על לוח שעון את מרוץ הדקים. ישרים וגבוהים הגשרים בין אתמול ומחר. י. ותודה לך גם סוריקטה היקרה והטובה שזכרת לבבי התרגל אל עצמו ומונה במתינות דפיקותיו. ולמתק הקצב הרך מתפייס, מוותר ונרגע, כתינוק מזמר שיר ערשו טרם סגור את עיניו, עת האם הלאה פסקה מזמר ונרדמה. ימים לבנים מילים: לאה גולדברג לחן: שלמה יידוב קיימים 8 ביצועים לשיר זה : ביצוע: בחר ביצועגידי גוברונית אופיררוחמה רזצליל מכווןנתנאלהיזהר כהןהגבעטרוןשלמה יידוב ימים לבנים, ארוכים, כמו בקיץ קרני החמה. שלוות בדידות גדולה על מרחב הנהר. חלונות פתוחים לרווחה אל תכלת דממה. גשרים ישרים וגבוהים בין אתמול ומחר. כל כך קל לשאת שתיקתכם, ימים לבנים וריקים הן עיני למדו לחייך וחדלו משכבר לזרז על לוח שעון את מרוץ הדקים. ישרים וגבוהים הגשרים בין אתמול ומחר. לבבי התרגל אל עצמו ומונה במתינות דפיקותיו. ולמתק הקצב הרך מתפייס, מוותר ונרגע, כתינוק מזמר שיר ערשו טרם סגור את עיניו, עת האם הלאה פסקה מזמר ונרדמה. ימים לבנים מילים: לאה גולדברג לחן: שלמה יידוב קיימים 8 ביצועים לשיר זה : ביצוע: בחר ביצועגידי גוברונית אופיררוחמה רזצליל מכווןנתנאלהיזהר כהןהגבעטרוןשלמה יידוב ימים לבנים, ארוכים, כמו בקיץ קרני החמה. שלוות בדידות גדולה על מרחב הנהר. חלונות פתוחים לרווחה אל תכלת דממה. גשרים ישרים וגבוהים בין אתמול ומחר. כל כך קל לשאת שתיקתכם, ימים לבנים וריקים הן עיני למדו לחייך וחדלו משכבר לזרז על לוח שעון את מרוץ הדקים. ישרים וגבוהים הגשרים בין אתמול ומחר. לבבי התרגל אל עצמו ומונה במתינות דפיקותיו. ולמתק הקצב הרך מתפייס, מוותר ונרגע, כתינוק מזמר שיר ערשו טרם סגור את עיניו, עת האם הלאה פסקה מזמר ונרדמה.
תודה ! קראתי כבר אתמול ,אבל הייתי במקום כל כך כואב ועצוב שלא הצלחתי להזיז אפילו את הזרת על המקלדת. גם אני זכרתי משנה שעברה שאת יומיים לפני.. אך מכיוון שבחרת שלא לומר מילה על כך השנה, זרמתי איתך.. אחרי שכבר ממילא הביאו את זה לכאן, תרשי לי גם כן לאחל לך שתהיי בטוב, אור ,רוך קבלה ואהבה עם עצמך ו.. מתחשק לי להציע לך , לבקש ממך שנשב ביער , נקשיב לציפורי השיר שמזמרות מעל לצמרות העצים,אוושת העלים,המים שזורמים בינותיהם, נקשיב ביחד.. במבי.
שלום אודי, אני חדשה כאן, אבל עוקבת אחרי הפורום כבר זמן מה. שמתי לב שהרבה הודעות מסתובבות סביב היחסים שבין מטפל למטופל והפגיעות הקשות במטופלים. כאחת שנמנית על הפגועים הללו, חשבתי לעצמי שיש מקום לפתוח קבוצת תמיכה לנפגעי טיפול!! לא להאמין עד כמה אנשי מקצוע שאמורים להיות מיומנים, רגישים ואמפתיים מסוגלים לפגוע, לנטוש מבלי להניד עפעף, מבלי לחשוב ולו לרגע כיצד שורדים מטופלים אלה אם בכלל.. כיצד הם ממשיכים בחייהם ובעבודתם ומשכנעים את עצמם שהם גם טובים. מדוע הם הלכו בכלל ללמוד את המקצוע הזה אם אין להם אורך רוח, סבלנות וסובלנות לכל אותם מטופלים שרוטים ופגועים נפשית????????? אני אחת מאלה: ננטשתי באכזריות על לא עוול בכפי, לא מצליחה לתפקד, נוספה עכשיו חרדת הנטישה על כל שאר הבעיות, המועקה בגרון, הכאב בכל הגוף, מחכה לטלפון, לאס.אמ.אס למייל שלא מגיע וגם לא יגיע ובינתיים רק שונאת את עצמי יותר ויותר: אף אחד לא יכול לאהוב אותי, אף אחד לא יכול לאהוב אותי, הנה גם המטפלת שפעם "הציגה" עצמה כמבינה ואמפתית נטשה אפילו שהבטיחה שלא תעשהזאת לעולם! - הוכחה לכל מה שאמרתי בתחילת הטיפול: שאותי אי אפשר לאהוב! לא אמא, לא "הבעל", לא חברים ולא המטפלת! אבל איך איך איך היא ממשיכה בשלה? מקבלת מטופלים אחרים ולא חושבת לשנייה עלי: על איך ואם בכלל אני שורדת (היא הרי כבר יודעת היטב אחרי 4 שנים איך אני מגיבה לפרידות). אולי דפקתי לעצמי כדור בראש ואני כבר לא כאן יותר? אבל היא בשלה, עם הבטחון שהיא מטפלת טובה, קמה בבוקר, הולכת לקליניקה, מחייכת ו"עובדת" על מטופלים אחרים (או שלא-אולי רק איתי זה כך ומטופלים אחרים היא כן אוהבת באמת), מרוויחה כסף טוב, נוסעת לחופשות, מטפלת בילדיה ובבעלה ואני כאן גוססת.. מה יהיה איתי? עד מתי??????????????????
"ננטשתי באכזריות על לא עוול בכפי"-בדיוק כך הרגשתי.איני יודעת מדוע המטפל קטע בפתאומיות את הטיפו. וגם אני חשתי שנעשה לי עוול. ( אני אדם לא בעייתי לסביבה.ובטוחה שגם אתה/את) אם תקימי אתר או קבוצה בפייסבוק -אצטרף. במקצוע הפסיכולוגיה יש ערפול ופסיכולוגים בדר"כ לא מבקרים קולגות שלהם בפומבי. בכל אופן-טוב שיהיה לצרכנים מקום פתוח לדירוג עם שמות,כמו אתר dargoo למרצים בכל הארץ.כי הנזק האפשרי הוא רב וההוכחה קשה. ניתן להתלונן במשרד הבריאות וגם בהסתדרות הפסיכולוגים. ניתן לתבוע בתביעות קטנות אם יש הוכחות . בטווח המיידי,מקווה שיימצא לך איש מקצוע לשיחות כדי לעבד את הפגיעה מהטיפול. מקווה שתמצא לך דרך להתקדם בבעיות המקוריות .
האם גם את "נזרקת" מסיבות כלכליות?
"ננטשתי באכזריות על לא עוול בכפי," "המטפלת שפעם "הציגה" עצמה כמבינה ואמפתית" " כיצד הם ממשיכים בחייהם ובעבודתם ומשכנעים את עצמם שהם גם טובים. מדוע הם הלכו בכלל ללמוד את המקצוע הזה אם אין להם אורך רוח, סבלנות וסובלנות לכל אותם מטופלים שרוטים ופגועים נפשית?" "היא הרי יודעת איך אני מגיבה לפרידות" --בלב כבד, חוויתי לא מזמן אותם הדברים. הפער בין ההצגה של המטפל את עצמו לבין הזריקה -קשה לתפיסה. ובכן,מסתבר שיש חוסר מקצועיות ומסתבר שנתקלת בכזו. (זה המקרה השלישי באתר ) מאחלת שתתקדמי במהרה.אין ערך לצער שלך בגלל אותה מטפלת.
למה היא סיימה את הטיפול? אני יודעת שזו שאלה חודרנית אבל בתור קוראת של כל הסיפורים הנוראיים האלו זה ממש גורם לי חרדה האי ידיעה של כל הסיפור. האם חצית את הגבולות? יצרת קשר עם מישהו שקשור אליה? מה גרם לה לנטוש? בכל מקרה אני חושבת שלא משנה מה עשית היא לא היתה צריכה לנטוש, אבל אני מנסה ליצור לעצמי איזו שהיא חוקיות בראש לגבי כל המקרים המזעזעים האלו... תודה.
ממש לא מדובר על חציית גבולות! אני מאד מקפידה לשמור עליהם והיא יודעת את זה. מדובר בחוסר יכולת כלכלית שלי כרגע לממן את הטיפול.כבר תקופה מאד ארוכה שזה כך (בערך שנה וחצי)ועל כל פגישה שמתקיימת יש הפוגה של שבועיים עד חודש.הסיטואציה הזו מטריפה אותי, כיון שהיא מניחה שעד שאסתדר כלכלית אני יכולה לשרוד לבד וללא טיפול, והרי הבעיה הכלכלית היא רק תוספת לכל שאר הבעיות! כשהיא אומרת: כשתוכלי להגיע תודיעי לי, יש בזה זלזול, התנשאות וחוסר יכולת להבין את מצבי. אמרתי לה: אם אני יכולה להסתדר ללא טיפול כשאין לי כסף, ברור שאוכל להסתדר כשיש לי כסף. הכסף זו רק בעיה פרקטית שנופלת על שאר הדברים ולמה היא מניחה שאני שורדת?? בכל אופן, לפני כמה ימים ממש התפוצצתי כבר והוצאתי הכל החוצה בפגישה ומה שיצא מזה זו מן אמירה שלה לבדוק אם אני יכולה להתחייב לפחות לפעם בשבוע בינתיים (בד"כ מדובר בשתי פגישות בשבוע, מה שלא קרה כבר הרבה זמן) ושוב הניתוק הזה שלה! היא לא יכולה להבין מה זה כשאין לבן-אדם את הכסף לפגישה, מה זה אדם שלא מרוויח הון כסף מהמקצוע שלו!! אז איך אני יכולה להתחייב לדבר כזה? זה הרי בכלל לא תלוי בי! היא אמרה שאין ערך לטיפול בצורה כזאת עם כל ההפסקות וכ"ו (מעניין, עד עכשיו לא דיברה על זה בכלל, רק כשהתחרפנתי) ואז החלטתי לקחת את זה יותר לקצה כי נמאס לי מהמשחקים והאשליות האלה ושאלתי אותה: או שמה?? או שנפסיק את הטיפול?? אז היא לא ממש ענתה (היא תמיד מתחמקת מתשובות ישירות), אבל סובבה את זה ככה שתעזור לי למצוא מטפל אחר!!! (כאילו שלמטפל אחר יש לי כסף) ואח"כ דיברה על זה שבכל מקרה לא נפרדים ככה ונקבע לפחות עוד 3 פגישות לפרידה..איזה חוסר רגישות וזה עוד אחרי שהבטיחה לי בתחילת הטיפול (היו ימים..) שלא תנטוש אותי לעולם ולא כפי שננטשתי תמיד בחיי. איזה ערך יש להבטחות אם יודעים מראש שאין להן כיסוי??? שאלתי והיא כהרגלה לא ענתה, רק אמרה בואי לפגישה ונדבר על זה. עכשיו מה אני אמורה לעשות?? ללכת לדבר על פרידה???? אני לא אעמוד בזה, עדיף לי לסיים ככה! להמשיך? כשכל האמון שלי התמוטט???רק בשביל להשלות את עצמי שיש איזו תמיכה ברקע??? אני גם מרגישה שהיא משחקת בי וברגשותיי: היא יודעת שיהיה לי מאד קשה לא להגיע, בזמן שלה זה בכלל לא משנה ולכן היא משאירה את הכדור במגרש שלי (תחשבי על זה כמה ימים..). חשוב לי עוד לציין שמעולם לא חשבתי שעליה לאפשר לי לבוא בחינם.לא חשבתי ככה ולא ציפיתי ולא ביקשתי, אבל כן ציפיתי שכמו בתחילת הטיפול, תציע שנדבר בטלפון לפחות פעם בשבוע, ביום קבוע ובשעה קבועה. אבל היא כבר לא מציעה את זה יותר ומההיכרות שלי איתה אני מבינה שלא בא לה על זה, שזה לא מתאים לה (תמיד כשהיתה מציעה לי דברים מסוימים ולא היה לי נעים, היא היתה אומרת שהיא יודעת מה הגבולות שלה ואם היא מציעה זה אומר שזה מתאים לה). עכשיו היא לא מציעה יותר=לא מתאים לה וזה מה שכ"כ כ"כ פוגע ומכאיב. זאת תחושת הנטישה שהורגת אותיומחזקת את אמונותיי שלא ניתן לאהוב אותי (והרי הטיפול לפחות היה צריך להוכיח לי את ההיפך לא? ולא לשחזר את הנטישה). ורציתי לשאול אותך, משהו, איך אני יכולה לפתוח קבוצת תמיכה בפייסבוק? הרי אני לא רוצה שידעו מי אני ובפייסבוק אני תחת שמי האמיתי. לגבי להתלונן עליה ולעשות בלגן-זו ממש לא אני. הרי אי אפשר לאנוס מישהו לאהוב אותך!.. ולגבי מטפל חדש: לעולם, לעולם, לעולם לא יותר!!!כבר עדיף להיות לבד מלחוות שוב ושוב את הכאבים האיומים האלה של הפרידה. ועוד דבר: אודי, הייתי שמחה לשמוע את תגובתך, תודה
הי בדידות, מתי כל זה קרה? אולי זה טרי דיו ואולי יש מוצא? את יודעת, ככל שקראתי את דברייך, התרשמתי שאולי מדובר בחוויה עוצמתית של נטישה, כואבת, איומה, מחרידה, שיש זעם רב, אבל אולי לא בהכרח הייתה נטישה אמיתית. אני נוטה להשאיר מקום לספק ולחזור ולבחון שוב (באמצעות הכלים שכבר כן ניתנו בטיפול. לא תמיד קל לזכור שהיו כאלה ולהשתמש בהם לבנייה). כותבת לך כמטופלת, ולהבנתי, הכרתי מקומות רגשיים בעולמי, חוויות דומות לאלה שתיארת. בטיפול הנוכחי הם חזרו לתוך הטיפול ושרדו אותו, על אף הדחף המאד חזק שצץ לפעמים לסיים בפועל. מישהו אמר פעם בהקשר של טיפולים דינמיים ואנליטיים שכסף הוא לעולם לא רק כסף. ואני נוטה מאד להסכים עם זה. חושבת שאנחנו כמטופלים יכולים להשתמש בכותרות ובארגומנטים סביב הנושא הפיננסי בשרות ההתנגדות לטיפול. התנגדות לשינוי מתוך כוח המושך חזק להנצחת המצב הקיים . לקיבעון. ייתכן מאד שהמצב האמיתי הוא של חסר גדול, ושהינך באמת דלפונית ומרושקנת מעבר לחוויה הרגשית. רוצה להזכיר שלפעמים אנחנו יכולים להביא את עצמנו באופן לא מודע למצב אמיתי כזה גם כן, או לא להצליח לצאת מתוכו. כך שלעתים העניין מורכב ומסובך. אני חושבת שלפעמים מטופלים יביעו דרך הכסף גם מצב רגשי, אולי גם סוג של פסיביות (מחכים שהצד השני יעשה ולא יוזמים), או קושי בקבלה של נפרדות וגם קנאה רבה, הקנאה הפחות יעילה מסוג צרות העין, כדוגמת: למטפל יש ולי אין; או איך הוא מרשה לעצמו לחיות את חייו כאשר אני מתבוססת בדמי וכד'. לי נראה שעל רגשות של קנאה חזקים כאלה כדוגמת מה שתיארתי טיפולי עומק עשויים ליפול ולקום. בטיפול טוב מנסים להחזיר למטופל את הרגש המאותר של אותה קנאה, למשל, וחושפים את פניה, כחלק מאיתנו. וזה בסדר. להבנתי, הטיפול מנסה בדר"כ ללמדנו לאהוב את עצמנו גם עם החלקים הפחות נעימים שלנו, מבלי לתקוף אותם ללא הרף. פגישות בתדירות נמוכה מידי, גם לדעתי והבנתי זה כבר לא כל-כך טיפול. אפילו ניתן לבחון זאת כדבר מזיק יותר ממועיל, ואולי יש כאן גם מן הזלזול בו. אם זה כבר התרחש, זו, בעיניי, כן פריצה של גבולות, וככל שזה נמשך, כך המימדים גם גדלו. אגב, מותר לגמרי לרצות להיות מטופלת בחינם ולדבר על זה. בפועל, מעבר לסיבות נוספות, זה גם ככל הנראה לא נכון טיפולית במיוחד עבור מטופלים מסוימים, אך משאלות מותר ואולי חשוב גם להביע, גם אם אינן ממומשות. גם את המשאלה שתציע לך שיחה טלפונית היית יכולה לנסות להעלות ולא להסיק באופן חד משמעי מתוך הכרות העבר. גם אם באמת היא הייתה מסרבת מתוך רציונל טיפולי, לפחות היית יודעת משהו על המציאות. זה לא היה רק בשליטת הדמיון שלך. הדבר שונה מהותית. לי נראה שבמקרים כאלה כדאי להחליט לעבוד על פרידה וסיום טיפול (כשייתכן שיושאר לך פתח, גם אם אחר או שונה, לשוב. וכן, נראה לי שיכולה להעלות בראשי את שלל החרדות המתעוררות סביב אי הודאות). כוונתי - ממש לקבוע תאריך ומשם לראות מה קורה. ואת יודעת, זה מדהים לפעמים שאם ממש נקבע מועד ממשי לסוף, פתאום את מוצאת את עצמך מצליחה איכשהו לגייס משאבים, ואת, כמטופלת, פחות מזלזלת בטיפול. להיות עמוק בבדידות הזו, זה תלותי מידי, לא, לא עדיף... ועוד דבר - מטפלת יכולה לסייע לך מאד לצמוח, גם אם אינה אוהבת אותך בכל נפשה ומאודה. אפשר להשתמש בה גם כך. אהבה גדולה, ככל הנראה, אינה תנאי הכרחי להצלחת טיפול (כשמידי זה אפילו יכול להוסיף רעש). ואגב, אילו הייתה מקריבה עצמה למענך (ומותר שתהיה בך משאלה כזו), גם בזה יש סיכון טיפולי. מורכב... אם יש לך אפשרות לגייס כוחות, וכן, לוותר, לא להתעקש, נסי לחזור ולדבר איתה בפגישה. בשבילך. עזבי מלחמות על כבוד, ו'חיכיון' לסמסים ומיילים וכיו"ב. זו נראית לי יותר דרך לנקום במישהו אחר דרך פגיעה בעצמך. אז לפחות שיהיה מסודר, גם אם יהיה סיום. שלא יהיו יותר מידי קצוות פרומים, שתהיה דרך לאיזה המשך ביום מן הימים. הכיוון שלך הוא, בעיניי, קצת דרך לעקוף פרידה. להתמזג עם הרע... המוכר וה'בטוח' ההוא... כנראה שלא כדאי... שלך ובעדך, סוריקטה
שלום בדידות, ברוכה הבאה. את נשמעת פגועה מאוד (ואפילו שוקלת להקים קבוצת תמיכה לנפגעי טיפול). אבל ייתכן שאת עושה הכללות גורפות ולא נכונות. אמנם איני יודע מה היה הסיפור המדוייק, ומנסיוני - פעמים רבות מדובר בסיפור מורכב למדי, ופעמים רבות במטפלים טובים ואכפתיים. כך או אחרת - את מתארת תחושה איומה של פגיעה ושל נטישה, וצר לי מאוד על כך. ראי כמה תמיכה את מקבלת כאן, בדידות... אודי
תודה לכולכם,קראתי בעיון את תגובתכם כמה וכמה פעמים ויש בהם הרבה תובנות חשובות.אולי באמת מתוך המקום הרגשי-הצר שלי קשה לי לראות בבירור את הדברים.לוקחת לתשומת לבי את כל העצות וההבהרות שלכם. אני באמת שמחה ששיתפתי ולא נשארתי עם זה לבד מנקודת הראות הצרה שלי. סוריקטה, העלית הרבה נקודות חשובות, כל הכבוד לך על הבגרות ועל היכולת להתבונן כך בדברים, בכלל לא נראה לי שאת זקוקה לטיפול..מאד יכול להיות שאת צודקת בנקודה הכספית, שזו איזו דרך שלי להתקבע על כך שכולם נוטשים, שבעצם אני מביאה למקום הזה ועושה מבחנים. יש לי עכשיו הרבה חומר למחשבה ולעשיית דין וחשבון עם עצמי. אני אמורה ללכת היום לפגישה, נראה איך זה יעלה, מקווה שלא אחריב הכל עם הטוטאליות שלי. אדווח לכם. שיהיה יום טוב לכולם
כתוב בלוח השנה שהיום ה 7.11 ..אז היום יום הולדתי. סלע מוחץ את הלב.. אודי, לא יודעת מה רוצה. כן יודעת. אולי לא .אני כן יודעת. רוצה לבקש ממך שתגיד לי משהו..לא יודעת מה . משהו.. משהו.. משהו שיעשה את היום הזה ל ??? באמת לא יודעת. אוף, שתדע לך שקשה לנשום. הסלע הזה מוחץ את הלב. אודי, בבקשה, תגיד משהו.. :(
במבי יקרה! אין לי הרבה מה לומר לך, כי ימי הולדת בשבילי ממש דומים..רק לומר לך שאני כאן, והזמן יחלוף ותרגישי יותר טוב...קוראת ומחזיקה אותך קרוב...כל כך מבינה.. מיכל
הי במבי, אתמול לא עניתי, רק קראתי והעלייתי הודעות, אך חשבתי עלייך ועל היום (אתמול) שלך. תראי. זה תאריך בלוח השנה. את המשמעות לו אנחנו נותנים. לטוב וכמובן לרע. ואולי תוכלי לספר, מפרספקטיבה של יום, מהו הסלע שנח על ליבך? ימי הולדת הם דבר מורכב... אודי
אודי, יום הולדת תמיד מתחבר אצלי למוות.. נפגשתי עם אמא צביה ביום הולדתי והיא אמרה לי שכנראה לא שמחו כשנולדתי.. כל כך רציתי ממך שתכתוב לי משהו כקונטרה .משהו כזה שאתה כאילו מרגיש רצוי ואהוב סתם על כך שהגעת לעולם.. לא יודעת למה, נורא התאכזבתי. :( אני יודעת שההרגשה שאני רצויה , אהובה, ושיש לי זכות ומותר לי לנשום אויר בעולם בלי להרגיש אשמה על כל נשימה ונשימה צריך להגיע ממני..אני עדיין לא שם... רציתי, קיויתי לקבל את זה ממך.. מרגישה עצובה. :(
הי אודי וסליחה שכותבת לך רק כשרע לי. ואולי כך היה וכך יהיה תמיד. רק שצריכה להשלים עם זה. אפילו הוא. הרופא של התרופות אמר נואש. והייאוש בשבילי - בכלל לא נוח... רוצה לעוף מכאן. מייחלת למוות שיבוא כבר
מ. יקרה! סליחה שאני מתערבת...רק רוצה לומר שאני קוראת את מה שאת כותבת ודעי שגם ההרגשה הזו תחלוף...החזיקי מעמד כי לבי איתך! מיכל
הי מיקה, ההחלפה של מילות הכותרת פותחות קצת יותר אופק, לא?... על מה מדובר, איזה נואש ולמה? ספרי יותר על התחושה הרעה והכאב? אודי
אין לי מרפא. אין תרופה שעוזרת. עמידה לכל. אפילו לשיחות.. מרגישה שכולם מיואשים ממני . שישמחו אם ארפה מהם. ארפה מהעולם..
טוב קודם כל אספר על עצמי: היי אני עינב, בחורה בת 21 וחצי, השבוע התחלתי את לימודיי כסטודנטית. עד גיל 16 הכל היה טוב ויפה, הייתי בחטיבה והיו לי חברות והתחלתי את "גיל ההתבגרות", התחלתי קצת להסתכל על בנים ולהתחיל להתעניין בזה, דיברתי עם בנים והכל היה סבבה. בתיכון, התנתקתי מכל החברות שלי, ונכנסתי לכתה שהיו בה הרבה אנשים שעשו לי רע, ובגדול בלי להכנס לפרטים, עברתי סוג של התעללות חברתית, הייתי דחויה ולא היו לי חברים בכלל בכלל. הייתי מאוד מאוד לבד כל הזמן ולא היה לי עם מי לדבר, גם הביטחון העצמי שלי מאוד ירד והיה לי רע, לא כל כך מצאתי את עצמי. באיזשהו שלב, התחלתי להנות מהלבד, וכבר לא חיפשתי כל הזמן חברה ואנשים. למדתי לחיות עם זה, ולחיות עם זה בביטחון. גם בצבא לא היו לי חברים ממש, היו שתי בנות שהתחברתי איתן, אבל לא קשר של ממש. בכל מקרה, שם בערך התחיל לי דף חדש ולמרות שבנות לא אהבו אותי (חלקן) שוב, כמו בתיכון, בנים התחילו איתי לפעמים. וזו הייתה הפעם הראשונה מאז החטיבה שבכלל יצא לי לדבר עם בנים. עכשיו, אני ממש ממש סגורה בקטע הזה. קל לי להתחיל שיחה עם בחור ולדבר סתם על דברים, אבל ברגע שזה גולש לאינטימיות או יותר משיחת חולין על דברים שמדברים עם בנות, אני נסגרת. שמתחילים איתי אני ממש דוחה אנשים. יותר קל לי שבנים באים אלי כמו חברה, סתם לדבר כזה בלי קשר ללהתחיל איתי, זה מלחיץ אותי. יחסי מין זה ממש ממש לא שם. זה גם מלחיץ אותי וגם אין מצב שאני אעשה את זה (ברור שכן, אבל מבחינת הבשלות שלי עכשיו). גם נשיקה מלחיץ אותי. מה אני אעשה אם אני אגיע לסיטואציה כזו? לכן אני דוחה את כל מי שנראה לי חושב עליי יותר מ"שיחת חולין". בעיקרון, עם בנות אין לי בעיה. אבל בנים כאילו נתפסים אצלי כאלה ש"מי בכלל מסתכל עליי" ,או שזה אנשים שלרוב, זו האוכלוסיה שירדה עליי והציקה לי עוד מימיי בבית הספר היסודי וגם בחטיבה (בחטיבה ירדו עליי בנים, אבל היו לי חברות). פתאום מגיל 16 שרק התחלתי להתעניין בבנים, הייתה לי הפסקה עד גיל 20 שניתקתי קשר לחלוטין מבכלל להתסכל עליהם, פתאום הגעתי לגיל 21 בלי שלעולם היה לי בכלל ידיד. סיפרתי את כל הסיפור כי אני חושבת שזה חשוב. יכול להיות שאם הייתי אומרת שאני מפחדת מאינטימיות וסקס, היית שולח אותי לסקסולוג\ית. לדעתי הבעיה טמונה בעבר שלי. עד עכשיו אמרתי לעצמי let it be אולי זה מה שצריך לעשות, פשוט לתת לעצמי להתרגל לזה שמסתכלים עליי, שחושבים שאני יפה, שחושבים שאני חמודה. בשבילי זה בלתי נתפס שמישהו יסתכל עליי ככה. מה אתה אומר? ללכת לפסיכולוג? אני מרגישה שאני לא צריכה כרגע זוגיות, ושום דבר לא לוחץ עליי. אבל מצד שני אני לא יודעת מה זו אהבה, אז איך אני אמורה לרצות אותה? קונפליקטים רבים. מה גם שיש לי ביטחון עצמי, במפתיע. רק לא בזה.
שלום עינב, למדת להזהר. לוקח זמן להתרגל לאינטימיות ובטח שלמיניות. כדאי לך לכבד את הקצב שלך. כשיגיע מישהו שתרגישי שהוא מתאים ורגיש, ויודע "לקרוא" את צרכייך ואת הקצב שלך - ניתן יהיה להתקדם אט אט. זה החלק הראשון. בנוסף ישנו הקושי שלך להאמין שמישהו יסתכל עלייך בחיוב. זו בהחלט אפשרות טובה לגשת לטיפול. הבעיה אינה סקסולוגית כלל, אלא קשורה ליכולת להנות מזה שמסתכלים עלייך ולהאמין לזה... בהצלחה, אודי
מה חישבותה של שפת גוף? איך אתה מסביר את תופעת האנטואיציה במובנים יותר פסיכולוגיים ?
הי אורטל, הרבה שאלות, שאיני מבין את הקשר בינהן. כאילו את מבקשת תשובות לעבודה או שיעורי בית בפסיכולוגיה... אפשר הסבר או הקשר לשאלות? אודי
כבר 8 חודשים בערך אני במצב של ?מוות נפשי?. הגוף עדיין כאן כנראה נושם וחי בלעדיי. הנפש מתה. מרגישה ללא יכולת מילוט מהמצב הזה וחסרת שליטה. אני לא מרגישה קיימת, לא מרגישה אני. זה לא העולם שסבב אותי לפני כאילו נכנסתי למצב אחר ואני לא יוצאת משם,אין לי את הכלים,כי גם הכל נשכח. פשוט נתקעתי על איזשהו סרט ואין משם אפילו פתח קטן שיעזור לי להיזכר ולנסות לחזור לעצמי שוב. אפילו זכרון קטן. נכון שלפני חודש בערך היה גם בנוסף לזה דכאון שלא הצלחתי לשאת עוד ועוד חרדות קשות שלא נתנו לי לצאת מהבית חודשים. ועכשיו יש הקלה גם בדכאון וגם בחרדות בעזרת כדור חדש שהתחלתי.. אבל הסרט הזה עדיין ממשיך ולא עוזב ואני לא מרגישה קיימת. שום דבר לא נראה לי ברור,אני מרגישה מפוצלת ואטומה בנוסף לזה. אני לא יודעת מתי זה יגמר. הכל אני עושה באופן אוטומטי,אנשים מבחוץ אפילו לא יבחינו במה שעובר עלי ביפנים,כי אני יכולה לדבר בהגיון כביכול ולתקשר... ואני נראית נורמלית, אבל העניין הוא שיש מרחק של שמיים וארץ בין מה שרואים עלי מבחוץ ובין מה שעובר עלי מבפנים. כאילו נמחק לי חצי מהמוח. הכל זר לי,החדר שלי זה לא אותו החדר שהיה גם לא המשפחה שלי וגם לא הרחוב. כל העולם שהיה לי קודם נשכח לא שגם הוא היה כזה טוב אבל לפחות היו בו דברים מוגדרים יותר,הייתה לו איזושהי קרקע. לא ברור מה יחזיר אותי שוב להרגיש ולחוות את החיים האלה שדלת כבדה מאד עם מנעול חוצצת ביני לבינו, שום דבר לא מרגיש לי יציב וגם זה מתוך בסיס לא יציב.אני לא מצליחה לארגן כלום,השליטה לא בידיי. לא יודעת מי אני בלי משמעות משלי לדברים, מציאות מעווטת. מתי הסיוט הזה יגמר? ממש ממש קשה לי!
שלום הדר, נשמע קשה ובלתי נסבל. האם את מטופלת לא רק תרופתית? כיצד? מה מצאת שמסייע (ולו במעט?)... אודי
כשאומרים את המושג אופי למה מתכוונים כלומר.. אילו תכונות מיחסים לאופי האם תכונות מסוימות עוברות בתורשה ? בנוסף היתי מאוד מעונינת לדעת עוד על השאלה בנאלית האם אפשר לשנות אופי של אדם? אשמח ליראות את תשובתך..
שלום אורטל, אופי זה החלק הקבוע במי שאנחנו. יש חלקים העוברים בתורשה, יש כאלו הנוצרים מהסביבה ויש כמובן את הקשר בין סביבה ותורשה. אופי, מטבע הדברים, לא פשוט לשנות. אפשר להגמיש חלקים בעייתיים, אפשר להתפתח וכו', אבל יש גם את החלקים הקבועים שסברי שישארו. אודי
מקווה שזה יעלה ביום א' בבוקר כדי שאצליח לברך אותך בזמן. מאחלת לך שלווה ואור. אפשרות לבוא במגע עם הפנים והחוץ בלי שזה יציף ויערער. באהבה י.
תודה ! מצטערת . קוראת את מה שאת כותבת ויודעת שזה צריך / אמור לשמח אותי. הלב לא מרגיש כלום. משהו כל כך חלול. אין. הכל - לא כלום . אין. ריק ענק. שקוף.
חושבת עלייך במבי ועל היום הזה, על מה שרשמת בשבוע שעבר... ... היום הזה בשנה, כמה יכול הוא להיות תאריך, שלפעמים יש סביבו המון ציפיות כבושות, כמוסות. כל-כך הרבה כמיהה שמרוב שיש לפעמים כבר לא מרגישים, כאילו אדישים, ורק בחלוף זמן, אחרי הפספוס אולי יודעים... ומתאכזבים... בתאריך הזה שלי נפגשתי עם המטפל והוא עודד אותי לתפוס 'על חם' את הרגע ולא למשוך. לתת לעצמי לקבל. לקחת. יצאתי עם ברכתו, והיה משהו קטן. מאד, אבל לא אפס ולא שוב החמצה גדולה ו'מוחלטת'. במבי יקרה, אם דבר דומה גם בליבך, אאחל לך שתצליחי לאתר משהו מן הרגשות והרצונות ממש היום וליישם לפחות דבר קטן אחד. אחד מרשימה גדולה. מפחיד מאד, אני יכולה לתאר לעצמי. אבל, גם אם לא, יש עוד ימים רבים אחרים, והניסיון גם הוא יכול לחזק (גם כשנדמה אחרת). וילדה ואישה מקסימה, זכרתי, זכרתי את יום שישי, ולא ידעתי אם את בסביבה. את כן :-) מזל טוב ענק גם לך, ברכה יפיפייה כל-כך כתבת את לבמבי, היא גם בשבילך ועבורך, ועוד תוספת לבבית גם ממני. ומה שלומך? ואיך עבר עלייך היום שלך? שבוע קל ונעים, סוריקטה
את צודקת, את כל כך צודקת.. היו לי המון ציפיות כבושות,כמיהה שריסקה לי את הלב לחתיכות קטנות.. התיאור שלך כל כך דייק את מה שגם אני הרגשתי.. אני חושבת שמהמקום הזה ניסיתי. אומנם בגמגום , אך ניסיתי לבקש מאודי שיגיד לי בדרך כלשהי שהוא (?) (אני חוזרת לגמגם. מפחיד מדי,מבייש מדי, משפיל..) כן, שהוא שמח שבאתי לעולם. לא קיבלתי את זה ממנו ..ומצאתי את עצמי חוזרת שוב לעולם שכל כך מוכר לי..ליער שלי,לעצים העבותים ,חלוקי נחל.. כן, לעולם הפנטזיות שלי... תודה לך סוריקטה. את כל כך טובה, את כל כך מצליחה לגעת ..
קוראת סמויה תקופה מאוד ארוכה. כשיהיה לי אומץ, אפתח את ליבי.
הי אודי בשביל מה ההודעות המסודרות על היציאה לסופ"ש וליום שלישי מנוחה? אלו באמת מאוד עקביים ומסודרים, אבל נרמז מהם שבשאר הימים הפורום כן יהיה פעיל..כל פעם ששואלים אותך על זה אתה אומר שאתה פה..אבל אתה לא - ימי ראשון לא ובדר"כ גם רביעי, רק שני וחמישי וגם זה רק מאוחר בלילה..בהתחלה לפחות העלת הודעות במהלך היום..עכשיו גם זה לא. מרגיש ארעי פה..אני יודעת שאתה עושה את זה בהתנדבות, ואתה עסוק, אבל זה סתם נראה מצחיק שאתה ממשיך עם ההודעות על היציאה לחופש כשבעצם גם בהרבה ימים אחרים אתה לא פה. פשוט תגיד שתענה כל כמה ימים מתי שיצא לך, אז אנשים לא יצפו ויחכו לראות את ההודעות שלהם מועלות ונענות. וחוץ מזה, כן, ציפיתי להתייחסות להודעה הקודמת שלי שכן היו בה מילים בכותרת - "כואב ואין מילים". בשביל כותבים אחרים שאין להם הרבה מילים, אתה כן מוצא כמה משלך לתת.רציתי גם אני. ופעם פעם בהתחלה כשביקשתי חיבוק, היה גם את זה. אבל בכל מקום זה נעלם מתישהו. ואז מגיע הניכור וההכחשה - לא, זה לא היה מעולם. ספלייס
שלום לך, לי דווקא עושה טוב לראות את ההודעות האלו, אני שואבת איזשהו בטחון מזה שיש דברים קבועים, ואני אוהבת לקרוא את הסיומת הקבועה של ההודעות "תשמרו על עצמכם", היא עושה לי טוב.
שלום ספלייס, את נשמעת פגועה וכועסת. החופשות המסודרות הן חלק מהמערך הקבוע, אלו ימים בהם אני לא נמצא ולא מעלה הודעות, ואני מודיע על כך ואמשיך לעשות זאת. בשאר הימים אני מעלה הודעות (לרוב איני עונה מיד, והסברתי בעבר את גישתי, שנועדה לאפשר לאחרים להגיב לפני שאני עושה זאת), אך דומני שהתחושה שאת מבטאת היא שקיים תסכול מכך שאיני יכול להיות זמין כל הזמן. שיש צורך שאיני מצליח למלא. אני רואה את זה מופיע בהודעות רבות המדברות על הקושי להמתין בין פגישות טיפוליות, למשל. לגבי הודעתך שהזכרת - ייתכן ולא הבנתי מה את מבקשת אז. את מבהירה זאת עכשיו - וטוב את עושה. את המשפט האחרון שלך הייתי מבקש שתבהירי, כי לא ממש הבנתי את כוונתך. אודי
ראשית תודה סוריקטה יקרה שהבהרת לי כמה דברים לגבי התלות. אודי, בזמן האחרון יש לי חלומות על השיחות בטיפול כמו שהטיפול נמשך ארבע שנים למרות שאני קצת יותר מחצי שנה בטיפול וכאילו הטיפול נמשך בשינה..האם זאת תופעה ידועה? למה זה קורה? דבר נוסף אם התלות היא לגיטימית בכל זאת אנחנו בטיפול מנסות לשים לה גבולות כמו מספר פעמים של שיחות בין טיפולים וכו' איך מגיעים לאיזון שמותר ואפשר להתלות אבל עד גבול מסויים? אני מרגישה שאם אפסיק לתקופה מסויימת את הטיפול ואדע שאין לי אפשרות ליצור קשר בכלל עם המטפלת אולי כך אתגבר ואשכח מהטיפול לתקופה כי עייפתי מהמרוץ...האם זה נכון או שפשוט לתת לעצמי להמשיך כך למרות שזה נראה לנצח?והאם להלחם עם עצמי ולנסות לא להתקשר כשקשה ולנסות לשמור על מסגרת שהערוץ התקשורתי בנינו יהיה רק בפגישות? כי זאת המטרה כרגע?
שלום מיכל, הטיפול הופך למשמעותי רגשית, ולכן הוא מופיע בחלומות. הייתי מציע לך להפריד בין "תלותיות" לבין "הזדקקות". נראה לי שאת מערבבת בין השניים. את פוחדת שהזדקקות משמעה תלותיות חונקת והורסת. אודי
אודי היקר, אם הטיפול הופך להיות משמעותי רגשי זה משמח אותי (למרבה הפלא) יכול להיות שאני מערבבת בין הזדקקות לתלות, אך נראה לי שעל התשובות לשאלות אצטרך לענות בעצמי ולמצוא את האיזון בעצמי כי כרגע ביטלתי פגישה...הכל הפך אינטנסיבי כל כך...ביטלתי כדי לחשוב למרות שהמטפלת חשבה שכדאי להפגש אך היא אומרת שההחלטה בידיי ואני שמחה שיש בידי את החופש לבחור ואולי השינוי מתחיל להופיע בצעדים קטנים...תודה על ההבהרה. מיכל (מרגישה יותר שלמה עם עצמי)
אתה יכול לחדד את ההבדל? איך יודעים מתי ההיזקקות היא תלותית, או הופכת לתלות? מהי בעצם ההגדרה של תלות (בהקשר הטיפולי)? תודה
אל תדאג. זה האין האחרון. והאמת היא שזאת באמת אני האמיתית. האין. מצטערת שמעיקה ומתסכלת. מצטערת עוד יותר שלא אמרת את זה עד עכשיו, עד ששאלתי. אתה יודע אודי, מי שמרגיש, חושב ויודע שהוא מפלצת, גם קונטרות של "יש" לא ממש יעזרו לו לצאת מזה, הן רק יכולות לפעמים לחמם קצת את הלב, זה הכל. בכל מקרה אני פורשת מכאן. לא רוצה להעיק ולתסכל. אף אחד לא צריך לסבול את זה. גם לא אתה. אתה צודק, אף אחד לא באמת יכול לסבול את כל האין הזה. אותי. הבנתי את זה איתה, מבינה את זה גם פה איתך. אמנם קצת באיחור, אבל טוב שבסוף אמרת, אחרת הייתי ממשיכה. תודה וסליחה על הכל
הי שיר, אני יודע ומבין שקונטרות של "יש" אינן יעילות כאן. אני גם מבין שהצורך שלך הוא לדעת שניתן לשאת ולסבול את המפלצתיות, התסכול והאין שאת מרגישה שפושים בך. את גם עושה מבחנים כל הזמן וגם נשארת בעמדה הקורבנית. מה ניתן לעשות עם זה - איני יודע. אודי
הי לשניכם, גם אני שיר, כתבתי לך איזה קונטרת "יש". באחת מהן אף חשפתי פרטים שלא חשבתי שאחשוף כאן. סיפרתי לך , שאני מכירה פ"ע על בוריה, שכבר שנה (ועכשיו שנה וחודש) אני ללא, ושאני סולקתי והוחזרתי והושעתי חליפות...אפילו סיפרתי לך שלקחתי טיפול תרופתי לתקופה. ואת יודעת מה? גם לך אני אומרת אודי- הרגשתי גם אני מפלצת , היו לי הפרעות אכילה איומות אבל לצד האין שקיבלתי בו מקום, כשהרגישו שאני עוברת את הגבול או פורצת את המסגרת או מתייאשת- היו אומרים לי שמצפים ממני אחרת. שיש לי כוחות. בהתחלה צרחתי, עשיתי יותר רעש. ועם הזמן ועם השנים.. התחלתי להאמין.. שיר סיפרה שהיא שבע שנים בטיפול, ואני התחלתי זה עתה את השנה השביעית. הסביבה אומרת שאני נראית פורחת. הפרעות האכילה קטנו למימדי קטקטים. וכשאני מרגישה אין כזה איום אני כבר לא מתעקשת להישאר בו. לפעמים כן. אבל מספיקה פגישה אחת או שניים לאזן אותי. פעם אמרו לי שאחרי כמה שנים זה מתמלא. אני חושבת שזה לא מאוד מדוייק. מה שכן, אני חושבת שחייבים לדחוף לעבר היש. לתת לנו להיות בכל-כך אין הזה , לבד עד שנקבל החלטה אמיצה: להילחם. אתה נורא רגיש אודי, ואני יודעת שבכלל לא התכוונת "לסלק" את שיר מכאן. ואני יודעת ששיר באמת ובתמים מאמינה שהיא מפלצת. אבל ממרחק הזמן, אני יודעת שהיש חודר לבסוף לליבות ה"אין". אני הייתי שם, עודני שם לעיתים. אינני מתווכחת עם המקצועיות שלך אודי, כלל לא. אני רק מספרת לך את נקודת מבטי שלי. אני חושבת שלפעמים, המקום -מקום -מקום הזה רק מוליד צמא גדול יותר. וצריך לדבר על הצימאון ועל כך שהרוויה באה רק בלגימות קטנות. זה לא פייר, נכון. אבל.. כך קרה . אז אפשר לשנות. אני חושבת ששיר מרגישה אין כי היא הייתה רוצה משהו שהמטפלת שלה לא יכולה לתת לה. ממש כשם שאני רציתי אמא ולא מטפלת. ופעם כשבכיתי וצעקתי שאם היא אוהבת אותי שתהיה אמא שלי, היא ענתה בדמעות משלה :"מתוקה, לא כולם גדלים בהנקה, חלקנו גדלים עם מטרנה. ואת יודעת מה? אין הבדל בהתפתחות..." ולאט לאט הבנתי. זה מה שיש לי. רק זה. זה כל-כך מעט. אני מבכה את זה הרבה . כמה הייתי נותנת כדי שיהיה אחרת.. אבל אין , וזה מה שיש, וזה גם טוב. שיר, אני יודעת היכן את. אני איתך. הייתי במקום משל עצמי כזה. אלה הכלים שיש בידייך. ובסופו של היום- המטפלת שלך היא אישה טובה. היא נלחמה עלייך, היא איתך 7 (!) שנים... וזה מה שחשוב. מבינה את האין, או-הו כמה מבינה. אבל שיר, לכי ותדברי על האין שלך. אל תעשי אותו. לא מזמן שרתי לה שיר. הנה, אני שרה גם לכם- אודי ושיר: "לי לא אכפת, לי דווקא די נעים לשיר באוזניכם את השירים הכי גרועים ולהתייצב בפני האלוהים עם שתי גומות של חן ועם שישה מיתרים קרועים..." היא ניגבה דמעה. ואמרה שהתחיל הטיפול. וגם אני ויתרתי. יותר מפעם אחת. אודי, מה אתה חושב? ואת שיר? לי-אורי.
אני אשמח אם תישארי. אני חושבת שכל מי שבא לכאן לא מחפש שיבדרו אותו, או שיביאו רק חוויות שמחות ומתוקות עטופות בסרט. אני יכולה לדבר רק בשם עצמי אבל כל "אין" שלך לא מעיק ולא מתסכל אותי. אני רק עצובה בשבילך על האין שבך. אני לא מרגישה שאת היא "האין" ולכן לא נראה שיש מישהו שלא ירצה בך כאן (מה גם שאת מביאה גם הרבה דברים מקסימים ויפים אבל זה להודעה אחרת) . אני חושבת שתגובות מהסוג שאת מרגישה שמגרשות אותך, אולי מנסות גם אם ללא הצלחה, לעזור לך לגרש את האין שבך. זה אולי נראה לך דומה אבל בעיני זה מאד מאד שונה. אני מאד מקווה שתישארי י.
מצטערת שלא נמצאת כאן יותר בשבילך. (אני בקושי בשבילי) כמובן שקוראת הודעותייך ולעיתים לא מגיבה , כי כבר נראה לי ברור לי ולך שאת "אחות ליבי" (אגב יש ספר כזה ומומלץ) וכל תגובה שלי רק תחזור על עצמה.. אבל אולי זה לא נכון לחשוב כך ולנהוג כך.. וגם .. קצת אזלו לי הכוחות לאחרונה עם כל תקווה שמסתיימת במפח נפש (לאחרונה בעניין התרופות). וברור .. אבל אומר זאת שוב.. שאת חשובה לי כאן . שמרי על עצמך!
שלום, יום קשה...האם באמת למישהוא אכפת? אני בספק....פעם נראה שהכל בסדר ופעם שוב נפילה...האם יכול להיות שהטיפול יותר מזיק ממועיל? איך יודעים שהטיפול עוזר? כי כשדברים קורים הכל קורס...ושוב זקוקים לתמיכה וחוזר חלילה..לרגע נדמה שהכל בסדר ופתאום שוב מתרסקים..איך שומרים על איזון? איך שומרים על פרופורציה? מתי אדע שאני באמת בסדר? איך אדע שבאמת הכל ייגמר? כי לפעמים נדמה שזהו אני בסדר ואז שוב לא...מיכ
הי מיכל, את מתארת עצמי פריך ושברירי. זה לא בהכרח הטיפול שמזיק. צריך הרבה מאוד רגעים של "בסדר" שיתחברו לאיתם לחוויה רציפה ויציבה של "בסדריות". אודי
הרבה זמן לא הייתי כאן. מרגיש כמו ילדה שגדלה קצת ויכולה קצת לבד..
שלום אודי. הייתי רוצה שהמטפלת שלי תלווה אותי בלידה שלי, כשתהיה, בעזרת ה'. האם זה נשמע לך כמו רעיון טוב? האם מטפלים עושים דברים כאלה? בתודה מראש
שלום מירהלה, הרעיון הוא לגיטימי. זה רגע משמעותי ביותר ואך טבעי הוא שתרצי שהמטפלת תלווה אותך במהלכו. לגבי היישום - זה תלוי במטפלת. אם יהיה לה נוח, מה ההשלכות של אקט כזה. שווה להעלות את המשאלה בפגישה ולדבר עליה בפתיחות. אודי
אתה יודע? ביום ראשון הבא יהיה לי יום הולדת. תמיד זה לא קל. אתה צריך לחייך, לשמוח, הרי זה יום הולדתך. זה הרי יום כל כך משמח :( לפני שבוע המערכת החיסונית שלי נחלשה ובעקבות ההחלשות הזו וירוס רדום שנח בתוכי בשקט במשך שנים התעורר לחיים והתחיל לתקוף אותי חזק. מהגוף כבר קיבלתי מתנת יום הולדת.. :( יום ראשון הבא אמרח על עצמי חיוכים ושמחה ואחכה לערב .. אחכה לערב לרגע שאוכל לעמוד מול המראה ולקלף בשפכטל את הצבע המרוח עלי . :( ואז, מה אגלה שעומד מול המראה ? :(( ואולי יש קשר בין החלשות המערכת החיסונית של הגוף לבין תדירות הפגישות אצל אמא צביה שהשתנה מתחילת אוקטובר לארבע פגישות בשבוע +טלפון קבוע באחד מימי האין פגישה .(עד אוקטובר נפגשנו שלוש פעמים בשבוע) אודי, מאז שאנחנו נפגשות ארבע פעמים בשבוע אני מרגישה כאילו הנפש מקבלת מנה עצומה של כימותרפיה. אני מרגישה שאני מתפוררת לחלוטין. נראה לי שעוד מעט כבר לא יהיה אני. :( שתדע לך שאני מרגישה לא טוב. אני מרגישה חולה בגוף ובלב. :(
הי במבי יקרה, מזל טוב וברכות! אבל כמו שאת כותבת, האמת היא שיום הולדת זה לא תמיד דבר שמח. בכלל, לדעתי - מסיבות מכסות על המון עצב. היכן שיש מסיבה חפש את הסיבה... כימותרפיה. איזו דוגמא מצמררת. אבל גם בדוגמא זו - הכוונה היא לאפשר לגוף להתנקות מהתאים הסרטניים ולהחלים ולהתחזק בהמשך. צריך חשוב על זה... אודי
