פורום פסיכולוגיה קלינית

אודי, אני כועסת עליך מאד!!!

עד שענית כבר הספקתי לשכוח למה..

הי בדידות יקרה, בהמשך למה שכתבת לי למטה - אמנם איני יודעת במה מדובר, אך לתחושותיי, הייתי רוצה להציע לך כיוון מחשבה בהמשך לזכור לי מהשיחה שהתחלנו כאן בנושא התלות. קושרת את הרעיון הן לשאלה שהפנית אליי (ובה את גם מביעה חרדה מעיניים רבות) ואפילו למשאלתך/בקשתך הקטנה והנזקקת מאודי לזרימה שוטפת יותר בפורום, וכנראה שלכך קשור גם הכעס אותו את מביעה בהודעתך הנוכחית. אנסה את תרומתי הקטנה מטיפולי ועולמי בכ"ז - הייתי מציעה לך לחשוב בינך לבין עצמך ובשימוש בכלי הטיפול שבידייך האם את מנסה להיקשר לאובייקט אחד בלבד שיהא מאד זמין ויכלכל, במקום לחלק בין כמה וכמה. אם כך הוא, אזי זו דוגמא לתלות בריאה פחות - כך את יכולה למצוא עצמך בתחושת חוסר ישע ותלישות. נסי לחשוב האם את גם מבטאת קושי מסוים לקחת אחריות עבורך. וגם - האם נטיית ליבך היא לבחור דווקא במקומות שיש להם מראש נטייה לתסכל מידי. אם יש משהו בדבריי, זהו, להבנתי, נושא חשוב לשוב איתו לטיפול גם אם כרוך בכך דיון על משבר בו, או שיחה על סיומו, או חרדה מפני סיומו וכד'. אפילו, אם, למשל, מדובר בתחושה שהוא מוביל לחורבנך הכלכלי, מדברים על כך בגלוי בחדר. אני חושבת שבדר"כ רצוי ככל יכולתנו לנסות למנוע זליגה אל מחוץ לשעה הטיפולית. שיהיה טוב, סוריקטה

סוריקטה יקרה, אפשר לומר שכמעט קלעת בול.יש לך אינסטינקטים בריאים ותובנות חכמות (כבר כתבתי לך את זה בעבר).אכן המשבר והמצוקה נובעים מהטיפול וכבר נתת לי בתגובתך כמה נקודות למחשבה, אך המשבר כבר מזמן אינו קשור לקושי כלכלי כי אם למשהו הרבה יותר עמוק ובסיסי שאיני בטוחה אם לפתוח אותו כאן או לא. בכל אופן, תודה לך (ודרך אגב לא נעים לי להודות שלא כ"כ הבנתי את עניין הדגלון בהודעתך הקודמת, זו שבאה עם הציור ה"מחשבי" היפהיפה - האם התכוונת לדגלון שמעל האונייה? או לאיזה סימבול אחר?). שלך, אני

אני לא בטוחה שאצליח לנסח את השאלה שלי, כי בראשי היא לגמרי ברורה אך במציאות ובפועל - היא כלל לא מובנת(!!!). היום, בתקופה האחרונה.. יותר מתמיד, אני מגלה שכבות נוספות ורבדים נוספים בדפוסי ההגנה שלי. חשבתי שאני כבר לא 'שומרת' על יקירי - מפני. ומסתבר שכן. אהובתי וחברתי הכי טובה, אני שומרת עליהן. (וגם על המטפלת? כך היא טוענת לפחות) אינטלקטואלית, אני יכולה להבין שהרצון 'לשמור' יכול לבוא מפחד מדחיה, נטישה, חשיפת המפלצת וכו'.. אבל בפועל. בפועל אודי, אני לא מרגישה כך. אני רק מרגישה רגשות אחרים שגורמים לי לתהות אם אני עכשיו בהכחשה או לא.. הכחשה לפחדים שלי. אני כבר לא יודעת מה אני מרגישה. מחד, בחברות אמת מביעים את כל הצדדים שבנו, וזה לגמרי לגיטימי בעיני, כאשר אחד מבני הזוג אינו יכול להכיל מצב רגשי מסוים של הפרטנר. לא תמיד אנחנו צריכים להיות מסוגלים להכיל הכל. ומאידך, כאשר הפרטנר אינו יכול להכיל את המצב הרגשי המסוים, האם בכך הוא אינו נותן לי לגיטימציה לבטא את עצמי? בעיני התשובה היא פשוטה (כן, עכשיו היא עולה בי); מי שעומד מולינו, יכול שלא יהיה מסוגל להכיל אותנו בזמן מסוים, אפילו בזמן אמת, אבל זה לא אומר שהוא לא נותן לגיטימציה לרגשות אלו. זאת אני שמפרשת את חוסר היכולת להכיל אותי אז - כאי נתינת לגיטימציה. הבעיה (או לא בעיה) היא בי בעצם. אודי??? איך מתמודדים עם זה. הערב אמרתי לאהובתי; "זה לא באמת גדול עלי, זה דווקא בדיוק במידה שלי.." חיבוק יעזור, ואני יודעת שאתה מחבק גמני :) http://www.youtube.com/watch?v=2epwiBhoqxg :) ~נילי~

אודי שלום, מנסה להתנתק ולא יכולה, כועסת על המטפלת שלי שנתנה לי להתלות בה ולא הציבה מספיק גבולות ברורים...ואמרה שעשתה זאת כדי שהאחריות תהיה עליי..האמנם? האחריות של התלות במטפל שייכת למטופל בלבד? הרי היא נתנה לי רשות למיילים ולשיחות וכו' ועכשיו כל כך קשה להפסיק..גם אם זה נעשה בהדרגה וגם אם אין משהו מאוד דחוף יש לי צורך לשמוע אותה להשמיע...לא יודעת למה...מתקשה כל כך לחכות בין הפגישות והיא אמרה שאנסה לצור קשר רק פעם אחת במייל בין הפגישות ועכשיו מעדיפה שלא לנצל גם את הפעם האחת הזאת כי אחרת ארצה יותר...האם להלחם על התלות בה? האם כל זה היה שווה כדי להרגיש יותר טוב? אני תוהה...

אודי, למה אתה חושב שאני צריכה לאפשר לעצמי להיות תלויה בה כל כך?...אפשר אולי להעזר במישהו או במטפל ולא להרגיש אבוד בלעדיו ואולי גם יותר להאמין ביכולות של עצמך זאת מטרה יותר ראלית לטיפול לא? למה שאדם יזדקק לסוג של אובססיה כזאת...זה לא נראה לי טיפול בריא...התלות הזאת היא רצון לא ראלי שתהיה זמינה תמיד, שתענה לטלפון או מייל וכו' לזה התכוונתי לא רק להזדקקות של טיפול אלא מעבר..זה נראה לך בסדר? כי לי לא ולמרות זאת אני עושה זאת וזאת מלחמה אין סופית כי מבחינתה זה תלוי בי...אני בוחרת אם להתקשר או לא...אבל גם היא בוחרת אם לענות...ואז אם היא לא תענה ארגיש לבד ושהיא נוטשת אותי וכו' אולי זה מה שאני צריכה...לא יודעת כבר כלום.........וכל כך רע לי עם זה בנוסף לדברים אחרים שעולים....אז בחרתי עכשיו שלא לכתוב לה בין הפגישות וכן להלחם ואני כותבת לך על כך למרות שהתשובה תגיע רק ברביעי בערב או בחמישי מרגישה במלכוד....זקוקה להבנה שלך....מרגישה אבודה בקשר שלי איתה...כי אני נזקקת לה מצד אחד ומצד שני רוצה לנסות להתרחק...ולא יודעת מה הטוב בעבורי...איך אדע מה הטוב בעבורי?...כותבת לך כשבעצם אולי אני צריכה לברר זאת מולה? סליחה אודי..אבל כל כך קשה לי....ויש לי עוד מספר ימים עד הפגישה......

מצבך הוא בעייה נפוצה.טיפול שמזמין לתלות גדולה ואח"כ הפסיכולוג לא נושא בנטל. או שהמטופל קורס בעצמו.או שהפסיכולוג ,לפי תיאוריה פסיכואנליטית,לא נענה.( לא מנסיון אישי אלא מבלוג בדהמרקר בשם :"זהירות טיפול פסיכולוגי עלול לגרום לנזק נפשי".הניסיון שלי אחר מהנ"ל) לא ברור איך היציאה מהתלות הקשה תשפיע עלייך. מענין האם התקדמת בתחומים אחרים בזמן התלות בטיפול,או שהטיפול העסיק אותך והרחיק אותך מחייך. גם ישעיהו ליבוביץ חשב שפסיכואנליזה היא מיתוסים. לצערי ,אין לי עיצה בשבילך כי קשה להתנתק באופן עצמאי.ייתכן שהפסיכולוגית תנתק אותך,או שתמשוך אותך עד ששתפכחי.( יש סיפורים ארוכים).

או אולי רק "הוצאה מהארון" של משהו שהיה שם כל הזמן, ומהווה את אחת מהסיבות שבגללה בכלל אדם מגיע לטיפול? אמת - בפורומים/בלוגים (בכלל ברשת, אבל לא רק) כולנו נתקלים בדיווחים על הקושי שגורמת התלות במטפלים, אבל כמובן שאלה שאין להם "בעיית תלות" לא כותבים כלום, ולכן הם נעלמים מעינינו, אבל זה לא אומר שהם לא קיימים, נכון? אבל אפשר לצאת בהצהרות ואפשר לנסות ולהבין את הנושא. וזה מה שעשיתחי בתוך הטיפול שלי - פירקנו את נושא התלות המפורסם לגורמים. ואני לא מתכוונת פה לתלות הספציפית/סובייקטיבית שלי, אלא לתלות בכלל. כאשר יש נכונות להקשיב ולהבין, דברים נראים אחרת. זה לא הופך את התלות לקלה או נעימה יותר, אבל מכניס בה סוג של היגיון במקום אי-גיון. וכן, זה עלה בעקבות הפוסט ההוא בבלוג בדה-מרקר.

אודי, פתאום אני מאוד מאוד מתגעגעת אליך.. אתה חסר לי פתאום... אודי..אני רוצה לבקש ממך משהו ואני אפילו לא יודעת מה... משונה..(???) אודי, בבקשה ממך תכתוב לי משהו..??? לא יודעת .. משהו כזה ..כזה טוב, רך , נעים... אודי, זו בושה לבקש בקשה כזו ??? פתאום משהו מפחיד אותי.. במבי.

ואתה לא פה עדין .. למה?.. מדאיג. הכל בסדר אצלך? אולי תתן אות חיים ?.. משו ... אודי?..

אודי איפה אתה?? זקוקה לפורום ולנוכחות שלך..אולי תבוא? אין לי כוחות ): אופיר

שלום רב הנני סובל מכאב כרוני במשך 4 שנים עקב מחלה נוירולוגית המחלה במשך השנים גבתה ממני מחיר נפשי של דיכאון,חרדה והסתגרות חברתית שמתי לב שיש שני סוגים של פסיכולוגים המתמחים בתחום זה : פסיכולוג רפואי ופסיכולוג שיקומי רציתי לדעת מה ההבדלים בין השניים ואיזה מהם יתאים יותר למצבי תודה חן

היי אודי בזמן האחרון לטעמי נסיגה גדולה.לפתע ישנם את הניתוקים האלה שמגיעים והכי הכי גרוע קרה השבוע - מצאתי את עצמי במרחק רב מאוד מהבית ואחרי מספר רב של שעות יודעת איך קוראים לתופעה.דיסוציאציה. מה עובר עלי פתאום? אני רוצה להיות בסדר. רוצה את חיי הקודמים חזרה כל כך לבד

בטוח שרצוי למצוא את הדרך בטוח שזה מה שאני רוצה אבל כל כך מנסה וכלום לא מסייע לי למצבים האלה ואני מנסם להיות בסדר זה לא חכמה לי לדבר במילים יפות אני רוצה לדעת להשתמש בהן ואינני...... מצטערת

הי אודי אפשר לבוא להיות כאן קצת? אני נסחפת בשגרה, שזה לא בהכרח רע, כי אני מכירה גם את הסכרים שעוצרים את הזרם לחלוטין..אבל בפנים ריק.עצוב. כל הזמן מטפטף..אין לי עם מי לדבר...הלכתי למרפאה ציבורית, ואני מחכה שיחזרו אליי עם מטפל שיכול לקבל אותי, אבל למרות שאיזו מטפלת שם מנסה לזרז עבורי את התהליך זה יכול לקחת זמן, ובינתיים קשה לי מאוד להתמודד לבד. סיום הטיפול הקודם לא היה מרצוני..עוד לא הייתי מוכנה..אבל השלמתי עם זה מחוסר ברירה..הלב לעומת זאת לא מקשיב לי וממשיך לכאוב כל היום מגעגועים.אני מנסה לא לעשות טעות וליצור קשר - לא איתו ולא עם המטפל שלא התאים לי רק בגלל שאני מתקשה להיות לבד, כי אני יודעת שעדיף לי להיות איפשהו שאני רצויה ושיקבלו אותי - אבל קשה לי מאוד! אני עוסקת בעבודה טיפולית, כל היום דואגת ומתעסקת ברגשות של אחרים, ולי אין שום מקום לפרוק..מרגיש לי שאני מסתובבת עם חור עצום בלב. וגם..יש לי קצת חששות לגבי טיפול במקום ציבורי. אני יודעת שיש ייתרון גדול כי זה חינם..אבל אולי למטפל יהיה פחות אכפת ממני בגלל זה? אם מטפלים שקיבלו ממני כסף ויתרו עליי..מן הסתם בלי כסף לא יהיה שום דבר שימנע ממנה לנטוש אותי שוב במפתיע..למה אף אחד לא נשאר איתי? אוףףףףף,עצוב לי, והדמעות לא מפסיקות. אפשר עידוד? לילה טוב אודי וכולן אופיר

לדר' גליקסמן שלום רב. בני בן 4.5 יש לו בעיה בויסות התחושתי מטופל ע"י ריפוי בעיסוק כמעט שנה אך זה לא עוזר....בנוסף לילד יש בעיות היתנהגות קשות הוא כול הזמן נמצא בתזוזה מתמדת אין אצלו דבר כזה ללכת הוא כול הזמן רץ וקופץ ,מרבה להיתרגז לצעוק להרביץ אינו יכול לשבת יותר מ-5 דק' לעיתים עושה דברים "בלי לחשוב" מה יכול לקרות לו בגן אינו מצליח לשבת בזמן מפגש וכו'. אני יודעת שקיימת בעיה אך אני לא יודעת מה עליי לעשות אני אובדת עצות.מרוב איבחונים וטיפולים שקיימים אני לא יודעת מהיכן להתחיל. רציתי לדעת האם ניתן להגיע אלייך?האם זו "הכתובת" שבה אני צריכה להתחיל?

שלום רב לך מיטל בהמשך לפנייתך חסרים לי הרבה פרטים לגבי התופעות מהן סובל בנך. חשוב שתבקרי באתר שלי על מנת להתרשם מצורת הטיפול בה אני עובד www.gliksman.co.il באתר ישנם פרטים כיצד ליצור עימי קשר . אשמח לעזור תודה על פנייתך בברכה ד"ר יגאל גליקסמן

שלום, הייתי מעוניינת לדעת האם יש במסגרת קופת החולים הכללית, בפסיכולוג/ית דוברי צרפתית, עבור בני נוער שעלו לארץ ללא הוריהם, ושלחלקם יש צורך עמוק בליווי? כיוון שהם תחת ביטוח מסויים, אנו יכולים לפנות אך ורק לקופ"ח זו. תודה על כל סיוע

אודי, זה קטע כזה של מזל רע או מה? בשנה שעברה, יומיים לפני יום ההולדת, נודע לי על אותו "ממצא" ברחם, שלימים הוביל לניתוח שעברתי. השנה - באיזה דיוק מוזר להפליא - נתבשרתי יומיים לפני יום ההולדת שיש לי נוירופיברומות בע"ש המותני; כמה וכמה גידולים שיושבים על שורשי העצבים של (לפחות) 3 חוליות. בגלל המיקום לא רוצים כרגע לנתח - הנזק עשוי להיות גדול מדי. אבל אם הם ימשיכו לגדול, הנזק עשוי להיות גדול באותה מידה. בינתיים המשמעות היא לחיות עם כאבים קשים. לא יודעת... לפחות ככל שעובר הזמן רק מתחזק הטיעון שלי, שהרופאה טעתה אז - דברים שכואבים/מציקים לי לא נולדים מ"רקע נפשי". אולי... לא רק... משום שמצד שני אני כבר באמת מותשת. ובנימה קצת יותר אופטימית - שיהיה סופ"ש רגוע ונעים. TM.

קצת מוזר אבל נחמד שאפשר לפתוח בברכת שבוע טוב כאשר זה הנוכחי רק מתחיל להסתיים. בכל אופן אני לא יודעת להעריך ממש את נחמדותן של המתנות, כנראה... ראיתי אותן רק בתמונות, וגם זה באיכות של בדיקות הדמיה כאלה ואחרות; אבל אני יודעת להעריך מצוין את ההשלכות של הקיום שלהן (בעבר ובהווה). היפנוזה? אני מתארת לעצמי שצריך מישהו מומחה עם רשיון, לא? ואני יודעת שהיא לא עוסקת בתחום. זה מקובל לפנות לאיש מקצוע אך ורק בשביל משהו קונקרטי כזה במקביל לטיפול? או שיש מרפאות כאב שבהן עובדים גם מומחים בתחום הזה? מתנצלת על כל השאלות, מקווה שזה לא יותר מדי. TM.

עברתי רק לשאול בשלומך.. ולהיות כאן על ידך בשקט. בלי הסברים זה חוקי? :-) שרית

שלום אני בת 22 ויש לי שאלה לגבי התנהגות שקיימת אצלי כבר שנים רבות ורציתי לדעת האם זוהי הפרעה מסויימת ואשמח לתשובה מצטערת מראש אם זה נשמע אינטימי הבעיה היא שיש לי מין טקסיות שכזו בשירותים. זה מתבטא בעיקר לפני שינה, נסיעות ארוכות, כניסה למבחן (אני סטודנטית) או כל מצב שבו אני יודעת שהשירותים לא יהיו "נגישים לי". בפועל אני בעצם (סליחה שוב על הפירוט) מרוקנת את השלפוחית השתן כמו כל אחד ואז במקום לצאת מהשירותים בצורה נורמאלית אני מתחילה לספור בראש עד 10 ושוב מנסה להוציא שתן מהשלפוחית, במידה ויוצאת טיפה או אפילו תחושה שיש לי עוד אני שוב סופרת בראש עד 10 וככה הלאה עד שאני מרגישה מרוקנת לגמרי. זה יכול להימשך רבע שעה אפילו בכל פעם. במידה ואני עושה את זה בלילה נניח אני מסוגלת ללכת למיטה אחרי ה"טקס" הזה ואז להרגיש שוב כאילו לא רוקנתי את כל השלפוחית, לחזור לשירותים ולעשות הכל מחדש ואני אתאמץ העיקר שתצא לי "טיפה" שאני אדע שזהו, זוהי הטיפה האחרונה. אני גם לא שותה שעתיים לפני אותם מצבים שהזכרתי קודם כמו שינה, נסיעה ארוכה ועוד.. בשביל שאני אדע שברגע שאני אלך לשירותים השלפוחית לא תיהיה מלאה או שלא יווצר מצב שאני אצטרך ללכת לשירותים כשאין שירותים בסביבה. זה התחיל בגיל 9 קצת אחרי מקרה מסויים שבו חברה ישנה אצלי ו"ברח" לי בלילה במיטה, והיות שכבר שנים זה לא קרה לי לפני כן הרגשתי במבוכה רבה. מאז אני בודקת היטב היטב ועושה את הטקס הזה בשירותים. כמובן שיש עוד הרבה דוגמאות אך איני יכולה לפרט פה. רציתי לדעת האם זוהי הפרעה מסויימת ואם כן מה שמה? תודה מראש וסליחה שכתבתי הרבה

שלום וברכה יום נפלא שאלה נתקלתי במישהי באתר הכרויות, היא צרפה שם שלושה תמונות שלה בתמונה אחת הי יושבת ומאחוריה /לידה יושב אדם נוסף בתמונה השניה עומדת ולידה חברה בארוע בתמונה השלישית עומדת לפניה ילדה והיא כביכול מחבקת אותה לי קצת הפריע שבכל תמונה ישנו אדם נוסף אם זה בסדר לשאול לברר אשמח לדעת מה שעתך על כך,ומה זה אומר על אותו אדם ומדוע שאדם יצרף תמונות ועוד 3 כשאדם נוסף לידו תודה

אני פונה לקבל יעוץ לגבי בעיה שיש לי בבית עם הבת שסובלת ממה שנקרה במונח הרפואי פרקוס .הילדה סובלת מהתקפים מאז גיל 5 ולמרות שנעשו כל הבדיקות הדרושות לא התגלו סימנים כל שהם במוח הוחלט לתת לה תרופה בשם לאמקטל עם מינון משתנה ובכל זאת היא עושה התקפים מלווים בהתנתקות מהסביבה למשך שניות עם שימני עייפות ואף הפרשת ריר מהפה. הישגיה הלימודיים פחתו והתנהגותה השתנתה ואנחנו במשפחה לא יודעים איך לפעול

שלום רב לך רשאד על מנת לתת לך תשובה מקצועית ואחראית אני זקוק ליותר פרטים לגבי ביתך. על מנת לדעת יותר מהי שיטת עבודתי הינך מוזמן להיכנס לאתר שלי www.gliksman.co.il אשמח לשוחח עימך 0546670570 בברכה ד"ר יגאל גליקסמן

שלום! זה כבר קצת יותר משנתיים שאני סובל מכל מיני חרדות, חלק עברו חלק לא, יש לי קושי להתרחק מהבית מההורים ויש לי השנה טיול שנתי של חמישה ימים ככה שאני חושב שזה ייפתר, יש לי מחשבות טורדניות והפרעה כפייתית, יש לי פחד שאשתגע וארצה להתאבד או שאתחרפן ואהרוג את קרוביי כמו שמסופר על חולי הנפש בחדשות, באינטרנט... אז בעצם אם לסכם את כל חרדותיי: 1. הפרעה כפייתית, מחשבות כפייתיות 2. פחד להתרחק מההורים 3. פחד שאני אשתגע וארצה להתאבד 4. פחד מרוחות אז לשאלה: בעוד פחות משנה שאני אמור לצאת למסע לפולין עם השכבה בבית הספר האם כדאי לי לצאת? כי החשש שלי שהמסע יכול להשפיע עליי יותר מידיי ולגרום לחרדות נוספות... שאלה נוספת היא האם החרדות עוברות לבד? האם אפשר לטפל בהם בעצמך ע"י חשיפה לחרדה והתמודדות עימה? או שחייב ללכת לפסיכולוג ודרכו רק לטפל? תודה.

הי אודי וכולם, דרישת שלום, אפשר? בדרך כלל המחשב כבר ישן בשעות הללו. משום מה כעת הוא לא כל-כך. אולי אותו פחד מהדיכאון. הנה מגיע היום הכי קצר בשנה; הנלך על חשיבה חיובית? - היום הכי קצר אומר, שמעתה, וחצי שנה קדימה, הימים רק יתארכו. לילה טוב סוריקטה

בוקר טוב לך יקרה, ראשית, אני כל כך אוהבת לקרוא את מילותייך.. תמיד יש בהן משהו שנוגע בלב,מעורר למחשבה.. אני שמחה מאוד כשאת כאן באופן פעיל.. תודה לך על שאת קיימת ! תודה על שהגעת לעולם ! קראתי את מילותייך ההן על הדברים הרבים שאיבדת, על הדברים הרבים אותם לא תוכלי להיות.. על אי החורבות והאובדנים הרבים .. סוריקטה, את מצליחה כל כך לגעת.. ..האמת היא שאני לא כל כך יודעת מה לומר לך.. רוצה לתת לך יד רכה, לומר לך את לא לבד.. כן,סוריקטה הקטנה עברה ילדות לא פשוטה עם אמא ש.. אך למרות זאת , תראי אותך, תראי למה צמחת.. סוריקטה,תראי איזה כלי את.. הרי את יכולה לעטוף בכזה רוך ,אהבה ,הקשבה דיוק את סוריקטה הקטנה.. את יכולה להיות לה לאם הטובה בעולם.. תראי למה צמחת..סוריקטה הטובה והיפה.. לא יודעת מה רוצה לומר לך.. אולי אני רוצה לומר לך: די, קומי מתוקה, הכאב, העצב, האבל מושך למטה ..כל כך קשה.. אני יודעת ..כל כך שומעים את זה .. את יודעת מה סוריקטה ? אני לא רוצה לומר לך כלום..רוצה רק לעטוף אותך, לחבק אותך ברוך ולהיות איתך.. במבי.

במבי יקרה, קבלי נא בברכה ציורון חמוד לסופשבוע (מקווה שיצליח)                         ,  ,     ס    ,                    ס , ס   ס  ,     ס                  סס  ,  ,  ,          ____[ ]___     __\  ס    ס    ס |____      / "  "  "  "  "  "  "  "  \        /  ,    ,   ,       ,    \ ~^~^~^~^~^~^~^~^~^~^~^~^~ ובדידות יקרה, לשאלתך למטה - השארתי כאן איזה דגלון בהקשר להתפתחות והשיפור בשיחות, באשר ליכולת טיפה מוצלחת יותר מבעבר להיעזר ולהשתמש באחרים. שלכן, סוריקטה

רק רציתי להצטרף לבמבי היקרה ולהגיד משלי .. שאת בהחלט מיוחדת, ונעים שאת פה חלק מ.. יש בך המון יופי שחודר ונוגע בדיוק במקומות הנכונים. סופש נעים. שרית

שלום. אני בת 30 .יש לי פחד של כהל. לא מצליחה לדבר בחלל.כי אם אני עומרת משו ישר אני אדומה.מאוד מפחדת מהסמקה אז מעדיפה בחלל לא לדבר.איזה תרופה וטיפול יעזור לי ש לא יהיה לי הסמקה.אולי פחות אני אפחד לדבר.תןדה רבה

שלום רב לך תמי פחד קהל והסמקה אינם תופיות חריגות, ניתן בהחלט ללמוד כיצד להתמודד עם מצבים אלו תוך זמן קצר. באמצעות טיפול קוגניטיבי התנהגותי בשילוב שיטת הביופידבק. אשמח לקבל ולתת יותר פרטים , כמו כן הינך מוזמנת לבקר באתר שלי www.gliksman.co.il תודה על פנייתך בברכה חמה ד"ר יגאל גליקסמן

שלום. אני בת 30 .יש לי פחד של כהל. לא מצליחה לדבר בחלל.כי אם אני עומרת משו ישר אני אדומה.מאוד מפחדת מהסמקה אז מעדיפה בחלל לא לדבר.איזה תרופה וטיפול יעזור לי ש לא יהיה לי הסמקה.אולי פחות אני אפחד לדבר.תןדה רבה

אודי שלום, אני בטיפול מזה 5 חודשים. עברתי הטרדה מינית בעבודה לפני כמה שנים. מאז שפתחתי את הדברים מול המטפל שלי, אני לא מפסיקה לחשוב על ההטרדה - עברתי עבודה מאז, אבל עדיין כל קשר שיש לי עם אנשים שלא יודעים על המקרה לא חזק מספיק כי הם לא יודעים, עדיין הנגיעה בבעלי קשה לי, ועדיין אני חושבת על זה כל הזמן ולא מרפה, משחזרת, מקבלת "פלאשבקים". אנחנו עובדים על זה...יחד...אני מאוד מרוצה מהטיפול עד כה. אך חשוב לי לשאול אותך, מנסיונך, האם זה מסתיים בשלב מסויים? זאת אומרת האם אפשר לחיות ללא הזכרון הזה? ואיך...מהי הדרך להרפות ממה שקרה?

תודה על תשובתך, מהי עבודה על הטראומה?

שלום רב, לפני זמן מה התחלתי לעבור טיפול על ידי איש מקצוע שעליו קיבלתי המלצות, ורק לאחר מכן הסתבר לי כי הוא איננו פסיכולוג, אלא מטפל. לפי מיטב הבנתי הוא סיים תואר שני בעבודה סוציאלית, ונחשב מטפל מוסמך. יחד עם זאת, קיימים בי חששות כי הוא לא יכול לעזור לי כמו מטפל שלמד פסיכולוגיה... איני יודעת אם זהו חשש מוצדק. כרגע אני מרגישה שזה עוזר, אבל אני מפחדת להמשיך ו"לבזבז" את הזמן. האם באמת קיים הבדל משמעותי בין מטפל פסיכולוג לבין מטפל שאינו פסיכולוג? אם יש חשיבות לכך, בעייתי העיקרית הינה חוסר בטחון. המון תודה מראש!

דיברת קצת בהכללה ואולי אביא אני את הצד השני של המטבע. בתור עו"סית שעובדת עם בעלי מקצועות שונים מהתחום הנפשי יכולה לומר שלא ראיתי יתרון מקצועי של פסיכולוגים על פני מקצועות אחרים בתחום. אומר אפילו שמנקודת מבטי ראיתי במקרים רבים השענות רבה מדי של פסיכולוגים על תאוריות ומסורת ופחות גמישות יצירתיות ויכולת להתאים את הכלים לצרכים האישים של כל מטופל ומטופל. כמו כן באשר לתכנית ההכשרה של הפסיכולוגים אותה ראית כנבחרת מאחרות אומר כי דווקא מקצועות טיפולים אחרים מציידים את הסטודנטים בכלים יצירתיים שכמעט ולא מוזכרים בתוך תוכניות ההכשרה של הפסיכולוגים הקליניים. לכן הדגשים אולי שונים- אבל אין טעם לדבר בהתנשאות וליצור מעין תחושה של עליונות של בעלי מקצוע זה או אחר- כי המציאות הינה שונה והתוצאות מדברות בעד עצמן. מבינה שבתור פסיכולוג קליני יש לך אינטרס ליצור האדרה של התחום ממנו אתה בא- אבל שוב לא על חשבון להצמד לעובדות ולמציאות. מציעה בכל מקרה להתעניין בתוכניות הלימודים השונות של מקצועות טיפולים אחרים לפני שקובעים עמדה.

רק עכשיו ראיתי שהגבת שם למטה..שאני חשובה וזה לגיטימי, אז רציתי לומר תודה..ואם עדיין לא מאוחר להצטרף לאיחולי המזל טוב של כולן,שיהיה לך הרבה רגעים של אושר ושלווה.מיכל

זה בסדר; אני חושבת שאודי העלה את ההודעה רק אחרי הסופ"ש. יש דברים שאף פעם לא מאוחר מדי לומר/לעשות אותם - תודה :)

אודי שלום, קודם הקטע של ההבנה..אף פעם לא הרגשתי מובנת אז לא חשוב...יש לי שאלה: האם יכול להיות מצב של טשטוש כזה בין אמא ביולוגית למטפלת? זאת אומרת לא ממש העברה אלא מין תחושה שאני רוצה שהמטפלת תהווה פונקציה של אם ומצד שני רוצה שאימי תהיה כזאת למרות שאינה יכולה ולא יכלה אף פעם...ויש בלבול כזה בין אימי למטפלת...כאילו רוצה לפתור דברים עם אימי ולא מסוגלת לכך ואז מנסה בטיפול וכלום לא עובד..יודעת שהיא לא יכולה למלא פונקציה של אם אבל אולי היא יכולה משהו קרוב לזה...יש מצב? שוב מרגישה לא מובנת..האם הבנת?

מזל טוב ליום הולדתך ! מאחלת לך שתהיי בטוב , בריאות טובה !!! ומאוד שמחה לראות אותך כאן שוב. במבי. :) אודי, גם לך מזל טוב ליום הולדתה של בתך. מאחלת לך שגם בתך תהיה כה רגישה, טובה, איכפתית,מדייקת ומדוייקת,(כמו שאתה..) לא, שבתך תהיה כמו שהיא... במבי. :)

תודה על כל המילים הנפלאות והמחממות. טוב להיות פה :) ואת? איך את בימים אלה?

שלום ד"ר בונשטיין. אני מקווה שאני כותבת במקום הנכון. אני בת 33, רווקה, עובדת במשרה רגילה. יש באחריותי תפקוד תקין של החברה ושינוע עובדים. לא בהגזמה, אבל יש. הבעיה שלי די מורכבת ואני מקווה שאצליח לפרוש בפניך את העיקר. שמתי לב לאחרונה שאני לא מצליחה לבכות. מדובר כבר במספר חודשים. בעבר הייתי מסוגלת לבכות מכל דבר מרגש, מעציב ואפילו משמח. הבוקר, יום שבת, ראיתי סרט מאוד עצוב. ישבתי עם אמי לצפות בסרט, היא כמובן פרצה בבכי, ואילו אני - כלום. לא בוכה. שמתי לב ל"בעיה" בשבועות האחרונים. ניסיתי לרחם על עצמי, והרי כולנו בוכים מתוך רחמים עצמאיים (ואני חייבת לציין שבעבר זה היה קורע אותי מבכי כאשר ריחמתי על עצמי) ושוב כלום. לא מצליחה להזיל ולו דמעה אחת. עיניים אדומות. כלום. ואם אבקש להבין את הרגש הנוסף - צחוק. אני יכולה לצחוק ואני עדיין צוחקת. אבל לא כבעבר. אני מרגישה שאיבדתי שמחת חיים. כיוון שאני רווקה ואין לי בן זוג קבוע אני מסתפקת במין מזדמן. אני רשומה באתרי הכרויות, נפגשת כמעט מדי יום לדייט. הרוב נגמר אחרי שעתיים ובבית קפה. חלק (אם יש לנו איזשהו קליק שמוביל רק למיטה) נגמר במין. מזה מספר שבועות אני מוצאת את עצמי נהנית ממין בורטאלי. אני נהנית שהגבר מכה, מכאיב ומקלל. אני נהנית שעושים בי כרצונם. התופעה מעולם לא היתה קיימת אצלי ורק לאחרונה התחלתי להרגיש שאני נמשכת לכיוון הזה. אני מנסה לשכנע את עצמי שהעולם של הסאדו מאזו לא בשבילי וכל המחשבות על זה יעברו כי אני לא כזאת וכי אני אוהבת רכות. היו לי בעבר שתי מערכות יחסים מאד ארוכות. שתיהן נגמרו ביוזמתי. שתיהן גם התחילו עם אהבה גדולה שאחרי זמן קצר היא נגמרה, ואחרי זה למשך תקופה מאד ארוכה אני מנסה לשחזר את הרגשות העזים כפי שהרגשתי בהתחלה ולא מצליחה ובכל זאת נשארת בגלל נוחות ומתחילה לפלרטט, לבגוד ולשקר. לבסוף אני נפרדת כאשר אני בשיא השפל. הכוונה - גורמת למריבה עצומה, עושה מעשה שלא ייעשה לבן הזוג. כמו למשל - ניצול כלכלי מופרז. אני מודעת שזה מכוער. כל ההתנהגות שלי לא מגיעה ממקום של רוע, כי אני יודעת שאני לא רעה. בילדותי הייתי תמימה שרבים ניצלו את התמימות שבי. עברתי משברים של אהבות נכזבות, ריצוי אנשים במעשים שלא רציתי לעשות. העיקר לקבל את תשומת לבם. עם משפחתי הקשר סביר. יש לי אח שגדול ממני ונשוי. כל מתי שאנחנו נפגשים במפגשים חברתיים הוא מוצא אלפי סיבות למה עודני רווקה ללא בן זוג, הדרך שבה חינכו אותי. אם אני מסתכלת על החיים שלו - גם הם לא משהו. אני יכולה להבין למה הוא מחפש "לרדת" עליי ולמה אני מרשה ושותקת ומדי פעם מחזירה במלא העוצמה. אני יכולה להבין כי אולי הוא מחפש משהו "נוראי" (לדבריו) יותר מחייו ומהשגרה המעממת שבה הוא נמצא ולהתנחם בו ולברוח מהמציאות שלו. עם הורי הקשר די רגיל. אני מרגישה (אולי אפילו יודעת) שהם לא מבינים אותי. גם להם אני משקרת כשאני אומרת להם שהערב אני יוצאת לדייט, ובכלל אני יוצאת לפעמים עם עצמי לטיול בעיר, לספרייה או סתם לשבת בספספל בגינה ולהסתכל על אנשים, או שאני יוצאת עם הידידים/ות שלי לסרט ובית קפה. העיקר שיפסיקו לרדת לחיי. זהו ד"ר. יש לי עוד המון לכתוב אבל אני חושבת שמהתיאורים שלי אפשר ללמוד הרבה. בברכה, אר אם

שלום. חשבתי על זה וניסיתי להבין למה אני מקצינה ע"מ להרגיש בעוד שאני מעדיפה רכות. עצמתי עיניים וחזרתי לשם שוב. חזרתי לשם בתור עצמי ובתור צופה מהצד. צופה מהצד - שעשוע. הנאה. אני - מתמסרת. לא מרגישה כאב. לא גורם לי לרחם על עצמי. לא מביא דמעות. אני חפץ. אני חפץ שמכאיבים לו שעושים בו רצונם. אני מביטה להם בעיניים ומחייכת. בשבילם זה סימן שאפשר להמשיך, אפשר להעביר הילוך. לא משנה לאן יגיעו אני לא מתלוננת. לא כואב לי. לא מפריע לי. לא מזיז לי. לא איכפת לי. תכאיבו כמה שתרצו. אני רוצה להרגיש. כנראה שבגלל זה. המון זמן שלא הרגשתי משהו כמו: אהבה, שנאה, כעס, התרגשות וכד'. אני לא יודעת למה הרגשות האלה לא מציפים אותי כבעבר. נאטמתי. מה גרם לאטימות הזו? אם לא עניתי על מה שביקשת - אשתדל להבא. [email protected] אר-אם.

ד"ר גליקסמן שלום, אני בחורה צעירה בת 24, לומדת, עובדת, גרה עם חבר. הכל נשמע אידילי ונכון אבל בכל זאת אני לא מצליחה להרדם בלילות. יש לילות יותר קשים ויש פחות. זו יכולה להיות בעיה של לחץ? או בעיה פיזית? בכל מקרה הלכתי לרופא מטפל והוא רשם לי מרשם לאמביאן CR ואמר לי שזה לא כדור שצריך לקחת כל לילה ורק מתי שהבעיה מופיעה. רציתי לדעת אם שמעת על הכדור ואם אני לא אתמכר אליו. תודה

שלום רב לך אפי ראשית לבעיות שינה יכולות להיות סיבות רבות ושונות , רצוי לבררן עד כמה שאפשר. תרופת האמביאן אכן מוכרת גם בארץ, כמו תרופות לשינה רבות גם תרופה זו במידה והיא נצרכת לעיתים קרובות, מפתחת תלות ולעיתים ממכרת. רצוי לבדוק אפשרויות אחרות על מנת להפחית מתחים ולחצים וללמוד טכניקות הרפייה מתאימות לצורך שינה. אשמח לקבל ולתת יותר פרטים במידת הצורך. תודה על פנייתך בברכה ד"ר יגאל גליקסמן www.gliksman.co.il

תודה על ההיענות, התחלתי לקחת את אמביאן ורציתי לדעת אם פעם- פעמיים בשבוע של נטילת התרופה אני אתמכר או יהיו לי תופעות לוואי לאחר שאסיים להשתמש בה?

כמה זמן הנ"ל זקוק לתצפית ע"י פסיכולוג בבית הספר על מנת להגיע למסקנה האם הוא זקוק לבדיקה פסיכיאטרית ( האם ילדי תסמונת דאון מופנים לפסיכיאטר בגלל בעיות התנהגות? )

כתבתי לך הרגע והכל נמחק.. שולחת לך מזל טוב גדול והרבה ברכות לבריאות, שמחה והגשמה עצמית וכל מה שתאחלי לעצמך. מסכימה עם אודי שזהו תאריך מיוחד - הרי את נולדת בו. ואולי גם אודי..?? - אודי , יכול להיות שזה גם התאריך שלך? (יומולדת או אחר?) בכל מקרה שמחה שאת פה . (: סופשבוע נעים לכולן

היי. תודה על הברכות והאיחולים. באמת, אודי, אולי תגלה לנו מה תאריך יום ההולדת שלך? אם כבר ימי הולדת... והודעה סמי-מסתורית (מיקה קלעה למטרה?). טוב להיות פה. סופ"ש רגוע גם לך.

מזל טוב וברכות מכל הלב (:

זה באמת הופך את התאריך למיוחד עבורכם... :) מזל טוב.

במקום העבודה שלי עובדת איי בחורה שאף אחד לא אוהב אותה. בין היתר היא תמיד מספרת על עצמה בגוף שלישי ("רונית קמה מוקדם כדי לנקות לפני העבודה" "רונית עשתה..."). מעניין אותנו מאוד לדעת, מבחינה פסיכולוגית, מה זה אומר על האדם שמדבר, מתאר ומספר על עצמו בגוף שלישי ולא בגוף ראשון? ניסינו למצוא מידע באינטרנט ולא מצאנו ולכן נשמח מאוד על תשובתך...

הי אודי, לפני יומיים-שלושה שלחתי מענה להודעה שמיקה רשמה ב- 10/12, נראה לי שפספסת אותה, כי היא עדיין לא באתר. בברכה..

הי ציפור כחולה, קיבלתי את תשובתך, תודה. מאחלת לך שהטוב יותר - יתגשם (:

אודי שלום, בקשה לי אליך ואל תבין אותי לא נכון, אני לא מתכוונת לבקר אותך. בפורום יש הפסקות פעמיים בשבוע ואז כשאתה חוזר לוקח לך לפעמים יום שלם להעלות את ההודעות ואז עד שמגיבים שוב הפורום יוצא להפסקה וכך על כל הודעה לוקח יומיים לקרוא ועוד יומיים להגיב. אני מבינה שיש לך עוד עיסוקים, עבודה, חיים, משפחה, אבל אולי בכ"ז תוכל להעלות את ההודעות ואת התגובות בימים שאתה נמצא יותר מהר? מקווה להבנתך. תודה, אני

מה שלומך? הגבתי בעץ שנפתח עבורי למטה אתמול לכולם והתגובות משומ מה לא מופיעות . למה ? גם לטימי שלחתי הודעה, ולך . תוכל לבדוק? יום נעים

אודי, לא התייחסת למה שכתבתי למטה וחבל....זקוקה ליחס שלך..............למשהו.........טוב, אז אולי אם אין לי מחלה פסיכוטית אז הכל בסדר.......נכון? טעות........מרגישה רע כל כך.........מיכ

יש לי שתי שאלות שאני מחפשת ולא יודעת היכן ואייך.. האם יש אדם שאין לו תת מודע?[ז"א יודע הכל כולל הצד האפל שלו] 2 מהי מחלת הנפש או ההפרעת אישיות שיכולה לאפיין אדם שחושף הכל,אומר הכל ..ואין לו "תת מודע".. תודה רבה

שלום רב האם זה טבעי להיות בחוסר ביטחון אחרי תקיפה ואיך מעלים חזרה את הביטחון העצמי האם יש ספרים שאפשר לקרוא שיעזרו להחזיר לי את הבטחון העצמי האם זאת מחלת נפש ?? החוסר בטחון שלי מתבטא בחרדות לחצים כעסים עקב מצב הגנתי וזה פוגע לי בעתיד שאינני מאמין בעצמי שאני יכול להצליח או בחיים בכללי אני אשמח לתשובה

שלום רב לך ראשית אין כל הצדקה להגדיר את מצבך כחוסר ביטחון מוחלט שכן עצם העובדה שכתבת לימצביעה על יוזמה,רצון ואפילו סוג של ביטחון עצמי בהחלטה לכתוב. באשר לשאלתך יתכן וסממנים של ביטחון עצמי נמוך היו גם קודם לתקיפה. ישנה בהחלט אפשרות להעזר לטיפול קוגניטיבי התנהגותי בשילוב שיטת הביופידבק לצורך חיזוק הקיים ושידרוגו . מדובר בסה"כ בתהליך קצר מועד. אשמח לעזור www.gliksman.co.il תודה על פנייתך בברכה חמה ד"ר יגאל גליקסמן

אודי, אני לא יודעת מה לעשות.. כבר בראשון בערב התחלתי להרגיש משהו ולא ידעתי מה..משהו התחיל לזמזם לי בפנים ולא נתן לי מנוחה.. בשני סימסתי לה שלא אגיע בשלישי,שאני חייבת! הפסקה של שבועיים, שלושה.. היא סימסה לי בחזרה שהיא מבינה שמשהו קשה ומסעיר,והיא מחכה לשמוע יותר בפגישתנו מחר (בשלישי).. בשלישי בבוקר הרגשתי שאני לא מסוגלת להגיע. סימסתי לה שלא אגיע. היא סימסה לי בחזרה שיש לה כמה מחשבות..והיא מקוה שאגיע ונוכל ביחד לנסות ולהבין טוב יותר.. הגעתי, היה נורא !!!!!!! מהבפנים שלי יצא סוד נורא !!!! אודי, פשוט נורא !!!!!! לא יכולתי שהיא תסתכל עלי אחר כך, ואפילו כשקמתי,עדיין התכסיתי בשמיכה שלה, והיא לקחה את השמיכה ממני רק בפתח הדלת,(בלי להסתכל עלי, כפי שביקשתי ממנה) אודי, היום אנחנו אמורות להפגש שוב.. איך עושים את זה ???????? לא מסוגלת לראות אותה יותר בחיים!!!!! אני לא יודעת מה לעשות... אודי...אני אפילו לא יודעת מה אני רוצה להגיד לך.. אוףףףףףףףףףףף אני רוצה לברוח לטיבט, להיות במנזר עם נזירי זן... לשכוח מכל העולם הזה פה.. אודי מה עושים ??? אני רוצה לברוחחחחחחחח

בוקר טוב , כן, נפגשנו אתמול.. מה היה ? אני כבר לא כל כך זוכרת.. אני זוכרת שהרבה זמן הסתכלתי רק על הגרבים והנעלים שלה.. ניסיתי להסתכל עליה ולא הצלחתי..ואז פתאום המשכתי לספר עוד פרטים מהסוד ההוא בעיניים עצומות... דווקה אחרי זה הרגיש לי משהו כזה..לא יודעת להגיד במילים.. היום אנחנו אמורות להפגש שוב.. דווקה אני מאוד מאוד מתגעגעת אליה כבר, כל הזמן יש לי רצון כזה ,כל כך חזק רק להתכסות בשמיכה שלה ולהניח את הראש על כרית הקרם שלה.. זה כל מה שאני רוצה.. שלך, במבי.

לאחרונה הסתבר לי שחברתי חוותה מה שנראה כהתקף חרדה (היא טוענת שלא ידעה עד ההתקף האחרון שהיה חמור מבחינתה והיא הובהלה למיון ושם הרופא טען מה שזה) היא אומרת שחשבה שיש לה משהו אחר וכרגע היא הולכת לפסיכולוג רציתי לדעת עד כמה העניין הזה יכול להשפיע על אורח החיים והאם יש צורך תמיד להקפיד על אופן הדיבור איתה שלא תילחץ /תתרגש וכו' והאם יתכן שהמצב הזה הוא חולף או שהוא לכל החיים ובתקופות קשות הוא כל הזמן יחזור? ואם היא לא לוקחת תרופות יש סיכוי יותר גבוהה שזה יעבור לה לתמיד? תודה רבה

הי אודי מרגישה קצת אבודה..לא יודעת למה.סה"כ המצב בסדר יחסית, יש לי עבודה שאני מאוד אוהבת ויחסית לא בדיכאון..אבל יש בי גם ריק ענקי שלא נסתם, תחושה של ייאוש בלתי מובן..אולי התרגלתי להיות כל כך הרבה שנים בטיפול, שפתאום נורא מוזר שאין..מרגיש לי כאילו משהו בשגרה שלי חסר, מישהו לדבר איתו פעם בשבוע ולהוריד מעצמי חלק מהשחור שתמיד מכביד עליי. הייתי בטיפול במקביל לעזיבה שלי אצל אותו מטפל שהייתי אצלו הרבה שנים, אבל ממש אחרי הפרידה עם אותו מטפל, איכשהו גם הטיפול החדש שקרטע במשך שלושה חודשים נפסק בפתאומיות..היה לי שם מאוד קשה, והבאתי לו מכתב שאני לא יודעת אם אני רוצה להמשיך..הייתה פגישה ממש קשה ולא הצלחתי לדבר בכלל..ומאז לא קבענו פגישה, והוא לא התקשר ואני לא יצרתי קשר ו..זהו. לא ממש אכפת לי, כי לא הרגשתי שם נוח ממילא..אבל סתם הוסיף למועקה של כל הפרידות האלה שאין לי עם אף אחד לדבר עליהן..סתם עצוב לי.צריכה מישהו לדבר איתו ומרגישה מאוד לבד ואין בי כבר כוחות להתחיל שוב טיפול, כי איבדתי אימון ביכולת של מטפלים להיות שם בשבילי, מתישהו הם תמיד נעלמים, גם אם לא פיזית, רגשית בטוח. יצא לי הכל מבולבל ודחוס, אבל ככה מרגיש לי בפנים. אוףףףף ): אופיר

ילד בן 15 עם תסמונת דאון שמשמיע קולות צוחק צועק ויורק על ילדים לפעמים בזמן שיעור או הפסקה. יש לציין שהילד מוגבל מאוד מבחינה שפתית דיספרקציה

שאלת אותי "מה הסיפור" והתחלתי לענות. פתאום נתקע המחשב... והנה, היום בבוקר נפגשנו, ופתאום.. משהו זרם. הגענו לכמה הסכמות. היה קשה, מכעיס, צעקתי בלי סוף והתעצבנתי (אבל לא בכיתי!! גיבורה שכמותי) ובסוף איכשהו הגענו לעמק השווה. אני התחייבתי לשמור על המסגרת והיא הבטיחה את מה שחשוב לי. אני מרגישה יותר טוב. אז השאלה ששאלת אותי- מה הסיפור? עוררה גם בי שאלות... מה בעצם הסיפור היותר עמוק? הרי יש סיפור , עצוב על בכי, ויש סיפור אחר שאני מספרת לעצמי. וכשסיפרתי לי כמה נקודות שחשובות לי יכולתי לספר גם לה אותן... ואז הבנו מה מפריע לכל אחת. זה יופי. אז אני מזמזמת לעצמי את השיר שכתוב בכותרת וחושבת כמה חשוב לשאול שאלות. כי רק מי ששואל יכול למצוא תשובות שהוא אינו יודע שהוא מחפש. וויניקוט אמר פעם משפט שאני אוהבת מאוד : "זהו אושר להיות חבוי, אך אסון לא להימצא" אולי כדאי לשאול את המתחבא היכן הוא, כך נוכל ביתר קלות למצואו... יופי של שאלה אודי. ומצטערת אם אני נשמעת מסורבלת... אני פשוט מלאת רעיונות ודימויים ואוהבת נורא שפת סימבוליקה... מה אתה חושב עליי? על כל זה? ליאורי (וגם אורך )

לסוריקטה היקרה, כתבתי לך תגובה ארוכה להודעתך כבר לפני כמה ימים והיא לא נשלחה (היו לי מלא בעיות עם האינטרנט בימים האחרונים). אני פותחת הודעה חדשה ע"מ שלא תפספסי ואנסה לתמצת את תגובתי הארוכה לשתי נקודות עיקריות: 1.אין ילדים רעים! אין ילדים מפלצות! יש רק ילדים טובים! כל השאר כבר תלוי בהורים (גם אם יש לכאורה "הצדקה" למעשיהם). 2. כתבת: אני עוד כאן. ואכן את עוד כאן!!! וכל הכבוד לך על כך! לא רק שאת עוד כאן, אלא גם חזקה ובוגרת ואפילו אמפתית כלפי מי שפגע בך כ"כ. לי יש בעיות יותר "מינוריות" עם אמי ואני לא מסוגלת לא לסלוח ולא להבין. אני בטוחה שאילו הייתי במצבך לא הייתי שורדת שנייה. אני בטוחה שתהיי אמא נהדרת ותעניקי לילדייך את כל מה שלא קיבלת ואם את כבר אמא אז אני בטוחה שאת חמה ומעניקה ואוהבת. מורידה בפנייך את הכובע. בהערכה עצומה, אני.

הי, תודות מעומק הלב שהייתן לידי. שראיתן. שאמרתן שראיתן. לפעמים מרגיש לי לא נוח שאני כותבת כבד כל-כך גם לעיניהם של צעירים. אולי לא פייר. דברים רבים איבדתי, דברים רבים לא אוכל להיות. כשארשה לעצמי לראות על באמת את עי החורבות, צפוי שאכנס לשלב הדיכאון הגדול. כנראה שאני בפתחו. מקווה בכל זאת למצוא היכן ניתן להיות משמעותית, בחיים, עם כל האובדנים האלה. בדידות יקרה, את יודעת מה ריגש אותי? כשראיתי שהקשבת אז בצומת דרכים שנטה, כך אני חושבת, לקחת אותך גם לכיוון פחות יעיל; התרגשתי כשהבחנתי בכך, שלקחת לך דברים טובים. ואת יודעת מה עוד, כשהגבת לדבריו של אודי בדבר ההליכה במישור. התרגשת את, גם אני, ועוד יותר חיממה את לבי תגובתך לאודי. ילדה ואישה יקרה, שולחת לך את אהבתי, את מותק. ורוצה לרמוז כאן בקטנה שנולדתי עם מערכת הגשם הראשונה באותה תקופה. רק שבימים עברו, זה היה הרבה יותר מוקדם בשנה. אז בהזדמנות של ימי ההולדת מזל טוב לשרית וגם לטימי. שתבואנה בשורות טובות, סוריקטה

גם כשצפיתי בפורום מהצד ועוד לא השתתפתי בו, תמיד התחברתי אלייך ואל התגובות הנבונות שלך לאחרים. את אף פעם לא כתבת כקורבן, כנזקקת, כחלשה, אלא תמיד כאדם בעל חוט שידרה חזק ויציב, אדם שהוא עולם ומלואו.לא ידעתי מה הסיפור הפרטי שלך ומה עברת בחייך, אבל תמיד התרשמתי מבגרותך ומן היכולת שלך לראות את הדברים במבט רחב יותר, במבט על, והלוואי והיתה לי היכולת הזאת.את אף פעם לא שולחת הודעות ייאוש ובקשות לתשומת לב ומעין אחות גדולה שצופה מהצד וצצה ומופיעה ע"מ לנחם ולחזק את מי שהכי זקוק לזה באותו הרגע. ראיתי בכך איזשהוא סמל שבפעם הראשונה שכתבתי בפורום את הגבת אליי ועשית לי "סדר" בדברים ונתת לי נקודות למחשבה. גם עכשיו למשל, אני מאד זקוקה לעצתך, אבל אינני רוצה כרגע לערבב את הכל ביחד ולהכביד. אני מאד מאד מקווה שלא תיפלי לדכאון ואני בטוחה שאת משמעותית עבור הרבה אנשים! בינתיים אני שולחת לך את חיבתי הרבה והאם מותר לשאול מדוע קראת לעצמך סוריקטה? אני יודעת שזו מעין חיה ממשפחת המכרסמים, אבל האם יש משהו מיוחד בחיה הזו עבורך או שזהו סתם שם מקרי ואין שום משמעות מאחוריו? שלך, אני

ד"ר גליקסמן היקר שלום רב לך, ברצוני להודות לך בשמי ובשם משפחתי על תגובתך הטלפונית המהירה , המקצועית, האמפתית והמועילה לי ולבני משפחתי שהיינו אמורים לנטוש את הבית שנשרף על כל תכולתו שהיתה כמוהן בחלקה הגדול מאד אישית . הנחיותיך הברורות באמצעות הטלפון עזרו לנו מאד ברגעים הקשים שכברו עלינו. מצבנו היה שונה מאד ממצבם של מפוני הדרום בעת ההתנתקות, להם היה זמן לאסוף ולארוז את חפציהם לנו זה לא היה ולכן עבורנו האש היתה לא רק איום קיומי אלא גם אירוע טראומתי פתאומי ללא כל הכנות והערכות קודמת. ברשותך נשמור על קשר עתידי בתורך על התנדבותך ויכולתך לעזור. ברגש חם י.מ ומשפחתו

יששכר יקר, אכן בחרתי במקצוע אחראי ומחייב וכך גם ברצוני להתנדב ולעזור מכתבך גרם לי לסיפוק רב . תודה לך על כך. בברכה וד"ש חמה למשפחה ד"ר יגאל גליקסמן

אני מרגישה לא טוב... נמאס לי כל כך להרגיש ככה. שנים של טיפול בשיחות,שנים של קוקטיילים כאלה או אחרים של תרופות. האם אלה חיים שווה לחיות אותם?

שלום אודי, בזמן האחרון מאז שחזרתי מטיול תרמילאים בחו"ל אני חש שאני לא מצליח למצוא את עצמי מבחינה חברתית. אני חש כאילו כל מה שהרווחתי בטיול הולך ויורד לטמיון... ובעצם אחרי שחזרתי, חזרתי להיות אותו טיפוס מבודד ומתבודד, שלא מרבה לצאת ולהכיר אנשים או להמשיך לפתח את הקשרים החברתיים המעטים שיש לי. בעבר שלי יש לי מום מולד, הרבה טיפולים רפואיים וניתוחים, טיפול פסיכולוגי של 9 שנים, ולאחר הטיול הגדול הראשון גם טיפול פסיכיאטרי עם תרופות נגד דיכאון, וכן היום אני כבר לא נוטל תרופות. אבל אני לא חש בדיכאון, אני ישן היטב (לא בימים האחרונים, בגלל הסערה אני מניח) ויש בי תאבון. אבל פשוט אין לי יותר חשק... לא בעבודה, לא לפגוש חברים, לא להתאמן בחדר כושר. כלום. חש ריקנות עצומה בתוכי, חש כאילו תרמילאות היא דרך החיים היחידה שלי שבה אני בעצם מרגיש את החיים. וכאן בבית הכל כל כך אפרורי וחסר חיים. אני לא יודע מה לעשות עכשיו, לא יודע אם לתת לעצמי עוד זמן בשביל לנסות להתרגל למציאות של ישראל (אחרי השהות ביפן ובקוריאה הדרומית, אני מוצא שמאוד קשה לי להתרגל לחיים כאן בארץ, שנראים לי מאוד כושלים ביחס אליהן. זה לא קרה לי אחרי שנה וחצי באוסטרליה ובניו זילנד...). אולי באמת האמנתי שתרמילאות תצליח בסופו של דבר לשבור את האופי הזה שלי שאני כל כך לא אוהב (להתרחק מאנשים, להתבודד, לשמור מרחק, קנאות לפרטיות - מנגנוני הגנה???...) הייתי רוצה למצוא בת זוג ואולי גם לרכוש השכלה אקדמית, אבל בגיל 32, אני כבר לא יודע אם הדברים האלו בכלל עוד ברי השגה...

אודי שלום, אתה מוכן להסביר לי מהו דיכאון ניורוטי? ממה הוא נובע? מחרדות? פחדים?הדבר היחיד שהצלחתי להבין מהמטפלת שאני ניורוטית או איך שלא קוראים לזה....האם בדיכאון ניורוטי מטפלים גם בתרופות? אז מה היא רוצה לומר שהכל בראש? שאני לא "משוגעת" כי לעיתים זה ממש מרגיש ככה.....וחוץ מזה כבר נמאס לי משיחות שרק מכבידות.....שוב רוצה לעזוב את הטיפול...אבל זה ממקום של נמאס.... תודה מראש מיכל

זאת לא אבחנה כנראה, זה פשוט האופי שלי נראה לי....כי אבחנה היא אף פעם לא נתנה לי...היא לא מאמינה בזה לגביי בכל אופן... דוקא באנטרנט כתוב על זה משהו....לא משנה..

אודי, לא זוכרת כבר מה כתבתי אבל באינטרנט אפשר למצוא על "דיסתימיה" או משהו כזה...אז אולי זה לא ממש דיכאון כבד או מיג'ורי או לא יודעת...ויש פה בפורם מי שסובל הרבה יותר....אבל זה שרע וזה לא בדיוק אבחנה מהספרים זה לא אומר שזה כלום...לא משנה......מרגישה שאני כלום לעומת כל מי ש"באמת סובל".........אוף...........מרגישה כל כך לא מובנת.............

אני נמצאת בטיפול בערך 3 חודשים. עד עכשיו המטפלת שלי הייתה תמיד חביבה אלי, נעימה, תמיד דיברה באדיבות.. לפגישה האחרונה לא יכולתי להגיע. צץ לי משהו ממש ברגע האחרון לכן התקשרתי לבטל.היא דיברה בנעימות, שאלה מה שלומי וכאשר התנצלתי והודעתי לה שלא אוכל להגיע הטון שלה פתאום השתנה (נעשה יותר תקיף). היא אמרה "עשיתי טעות שלא דיברתי איתך בפגישה מה המשמעות של ביטול! הייתי צריכה לדבר איתך על זה. תזכירי לי לדבר איתך על זה בפגישה הבאה". הרגשתי לא נעים והתנצלתי שוב. היא תפסה את עצמה ואמרה "זה לא עניין של התנצלות, אין לך על מה להתנצל" וחזרה לדבר איתי רגיל. קבענו במקום לשבוע הבא והיא סיימה את השיחה ב'להתראות' המודגש שלה (כמו שהיא מסיימת כל שיחה). אחרי השיחה הרגשתי מבוהלת. לא יכולתי לדמיין אותה אף פעם מגיבה ככה. הרגשתי כאילו הכל צביעות. משחק אחד גדול. כל הנחמדות שלה תמיד היא סתם. העמדת פנים. אני מבינה שהביטול שלי לא היה לה נעים, הוא לא היה נעים גם לי.. אבל אני לא חושבת שזה מצדיק את התגובה שלה. אחרי השיחה הרגשתי פחד. כאילו אני לא מכירה אותה. סיפרתי את זה לכמה אנשים והם הציעו לי לעזוב את הטיפול אצלה ולחפש מישהי אחרת. אני חשבתי על לנסות עוד פעם. ללכת לפגישה ולהעלות את הנושא. אני כמעט בטוחה שהיא תתנצל אבל גם אם זה יהיה אמיתי אני ארגיש שזה רק כדי להשאיר אותי אצלה. ואם אקבל את ההתנצלות תמיד אחשוש מההתפרצות הבאה שלה. איבדתי לגמרי את הביטחון בה. אני מתלבטת. לא יודעת מה לעשות. אודי וכולם, מה אתם חושבים?

הי מעיין לדעתי אין כאן שאלה של העמדת פנים, כי לכולנו יש הרבה פנים כבני אדם. סביר להניח שגם המטפלת שלך כמו כל אחד מתעצבנת/כועסת/עייפה וכו' לפעמים, ויכול להיות שזה מה שקרה לה מולך..זה לא בהכרח אומר שהיא צבועה ושכשהיא נחמדה זה לא אמיתי, אלא רק שהיא אנושית..ויכול להיות גם שהיא התכוונה בטון הזה למשהו אחר..אולי היא כעסה על עצמה שלא הסבירה את עצמצה כמו שצריך ולא עלייך..סתם מחשבות. ובכלליות, ממה שאני יודעת אם מבטלים פגישה עם פסיכולוג ברגע האחרון בדרך כלל זה אומר שצריך לשלם על הפגישה..המטפל שלי ביקש שאני אודיע לפחות יום לפני על ביטול..כמובן שקורה לפעמים דברים חריגים, אבל בגדול, נראה לי שזו המשמעות של זה. דברי איתה על זה..(הכי חשוב) בהצלחה אופיר

מה שהיא רוצה להגיד לך זה שנהוג לגבות כסף גם על פגישה שבוטלה, אם לא הודעת 24 שעות לפני. יכול להיות שבעקבות המבוכה סביב הנושא ואי הנעימות שלה פתאום באמצע להתחיל לדבר על עניינים כספיים זה יצא כזה קשוח ותוקפני. הרבה פעמים גם אנשים רגישים ועדינים כשהם מדברים על כסף פתאום תופסת אותם איזו רצינות. זה לפחות ממה שאני חושבת שקרה...

אם המטפלת דיברה בחוסר נחמדות ,באופן פתאומי, והפכפך-אני ממליצה שתחפשי אדם אחר. לגבי ההסדרים הנהוגים: אם לא אמרה לך -חוסר הנחמדות שלה בילתי מקצועי.וזה מעיד על אי לקיחת מרחק וחוסר ביקורת עצמי על פעולות. חשבי האם איך את היית נוהגת. עקב תלות וחולשה של מטופלים , פסיכולוג לא טוב עלול לזלזל ולנצל מעמדו המיוחד בעיני המטופל. כתבו לך "והכל יחזור לקדמותו..אם רק תסדירי את ענין התשלום" אבל נותן שירות לא אמור לכעוס על ביטול (כמו שכל בעל עסק חשוף לביטולים,ואם לא ביקש התראה -צריך להתפרץ על עצמו..) דרך אגב-אין סיבה לשלם תשלום מלא! על שעה שבוטלה.ואת אינך הלקוחה הראשונה שמבטלת.כך שאין לפסיכולוגית מניע להיות מופתעת ונרגזת. קשה להבחין במקצועיות של פסיכולוג מתוך הטיפול. אדם "לא מנומס" לא יכול לעסוק בנפש שלך. שקלי האם היית פעם מוכנה ליחס כזה בהקשר אחר והחליטי לפיכך. מקווה שתחליטי מה שנכון עבורך.

אני לא מסוגל לטיפול. א' הטיפול פותח לי את הפצעים וזה כואב במשך כל השבוע אני מוצף ב' ואם אני יוצא עם תחושה טובה עולה לי המצב רוח ואז אני מתחיל לעשות דברים פתאום צונח המצ"ר, ואני לא יכול בעצמי לווסת אותי הלא בשביל זה אני צריך טיפול. מה עושים? תודה רבה

טוב אז ככה, זה יכול להישמע מצחיק לחלק מהאנשים,אבל נכנסתי לדיכאון שאני לא רואה את עצמי יוצא ממנו אני בחור צעיר בן 27,רגיל,בלי בעיות פסיכולוגיות מיוחדות שהיו לי. עד היום הייתי ממש בחור חתיך,עם יכולות רבות עם בחורות. ויש לציין שמהות חיי היא אהבה,אני לא רואה טעם בלעדיה או בלי קשר זוגי. מה שקרה,וזה נשמע דפוק אבל זה בגדר אסון עבורי. תוך שלושה חודשים 40 אחוז משיערי הלבין!בגילי ,גיל 27,חצי שיער כבר לבן,זה נראה מוזר,אני מקבל תגובות מאנשים. אני רגיל לשיער עם צבע חום כמו שלי ומלא כזה,פתאום הוא כמעט כולו לבן!עשיתי קרחות,כלום לא עוזר.אני מרגיש אבוד. לא מסוגללהיפגש עם בחורות,ממש מתקשה לקבל את האפשרות לצבוע את השיער שגם היא מדכאת אותי.באמת שלא הייתי במצב כזה כל חיי. אני מפחד לראות אנשים שאני מכיר ממש,לא יכוללהיפגש עם בחורות! כל התמונות שלי זה עם שיער מלא ובעל צבע,עכשיו אני עם שיער קצוץ ואפילו אז רואים שהוא לבן.אני לא יודע מה לעשות. מהות חיי זה להיות מאושר עם בחורה שאני רוצה,אין לי ביטחון אפילו לדבר עם בנות שב4 רמות נמוכות ממה שהייתי רגיל. אני אבוד,סטודנט שנה ב',לא מסוגל להמשיך ללמוד,בקושי אוכל מה עליי לעשות?תרופות הרי לא ישנו את המצב והשיער שלי עדיין יישאר לבן ורק מחמיר בטירוף!ויותר מזה,המטרה של חיי,אהבה וזוגיות,כאילו נעלמת לנגד עיני,אין לי בישביל מה לחיות ככה אני מרגיש.אני לעולם לא יפגע בעצמי רק בשל הסבל למשפחתי,אבל באופן עקרוני הייתי מסכים ללכת לישון ולקום עוד 20 שנה.. אני לא יודע מה לעשות.טיפול פסיכולוגי זה יקר,תרופות זה מפחיד,לצבוע את השיער מדכא אותי אפילו פי אלף וזה גם לא נראה טבעי.אני אובד עצות עצוב כל כך,ולא מתפקד,אם תעזור לי אשמח,תודה1

יש אנשים בגיל שלך שאין להם בכלל שיער...