פורום פסיכולוגיה קלינית

אני כותבת פה בעיקר כי זה נורא מדכא אותי, לחשוב כמה התרכזות ותלות יש סביב הטיפול. עצוב לי שאני בצד הזה של המשוואה. אני חושבת לעצמי - ומה איתי? מה עם החיים שלי? אני כבר הרבה זמן בטיפול והכל טוב (באמת) אבל אני לא רואה איך זה מקדם אותי למקום שבו אני יכולה למצוא ולספק את הצרכים שלי בעצמי ב'חיים האמיתיים'.. שוב תודה.

יש גם עניין של האם זאת הזדקקות בריאה והדדית, או הזדקקות חד כיוונית ותלותית. השאלה היא האם הטיפול, טוב ומלא ככל שיהיה, לא במידה מסויימת גורם ומעודד (אותי לפחות) לנסות למלא את הצרכים והחסרים דרכו. השאלה הגדולה שלי היא, איך אני יודעת, אם הטיפול גם נותן לי כלים בסופו של דבר לבנות בחיים שלי מקומות וקשרים שיספקו לי את הצרכים האלו בצורה בריאה? איך אפשר להבחין אם כן או אם לא? אני יודעת שזו שאלה גדולה.. אבל בכל זאת. תודה!

שלום. יש לי שאלה. אני מתמודדת עם בעיות קשות ודברים קשים מהעבר שלי. אני בטיפול כבר תקופה ארוכה. כמו אנשים שכותבים כאן באופן קבוע יש לי איזשהי תלות במטפל שלי והתרכזות מאוד גדולה סביב הטיפול שלי. אני צעירה מאוד, אבל הדברים שאני עוסקת בהם בטיפול נפתחים רק עכשיו. החיים שלי 'פגומים' וחסרים ואת החוסר הזה אני עדיין מנסה למלא דרך הטיפול. אני מסתכלת על ההודעות שאנשים פה בפורום משאירים ורואה את גודל התלות וההתרכזות בזה.. ושואלת את עצמי - האם יש תקווה למשהו אחר? לחיות חיים שממלאים את עצמם? שמספקים לי את מה שאני צריכה? האם כל זה מוביל לאנשהו? כמובן שהכל נובע מכאב מאוד גדול. השאלה היא האם לבכות שוב ושוב את הדמעות האלה ולכאוב את המקומות האלה דרך הטיפול ולהצטרך כל כך את הטיפול יביא אותי בסופו של דבר למקום בריא יותר? איך אני יכולה לוודא שזה יקרה? מה אני יכולה לעשות שיעזור לזה לקרות? ואולי עדיף לעזוב את הטיפול ולהתרכז בלחיות את ה'חיים'? במקום לדשדש (בהרגשה שלי) במקום של תלות ובמעגלים כאלו שמחזקים את עצמם כל הזמן. זה מרגיש לי כמו שחור ולבן כרגע... ואני לא רוצה להיות ככה לנצח. אני רוצה חיים טובים באמת. לא ברור מה אני שואלת?.. גם לי לא כל כך ברור.. אבל ברור לי שאני מגיעה לאיזו נקודת מפנה בטיפול ו"צריכה לבחור".. בכל מקרה תודה.

שלום אני בת 32 נשואה +2 , אני ררצה לברר איך מטפלים במחשבות שלילות ומחשבות על אלימות שגורמות לי חרדות.. האם תרופה נגד דיכאון עוזרת ? או שצריכה טיפול פסיכולוגי?

אודי שלום, החלטתי להתחיל טיפול פסיכולוגי. אני חבר בקופ"ח מכבי וגר בת"א. ברור לי שזה לא שחור ולבן וזה מאד אינדבדואלי, אבל אשמח לקבל מספר המלצות כדי שאוכל לפחות להתחיל להיכנס לעיניינים ולראות אם יש שמות שעולים בד"כ. תיבת המייל למשלוח: [email protected] תודה רבה.

תודה רבה. מה לגבי ההמלצות? אפשר לקבל מספר שמות כדי שאוכל להתחיל לברר?

שמחה לשמוע שמה שקבלת היה משמעותי! הלוואי שהייתי יכולה להרשות לעצמי להרגיש שהחפץ משמעותי ושיש לה כוונות טובות...רוצה קצת יותר קרבה כזו אליה בלי חסימות... ואולי אנסה בכל זאת להחזיר את החפץ...תודה על השיתוף מיכל.

אני קיבלתי מהמטפלת דברים וגם נתתי לה דברים; זה משהו שמתקיים בינינו כבר כמה שנים. וכן - כמו שבמבי כתבה זה משמעותי מאוד, ואני מאחלת לך שתוכלי להתגבר על החסימה, ולהרשות לעצמך לחוות את המשמעות שכל כך חסרה לך עכשיו.

..ושבת טובה לך.. :) במבי.

צריכה עזרה.דחוף. מה עושים??????????????????? אני על הקרשים. אין טיפת כוח לום אבל גם לא להישאר שם. לא יודעת.

היי האם החיים של נשים יפות הם קלים יותר? האם כדי למצוא חברה או בת זוג, הגברים מעדיפים נשים יפות, או שלמטרת קשר כזה הם רוצים בחורות נאמנות וטובות? בקצור לאיזה סוג של נשים החיים יותר מחייכים? דבר שני - מי שמכוערת החיים שלה קשים והיא צריכה לתמרן? להיות חכמה, שנונה ומצחיקה...?

רוצה לשבת פה. אבל לא בטוח שכדאי בשקט. ישנה כבר כמעט חודש. אולי מספיק? לי לא. אבל יש ילדים ובית ומשפחה ובן זוג אז צריך מתישהו? לא ממש בא לי..יודע מה באמת בא לי? לשחק מישחקים. מסוכנים. רק קצת.

שלום רב, אני מעוניינת לדעת מה הקשר בין שתי התופעות. והאם מי שסובל מפציעה עצמית בהכרח גם סובל מהפרעת אישיות גבולית? תודה רבה.

ד"ר שלום. העניין הוא שאני צריכה לעמוד על מילותי. לא לסטות לא ימינה ולא שמאלה.הכוונה לא להתרכך כי אח"כ מוצאים דברים מהקשרם. להיות חזקה בעיניין. איך עושים זאות?

שלום דר אודי אני בחורה בת 25 לאחרונה מצאתי עצמי במעיין דכאון היינו קבוצה של כעשרה חברות ילדות,תמיד היינו בייחד-בין אם בתיכון בין אם באוניברסיטה בין אם בצבא לאחרונה-מדובר במעין שנה וחצי שנתיים,נותרתי לבד. החורה התפרקה-יותר מ6 7 אנשים מהחברוה נישאו וילדו ילדים-ניתקו קשר עם החברה. חיי משפחה כמובן עדיפים אבל גם על טלפון של פעם בשנה ויתרו כבר ועברו לעיר אחרת לגמרי. מצד שני אלו שנותרו לומדים באוניברסיטה רחוקה מהצפון-במרכז בדרום וכו או במכללות הפזורות בארץ,הקימו חברה חדשה ושכחו ממני. אני היחידה שנותרתי כאן בעיר לבד.מרגישה דיי בודדת.אין לי חבר לבינתיים,מחפשת קשר,אבל קשה למצוא. יש לי מע מאוד חברותמצאתי חברה 1 שהיא 10 שנים פחות ממני בשכונה אבל בחורה נהדרת,רק יכולים להפגש אחת לשבועיים בקושי או לשבוע אבל לא ליותר מידי וגם לא רוצה שיימאס לה ממני כל הזמן אני אנ יאני כי יש לה מלא חברות יש לי עוד חברה 1 שהיא מלאת בנים בנים בנים מה שנקרא מסובבת אות םעל האצבע ורק כשצריכה לקנות משהו וכו אז היא בעצם באה איתי לסיבוב ואני מסכימה כי אין לי ממילא מלא חברים וזהו.מרגישה מה זה בודדה...בעה"ש מסיימת סוף שנה את התואר שלי,באוניברסיטה יש לך את החברים משלך אבל גם לא יותר מידי ואתה נותר לבד ובודד כולם רחוקים אודי-זה מכניס אותי לדאכון-לפעמים חולמת בלילה דברים לפעמים בוכה לבד לעצמי יורדות דמעות שבת משעמם חנוקה בבבית לא יודעת מה לעשות אחותי קטנה ממני באיזור ה7 שנים ויש לה בה"ש חברים משלה עולם משלה ועכשיו גם בחינות בגרות והיא לא רוצה ממש או לא יכולה ממש לצאת איתי כואב לי הלב ואני מרגישה איום ונורא מצד שני אני נאת מראה ובחורה משכילה ולא מוצאת זיווג-כל מי שנמשך עלי עד כה היה לא בתחו םשלי-או גדול מידי או קטן מידי אןו בעצם לא נאה מראה או בעל אופי שונה משלי או בעד מיןמין מין הרי בנים היום רוצים רק "לקבל" או לשכב עם בחורה בגלל היופי שלה וזהו... אז מה בעצם עושים? אני כלכך מרגישה לבד.ואין לי למי לפנות אין לי כסף לפסיכולוג כל כספי הוצאתי בעד שכר לימוד ולא עובדתאין לי אפשרות עבודה עם התואר כי זה תואר עמוס מה שקבלתי על עצמי לכן מבקשת עצתך החמה בתודה מראש

שלום אודי איך היית עוזר או מציע לי לפתח קשרי חברה? שנה ג באוניברסיטה ועדיין לא פיתחתי קשרים של ממש -י ש חברים תודה לאל אבל כולם גרים רחוק או שלא מצאתי שפה משותפת וכו שעות פנאיאין ממש רק שישי שבת לשיעורים אבל לא יודעת איך ומה למצוא בפנאי-מה מציע? לגגבי עבודה-לצערי לא עובדת כי אני מ8 עד 8 כמעט כל יום בשבוע לומדת איך אתה יכול לסייע תודה רבה אורנית

הי אודי, די מזמן לא כתבתי כאן. גם לא ממש הייתי כאן.. מקווה שכולם כאן בסדר עד כמה שאפשר.. שאתה בסדר? מתנצלת אם לא מעודכנת... מרגישה מנותקת.. ומתנצלת שמגיעה כשלא יכולה יותר.. כשמאד רע..ובנוסף לזה - שהיא לא ממש איתי.. שהיא לא באמת מקשיבה.. שאפילו גורמת לי לאבד פוקוס.. שמסיטה את הנושא לכל מיני שטויות שמעניינות אותה אבל לא רלוונטיות לטיפול (והיא מודה בזה בדיעבד..) ואני נורא בקלות מוסחת.. וכידוע הפגישה מסתיימת והחרדות מתגברות כי שום דבר חשוב לא דובר, לא נפתר, לא הוקל, לא נרגע.. ואף מחמיר.. ומה עוד נותר? אף אחד לא יודע להקשיב בסביבתי והנה גם תמורת תשלום...מרגישה כל כך לבד.... התקשרתי אליה ובעוד אנו מדברות על זה , אחד מילדיה נפגע ממשהו בבית והיא נאלצה לסגור... חוששת שאיבד הכרה.. שקרה אסון. ואולי בגללי. ואני כל כך אגואיסטית . ואולי היא תפחד ממני, שאני מעבירה לבית שלה אנרגיות לא טובות... מוזר שאני מרגישה כל כך חלשה ומייחסת לעצמי כוחות גם אם שליליים... אודי אני כל כך מפחדת. מרגישה מוצפת ומציפה. מבקשת ממך סליחה אבל הפחד חונק ומטריף. תעזור לי בבקשה ומהר

תודה על המילים. כל כך הייתי זקוקה לשמוע שהכל בסדר.. תודה שאתה מוכן לשבת לידי. הנוכחות שלך מרגיעה. ומרגשת. תודה אודי!

אודי,אתה לא כאן, אך מאמינה שתענה..יש לי שאלה, קבלתי משהו מהמטפלת לפני שנסעה והחזרתי לה כשנפגשנו, היא אמרה שהיא לא התכוונה שאחזיר לה, אלא זה בשבילי, ובכל זאת החזרתי, היא חושבת שאולי זה מפני שאני רוצה משהו אחר ממנה,שאלתי אם נעלבה והיא אמרה שלא אלא כדאי לבדוק למה החזרתי..אמרתי לה שמותר לה גם להעלב, בשביל לא להעליב אני מוכנה לקחת, אבל היא אמרה שזה לא בשביל לרצות אותה..השארתי אצלה את החפץ...זאת פעם ראשונה שאני מסרבת לקחת ממשהוא משהו...וזה מוזר..האם זה בסדר לא לקבל? לא רוצה להעליב או לפגוע, אני חושבת שלא לקחתי כי זה לא ממש עשה את האפקט שזה היה אמור (שהיא איתי כל הזמן או חפץ מעבר כזה...) ואני אולי לא צריכה חפצים אלא אותה???ואולי אני כועסת עליה שנסעה..לא יודעת..האם מקובל לתת חפץ למטופל? נראה יותר הגיוני שאני אתן לה משהו (כאות תודה וכדומה...) וכבר נתתי לה דברים פעם...אולי בגלל שנראה לי שזה לא מיוחד בשבילי? קרה לך שנתת למישהו משהו ממך? מיכל

מרגישה לא בסדר שהחזרתי לה...האם לנסות לקחת שוב? האם זה ישנה משהו?היא רוצה שנדבר על זה ואני ממש לא..היה,נגמר,נעביר הלאה...רציתי לשאול עוד משהו,אני בטיפול כבר 11 חודשים,התחבקנו פעמיים,ביוזמתי והיא הסכימה,אני הייתי רוצה לבקש שוב אבל לא מעיזה,מרגישה צורך להגן עליה ואולי גם עליי? האם המחשבה שלי נכונה?האם זה עלול לחצות גבולות? כרגע משתדלת למייל אחד בין שתי פגישות טיפוליות וזה הולך בסדר..לעיתים מרגישה שהחיבוק יחזק אבל פוחדת שזה לא כמיהה חזקה מידיי למשהו שהיא לא יכולה להעניק לי...מה דעתך? מיכל

אודי, אולי לא הייתי צריכה לכתוב תגובה להודעה של רונן. ולנוכח הרשימה המרשימה של ההודעות גם את ההודעה הזו היה רצוי שלא אכתוב. בעצם התכוונתי לשאול אותך משהו, אלא שההודעה של רונן איכשהו גרמה לי להבין משהו על ההבדל או על המתח הגדול בין "פנים" ו"החוץ" בהקשר של חיי האישיים והטיפול (מילה בעייתית). הקשר הזה והפגישות מעוררים אצלי כל מיני דברים רציות מאוד אינפנטיליות וכל מיני דברים אחרים בעוצמות מאוד חזקות, אלא שהכל נשאר בתוכי וקצת משגע אותי, דווקא שיתפתי במעט מזה את הפסיכולוג, זה לא היה קל ולא הביא להקלה, לעתים נדמה לי שהוא מאוד אדיש כלפי. כל העניין הזה מתסכל ביותר אפילו מעליב אולי גם קצת משפיל - לרצות מישהו, ועוד מישהו שאתה רוצה אותו הרבה יותר ממה שהוא רוצה אותך. לפעמים בא לי לא לבוא יותר וזהו (כתבתי במהלך השנים האלו המון מכתבי פרידה חד צדדיים שלא נשלחו לבסוף בצירוף ההמחאה) במציאות אני אדם בוגר, אני נוהגת כאילו "עסקים כרגיל" במערכת הזוגית המורכבת זה בלתי אפשרי לחלוטין שאהיה בעמדה של חולשה ואני לא מספרת שום דבר על "הטיפול". בנוסף אני אמא לילדים חלקם כבר ילדים גדולים אני לא יכולה להרשות לעצמי להתפרק. כשהגעתי לפסיכולוג (אפרופו הפוסט בדה מארקר), חשבתי על מקסימום 30 פגישות, לא חשבתי שזה יהיה קשה וארוך ויגזול כ"כ הרבה אנרגיות,והנה מסתיימת השנה השלישית ואני לא יודעת מה להגיד לבן זוגי למה זה לוקח כל כך הרבה זמן כשהוא אומר שלדעתו זה מספיק או כבר יותר מידי אני כאילו מסכימה איתו אולי באותו רגע אני באמת חושבת כמוהו לפעמים גם אני בעצמי לא זוכרת בשביל מה אני שם. בהתחלה הייתי שואלת מידי פעם כמה זמן זה ייקח, עכשיו כשלמדתי על בשרי או נפשי את הגישה ובעיקר למדתי קצת להכיר את עצמי אני יודעת שהתשובה צריכה לבוא מתוך התהליך, אם רק היה אפשר לקצר אותו איכשהו, אתה אמרת לי שאי אפשר אז.... אני מקווה שאני לא מכורה לדבר הזה, זה קצת מדאיג אותי כי שמעתי שיש דבר כזה.

היי לך ותודה על ההתייחסות, אני מקווה שלא ניג'סתי יותר מידי, הייתי קצת במצוקה וזה עבר. כנראה שיש משהו.

ד"ר שלום. אני לא מביעה את עצמי בצורה ברורה ועניינית. לדוגמא בוויכוח שבו אני צודקת אני יוצאת בדיוק להיפך. אני סובלת מכך מאוד. מה לעשות?

אני פותחת הודעה חדשה, כי כתבתי הודעה בשבילך והיא לא הועלתה, אנסה לשחזר, בגדול אמרתי אל חשש,אני לא מכירה אותך ואת לא אותי, בסך הכל התכוונתי לומר שאני לא יכולה להזדהות בפורם בשמי האמיתי כי אני פוחדת בגללי לא בגללך! ואין לי אומץ אפילו לספר על עצמי ועל מה שכל כך כואב כדי שלא יזהו...הייתי שמחה להתחבר איתך כי אני מרגישה רגשות דומים לשלך לעיתים ואת כל כך רגישה שזה יפה בעיניי... מיכל

נרגעתי.. לרגע באמת חששתי שמא חשפתי על עצמי פרטים שזיהו אותי.. תודה לך על המילים, אני מרגישה שאת בטוב..מילותייך נגעו בי, תודה .. :) אגב, סיפרת שקיבלת אובייקט מעבר מהמטפלת שלך והחזרת לה.. אני גם קיבלתי מאמא צביה... :) לפני נסיעתה הראשונה היא נתנה לי מחברת ואף כתבה בה מס' מילים, ונתנה לי גם עט פיילוט ירוק וכשנתנה אמרה לי שהצבע הירוק זה כמו צבע העצים שאני כ"כ מחוברת אליהם.. :) היא היציעה שאשתמש במחברת בזמן שלא תהיה וכשתחזור אתן לה לעיין אם ארצה.. כשהיא חזרה נתתי לה את המחברת "למשמרת" אצלה, ואת העט הירוק השארתי אצלי. :) לפני נסיעתה השניה היא נתנה לי פנקס עם כריכה קשה ואת המרקר הירוק שבו היא השתמשה (הצבע מאותה סיבה) כשהיא חזרה נתתי לה גם את הפנקס "למשמרת" אצלה, והמרקר הירוק שלה נשאר אצלי. :) הרבה מאוד פעמים בזמן נסיעה ברכב אני מחזיקה בידי את העט הירוק והמרקר הירוק שלה וזה קצת מרגיע אותי. :) במבי.

אודי שלום,היא הבטיחה שהכל חסוי ואין מצב שהיא תדווח אם אני לא רוצה...מאמינה לה ובכל זאת אחרי שקראתי את זה שבמבי חוששת כבר ממני..אז אני לא יודעת כלום...העולם נהיה לי מקום מאוד לא בטוח, ובמבי צודקת אי אפשר לדעת כלום..אני רק מקווה שלפחות מה שנכתב בפורם נשאר בפורם ...למרות שנכתב פה הכל בשמות בדויים...אחרתי לפגישה כשאני אף פעם לא מאחרת ולא אמרתי לה שהסיבה היא מפחד, עד שהיה לי אומץ להכנס...אחר כך היה קשה לעזוב כמו תמיד...מקווה שהחרדות יפחתו...מיכל

היום נפגשתי עם אמא צביה ורבתי איתה..זה קורה הרבה פעמים בימי ראשון.. לפני שיצאתי ממנה אמרתי לה שאני "אתכנן עליה נקמות" עד יום שלישי ששוב נפגש..ואז הוספתי ואמרתי לה שאת כל הנקמות אני אתכנן בפורום ואבצע כבר בפנטזיה ועד שנפגש כבר אהיה אחרי כל הסיבוב של "הנקמה" ואהיה שוב עם רגשות נעימים.. אודי, שתדע שאני לא אוהבת את הפגישות של יום ראשון..נראה לי ששתינו מגיעות מראש כבר עם "קריזת יום ראשון".. אגב, אתה יודע אודי שאני לא כ"כ יודעת את ההבדל בין כמיהה לגעגוע ? מה ההבדל ביניהן? געגוע זה למשהו שהיה אולי פעם ומתגעגעים אליו שוב ?? כמיהה זה למשהו שמעולם לא היה ומרגישים בלב איזשהו כזה ????כמו צביטה אדירה כזו בלב ששואבת את כל הדם מבפנים כזה ??? מה ההבדל ביניהם אודי ? שלך,במבי.

שלום ד"ר אני בן 38 והחלפתי בחיי יותר מ 30 מקומות עבודה .. ולצערי רובן ככולם הסתיימו בפיטוריי בפרק זמן קצר . אני מלומד , נעים הליכות , לא מזיק לזולת , בעל יחסי אנוש מעולים וניראה טוב מאד ולמרות זאת אני מוצא את עצמי מפוטר ודבר זה מפריע לי עד מאד , מפריע לאישתי ואני מנסה למצוא את הבעיה אך לדאבוני אינני מצליח . אנא עזור לי להבין ולצאת ממשבר אי הייציבות - תעסוקתית אשר מפריעה לי המון . רב תודות

ד"ר אני מנסה תמיד לעזור , אני ראיתי אנשים רבים שמכים מילולית ופיזית את עמיתם לעבודה ונשארים ולא מפוטרים ..!!! אני מנסה לעזור לך בכדי שתוכל לעזור לי , אולי חזותי החיצונית מהווה איום על אחרים , אני 188 חסון ויפה תואר , אולי חוסר חציית קו בין המקצועיות לאי מיקצועיות ? אני חושב בקול רם בכדי שתשמע את מצוקתי . תודה

שלום רב, יש לי בעייה שאיני יודע להגדיר אבקש עזרה בחידוד הבעייה והפנייה לגורם מקצועי באזור חיפה והקריות. תאור הבעייה: במהלך היום כאשר אני עובד מול אנשים(דיונים,מצגות אחד על אחד וכו..) אני חש מצב שבו המוח שלי "נאטם"(במהלך הדיון,שיחה) דבר המלווה בתחושה של חוסר יכולת לארגן את המחשבות בצורה נכונה,חוסר פוקוס וחדות,חוסר סבלנות,קוצים וכו...כתוצאה מכך איני יכול לבוא לידי ביטוי בצורה שבה אני רוצה.חשוב לציין שבבוקר אני מתעורר ומרגיש טוב הבעייה באה והולכת במהלך היום לעיתים הדבר גורם לי כאב ראש בצד האחורי מעל העורף. תודה רבה

מגיעה לאט לאט.. עוד מקום עבודה ועוד סטירת לחי. עוד מקום נשרף ועוד מקום.. זהו אני שרופה במקומות והאש שלי בוערת ושורפת כל פעם מקום חדש.. אלוהים, יש לי עוד 20 שנה לעבוד לפחות, איך אצליח לעמוד בזה?

כנראה שאיני יודעת לספור עד עשר לפני שאני מוציאה מילה מהפה. אבל כל מקרה לגופו. מנהלים שראיינו אותי, וכמעט חשבו שסגרנו שאני מתחילה, ובסופו של דבר נסוגתי. הם נפגעו ממני וסגרו את הדלת. אציין כי לא הברזתי בדקה התשעים. הקפדתי להודיע.. היו מקרים שכעסתי על חוסר צדק והתעמתתי עם עובד/מעביד.. היו גם מקרים שעזבתי מרצוני.. ענף הפרסום הוא קשה ושוחק..

יש לי חבר ילדות מזה 10 שנים.אני מאוד פתוח .הוא לא משתף ומסתיר המון מידע .אני לא יודע אם לקרוא לו חבר טוב ,אבל הוא טוען לא יודע לא זוכר.אני מרגיש נורא נעלב מעניין זה.כיצד עלי לנהגוב במקרה וזה ומה המניעים שיש לאדם להסתיר כשהצד השני מגלה ולא מסתיר כמעט דבר וחצי דבר.אודה לתגובתך ודעתך.

ההודעה שלך גרמה לי לחשוב על עצמי בתור אחת מאוד לא גלוייה ועל הדפוס הזה של ההסתרה או חוסר היכולת לשתף או לספר על דברים אישיים על רגשות וכד' (אני אף פעם לא בוכה למשל). אצלי זה משהו מאוד בסיסי שהופנם כנראה בצורה מאוד חזקה בילדות או לפני זה. הרבה שנים לא זכרתי הרבה מהילדות שלי ואת המעט שזכרתי מאוד התביישתי לספר, יכול להיות שגם החבר שלך באמת לא זוכר, לפעמים לא כל כך כדאי לזכור. הצורך להסתיר או לשמור את המחשבות והרגשות בהרגשה שלי זה משהו של אין ברירה: זה יכול להיות נורא מסוכן לגלות כי אז אתה נחשף וניהיה פגיע.לפי זה כנראה לפחות אצלי המניע העיקרי הוא הגנה ואולי גם פחד שמשהו אצלי לא בסדר, "שלא יעלו עלי" . אמרת שאתה לא יודע אם לקרוא לחבר הזה חבר טוב, אני יכולה לגלות לך בתור אנונימית שגם לי אין ממש חברים "טובים" או חברי נפש כאילו. ומצד שני גם מבן זוגי שהוא החבר הכי טוב שלי במשך שנים נהגתי להסתיר כל מיני דברים. בזמן האחרון אני קצת יותר מסוגלת להגיד מה אני מרגישה או חושבת.

הי רציתי להתייעץ איתך.. לאחר הרבה מאד נסיונות כושלים, ולאחר אינספור דפים לבנים שחלמתי שוב ושוב לפתוח החלטתי שהגיע הזמן לקחת פסק זמן-פסק זמן,טיפול בעצמי כדי להבין מה הבעיה שלי. -אני בעלת בגרות חלקית שגם אותה השגתי בהרבה יזע ודמעות. -השירות הצבאי שלי הסתיים לאחר שבעה חודשים. -התחלתי קורס עיצוב שחשבתי שלא יהיה אינטנסיבי (אפילו בלי מבחנים) והפסקתי באמצע כי היה לי קשה עד בלתי אפשרי. -הרבה חלומות שלי מתפספסים ,אפילו התחביבים שלי.. אני תמיד בסופו של כישלון מחליטה להירגע ולטפל בעצמי,לפתור את הבעיות שלי ורק אח"כ לחזור ללימודים, אבל הבעיות לא נפתרות ,ומכאן, יוצא ששוב אני חולמת על החלום הבא שישכיח את הכישלון,ושוב..חוזר חלילה.. אני אדם שמאד קשה לו לעזוב את הלימודים ומאד קשה לו לא להיות במסגרת וזאת למרות האכזבות הרבות שעברתי. אני מוצאת את עצמי חושבת שוב על לימודים אבל ברור לי שאם כשלתי כל כך הרבה בזמן האחרון,למה שדווקא אצליח הפעם? הכישלון שלי מתבטא באי הבנה של החומר,בהתקפי חרדה בזמן מבחנים,בכישלונות בפרוייקטים (ואני לא ישנה בלילות כדי להצליח..) גם שהכל נראה טוב תמיד חייב לקרות משהו. אני תמיד רוצה לנסות ולתקן,חולמת על לעשות כל כך הרבה דברים אבל לא מסוגלת.. אני תמיד משווה את עצמי לאחרים ומבינה שחוסר ההספק שלי בחיים דורש הרבה עבודה-להוציא רישיון,להשלים בגרויות,לפתח את התחביבים שלי,לחזור לקורס בשנה הבאה... כשברור לי שצריך לעבוד אני חדורת מוטיבציה ואפילו נרגשת ללמוד (תמיד אהבתי ללמוד למרות הכל ותמיד חשבתי שזה חשוב) אבל איך אפשר ללמוד שמלכתחילה אין לך מושג אם הדבר יישא פרי? ומה לא בסדר? מהההההההההההההההההההההההההה? קשה להשוות את עצמך לאחרים ואפילו להעריץ אותם על מה שהשיגו ושהיכולות שלי כל כך רחוקות מזה.. (אציין שעברתי אבחונים בעבר וקיבלתי ריטלין אבל התרופה לא הייתה נכונה עבורי בגלל שסבלתי מחרדות) ושאלה לסיום-האם הינך עובד עם קופ"ח מסויימת או שהינך פסיכולוג פרטי?

שלום אני סטודנטית שנה ב' ויש לי מטופלת אשר נמצאת במשפחה אומנת לאחר שאימה נפתרה ואביה לא ידוע, רציתי לשאול עד כמה נכון לשוחח על עברה ועד כמה כדאי להתמקד בהווה ובהעצמה. אשמח אם תוכלו הוסיף מקורות שמדברים על כך כדי שאוכל לחקור זאת... תודה רבה :)

אבל את לא מקבלת הדרכה?... אם הייתי מטופלת של מתמחה/סטודנט וכו', לא הייתי רוצה לדעת שהבעיות שלי מועלות (אפילו בעילום שם) בפורום אינטרנטי! בשביל זה אתם אמורים להיות תחת הדרכה צמודה, לא?... או שמשהו השתנה באתיקה המקצועית שלכם?...

הייתי רוצה שכן תאמר לי ל..... להפסיק להתנגד לטיפול השיחתי ,תרופתי לרצונות לרגשות(שאינני יודעת עדיין את הרשימה שלהם) לי,לעצמי להפסיק להלחם ו..... מפחיד מה שיכול לקרות לבד ולא יכולה חיבוק וכ"כ כך רוצה

וחוזרת וקוראת בהודעתתך וכל פעם...הדמעות זולגות מחדש... כן אני שלא בוכה לעולם. כואב לי באיצבעות לכתוב שהחיבוק היחיד שהיה מוכר לי ,היה "ממנו" והוא לא היה חיבוק נכון,בטוח,ומגונן... אינני יודעת מה לעשות התחושה היא כי ההדרדרות הולכת ונעשית מהירנ ואני אינני יודעת לעזור לעצמי ולא כל שכן לבקש עזרה ולומר לסובבים אותי..............בבקשה הצילו

שלום רב יש לי אח שהוא חולה בתסמונת דאון ומתגור עם כמה ילדים במצב פיזי מאוד קשה בדירה המיועדת לילדים האלה נמצאים שם ילדים שלא יכולים ללכת וגוררים את עצמם על הרצפה או שמזילים ריר מה פה.יש לי ילדה בת 4 שהיא מאוד רגישה ובביקורים אצל האח היא מצטרפת אלי השאלה שלי האם הביקורים האלה לא מזיקים לה מבחינה נפשית .יש לציין שאני מסבירה לה את המצב של הילדים והיא כבר לא נבהלת לראות אותם.אשמח לקבל את תגובתכם המידי

מאיה יקרה אני מבין היטב את רצונך להפגיש את ביתך הצעירה עם דודה הסובל מתסמונת דאון שאינה מדבקת לחלוטין !!! . על פי תאורך נראה לי נכון להשתדל לא לחשוף את ביתך הקטנה למסגרת בה היא חשופה לכל אפשרויות זיהום , מה גם שלא תמיד מערכת החיסון של ילדה בת 4 חזקה מספיק להתמודד עם מצבים כאלו. אני יודע כי עז רצונך לשמור על קשר בין אחיך עם תסמונת הדאון לביתך. לכל דבר יש מחיר ובשלב זה הייתי ממליץ להשתדל לדלל את מספר הביקורים. אשמח לעזור ולהתעדכן www.gliksman.co.il תודה על פנייתך בברכה חמה ד"ר יגאל גליקסמן ד"ר יגאל גליקסמן

תודה על התשובה .מה שמטריד אותי יותר זה עניין הנפשי של הילדה והאם חשיפתה לאנשים עם מוגבלויות יכולה לגרום לה נזק מבחינה נפשית לטווח קרוב או רחוק תודה

תודה על התשובה .מה שמטריד אותי יותר זה עניין הנפשי של הילדה והאם חשיפתה לאנשים עם מוגבלויות יכולה לגרום לה נזק מבחינה נפשית לטווח קרוב או רחוק תודה

ד"ר שלום. אני סובלת מהצקות לדוגמא במקום ציבורי: אני צריכה למסור מסמכים לפקידה וישנם עוד אנשים בחוץ שמחכים המאבטח עושה תנועה שאני לא בסדר לשאר האנשים ואח"כ הם מסתכלים עלי בצורה מוזרה ומגחכים זה יוצר אח"כ בעיות ריב. אני העלמתי מכך אח"כ כעסתי על עצמי למה לא צעקתי עליו תסתלק מפגר! מה אתה רוצה! אסור לשתוק. מה לעשות ? אני סובלת מכך מאוד.

(ניסיתי לשלוח הודעה מקודם .. כותבת שוב למקרה שלא נשלחה) אז כך: איני יודעת איך לבטא זאת במילים, אבל אני מרגישה ממש עומס נפשי כל כך הרבה דברים שקרו והדחקתי אותם , כל פעם שעלו במוחי - ניסתי לשכוח אותם , להדחיקם. מאד מבולבלת. אני מרגישה חולשה כל פעם שאני נזכרת באירועים .. יש לי תיסכול רב. בנוסף- יש לי בעיה שאנסה .. לתאר.. איני מצליחה לתפוש את עצמי- את הגוף שלי ואת עצמי כאילו אני מרגישה זרה לעצמי לא שלמה עם עצמי חשה מיאוס מעצמי קשה לי יש תחושה של עצירה בנפש. מה בעצם זה אומר? תודה

שלום אני בן 19 ולפני כשנה וחצי בערך לקחתי ריספרדל עקב כל מיני סיבות. לקחתי במינון נמוך של כדור ליום.. איני בטוח אבל אני חושב שבגלל הכדור יש לי הפרעת תנועה מסוימת..אני מרגיש שצד ימין של הגוף שלי אינו פועל היטב. כמו קצת חסר תחושה. האם זה יכול להיות בגלל הריספרדל?

לירן יקרה, תשובתי היא לפנות לרופא/ה שרשם/מה לך את התרופה על מנת לבצע הערכה מחודשת לגבי התאמת התרופה לך באופן אישי. כל אדם מגיב אחרת לתרופות. אשמח להתעדכן www.gliksman.co.il תודה על פנייתך בברכה חמה ד"ר יגאל גליקסמן

היי אודי. אני בת 37, רווקה, מרגישה בדידות איומה. אין לי חברים כמעט, ואני לא מצליחה להתמיד במקומות עבודה. החלפתי שלוש מקומות בשנה האחרונה עקב פיטורים ועזיבה שלי. כשאתמול פוטרתי באכזריות ומהרגע להרגע. אני מרגישה ללא מוצא בחיי וחושבת על התאבדות.. נמאס לי מהמקצוע שלי ואין לי ניסיון בכל תחום אחר, מלבד להמשיך לסבול במקום אחר או ללכת לכיוון מקצועי אחר שזה כרגע רק עבודות לא מקצועיות במיוחד. אני מרגישה שאין לי מוצא. שאין ערך לחיי.

אודי, כותבת לך שוב...כתבתי המון למטפלת שוחחתי איתה אתמול פעמיים...עד שנבהלתי מעצמי וכתבתי לה שמקווה שהכל ישאר בנינו...קרה פשוט משהו אתמול ביני לבין בני האמצעי שכעסתי עליו נורא....בכל אופן דברתי איתה ואז כתבתי משהו שאני רוצה לשתף...זקוקה לשקט ומחכה עכשיו לפגישה המיוחלת ופתאום כל כך חוששת שפגעתי בקשר שלי איתה כי הצפתי אותה...האם זה נשמע הגיוני??? שהתאפקתי שבוע בלי שום קשר ואז כאילו הכל התפרץ? וגם פה כותבת יותר???????? ופתאום פוחדת שעוד מישהוא ידע עליי והיא תצטרך לדווח?...הגיוני?...מקווה שאוכל לווסת.... זה מה שכתבתי...(מדי פעם חוטאת בכתיבה שכזו....) הסלע השורד? מה נשאר מהסלע המר? לא הרבה כי נשבר, פעם הסלע לא זע, פעם הייתה בו גבורה, עמד בצלע ההר, בטוח בעצמו, מאושר, מה נשאר מהסלע הבודד? לא הרבה ועכשיו הוא מתנדנד, זקוק לתמיכה, לגשר, לא לתנודה, ובכל זאת גם בסלעים יש תזוזה, והשינוי בסלעים מופיע לאיטו, עם השנים הסדקים מעמיקים בתוכו, הסדק שנוצר אינו מתאחה, בחול, באבק אולי גם במים יתכסה? ומשה הכה בסלע, ויצאו ממנו מים,למרות הכל.... הסלע שורד כל מהלומה, וכנראה יעמוד בכל סערה בגבורה. ואולי בסוף יצאו מים חיים, גם מתוך הסלעים הפצועים..... מיכ

החרדה היא על דיווח למקום העבודה..שיפטרו אותי אם ידעו על מחשבותיי או על מה שקורה בביתי..לא יכולה לפרט על העבודה...האם בכלל היא יכולה לדווח למישהוא? האם מותר לה? היא יכולה לומר שזה "לטובת המטופל", לא? האם מותר לפסיכולוג לספר למישהו אחר על מטופלים ללא ידיעתו או שחייב לספר למטופל קודם?פוחדת שהכל יתמוטט.........והקשר שלי איתה בכלל מתקלקל לי כרגע.........שלחתי סמס וכתבתי "חרדה ממך...האם יש סיבה אמיתית שאפחד?" והיא לא ענתה....כנראה שהפסיקה להתייחס בגלל הכמויות..וחוץ מזה כנראה שהיא חושבת שאני רוצה תשומת לב אבל החרדה אמיתית............

אודי, כתבתי לה מייל כי ידעתי שהיא חוזרת...נחתתי עליה בדיוק כשהגיעה אך היא ענתה לי כתמיד ונרגעתי...הצפתי אותה בכל מה שכתבתי כשנעדרה...לא יודעת כרגע היא האדם המיטיב שמרגיע עד שאוכל להעזר באחרים או במיכל של עצמי....ועכשיו קצת יותר קל לחכות ליום חמישי, למרות הצורך בפגישה....תודה שאתה כאן..השהייה לידך הועילה! מיכל

פתחתי הודעה חדשה כדי שלא תפספסי...מבינה לליבך.. ורציתי לאמר לך שהאל ישנו ואני מאמינה שהוא מקשיב לכלנו! אל תפחדי לפנות אליו בעיתות משבר! הוא שומע ואני מאמינה שהוא מעמיד אותנו רק בנסיונות שנוכל לעמוד בהם והוא מזמן לנו אנשים טובים בדרך (כמו אודי :) )כדי להתגבר...אולי לפעמים האל סוגר דלת אך פותח חלון...ויש אצלו מקום חם ואוהב של אב לכלנו! אז גם אם אינך אדם מאמין נסי לחשוב עליו כאבא או מעין כוח עליון ששומר...לי זה לעיתים עוזר...ולעיתים האמונה קצת מתערערת אבל אני אדם מאמין....ואל תחשבי שסתם הגיעה לה פתאום האופטימיות אגלה לך "סוד" כתבתי מייל למטפלת והיא כבר כאן! אז היא האדם הטוב שזימנו לי משמיים..בטוחה שגם לך יש לפחות אחד..לא?

תודה לך מיכל. אני מרגישה שאת כותבת לי הודעה זו עם לב פתוח... את מדברת על אמונה , אני מדברת על הרגשה... אמונה זו גם הרגשה ??? זה סוג של הרגשה ?? ..אולי אמונה היא פשוט אמונה ??? לא יודעת -מסתבך לי קצת... אני מדברת על הרגשה פנימית עמוקה כזו .. הכי הכי פנימית ועמוקה שלי..הכמיהה הזו והגעגועים האלה לאל, שם למעלה ..בגן עדן.. וזה מתחבר לי גם עם חיבור כזה שאני מרגישה תמיד לחווה אם כל חי..דמות ראשונית כזו שאני כל כך מזדהה איתה.. שנמצאת ברחם של האל שם בגן עדן...למעלה..עם כל העצים שם והנהרות והראשוניות הזו..משהו נקי כזה.. יש שם המון אויר.. מיכל,את מצליחה להבין קצת על מה אני מדברת ?? על איזו הרגשה ?? אוףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףף יש לי הרגשה שאני כל כך לבד . שאני כל כך לא מובנת.. :((((( אודי, בבקשה ממך, אני מרגישה פתאום ממש נורא.. תגיד לי משהו..אודי, נכון שאתה כן מבין על מה אני מדברת ??? פתאום אני שמה לב שתוך כדי שאני כותבת התחלתי לבכות.. אודי, נכון שאתה מבין מה זה הכמיהה הזו ? הגעגועים האלו שכל כך כואבים כל הזמן !לא מפסיקים אפילו לרגע אחד.זה הדבר היחידי !!! שקיים באמת כל הזמן ולא עוזב אותי אפילו לשניה אחת !! אוףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףף במבי. :(((((((((((((((((((((((((((((((((((((((((((

הי במבי, קוראת אותך ומרגישה את הכמיהה והכאב כל כך!! אני חושבת שיש הרבה רגש באמונה...(הו הו כמה פעמים שאני מרגישה לא מובנת...)..אולי את מתכוונת לתחושה ראשונית כזו של הטבע...יש בך המון רגישות ואהבה לטבע שזה נפלא בעניי!! את ממש לא לבד...אני פה וגם אודי :) מחבקת אותך בחום נעים ועוטף(וחמצן לנשימה..זוכרת?)...אם היה לי אומץ הייתי מגלה לך את שמי האמיתי ואולי מוסיפה פרטים ....מרגישה קרבה גדולה אלייך (וזה לא מובן מאליו אצלי, תשאלי את אודי...) :) מיכל

אתה עוד לא כאן...רציתי לשאול..אולי זה לא בתחום שלך אבל האם יכול להיות מקרה של ילדי שמתפרץ ושוכח מה קרה או שהוא לא רוצה לספר? ואם הוא שוכח האם זה אומר שמשהו ממש לא בסדר אצלו? יש לנו תור לנוירולוג..אבל מרגישה חרדה לו מאוד....איבוד שליטה שכזה מפחיד אותי..וחוץ מזה אצלי יש הרגשה של איבוד שליטה מסוג אחר..........פתאום יש הרגשה של איזו קרבה גם אם וירטואלית...אפשר לשהות פה מעט? לקבל חמימות ליד התנור? מיכ

נושא חשוב. מעורר מחשבה ביקורתית. http://cafe.themarker.com/topic/2023961/

עוד לא קראתי פוסט שלה, שיש לו מילה חיובית ביחס לטיפול פיסכודינמי... אני מבינה שהיא נפגעה קשות מטיפול לא מוצלח, וחבל לי בשבילה... בכנות. המטפלת שלי, כמו מטפלים רבים ששמעתי עליהם, לא הסתירה ולא מסתירה מידע ממטופלים. היא אפילו לא מקבלת כל אחד לטיפול. היא אומרת מראש שלא בהכרח תהיה קלה הדרך ויתר הדברים שמוזכרים בפוסט המגמתי הזה. אבל לא אתווכח משום שסביר להניח שהטענה תהיה שהדעה שלי מוטה ואני לא אובייקטיבית. קשה להתווכח בנושא הזה, אה? :)

דר' גליקסמן שלום בתי בת שנתיים והיא היפראקטיבית האם אתה מכיר מטפל/ת בביופידבק שיכול לתת מענה בגיל זה? אשמח לקבל המלצה על מישהו באיזור פרדס חנה תודה תודה חנית

חגית יקרה שלום רב לך, האם יש בידך איבחון של נוירולוג ילדים שקבע כי ביתך בת השנתיים היא היפראקטיבית? שיטת הביופידבק אינה מתאימה לקבוצת גיל זו.ניתן בהחלט לקבל הדרכה והכוונה לכם כהורים. אשמח לעזור www.gliksman.co.il תודה על פנייתך בברכה חמה ד"ר יגאל גליקסמן

שלום אודי, הייתי רוצה לבוא לפגישות בהרגשה טובה ופשוטה, בקלילות, להפסיק לעשות כל הזמן חשבונות את החשבונות האינסופיים שלי וגם את שלו. להרשות לעצמי פשוט להיות בכאן ועכשיו, להיות כנה לשם שינוי ולהפסיק לייסר את עצמי כל הזמן על כל דבר שאני אומרת שאולי הוא יחשוב שאני לא יודעת מה, שאולי נמאס לו ממני (לי כבר די נמאס מעצמי) . אני רוצה מאוד אבל לא יכולה, אני לא בטוחה שהוא נוהג בכנות, אולי הוא לועג לי שלא בפני, אני מרגישה חסרת חשיבות בקשר הזה ובכלל כל הדבר הזה מביא אותי למקומות מאוד נמוכים (קנאה תלות וכיו"ב), בקיצור קשה לי להיות מטופלת , שונאת את המילה הזו, ואני מתחילה קצת להתייאש כי זה סיפור של כמעט 3 שנים אולי יש לך איזה רעיון מבריק?(-: ד"א גם ההודעה הזו לקחה לי איזה שעות, בדיוק כמו שאני מדברת/שותקת/לוקחת את המילים בחזרה כותבת/מוחקת... זה יצא קצת ארוך מקווה שלא חפרתי יותר מידיי תודה

אפילו לא קטן?... נמאס מהפרסומות האלה שצצות להן באמצע... באמצע ה-כ-ל! נכנסת לפורום - פרסומת. קוראת הודעה - 2 פרסומות. מחזירה תשובה - 4 פרסומות. (אלה ממוצעים אקראיים... אני גם דיסקלקולית :)). בחיי, זה מטריף את המוח (ואתה יודע ששלי לא משהו גם ככה... ADHD + עוד כמה הפרעות + מחלה וכו')... יש להם פה הסדר עם מחלקות ו/או בתי חולים פסיכיאטריים? זה כבר יותר גרוע מהנודניקית של הפרסומות ב-TV, שלא אציין את שמה (מתחיל ב-ג.). וזה בדוק שזה לא ככה בכל הפורומים! מה, הפורום הזה כ"כ פופולרי שמגיע לו כזה עונש בצורת מתקפת פרסומות בלתי פוסקת? ואני שואלת - עד מתי?... ו... לפחות יצאה מזה הודעה קצת אחרת, לא? כשחושבים על זה, עכשיו יש לך מושג עם מה המטפלת שלי נאלצת להתמודד מדי פעם. מן דברים... כאלה!

טימי יקרה! הפרסומות מטריפות גם אותי..בשנה האחרונה התחלתי לחשוב שיש לי בעיה של קשב וריכוז ומבינה למה הרבה פעמים נכשלתי...גיליתי בגלל הבן שלי...לא פשוט לחיות כך, אני רואה את זה בעיקר עליו...אז מבינה לליבך.מיכל.

אל תסתובבי עם סימני שאלה... גשי לאבחון וזהו. ה-ADHD הזה עלה לי בהרבה דם,ידע ודמעות ואובחנתי בסופו של דבר כבגירה, באמצע שנות ה-20 לחיי. את שנות ביה"ס שלי אני זוכרת עד היום כטראומה. גם המטפלת שלי תמיד אומרת, שכאשר אני חוזרת לשם, זה תמיד בצורה מוחשית-שלילית-כל-כך. אני יכולה לכתוב על זה עד אינסוף, אבל לא רוצה. ה"אני מאשים" שלי לא רלוונטי יותר. אובחנתי מאוחר מדי וזהו. אבל אולי לא באמת... כי עצם הידיעה שאני לא באמת מטומטמת כמו שחשבו לפעמים, היא נקודת זכות עבורי. TM.

וזו הסיבה בעצם להודעה המקורית - השארתי תשובה לבמבי פ. בעץ שלמטה, ואולי לא ראית אותה... וזהו. אני מקצרת לפני שאיזו פרסומת תקצר אותי. תודה.

אני כותבת כדי לא להרגיש לבד...נשמע אבסורדי, אבל מרגישה חוסר,העדר משענת...מנסה כל כך להכיל את כל מה שעובר עליי...הבן שלי עם בעיית קשב וריכוז קשות,שהתפרצו השבוע הוא מושעה וכו' הוא מטופל ובכל זאת משהו לא עובד, מרגישה שאני אמא גרועה..ושאולי פתאום יש לו בעיות יותר חמורות???.(הוא בן 8) אח שלו הקטן הולך בעקבותיו(בן 4)..הכל גועש ורועש ואני כל הזמן המרגיעה..נמאס...רוצה להעלם..........דרושה לי רגיעה....והטיפול מבושש להגיע...רק ביום חמישי........היא חוזרת לפני ולא יודעת אולי אכתוב לה מייל כי לא מסוגלת יותר לחכות........היום זה היום שלי אצלה אולי קשה במיוחד ביום שלי...

תודה אודי..יש לי שלושה בנים...הבכור יהיה בן 12 עוד מעט... אז על שקט אפשר רק לחלום...עוד יום עובר לאיטו.....מתי ארגיש שאני יכולה להכיל את עצמי? כל כך קשה גם ככה בין פגישות...האם אפשר בכלל לווסת את הצורך...לא להכחיד? דבר נוסף אני פוחדת שהשליטה של בני גם כבר מתערערת...פוחדת שהוא יהיה עם איזושהיא הפרעה...האם הפרעות מופיעות בגיל ההתבגרות או שניתן לאבחן בגיל צעיר? פתאום אני לא מאמינה שאני משתפת בדברים....

אודי זאת אני עינב שוב....הדברים שיחזקו לרעתי אני כבר לא יודעת מה לעשות קבלתי 63 בבחינה שלמדתי אליה כאילו הייתי יכולה לקבל מאה בדוק-בחינה לא קשה ידעתי הכול ממש ממש הכול הוא הורג אותי כל הזמן על המחשבות ליו זה בלתי נשלט אני כבר לא יודעת מה לעשות בחורה יפה משכילה לא חסר לה כלום בהש רק' שכואב הלב עמוק מבפנים כי אין לי המון חברות בקושי 1 -2 כולם התחתנו הביאות ילדים עזבו את העיר ונשארתי ממש לבד אין לי חבר אין לי חברות אין לי כלום אני מרגישה כלומניקית הוא הרג אותי הבחור ההוא אני כבר לא יודעת מה לעשות כל ציונים ירדו כל ההישיגם השתנו כל היום אני בוכה כל הזמן גם חולמת חושבת נמאס לי מזה!הוא הרס לי את החיים!מה עושים????????? הקטע הוא שזה נכנס לי עמוק מבפנים והקטע הוא שהוא כלכך טוב וחמוד וקשה ל לפגוע בו ומצד שני הוא דורס רומס אותי בלי שירצה ובלי להרגיש מה הוא עושה אני לא יודעת מה לעשדות לחא יודעת אודי הצילו!!! המחשבות על ההוא הרגו אותי ושוב נפלתי בפח

שלום אודי לא הבנתי למה כוונתך הייתה במשפט הראשון שלך... רציתי לשאול מה אתה מציע לבינתיים לעשות בקשר לבחור ההוא,-לא ללכת לשם יותר במכוון כמה שאפשר לא לנסות לתקשר או לדבר ורק אם רואה להגיד שלום ולשכוח מזה,סבבה...ומה עוד?איך לא לחשוב לא לחלום,להתרכז בלימודים ולא בזה וכדומה? תודה רבה לך בבקשה ספק לי תשובה שלא תאכזב סומכת עליך לגבי טיפול פסיכולוגי-גם אי ןלי הכסף גם אי ןלי הזמן גם לא בטוח יש לי הצורך אנא נסה לתת פתרון אחר תודה

ערב טוב לך, אתה יודע אודי, בשבת "שיחקתי" עם אחותי בהשלמת המשפט: "החיים הם"...והשלמנו כל מיני.. *החיים הם אשליה.. *החיים הם תהליך.. *החיים הם עבודה.. ועוד כל מיני שאני כבר לא זוכרת. ואז לפתע אמרתי * החיים הם געגוע וכמיהה... ומאז אני כל הזמן בתחושה הזו.. ממש מרגישה התכווצויות כאלו בבטן של געגוע כזה וכמיהה כזו שאי אפשר לדבר אותם במילים.. אותה הרגשה שהיתה לי (ועדיין) כששמעתי את שיר האיילה שותה מים.. שהבאתי מתישהו את הקישור.(זוכר?) אגב אודי, נכון שבאמת באמת לא תעזוב אותנו כך פתאום ?????? כמעט בא לי לבקש ממך שתשבע לנו... :(( שלך, במבי.

הי במבי, מקווה שלא אכפת לך שאני מתערבת...אבל גם לי יש תחושות של געגוע וכמיהה או אולי משהו שלא כל כך היה? כמיהה לאם מיטיבית כזו שתעטוף...כל הזמן מחפשת זאת בעיקר בטיפול את החום העוטף...למה את מתגעגעת? למה את כמהה? אולי לא ניתן להחזיר את הגלגל אבל אפשר לדמיין ואפשר אולי לחוות דברים דומים? כל כך מתגעגעת לטיפול שיגיע רק ביום חמישי....ושולחת לך חום נעים..ומנסה להכיל את עצמי...לא פשוט...ואודי נשאר לבנתיים, (אני מאמינה שלא יפרד ללא עיבוד של פרידה....)מיכל

..אצלי הכמיהה והגעגוע כפי שמרגיש לי, זה משהו עמוק יותר מאשר לאמא ואבא שלי.. זה מרגיש לי איזו כמיהה, געגוע למשהו עמוק יותר, איזו כמיהה כזו אולי לאל.. נשמע הזוי ??? כאילו לרחם שלו..שם בגן עדן..למעלה..לא יודעת לומר יותר..אבל אני מרגישה שזה למשהו עמוק יותר.. אולי הכמיהה הזו הגעגוע לדמות של אמא רכה, חמה, עוטפת בחום כזה מתלבש על הכמיהה הראשונית הזו ?? לא יודעת אם הצלחתי להעביר לך משהו מהרגשות האלו... וזה תמיד כואב..תמיד.. לפעמים הכאב רך יותר, לפעמים הכאב מצליח לטשטש לי את הראיה והשמיעה..אבל הכאב הזה מלווה אותי אולי מאז שאני זוכרת את עצמי.. את מבינה מיכל על מה אני מדברת ?? במבי. אגב, כשאני מבקשת מאמא צביה שתחבק אותי (והיא תמיד מסרבת) אני חושבת שזה בא מהמקום של רצון לאיזו זריקת טשטוש כזו.. שארגיש את הכאב הזה פחות חזק, פחות כאב שמכווץ לי את הבטן..

רציתי לברר בנוגע לפסיכולוגים שעובדים עם קופ"ח כללית, כשהתקשרתי למוקד של כללית, הפנו אותי למרפאה שלי, האם אליהם עליי לפנות? בנוסף, ניסיתי לחפש באתר את הרשימה של הפסיכולוגים שעובדים עם כללית, ולא הצלחתי, זה לא פותח לי באתר. האם אפשר לקבל את הרשימה? בנוסף, האם עליי להתקשר ישירות לפסיכולוג? איך מסדרים את התשלום. מצטערת, פשוט כשהתקשרתי למוקד שם לא קיבלתי את התשובות..

אני מיזה שנים סובל מבעיה קשב וריכוז , וזה גורם לי להפסיק לילמוד , אני בן 28 , הציונים במבחנים נכשלים הרבה מחשבות ,מה שגורם לי לעזוב הכול, לקחתי רטלין באישור רופא ,אבל זה לא השפיע עלי מה עושים הרבה מתח ועצבים,וזה רק מחמיר יותר .מה עלי לעשות

שלום רב לך שגיא לאור הדחיפות בשאלתך עניתי לך ישירות לכתובת המייל ששלחת אלי אשח לעזור תודה על פנייתך בברכה חמה ד"ר יגאל גליקסמן

הקשיים שלי נשמעים דומים מאוד, אשמח גם לתשובה. תודה

שלום, אני בת 22 ויוצאת מזה חצי שנה עם בחור בן 24. הקשר בנינו מאוד קרוב אנחנו מספרים הכל אחד לשני. חבר שלי סטודנט וזה גוזל הרבה מזמנו כך שאינו יציב כלכלית, גר בבית ההורים וממומן בעיקר על ידי ההורים כמו רוב הסטודנטים. מתחילת הקשר ראיתי כל מיני בעיות שיש לו כמו למשל ביטחון עצמי נמוך מאוד, הרגשה שהוא הכבשה השחורה של המשפחה וכדומה. מהר מאוד התחלתי להבין מאיפה זה מגיע והבנתי שהוא בטראומות מהילדות בעיקר. אז הנה כמה דברים מהרקע שלו. בחטיבת הביניים היו כמה ילדים שהיו מרביצים לו באופן קבוע ואחת התגובות של אמא שלו לכך היתה "כשתגדל אתה תלמד ותצליח בחיים והם אלה שיבואו לנקות לך את המשרד" או משהו בסגנון ואני באמת רואה לפעמים זלזול מסויים באנשים ששונים ממנו שכביכול נראים לו מאיימים אז הוא מחליט שהם מפגרים, לא חכמים, חסרי עתיד וכדומה. באופן כללי חבר שלי לא מתאפיין בחוכמת חיים גדולה, הוא מתקשה להסיק מסקנות מהכלל לפרט והפוך, לראות תמונה כוללת של משהו, לחבר בין א' לב' והלסיק מזה מסקנה. לדוגמא, חברה סיפרה לשנינו שהיא ניפרדה מהחבר שלה אחרי כמה שנים ביחד והוא מאוד נפגע ולקח קשה והיא חוששת לשלומו ולמעשיו וממש תיארה את סיבלו. לאחר מספר ימים סיפרה אותה חברה ששהבחור החזיר לה את כל הדברים שלה ומה שקנתה לדירה המשותפת והחבר שלי הסיק מזה שהבחור גם רצה את הפרידה כאילו שמעולם לא ראה ועבר פרידות ואינו יודע שלא רק אנשים שמעוניינים בפרידה מחזירים דברים, וכל זה תוך התעלמות מוחלטת מהסבל שהחברה תיארה כמה ימים לפני כן. הוא פשוט לא חיבר את הנתון החדש למה שידע עד כה ולי אישית זה היה נראה משהו מאוד בסיסי. בהתבוננות במשפחה שלו אני רואה אב רגיל והגיוני למדי ואמא חונקת שלא נותנת לילדיה להחיות לבד ומתערבת בחייהם. נראה שהאם בגיל 48 בערך עדיין מפחדת מתגובת הוריה ומנסה לרצות אותם בכל דרך למשל אם החבר שלי ידבר בטלפון עם סבא שלו (אבא שלה) היא תבוא ותשאל כל חמש דקות מה הוא אמר כשאמרת לו איזה מקצועות אתה לומד? מה סיפרת לו שהכנתי לאכול? ומה הוא אמר על עוד כל מיני דברים. היא תמיד מודאגת שהוריה יחשבו שהיא טובה והיא בסדר בזמן שבפועל היא מרגישה שהם מתייחסים לאחיה יפה יותר. אחיו הצעיר בן 15 מתנהג ממש לא כמו ילד בגילו מתרגש יתר על מידה מאנשים חדשים בבית (התנהג באופן מוזר בכל הפעמים שהגעתי לביתם). נראה שגם לאח הצעיר מרביצים בבית הספר והוא מוציא את האגרסיות בבית, מרים ידיים על אימו ואחותו בת ה10. אלה רק חלק מהתיאורים שגורמים לי להבין שביתו אינו סביבה בריאה ושהטראומות שלו מגעיות מילדותו. כעת שמתי לב לדבר נוסף, הוא משקר כל פעם שהוא נלחץ שקרים שממש קל לעלות עליהם ושלא נשמעים הגיוניים מתכתחילה וכשאני אומרת שהוא משקר הוא מתחיל להסתבך בשקרים של עצמו להמציא עוד שקרים לא הגיוניים ממש כמו ילד קטן. בשאר המקרים כשאינו נלחץ הוא תמיד דובר אמת אפילו כשלא צריך תמיד מספר לי הכל ומשתף אותי בכל דבר קטן בלי שאשאל הוא מספר לי לבד שאכל חתיכת לחם עם קוטז' ודברים בסגנון. למרות כל הבעיות שיש לו והעובדה שהמשפחה שלו אף היא בעייתית אני כן רואה איתו עתיד משותף כי הבעיות שיש לו להבנתי הן פסיכולוגיות וניתנות לפתרון ולא נובעות מאופי רע וכדומה. מיותר לציין שהוא בן אדם מאוד אוהב ודואג וקשה לי להאמין שאוכל למצוא אחד אחר שמשתווה לו מהבחינה הזאת אני יודעת שהדרך הנכונה היא כמובן ללכת לטיפול אך בתור סטודנטים אין לנו אפשרות לממן את זה ואמא שלו לא תראה בעין יפה שהמלצתי שבנה ילך לפסיכולוג וגם לא תממן את זה. עוד דבר שחשוב לציין שבעבר לאחר שסבל מאלימות גם בצבא הקבנית המליצה לאחר שיחורו לגשת ליעוץ פסיכולוגי והוא הלך ובגדול המסקנה היתה שכל הבעיה נובעת מאמו וניסו לדבר איתה והיא סירבה להקשיב להמלצות ועד היום שונאת את הפסיכולוגית ש"הסיתה" את בנה נגדה.. השאלה שלי היא מלבד טיפול פסיכולוגי איך אוכל לעזור לו לפחות קצת לגבי הבעיות שלו בכלל ובפרט מה אוכל לעשות כדי שיפסיק להתנהג כמו ילד קטן ולשקר בכל פעם שהוא נלחץ.. ניסיתי להסביר לו שזה רק מחמיר את המצב כי אם עשה משהו לא בסדר וגם שיקר בסוף כועסים עליו על שני הדברים ובכל פעם הוא מבין את זה ואז חוזר לשקר. מה עוד אוכל לעשות? מצטערת על האורך הרקע היה נראה לי חשוב... ממש אשמח לעזרה ותודה מראש :)

כנראה שאני צריכה לנסח את זה בצורה פשוטה יותר.לכל דבר טוב ורע יש יתרונות וחסרונות כמו שאגיד לך שאני אוהבת עוגת שוקולד אבל זה עושה לי כאב בשיניים...השאלה שלי היית אם לוותר לו על כל הקנאה האובססיביות ולהילחם במחשבות הטורדניות שלו שמטרידות אותו יום יום על זה:שאני כרגע נמצאת עם בנים,שאני פלרטטנית וכו'.באמת לוותר על הבילויים שלי שזה בעצם הכיף שלי,לוותר על החברים שלי ועוד על הרבה דברים שמפריעים לו.אני אוהבת לצאת לא בתדירות גבוהה שגם את זה ניתן לעשות בתוך נישואין!הבעיה היא שהוא לא רוצה!הוא לא מוכן להתפשר על הדברים האלה!ברור שיש אהבה אחרת מי היה נשאר שם!?ברור שיש את הפינה השקטה הזאת בקשר אחרת הייתי בורחת משם מזמן!אני לא רואה שום סתירה במה שרשמתי,אולי פשוט ניסחתי את זה בצורה לא נכונה.תודה ושבת שלום

למה לא פירסמת את שאלתי האחרונה? ששאלתי איך יתכן טיפול נפשי דוקא לחלש נפשית.

אני מחפשת מידע (חיצוני או עקרונות טיפול מתוך ניסיונך) על טיפול בבני נוער עם odd (בנוסף על adhd). תודה, רותי

ממליצה יותר על "הסמכות החדשה" של חיים עומר, וגם ישנה תוכנית טיפול שלמה שנפוצה בעיקר באה"ב שנקראת MULTI-SYSTEMIC THERAPHY שניתן להשיג מנואל שלה באינטרנט, ומטרתה לעבוד עם בני נוער עבריינים, ויש לה אחוזי הצלחה גבוהים. בהצלחה

מרגישה רע..הכל מעורער אצלי...שוב בעיות עם בני...מרגישה אמא גרועה למרות שהוא הולך לטיפול ונראה כי הטיפול בכלל לא עוזר...דפקתי את האוטו..רבתי בעבודה עם משהיא שעובדת תחתיי אך בגלל שאני טובה מדיי יש הרגשה שהיא מזלזלת בי וכאילו שאני לא חשובה והעבודה לא חשובה לה...והמטפלת איננה..ואתה עוד לא עונה..יודעת...אתה פה..איפהשהו...עסוק אולי...מרגישה כל כך לבד!!!איך לעזאזל לומדים להכיל את עצמך?...רוצה להעלם...מיכ

אתה עדיין לא כאן..חבל..צריכה שמישהוא ירגיע...אולי העלמות אל תוך הלילה האפל ממילא....אעלם גם אני כמו המטפלת..כמוך...אני פה ולא פה...מבין?....איך אכיל את עצמי? מתי כבר אבין שבסוף נשארים לבד בכל מקרה?..............ואולי הכל אשליה ואף אחד לא איתך באמת? בסופו של דבר אנחנו לבד...נולדנו לבד ונפרד מפה לבד..........לבד............

אני ממש צריכה עזרה.. יש לי פחדים.. שתוקפים אותי כשאני נמצאת לבד.. רגעים שבהם אני מרגישה פרנואידית, חסרת אונים.. אני מתחילה להשתגע, ולרעוד, ולבכות מהתסכול.. ואני מרגישה מוקפת, ומראות מטריפות לי את הדעת באותם רגעים... כי הם עוד מימד לדאוג ל"דברים" האלה שרודפים אותי ומסתכלים עליי... תחושה מטומטמת... אבל זה רק לפעמים. הרגעים האלה. אבל כשהם קורים, נדירים עד כמה שהם יהיו, אני יודעת שהם טמונים בתוכי בכל רגע נתון. מן מצב שמשתלט עליי ואני מרגישה את הדימיון שלי משיג את השפיות שלי, ואני לא יודעת מה לעשות עם עצמי.. בבקשה בבקשה, אני צריכה עזרה...

למה שלא תעזרי בתרופה? דוקא בגלל שזה לא קורה תמיד אז לא תצטרכי ליטול בקביעות אבל בשעת הקושי תקחי משהו מרגיע עם אפקט אנטי פסיכוטי [למשל חצי כדור של אטיומין]. דבר נוסף בהחלט חרדה קשורה לתחושת הבדידות, נסי ליצור קשרים, ובהחלט דרך הפורומים ניתן לקבל תמיכה נפשית.