פורום פסיכולוגיה קלינית

שלום רב.. אני סטודנט לעיצוב תעשייתי במכללת הדסה, בשנתי הרביעית, ולכן אני עומד השנה בפני פרוייקט גמר. החלטתי ללכת על נושא מאוד לא מוחשי תחילה, ולאט לאט, בעזרת אנשים, חברים בעלי מקצוע שונים אני מצליח לזקק את נושא העבודה... נושא העבודה הוא: אמצעי/ממשק להתמודדות בפחד מזמן/רגע חולף.. אני בן 27 ממש עוד מעט, וכל חיי היה לי מוטיבציה פנימית כזאת, לראות עולם, להכיר אנשים, להתאהב (במהירות), לעזור, לעשות, להספיק ובאופן כללי למצות את חיי. במקרה מסויים בו אני חושב על המוות אני מתמלא מעין דיכאון מסויים, לא מהמוות אלא מזה שלא עשיתי כלום, או שאולי הייתי צריך ללכת בדרך אחרת, לעשות דברים אחרת.. או דברים שאני רוצה לעשות. אני באמת לא מסוגל לחשוב על עצמי בגיל חמישים, לראות את עצמי שם, או לא מסוגל לדמיין את עצמי על ערש דווי... אבל משום מה זה עדיין מעסיק אותי. האם יש שם מקצועי לפוביה כזאת...? האם יש דרך טיפול בטכניקה כזאת...? איך אני יכול לגשת לאנשים ולשאול אותם על דבר כזה, על פחד ממוות, על המוות בלי לעורר בהם פחד כזה? איפה אני יכול למצוא נושאים מאמרים וכתובים על נושאים שכאלה (כמובן אם יש לכם משהו ספציפי יותר מספרייה לאומית או מאגרי מידע). כמובן שהשלב הבא יהיה להפוך את כל המחשבות שלי למוצר תלת מימדי... ככה שההתחלה (שבה אני נמצא) חשובה להסקת מסקנות טובות.. תודה בן יפרח

סליחה על השליחה האחרונה...ובכלל על ההצפה, אפשר רק לדעת האם אתה בדרך לעזיבת הפורם? בבקשה תודיע מראש אם בכוונתך לעזוב ..יודעת שזה בהתנדבות ואינך חייב לאיש מאומה....ואולי בכלל היתה בעיה במשהו ששלחתי???????קצת מבולבלת....

מיכ. מחכה כמוך לימי רביעי שהפכו בעצם לחמישי... ובכלל חייבת לך תודה על כמה מילים שהיו כל כך במקום. אז תודה!!!

רציתי לשאול האם טיפול הוא משהו שמשפר קצת את איכות החיים או משנה אותם לחלוטין ובונה ממש? מנסיוני הייתי אצל 2 מטפלים וכל אחד שיפר משהו. אבל הקשיים האדירים והשורשיים לא השתנו בכלל.ואני רואה את עצמי ממשיכה ליפול ולהסתיע בטיפולים. היתכן ללא סוף? וכאן שאלתי- האם זה נורמלי שכל מטפל עוזר קצת או שהנורמלי הוא שהמטפל עוזר ומשקם לגמרי ממש "מאפילה לאורה"?

לא טוב לי

בראש מתכננת הרבה, אבל בפועל לא עושה כלום. כל הזמן הזה שהיה לי לעשות עבודות ללימודים,כביסה (כבר אין לי מה ללבוש) לנקות את הבית (אני חייה בתוך מזבלה), איך אפשר לעשות כולכך הרבה כלום?

הרבה מחשבות.. אבל אין בהן טעם.

רוני הוסיפה למטה..אני כתבתי תגובה אומנם לליאורי, אך רציתי גם משהו ממך...כי אין לי סבלנות יותר..היא נגמרה, הטיפול ממושך ובכלל לא תכננתי שכך יהיה...זה מחרפן...רוצה לדבר על משהו אחד ויוצא לי משהו אחר בפגישות...ומקווה שתוכל להקדיש לנו זמן כמו פעם...להעלות הודעות ביום למשל....קצת אבודה היום..מיכ

כי למרות הטיפול ובאמת ההקשבה שאני מאמינה כבר שהיא אמיתית...קשה..אני מתחילה לאבד אמון בהצלחת הטיפול כי זה איטי ונסחב ולפעמים כואב ולפעמים טוב אבל...נמאס לי....ולבד גם קשה...ולא יודעת להתמודד ביום יום ממש טוב, לדעת לענות לאנשים, נפגעת כל כך בקלות ואז נופלת.......לא יכולה לספר מה שקרה.אבל זאת התחושה של אבודה בתוך העולם המסובך הזה.......

שלום רב, אני סטודנט בן 25. אובחנתי כבעל חרדה חברתית. ישנו קושי וסוג של חשש מסויים שפוגע בי בכל מיני מישורים חשובים, ולאחרונה מעסיקה אותי השאלה בדבר מהותו של הקושי הזה, האם הוא קושי עצמאי או היבט של חרדה חברתית, ומה דרכי הפתרון. מדובר על קושי במציאת שפה משותפת ונושאי שיחה עם הזולת, בעיקר עם בנות, וגם עם חברים. מעין חשש שמופיע לפני דייט,מפגש עם חבר,שיחת טלפון, חשש של "על מה אני אדבר איתה?" "איזה דברים מעניינים יש לי להגיד?" יצויין שיש לי חברים, היו לי קשרים עם בנות והרבה שיחות קולחות וזורמות עם אנשים. אבל מצד שני היו לי הרבה דייטים שנראים כמו ראיון עבודה, ומקרים בהם לא היה לי על מה לדבר עם אנשים, וכל פעם שאני שוקל להפגש עם בחורה אני חושב "על מה אני אדבר איתה?" במיוחד בחורה שאני נפגש פעם ראשונה ואין מכנה משותף של לימודים/עבודה - מה אני יכול לדבר איתה חוץ מראיון עבודה? השאלה שלי בנושא: 1.למיטב התרשמותי החשש הזה דיי נדיר ורוב האנשים לא חוששים מעניינים אלו. האם אני צודק? האם האדם הסביר והתקין יחשוש שלא יהיה לו מה לדבר וימנע בשל כך מפגישה עם בחורה, מפגש עם חבר וכו'? 2.האם שורש הבעיה הוא חרדה חברתית בלבד וחשש שקרי, או שיתכן שאני באמת אדם משעמם עם אורח חיים משעמם ואין לי יותר מדי על מה לדבר? 3.לחרדה חברתית יש דרכי טיפול ידועות. אבל אם התשובה לשאלה הקודמת היא שיתכן שאני פשוט אדם סגור או משעמם ללא קשר לחרדה חברתית, כיצד מטפלים בכך? מה מבדיל אדם מעניין מאדם משעמם?

ביתי כעת בשליש האחרון להיריונה. לפני כחודשיים חלמתי את תינוקה כשהוא כבן 7-8 חודשים , יושב יציב על שולחן , כשאני יושבת לידו על כסא ומשגיחה עליו. אני מתבוננת בתינוק היפה והחמוד ורואה שהוא דומה במבנה פניו לבעלי, אולם התינוק הזה היה כאילו ללא מבע, שהוא לא מחובר לסביבתו. אני מודאגת כי ממש לאחרונה בעלי עבר איבחון והסתבר שהוא לוקה באוטיזם קל מאוד. בשלב זה, אנו דוחים את שיתוף הילדים בכך, אך אני מודאגת. נא עצתך והמלצותיך הן בקשר לבעלי והן בקשר לבת.

אלוהים אדירים, למה רע לי ככה?? אני מרגישה איום ונורא. הגרון כואב הראש הידיים והרגליים והבטן מרגיזה ולא שקטה ואין לי כח ורצון לכלום. לא רוצה שיתחיל השבוע ולא רוצה להישאר בסופ"ש לא רוצה ללמוד או להיות בקרבת חברים , לא רוצה לראות סרט טוב או לשקוע לספר לא יכולה לעשות כלום. ורע לי כל כך. אפילו לכתוב למטפלת שלי מייל אני לא יכולה אין לי חשק. אין משמעות אין. אין לי כח לחשוב למה רע. ניסיתי ללכת עם חברה לטייל ומהר מאוד חזרתי הביתה. לחדר הפרטי שלי שבו אני יכולה לרבוץ באין מפריע על המיטה ... הראש מתפוצץ. אולי אני שוב חולה? שונאת את זה. חוסר האונים, התשישות הזאת... אני חולה לא מעט... בבקשה אלוהים שלא שוב.... אין לי כח לזה... אולי זה סתם נפשי... חשבתי להכין לי משהו לשתות אבל אין לי חשק לכלום. בא לי רק לכתוב כאן באנונימיות כמה רע לי ואני לא יודעת למה. וכמה צריכה להילחם כדי להרגיש טוב וכמה אני עייפה וכמה אוף כמה. וזה קצת עוזר ומרוקן אותי מלחוש ככה. אני רוצה להרגיש טוב אבל כבד לי וריק לי . אז תחזיק את כל זה בשבילי? אני מתגעגעת למטפלת שלי ואראה אותה בהמשך השבוע אבל לא בא לי לכתוב לה בא לי לבד. בקצת זרות כזאת. אבל כשניפגש אני אספר לה. רק עכשיו, בלילה הקר הזה תשמור עליי... פתאום מרגישה משהו. עצב. כן... אני עצובה. רק עצובה כזאת המון.... ):

שלום, עוד חודשיים אני אהיה בת 14. אני בכיתה ח'. כבר מעל לשנה שאני מרגישה חוסר חשק כל הזמן, עייפות, עצב, תחושה פרנואידית בבטן, בוכה כל פעם שאין מישהו בסביבה, ביטחון עצמי נמוך, תלותית במה שאחרים אומרים עליי. וכמובן בעיות רגילות של גיל ההתבגרות כמו להתאהב במישהו שלא אוהב אותי בחזרה וכו'... ולא מספיק כל זה עוד גיליתי שחלק מהידידים שלי- שהיו בערך המרכז בשבילי בשנתיים האחרונות (כמעט היחידים שבאמת גרמו לי לצחוק, מאוד היה אכפת לי ממה שהם חושבים עליי-) דיברו עליי בפייסבוק ואמרו עליי דברים מגעילים, גם לאנשים שאפילו לא פגשתי במציאות וגם בינם לבין עצמם (מגעילה, דפוקה, המציאו עליי שהכרחתי בנים לגעת לי בחזה) וזה רק חלק מהדברים שהספקתי לראות שהם רשמו, מי יודע מה עוד. גם הידידים שלי כבר הרבה פחות אוהבים אותי ויותר נמשכים לבנות ביצ'יות וסנוביות. בלי קשר לזה, אני מרגישה בדיכאון כל הזמן, אני חותכת את עצמי עם סרגל מתכת את הזרוע (בחלק העליון, לא ורידים.) אני מסתירה את זה מהסביבה שלי, מעמידה פנים שאני שמחה וזה עוד יותר מייאש. לפני 8 חוודשים בערך, סיפרתי להורים שלי שאני קצת בבעיות והם שלחו אותי לפסיכלוגית- אני לא יודעת אם זה לא התאים לי או שהיא פשוט לא הייתה טובה אבל זה סתם הרגיש לי מוזר (שההורים שלי משלמים לה והיא מקשיבה לבעיות שלי כי היא חייבת ובעצם לא עוזרת בכלל) מאז אני מעמידה פנים כמו שאמרתי- שזה עבר לי. אני לא יודעת מה לעשות, לפעמים יש לי מחשבות על מוות (לרוב לא על להתאבד- אלא נגיד, אם יגלו אצלי סרטן סופני או משהו, זה יהיה נחמד כי אז אני יוכל לנצל את החיים ולעשות רק מה שעושה אותי שמחה עד שאני אמות) ולפעמים יש לי חשק פשוט לקחת מלא כדורים או לדפוק את הראש בקיר עד שאני אאבד הכרה. אני גם ישנה הרבה במהלך היום כדי לברוח מהמציאות. אני ממש לא יודעת מה לעשות ואיך לפנות לעזרה.

אני עושה מחקר בנושא מצב השירותים בבתי הספר ואני מעונינת להוסיף רובד פסיכולוגי. האם ידוע לך על פסיכולוג שעסק בחיבור בין האסתטיקה של השירותים להתנהגות ורגשות ובכלל מה המשמעות של הפרשות עבור נפש האדם והסביבה בה הוא עושה אותם

שלום אודי כבר שנים שמלווה אותי תופעה מציקה של מחשבות/תמונות/סצנות שעוברות לי בראש ללא שליטה. זו יכולה להיות תמונה שבה אני מתנהג באלימות כלפי מישהו או שמישהו נוהג באלימות כלפי או מישהו אחר. לפעמים אלה תמונות של אדם דמיוני או קבוצה של אנשים שמתאכזרים כלפי מישהו ואני בא לעזרה, לפעמים זה קורה כשאני נמצא בנהיגה ואני רואה סצנה של תאונה שלי או מישהו אחר. אפשר לומר שזה כמו חלומות בהקיץ- סיוטים בהקיץ. זה קורה לי במגוון מצבים ובמצבי רוח שונים. אני לא מצליח להיזכר מתי זה התחיל. מהי מקור התופעה לפי דעתך? אודה לך על תשובתך הראל

לפני שבת??

היי, מדי פעם אני חוזרת לפה לשאול משהו או להתייעץ למרות שאני לא ממש חלק מהפורום, כלומר לא חברה פעילה כמו רוב המשתמשים פה ואני מקווה שזה בסדר בכל אופן אני בתקופה קצת מוזרה בחיים שלי כרגע ואני רוצה קצת לפרוק. התחלתי עבודה חדשה, כמה פרוייקטים חדשים גם מהצד, דברים מאוד "בוגרים" כביכול ולא עוד עבודה בבר או מלצרות. ואני מרגישה שונה, מרגישה פעילה מאוד ומלאת אנרגיה. מצד שני אני מרגישה לא בצלחת שלי וכשאני עוצרת רגע לחשוב אני נורא נבהלת, נבהלת מזה שאני לא מרגישה כמו עצמי, לא שעצמי זה כל כך חיובי, להפך, רוב החיים שלי הייתי עצלנית, קוברת את הראש בחול נמנעת מקשרים אנושיים (חוץ מהבן זוג שלי שאני בעצמי לא מבינה איך הוא סובל אותי כל כך הרבה שנים כבר, אבל עובדה שהוא באמת אוהב אותי) ובעצם פוחדת מהצל של עצמי. אני עברתי מחיים כאלה, של הפרעות אכילה והפרעות שינה והסתגרות לחיים פעילים בכמה חודשים אולי אפילו פחות וזה כנראה טוב אבל לפעמים זה מרגיש כל כך רע. ויש לי תיאבון ואני אוכלת כמו שצריך וישנה מספיק אבל זה מדאיג אותי שאיך זה שפתאום אני יכולה לאכול ככה ולא להרגיש אשמה, ולא הקאתי כבר כמה חודשים ואני ממש לא רוצה והכול זורם בחיים אבל בדיעבד פתאום אני מרגישה שאני מאבדת את עצמי ואני כן אשמה כאילו שאני מרגישה רע להיות "בריאה" ואני פוחדת שפתאום הכול יגמר ואני אחזור לעצמי המוכר והטוב וגם פוחדת שזה לא ייגמר לעולם ואני פשוט אאבד את מה שאני מכירה לנצח.. זה נשמע הגיוני?

זה מעורר אצלי שאלות שתמיד הטרידו אותי, מה ההבדל בין לרצות משהו לבין לרצות לרצות משהו, מה אמיתי יותר מה הרצון האמיתי? זה כמו איד ו סופר אגו? או משהו אחר? איפה נמצאת הנפש? זה כמו מאבק בין השכל לנפש, כמו ההבדל בין לחשוב על משהו במילים לבין לחשוב על משהו ללא מידים כמו בדימדומי שינה, או לחשוב על משהו ולחשוב שאתה חושב על משהו. האם טוב לנו מה שאנחנו באמת רוצים, לאן שהדחפים שלנו לוקחים אותנו, כי לא משנה עד כמה שזה יכול להיות הרסני עדיין זה ביטוי אמיתי של עצמנו ולא פרשנות שכלתנית של מה שעצמנו אמורים להיות, אולי טוב לאדם בסבל משום שגם אם הוא יעצור לרגע הוא לא ייתקל במחסום אלא יהיה הוא עצמו עד שורש העניין ולא ידלג כמה שלבים קדימה להתנהגות חברתית. ככה אנשים מגיעים למצב פסיכוטי לא? כשהם רק מתנהלים ואף פעם לא חושבים עד שזה פתאום נופל עליהם וכל עולמם מתערער ברגע. לא שאני במצב פסיכוטי פשוט הצלחתי לייעל את עצמי, אבל גם זה נשמע קצת רע "יעילות". העובדה היא שטוב לי ביום יום כרגע אבל כשאני מתקשקשת ככה בפורום אני מאבדת את הביטחון שהיה לי ביום. אבל אולי זה מה שנקרא להיות אדם נורמלי, לתפקד ביום ולהרהר בלילה?

מצחיק שאתה אומר ששני צדדים זה טוב..בדיוק על כך שוחחנו בפגישה הקודמת...ושוב חזרתי לפעמיים בשבוע...זוכר שדברנו על שחור ולבן? אז עכשיו שניהם נמצאים יחד...כמו לאחוז בחבל בשני קצותיו...וזה מוזר ומעניין כמה זמן אפשר להרגיש ככה?????? כי זה מטריף אותי...יש לך הסבר לתופעה המוזרה? האם אחר כך מגיעים לאיזון? או "דרך האמצע" כמו שאמרת לי... האם זהו חלק מתהליך טבעי??? תענה בבקשה על השאלה הזו. ובאותו עניין...אני מרגישה טוב בפגישות ובקרבה אליה וגם פחד מקרבה כזו...ממה נובעת הרגשת סכנה מקרבה? למה סכנה? מה יקרה אם נתקרב צעד אחד יותר מדיי??????? האם נטבע יחד?????? האם פחד מאיבוד זהות????????ככה מרגיש לי.......אולי.........

מיכל, את נוגעת ללב... נשמע שבאמת מאוד מאוד קשה לך... אני יכולה רק לחזק את ידייך ולקוות שתמצאי באמת דרך טובה. טובה. גמני פחדתי אימים מקרבה... עודני מפחדת. אבל כל פעם מתקרבת יותר . לפעמים בורחת אבל הקרבה כל כך טובה... החא נותנת טעם לחיי... וככל שאני מתקרבת אני מרגישה שגם היא. אוהבת אותה עד השמיים. כועסת עליה כגודל הכנרת , ומתגעגעת לאימהותה, זו שלא תהיה לי מעולם כגודל העולם כולו. חזקי ואמצי. ליאורי

וואו, מה שכתבת כל כך מדויק ונכון גם לגביי, מרגישה חסרה כל כך..משהו חסר לי ואני מחפשת אותו כבר כמעט שנתיים בטיפול...וצריך לחיות עם החלקיות כנראה...יש לי הרגשה שלהתמלא ממש אי אפשר לצערי...גם אני בורחת ומתקרבת כדי למצוא והקרבה טובה אבל...אוף...זה לא פשוט בכלל...המטפלת שלי אומרת שזה משהו מאוד ראשוני...הכמיהה הזו....נקווה שנמצא את השלווה ונלמד לאהוב את עצמנו ולא נחפש יותר מדיי מבחוץ, כי לאהוב ממש נראה לי שזה חייב לבוא מתוכי, מבינה? והיא "רק" מטפלת למרות שאני אוהבת אותה מאוד...היא לצערי לא אמא שלי ולא חברה ולא קרובת משפחה וזה קשה לעכל...והיא שלי לזמן מאוד מוקצב והקשר הזה שונה מקשר בחיי היום יום...אמרתי לה שאני מרגישה שהיא כמו בתוך אלבום או תמונה שקשה להכנס או לצאת ממנה....היא לא ממש בתוך חיי.זאת ההרגשה שלי...וזה הופך הכל למסובך יותר...כנראה שהכל הגיע מילדות מוקדמת איפשהו....תודה לך על החיזוק וששיתפת...ואודי איך חיים עם חלקיות? והלאט והסבלנות כבר מטריפים אותי...הכל כזה איטי ללמוד להבין ולנסות עוד ועוד...אל תשכח שיש לי קצת בעיות קשב וריכוז אז סבלנות זה לא כל כך בשבילי :) מיכ

שלום, הבן שלי בן 12.5 והוא ילד רזה וקצת נמוך יחסית לילדים בגילו. יש לציין כי אביו ואני התגרשנו לפני כ 4 שנים. בגלל שאין מספיק חדרים בבית, הוא ישן איתי בלילה (לאחותו יש חדר נפרד). תמיד הייתי רגילה וגם אולי היה קצת נוח שהוא עדיין התינוק הקטן שלי, אולי זאת הטעות שלי. הוא קצת ילדותי (לפעמים) ולא עצמאי (למרות שהוא יורד למטה ומשחק עם חברים). יש לו חברים ומאוד אוהבים אותו. בלימודים הוא משתדל אך לא תמיד מצליח, יש קצת קושי. זהו, הוא תמיד נראה חלשלוש וקטן יחסית לילדים בגילו ולכן זה מטריד אותי. עוד מעט הוא בגיל בר מצווה וכאשר אני עושה השוואה לילדים אחרים בגילו, הוא נראה לי לגמרי לא בגיל הנכון. כמן כן הוא בקושי אוכל. התפריט שהוא אוהב מאוד מצומצם וגם את זה צריך להתחנן שיאכל.. היו לא מזמן מצבים שדודתו מצאה עצמה מאכילה אותו במזלג.. ומהצד הבחנו שהוא אישר אז אולי אפילו נהנה...( ברור לנו שאןי צורך וחמור לעשות זאת) שאלתי היא, האם אני צריכה לבדוק את ההתפתחות המנטלית שלו? לאיזו ייעוץ לפנות במידה וכן? האם אני עושה לו נזק בכך שהוא ישן איתי? יש לי הרבה שאלות ודאגות אשמח לשמוע מכם בהקדם

במהלך היום בתדירות גבוהה נכנסים לי מילים לראש ללא שליטה למשל המילה "רע" שחוזרות על עצמה ולפעמים גם אני לא בטוח אם אני מוציא אותם מהפה או לא שזה יותר מדאיג אותי..לפעמים זה מילים יותר גרועות מ"רע" וקשה לי לתפקד ככה זה קורה ליד אנשים בעיקר הסביבה הקרובה ואני נכנס לחרדה ואין לי מושג אם הם שמעו אותי או לא האם יש קשר ל ocd?תודה וסלילה על הניק :} יום נפלא

לילה טוב לכולם. האם מנהיגים במדינות דמוקרטיות נוהגים לדבר אל הציבור (האזרחים) בצורה מנומקת והגיונית, או שמא הם מנסים לדבר אל החלקים הלא רציונליים שבאישיות שלנו, המכילים בעיקר פחדים ותשוקות אסורות?

היי, יש לי שאלה מאוד חשובה שעדיין לא הצלחתי לקבל תשובה שמספקת אותי. בטיפול אנחנו מגיעים למטפלעם כל הרגשות הקשים מספרים ומספרים עד אין סוף, המטפל מכוון שואל נותן לנו להתבונן להבין את הדברים עד שכל הרגשות יוצאים, הכעס הכאב הסבל מההבנה וממה שעברנו. עד כאן מצויין אבל אני לא מבינה כך הטיפול??? שמזה אנחנו יכולים להתמודד?? למרות שאני רואה ההפך שזה קשה מאוד, או שזה תהליך מהטיפול שמספרים ואחר כך המטופל מכוון נותן כלים עוזר??? אני באמת לא מבינה כלום!!!! אני מחכה למשהו בטיפול לכלים לעזרה לא יודעת למה האמת אני מחכה למשהו שיבוא בטיפול או אני בחלום שרק צריכה לבוא ולספר???? רוצה הסבר מפורט אם אפשר. תודה רבה

הייתי עד כה בטיפול אצל מטפל בגישה ההתיחסותית הכולל תהליך של בנית קשר ומאד לא התחברתי. אני ממש מחפשת את האפשרות השניה שהצעת- כלים להתמודדות. רק רציתי לשאול איך קוראים לגישה. שאני אדע ברור מה השם של מה שאני מחפשת. תודה.

הייתי, הצלחתיאפילו היה בסדר. תודה!!

רק שיום אחרי זה היתה התמוטטות כללית. אני כבר באמת לא יודעת. מיואשת ממני:-(

מצד אחד לא מתחשק לי לכתוב ומצד שני...רק מוזר...גיליתי משהו חיובי, לא שלא ידעתי קודם,אבל זה נהיה מוחשי...אפשר לאהוב אותי באמת ללא תנאי וזה מוזר לי....כך גיליתי ובכל זאת...קשה להסביר כרגע..אולי במשך הזמן....מיכ (עדיין..בחסר...)

הי, .... אתה יודע אודי ? כתוב בתעודת הזהות שלי שנולדתי ב 7.11 . אין לי מרגיש בלב.. גם אין לי חושב בראש.. ריק כזה.. כך זה מרגיש המוות ? :(

תודה לך ! זה עבר אלי.. הרגשתי שאיכפת לך, הרגשתי נגיעה. היום אני כן מרגישה. מרגישה לא טוב..מרגיש לי שאני עומדת לטבוע. מרגיש לי שכבר נגמרו לי הכוחות להתמודד . ואני רוצה לשאול אותך משהו ואני מתביישת.מתביישת שתחשוב שאני ממש מטופשת.אבל אני ממש רוצה לדעת אז תקשיב לשאלה ותענה לי תשובה ואחר כך תעצום עיניים, תאטום אוזניים ותמחוק מהזכרון שלך את השאלה ששאלתי טוב ? למה התכוונת כשאמרת ברכות תרתי משמע ?

מכירה הרגשה דומה בימי ההולדת שלי, חושבת שמבינה מה עובר ככה בראש...מקווה שהתחושות יהיו לכיוון חיובי... מזל טוב, שיהיה לך הרבה רגעים של אושר , כי מגיע לך להיות מאושרת :) חושבת איתך...מיכ.

תודה על מילותיך. קצת מותשת. קצת הרבה. מרגישה שנמצאת על אוניה טרופה בלב ים סוער. מנסה להאחז,לא לטבוע.

הוא מהמקום שהגעתי אליו מהנקודה החבויה הזו שהיתה מוסתרת כל השנים בכל כך הרבה ימים תרוצים חלומות פחדים הצגות שקרים בלבולים אבק לכלוכים ועוד המון מסיחים שיש כאלו שייקראו להם מנגנוני הגנה או דיסוסיאציה וכדומה. אבל הם כל כך היטיבו איתי. עד שלפתע גבר האור לה, של הנקודה ההיא ואני פוחדת ללכת כי משם רואים אותה כל כך טוב... ואני לא רוצה לראות אותה או לפגוש אותה ולהכיר אותה ולהסתכל עליה מקרוב ולפתח איתה איזשהו קשר כלשהו. לא רוצה לדעת בכלל שהיא שם. עצם ההליכה לשם זה התקרבות אליה. זה מפחיד ואני לא יכולה.

אני מקווה להצליח. בטוחה שאם יישבר המחסום יהיה יותר קל. נכון???

שלום, בימים אלו אני לומד למבחני הסיום ברפואה, ואשמח להבהרה בנושא שאינו ברור לי בפסיכיאטריה: בנוגע למנגנוני ההגנה: אב שרוצה להרוג את ביתו, מתמודד עם המשאלה הבלתי מקובלת בכך שהוא שולח ומממן לה שיעורי נהיגה ורישיון על אופנוע כבד, או טיול/פעילות מסוכנת שהבת ביקשה בעבר (כביכול בידיעה או משאלה סמויה שהדבר יביא למותה). איזה מנגנון הגנה הוא מפעיל? (חשבתי על סובלימציה, שכן הוא מתעל את המחשבה הבלתי מקובלת, לפעולה מקובלת חברתית, אך בספרי הלימוד מוסבר כי סובלימציה היא מנגנון בוגר ובריא, וזה לא עושה עליי רושם של משהו בריא במיוחד...) תודה למשיבים אבי

אם הבנתי נכון, מנגנון התצורה תגובה מאופיין בפעולה שהיא הפוכה מהמשאלה (אדם בעל משאלה סמויה להרוג את אשתו על-ידי הריסת מכוניתה, יכניס את האוטו למוסך לטיפול מקיף, יבדוק תקינות צמיגים, וכו'). מכיוון שבדוגמה שלי אין פעולה הפוכה למשאלה, לא מדובר בתצורה תגובה (אני צודק?) (דוגמת המנתח אכן ניתנה לנו בשיעור להסברת סובלימציה, מה שגרם לכל מי שמעוניין בהתמחות כירורגית לחזור הביתה קצת מהורהר...)

הופניתי על ידי רופא של קופת חולים לטיפול של ביו פידבק של פי הטבעת.אני גר בחיפה.אני לא מצליח למצוא באזור חיפה טיפול כזה .אולי תוכל לעזור לי?

לפני כחודש התחלתי טיפול פסיכולוגי בשיטה הפסיכודינמיקה על מנת להקל על התפרצויות זעם הנובעות כתוצאה מ?אירועי החיים". הפגישה היא פעם בשבוע אבל אני לא מרגישה שאני מגיעה לאן שהוא. אני יודעצ שזה לוקח זמן אבל אין לי הרבה זמו. המטפלת מצידה היא מדהימה ואמפתית אבל אני שואלת אם יש משהן שאוכל לעשות מעבר לטיפול על מנת להשיג תוצאות, רוגע נפשי ואמפתיות כלפי אחרים. ללא טיפול פסיכיאטרי. תודה מראש.

אם זה רעיון טוב להיכנס לכאן.. אחרי שהרגשתי לא מובנת ואחרי שאישרת זאת ואחרי שהרגשתי לא מוכלת ואחרי שרציתי לא להיות ואני כאן ומתנצלת

ביתי בת ה-12 משקרת ללא בעיה בכל תחום כמעט כגון הכנת שיעורים לקיחת דברים ללא רשות גם מאחרים כאשר נתפסת בקלקלתה נסגרת ואינה מדברת לא יודעת להסביר את מעשיה קונה(ללא רשות)ממתקים ולוקחת ללא רשות מהבית למרות שאינה סובלת ממחסור מקבלת את מלוא תשומת הלב מההורים והסבתא בת יחידה וזה מאוד מפריע לה אודה אם אקבל פרטים של פסיכולוג (ללא קשר לקופות חןלים) באיזור הקריות תודה

הגעתי למקום מפחיד מידי. אז את הפגישה האחרונה ביטלתי וכבר מודאגת ופוחדת מהפגישה הבאה. איך עושים את זה?

אבל לא מצליחה להתגבר. יש מצב שאתה עוזר לי איכשהו? זה הפך לפחד ממש מוחשי כזה , שמורגש בגוף ובאמת לא מאפשר מרחב תמרון...

שלום, רציתי לדעת מה זה בדיוק "העברה" בטיפול פסיכולוגי? למה זה נחוץ? האם זה הכרחי בטיפול, ואם כן לשם מה? האם זה אמור לקרות בטיפול? האם זה קורה בכל טיפול? זה נחשב כחלק מהטיפול? תודה, מצטערת על כל השאלות

וזה קורה בכל טיפול? למה זה קורה בכלל? ואם זה לא קורה, האם זה אומר שהטיפול לא טוב או מועיל?

אימי האהובה נפטרה מסרטן לפני כחודש וחצי. לפני שהיא נפטרה..היא נראתה יפיפיה ועם שמחת חיים.. מי היה מאמין שהגוף יקרוס אחרי כמה שעות.. אני זוכרת כשישבנו לידה בבית חולים כשהיא היתה מורדמת ומונשמת עד לנשימה האחרונה.. אני מתגעגעת אליה,לא מצליחה לדמיין את החיים בלעדיה.. אבא שלי ,ובני משפחה אחרים גם מרגישים ככה.. ואני לא יכולה להקל לי ולהם על הכאב אני רק רוצה שהיא תהיה פה.והיא לא פה.. הלוואי וגם אני לא הייתי. אני לא מצליחה להתאושש מהאובדן הכבד.לא מצליחה להשלים עם המוות שלה,אני עצובה נורא,ומתגעגעת .אין מילים לתאר עד כמה היא חסרה. כל יום כשחוזרת מהעבודה אני רק יושבת פה ובוכה כמו ילדה קטנה אני רוצה את אמא.. אני וחבר שלי גרים יחד והוא עוזר ותומך והוא שם בשבילי כמו כן גם חברות טובות תומכות ועוזרות אבל זה לא מקל עליי אפילו במעט עם כל הצער והכאב שמרגישה מרגישה שרוצה לתפוס מרחק מכולם... ואני כועסת על עצמי שלא מצליחה להיות שם בשביל אבא שלי שגם הוא איבד את היקר לו מכל,את אשתו..אמא שלי.. אני לא יודעת איך להקל עליו ועליי,ועל אחי הקטן גם. תמיד כשהייתי במצב רוח לא משהו יכולתי לבוא או לדבר בטלפון עם אמא וזה היה עוזר לי מאד..ועכשיו החוסר שלה מורגש וזה כואב באמת כואב נורא נורא נורא..

שלום ד"ר למעלה מ-3 שנים אני סובל משריפה בכפות רגלי . הרופאים לא מצאו את סיבת התופעה וכן כדורים שקיבלתי לא עזרו אשמח אם תייעץ לי האם נוירופידבק יכול לסייע לי בתופעה הנ"ל ואם כן לאן לפנות בתודה ליאור ארבל

שלום רב לך ליאור על פי תאורך לתופעה אותה אתה מתאר יכולות להיות סיבות שונות לכן אני ממליץ לפנות שוב לרופא מומחה לצורך ברור הערכה ובדיקה רפואית . אל נא תזניח זאת . תודה על פנייתך בברכה חמה ד"ר יגאל גליקסמן

אודה לתשובתך ד"ר יגאל גליקסמן.

שלום רב ברצוני לקבל המלצה על פסיכולוגית באזור תל אביב במסגרת קופת חולים מכבי(הרשימה ארוכה..) תודה מראש

[email protected] תודה

לא יודעת למה אני כותבת......אולי מחפשת אותך........חלמתי שגל ענק של צונאמי שוטף אותי ואת המשפחה שלי כמעט בלי יכולת לתמרן ולהציל את כלם...מה זה נראה לך? הצפה רגשית? אולי...בעלי בחו"ל אבל אין לי בעיה פיזית לדאוג להכל......פשוט רגשית הוא כל כך רחוק פתאום.........ופתאום מתחשק לי להיות רחוקה מכלם....להשאר לבד ברגשות האלה, סתם לבכות לעצמי..סוג של רחמים עצמיים.........להפסיק להציף את המטפלת שלי אולי..........שגעתי אותה מספיק...........

כל היום על התשובה שלך..מה איתי? הצורך שיצילו אותי? שאלה טובה כנראה שלא קיים כל כך...לפעמים קיים בכמויות לא הגיוניות בכלל...מבין??? מוזר אני נמצאת בשני קצוות...או שממש לא אכפת לי או שכל כך צריכה...למה יש קצוות כאלה? אתה יכול להסביר גם מה המשמעות של חשיבה של שחור לבן? או שהכל טוב ממש או שהכל רע ממש....מאיפה זה נובע??? האם אצל כל אחד ממקום אחר????? בטח תאמר שאני צריכה לברר זאת בטיפול אבל אולי באופן כללי אתה יכול להסביר למה אני חווה כל דבר בצורה קיצונית????

היי אודי אני מחפשת פסיכולוגית קלינית מסורתית /דתיה רצוי שהיא עובדת עם כללית מושלם אשמח לקבל תשובה במהרה

כשהכל דוקר, פוגע ומתמוטט- מאין שואבים כוחות ותקוה? הגעתי ממש למבוי סתום!!!!!!!!! המטפלת לא עונה. אני מפחדת שאשאב ליאוש, ואז... מה לעשות??

שלום רב אתאר תופעה, ואשמח לדעת האם יש לה אבחנה מוכרת בעולם הפסיכיאטריה. " אדם מסוגר/מופנם, הנוטה לחיות בתוך עולם משל עצמו. יש לו עולם פנימי משלו, שהוא יכול לחיות בו עם עצמו והמחשבות שלו שעות רבות. נמצא רוב הזמן בחשיבה. יוצר קשר עם הסביבה, אבל לא מרבה בדיבור. שפת גוף דיי סגורה, לא מביע הרבה רגשות. טיפוס שקט. מתקשה ליצור כימיה עם חברים, ולנהל קשר תקין עם בת זוג. *היה רוצה שהדבר ישתנה ושיהיו לו יותר קשרים וזוגיות (בניגוד לבעל הפרעת אישיות מופנמת) " האם יש לתופעה הזאת שם מוכר במדע המודרני? וכן טיפול מדעי?

אתה בטוב ? מקוה שהעיכוב רק מעומס ואתה בטוב. פתאום ראיתי אותך בדמיוני שוכב על הספה ומספר לנו עליך.. תחביביך, משאלותיך,תקוותיך ועוד.. מה אתה רוצה להיות "כשתהיה גדול"... שלך-במבי.

אהבתי..

בת הזוג שלי (בת 29) מרגישה ששום דבר בחיים שלה לא מסתדר. היא פוטרה ממספר עבודות כסטודנטית, גם בגלל הספק נמוך וגם בגלל איחורים. האיחורים בדר"כ נובעים מזמן ההתארגנות הארוך שלה בבוקר, או הקושי להתעורר. כשהיא עושה משהו, בעיקר משהו יצירתי, היא חייבת שהוא יהיה מצוין. קשה לה להתפשר, והיא מאוד ביקורתית כלפי עצמה. בהקשר זה - היא חייבת לסיים דברים עד הסוף, בלי להפסיק באמצע. כך היה שבתקופת הלימודים שלה, איחרנו להרבה מקומות. לטענתה, היא חשה מועקה כשהיא משאירה משהו 'לא גמור'. כשהיא מתארגנת לבילוי, לוקח לה הרבה מאוד זמן. היא חשה לא נוח עם המראה שלה. היא חוששת ממה שאחרים חושבים על המראה שלה. היא חוששת בכלל ממה שאנשים חושבים עליה. היא לא מרוצה מהאופן שבו היא מתבטאת בחברה, וחוקרת את עצמה בנושא במשך זמן מה לאחר מכן. היא לא מרוצה כמעט תמיד. היא למדה תחום מקצועי אחד, ולאחר מכן החליטה ללמוד תואר ראשון באחר (וסיימה בהצטיינות), מחשש שלא תשתלב במקצוע הזה. הלכה לעבוד תקופה מסוימת בתחום העניין הראשון שלה, אך מצאה שהתחום הזה מכיל אנשים דורסניים, לא אכפתיים, כפויי תודה. והיא - צריכה את הכרת התודה, היא צריכה שיכירו בביצועים שלה, ובאיכויות שלה. זה הדרייב שלה. כעת היא לא יודעת מה לעשות. כרגע היא לא עובדת, ולא בטוחה שרוצה להשאר בתחום שבו בחרה לעצמה. נוסף על כך, כשהיא נמצאת במצבי לחץ, ונמצאת מול המראה, יש לה נטייה לפוצץ פצעונים בפנים, גם כאלה שבקושי נראים. זה משהו שבסופו של דבר רק מזיק לה. אנחנו מנהלים שיחות נפש לעיתים קרובות מאוד. שיחות מאוד עמוקות, בהן אני מנסה לטעת בה קצת בטחון בעצמה. עצם היותי סובייקטיבי לגביה לא משכנע אותה לגבי היכולות שלה, ורק כשהיא מקבלת פידבקים חיוביים מהסביבה היא מרוצה (קצת יותר). בצעירותה ראתה 2 פסיכולוגים שונים (על רקע בעיות חברתיות), וגם אחד נוסף לפני כארבע שנים, שלא עזרו לה. כתוצאה מזה אין לה בטחון ביכולת הפסיכולוגים לעזור לה. אנחנו שואלים - מה הכיוון?

אני לא יכולה יותר עם כל המחשבות האלו.. אני טוחנת עד דק כל רגע ורגע שהיה בטיפול שוב ושוב. אין בזה תועלת, אבל אני לא מצליחה להפסיק. מצטערת שאני חוזרת על זה גם פה.. מחפשת נחמה.. הריק הזה כבד עליי.

אקווה שתוכל לענות לי, האם הפרעה גבולית מוכרת בביטוח לאומי? או שרק 'חולה' נפש. ולמעשה הסבל הוא לא פחות ממחלה, אף יותר.. מחכה לתשובה תודהרבה

אודי שלום רב, היה לי קשר טוב עם בחורה במקום עבודתי במשך שנתיים חשוב לציין שהיא רווקה ואני נשוי עם ילדים. לאחרונה גיליתי לה שאני מאוהב בה! אני יודע משיחות שלנו בעבר שאם הייתי בסטטוס אחר אזי הקשר יכל להתפתח. לאחר שסיפרתי לה היא ביקשה בכל לשון של בקשה לא לדבר על העינייןושבמצב הנוכחי אנחנו רק ידידים ואני מבחינתי הבטחתי לה ולא עמדתי בהבטחה! אני יודע שחוסר העמידה בהבטחה גרם לכך שהיא מתעלמת ממני באופן מוחלט וניתקה כל קשר איתי וכל ניסיונותיי להחזיר את הקשר למצב של ידידות בלבד עלו על סרטון.

אודי שלום, שאתה אומר חרדה למה אתה מתכוון? אני מרגיש אכזבה גדולה מאוד שלא עמדתי בהבטחה למרות שהבטחתי מספר פעמים והיא מבחינתה כל הזמן אמרה לא לדבר על העיניין או להסביר ושהכל כרגיל ובסדר. חשוב לציין שבמהלך הקשר לא נפגשנו מחוץ לעבודה! היא שיתפה אותי בדברים הקשורים לעבודה ודברים אישיים ואני אותה וכניראה שבמהלך הקשר הרגשתי כל כך חופשי איתה וסיפרתי לה על רגשותיי אולי בעקיפין אבל לאחרונה לא יכולתי כבר וזה הפך לישיר מאוד כי ידעתי מה היא מרגישה ומשיחות שלנו ידעתי שהיא מעוניינת בי אבל בגלל שאני נשוי ועם ילדים הקשר יכול להיות רק בגדר ידידות. מרגיש חסר עונים ועצוב מאוד שלא כיבדתי את בקשותיה ומרגיש לא הוגן כלפיה על כך ש"הפרעתי" לה אולי להתאהב במישהוא אחר למרות כל הסבריי היא ממשיכה להתעלם ממני ואפילו לא אומרת שלום. האם לתת לזמן לעבור עד שתירגע קצת או לרדת מהעיניין לתמיד, חבל לי לאבד קשר איתה וכרגע אני יודע שהיא פשוט לא מעוניינת בכל קשר שהוא.

רוצה לברך אותך ולאחל שבת רכה ונעימה, שלך-במבי כייף שיש שוב רצף. סדר.יש רצפה. גם כרית ושמיכה רכה.. :)

הי ליאורי, שמחה שיכולתי קצת ככה לעזור...אל תכעסי על המטפלת שלי היא רואה הכל...נראה שמשהו אצלי מאוד בעייתי....היא ממש לא קשוחה..היא חושבת שאני קשוחה עם עצמי...אני קוראת פה על מטפלים הרבה יותר קשים בהצבת גבולות למשל...ואודי..שוב שבוע אחד ממש לא דברתי איתה בכלל והשבוע הצפתי אותה במיילים.לא מוצאת איזון נכון.....נראה כי אי אפשר בכלל למצוא איזון........האם אתה חושב שאני צריכה להלחם לא ליצור קשר או להפך לתת לעצמי ל"הזדקק" כך קראת לזה אבל זה לא להזדקק זה לרצות אותה תמידית.....מבין????יחסי קרבה ריחוק....כדאי להלחם בזה, בליצור קשר כל הזמן????????לפעמים היא עונה ולפעמים כשזה מוגזם היא מפסיקה לענות.......מה עושים??????????מצד אחד בכלל לא מתחשק לי להלחם כבר.....להרפות מזה.........מיכ

איזה כיף לכולכן שיש לכן קשר כל כך אמיתי עם המטפלות שלכן, קשר כזה שמאפשר לכן לדבר איתן עם מעבר לשעה אחת בשבוע. אני עם הפסיכולוגית שלי לא מדברת יותר מהפעם השבועית - חוץ מזה אין תקשורת במשך השבוע. אני מקנאת בכן, הלוואי ויכולתי גם אני לדעת שהיא שם גם מעבר למה שצריך. רואים שאתן חשובות להן כל כך - האפשרות לשוחח גם במייל, החיבוקים, התמיכה האינסופית, המחברות שניתנות לפני יציאה לחופשה. גם אני רוצה ומקנאה. מצטערת שאני נדחפת, או שאני מרשה לעצמי לקרוא ככה את ההודעות שלכן, ולהתייחס לדברים אישיים שנאמרו, באמת מצטערת. סתם רציתי להוציא את התסכול שלי, סליחה שוב.

כי הוספת את התגובה שלי "אין לי סיכוי" ולא ענית לי עליה... מסתבר שזו הייתה משאלה, וכשהיא התגשמה אני מרגישה רק עצב וריק. אפילו לא כועסת עליך. אבל מרגישה רגועה, ועצובה. לא יודעת, כאילו בטוח לי ככה. בגלל זה אני מפחדת תמיד להגיב בשרשור כי אני בטוחה שלא תראה ותשכח אותי ולא תראה אותי. אפילו שלפעמים אני עלולה ממש לקוות שזה ייקרה. אוף. הכל מורכב כל-כך.. אתה חושב אודי, שבגלל שהכמיהה שלי היא למשהו בסיסי ביותר, אז אין לי מילים הרבה פעמים? פעם בשעה שהיינו בהיפנוזה אז ביקשתי לשכב על הרצפה והתכרבלתי להיות כדור קטן, המטפלת שלי כיסתה אותי ושאלה אם אני מרגישה קצת כמו תינוקת, ולא יודעת למה, זה עשה לי פרץ בכי לא נשלט והרגשתי כעס עליה, כאילו זה היה מבייש כל-כך ולא יכולתי לשאת את זה בכלל. אתה יודע אודי שאני שרה, נכון? אז בא לי לשיר ושיישמעו את כל הצלילים בקול שלי: "לראות את הכאב ולהביט לו בעיניים להיצמד אל החיים חזק, לא לוותר להאמין בכל הלב , שיההי עוד טוב ושלמרות הכל אנחנו נתגבר..." מחניק לי בגרון. ליאורי

ליאורי יקרה, מאוד התרגשתי לקרוא את הודעתך. גם הזדהיתי.מאוד. גם קינאתי.. אני יושבת תמיד על השטיח שעל הרצפה ,נשענת על הספה ,מתכסה בשמיכה שלה ומניחה את הראש על הכרית שמונחת על הספה. בד"כ אני מתכרבלת .. מעולם היא לא כיסתה אותי. היא גם לא מחבקת אותי. היא בכלל לא נוגעת בי פיזית.זה חסר לי.מאוד. ושומעים את שירתך ,ושומעים את כל הצלילים בקול שלך. וזה נוגע ומרגש מאוד. וגם לי מחניק בגרון. תודה ליאורי.

תודה ... תודה רבה! את רגישה וקולעת כתמיד... יש ספר של דוד גרוסמן שנקרא "חיבוק" והוא מתאר ילד שמרגיש נורא לבד עד שהוא מגלה באמצעות אימו את החבוק זה כל כך קשה להצטרך את החיבוק .... כל כך כואב... לפעמים נדמה לי שאין עוד אף אחד שמרגיש ככה ואז אני קוראת על הילד של גרוסמן שמספר בעצם חוויה אנושית כל כך. ואם זה אנושי.. למה לא זכינו במבי? מה חטאנו שככה הנפש צמרה כל הזמן, מיוסרת... ? אני מקנאה בך שאתן נפגשות הרבה פעמים, שהיא מכירה אותך כזה טוב, שאת לא מתביישת ממנה... פעם כתבת לי שאת אומרת לה הכל... ואני רחוקה משם... בכלל אין לי מילים.. פעם כאב לי כל כך וישבתי בגבי אליה, כועסת. ופתאום שרתי לה בקול צלול שיר מיוחד מיוחד... שהיה בשפת האם שלה וצורגם גם לעברית. כשסיימתי שמעתי את נשימתה נעתקת. היא פרצה בבכי ואני הצטרפתי אליה. כך נפגשנו בלי מילים. רק כאב וצלילים. וזה היה חיבוק חם... תודה במבי. ליאורי

איך נפטרים מחרטטנות? אני כל הזמן מדברת שטויות. הכל כ"כ לא אמיתי אצלי.. אני מדברת הגיוני ונכון, אבל הכל שקר. נמאס לי מעצמי. בטיפול שהיה ונגמר זה לא היה ככה, גם כשדיברתי, דיברתי לא נכון ולא מדוייק. רע לי עכשיו. כל הזמן חושבת על הטיפול, אבל אין דרך חזרה לשם. "הדלת הפתוחה" שהוצעה לא נשמעה אמינה. אני בחיים לא אחזור לשם ולא לשום מקום אחר.. זה מפחיד מידיי.

פה אני יותר אמיתית, אבל מאד מודעת לכך שזה לא מרחב פרטי, ולכן נזהרת ומסתתרת, שחלילה לא יראו יותר מידי או יזהו. תודה לך על תגובתך שיהיה סופ"ש נעים

מסתבר שכן. אני נערה מפונקת . פונקתי בצורה השלילית . סיפקו לי כל גחמה וגחמה והרבה ביקורת רעה . האם קיבלתי פינוק חיובי ? רק כשהצטיינתי בפעולה מסויימת . האם מצבי יכול מעט להשתפר ? להשתנות ? ואם כן , כיצד ?

האם מבחינה אתית, מטפל רשאי להפסיק טיפול, במקרה שמטופל פונה לטיפול פסיכותרפי נוסף במקביל?

היי, מדי פעם לפני שאני הולכת לישון, המחשבות שלי מתחילות להתרוצץ לכל מיני מקומות, מה שקורה לכולם. רק דבר אחד אני לא מבינה - בלילה, כשאני חושבת, לפעמים אני יכולה להגיע לתובנות בנוגע לדברים מסויימים, לתכנן תוכניות, לחשוב על דברים שאני רוצה להגיד לאנשים מסויימים, לנסות לנתח ולהבין התנהגויות שלי ושל אחרים, להגיע למסקנות, לחשוב על החיים ומשמעותם וכו'. לפעמים אני מרגישה שהגעתי ל"הארה" בנושא מסויים. הבעיה היא שכל אותם דברים נראים לי הגיוניים רק באותו רגע. בבוקר כשאני קמה וחושבת על אליהם, פתאום הם מאבדים מהמשמעות שלהם, פתאום הם נראים לי לא הגיוניים, לא נכונים ואני לא מצליחה להבין מה כל כך מצאתי בהם. האם זה נורמלי? לפעמים בלילה אני יכולה להרגיש ריגוש, התלהבות (לא יודעת איך לקרוא לזה) ממחשבה שהגעתי אליה, והיא נראית לי כל כך משמעותית, נכונה והגיונית וקוסמת לי. ובבוקר אין שום סימן לתחושות מאלה, ואני לא מצליחה להבין איפה ה"קסם" בה. אם תיכננתי בלילה תכנית, או החלטתי להגיד משהו למישהו, להתנהג בצורה מסויימת או כל תובנה ומחשבה שהגעתי אליה, בבוקר היא מאבדת על עניין, כל טעם והכל נראה לי כל כך סתמי וטיפשי ולא הגיוני, ולא גורם לי לאותה התרגשות ש"מצאתי!" זה פשוט קורה לי כל הזמן, ורציתי לדעת מה זה אומר? אני מבינה שאנחנו משנים את דעותינו, אבל ייתכן שהניגוד הוא כה גדול? והדבר היחידי שמפריד ביניהם הוא שינה? זה לא שאני ממשיכה להרהר במחשבה ומגיעה למסקנה שהיא מוטעת, אלא פשוט הולכת לישון בידיעה שיש בידי אוצר, ובבוקר הוא נעלם כליל. אשמח לתשובה, ומקווה שלא יצאתי מטומטמת. תודה

היי, תודה על התשובה. אבל המחשבות האלה לא עולות בי בזמן שאני מרגישה שאני עוד שניה נרדמת, ובאמת במצב של בין שינה לעירות. אלא כשאני שוכבת בלילה במיטה, ולא מצליחה כל כך להירדם - בגלל שהמחשבות שלי מתרוצצות לכל כיוון. דווקא אני עירנית באותו זמן. אני מכירה את התחושה של מחשבות בין שני המצבים, ולהן אין כל כך הגיון, אני חושבת - הן יותר חלום שמתערבב עם המציאות. המצב הזה בו אני חושבת על כל מיני דברים יכול להימשך אפילו כמה שעות, כי הרי אני לא מצליחה להירדם. זה עדיין נורמלי? אני מקווה

שלום, מה ה"רווח" הנהוג אצל פסיכולוגים בין מטופל למטופול? אני בד"כ כי לא רוצה לאחר מגיעה אליה 5 דקות לפני הזמן, ויצא שהמטופל הקודם עוד לא הלך - ונוצר מפגש. היא טוענת שאני צריכה להגיע על הדקה לא לפני - שזה חציית גבולות. אני אומרת שזה שהיא נותנת כ 10 דקות בין מטופלים אולי חוסך לה זמן, אבל מאוד מזמן מפגשים - כמה פעמים ראיתי בכניסה לבניין מטופל עוזב

הי אחת, אני כותבת כי גם אני מגיעה תמיד 5 דקות לפני ונפגשת לעיתים עם מטופלים אחרים...בהתחלה זה צרם לי- המפגש הזה..היום התרגלתי ודוקא מעניין אותי לראות אחרים..אף פעם היא לא אמרה שזה חציית גבולות, גם אם הקדמתי ביותר מזה אני מחכה בכניסה ועוד בכלל מנסה לאטום ולא לשמוע מה קורה שם, כדי לתת פרטיות...ואם התחלנו 5 דקות קודם זה מתקזז בסוף הפגישה, כלם נותנים 10 דקות כך הבנתי...מעניין שאצלי היא דוקא אמרה שזו תכונה טובה שאני לא רוצה לאחר...כך שכל אחד רואה מנקודת מבטו..אני חושבת שרצוי לשאול למה היא חושבת שזו חציית גבולות, שתסביר...ותסבירי שאת לא רוצה לאחר..לדעתי בצדק...