פורום פסיכולוגיה קלינית

באמת, אודי, אתה חושב שאי מי ממשתתפי הפורום הקבועים המתין למתן רשות מפורשת כדי להגיב? :-) אז למען הסר ספק ולמען הסדר הטוב, אלו, למעשה, כללי הפורום החדשים: במהלך יום א' רק יועלו הודעות ותגובות, ואילו את ההתייחסות שלך נוכל לקרוא רק לקראת יום ג'. נכון?

לא יודעת מה מחזיק אותי בחיים??..הפחד... כל כך רע לי! אין לי מה לעשות פה.. לעבוד..לאכול..לשתות..לישון.. אין כבר טעם..לא מבינה איך נגררת כל יום.. איך לא עושה מעשה?!! .. מה מונע ממני..כי תקוה לשינוי כבר אין

יומולדת (שלי) - איתה יחד בפגישה? היא הסכימה שנעשה מסיבה, אבל אשמח לקבל רעיונות.... חשבתי על איזה משחק של רגשות. מה דעתכם? יש לכם רעיון? או משהו אחר?

הי, מזל טוב!!! :) אני לא ממש התחברתי לימי הולדת...אבל היו לי מלא רעיונות כל הזמן והבאתי מלא דברים לטיפול...שלבסוף היא כתבה לי "גם את הפרידה כחלק ממי שאת, את עושה בצורה יצירתית,בלי להתחמק מהתמודדות "עד הסוף"..ישבנו לאור הנרות שהבאתי, אכלנו מאכלים שהכנתי, הבאתי שירים, ספרים שקראתי וציטטתי מהם את מה שרלוונטי ועוד...."תעשי רק מה שאת אוהבת,רק מה שאת חושבת, שיהיה לך טוב" זה הרי היום שלך!!!! מתחשק לך משחק שיהיה משחק לכי על זה!! שוב מזל טוב, שיתגשמו כל משאלותייך לטובה!!!! נשמח לשמוע איך היה... :) מיכל

תודה מיכל על התגובה המהיר! ותוקה על האיחולים... אני במאת מרגישה שזה היום שלי :)) ובאמת שמחה לחגוג אותו איתה.. ואם יש לך רעיון ספציפי - עם "הוראות הפעלה" מדוייקות לאיזו תוכנית... אמשח לשמוע... באמת - אני פתוחה לקבל כל רעיון! ושמחה על כך. ושוב תודה על האיחולים - וכיף לקרוא ממך, והשיר שלך..... את נשמעת ממש חזקה עם כל הכאב.... אני גאה להיות חברתך לפורם :)

זה היום שלך!! עוד לא הפנמת את רעיון הטיפול?..סתם...הייתי שמחה מאוד לבוא איתך לנפח בלונים ולהביא עוגה עם (כמה נרות?)...וואו חברתי לפורם :) אהבתי...אבל בגלל שזה טיפול וזה מה שמיוחד בו..תנסי להביא משהו שלך, או שמקשר בינך לבינה...לא יודעת...זוכרת שכל כך רציתי לקנות לה משהו ולא ידעתי מה...וכל כך היה קשה שלא ממש קבלתי רעיונות...אבל אחרים הבהירו לי שזה משהו שמסמל אותי, את הקשר וזה מה שחשוב כאן לא?..אז כתבתי לך מלא דברים שעשיתי...במיוחד אהבתי להביא נרות ולכבות את האור..ככה כל הפגישה...זה יוצר אווירה...אז חשבי מה את רוצה לעשות? אולי לשתוק? אולי לספר מה זה יום הולדת בשבילך? למדתי משהו לא?:) אח...כיף להיות אופטימים!!! איזה שם מאלף בחיי!! גדולה מהחיים את!!!

נזכרתי...שלוש נקודות...וואו..אני אדם מאוד פתוח ופטפטן...אבל מרוב מילים לפעמים לא רואים את היער,מבינה? אז השלוש נקודות בשבילי זה לומר מעבר למילים הרבות..לומר את מה שלא נכתב...אני רוצה להיות מובנת שיש עוד הרבה וקשה להתמקד כנראה שזה גם קשור לקשב וריכוז שלי..אולי..כשאני כותבת שירים על מה שקשה לי הם נכתבים ברמזים ולא ממש...(לא מתכוונת למה שאתם פה קוראים)אז הנקודות הן, תבינו את ההמשך לבד...כי אימי הייתה קוראת ונאלצתי להסתיר את מה שנכתב, או לכתוב ברמז, מהפחד...כך הבנתי בטיפול :) מה זה בשבילך? ככה אודי היה שואל ומחזיר אלייך כמובן...

שלוש נקודות בשבילי הן: נקודות למחשבה...

..נכנסתי, קראתי, והפנמתי...שיש אנשים שאכפת להם...שיש אהבה בעולם...שיש מקום לכל...ריגשתם אותי בתגובותיכם...תודה, אופטימית, גיגית, במבי, אחת, חליל, גילת21, רוני...כל כך הרבה מקווה שלא שכחתי אף אחד...מעניין אם בחו"ל פורמים כאלה גם עובדים ככה...ההכלה של העם שלנו...הפיגוע הקשה שוב מראה לנו שיש מלאכים במדינה שלנו...ממש....ופה אפשר לחוות זאת יום יום... מדהים איך אנשים שמעולם לא פגשתי יכולים במילים כתובות לעורר כל כך הרבה רגשות...(למרות שאצלי זה לא כזה בעייתי לעורר :)) היום זה היום שבו היינו נפגשות, היא ואני.....קשה לי לכתוב לכם מה עובר לי בראש כרגע...מנסה להאחז בדברים שהיא אמרה לי ומה היא הייתה אומרת לי היום...היא אמרה שתחשוב עליי בימי ראשון..האמנם? הלוואי.....מנסה את החוזקות שלי היום.... היא אמרה שכיום אני מסוגלת להכיל את עצמי יותר, צודקת, היא הייתה אומרת אולי שיש לי הכוח וכתבה לי "היי מי שאת, ראויה לאהבה,לכבוד והערכה"....מנסה להיות מי שאני וחוזרת לכתוב כאן ולתת אמון...תודה שאפשרתם לי זאת כלכם.....ובמיוחד אתה, אודי היקר!!! שולחת שיר שכתבתי..... המעטפת המעטפת, ההגנה, ההחזקה שנעלמה, המחסור במילה, המבט, השאלה, מוביל אותה הרחק אל קצה גבול היכולת, עד כמה תוכל למשוך? להיות בתוך עצמה? לב, ריאה, גוף ונשמה כל כולה ממלמלת, לאן זה מוביל? מהו קצה השביל? האם יש אור שם בקצה הנהר הסוחף? האם יש כוחות לשחות בלעדייך? או שמא איתך? לחשוב מחוץ לקופסא, מעבר למרחב והזמן, איך תוכל להפנים כשאת הרחק מכאן? מעבר להרים ולגבולות, מעבר לחצות, כיצד תוכל אותך בתוכה לגלות? לחוות, להיות, לעורר רגשות, או שמא לחשוב בתובנה ומעט לכבות? מעבר לנהר, מעבר להרים, מעבר למחסום, ארחף על כנפי הרגש והדמיון, ואמצא את המקום..... אוהבת, ושולחת חוזקות לכלם...מיכל (השלמה..מאמינים?)

אני עם דמעות בעיניים, כל כך ריגשת אותי, את מדהימה! אני פה בפורום בערך ארבעה חודשים, קוראת אותך, את התהליך שאת עוברת, את הכאב,את הפחד,את הצורך שלך, את החוזקות המדהימות שבך. אני בטוחה שהיא חושבת עלייך, אני בטוחה שהיא מרגישה שזכתה בך, בהיכרות איתך, את כל כך אמיתית, רגישה. גרמת לי לאושר שמנית את שמי עם האנשים שריגשו אותך, תודה לך מיכל שאפשרת לי להרגיש את מה שאני מרגישה כעת! אין מתנה נפלאה מזו "מיכל (השלמה..מאמינים?)"- מגיע לך להרגיש ככה!!!את ראויה לכך שולחת לך המוןןןןן חיבוקים אני כאן גיגית

יש לי בעיה קשה של התמודדות עם לחצים, הבטן שלי תכאב כאבי תופת ואני לא אוכל לזוז. לאחרונה החלטתי לפתור את הבעיה עם תרופה מרגיעה בשם "רגיעון" שקניתי בבית מרקחת של כללית. נקלעתי לכמה סיטואציות שהייתי צריך להרגיע את ההתפרצות שיש לי בבטן, ויתכן שלקחתי יותר מדי. בכמה ימים האחרונים אני רעב למשך כל היום ולא מסוגל לאכול שום דבר כי אני נגעל רק מהמחשבה. רציתי לדעת אם זאת תופעת לוואי של מנת יתר, או שמא זה מלחץ שנשאר וישנה דרך שונה להפתר ממנו? תודה.

הי אודי, שלחתי שאלת המשך למטה. מקווה שהיא נקלטה. תודה

הי קוראת אני רק רוצה לומר לך שעם כל מה שכתבתי נגד, ומה שאודי כתב, אני ממש מבינה אותך. גם לי היתה פנטזיה כזאת, שהיא תכיר לי, "תסדר לי את החיים" שתמצא לי עבודה ועוד כמה דברים.. סתם כי אם היא דואגת לי אז נלך כבר על כל הקופה , למה לא? חלמתי שאני יוצאת עם אחיה, והולכת אליהם לארוחות שבת, עובדת אצל בעלה, כל מיני דברים. האם זה באמת מה שאני רוצה??. לא! רוצה שתהיה הפסיכולוגית שלי, לא גיסתי ושבעלה לא ישלם לי משכורת. עם כל הפיתוי שבפנטזיה, בחיים האמיתים זה לא נראה לי כ"כ מוצלח.

הי, חייכתי כשקראתי את מה שכתבת :-) אבל בניגוד אליך, לי דוקא לא היו חלומות ממשיים כאלו (בכל אופן לא ברמה המודעת...) השאלה שלי היא עקרונית, וכדי לוודא שהבנתי נכון חזרתי ושאלתי. חלק מהפנטזיות שהזכרת הן בתחום הביניים האפור, וחלקן אכן חוצות את גבולות האתיקה. לכן אני מעוניינת לדעת היכן "ממוקם" המצב שעליו שאלתי. נ.ב. לאודי - אני מקווה שאתה "מחזיק ראש" עם כל ההסתעפויות שאתה מנסה לעודד לאחרונה. אם לא, הנה קיצור דרך: http://www.doctors.co.il/forum-6/message-874327#message-874245

אני בחורה בת 23 סטודנטית באוניברסיטה. יש לי בעיה שברגע שטוב לי מאוד או שרע לי מאוד אני הופכת להיות ילדותית מאוד. קשה לסובבים אותי עם התופעה הזאת ואינני יודעת ממה היא נובעת. משאירה את הפיתרון למומחים בתודה מראש מתילדוש :)

היי, אני מטופל אצל פסיכולוג כבר חודש ימים, הגעתי בעקבות חרדות ומחשבות טורדניות לפי הגדרתי...עד היום לא ברור לי מה בדיוק האבחנה של הבעיה שלי וכששאלתי בפגישה הראשונה, הוא ענה שלא חשובה כרגע האבחנה המדויקת אלא המקור לבעיה והטיפול בה....מה דעתך? אחריי חודש לא הגיוני שהמטפל יגיד אם זה OCD או דאגנות יתר או משהו אחר???? הוא אמור לשתף אותי במה שהוא חושב שיש לי, במקום שאני אנסה לאבחן את עצמי??

קראתי בשבת את הכתבה ב"הארץ". הכתבה מרתקת ואתה גם נראה ממש טוב. איזה קטע..הרגשתי כזו גאווה כשקראתי, הרגשתי כזה : "זה אודי שלנו" :) גם היה לי פתאום כזה רצון לבוא אליך ולעבור את החוויה הזו אצלך. פינטזתי כל השבת שאני מגיעה אליך,יושבת מולך לשיחת קדם היפנוזה..אומרת לך את שמי ופרטים פורמליים נוספים,ואז אומרת לך לפתע :"אודי, למעשה,אתה מכיר אותי כבר מנובמבר 2009" אתה מרים גבות, מתבונן,מזיז את הראש ,מכחכח מעט בגרון ושואל :"כן? מאיפה ? ואני מתבוננת בך היטב ואומרת: "אני במבי. מהפורום". אתה שותק. ושותק ומסתכל עלי. ואני מתה לדעת איזה מחשבות עוברות בראשך.. אתה מאוכזב? דמיינת משהו שונה? מופתע ? בכל אופן, תלשתי את הכתבה מהעיתון והכנסתי לתיק. מחר כשאפגש עם אמא צביה אתן לה לעיין בכתבה. וכן, אני רוצה שהיא גם תראה את התמונה שלך.אני רוצה שהיא תכיר אותך. ואשאל אותה מה דעתה ש"אקפוץ" למס' פגישות הפנוזה אצלך.. וואוו... פתאום עוברת בי המחשבה שאולי יש קשר בין נושא הפרידה שעלה כל כך חזק דרך מיכל ,בין הצורך בחיבור בין הפורומים (קראת לזה חיבור/הדבקה? של חלקים..? ) ובין הצורך שלי בחיבור בינך לאמא צביה .. ??? מעניין... מה יש לך לומר על כל זה ? שלך-במבי. ומה תרגיש אם באמת אפתיע אותך ואגיע ???

אתה זוכר שהפנת אותי בשבוע שעבר לכתבה הזו לאחר ששאלתי אותך פה קצת על היפנוזה בגלל בעיה בריאותית ששום דבר לא עוזר לי? ביום חמישי אני כל היום חושבת על זה שאני חיייבת לא לשכוח לקנות את העיתון (אני בדרכ לא קונה) ואז ביום שישי נזכרתי אבל בשעה 15:00!!! בעלי ישן, הערתי אותה בבהלה שירוץ מהר לפיצוציות בעיר ויחפש לי את העיתון. הוא קם, יצא וחזר עם העיתון. קראתי את הכתבה, אני כל כך הייתי רוצה לעבור את החוויה הזו אבל אני כל כך מפחדת, יש בי המון מחסומים ומעצורים, מפחידה אותי הידיעה שהתת מודע יהייה זמין ונגיש גם לי וגם למטפל, אני באמת מתה מפחד. אני כל השבת רק בחרדות, כי לבעיה שלי באמת שום דבר רפואי לא יכול לעזור כבר, הייתי אצל המון רופאים וזה משהו שמאוד מציק ומצד שני המחשבה על היפנוזה משתקת אותי כל כך...מה לשעות אודי? איך יוצאים מזה??

היי - האם הכתבה התפרסמה ברשת? אם כן - מישהו יכול לצרף לינק שלה? גם אני רוצה לקרוא....

הי אופטימית, יום טוב.. http://www.haaretz.co.il/magazine/the-edge/1.1780096 במבי.

אקרא זאת בהמשך..... יום טוב, ושמח, ולא פצוע :( אופטימית

אודי היקר! קראתי...מדהים...גם אני כמו במבי חושבת על טיפול אצלך לפעמים :) פעם אפילו חלמתי שבאתי אלייך לטיפול במקום כזה פאסטוראלי.... אז..עצמתי עניים ודמיינתי מקום שליו שבו ארצה להיות, הלכתי בשביל...עקבתי אחרי הילדה שבי..היא הגיעה לים..לא יודעת התחברתי לעצמי לכמה דקות...היה מרגיע....ובמרחק הייתה הבוגרת, שומרת,עוקבת....אחר כך חזרתי כמו ממסע כזה יפה...פתחתי את עניי והרגשתי שלווה...וחשבתי עליה(המטפלת)...שאולי עכשיו שומרת עליי מרחוק...כמו הורה שנותן לילד שלו הבוגר ללכת....

אודי שלום רב מזה כמה שנים,אני מתמודד עם מצב שבו בלילות ,מופיעים אצלי רגשות עם הרבה עצב,במיוחד לאחר מחלתה הקשה של אימי,שלמרבה הצער נפטרה לפני כשבועיים,כשראיתי שהעצב חזק ממני הייתי בטיפול,ותרגלתי גם יוגה ומדיטציה,במשך הזמן,פרשתי מהטיפול,שאומנם עזר לי להבין את עצמי,אך לא הקל עליי באופן משמעותי כמו שעשו היוגה ושאר הסדנאות שהלכתי אליהן,בחצי השנה האחרונה בגלל עומס בלימודים פרשתי מהיוגה ועוצמתן של הרגשות רק התגבר,אציין גם שאני אדם מאוד פעיל ולא פסימי, האם לפי דעתך תרגול של דמיון מודרך יכול לעזור לי?

שלום אודי תחילה הייתי רוצה לדעת באילו מקרים מטפל פסיכולוג קליני ובנוסף האם אתה עובד עם קופת חלים כללית? בתודה מראש הילה

.. אז אתה כבר יודע שאכתוב לך..(אם כבר קראת את תגובתי להודעה של מיכל ולהזמנתך לתגובות ) אז אני חושבת שמה שאני צריכה ממך, זה שתדביק את החלקים שמתפרקים אצלי כל הזמן בגלל הנושא הזה של הפרידה. וחוצמזה אני רוצה לומר גם לך וגם לכולם. אני לא נפרדת מאמא צביה !!!!!!!!!! לא נפרדת !!!!! נכון, הנושא עלה כיוון שחשבתי שהכנסותי תצטמצמנה בשנה הבאה. ונכנסתי לחרדה מטורפת !!! אך בגלל הפחד הזה חיפשתי בטירוף פרוייקטים חדשים. ומצאתי. והמשמעות היא שאנחנו לא נפרד !!!! אמנם נכנס פחד אחר, איך אצליח להתמודד עם הפרוייקטים החדשים האלו??? ואולי אכשל ?? ועוד כל מיני מרעין בישין..אך עזוב את זה עכשיו. מה שחשוב הוא שאנחנו לא נפרדות !!! שלך-במבי.

אודי יקר ! תגובתך זו מרגישה מגע עדין,רך ומדוייק כל כך ללב.. אני קוראת את תגובתך שוב ושוב ומרגישה חוט של חסד שזור ומחבר בעדינות בעדינות.. תודה לך אודי יקר, ..תיכף ניפרד לחופשת סוף השבוע,ננוח היטב ונאסוף כוחות.. שלך-במבי :)

שלום, אני בת 22 בערך, התחלתי לפני 3 שבועות לצאת עם מישהו (במשך שבועיים + זה היה רק קשר טלפוני והשבוע נפגשתי איתו) זו פעם ראשונה שאני יוצאת עם מישהו, עד עכשיו כל פעם שהציעו לי-סירבתי בתוקף. זה הפחיד אותי, הרתיע אותי ולא רציתי להתקרב לזה... עכשיו החלטתי שאני חייבת לנסות להתגבר, כי אם לא אנסה זה לעולם לא יעבור מעצמו... במשך כל התקופה הזו, התאבון שלי ירד, השינה שלי פחות טובה, ואני מרגישה רוב הזמן מועקה ולחץ(וזה מעסיק אותי כל הזמן, וזה משגע)רקרק. הבחור עצמו ממש חמוד, מכבד ונעים לי לדבר איתו אבל כל הלחץ שמסביב פוגם לי בהנאה ובהתרגשות... וגם יש עוד משהו שמפריע לי, כשאני חושבת על קירבה כלשהי (לאו דווקא מינית, יותר לכיוון של- אהבה, נתינה <לדוג' שהוא יעשה למעני משהו,יקנה לי משהו וכו'>) זה גורם לי לתחושת גועל, זה גורם לי לרצות לסגת.. אני כרגע ממשיכה להיות איתו בקשר כיוון שהוא בחור טוב ונעים וזה עלול להיות פספוס,אבל מצד שני אני די מכריחה את עצמי להמשיך...(זה היה קורה לי עם כל בחור, זה לא בעיה בו) בקיצור- זה מאיים עליי. יש לך עצה? תודה רבה.

רק תאמר לי האם אני סוחטת אנשים רגשית??????בפורם השכן, כעסתי על מישהיא שהשוותה אותי אליה.......ומישהיא כתבה לי שם שאני לא יכולה לסחוט אנשים ולכעוס עליהם..אוף.........עכשיו כבר בקשתי סליחה וזה עוד לא עלה שם......עשיתי את טעות חיי כשכתבתי בשני פורמים........ועכשיו כל כך רע.......כנראה שאסור לכתוב בשניים......רק פה........יודעת שאין קשר בשני הפורמים.......אבל אוף............לא יודעת מה לומר........באמת אני סוחטת רגשית?????גם אני חשבתי שעשיתי רע לאחרים ככה אני מרגישה עכשיו........דמעות ממלאות את המקלדת.......

ובטח כבר הלכת.....אבל האם אתה חושב שאני סוחטת אנשים?????רק על זה אתה יכול לענות.....בא לי להעלם מהפורמים.......

אני חושבת שזו לא את מיכל שסוחטת אנשים רגשית אלא הנושא הוא שסוחט רגשית. סוחט מאוד. מיכל, את שיתפת אותנו באופן מאוד אותנטי בתהליך הפרידה שעברת. מאוד קל היה להזדהות עם החוויה המטלטלת הזו. הרי כולנו עברנו ועוברים פרידות בחיים. שימי לב למה שמתרחש בשני הפורומים המקבילים.. "מנסים לחבר אותם ביחד".. לפורום של אודי מכניסים את הפורום של ליאת ולפורום של ליאת מכניסים את הפורום של אודי. לא זכור לי שקרה דבר כזה.. אני חושבת שזה לא במקרה... ייתכן שעלה עכשיו צורך בגלל הנושא המטלטל הזה שעלה דרכך בעוצמה כזו. הצורך בלחבר . (כאילו החיבור "יבטל" את חווית הפרידה שנמצאת כל כך חזק ) "ואיפה התהליך ששיתפת בו פגש אותי ? הרגשתי שאני נשאבת לחלוטין !!! מצאתי את עצמי קוראת בפורום כמו מהופנטת . גם עניתי וכתבתי. יחד עם זאת הרגשתי שאני ממש מתפרקת. באמת ! ממש מתפרקת ! ולכן פניתי בכל פעם לאודי ולמעשה ביקשתי באופנים שונים ש"ידביק " בחזרה את החלקים שהתפרקו אצלי. בכל פעם אמרתי לעצמי.די !!! אני לא נכנסת יותר לפורום בתקופה הזו.אך לא הצלחתי. נכנסתי שוב ושוב.כמו מכורה ! אך את מיכל, לא אשמה בכך !! זו לא את !! זה הנושא ! כנראה שיש לי שם קטע לא סגור.קטע מאוד רציני. עוד יותר אני רוצה לומר לך מיכל, למרות שנכנסתי למצוקה מאוד קשה,אני מודה לך ! אני חושבת שדרך השיתוף שלך בחוויה הזו התאפשר לי קצת לגעת בחומר שהוא בלתי נסבל עבורי. תודה לך מיכל ! נ.ב אני כבר מרגישה שאני צריכה לכתוב משהו לאודי.. צריכה שידביק..שיחבר

חבל שלא עשיתי "העתק" לכאן. כדי ששגם כאן החברים יקראו... עכשיו זה אבד לי אי שם ברשת, עד שההודעה תעלה. אבל בכל אופן שוב כמה מילים מיוחדת ל'כאן': אני שמחה על זה שאת 'סוחטת' אותנו. שאת גורמת לנו 'סערת רגשות'. שאת מצליחה להוזיל מאיתנו דמעות ולבכות. סוף סוף מישהו כאן הצליח 'לעשות לנו את זה'. הרי בשביל זה אנחנו כאן, לא? בשביל זה אנחנו ב'טיפול' - כדי שמשהו סוף סוף יזוז אצלנו. ואת הצלחת לעשות זאת!!! קחי את זה כקרדיט... ואגב מאוד, אני מקווה שתרשי לי לשאול את השאלה הבאה: מה 'אומרות' הנקודות הרבות שלך בסופי המשפטים? האם הן מספרות על הצפות רגשיות? על החוויה שבאי-יכולת להביע בכתב, למרות שאין כמוך אלופה בזה? על זה שאת רוצה לומר הרבה מעבר למילים, וזה 'תקוע' לך? אודי, אשמח אם תענה לי, כי אנ 'פוגשת' את השלוש נקודות האלו גם אצלי המון פעמים, ומעניין אותי לדעת מה זה אומר. מקווה מיכל, שלא איכפת לך ש..... (שלוש נקודות!)

קראתי את ההודעה שכתבו לך בפורום השכן, קראתי את התגובה שלך וקראתי גם את מה שכתבו לך על כך שאת "סוחטת". אני בטוחה שמי שרשמה לך את ההודעה רצתה באמת לנסות להקל, אבל מיכל, בך זה עורר כעס, וזה בסדר, זה רגש ומותר לו לצאת, למה לכעוס על עצמך? את קיללת?-לא, השמצת?-לא? הקטנת מישהו אחר?- לא זכור לי. את בסה"כ כל כך התכנסת בתוך הרגש הזה שעלה לך בעקבות מה שהיא כתבה והבעת אותו בצורה כל כך ברורה. אל תכעסי על עצמך, את עוברת תהליך עכשיו שבאמת דורש ממך אנרגיה וכוחות, לנסות מהמצב הזה לגדול, לצמוח... אוף- את רושמת על הדמעות האלה שלך, כל כך רוצה לתת לך חיבוק, לנגב לך אותן, להגיד לך שיהייה בסדר, למרות שאני מתארת לעצמי כמה קשה לך עכשיו מחכה לשמוע ממך, אני באמת חושבת עלייך ומאחלת לך רק טוב שלך גיגית ואודי- תודה על האפשרות שפתחת פה בימים האחרונים, הדיאלוג הזה בין כולנו...ממש מרגיש לי כמו קהילה

הי מיכל,אודי וכולם. אני חושבת שזו לא את מיכל שסוחטת אנשים רגשית אלא הנושא הוא שסוחט רגשית. סוחט מאוד. מיכל, את שיתפת אותנו באופן מאוד אותנטי בתהליך הפרידה שעברת. מאוד קל היה להזדהות עם החוויה המטלטלת הזו. הרי כולנו עברנו ועוברים פרידות בחיים. שימי לב למה שמתרחש בשני הפורומים המקבילים.. "מנסים לחבר אותם ביחד".. לפורום של אודי מכניסים את הפורום של ליאת ולפורום של ליאת מכניסים את הפורום של אודי. לא זכור לי שקרה דבר כזה.. אני חושבת שזה לא במקרה... ייתכן שעלה עכשיו צורך בגלל הנושא המטלטל הזה שעלה דרכך בעוצמה כזו. הצורך בלחבר . (כאילו החיבור "יבטל" את חווית הפרידה שנמצאת כל כך חזק ) "ואיפה התהליך ששיתפת בו פגש אותי ? הרגשתי שאני נשאבת לחלוטין !!! מצאתי את עצמי קוראת בפורום כמו מהופנטת . גם עניתי וכתבתי. יחד עם זאת הרגשתי שאני ממש מתפרקת. באמת ! ממש מתפרקת ! ולכן פניתי בכל פעם לאודי ולמעשה ביקשתי באופנים שונים ש"ידביק " בחזרה את החלקים שהתפרקו אצלי. בכל פעם אמרתי לעצמי.די !!! אני לא נכנסת יותר לפורום בתקופה הזו.אך לא הצלחתי. נכנסתי שוב ושוב.כמו מכורה ! אך את מיכל, לא אשמה בכך !! זו לא את !! זה הנושא ! כנראה שיש לי שם קטע לא סגור.קטע מאוד רציני. עוד יותר אני רוצה לומר לך מיכל, למרות שנכנסתי למצוקה מאוד קשה,אני מודה לך ! אני חושבת שדרך השיתוף שלך בחוויה הזו התאפשר לי קצת לגעת בחומר שהוא בלתי נסבל עבורי. תודה לך מיכל ! נ.ב אני כבר מרגישה שאני צריכה לכתוב משהו לאודי.. צריכה שידביק..שיחבר

עצוב לי. מאוד. ואני אפילו לא יודעת למה. שאלת אותי מתישהו איזה שדים מתעוררים אצלי בעקבות הפרידה של מיכל מהמטפלת שלה . לא עניתי לך כי אין לי מושג. שיתפתי כמובן את אמא צביה ,ואל תלעג לי אבל כמה שזה הזוי וכלפי חוץ אני אפילו נראית ונחשבת כנורמטיבית, יש לי כל הזמן רצון להיות בבטן של אמא צביה. אודי, אני מרגישה שאני מבקשת ממך משהו ואני לא יודעת מה. משהו.. שלך-במבי. :(((

השארת את ההודעה שלי למטה בלי תגובה שלך, למה? אדום עכשיו לא עושה לי טוב... אני אשמח את תוכל להגיב לי... תודה גיגית

שלום, לפני כחצי שנה עברתי תאונת דרכים. היום חבלות בכמה מקומות בגוף, זעזוע מוח, לא יכלתי ללכת במשך חודש וחצי (הלכתי עם הליכון). אני עדיין ממשיכה טיפולים של פיזיאותרפיה, אבל כבר חזרתי לעבודה ולחיינ יום יום הרגילים. לפני כחודש הרגשתי כאבים באיזור הלב, דפיקות לב חזקות, כאבים ולחץ בחזה. עשיתי את הבדיקות - אקו לב, א.ק.ג, צילום חזה ובדיקות דם, מכולם קיבלתי תשובה שהכל בסדר. לפי רופאת המשפחה יכול להיות שזה נובע מסטרס של התאונה, ושזה פשוט התקפי חרדה.... התחלתי לשתות טיפות הרגעה, זה מרגיע אבל עדיין אני מרגישה את הכאבים וזה די מפריע לתפקד.... האם ייתכן שהכאב הוא לא אמיתי? ואיך מתמודדים עם כאב כזה?

כתבתי שיר מהמילים שלה...שעלו בטיפול..יצא מוזר כזה........אבל זה סימן.....זה סימן בשבילי להתמודדות....כי כשאין כתיבה כזו וזה מעבר למילים זה נורא!!!!!!אז זה סימן ראשון לעיבוד והתאוששות......אודי יקר...אני כל כך מודה לאל שיש אותך....כן, אופטימית יקרה האמונה עוזרת...היא הזכירה לי פעם שאני אמרתי שאני מאמינה שהקב"ה מעמיד אותנו בנסיונות שאנחנו יכולים להם....אז עכשיו אני בנסיון כנראה......מה שכתבתי הוא מאוד מאוד אישי ביני לבינה..כך שאת הרוב היא תבין אם היא תקרא פה...כי היא יודעת שאני כותבת פה........אז הנה שולחת שכלם יקראו....אולי יבינו גם למה התכוונו שתיינו....... חולמת בהקיץ, מתהלכת בענן מטושטש, מחשבות מרחפות בתוך ים של רגשות, מבולבלת, מרוחקת, מעט קצת משותקת... סוערת בתוכי, כואבת את לכתך ואת לכתי, אמרת שהכל בעולמנו קצוב וחולף, שיש מקום לקרבה אבל אותי זה עייף... אמרת שגם האהבה והאושר אינם נצחיים, שכלום לא נשאר לתמיד, לעולמים.... ולנו יש את הבחירה בין להתמסר ולחוות, לבין להתגונן ולהרגיש הרבה פחות... אמרת שיש מקום לקרבה וקשר גם אם הוא לא יהיה לנצח, אז מה המסר? האם באמת אפשר לזכור קשר מתוך צמיחה ואושר? האם אוכל לומר שזכיתי בך ביושר? האם אוכל לנשום בין הנשימות? האם שוב ארשה לעצמי לחזור ולחוות? חמלה לעצמי, האם לא ניסיתי עד בלי די? לחמול על מעשיי, לחמול על רגשותיי?? לקבל את הרע לכאוב עד הסוף כמו שאני יודעת, אני חווה, מרגישה, כואבת, ואת עצמי שומעת...... לא להיות בקצה, לא להיות קיצונית כך למדתי, לווסת רגשות היה חלק מהשיעורים שהפנמתי.....

היום התבשרתי שהבן הבכור צריך לעבור ניתוח....אני פה בשבילו..מבאס נורא!!!!! צריך לקבוע לו תור.זה עוד לא ממש קרוב.....כמו שאופטימית אומרת אני קמה מהכיסא לילדיי ואני פה..הם לא שותפים למה שקורה איתי....אף אחד לא יכול להבין מהו קשר טיפולי כזה.....זה קצת בעייתי, מבין? הזמנת אותי לספר למה עזבתי את הטיפול...זה גם כסף אבל...קשה לי עדיין לספר.... אפשר להבין בין השורות שנאלצתי לבחור בין בעלי לבינה.......תמיכה מבית לא הייתה......אבל יש לי גורם תמיכה אחד...חברה שספרתי עליה פעם שאליה התקרבתי אז היא כן שותפה לזה שסיימתי טיפול.......שוחחתי איתה היום........אודי, אני ממש שמחה שאפשרת דיון כזה היום למרות שיום שלישי נועד למנוחה........בבקשה תשאר, תמשיך להעלות הודעות..אתה מוכן קצת בשבילי שלא ארגיש לבד?????בבקשה.......אפשר לשבת קרוב אלייך????תאחז בי שלא אפול...בבקשה......אודי.פתאום זקוקה לפורם הזה ממש......לך.........סליחה שהכברתי במילים......אמרתי שאציף לא?????........סליחה אודי אם זה מכביד........

היי קוראים יקרים, אני ממש שמחה שאתם כאן כדי לקרוא, אז בואו נתחיל. לפני יומיים, ביום ראשון, הכרתי בחור בן 25, אני בת 26, במסגרת הלימודים, זה בחור שפגשתי בפעם הראשונה ביום ראשון, אנחנו אומנם לומדים יחד, אך נפגשנו לראשונה ביום ראשון. זה היה בשעות היום, דיברנו קצת, הבנתי שהוא ממש בעניין. כשהתכוונתי ללדת הוא שאל אותי אם אני צריכה טרמפ, עניתי שכן. במהלך הנסיעה הוא סיפר לי איפה הוא עובד וכו' וצחקנו. ואז הוא העלה הצעה: "את אוהבת להשתכר?" אני :"לא, האמת אני בקושי שותה" הוא: "בואי נשתכר היום ונעשה צחוקים אח"כ נלך לים ערומים". טוב, הקטע של הערומים לא בא לי טוב, ומיד נתתי לו להבין שזה לא מתאים לי. בכל מקרה, קבענו לדבר בערב. הגעתי אליו לדירה, עשינו טיול ברגל לאורך החוף, בערך שעה, ואז הגענ אליו לדירה. הוא מזג לשנינו יין אדום ושתינו, לא התמסטלתי, קצת תפסתי ראש. הוא התחיל לנשק אותי , לא שכבנו. הגענו לרמת אינטימיות יחסית נמוכה, והוא ממש התבאס שלא קיימנו יחסי מין. הוא אמר לי :" בואי נשכב, אני ממש רוצה אותך" אני:"אני לא מכירה אותך" הוא:"כל היום היינו יחד" אני: "אני לא שוכבת עם כל אחד" הוא: "אנחנו מתחילים פה סוג של קשר" (מה ?) אני: מחייכת בציניות ברור שהוא התבאס. בכל מקרה, בבוקר הוא היה אמור להתעורר בשעה 6 לעבודה, ואני המשכתי לישון. שמעתי אותו בשעה 6 אומר לי תוך שהוא מתעורר שכיבה את המזגן. כשהתעוררתי בשעה 8, הייתי אמורה להתארגן כ10 דק' ולצאת מביתו, חיפשתי את שלט המזגן על מנת שאוכל להדליק אותו ל10 דק'. לא מצאתי את השלט. הוא לא היה שם. הוא כנראה לקח אותו איתו. (הוא גילה כמה סימני קמצנות, כמו לדוגמה בערב, כשעשינו טיול רגלי לאחר שהתקלחתי, ואז בעודנו פוסעים אמרתי לו שאני רוצה להתקלח שוב אחרי שנחזור מההליכה והוא אמר: לא צריך, תשבתי מתחת למזגן ותתקררי, גמרת לנו את המים, ברור שזה נאמר בצחוק אבל איך אומרים בכל צחוק יש טיפת אמת..) ב9 הוא שולח לי אסמס אם התעוררתי, עניתי שכן, אחרי שעה הוא שולח לי הודעה: יצאת כבר? עניתי שכן. ובשעה 12 בבוקר אתמול, בערך (שזה בבוקר שלאחר הלילה שישנתי אצלו), הוא התקשר אליי ודיברנו שעה ככה, עליו ועל בעיות וטרדות בחייו. מאז לא דיברנו. ת'כלס הוא לא הטעם שלי. הוא שמנמן ואני אוהבת רזים, הוא לבנבן ואני אוהבת שחומים, אבל הוא חמוד, חוץ מאשר תכונת החסכנות הכספית שלו. קצת התגעגעתי לקולו, דיברתי עם חברה שלי עליו והיא אמרה לי ככה: אם את רוצה איתו משהו רציני את צריכה לבדוק אותו, לראות איך זה זורם, אם הוא מציע לך לצאת איתו או רק לבוא אליו הביתה. הוא באמת חמוד, לא התקשר מאתמול. תכלס את כל השיחות או ההודעות עד היום הוא יזם, אני לא יזמתי שום סוג של SMS / שיחה. מה אתם חושבים?

לא יודעת מי אמור להתקשר אבל קצת מוזר לי שישנת אצל בחור שאת לא מכירה בכלל וגם שהוא השאיר אותך אצלו בבית ויצא

תאר לעצמך מצב כזה: שני אנשים - מטופל ומטופלת - מטופלים אצל אותו מטפל. שניהם מחפשים זוגיות, ושניהם עשויים להתאים מאד זה לזו (או זו לזה). האם המטפל רשאי להפוך לקצת שדכן, ולנסות להפגיש ביניהם, או שמא גברת אתיקה אוסרת זאת בנימוק של "יחסים מקבילים"? למען האמת, הסעיף הדן בסוגית יחסים מקבילים אומר ש"פסיכולוגים יימנעו מכל קשר נוסף עם הלקוח, מאחר ויש חשש שקשר כזה עלול לחבל באובייקטיביות שלהם, בטיב ההתערבות הפסיכולוגית. קשר כזה מהווה סיכון לניצול או לפגיעה בלקוח." אני אישית לא סבורה שזה הדין במקרה של פסיכולוג-שדכן. לדעתי זהו מעשה הומאני ממדרגה ראשונה. מה אתה חושב? נ.ב. ואם אתה שואל, אז כן, אני כבר באמצע העשור הרביעי לחיי, בלי בן זוג (וגם בלי הרבה תקווה), אבל אני שואלת על הפן הקונקרטי של הדברים.

מעניין :-) שאלה שהעסיקה גם אותי בקטנה ושעשעה אותי יתכן שזה עוד צורך להתקרב למטפל, להרגיש חשוב בעיניו ושהוא ידאג לך לכל צרכיך? אני חושבת למרות שזה לא ממש יחסים מקבילים, המטפל, עם יעשה זאת, לוקח סיכון ענקי. אין אף אדם, בדגש על אף אדם שיכול לדעת בודאות שההוא מתאים להיא. תארי לך שהמטפל רוצה לעשות מצווה ומשדך. הקשר לא עולה יפה, או בכלל לא מבשיל לקשר, או במקרה הכי גרוע אחד רוצה והשני לא, מיד המטפל אשם! אשם בשברון לב, באיך עשית לי את זה , ולמה אתה חושב ש--- מתאים לי בכלל, הוא נמוך/ שמן/ טיפש, ככה אתה רואה אותי? ונוסף נופך נוסף לטיפול. מה גם שהטיפול ימשיך ואחד יספר על השני למטפל. ויהיה מעין "משולש רומנטי" . המטפל אמור ללמוד עליך ועל הסובבים אותך מהחויה שלך . אבל בן זוגך גם מטופל שלו , והוא אמפתי גם אליו. ויהיה לו קשה להתנתק מהחוייה שלו. כמו כן, תספרי למטפל דברים שבן זוגך לא ירצה לספר בשלב הזה או לא ישים עליהם את הדגש או יבחר לספר אחרת. כלומר תחבלו זה לזה בטיפול. לגברת אתיקה יש הגיון , לפעמים :-) ואגב, יש מספיק מקומות להכיר בהם גם מחוץ לחדר ההמתנה של הפסיכולוג. בהצלחה :-)

הסברת נהדר את השיקולים נגד הרעיון, ואני מסכימה עם הכל. אני חושבת שאם המטפלת הייתה מציעה לי לצאת עם אחד ממטופליה, סביר להניח שלא הייתי מקבלת את ההצעה בשלוות נפש... אולי אפילו הייתי עונה (בלא מעט סרקזם...), שיש מספיק מקומות להכיר בהם מחוץ לקליניקה שלה :-) אני גם לא מנסה לטעון שאין הגיון לחוקי האתיקה, אלא להצביע על מקרה (או מקרים) שבהם הם מתנגשים עם אקט פשוט (או בעצם לא כ''כ פשוט) של אנושיות.

לדעתי כל אחד מאיתנו יכול להיות קצת שדכן ןבכלל זה גפ מטפל עד כמה שזה נשמע הזוי וזה באמת כך, אבל, אם מטפל מרגיש בבטן ששני מטופלים שלו יכולים להתאים זה לזו דוקא מתוך הכרות עמוקה של שני המטופלים - אז למה לא באמת , מקסימום אם אכן הנס מתרחש ויש שדוך, אז כמובן זה כבר פחות אתי להמשיך את הטיפול באותה מתכונת.ותמיד אפשר לעבור לטיפול אחר. ושיהיה בהצלחה! .

לא בטוחה שיש לי פנטזיה ממשית כזו (אם קיים בכלל אוקסימורון כזה :-)). כפי שכבר כתבתי, אני בהחלט מודעת לבעייתיות. אך מה באשר לאפשרות שמטפל יפגיש בין מטופל/ת לבין מכר/ה שאינם מטופלים שלו? הרי כאן אין בעייה של שמירה על סודיות. האם גם זה בעייתי באותה מידה?

כן, אני נראית רע,חיוורת,חולמת בהקיץ כל היום...כאילו מישהו מת...חס ושלום..אבל ככה מרגיש לי מבפנים....ופתאום אני מתחשבת באנשים פה בפורם שאני עושה להם רע..........סליחה, לא רוצה לעשות רע לאף אחד....למי שקשה בבקשה אל תקראו אותי........לא רוצה לעורר פחדים אצל אחרים.אוף........מצטערת אבל פה זה פורם לכל מיני רגשות..סליחה שאני ככה........שרע לי....רציתי שיהיה סוף טוב......כזה "הפי אנד"....זה לא עובד ככה בסדר?????? רע לי ממש......אולי לא טוב ששתפתי שאנשים התחברו למה שכתבתי.....עוררתי רגשות אצל אחרים וזה מפחיד אותי.אודי, אני כותבת מילים אלו ובוכה כל כך......... אתה חושב שכדאי להפסיק????? גרמתי לאנשים צער.....אוף.....נתתי לעצמי לחוות עד הסוף בטיפול, נתתי לעצמי להגיע לרגרסיה...היא כתבה שהייתי אמיצה בכך....איזה אומץ? להיות ברגרסיה זה אומץ???אודי.....אני בסערת רגשות נוראית היום.....האם לתת לזה ביטוי??אוף.....לא אוכל לחזור אליה לעולם, אתה שומע? זה מסובך כל כך.אף אחד פה בפורם לא יודע את הסיבה האמיתית לעזיבה שלי.....כלם חושבים שזה הכסף.....אז זה לא ממש נכון...זה הרבה יותר מסובך.......זה או היא או בעלי...היא אמרה שאני מכניסה אותה למלכוד.....זה כמו לבחור בין אבא לאמא.....ואני בחרתי בהגיון.....אוף........כמובן שזה לא סיום אולטימטיבי....אודי, תאמר משהו מרגיע.אני לא כתבתי שום שיר....אין לזה מילים....אולי לך יש משהו מרגיע????????בבקשה אודי תרגיע....אני בכלל לא יודעת מתי תעלה את ההודעה הזאת כי זה יום שלישי והכל ככה מסובך לי.....אני די דחוף צריכה ממך משהו.....אוף.......סליחה למי שקורא שהרסתי לו את היום.....

... זה באמת מאוד מאוד כואב. זה להרגיש קצת מוות זה כ"כ קשה.. זה אובדן... ואת מתאבלת קצת עליה. על הקשר שהיה כפי שהיה. ונכון.. הסוף הוא לא סופי לחלוטין. הרי תוכלי ליצור איתה קשר ולשתף..ולאחל..כפי שהיא הזמינה אותך לעשות.. זוכרת ? אבל, נכון..הקשר המסויים הזה, כפי שהיה בנקודת הזמן הזו.הסתיימה. וזה קשה. וזה כואב. מאוד.. רוצה להיות איתך עכשיו בשקט, אם מתאים לך.. להחזיק בידך ופשוט להיות איתך.. איתך-במבי.

עושה לי טוב לשמוע שאת בסדר.כל כך דאגתי..פחדתי, לא רציתי שתקראי אותי כואבת......לא יודעת למה......איזה כיף לאחוז בידך ולהיות איתך.את שומעת את רחש המים? את הטבע...זה המקום שאני רוצה לאחוז בידך.....ואולי גם לשמוע את השיר על האיילה........

ככה זה. את פורקת כאן את כל התיסכול והכאב. מרגישה מעט שחרור... ואז קמה מן הכסא. והולכת לעיסוקים שמחכים לך. לילדים שרוצים את תשומת ליבך - יש לך כוח לתת. ראית איזה קסם? אז זהו. שבדיוק בשביל זה נועד הפורם. לא לליקוקים. ולא להתיפייפויות... אלא להיות איך שאת. וכמה שאת. אנחנו חווים את מה שאנחנו חווים בדרך שלנו - ומרצוננו. את לא מכריחה אף אחד להיות היכן שהוא לא רוצה. וחוצמזה שהדאגה שלך עכשיו צריכה להיות לעצמך, כי רק כך תוכלי להמשיך לדאוג לאחרים. אם לא היית מרגישה ב'דכאון' ועצובה. ותלושה. ומיותמת... אז הפרידה היתה מוביימת, ולא אמיתית. את עוברת עכשיו סוג של אובדן. מסודר. מאורגן. מתוכנן - אבל אובדן. יש זמן סביר לבכי. וזמן מתאים לנחמה. ואם חווים אותו כמו שצריך - אפשר לקום לחיים המקסימים שמחכים לך!!! ואל תשכחי, שלא נפרדתם לעולמי עולמים. ראש שנה מתקרב - והיא בטח תשמח לטלפון חגיגי של "חג שמח פסיכולוגית יקרה שלי" ואז זה יבוא ממקום בנוי. אוהב. אבל פחות... נזקק. תני לך את הזמן שלך! מגיע לך. תקראי את הפנקס שהיא כתבה לך (כיף לך!!!) המון פעמים. עד שתדעי אותואפילו בעל פה! כלומר, תדעי אותך בעל פה. כי היא כתבה אותך, כמו שאודי כתב לך. מותר לך לחשוב עליה עכשיו כמה שאת רוצה. אל תילחמי ברגשות. במחשבות. תני להן מקום! זה הזמן! ואת כל כך נורמלית!!!! וכמובן, כשבא לך - תכתבי לנו המון דברים. ובלי אזהרות של רע וטוב, תסמכי עלינו :)) כולם כאן איתך אוהבים...

את מביאה הרבה אופטימיות איתך...איזו מקסימה!!!!אל תדאגי אני כבר מכירה את הפנקס בעל פה וגם את הסיכום אפילו שהוא ארוך :) איך ידעת שאני כבר מתכננת על ראש השנה?? :).רואה אני עכשיו אפילו מחייכת קצת......אבל אני ממש נראית רע.....לא טוב לי......ודווקא היום התבשרתי שהבן הבכור שלי צריך לעבור ניתוח......נאחס!!!!!!אז כשצריך לחיות ולהיות בשביל אחרים זה ממש ככה.......לקום מהכיסא של המחשב ולצאת לתמוך בילדיי......לא רוצה לפרט.....אבל באסה שאי אפשר לספר לה........

מיכל יקרה. את באמת אמיצה, כמה אומץ צריך כדי לעבור תהליך כזה שאת עוברת, להרגיש, להיות ולא לברוח. כמה אומץ צריך בשביל לשתף בצורה אמיתית וכנה ברגשות, במחשבות, במילים. הרבה, הרבה אומץ יש בך (וזה לא סותר את כל הדברים האחרים שאת גם מרגישה- פחד, חולשה, קטנה, כאב, אובדן ועוד ועוד). אני יכולה לומר לך רק תודה על הזכות שנתת לי להיות איתך קצת במה שאת עוברת ועל הצוהר שפתחת לנו. ובאמת אף אחד לא חייב להיות פה, כל אחד פה מרצונו החופשי, את לא צריכה לקחת אחריות על מה שהדברים פה עושים לאחרים. כל אחד ואיפה שזה פוגש אותו. לא צריך להבהל מזה. וגם אודי שומר פה על העניינים.

:) ועדיין אני מצטערת כל כך אם זה סוחט מישהוא.....

אני בטיפול כבר מספר חודשים אני מאוד אוהבת אותה, מרגישה שהיא מסייעת לי . הייתי משנה את זה שהיא רשמית מדי לפעמים , לעיתים קצת מרוחקת ( למרות שהיא עדיין מעוד נעימה, מלאת חיוך וחן ומראה לי תמיד כמה היא מעריכה אותי וכו ) מדי פעם יוצא לי לומר לה שהיא עזרה לי בזה או בזה שיצאתי מעודדת מהפגישה הקודמת ולומר לה תודה.ככה אני אוהבת. אבל היא- במקום להיות מרוצה מהפידבק, דווקא אז לא אומרת כלום. פשוט שותקת וממתינה למשפט הבא שלי או לנושא הבא. לא שמחה, לא כלום. כאילו לא אמרתי כלום. אם משהו היה מודה לי על משהו שעשיתי עבורו, הייתי יוצאת מגדרי מסיפוק, בטח אם מדובר בטיפול... וזה קצת מפריע לי שאני לא מסוגלת לשמח אותה . חשבתי אפילו להעניק לה משהו כתוב, מתנה שהכנתי כדי "להגדיל" את התודה. לא עשיתי זאת ואני חוששת פשוט להתאכזב מתגובתה הקרה ולהרגיש "פתאטית" . קשה לי לדבר איתה על זה כי זה קשור אליה, וזה אפילו קצת קטנוני לי. מה אומר לה, את שמחה שאני אומרת לך שעזרת לי ?

יקרה, אני חושבת עלייך...לא הגבת וכל כך מקווה שאת בסדר..אני בסדר, את רואה? אני באמת בסדר...יקח זמן לעכל הכל, אבל אני מאמינה שיש לי הכח...אני מאמינה שאפשר...ושוב תביני את זה לא אני, כל אחד חווה אחרת, עובר דברים אחרים בחיים....גם אם זה ממש נוגע בנו..אנחנו שונות...

אני בסדר. את בסדר. מרגיש קצת כמו נדנדה... אני עכשיו במקום טוב.. אספתי את החתיכות ,הדבקתי והנה אני שוב כאן. אני יודעת שאת זו מיכל. אני זו במבי. כל אחת חווה באופן שונה פרידות. כנראה איכשהו נשאבתי לחלוטין פנימה . אבל , הנה, "יצאתי החוצה" .. :) במבי.

היי, אני בן 30, מאזור המרכז. לאחרונה ראיתי מספר סרטים של ערוץ דיסקוברי על המפץ הגדול, חורים שחורים, גלקסיות ועוד. כמה שאני אדם דיכאוני, זה עוד יותר דיכא אותי. נאמר שם שכנראה שיש אינסוף עולמות מקבילים, באינספור יקומים מקבילים ובכל יקום יש מיליוני גזעים חייזריים שונים המהלכים על מיליוני כוכבי לכת שונים. כמו כן, הם מציינים שם שכמו שהיה מפץ גדול, גם סופו של היקום יגיע ולא בטוח שעד אז ילמדו איך לברוח מהמצב. זה גורם לי להרגיש נורא קטן וחסר משמעות, כמו נמלה שמהלכת על החול בחוף. כל אחד חושב שהוא משהו מיוחד, אבל אנחנו סתם נמלים עם מוח גדול מהלכים על כוכב לכת אחד מני אינספור. גם ככה שאני טס במטוס ורואה את מיליוני האורות והאנשים שעל האדמה, אני מרגיש אפס ולא מיוחד, ועכשיו אני מגלה שיש אינספור עולמות. האם הגישה שלי למצב נכונה? האם כל אחד מאיתנו חושב שהוא משהו מיוחד, אבל בעצם הוא אפס מאופס? ת'כלס, גם נשיא ארה"ב לשעבר, שמת כזקן סנילי עם חיתול לא שווה כלום. אז אם הוא לא שווה כלום, אז מה אני שווה? אפס עגול? סבתא שלי נפטרה לפני כמה שנים. בשנים האחרונות לחייה היא היתה סנילית, ואפילו לא זכרה מי אני כשבאתי לבקר. כשבע שנים לפני שנפתרה עשתה טיול יקר ומהנה בעולם בשווי של כעשרת אלפים ש"ח. כמובן שהיא לא זכרה שום דבר מהטיול בשנותייה האחרונות. ואז היא מתה. מה שווה כל החיים שאלה, שכל החוויות שאדם חווה, כל האהבות, הכל נשכח ונמחק? מה זה שווה כשיש בתי קברות שלמים (של גויים) שבונים עליהם שכונות מגורים, ולאיש לא אכפת מהקברים, כי הם שם כבר כמאה שנה, והדורות התחלפו ואף אחד כבר לא מבקר שם? תודה.

במבינו. ראיתי ושמעתי את הטלטלה העזה שעברת פה בימים האחרונים. נראה לי שאת רובנו הפרידה של מיכל פגשה במקומות כל כך מפחידים שקשה בכלל להביע במילים. מקווה שקצת נרגע אצלך ושנראה אותך בקרוב. חושבת עליך רק טוב.

קראתי אתמול את הודעתך. כשקראתי פעם ראשונה,הרגשתי קצת כמו זומבי. אין מרגיש. הלכתי לשוטט באינטרנט..הרגשתי שאני משוטטת ללא כוון,סתם כזה. חזרתי לפורום וקראתי פעם נוספת את הודעתך. התחלתי לבכות. לא הצלחתי לעצור את הבכי. לא הצלחתי לכתוב אף לא מילה אחת. הקטע הוא שאין לי מושג על מה ולמה בכיתי כך. כאילו ,גם אין סיבה שאגיב כפי שאני מגיבה לפרידה של מיכל מהמטפלת שלה. ובכל זאת.. תודה לך. במבי.

ומוזר לי להיות פה אחת מיוחדה, אחת היתה מחוברת פעם לסתם. סתם אחת. משם היא הגיעה.

מבקשת סיוע להגדרת המצב שהלן ואפשרויות הסיוע: מדובר בגבר בן 60 המתקשה מאוד מאוד מאוד לסייע ו/או להעניק לאחר ו/או לעצמו - הן בצורה כספית (האיש אמיד במיוחד) והן בסיוע פיסי אחר. במקביל קיימת תופעה של איסוף וחוסר יכולת להיפרד מדברים - מרמת ההתקלחות ועד לרמת צבירת שקיות ניילון, קרטונים ובקבוקים רייקים. לא, זו לא קמצנות. זה נראה כמו משהו קיצוני ובלתי נשלט. זה מלווה ב"פתיל קצר" ודחיית החלטות הקשורות בסביבה - כל החלטה. על סף אחיזת עייני הסביבה בקשר לנ"ל.

אודי אתה יכול בבקשה להסביר קצת על היפזונה כפתרון לבעיות בריאותיות שהרפואה הקונבציונלית לא מצליחה לפתור? יש לי בעיה בריאותית והייתי אצל רופא מומחה ושום טיפול לא עוזר לי והוא המליץ על היפזונה, אמר שזה רק מה שיכול לעזור. עברתי כמה ניסיונות מהרפואה הקונבציונלית ושום דבר לא עוזר. אני הייתי מפרטת לך יותר אבל אני מעדיפה שלא לפרט יותר מידי במדיום הזה. מה בדיוק קורה שם בהיפנוזה? מה עושים?האם אני אזכור אחכ את כל התכנים שעולים?

וואו..קודם כל אני המומה מכמות התגובות אליי...כמה לייקים!!!חחחח...חברים יקרים..היום הייתי בדיכאון טואטאלי..אבל יודעים מה? פתחתי את הפורם ו...וואו...איך זה נוגע בכלם....אני המומה....חבר'ה תודה כולי נרגשת ממש. קשה לענות לכל אחד לחוד..אז אני עונה ככה לכלכם פחות או יותר...מתרגשת אפילו יותר ממה שהיה שם...אני אספר..חכו בסבלנות..אני בשלבי עיכול...קשה לי מאוד מאוד...רק אומר שכל הפגישה היא נראתה לי כמו הפיה הטובה..כמו הילה כזו מעליה..מצחיק..נראתה כל כך יפה..השער שלה היה מהמם ולא יכולתי לומר לה כלום על כך..התפדחתי....מחר היא טסה לחו"ל עד שבוע הבא וזה נראה לי מתאים קצת חופש ממני מגיע גם לה לא???? היה מדהים...חושבת איך לספר ומה, כי יש דברים נורא נורא אישיים שנאמרו ואני בשוק טוטאלי שהיא כתבה סיכום כזה..הייתי בהלם כל הפגישה...סוף כל סוף קיבלתי לראשונה משהו כתוב ממנה!!!! זוכרים שרציתי כל הזמן לראות מה היא כותבת עליי....מה זאת אני? השגתי כל כך הרבה בטיפול? האם לכלם כותבים סיכום כזה עם חוזקות?????אודי, היא כתבה שני עמודים שלמים רק עליי...וכמה חיזוקים...פה את עושה חיל..בזה הצלחת...פה ידעת איך...וכו'...מדהים!!!!! ואיפה שעדיין יש מקום להמשך היא כתבה בכזאת עדינות ללא ביקורת ללא שיפוט ככה יפה כזה.......כמו תעודה של בי"ס שהכל מעולה....אף פעם לא היו לי קבלות טובות..עכשיו יש!!!קבלתי מתנה ממנה.לא אספר מה כי זה בנינו..אבל שהיא תקנה לי מתנה? על מה? והיא כתבה בכתב ידה כמו שרציתי בפנקס שנתתי לה ואני הבאתי לה פנקס זהה שבו רשומות כל הרגשות שלי בחודש האחרון...קראתי לו פנקס פרידה.........וואו...........היא אמרה שתמיד ישאר אצלה משהו ממני ואצלי ישאר משהו ממנה...רוצים הדדיות הנה לכם הדדיות......משתתפים יקרים, תודה לכם שאפשרתם, הגבתם, חיזקתם וואו.לא נפרדת.. נראה לכם? אוהבת אתכם ומאחלת לכלכם שתצליחו גם בפרידות.....נשמע שאני אחלה...אז ממש לא, תרגיעו ומהר!!! בכיתי לעצמי כל היום, אכלתי כמו מטורפת, כי ככה אני כשרע...אבל עשיתי לעצמי יום כיף עם שלושת ילדיי.כי אותם אני אוהבת.ביליתי עם האנשים היקרים לי ביותר!!!!כדי להעביר את היום...כמובן שהם לא יודעים דבר...גם לא בעלי...אבל זה יגיע יום אחד..השיתוף שלי איתו במה שהיה שם....אתם היחידים שיודעים!!!בקיצור עוד אמשיך לשתף כי הפגישה הזו תלווה אותי עד סוף ימי נראה לי........לא הצלחתי להביע רגש.חשבתי שאבכה עליה ואחזיק את ידה כל הפגישה אז ממש לא נגעתי בה..משהו מצחיק ביותר קרה, היא שכחה להביא את השעון הקטן שעומד מולה..הייתה בלי שעון!! אמרתי לה מעניין מה פרויד היה אומר על זה....ובסוף היא אמרה שעכשיו אפשר להתחבק..ואני אמרתי לה "לא, אני לא מסוגלת, חבל, חיכיתי לרגע הזה אבל אני לא יכולה.." היא אמרה "חבל" ואחר כך עמדתי ולא יכולתי לצאת ממש....היא נגעה בכתפי בעדינות שכזאת...צמרמורת עברה בי....אז מזלי שזאת היתה הפגישה האחרונה לאותו יום...ויצאנו יחד...ככה נפרדנו.......יש עוד, "לעת עתה זה סוד" מדודי שמחה, מכירים??????טוב, הצפתי פה שחבל על הזמן....נפתחתי כי כזאת אני לא יכולה לשתוק יותר מדיי.....בכל זאת מחר יום שלישי וחייבים לכתוב..אי אפשר להשאיר אתכם במתח...אז נשמע בסדר..לא?

מרגישה כל 'פיפס' במה שעובר עליך. אני איתך יחד. חווה אותך. כואבת ושמחה יחד. את גדולה מהחיים!!!! עשית את הפרידה כמו שצריך! אשרייך! ועוד לייק אחד ענק על הבחירה שבחרת בחיים שלך! הנה לך ההוכחה, כי מי שמנהלת אותך, זו לא הילדה הקטנה כי אם הבוגרת שבתוכך. זו, שגם מאפשרת לקטנה להביע את עצמה כי מותר לה... מקווה שאת כבר יותר טוב.... וכיף לילדים שלך, שיש להם כזאת אמא בנויה ובריאה בנפשה, הם זכו בפייס, בלי שיודעים עלי כך. ועוד משהו חשוב: כפי שהבנתי ממך בעבר, את מאמינה בבאלוקים. בהשגחה פרטית. אז קחי לך את זה כחיזוק פנימי. יש מי שמשגיח עליך. ושומר עליך מלמעלה. הוא זה שמכוון את העולם לצרכים המדוייקים של כל אחד ואחת. את לא לבד!! הוא איתך. העולם הוא לא כאוס, אלא מתוכנן ובנוי בדרך אלוקית ונשגבת. מיכל, לפעמים קשה לנו במוח של בשר ודם להבין מהלכים. לראות את הקץ - אבל ת א מ י נ י ! זה משתלם לא רק בגלל העתיד, אלא עוד יותר בגלל ההווה. זה מרגיע לדעת שאנחנו בידיים הכי בטוחות שיש. ואל תמהרי להכריח את עצמך לשקוט.... תני לסערה לצוף. להציף. להרעיד. להיות... אחר כך יבוא השקט המבורך. והוא יהיה אמיתי. בתוכך. עוד מליון חיבוקים של צמרמורות... אופטימית.

מיכל יקרה! את עדיין בתוכי. בליבי. והיום חשבתי על רעיון ואני רוצה להציע לך. תקופה לא מבוטלת היית בטיפול. הוא היה משמעותי בשבילך, ובשבילנו, חברי הפורם - לא פחות. אמנם אני השתלבתי רק לאחרונה, אבל עדיין הרגשתי ומרגישה כחלק מ... חשבתי על רעיון אולי זה יהיה אפשרי - לאסוף אל כל ה"מונולוגים" וה"דיאלוגים" שכתבת בפורם ולאגוד אותם לחוברת אחת - לספר!!! זה יהיה ספר שמתאר את התהליך של מטופלת מקסימה כמוך מן המצב שבו הגעת לטיפול, ועד לפרידה המטלטלת.... אני הייתי כמהה לקרוא ספר כזה. כל מה שכתבת. כל מה שאנחנו ואודי, כמובן, כתב לך. המון מחשבות. תובנות. רגשות. תהליך מקסים!!! את יודעת כמה זה יכול לעזור לכולנו? למטופלים? למטפלים? בדיוק כמו שכתבת. וחשבת בעצמך. הדברים כתובים - רק צריך 'לאסוף' אותם. ואולי לנו, חברי הפורם, מגיע כזאת מתנה ממך.... מזכרת ממיכל שלנו. אה, וכמובן - שלחק ב' יהיה ה"חיים שאחרי". אלו התכתובות שמכאן והלאה... אז מה את אומרת על הרעיון? מה אתה אומר אודי? יש דרך לעשות זאת? האם אפשר ללקט מן הפורם את מילותיה של מיכל לאחרים ומאחרים אליה? הלוואי. אני כבר מחכה לזה... :)))) ומיכל - עוד משהו קטן: אולי עכשיו אחרי שאת "מלאה" כל כך מן הטיפול, יש מצב להשלים את שמך החסר מ"מיכ" ל"מיכל"? את כבר לא כל כך חלשה. ומחוסרת. המיכל שלך צועק את קיומו!!! איך את היום? מתאוששת? מחכה בכליון עיניים לשמוע על הפגישה יותר. פרטים... חוויות. הכל!!! אבל מחכה בסבלנות. ומבינה את הצורך בעיכול שלך. נשיקות אמיתיות! אופטימית.

הי, מכל ההודעות, תפסה אותי ההודעה שלך דווקא..את נשמעת "אחלה ואת חמודה, את אחלה חמודה!!!" את דוקא לא עצובה איתי...את החלק התומך, של הצד האופטימי...אחלה שם, כבר אמרתי? ספר?..מצחיק..המטפלת שלי שומרת על כל השירים שנכתבו מהיום הראשון שהגעתי אליה עד עכשיו...כל הזמן היא אמרה לי "את כותבת כל כך יפה" ואמרה "אולי תפרסמי פעם?" אני כותבת שירים מאז שאני מכירה את עצמי בערך...זה אישי כל כך!!!! ואמרתי לה שממש אין סיכוי!!! אבל יודעת מה????ספר כזה של הפורם יכול להיות מאוד מעניין...אודי אתה אחראי להוצאת ספרים, אתה המומחה בנינו..אז מחכה לתגובה שלך, ולומר את האמת ממש לא אכפת לי להיות חלק מספר כזה שלך...איזה כבוד בשבילי!!!כמובן בשם מיכל...אתה יודע כמובן שיש ספרי מטפלים שמספרים על טיפולים...אולי אפשר לעשות ספר מטופלים שמספרים על טיפול.....אולי כבר יש כזה? מכיר? וואלה את גדולה!!! ואיזה כיף שאת מחכה לשמוע..פתאום נהייתי מעניינת...מצחיק אותי.רציתי כל כך להיות מיוחדת....תודה לך..

יואוו איזה רעיון מקסים, אני בעד!!! מיכל, המילים שכתבת פה תמיד ריגשו אותי, והשירים שלך כל כך אמיתיים ונוגעים עמוק עמוק בפנים. אני כל הזמן רוצה לשמוע עוד ועוד "סיפורי טיפול" להבין יותר את התהליך, את מה שקורה שם, ואני חושבת שלקט כזה של מה שאת כתבת יכול לעזור להרבה מטופלים וגם למטפלים. אני באמת חושבת שזה יכול להיות רעיון מקסים. שולחת לך המון חיבוקים,חושבת עלייך הרבה ופה בשבילך גיגית

איזו מקסימה...פתאום נהייתי סלב..משעשע משהו...פתאום מתחשק לי דווקא ספר כזה...

אני עובדת במקום עבודה שלי מעל 4 שנים, היו הרבה זמנים קשים בעבודה, כמו אי עמידה ביעדים, חוסר קידום, חוסר הערכה שהרגשתי ממונים מעליי. קרוב לשנה אני אחראיות על צוות, תפקיד שרציתי אותו מאוד וברגע שקיבלתי אותו ידעתי שאני לא רוצה אותו להרבה זמן, רק לצבור ניסיון ניהולי. מעל חודש התחלתי לקבל הערת מאנשים בעבודה שנהייתי חסרת סבלנות, לא מחייכת, לא נראת טוב חיצונית, עצבנית דבר שמאוד לא אופייני לי. החלטתי להתפטר... כשכבר היה נראה לי שאני סגורה על החלטה, סיפרתי לכמה חברים, הם התחילו להגיד לי ... תתחילי לעשות בעיות איך את תעזבי בלי פיצוי פיטורין.. ותאמת אני לא אדם שמסוגל לעשות בלגן... אמרתי אני בן אדם שפשוט יפנה ויבקש מכתב... כן כן לא לא... בשיחה עם מנהל שלי לא הרגשתי שהוא מנסה לשמר אותי, רק אמר אם אני בטוחה בהחלטה שלי... לאחר כמה ימים קיבלתי תשובה שהם לא נותנים לי מכתב... למרות שציפיתי לתשובה כזו, אבל זה הכניס אותי לדיכאון... אני הפסקתי לישון טוב בלילות, אני התחלתי לקחת תרופות הרגעה, חושבת לפנות לטיפול פסיכיאטרי והייתי כבר מטופלת לפני כ 6 חודשים... כל בוקר אני מתעוררת עם מחשבות חוזרת אולי הייתי צריכה כן לעשות בלגן, איבדתי עכשיו קרוב ל 25 אלף שקל ואני לא ממשפחה עמידה וזה סכום כסף מכובד. כל בוקר יש לי מחשבות נוראיות בנוגע לזה, פשוט פוחדת משעות הבוקר. משפחה לא שוטפת אותי, אבל מי יודע אולי הם עושים זאת כשאני לא לידם. בעבודה הרגשתי גם מנהלים לא אוהבים איך אני עובדת, ומחשבה שצצה לי בבוקר אולי היה צריך לא למהר והם היו מפטרים אותי... אולי הייתי צריכה לעשות כמה חיסורים והם היו מפטרים אותי... אני לא מצליחה לסדר מחשבות שלי שלעשות בלגן חשבתי כבר קודם ולא היה לי אומץ לזה...תנו עזרה...

היי אודי, מה שלומך? אני חושבת שההזמנה שלך ברוכה. רציתי לשאול, אתה לא חייב לענות. מעניין אותי למה החלטת בנקודת זמן זו לעשות את התפנית הזו בפורום ולהזמין אותנו להגיב אחד לשני. זה מרגיש כתפנית כי עד עכשיו הפורום התנהל יותר בצורה של שאלה וצפיה לתגובה ממך ולא לשיח מתפתח בין החברים וההזמנה שלך פותחת פה משהו אחר. האם זאת הרגשה שהפורום התבגר ואפשר לדבר יותר אחד עם השני?, האם זה לקיחת צעד לאחור שלך? האם זה מתוך הרגשה שהצורך והתלות בך מגבילים את מה שהפורום יכול להציע? או שאולי זה בכלל משהו אחר? סליחה על מבול השאלות זה פשוט מרגיש כמו שינוי מאד גדול ופתאומי. אתה המנהל אתה לא חייב לשתף בהחלטות שלך אבל יהיה נחמד לשמוע מה עומד מאחורי השינוי הזה. ואולי זה מרגיש רק לי כמו שינוי. בקיצור הרבה תהיות :) ותודה על כל העשיה שלך ותשומת הלב

אני תוהה כמו אחת, מדוע אתה מאפשר יותר דיבור...ותוהה אם זה קשור אליי באיזשהו אופן..לפרידה...אתה לא חייב לענות, רק תהיתי...והאם גם עלייך השפיעה הפרידה שלי? האם גרמה לך לחשוב?אתה לא חייב לענות...רק תוהה...

שלום לדוקטור. אני בן 30 מתל אביב. עברו עלי שנתיים לא קלות. עברתי תהליך גירושין אחרי שני ילדים, הפסדתי 30 אלף שקל בעסקה נוראית לקנית רכב בשבילי ועוד צרות. חברי מנסים לעודד אותי ואומרים שאני צריך להגיד תודה על מה שיש לי, כי יש אנשים באפריקה שמתים מרעב, ויש אנשים שאיבדו דירות ומיליונים, וכאלה שחלו במחלה נוראית, או שהילדים שלהם חלו במחלה נוראית. אני מסביר להם, שזה לא מעודד אותי מהסיבה הבאה: נגיד הלכתי ברחוב, ורגלי נתקעה בבליטה בכביש, נפלתי, ועכשיו יש לי פצע כואב ברגל. ואז בא חבר שלי ואומר לי שאני צריך להגיד תודה, כי יש אנשים שנפלו ושברו את היד. אבל האנשים ששברו את היד מתנחמים בכך שיש אנשים שנפלו ושברו את האגן. והאנשים שנפלו ושברו את האגן מתנחמים באנשים שעברו תאונת דרכים חס וחלילה, ועכשיו הם נכים על כיסא גלגלים. והנכים המסכנים על כיסא גלגלים מתנחמים שיש אנשים שחולים בניוון שרירים וצריכים להשתין דרך קשית. והאנשים האומללים שחולים בניוון שרירים מתנחמים בכך שיש אנשים שחלו בסרטן ומתו ביסורים מהמחלה הנוראית. ומה עם האנשים המסכנים שמתו? הם כבר לא יכולים להתלונן. אז דוקטור, האם ההשקפה שלי נכונה? האם אין מה לאנשים לנחם אותי בכך שיש אחרים שמסכנים יותר? הרי הסבל והרוע בעולם הוא אינסופי, ותמיד, אבל תמיד יכול להיות יותר רע.

היי דני. עברת הרבה בשנתיים האחרונות, לא פשוט בכלל. נראה לי שחברים שלך באמת מנסים לעודד אותך ולהראות לך כביכול את חצי הכוס המלאה, אבל צרת רבים או אחרים לא תמיד מנחמת או עוזרת. לפעמים קשה לאנשים להכיל את העצב והקושי של האחר ובמקום להיות איתו ולהקשיב לו מנסים לפעול בדרכים שיותר קל להם. אתה לא צריך להוכיח לאף אחד שאתה סובל יותר מאחרים. עוברים עליך דברים מותר לך ויש לך את כל הזכות בעולם לכאוב, להצטער, לנוח, לקחת את הזמן, להתבונן על מה שקרה, להיפרד ממה שעושה לך לא טוב, להתחיל לצמוח מחדש... כל אלה תהליכים שדורשים הרבה אנרגיות וכוח שלפעמים נראה שאין ולפעמים צריך את המישהו הזה שפשוט יהיה לידך בשקט, שיחד איתך יתבונן פנימה, שיעיז לגעת איתך בעדינות בכאב. נראה לי שסבל העולם לא רלוונטי פה, אתה סובל ולא משנה כמה אחרים סובלים יותר ממך זה לא דבר בר השוואה. אני מאמינה שמי שמרשה לעצמו לעבור בתוך התהליכים של חייו, מנסה להבין מה קורה לו, מה זה בא ללמד אותו על החיים שלו,מה זה בא לתת לו- ימצא דרך הקשיים והמשברים את הדרך להמשיך ללכת, לצמוח ולהתפתח.בהצלחה

מהפגישה האחרונה, לא מסוגלת לשתף כרגע..סליחה....צריכה לכאוב לבד....אולי רק חיבוק וירטואלי...לא אפשרתי לקבל חיבוק ממנה.....לא יכולתי.....

כל היום אני נטרפת ממך.... בכלל כל השבועות האחרונים. הפרידה שלך היתה לי תהליך פנימי עם כל מיני "פרידות" בחיים שלי. אני הרגשתי את ה"עיבוד" וה"איבוד" בכל 'פיפס' בנשמה עמוק. והיום? - כל היום הזה המחשבות שלי עלייך. על איך את עוברת את הפגישה. מה קורה שם ביניכן? איך את מנצלת את הרגעים האחרונים. אלו מילים נאמרות שם? עם נשיקות? חיבוקים? או כזה מרחוק... בלי מילםי ובלי ביטויים. האם הצלחת להרגיש? לבטא רגש? האם היו דמעות? הבטחות? יואו.. בחיי שאני לא זוכרת מתי הייתי ככה עם "מישהו", כמו שהייתי איתך. ועכשיו באמתי לפורם לפני שאני הולכת לישון, כי לא יכולתי בלי משהו... בלי לדעת מה קורה איתך. בא לי להיות לידך. ללטף. להרגיש איתך את הרגעים האלו. לומר לך שיש חיים אחרי. (שגם לי קשה להאמין שהם קיימים כי אני עדיין בטיפול, שהוא כ-ל חיי...) שלפחות אני - כאן - איתך. לחבק חזקקקקקק לאסוף את הדמעות שלך, ולנגב לך אותן. ו.... ראיתי את החיבוק שאת מסכימה לקבל. כאן. ו...זהו. לא מסוגלת לשתף יותר. אני מבינה אותך מאוד. אבל מחכה בכליון עיניים לשמוע עוד. להרגיש. להיות שותפה בהכל. גם אם לא הגבתי בכל התקופה האחרונה הזו, הייתי איתך. כל כולי. אז אם יהיהלך כוח - תשתפי, כמו שאת יודעת.. וגם אם לא - אני איתך איך שאת. איך שטוב לך. מחבקת אותך הכי חזק בעולם! ומחכה לשיר של אחרי.... ובכלל.... תהיי עוד כאן איתנו הרבה. אל תתני לנו להיפרד ממך עכשיו. גם לזה דרוש תהליך.... לילה טוב! וחלומות הכי מתוקים וורודים! וגם אם לא... מותר לך!!

כבר אמרתי לך בעבר שאני מעריכה אותך המון. היום אני רוצה לומר לך זאת שוב, אך בהקשר אחר.. אנסה להסביר.. אני ואת כאן מאותה נקודת זמן. גם התחלנו ביחד את הטיפול. בהודעותייך ראיתי מקור להזדהות, במיוחד ברגעי המשבר.. בקושי של להיות בטיפול. עם הזמן, זהיתי אצלך גדילה, התקדמות, כזו שאני מאחלת לעצמי. וכך מעבר להזדהות את לי גם מקור השראה. נמצאת איתך ושולחת לך המון אהבה חליל

גם ממני.

הנה הגיע יום ראשון, ה15.7 יום הפרידה...חיכיתי ליום הזה וגם רציתי שלא יגיע...קראתי את כל השירים שכתבתי בתקופה הזאת...ובכיתי לעצמי...עוד סיכומון קטן לקראת... מה יהיה היום? אני מקווה שבעיקר שתיקה, אני רוצה לשתוק קצת ולהקשיב לה..לשמוע אותה, את קולה בפעם האחרונה...רוצה לשמוע מה היא קלטה, מה היא חושבת עליי..מה היא תשא איתה ממני, את כל זה אני רוצה לשמוע...לשמוע מה היא מאמצת אל ליבה כמו שאמרה... אני גמרתי להשמיע הכל...כמובן שתמיד יש עוד...אבל עשינו סיכומים, נפרדנו כמו ש"צריך" דברתי המון, סיכמנו..הפרידה הייתה ברקע תקופה ארוכה, ידענו על התאריך כבר מזמן..האם זה היה נכון להתמודד עם סיכומים ולא לחתוך?..אולי זה ירכך את המכה? אין לי מושג מה יהיה היום..אני נורא פוחדת, מתרגשת, שמחה ועצובה יחד.... חלמתי בימים האחרונים על שתינו, בחדרים שבהם שוחחנו..על שיחות שאנחנו עשינו...חלומות שכאלה...מעניין....למה דוקא עכשיו חלמתי על השיחות שלנו? האם זה סיכום? האם זה עדיף מחלומות הנטישה שגם היו לי? שהיא נעלמת ואני לא מוצאת אותה...בימים האחרונים זה השתנה..מה דעתך על חלומות שכאלו? מקווה שאתה מבין שאני קצת הולכת להציף אותך...אז סליחה מראש..כנראה שאצטרך מקום לפרוק...מיכ

מפחיד... בהצלחה ממש ממש!!!

מיכ יקרה... באתי לשמוע איך היה... חשבתי עלייך (את בטח מרגישה, שכל הפורום פה במין תכונה כזאת סביב הפרידה שלך... שותף... בגלל שאת משתפת כ"כ טוב - שזה נראה לי ביטוי של זה שאת חווה ומעבדת כל כך טוב... את כל הגוונים... (לי זה נראה טוב, בהקשר של מה שכתבת..) בכל אופן - אני לא יודעת באיזו הרגשה תבואי לכאן כשתקראי, איך ההרגשה של "אחרי" אז אולי עדיף שלא אכביר במילים. מקווה שאת מרגישה בסדר. איתך. (כמה שאפשר, זרה ווירטואלית שכמותי...)

הגעתי למקום הזה שבאמת מאמין שאכפת לו? הרי כשייגמר הכסף תיגמר האמפתיה , ההבנה , ההמעניינות האכפתיות. הייתי רוצה אולי שיהיה לי מישהו כזה בעולם, שמקבל, מקשיב, מתעניין. אבל כזו אומללות שאני צריכה לקנות לי את זה בכסף. אני הרי לא מעניינת תסבתא שלו. ברור שכשאנחנו בקשר אז הכל כאילו מעניין וחשוב לו. אבל נניח וייגמר הכסף, הכל הרי ייעלם יחד איתו. מרגישה כמו מין זונה רגשית, כאילו אני משתמשת בשירות כל כך אישי אבל הוא לא אמיתי. הוא מוגבל לזמן, מקום וכסף. לא רוצה את זה יותר. מעדיפה לנסות להסתדר בעצמי או שלא אבל נראה לי כל כך משפיל שצריך לשלם למישהו כדי שיתעניין בשלומך. סוג של יחסים מעוותים. עוד מעט נשלם להורים שלנו בשביל מחמאות?!?!

אני אוהבת כשאת כותבת ממש מובן :) שאת מרשה לעצמך להביע..אני תוהה אם זאת אותה רוני...אני מניחה שכן, אז מנסיון, הקשר הזה הוא אמיתי, בחיי שהרגשתי אמת...האכפתיות, ההכלה, באמת אכפת לו, וגם כשאת לא תשלמי יהיה לו אכפת כי זה לא תלוי כסף, מקום או זמן האכפתיות,היא לתמיד...נכון שאנחנו נפגשות עם האמפתיה רק בפגישה אבל היא ממשיכה ללוות, הרי זה לא סוויץ, פתאום אני אמפתי, אכפת לי ופתאום לא...זה כמו כשאת נפגשת עם מישהו אז את מרגישה כלפיו וכשהוא הולך הרגש נעלם? לא, עדיין הרגש שהרגשת כלפי מישהוא נשאר...מקווה שהובנתי...נכון שאנחנו משלמות כדי שיקשיבו לנו, יכילו וכו'...אבל במשך הזמן זה רק גובר האכפתיות והקשר מתחזק הרי המטפל הוא אדם ולא רובוט שמקשיב...הרי באותה מידה יכלת לדבר לכרית או לשמיכה...אבל זה שונה..הוא אדם עם רגשות כמו כלנו....אי אפשר להשאר אדיש מול מישהוא שבוטח בך ומאמין בך ורוצה שיקשיבו לו...וואו כמה שקשה להיות פסיכולוג בחיי....

אודי שלום קראתי את תשובתך לגיגית בה הזכרת את המונח אלקסיטימיה. אני חושבת שיש סיכוי שזה מה שיש לי. דווקא יש בי המון רגשות אבל אני לא כ"כ מצליחה להבדיל בינהם ולתת להם שם, יותר קל לי להגיד משהו כללי כמו טוב או רע ולא בדיוק מהו הרגש. וגם אם מצליחה להגיע לשמות של רגשות אני לא מצליחה לבחור רגש אחד אותו אני מרגישה, יודעת לתת כמה שכנראה משולבים. האם באמת רגשות מגיעים בבודדים ? כלומר כל פעם רגש אחד ? האם זה בכלל בעיה שלא יודעים לתת שם לרגש ? האם נראה לך שזו הבעיה שלי ? חיפשתי על המונח בגוגל, ראיתי שכתוב שטיפול פסיכותרפי הוא לא הפתרון לבעיה זו. האם זה נכון ? ואם לא, מהו הטיפול המתאים ? תודה

אני מטופל בכדורים ועדיין יש לחץ שמתחיל בצהריים . ניסיתי להיתעסק בדברים אחרים בזמן הלחץ להסיט את תשומת הלב למשהוא אחר אבל זה קשה וגם בילתי אפשרי . ניסיתי גם חומרים טיבעיים נוגדי חרדה ולא עזרו . אני לא מזהה סיבה ללחץ אבל אולי יש סיבה שמצויה בלא מודע. תודה

שלום אודי, אני בהריון ומעוניינת ללמוד היפנוזה עצמית שתסייע לי להתמודד עם הכאב הצפוי בלידה. רציתי לשלוח לך מייל אבל באתר שלך לא מופיעה כתובת (או לפחות לא מצאתי כזו) אלא רק לינק שאמור לפתוח את האאוטלוק שלא מותקן אצלי. אשמח אם תוכל לכתוב את כתובת המייל שלך. שבוע טוב!

שלום דוקטור הנני בן 22, בערך ב 4 שנים האחרונות מידי פעם כשאני עוצם עיניים במיטה אני רואה עצמי: במדבר/באוויר בחושך כאשר ידיי מונפות וקשורות לצדדים הנני מקיים אורך חיים נורמטיבי לחלוטין, הנושא מעניין אותי. מה דעתך?

אמרתי לו , שאני אישה בגוף של גבר ואני לא אוהב/ת כזה סוג של עבודות. הוא אמר לי "אבל אתה חזק" -זה לא בטעות אחי לא תמים,הוא יודע שבעזרת מחמאה הוא יכול להוליך אותי שולל ולסובב אותי ,הוא נהנה מזה אוהב את זה(מאמץ את הכלי הזה) זה כל הזמן קורה במשפחה שלי ותמיד אני מוותר/ת לא איכפת להם הם יודעים שאני לא אוהבת את העבודות האלו , ושמים פס עלי כי מתחת לפני השטח בעצם המשפחה רצתה ללמד אותי להיות גבר שאני אוותר על כל הנשיות שלי עד כדי כך שסממן נשי אצלי יתפס כפגם ולא ההפך סממן גברי. כל כך עצוב לי

לא יודעת אם תספיק להעלות לפני שאתה נפרד..הלוואי שכן....אחת היקרה שמעתי שוב את השיר של קורין וכאילו מאליו נכתב לו שיר חדש שלי...אז הנה הוא...מה אתה חושב אודי? מותר להשאיר את הילדה? אין לי רעיון לשם בשבילו...אולי למישהו יש רעיון? עולם יפה וטוב עכשיו קורא לך, שינוי כזה יכול רק להיטיב עמך, ראי איך התחזקת כך בשקט בואי ואספי את כל פלאייך, אספי את כוחך מתוך האפילה. הנה מתוך ליבך עולה החמלה, ילדה שלי קטנה אני לא עוזבת, אני הבוגרת פה עלייך שומרת, ילדה הישארי, את לא חייבת לעזוב, גם אני בוגרת צריכה ילדה קטנה. אומרים שילדים גדלים בשינה, את יודעת בודאי ששם את מופיעה, על תום ילדותך אני אשמור, אל תפחדי, את לא עוזבת, לא משאירים ילדות כך מאחור. מותר להישאר קטנה נזקקת, זה לא כזה נורא גם לבקש חיבוק, גם לך הבוגרת מותר להיות קטנה וגם הקטנה יכולה להיות בוגרת התפקידים מתחלפים בתוך אותה אישה....

זאת הילדה המתוקה שלך. תני לה את שם. לילה טוב ושבת מבורכת

נכתב בעקבות השיר ששלחת לי...זאת ילדה שאין לה שם כבר תקופה ארוכה...זאת אני בגיל 6-7בערך...לפעמים זאת תינוקת...

תוכל בבקשה קצת להסביר על ניתוק רגשי? הרגשה שלא מרגישים כלום, לא יודעים מה מרגישים, לא מכירה את עצמי, את האני, את גיגית (שם בדוי ביותר!!!)כאילו אני מנותקת, חיה, נושמת בלי רגשות,אין לי שום דבר בפנים, שבוע שעבר בעלי כתב לי משהו ואחכ שאל אותי מה הרגשתי שקראתי את זה ואמרתי לו שאני בבעיה, הוא שאל למה, אז עניתי לו שאני לא יודעת מה הרגשתי. מה קורה לרגשות שלי, לאן ולמה הן נעלמות, זה קורה לי גם בטיפול, אני מנסה לבחון את התהליך, לבדוק אם קורה לי שם משהו טוב או לא ואני לא מצליחה להבין מה קורה לי, יודעת בוודאות שקורה לי ולא יודעת להגיד מה, גם את הרגשות שלי אני לא יודעת לדבר, גם היא אמרה לי את זה שאני חייבת להתחיל לתת מילים לרגשות ואני לא יודעת איך לעשות את זה. בבקשה אודי, תכתוב משהו, שיקל קצת, אני בבלאגן, מפחדת על עצמי כל כך, מפחדת על הנפש הזו, יש בה המון דם ופחד וכאב, בבקשה אודי, תכתוב לי משהו

היי אני בתהליך לשינוי מין בת 24. חוויתי עכשיו משו מפחיד מאד. כאמור שעות הבוקר 11:26 בבוקר. שכבתי על הגב נרדמתי ופתהום הרגשתי שאני בשוק ליד הבית ואני עם לפטופ ואיכשהוא מוזכר שם משו על התהליך שאני עוברת זה היה תלוי על הקרטונים של המחירים של הירקות. משו הזוי. ואז כביכול חזרתי לבית שלי וניסיתי לפתוח את העיניים הם נפתחו ונסגרו כל הגוף היה כביכול משותק. מין זרם כזה [ישנתי על מטען של מחשב כשהוא עבד אולי זה בגלל זה] והרגשתי שאני לא יכולה לקום והרגשתי שיש מישו עויין בבית ושמעתי מזוודה נסגרת ונפתחת אז התיישבתי ונפלתי חזרה בפעם השנייה הצלחתי לקום ואז כאילו שנפלתי מגובה ... ואחרי קצת זמן התחלתי להוזיז את הרגל והתעוררתי. בחלום עצמו ניסיתי בכוח הההיגיון להתגבר על זה וחשבתי על דרכים ולכן גם קמתי. אני לא יודעת ממה זה. מיד כתבתי בגוגל על שיתוק שינה וזה מה שמצאתי אני מוכרחה לברר את זה כי חוויתי במהלך חיי כבר פעמיים דבר דומה לזה . תודה רבה .

תודה ד"ר אני אקח את זה לתשומת ליבי.

בוקר טוב לך, צר לי, כנראה שהפרידה של מיכל מהפסיכולוגית שלה הצליחה לשאוב אותי פנימה לחלוטין. גם כשנפגשתי עם אמא צביה אתמול ,דיברתי על מיכל, או נכון יותר ,דיברתי על הפרידה שלה (של מיכל) מהמטפלת שלה ועל המתנה שמיכל בחרה לתת לה. אודי, הגבתי אתמול לאני בתוקפנות רבה. גם לך שלחתי הודעה ממקום מעורער לחלוטין.. אולי גם הציפיות שלי לתגובתך ,להרגעה מסויימת ממך (??) חיכיתי כ"כ , והאכזבה "שנשארתי לבד".. אולי גם השעה המאוחרת השפיעה ?? לא יודעת. בכל אופן, צר לי על תגובתי התוקפנית והודעה המטורפת ששלחתי לך. אני יודעת שאתה לא נוהג למחוק ולהעלים הודעות שנשלחו. אודי, אז..גם אתה וגם כל הקוראים בפורום. האקטיביים והפאסיביים. בבקשה, "תמחקו" את תגובתי לאני וההודעה המטורללת ששלחתי אתמול בלילה לאודי. במבי. :((

אוף, למה את מחמירה עם עצמך?, נכון, אולי באמת היה שם כעס, תסכול, כאב...אבל במבי לא היתה שם שום תוקפנות, באמת שלא, את הבעת את הרגשות שלך וטוב שכך!!! בבקשה, אל תחמירי עם עצמך...למה "למחוק" את התגובות שלך, הן נשמעות טוב טוב פה וכל כך אמיתיות...למה למחוק? גיגית

חמודה, את זה לא אני...אני נפרדת,את לא...קחי לך את כל הזמן שבעולם להיות עם אמא צביה שלך, היא פה בשבילך, אל תשכחי זאת לעולם!!!! הנה אני פה נשארת לי בפורם, פה עוד לא עוזבת, רוצה לחבק אותך בחום, לומר לך שאת עוד יכולה להתערסל בחלומך עם אמא צביה, זה בסדר, רוצה להרגיע אותך בחיבוק אוהב של אמא ששומרת שכלום לך לא יקרה...מבטיחה עוד קצת פה להשאר ולהרגיע..אני בסדר, היא איתי בתוכי, אותה הפנמתי בליבי..אף אחד לא עוזב... אל תדאגי במבי, היא איתך, את לא עוזבת, יהיה בסדר, את בסדר...הכל ממשיך...יהיה בסדר, את תראי שעוד אכתוב פה דברים מדהימים שיקרו לי, דברים טובים בלי להגיע פיזית לפגישות...פשוט אשא אותה בליבי....אוהבת ושולחת לך חיבוק מערסל של אמא...אני כותבת ודמעות זולגות מעיניי....יודעת שיהיה בסדר, יש לי כוחות באמת שיש..אחרת זה לא היה מתאפשר...

למה ???? למה אתה עושה לי את זה ???? אוףףףףףףףףףףףף איתך.. כל כך חיכיתי,כל כך הייתי צריכה איזה משהו שתרגיע קצת עם כל הפרידה הזו של מיכל שמחרפן אותי עד העצם. מיכל כתבה הודעה משהו של סוף והגבתי להודעה שלה וממש ביקשתי ממך אודי שתגיד לי משהו כי הקטע הזה של הפרידה שלה מצליח איכשהו לערער אותי. ובטוח שקראת את ההודעה, הרי אתה מעלה את ההודעות רק אחרי שאתה קורא ומאשר אותן. אז למה לא כתבת לי משהו.. משהו.. עכשיו אודי אני כבר לא צריכה. לא צריכה שתענה כלום ! באמת אודי שאני מסתדרת לבד. אוףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףף וחוצמזה, למטה, כתבת לי משהו על רעיון שלך משהו עתיק.. והגבתי,ולא העלת את התגובה.. :((((((((((((( אוףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףף

אתן הורגות אותי שתכן.. זה קשה. הקשר הזה , גם כשעדיין לא מדובר על פרידה זה קשה כל הקשר הזה, גם כשעודנו "בחיים" מהפגישה הראשונה חשבתי כבר מתי נפרד. בניגוד לקשרים אחרים, כאן יש "פג תוקף" באותיות זוהרות וברורות. היא עוזרת לי ואני אוהבת אותה אבל לפעמים קצת מצטערת שנפגשנו. מרגיש כמו אהבה נכזבת, קשר שלא ימומש לעולם.. בעצם, לא כמו "שומרת נגיעה" חייכתי חיוך מריר שקראתי את זה , במבי מעולם לא רציתי חיבוק, או אפילו סתם נגיעה מאישה וזה מרגיש לי אסור, אפילו קצת ארוטי. ואני קוראת על יסורי הפרידה של שתיכן ומרגישה את יסורי הפרידה שלי. לא דברנו על זה עדיין ( למרות ששאלתי והיא לא ענתה ) אבל כבר יש לי מכתב פרידה על הדסקטופ כבר חודשים ורעיון למתנה, ואפילו את המתנה עצמה ...

ראשית, ברצוני לתקן טעות : אני לא נפרדת מאמא צביה שלי !!!! את שומעת אני ?? אני ממש לא נפרדת ממנה !!! לא !!!! אין באופק פרידה. אין פרידה !! אין פרידה !!! היא גם אמרה לי את זה. שאנחנו לא נפרד עכשיו .אז אני חוזרת ואומרת . אין פרידה !!! לא !!!!!!! וואווו.... כמעט הרגת אותי עכשיו...וואאוו... ..... ...... ועכשיו אני יכולה להתייחס גם לנקודות נוספות . כללית , אני רוצה לומר לך שאין לנו שום ביטוח לגבי שום קשר.. כלומר "פג תוקף" יכול לצוץ בכל קשר שמתקיים.. הרי אין לנו ביטוח חיים לנצח, נכון ? זו העובדה היחידה למעשה שאנחנו יודעים : נולדנו ונמות... בטווח של החיים יש לנו אפשרויות רבות ושונות להתנהלות. קיימת האופציה של המנעות מקשרים בגלל החשש של "פג תוקף" ויש לנו גם את האופציה של חיים-תרתי משמע. כלומר לחוות קשרים בכל נים ונים בגוף, בכל נשימה ונשימה.. לאפשר לעצמנו לחוות, להתרגש, לאהוב, לכאוב, לחשוש,להקשר לגמרי ולדעת שכן, יש גם "פג תוקף" עם כל המשמעות שנלווית לכך.. ולגבי שמירת נגיעה מאישה כשקראתי את דברייך קצת היה לי עצוב עלייך, ראשית, החיבוק ובכלל המגע פיזי שאני רוצה, צריכה, מפנטזת ,מתאווה,משתוקקת,ועוד פעם רוצה וצריכה מאמא צביה שלי זה בא ממקום של צורך של ילדה במגע פיזי מאמא שלה ואני לא מרגישה שזה מגיע ממקום ארוטי, ואת יודעת מה ? גם אם זה מגיע ממקום זה, מה רע בזה ? אם זה הצורך, זה הצורך.. ובכלל המונחים שאת מדברת עליהם זה ממקום של אסור ! שכנראה הפנמת היטב את הנורמות החברתיות עליהן גדלת.. ועוד יותר אומר לך.. אני "שומעת" אותך אומרת : אני כל כך רוצה וצריכה חיבוק ומגע פיזי מהמטפלת שלי אבל אני אפילו לא מעזה לחלום על כך ..אולי ממקום של יאוש ? שומעת אותך אומרת :"אני כבר התייאשתי, אז אשכנע את עצמי שזה קשר ש"פג תוקפו" ובכלל הוא אסור... אבל את החיוך המריר שחייכת לא הצלחת להסתיר.. החיוך הוא מריר... כן, כנראה שהצורך שלך קיים ובגדול... אני מרגישה שיש תוקפנות בדברי, מתנצלת. התוקפנות בדברי מ 2 סיבות : 1.זיעזעת אותי כהוגן עם הפרידה שלך.. 2. ביקשתי מאודי התייחסות, איזו הרגעה, משהו , ולא קיבלתי ממנו. אז, כו, אני מלאה בתוקפנות עכשיו.... במבי.

הי, כתבתי ובלי כוונה הכל נמחק לי.אוף.....עכשיו משחזרת... נכון זה קשה...מההתחלה חשבתי על פרידה,והנושא עלה אז אולי אני עבדתי את הפרידה כבר ממזמן..אני,ממליצה לך לשוחח על זה איתה...ולראות מה כן ישנו בקשר שלכן,גם אני מצטערת לפעמים שנפגשנו, אבל למדתי שלא כדאי להצטער על מה שאין אלא לחשוב על מה שיש..אמפתיה, הכלה,קבלה ללא שיפוט, ללא ביקורת,הסתכלות פנימית, אין שום קשר שדומה לזה ולכן הוא כל כך מיוחד...נתתי לעצמי להתקרב עוד ועוד לאט לאט עד היום, פחדתי מקרבה אבל התקרבתי, הרשתי לעצמי לחוות הכל בטיפול וזה הופך את הפרידה לקשה....אבל האם באמת חבל שנפגשנו? לא בטוח, אם לא היינו נפגשות לא הייתי יודעת שאפשר לאהוב אותי, לקבל, לא הייתי מעלה את הערך העצמי שלי, לא הייתי מגלה ומעבדת את מה שהיה פעם...היא הוציאה אותי מדיכאון ללא תרופות..מי עוד היה עושה דבר כזה??? וכל הטוב הזה נשאר הוא לא נמחק, הקשר לא נמחק כשנפרדים, הוא קיים וישאר בזיכרוני לתמיד!אפילו שנפרדות היא הבטיחה שזה לא "סופני" כלומר תמיד אוכל להתקשר ולקבוע פגישה, תמיד אוכל לאחל חג שמח, לעדכן וזה כל כך חשוב, אני כמנתקת קשרים סדרתית לראשונה בחיי מבקשת על שמירת קשר...תמיד אחרים היו אומרים "תשמרי על קשר" ולא שמרתי ואם היינו נפגשים היו כועסים עליי שאני לא מתקשרת..(הם מתקשרים ואני לא)מצחיק היום אני נמצאת בסיטואציה כזו שאני מבקשת קשר...ובמבי, מצטערת אם כל הכתיבה הזאת גרמה לך צער, לי היא הייתה חשובה מעין כמוה...אודי, כל כך עוזר לי לכתוב לך פה, זה עוזר שיש מישהו מהצד ששותף למה שקורה..כי אף אחד אחר אני לא משתפת בקשר שלי איתה..איש לא יבין, רק מי שחווה טיפול...תודה לכלכם על השיתוף...

אני 14-כל כך מבינה אותך, גם מעליי יש שעון מתקתק, כל פגישה הוא מתקתק חזק יותר, ככל שעובר לו הזמן ואני יותר זמן בטיפול אני מתמלאת חרדה כי יודעת שהזמן אוזל והנה הזמן של הפרידה מגיע (למרות שאין עוד חצי שנה בטיפול ועוד לא דובר בכלל על פרידה) ובכל זאת, זה מאיים, כתבת נכון- "פג תוקף" גם אני מרגישה לפעמים חרטה על שנפגשנו, הייתי רוצה להחזיר את הזמן אחורה ולא ללחוץ על הסנד בפלאפון..אבל אין מה לעשות, היא הופיעה לי בחיים, וכנראה לא סתם היא הופיעה, ודווקא היא ודווקא עכשיו, להכל יש סיבה... במבי- הכל בסדר, היא איתך, היא שלך, אתן לא נפרדות, את בטיפול על ידה.. אני שמחה שהחלטת להישאר בטיפול, אני זכרת שהיתה פה התכתבות לגבי התלשום וכדומה, אז אני שמחה שאתן לא נפרדות, באמת באמת שמחה מיכ היקרה,אין לי הרבה מה לכתוב לך...מה שהיה לי כבר כתבתי, רוצה רק לומר לך שלמרות שאני בכלל לא מכירה אותך נכנסת לי ללב, ואני אגלה לך שאני חושבת עלייך לפעמים, ככה במהלך היום את מופיעה לי שם במחשבות, אני מאמינה שאת מספיק חזקה כדי לשרוד את הפרידה הזו. ליאת רשמה משהו בפורום השכן על כוחות שמתגלים דווקא במצבים כאלו...אני רוצה לומר לך שזה נכון, אני עברתי בחיים שלי משהו שאם היו שואלים אותי לפני האם אני חושבת שאהייה מסוגלת לעבור את זה הייתי מתעלפת, מתמוטטת והנה עברתי...אני זוכרת שכתבת שאת דתייה ולכן אני גם ארשום לך משהו(מקווה שזה בסדר) אני מאמינה שבורא עולם נותן לנו בחיים ניסיונות, קשיים, כאב, אבל באותו זמן הוא גם שומר עלינו, נותן לנו כוחות להתמודד,הוא לא נוטש, הוא איתנו תמיד, שומר, מגן, אוהב ולכן אני באמת מאמינה שכמה שקשה לך עכשיו את תמצאי את הכוחות להתגבר גם על הפרידה הכואבת הזו, כן היא כואבת אבל אני מאמינה שהיא גם תעצמים אותך. ולסיום, אני גם אכתוב לכן ולך אודי שכואב לי כל כך בימים האחרונים, אני עוברת טלטול רציני מבחינת הרגשות שלי, תחושות, מחשבות בנוגע לטיפול, לא כל כך מאושרת, עצובה, כואבת... גיגית

אני זוכר את עצמי בתקופה בא נטלתי ssri כעבור שנתיים מאז. . . מבין שאולי כדאי לי לשים קץ לחיי ובאמת אני יושב שם במקום הגבוה ובקושי מצליח להתקדם לעשיה הזאת. . . פתאום הכל כל כך קשה. ואני עכשיו ניזכר שבעצם ניקח את ההרגשה הזאת, ונפרוש אותה למהלך יתר המטלות של היום אותה הרגשה היתה נפוצה אצלי כל יום במהלך התחלה וביצוע של כל פעולה. . . האם אז שדיברנו התכוונת שאנשים עם נטיה לאובדנות חשים "חרדה מסוג מסוים"? האם זו בעצם אותה החרדה הטיפוסית לאובדנים אותה החרדה שמקשה על כל אדם להתאבד היא אותה החרדה שמציפה את האובדני במהלך כל היום עד שזה גורם לו לשכב לנוח יותר ויותר ואז האדרנלין גם יורד וזה ניהיה עוד יותר קשה כי עכשיו זה גם הפך לדיכאון? אז אני מחכה לתגובתך

אוקי בוא נגיד שיש כל מני מצבי חרדה חרדה חברתית. . .בחילה,ומניעה חרדת נטישה. . .מצוקה חרדת טיסות . . . ועוד כל החרדות האלו בד"כ מלמדות את האדם להימנע ממצבים כלשהם ספציפים. אני יותר מדבר על תחושת בחילה וקיפאון ועיכוב במהלך כל היום, עם קושי בהירדמות,היתעוררות עם בחילה, עשיה ללא מצב רוח, קושי לחייך , ממש הכל הופך לקשה יותר ויותר. . כל פעולה. . ומה שאני שמתי לב שכשרגשים ככה. . . גם חושבים על המוות יותר, ובעצם אדם גם אם הוא לוקח ssri אז הוא יודע שהוא במצב של שלווה מלאוכתית ומבחינה לוגית הוא מגיע למסקנה ובוחר להתאבד, הוא עולה לראש המגדל והוא לא יכול משהו מעכב אותו ומקפיא אותו זו אותה ההרגשה שמהתחלה שמלכתחילה גורמת לאדם לחשוב על המוות. ככה שיש כאן קשר בין רגש למחשבה ובעצם זה מה שמחזיק אנשים בחיים גם שנמאס להם מהחיים, או שקוראים להם דברים נוראים וכו וכו