פורום פסיכולוגיה קלינית

שמהשאלון פה עולה שאולי יש לי דווקא ציקלותימיה מכונה גם "הפרעה ציקלותימית". ולא דו קוטביות רגילה.

דומים יותר לדו קוטביות. כאשר המאפיינים הפסיכוטיים נעלמו, מדובר על אדם שאשתמש עד לא מזמן בזיפרקסה 5 מג ועבר לאחרונה בהמלצת פסיכאטרית של בריאות הנפש לסרוקוואל 300 מג XR, לאחר חודש של לא XR חצי פעמים ביום. האם אפשרי שינוי במחלה ? ואם כן האם זו התרופה הטובה ביותר למשהו בן כ-21 וחצי ? האם היפנוזה אפשרית למניעת תסמינים ושימוש כתרופות במקרה כזה ? תודה רבה על תשובתיך מראש אלעד

וזה כואב כל כך כואב כאילו זה קורה שוב ממש ברגעים אלה ואני.. איני יכולה לשאת את הכאב הזה את אותו כאב מתמשך איני יכולה להתמודד איתו שוב וכל כך כואב ויש לי בחילות בחילות איומות שלא מרפות ודקירה עזה במרכז הגוף כן, שם, בלב. והדקירה מדממת עד מוות עד אובדן והכל כל כך כואב כאילו זה קורה עכשיו כאן. ממש כאן...

סוער לי בפנים, תרגיע קצת... בבקשה. כואב כל כך.. הכאב עצום... הכל סוער בפנים, הכל נשבר שם. אודי, אתה פה?

מה אני אגיד לך.... שיהיה לך רק טוב. מקווה בשבילך שאכן תמצאי את עצמך ממקום מחוזק וטוב בשבילך (!) ממש שמחתי לראות שכתבת בסוף, את מיכל השלמה והוספת את האות האחרונה של שמך..:)) קראתי אותך די הרבה, ולא פעם גרמת לי לחשוב הרבה על חיבור עם דברים שכתבת (יש מצב לראות בי דברים שאולי לא ידעתי?) בכל אופן, תודה לך על התגובות האמפטיות שלך, ועל זה שהיית פה, פשוט היית..

תודה שכתבת לי מילות פרידה....אני קוראת ויודעת עד כמה זה קשה לכתוב משהו למישהוא אחר כשלך רע.. עצוב לי לקרוא את מילותייך הכואבות..הן נוגעות כל כך..מה שאת חווה עכשיו קשה מאוד, אך הוא יחלוף, זכרי זאת..זכרי כי זה כבר היה, בעבר ועכשיו זהו רק הזיכרון המר שצף ומציף... גם אני הייתי במקום קשה ועכשיו זה רק זיכרון רחוק....את אמיצה!!! יש לך כוחות!!! מקווה שתוכלי לראות את האומץ שלך!! בהצלחה בהמשך הטיפול ומקווה שכבר לא כל כך יכאב אחרי שתפתחי את הכל... מיכל

יש לי שאלה אלייך... אני בת 19, יצאתי בשאלה בגיל 14, נולדתי למשפחה חרדית (חסידי גור) אני לא דיברתי מאז שיצאתי עם ההורים שלי זרקו אותי מהבית, נאלצתי לחיות ברחוב קרוב לשנה, ההורים ישבו עליי שבעה, אסרו על אחים שלי ליצור איתי קשר כי "הצטרפתי לכל הפרוצות האלה" כי "אני כופרת" כי "מגיע לי למות" והיום אמא התקשרה אליי והזמינה אותי אליהם הביתה.. אני לא כ"כ יודעת אם כדאי לי ללכת אני אחת שלוקחת הכל ללב, ומפחדת קצת שזה ישבור אותי שוב (אחרי שעברתי דרך ארוכה מאד והבאתי את עצמי למקומות טובים, בלי ההורים, בזכות מי שאני רוצה להיות ומי שרציתי להיות!) אתה חושב שכדאי לי ללכת? אני מאוד מפחדת.. זה מאד מערער פתאום לקבל טלפון מאמא שאיחלה לי למות, שאמרה לי דברים איומים...

לאחרונה אני חושב שאנשים יכולים להכנס לי לראש כאילו לא פיזית אלא אין לי דרך להסביראת זה כאילוי לא כל אדם אלא רק אנשים מאמינים כמו רבנים וכו... אני פשוט לא יודע מה אני יכול לעשות זה משגע אותידרך אגב אני נותן לעצמי מעין הסברים בלתי הגיוניים כמו סתם דוגמא שהם רק רוצים לובתיכי סתם דוגמא אני והשליח ציבור מסיימים ביחד את תפילת העמידה או שהוא מחכה לי ורק כשאני מסיים הוא מתחיל את החזרה

בנוסף חשוב לי לציין שיש לי עוד בעיה שהיא אני כל הזמן מתחבר לאנשים יותר מבוגרים ממני כמו אנשי עסקים וכו'... חברים של ההורים במקום לחברים בגיל שלי ואני דיי לא מבין איך זה פוגע בי אבל זה פוגע בי ובנוסף יש לי פחד/חרדות מוגזמות מעכבידים סתם לדוגמא אני רואה עכביש יורד על טוואי חוט מהתקרה ולאחר שאני חוזר העכביש נעלם והנעליים שלי היו באזור אז אני פוחד לנעול אותך כדי שאני לא יעקץ מהעכביש או משהו כזה דרך אגב העכבישים שנמצאים בדרך כלל בבתים הם מסוכנים באזור הדרום (אשדוד?)

אין לי עם מי להתייעץ פשוט אני מרגיש סתם דוגמא שאנשים יכולים להכנס לי לראש ושהם רק רוצים לטובתי כאילו שאני עתיד למות ושהשליח ציבור סתם דוגמא מחכה לי לפני שהוא מתחיל את החזרת שליח ציבור כדאי שאני לא יפסס את הקדושה במנחה בחזרת שליח ציבור בנוסף אני מודע לכך שאילו חרדות אבל אני כבר לא בטוח כי אני כל הזמן חושב שאני עתיד למות נראה לי שזה נובע בגלל זה שאני טיפה חדש בכל הקטע של התפילות אבל זה כבר למעלה מחודש בנוסף היום באתי לחבר שלי ואמרתי לו שאני הולך לקנות את האייפון 5 והוא אמר לי שעתיד שאני יקנה מיטה לאישפוז וזה ממש הפחיד אותי כאילו שאנשים יכולים להיכנס לי לראש ובנוסף לזה שהם גם יודעים מתי אני ימות כי הם הלכו לבעל אוב או לידיעון שאמר להם מתי אני עתיד למות ומאז יש לי חרדת מוות בבקשה ממך תעזור לי זו אינה ההודעה הראשונה שלי בפורום ומאז אני יכול לאמר לך בביטחה כי עזרת ואתה עדיין אוזר לי המון אני ממש חייב לך ביג טיים כמו שאומרים ובנוסף חשוב לציין שכבר מספר פעמים חבר שלי (של ההורים שלי) קנה לי לעלות לספר תורה ביום שבת במנחה של שבת ושוב הקטע שהשליח ציבור מחכה לי כל פעם מחדש וחשוב לציין שכשהוא קנה לי את הברכה הוא ממש צעק את הסכום ראשון ואחרי זה אף אחד לא הוסיף עליו אפילו לא אגורה אחת שבדרך כלל יש מלחמה על קניית ברכות באופן כללי בבקשה ממך אודי תעזור לי בבקשה ממך יוחאי

משהו קטן ממרחק.. מאז שאני כאן קראתי אותך די ברציפות, וגם הגבתי פה ושם. אני מרגישה שיש הרבה מרחק, כמובן בעיקר בגלל הפורמט הזה, אני מנסה לדמיין מי את במציאות, וזה ממש בלתי אפשרי. וגם מרחק גדול בין המקום שאני נמצאת בו לזה שאת, ממה שבכל זאת הצלחתי לקלוט.. בגיל, סיפור חיים, אופי...וכו'... אבל מצד שני, מתאפשר פה מגע נדיר כזה עם עולם מאד מאד פנימי , סודי, מדויק... מפגש בספירה אחרת... המפגש הישיר הזה עם העולם הכי עמוק ואינטימי, פוגם בהיכרות לדעתי - מסתבר שלחיצוניות יש פן מאד פנימי ומשמעותי... אבל זה גם מאפשר משהו אחר. בין השאר אפשר אולי יותר בקלות "להשתמש" במה שאחרים כותבים כסוגים שונים של מראה לעצמך. אז, נראה לי שמקריאת ההודעות שלך קיבלתי גם משהו לעצמי. ומהאופי המיוחד שלך שנבע מתוכם. תודה לך על זה. ותודה לך על התגובות הרגישות והטובות שכתבת לי. הם חיממו את הלב. אני לא מרגישה שאני יכולה להגיד לך משהו עלייך, על כל מיני דברים שכתבת כאן,אני רק מאחלת לך מכל הלב הרבה הרבה טוב, מגיע לך... נחת, שמחה, הרבה אהבה , גם עצמית. (ואגלה לך שבסתר ליבי אני מקווה שלא באמת תעלמי מכאן...) להתראות...

את צודקת לגבי המרחק,קשה לדמיין מישהוא כזה וירטואלי שהוא גם אמיתי :) ובעצם אנחנו לא ממש מכירים. אבל גם לדעתי התרחש כאן משהו מיוחד במינו..אני הרגשתי שזה לפעמים יותר אמיתי מהעולם בו אנו חיים...שכאן אני יכולה להיות הכי אמיתית שרק אפשר ואיש לא ילעג רק יקבל אותי ברכות ואוכל להשען ברכות עליו... אני שמחה לשמוע שקבלת משהו ממני, אני הרגשתי שיש בנינו דברים משותפים כמו קושי לקבל את עצמנו, זוכרת שספרת פעם על קושי כזה שאת תמיד צריכה להיות טובה לכלם וגם אצלי דברים מאבדים פרופורציה אני די חייה בשחור לבן כזה. תודה שכתבת לי ואני לא אעלם לגמרי..אני בטוחה בכך..משאירה לעצמי את האפשרות עוד לכתוב כאן בעתיד רק לא כל כך הרבה :) תודה שכתבת לי זה כל כך מחמם את הלב, תודה על האחולים אני מאחלת גם לך שתמצאי את השלווה ותהיי מי שאת! וכמה שפחות תרצי להעלם... מיכל

אודי שלום, קראתי את המאמר שלך בנושא התמכרות לאהבה, לצערי אני מכורה פעילה... מאוהבת כבר שנים בדמות בילתי אפשרית, כאילו באמת היה זה קריטריון מרכזי: חייב לדחות אותי כדי שאתאהב, שנים של נזקקות נואשת, דחיה השפלה וחוסר הערכת עצמי. עד מתי? אני רוצה את חיי בחזרה... לא יכולה לפרט בציבור אבל משתוקקת להשתחרר מהשיעבוד הזה...

המטפלת שטיפלה בי הסכימה בהתחלה שאני אבוא לפגישות לפי הצורך שלי (כי ככה רציתי וביקשתי, אמרתי לה שאני לא רוצה לשלם סתם בשביל לפטפט אלא רק מתי שארגיש שצריכה תמיכה).. בפועל באתי בתדירות שנעה בין פעם בשבוע, לפעם בשבועיים, לפעמיים בשבוע.. ודווקא שהיה נהיה לי קשה בטיפול עצמו הייתי באה פחות.. ואז המטפלת פתאום אמרה שהיא חושבת שחשוב שאבוא מסודר כי התחלתי לשנוא את התלות שהתחלתי להרגיש בה (היה לי הרבה 'אקטינג אאוט' בגלל זה), והיא התחילה לנזוף בי אם אני רוצה לבוא או לא (מסודר) ואני לא ידעתי להחליט אז בסוף בגלל החוסר סבלנות שלה שהרגיש לי מנסה ללחוץ עליי אני הפחתתי עד שלא באתי יותר, אבל היא דווקא אמרה שהיא חושבת שאני צריכה טיפול ולבוא מסודר ושזה היה חשוב וכנראה לא נכון שבאתי רק פעם ב.. מצד שני היא אומרת שגם אם הייתי באה מסודר היא לא יכולה להבטיח לי כלום.... אז מה ההגיון פה אודי?? האם אתה מקבל אנשים לפגישות לא מסודר? זה בכלל משנה אם ממילא אי אפשר להבטיח כלום? ואגב, מתי מבחינת המטפל תהליך טיפולי נחשב שככזה שהסתיים בהצלחה? האם בתור מטפל יצא לך להודיע מיוזמתך למטופל שנגמר הטיפול? מה הקריטריונים?

מה הקריטריונים שהגיע הזמן לסיים? זה משהו שהמטפל קובע או המטופל? נגיד יכול להיות מצב שמטופל ממשיך להגיע והמטפל יגיד לו "אני חושב שהגענו לנקודה שאפשר/רצוי/צריך לסיים את הטיפול"? או שזאת צריכה להיות החלטה שבאה מהמטופל?

איזה מקסימות שאתן!!!! ידעתי שכדאי לכתוב שאני נפרדת ולא סתם לעזוב בלי להסביר!!! זה ממש מתאים לי פרידה שכזאת..תמיד חתכתי פרידות..הרגשתי נטישה כזו כמובן ממשקעי העבר...אבל החלטתי שזה מאחוריי!!! לא עוד פרידות חותכות!!! במבי המקסימה, אני נפרדת כי אני רוצה קצת נפרדות כן...זה חשוב עבורי כרגע, אבל אולי עוד אחזור :) ואני עוזבת לא ממקום של נטישה בכלל לא, ממקום של למצוא את עצמי אחרת..אפילו מחוזקת! אני רוצה לראות את הטוב, להפסיק לחשוב בשחור לבן....עומדים לכתוב עליי כתבה לעיתון לטובה!!...לא אספר מי אני, אבל זה נחמד שנהייתי מחוזרת השבוע ע"י עיתונאים :)לך במבי יש נסיון של מפורסמת...אני ממש לא אוהבת את זה אבל שכנעו אותי לראות את הטוב שבי....אתגעגע אלייך במבי יקרה, אני פה, לא נוטשת אנצור אותך בליבי תמיד!!!!פשוט לא אכתוב, אולי אקרא מדי פעם. מילים יקרה! איזו אמיצה ומדהימה שאת!! המקום בהחלט הפך לבית!! מיקה מקסימה! אל דאגה אני עוזבת ממקום שלם. שיהיה לכלכם רק טוב,תודה שכתבתן לי ותודה שנתתם לי הזדמנות לשמוע מכן עליי :) ועל כך שהייתן לצידי לאורך כל הדרך!!! אודי, כנראה שאכתוב די הרבה לפני שממש נפרד...ובכל זאת כל כך מודה על ההזדמנות שנתנה לי פה!! אתה מדהים כתמיד, מיכל

..קראתי את מילותייך והבנתי / לא הבנתי .. למה את מתכוונת כשאת כותבת שאת רוצה קצת נפרדות ?.. וכשאת כאן את לא מרגישה את הנפרדות שלך ? לא כל כך מבינה..את מתכוונת שאת רוצה קצת שקט מרעשים שלא מעולמך הפנימי ? ולא כל כך הבנתי את הקטע של ה"שחור-לבן"..איך זה מתקשר אצלך לפורום ? כאילו, בפורום את רואה/כותבת ממקום של שחור-לבן, ובחיים זה אחרת אצלך ? ואם זה כך ,..הרי גם זה שחור -לבן ?..לא כל כך מבינה.. וכשאת כותבת שאת רוצה לראות את הטוב, זו לא הסתכלות של שחור-לבן ? הרי לכל אור יש גם את הצל ? יש גם וגם... ו..מתה לשאול אותך לגבי הכתבה בעיתון, באיזה עיתון ? על מה הכתבה ? איך קוראים לך ? ובכלל ..מי את ? :) ..את רואה מה קורה כש"מרגישים בבית "? :) האמת היא שאני סקרנית לגבייך, לגבי מיקה, רוני, מילים מילים,סוריקטה ילדה-אשה, נילי,טימי,שרית,אופיר ועוד.. בנות מפעם.. ..ואולי אודי יאסוף אותנו למפגש קבוצתי ? נשב במעגל ואודי ידבר בקול רך,עמוק..? ..ואת יודעת מה ? ונראה לי שהשאלות שאני שואלת אותך הן באמת מהמקום השואל , אך בו זמנית נדמה לי שאני מנסה "לעצור" אותך . מנסה לומר לך:די, מיכל, תפסיקי עם הפרידות שלך..תשארי כאן..עוד אל תלכי,.זה אולי מוקדם קצת .. ואז אני שואלת: למי זה מוקדם ?מוקדם לך מיכל ? מוקדם לי ? ..כן, החיים מסובכים.. במבי.

אל תלחצי יקרה, הכל בסדר..אני כאן רק לא אמשיך לכתוב כמו תמיד, אולי רק אקרא לא החלטתי עדיין... אני מתכוונת שאני צריכה שקט דוקא מהעולם הפנימי הרועש שלי ולא מרעשים חיצוניים..להפסיק לחפור אולי..משהו כזה, לא מבטלת חלילה את הרגשות, וכן אקשיב לצרכים שלי :) ושחור לבן הכוונה כשקורה משהו לא טוב נראה לי שהכל לא טוב והפוך כשטוב אז הכל טוב...כאילו אחד מבטל את השני..ונכון החיים הם לא כאלה...יש גם וגם.לראות את הטוב הכוונה הטוב שבי.. ועל הכתבה אני מצטערת כל כך שאי אפשר לשתף....הכתבה קשורה למקצוע שלי... נראה לי שגם אני מנסה קצת לעצור את עצמי מללכת...אבל החלטתי.. ודוקא חשבתי שעדיף לא להעלם בלי לסגור...כי כמו שאמרת הקבועות שהיו פה נעלמו לנו קצת ללא הסבר וזה בהחלט חסר לפעמים..ואוו זה נלמד אצלי בטיפול..ממש!!! ואני עוזבת לאט..או יותר נכון אני סוגרת קצוות עד שנפרד לגמרי.. אז להתראות ובהצלחה בכל, ושתוכלי גם את לראות את הטוב והאור שבקצה המנהרה...אנצור לתמיד את השיר על האיילה שקישר בנינו:)ועוד הרבה תחושות משותפות..זכרי את הרגעים שנחמנו אחת את השנייה, שהיינו פה יחד...יש בזה משהו יפה!! מיכל

אודי יקר!וכלם! אני שמחה שכתבת שזה מיוחד :) ובכלל חשבתי שזה יהיה נחמד לסיים בטוב וללא העלמות כזאת, למדתי זאת בטיפול.. ואני משאירה לעצמי את ההזדמנות לכתוב שוב בעתיד או כשאזדקק :)ובכלל לעדכן מדי פעם זה נראה לי יותר נכון מאשר להפרד לתמיד.. כתבתי ונעזרתי בפורם הרבה מאוד, אני לא חושבת שעבר שבוע בלי הודעה ממני...ושמתי לב אודי שאתה הרבה יותר שם לב להודעות מיותמות וזה ממש נחמד.. מבחינתי אפרד ברשותך בהדרגה..כלומר השבוע עוד אהיה כאן, אולי אכתוב עוד קצת...ואחר כך לאט אפסיק לכתוב..הרגשתי שזה מתאים עבורי וגם אם מישהוא רוצה לומר משהו לפני שאלך אשמח לקרוא ולהגיב... תודה על ההזדמנות לחוות פרידה גם כאן בצורה הדרגתית... שלכם, מיכל (כן, השלמה עם ההחלטה :) )

התכוונתי להודעה מ 'מילים מילים' מה 10.12. בתוך שרשור.. לא ממני.. תודה, אתה מקסים..

לא הייתי כאן הרבה זמן..(יחסית לעצמי)..ורק בזכות הודעתה של מיכל.."ירדתי למטה"" לקרוא אותך..ומאד נגעת בי..קודם כל..את כל כך אמיצה.. וטוב שאת מבטאת .. דרך המילים.... ..לגרום לעצמך כאב פיזי..כדי לא להרגיש את הכאב הרגשי.. כך אני מבינה את זה..ואני חושבת שכילדים.. אנו מתייחסים לעצמנו כמו שהדמויות שמטפלות..או שאמורות לטפל בנו.. מתייחסות אלינו.. (אצלי זה אב מתעלל.. ואני שמכה את עצמי בכל מיני דרכים.. ונמשכת לדמויות מתעללות..) וגם כשמתבגרים.. הרבה פעמים.. היחס הזה לעצמנו.. נמשך.. והמילים שכתבת.. נראה שהן דרך חלופית ובהחלט עדיפה.. ולא סתם כך כינית את עצמך.. ו.. סליחה על ריבוי המילים..:) מה שבעצם רציתי לומר .. זה שריגשת אותי ומאד נגעת בי.. שלך, מ.

תודה לך על המילים, הן כלל לא רבות ד"א. מאחלת לך הצלחה בלימודים ובכלל...(את לומדת נכון?).

כתבתי..לא ברור אם נשלח..אז יש הודעה של מילים מילים מה 10.12 בשרשור..תודה

היי אודי, רציתי לשאול אותך- מהי ההנחה העומדת בבסיס או ההסבר שהגישות הדינמיות נותנות לכך שבפגישה טיפולית הנושאים שמועלים קשורים זה לזה בדרך כלשהי...? לא יודעת אם אני ברורה... פשוט בטיפול מצד אחד, זה מדהים אותי כל פעם מחדש איך הנושאים מתקשרים באופן אסוציאטיבי כזה ומצד שני זה לפעמים נראה לי(-נדיר) שהמטפלת שלי כאילו מנסה בכוח לקשר בין הנושאים... כאילו סוג של אילוץ וכפייה של הנושא שעלה על המקרים/ חוויות שאני מעלה במהלך הפגישה. תודה בובי.

איך מטפלים בדבר הזה? ומה עושים אם המטפלת בכבודה ועצמה פוצעת אותי נרקיסיסטית מעצם היותה כפי שהיא? אשה מצליחה, מרשימה יפה וחטובה (יש לי הפרעת אכילה אז זה צובט שבעתיים) ואמידה כלכלית, בקיצור החיים הטובים- ולא, זאת לא השלכה זאת המציאות!! יש לה חיים טובים! אבל הבעיה שלי אין ממש חיים, בעיקר מבוזבזים ללא התממשות אמיתית-בגלל חרדות התפתחותיות ותסביכים, ואני כל הזמן צרת עין ומרגישה נחותה וברור לי שהבת שלה למשל קיבלה הזדמנויות בחיים שמעולם לא עמדו לרשותי הן התפתחותית וחברתית כאחד.... מה עושים?? אמרתי פעם למטפלת שהטיפול אצלה הרגיש לי כמו 'טבח נרקיסיסטי'. היא סתם משכה בכתפיים ואפילו לא התייחסה באופן משכך, כאילו מודה 'שככה זה' וזהו.... איפה המילים העוטפות שיחבשו את הפצעים? איפה האמפתיה, החמלה, משהו שיועיל? רק השאירו אותי כ"כ לבד. כ"כ לבד עם הפצע של עצמי. הלוואי וידעתי איך לרפא אותו. איך באמת אפשר בעולם כ"כ תחרותי, הישגי ומוחצן לחיות בשלום עם עצמך והערך העצמי שלך כשאין לך ניסיון חיים, מיומנויות וכוחות כמו לאחרים. במקום זה יש רזומה של תסביכים? קשה לי, מביש 'לצאת לאור'. אפילו לאכול נורמלי אני לא מצליחה (בגלל בולימיה)... רק בגלל שהיו לי קשיים, זה כמו סוד מביש פתאום. לא בטוחה שהכוונות הטובות הובילו אותי למקום חיובי. נקלעתי לתקופה של המנעות, חוסר תפקוד ורצו לעזור לי למצוא עבודה אז איזה עובדת סוציאלית הציעה תהליך של הכרה בנכות בשביל שיקום תעסוקתי וניסיתי את זה בהתחלה, אבל בסוף הרגשתי מבחינה נרקיסיסטית מאוד לא נוח עם כל הסיפור ופרשתי מהמסגרת... איך מרימים ראש חזרה מול העולם ומול אנשים בגאווה אחרי שאתה מגיע כ"כ נמוך? הפצע הנרקיסיסטי שלי מקשה עלי לקבל עזרה מאנשים, זה מעליב אותי שהם חווים סיפוק ממשהו שקשור לחולשות שלי. איזה גורל זה... רוצה להיות אדם חופשי שאין לו מה להתבייש, אין מה להסתיר, אין מה להסביר. ולא להרגיש צרות עין באחרים שיש להם דברים שלי אין... איך עושים את זה?.... :/ איך משתחררים, איך שוכחים מדברים רעים שחוויתי, התנפצות של חלומות, התמודות עם משברים ולמרות הכל לא מפחדים להתחכך עם העולם, להכיר אנשים ולאפשר להם להכיר אותי, למרות שיש לי 'הסטורית קשיים מביישת'? הפצע הנרקיסיסטי הזה הוא חרא של דבר!

אני כל כך מבינה אותך...פעם ראשונה שאני קוראת כאן שלמישהיא יש בעייה של אכילה..כמוני..התחברתי להודעה שלך כי גם אני הרגשתי כמוך..הרגשתי שאני לא יכולה לדבר על "הפרעת אכילה" עם פסיכולוגית רזה, שנראית ממש טוב!! כן היא כזאת!!וגם חכמה ומוכשרת מאוד!! בקיצור חשבתי שהיא בכלל לא תבין מה זה לאכול מתוך דחף..אבל העזתי והיא הייתה מדהימה!!! והבנתי שזה שלי..המחשבות האלה..אני מציעה להמשיך ודבר איתה ולפתוח הכל!!!! שיהיה בהצלחה. מיכל

היי אשמח לקבל למייל המלצות לפסיכולוגית דתייה, תודה רבה

מה המייל שלך?

שלום אודי, מספר שאלות שהכנתי: -1- תיק אישי בבית הספר, האם זה באמת קיים,מה רושמים שם,האם נשמר אחרי בית הספר,האם נמסר למשטרה בהינתן מצב פלילי למשל,מדוע לא משתפים את ההורים, ובכלל מה עוד אתה יכול לפרט בנושא המסקרן? -2- האם מותר לאבחן ילד-אופי/הפרעה -3- אפקט פרטיותו של המטפל רבות יצא לי לתהות לגבי האנונימיות מצד אחד של המטפל ומצד שני חשיפה ערטילאית לפרטי פרטים תוך של המטופל תוך התעקשות מצד המטפל לדעת הכל על המטופל למשל בשלבי הפסיכודיאגנוסטיקה. אני נוטה לחשוב שהמטרה לתת למטפל אנונימיות אלוהית בעוד המטופל נחשף,נערם, ומבויש אם וכאשר בהחלטות מצפוניות לא טובות. מה דעתך? -4- האם באמת טיפול דיסקרטי ממש? הרי הפסיכולוג משוחח עם הפסיכיאטר ואף לוקח שיעורי טיפול אצל פסיכולוג אחר שם מקבל הדרכה ממנו ושם מספר למדריך שלו על המטופלים שלו-ככה שלא נשארת למטופל שום פרטיות ואנונימיות אמתית-אולי המטופל מרגיש שנשארת לו פרטיות -אבל רגש זה דבר משקר גם.

מה העיקר מאחורי המטרה לתת למטופל מקום להביע את עצמו? -3-על מנת שיהיה לו קהל?, זה משנה את התחושה כלפי אותם המקרים שהוא חווה? -4- אבל זה לא באמת דיסקרטי אלה הייתי קורא לזה "איכפתי חברותי אהבתי" מתוך מצוקה למטופל כי בינם לבין עצמם המטפלים יזכירו את שם המטופל וידעו את חולשותיו ומגרעותיו ובינם לבין אנשים אחרים ידברו עליו בלשון לא ריכולית יקראו לו "משהו,מטופל" וגם פה. . .. אין ממש דרך לחייב מטפל או לאכוף את זה מטפל יכול לשתוק ומטפל יכול שלא לשתוק אין לדעת אנחנו חיים בעולם שד"ר הייס למשל בסתר רומס את כבוד המת. והתיקשורת מוכרת דברים שמשתמשת בזימה ותאווה כאמצעי לא יודע.. . מה הרעיון של דיסקרטיות הפורום הזה וטיפול אחר שמטופל יוכל להגיד ברגש הביטחון כל שאל ליבו?

הי, במבי קודם את! כי את משמעותית עבורי כאן מאוד!!! אני לא כל כך יודעת מה לומר על מה שאת עוברת עכשיו..מקווה שבסופו של דבר זה לא כל כך יכאב...וגם אולי העתיד יתבהר והעבר ישאר שם...במקום הראוי לו? הוא אינו חייב להשפיע על העתיד כל כך... אני כותבת כי אני רוצה לעזוב את הפורם, לא פרידה רצינית..כלומר עם אפשרות להעזר בעתיד, אבל בנתיים לא בטוח שאשתתף יותר מרגישה שאני צריכה קצת להשתחרר מפה...אולי..... ממנה כבר החלטתי שנפרדנו סוף סוף אני מוכנה לשחרר..... אז בעצם מה שאני מנסה לומר זה תודה לכלם!!!!!!! תודה שעניתם לי שנתתם לי הרגשה שהכל בסדר גם כשסער בתוכי.... לא רוצה לכתוב שמות כי אולי אשכח מישהוא שענה לי פעם. תודה לך כמובן אודי יקר מאוד!!!! נעזרתי בך הרבה וזה היה ממש מרגיע וטוב, עזרת לי המון בקבלה וגם בלהביא דברים לטיפול!!!! אז לא ממש רוצה להפרד אבל קצת להרגיע כרגע....... תודה על מי שהנך!!!! מיכל (הלוואי שהייתי יכולה לומר את שמי האמיתי אני עוד לא שם...)אם מישהוא רוצה לכתוב משהו בימים הקרובים או לומר לי משהו זה יהיה נחמד..אהיה כאן בשבוע הקרוב ואז גם לא אכנס לקרוא רק אם ממש אתפתה :) אוהבת את הפורם מאוד וההזדמנות שנתנה לי!!! בריאות הנפש ובריאות הגוף לכלכם!!! שתמצאו את השלווה שבליבכם, את הקבלה, האהבה, האמפתיה והטוב, כי הוא קיים!!! אוהבת,וכבר מתגעגעת... מיכל

מצטערת לקרוא שאת נפרדת..וסליחה שלא הייתי כאן לאחרונה..אז לא יודעת על איזה רקע.. מקווה שמסיבות טובות.. ומאחלת שיהיה לך טוב עם כל בחירה שתעשי.. מ. נ.ב בזכותך שמתי לב להודעה של מילים..תודה.. היא באמת אמיצה

מה עובר עלייך ? :) מאיפה הצורך ? להיפרד עכשיו? צורך ? רצון ? קונפליקט בין צרכים/רצונות שונים ? מאיפה זה בא לך עכשיו ? :) ..ואולי את צריכה להרגיש את הנפרדות ? ואולי בעקבות הפרידה הכפויה מהמטפלת את מנסה לבדוק אצלך משהו ? אני תוהה ושואלת את השאלות הללו כי .. ?? אולי בגלל שאני "שומעת " שאת רוצה/לא רוצה להפרד ? אולי בגלל שקשה לי בכלל עם הנושא של פרידות וכאן בפורום קשה לי לשמוע שאת עומדת להפרד.. מצחיק לומר (ואולי לא כל כך מצחיק ??) מרגישה קצת ננטשת.. מוזר מאיפה זה בא לי.. כאילו ,בא לי לתפוס אותך ולומר לך :"די, מיכל, תפסיקי להתחרפן ולהעניש אותך /אותנו (?) תשארי כאן.. יש לך מקום מרווח פה.. אל תלכי, עוד לא..ותפסיקי לעשות לעצמך מבחנים שונים ומשונים..תשארי כאן ותעשי מה שאת אולי באמת באמת צריכה לעשות וזה לחזור למטפלת שלך בצורה סדירה ואולי גם להתעמת עם בן זוגך.. אם זה תשלום המחיר של הנאמנות לעצמך.. ואולי, מכל מה שכתבתי לא מתאים לך מאומה ,אז - את מוזמנת לזרוק זאת לפח.. באשר אלי.. ימים כל כך עמוסים..כשאני מגיעה אליה אנחנו מדברות כמעט רק על העומסים של עכשיו. אבל אני ערה לעובדה שבכל מפגש היא מזכירה באיזשהו אופן את הסוד ההוא.. ואני גם תוהה,האם קיים קשר בין העומס המטורף שאני מצוייה בו כעת לבין הסוד הזה ששולח מהפינה לשונות של אש לוחשות ובאיזשהו אופן אני מעמיסה על עצמי בכדי לברוח ממפלצות העבר ???? מסובך לי בטירוף.. תארי לך מיכל שפתאום כך סתם מתגלים לך דברים שידעת אבל למעשה לא ידעת ? החיים מטורפים מספיק גם בלי שתעזבי את הפורום..את יכולה להשאר בסבבה.. :) שלך ואיתך- במבי.

מ.מ. אני כותבת לך כי אני מרגישה שיש לך המון אומץ!!!כל מה ששתפת כאן..וואו....ואת נשמעת ממש מתמודדת כל כך טוב!!! הלואי שהיה לי לפחות חצי מהאומץ שלך!!! אודי, אני גמרתי עם הטיפול ורק עכשיו מנסה להפנים שזהו חייבת לנסות לעצור ולחשוב מה לעשות עם עצמי ואיך לפעול למעני... והפסקתי לבקש ממנה פגישות אקראיות כי זה נחוץ לי כרגע לתת צ'אנס לעצמי.....אחרי שהסברתי את עצמי לגמרי...אני כנראה צריכה תקופה כזו..קצת להתרחק ממנה, להרגיש קצת עצמאית.. אני יודעת שאני צריכה אולי עזרה חיצונית לפעמים וידעתי גם לבקש אותה, גם פה וגם ממנה ואני בטוחה שעוד אשתמש בפורם וגם בטיפול..אבל בנתיים מנסה להרגע קצת מתקופה ממש מטורפת של שנתיים וחצי עליות ומורדות..הגיע הזמן לקצת יציבות...ושוב..אני יודעת שהדלתות פתוחות..גם פה בפורם וגם אצלה...בנתיים להתראות, ותודה שאתה פה!! וממש מזל שאתה קיים כמו שבמבי אומרת...באהבה והערכה רבה, מיכל

אני שמחה שנפגשנו כאן קצת. אני חושבת שבזכותך הפורום הפך משמעותי ומוכר, כי תמיד אפשר היה לסמוך עלייך שתהיי כאן ותשתפי, למדתי ממך ודרכך גם על עצמי... זו יכולת מופלאה להפוך מקום זר ומנוכר למעין בית, ליצור קשר כמעט אישי עם מנהל הפורום במגבלות שישנן וממש להיעזר. אפילו הפרידה שלך היא לא סתמית, אני מקווה גם שלא מוחלטת ושעוד נפגש... תודה לך, וכמובן גם לאודי... ביי

שלום, אני לא יודעת האם זו פניה למקום הנכון, אבל בעלי סובל משרירים תפוסים כבר מעל 3 שנים. לדעתי הטריגר הוא פסיכולוגי. סבל בעבר מבעיות של דיכאון, סטרס ואובססיה.(בתקופת ההתבגרות- התבתא בקילוף פצעים בפנים) מצוי בלחץ תמידי ורגישות גבוה. הוא כל הזמן שקוע ב"שיחרור" השרירים ע"י לחיצה עליהם. ( נראה כמו אובססיה חדשה :)) ניסינו את כל הטיפולים הקונבציונליים, כולל מסז' ואפילו דיקור- אין כל השפעה- מדובר בתופעה פזיולוגית 24/7 אבל הגורם בטוח לא פיזי. ניסה לקחת ציפרלקס וללא הצלחה. אף אחד כבר 3 שנים לא יודע לתת לנו אפילו הערכה מה התופעה. (בן 32 ), כל דבר שיוכל לעזור יתקבל בברכה

שלום רב, לבן הזוג שלי, יש תופעה של צעקות מתוך שינה כבר יותר משנה. לרוב זה קורה לאחר שאנחנו מדברים על זה במהלך היום. בתקופה האחרונה התדירות גדלה והדבר התחיל להדאיג. הצעקות נשמעות כמו בהלה, כאילו מישהו רודף אחריו. יש לציין כי זה התחיל לאחר שנה משירותו הצבאי (כלוחם) בזמן טיול בחו"ל. כמוכן, אין לו מושג ממה הדבר נובע. אשמח מאוד לעזרה... תודה!

בתי בת 20 היא לא עשתה צבא בשל בעיות בריאותיות .היא התחילה ללמוד, והודיע לי הבוקר שאינה רוצה לסיים את הלמודים אלא לנסוע ולהסתובב בעולם. הבעיה הבריאותית מקשה גם עניין זה.....אך היא עומדת בשלה. אני מודאגת מאוד.הבעתי את אכזבתי,ואמרתי שאני לא הולכת לממן את הנסיעה לחול.היא אמרה שלא אכפת לה.... בקיצור אני מרגישה תסכול רב.בבית עוד 2 אחיות והאחות הגדולה, כרגע חזרה מחול,והודיע לי שהיא רוצה לעשות טיול במזרח. מאותו הרגע גם זאת בת ה 20 החליטה שהיא רוצה לעשות טיול. אני לא יכולה להתעלם מהקשר בין שני הדברים.אני מרגישה אכזבה רבה. והעברתי זאת לבתי .תסכול, ותבוסתנות.אני יודעת שזה לא מה שהייתי צריכה להגיד לה. אך זאת תחושתי. מה לעשות כדי שלפחות תסים את הלימודים שהם בסך הכל לאורך שנתיים וכבר רבע מאחוריה.......?

חג שמח לכולם. אני בחורה בת 18 וכבר כמה שנים שאני אוהבת להיכנס לאתרים שבהם מראים תמונות ובעיקר סרטונים של מקרי מוות , גופות אחרי תאונה , הוצאות להורג, מחלות מיוחדות , התאבדויות וכו. זה מאוד מוזר לי להגיד אבל אני נהנת מלראות את זה. אני לא רוצה להישמע מוזרה אבל זה מה יש. אני אוהבת את זה. נהנת מכל סרטון וסרטון. הרבה אנשים אמרו לי שזה דבר לא נורמטיבי ושיש לי בעיה. אשמח להסבר על הבעיה. אם בכלל היא קיימת לדעתך. תודה מראש שיר לי

והיא לא התפרסמה. האם היא התקבלה? שאלתי איך אני יכולה להגיע לטיפול ההיפנוטי שהצעת? איך מחפשים מטפל כזה?

יש לי מן איפיון כזה של קושי לקבל החלטות בתחום התעסוקתי. לאחרונה פתאום צצה אופציה לעבודה בשבילי ואני חושבת אם ללכת על זה, משהו בקטנה, משרה חלקית, בלי לחץ.. מן עבודת יצירה באומנות יד שלא כרוכה ביותר מדי התחככות עם אנשים וסביבה נעימה ושקטה למדי, אפילו מתאים לתחביב שיש לי. אבל אני מפחדת להעיז לנסות ואז להתחרט... זה קרה לי כמה פעמים שניסיתי להתקבל לעבודה ואחרי שהצלחתי התחלתי לסבול מזה... ואז אני רק סופרת את הימים מתי להתפטר ולשחרר את עצמי ממה שאני חווה 'כתביעה חונקת' ברגע שאני מחוייבת למסגרת... יש דרך לטפל בזה? האמת היא שכבר נתנו לי הכרה מביטוח לאומי על אובדן כושר בגלל הדבר הזה, אבל אני הייתי רוצה כן להרגיש כמו בן אדם שחי ושייך וטוב לו והוא תורם וגם מתממש יצירתית.. לדעת מה רוצה, להיות שלמה עם עצמי כבר אחרי אלף זיגזוגים בין תחומים... בלי ספק, חולשה, רגישות תלות, אמביוולנטיות ודברים כאלה...אוף, למה הכל כזה מסובך? על יחסים וזוגיות וילדים אני בכלל לא מדברת. יותר מדי בשבילי להתמודד עם דברים כאלה. אין חשק, רק רתיעה וויתור :( שום דבר לא התממש לי בסוף. גם יש פער כ"כ גדול בין היכולת האינטלקטואלית שלי לסוג האתגרים שאני מסוגלת להתמודד איתם, זה ממש גורם לי פציעה נרקיסיסטית קשה. כי אני 'כאילו אינטילגנטית' אבל בעצם אני בכלל לא. אין לי 'חוכמת חיים וחכמת רחוב' באינטואיציות, בחושים, אין יוזמה, אין להט, אין סקרנות ופתיחות לדברים חדשים.. אני גוש חסום. זה יושב בגוף, אני יודעת. הקול שלי חסום, המיניות חסומה, היוזמה וכושר ההשפעה החוצה- חסום. אוףף. וגם נשבר הזין מהטיפולים. כל החיים הייתי סתם תמימה ושילמתי סתם למטפלים ולא יצא לי מזה הרבה חוץ מהתפכחות למודעות מכאיבה ועצובה להבין כל מה שלא היה לי מעולם :/ אני כמו 'מסורסת' ולא מאמינה יותר ביכולתי להשתנות. נמאס. אבל למרות שזה נשמע על הפנים אני לא באיזה דכאון כבד בהרגשה שלי. לא הוגה במחשבות התאבדות או משהו. אני סתם . סתם סתמית. חיה מיום ליום, זה נוח. אבל האם אפשר לחיות חיים שלמים ולהסתפק בזה? ברור לי שבילדותי תמיד שאפתי ליותר מזה. הכל נעלם. החיים הובילו למקום אחר משום מה. מאז ההתפתחות המינית המסריחה הזאת 'ודרישות החיים'. היה כיף לחיות בפנטזיות. חבל שנגמר. שפרויד ידחוף את 'עקרון המציאות' שלו למקום שממנו השמש לא זורחת, הוא מעולם לא ידע איך לעזור לאנשים כמוני. העולם פשוט צריך להיות מקום יותר שיוויוני וצודק ויפה ונעים. בשביל אנשים כמוני, שלא תהיה תחרות כל הזמן והשוואות וגאוותנות וחרא. שכולם יזכו להיות מקובלים ושייכים באותה מידה. חבל שזה לא ככה. מעצבן :/

אודי אחל לי יום הולדת שמח לגיל 17 :) אני רוצה לזכור ולשמור את הברכה שלך

אני צריכה ממך בבקשה חיבוק. אני צריכה שתעטוף אותי . אני מפחדת. יכול להיות שיש סוד נוראי במשפחה הגרעינית שלי ???? משהו באמת נורא שקרה מזמן מזמן ?? ואולי בגלל זה .אוףףףףףףףףף אודי זה לא יכול להיות.שטויות. זה לא הגיוני. אודי, שתדע לך שאמא שלי ממציאה דברים.אוףףףףףףף אודי, תחבק אותי בבקשה טוב ? הגוף שלי לא מפסיק לרעוד. אני קפואה מקור. אודי, אני שונאת אני אפילו לא יודעת להגיד את מי. לא רוצה לדעת כלום מכלום. אודי, אוףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףף

טעיתי שהתחלתי באנליזה ? ומי אמר שנכון להוציא שדים מקברם ? אודי, אני ממש לא יודעת אם לא כדאי שאברח מהאנליזה הזו כמו מאש וכמה שיותר מהר ?? אודי, אתה תופס מה קורה פה ? אני אצלה כבר שלוש וחצי שנים, ועכשיו לפתע פורץ איזה סוד אפל ונוראי שלא התכוננתי לקראתו . בשבוע שעבר לקחתי את אמא שלי לאיזושהי וועדה כזו..חיכיתי בחוץ ושמעתי אותה בוכה בכי מטורף ומספרת שם משהו שידעתי/לא ידעתי כזה..משהו עמום,מעורפל כזה..ושתמיד חשבתי שהיא ממציאה. שלא יכול להיות ..משהו שקשור לסבתא שלי..משהו באמת נורא ואיום. וכשהגעתי לאמא צביה סיפרתי לה ומאוד כעסתי על אמא שלי שממציאה כאלו דברים איומים ועוד בוכה בכי כזה מטורף. ואז אמא צביה שואלת אותי לפתע ,לא זוכרת ציטוט מדוייק ,אבל המשמעות היא : מניין לך שהיא ממציאה ? ואולי זה נכון ?? כמובן אמרתי לה שזה לא יכול להיות, שזה לא הגיוני, שאמא שלי מדברת שטויות. אבל מאז אין לי מנוחה.. גם החלומות הבודדים שחלמתי (לפחות,אלו שאני זוכרת ) איכשהו מתקשרים לסוד המטורף הזה. הסוד קשור לשואה ..משהו במשפחה שקרה???? שלא קרה !!!!!! לא יודעת אודי, לא מעניין אותי. לא רצה לדעת מכלום !!! אודי, נטרפת דעתי.

מישהו ניסה לגרד את הכתם מעל הקיר. אבל הכתם היה כהה מדי (או להפך- בהיר מדי). אם כך ואם כך- הכתם נשאר על הקיר. אז שלחתי את הצבע, שימשח את הקיר בירוק. אבל הכתם היה בהיר מדי. ושכרתי את הסייד, שיסייד את הקיר למשעי. אבל הכתם היה כהה מדי. אם כך ואם כך- הכתם נשאר על הקיר. אז לקחתי סכין מטבח וניסיתי לקרצף את הכתם מעל הקיר. והסכין הייתה חדה עד כאב. רק אתמול השחיזו אותה. ובכל זאת... ואיגרפתי גרזן והלמתי בקיר, אך הפסקתי בעוד מועד. אינניודע מדוע עלה לפתע על דעתי, שהקיר עלוליפול, אבל הכתם בכל זאת ישאר. אם כך ואם כך- הכתם נשאר על הקיר. וכשהעמידו אותי אל הקיר ביקשתי לעמוד בסמוך לו. וחיפיתו עליו בחזה רחב (מי יודע:אולי). וכשהתיזו את גבי, ניגר דם רב, אבל רק מצד הגב. יורים. ואני כל כך האמנתי, שהדם יכסה על הכתם. מטח יריות שני. ואני כל כך האמנתי, שהדם יכסה על הכתם. אם אך ואם כך- הכתם נשאר על הקיר.

לפעמים מרוב שרוצים להעלים כתמים, פוצעים ועושים כתמים אפילו יותר בולטים מהכתם המקורי, בסוף מתמכרים לזה, זה נהיה אובססיבי, אבל לפחות אם הקיר שותת דם וצועק בלי קול, סימן שהוא עדין חי, אלא שאז באמת צריך לכסות על זה איכשהו, כי זה לא נראה כל כך טוב זה אפילו מגעיל מאוד לפעמים. הכי פשוט לא נותנים לאף אחד לראות, פשוט לא מכניסים הבייתה אף אחד וזהו. ממילא אף אחד לא שם לב ואף אחד לא רצה להכנס. כך שהכל היה בסדר כאילו.

יש איזשהו טיפול פסיכולוגי (אולי היפנוזה?) שמתאים לטינטון? תודה בובי.

אני לא מוצאת איפה להניח אותי. רוצה להניח ולהתרחק ממה שיש בי. להרבה זמן. הרבה מרחק. אולי לתמיד.

http://www.youtube.com/watch?v=Mk4H5-DltbY הגיוני שזה מדבר אלי וגורם לי להזיל דמעה?(והרי מדובר בכלל בטיפול. בקשר עם פסיכולוגית). הכל מסובך. ומורכב. ואגב, תודה על העצה-"לתת צ'אנס". לקחתי אותה... עכשיו נראה מה יהיה ולאן אגיע בסוף. זה קשה. מאד. מאד. לא רק בגלל החופשה. בעיקר בגלל שאני יודעת שגם החזרה היא זמנית ביותר. והקושי מתעצם עוד יותר דווקא בגלל הידיעה שרק אני מודעת לנסיבות הללו. רק אני. אף מטופל/ת אחר/ת לא. זה כמעט לא פייר. הלוואי ולא הייתי יודעת. איזו שגיאה ענקית היא עשתה כשלא שיקרה לי/הסתירה ממני. מה אתה חושב על השיר?

שלום רב, יש לי תאומים בני שנתיים שהתחילו גן לפני כחודש ושבוע בפעם הראשונה. לכאורה ההשתלבות הייתה מהירה שכן תוך שבוע הם כבר לא בכו כשהם הגיעו לגן אולם אני רואה שינויים גדולים מאד בהתנהגות שלהם. אצל שניהם חלה ירידה מהותית בכמויות האוכל ובסוג האוכל שהם רוצים. אצל האחד מופיעות כל הזמן מחלות (שיעול, חום, דלקת עיניים) והדבר שהכי מבעית אותי זה שהוא מרגיש לי עצוב, כל הזמן.. כאילו שממש איבדתי את הילד שלי. אצל השני, רבו מאד מקרה העצבים והתתנגדויות והדרישות למשהו שגם הוא לא ממש יודע מה הוא רוצה והכל נהיה מתסכל. יש לציין שעוד חודש בערך אני צפויה ללדת דבר שיערער את הקרקע עוד יותר לילדים ואני ממש אובדת עצות לגבי מה לעשות איתם. נא עזרתך - תודה

אצל בן זוגי התגלתה ההפרעה דה ריאליזציה, רציתי לדעת מהם הגורמים להפרעה כמה זמן טיפול ממוצע .. כל פיסת מידע שיכולה לעזור לי להבין איך להתמודד .. אני מודה לכם

הי ענת, אני חושבת שפשוט תשאלי אותו- מה הוא מרגיש ויודע על ההפרעה שלו... כל אחד חווה בצורה אחרת ויכולים להיות גורמים שונים וכדאי לך לדעת איך זה עבורו באופו אישי. בהצלחה :) בובי

שלום יש לי ילדה חרדתי במיוחד מאיבוד חברים לא משנה מה יש לה לעשות לימודים או כל דבר אחר אם חבר כיתה או חברה שלא ראתה מזמן מבקשת ממנה מהשהו אם יש לה אפילו מחר מבחן היא לא תגיד לה לא ואחר כך בוכה למה לא יכלה להגיד לא ובזבזה את הזמן ועכשיו היא היא לא תעבור את המבחן בדל כקצת אני לאמתי מצבה ישתפר וחד שהחברהתעלב. כ/ ר לא יונתיים שהיא גם הולכת לטיפול שהשתפרהמה לעשת יא כואבת מאוד מהמצב וגם אין לה חברות אמיתיות אני לא יודעת מה לעשות בתוכניות שאני רואה אומרים כך תעשו ותגידו לה שהיא טועה אבל בכל זאת אני לא יודעת מה לעשות כצת

ערב טוב אני נמצאת בדילמה מאוד קשה והייתי רוצה לדעת האם כדאי לי להתוודות. לפני כחמישה חודשים יצאתי עם גבר מקסים ,שמההתחלה המערכת לא הוגדרה כעבור זמן מה גילתי דרך הפייסבוק שהוא יצא עם מישהי לסרט ,שאלתי אותו אמר לי כן הכרתי מישהי, אז באותה שיחה אמרתי לו בסוף שקרה אסון אני בהריון .. הוא התחיל לבכות , נפגשנו ואמר שהוא רוצה להתאבד וסיפר לי גם איך ייעשה זאת, נכשל בכמה קורסים באוניברסיטה, רזה במשקל כתב לי מלא הודעות שחייו נהרסו וקברתי עמוק באדמה (יש לציין שהגבר בן 27) היה קשה לי לראות אותו סובל ובוכה גם שידעתי שאין לזה יד ורגל במציאות לא נהניתי חלילה שסבל פשוט היה קשה לי לקבל ולדעת שהוא עדיף מישהי אחרת על פניי ,אף אדם לא אוהב להרגיש דחוי ולא רצוי. יש לציין שהמשחק שלי כלל דמעות ממש שיחקתי טוב ,גם אני אמרתי לו שין כל טעם לחיי וגם אני שוקלת לשים קץ לחיי , בתוך תוכי שוט התגלגלתי בצחוק שאני יכולה עד כדי כך להעמיד פנים בצורה כל כך טובה. כך במשך שלושה חודשים סחבתי את השקר , עד שלא יכלתי להמשיך לשקר בעניין זה ,אז סיפרתי לו שהפלתי באופן טבעי ואף המצאתי מסמך רפואי שאינני בהריון ,הוא היה בשוק ישבנו בים ואז הוא ביקש לחבק אותי ,הסכמתי , ואז באותו דקה לאחר החיבוק החם ישבנו ואמר שאין לו רגשות כלפיי אך הוא רוצה שנהיה בקשר ידידותי לאור "הטראומה"שעברנו ... אני עדיין אוהבת אותו והיום צלצלתי אליו לשאול לשלומו אז הוא אמר שהוא מנסה לקום על רגליו ,שלא חושב על העובר, וביקש שלא אצור עימו כל קשר ,ולא אגיד לו שלום ברחוב .. אמרתי לו שלי מאוד קשה לחיות אחרי ההריון ואין כל טעם לחיי אנחנו מתפללים באותו בית כנסת הוא ביקש שאם אראה אותו שלא אגיד לו שלום.. הוא עבר טראומה ,ההבדל שאני יודעת את האמת .... אך עדיין בדיכאון מהמצב קשה לי לחשוב שלא רוצים בי אני לא רגילה להרגיש דחויה. אני אישה מוצלחת. עוד נקודה חשובה שצריך לציין לאחר שאמרתי לו שהפלתי ו"נשמנו" אז יומיים לאחר מכן פניתי אליו ואמרת לו שהוא אדם רע אף קראתי לו אפס. אמרתי לו שאני שונאת אותו .. ולמעשה אני חושבת הפוך אני אוהבת אותו ,מעריכה אותו ,הוא נחשב כאדם מאוד אהוב בחברה. קצת המצפון מתחיל להציק לי , האם כדאי לי לתת לרוחות להרגע ובעוד 4 חודשים הוא איקס של זמן שארגיש אני מנוחה להתוודות לספר לו שכלל לא היה הריון ??? הוא אדם מאוד רגיש ,והמצפון שלי מציק .. מפחיד אותי שהוא יחשוב שאני לא נורמלית ומשוגעת .. כי מהצד זה נשמע ממש פסיכוטי , או שאני טועה??? לא אשוב לעולם על מעשיי ,נפגעתי לכן נקמתי... אשמח לקבל ממך עצה האם כדאי לחשוף את הסוד ?? ואם כן היכן ואיך לעשות זאת?? תודה ושבוע טוב.

במה תודי בדיוק? לדעתי עשית משהו שאני לא הטוחה שאפשר לסלוח עליו. תתוודי רק כי מגיע לו לדעת מי את באמת..

אשמח לשמוע את דעתו של מנהל הפורום בעניין זה..

אשמח לשמוע את דעתו של מנהל הפורום

עשית מה שעשית, המצפון מייסר אותך ודי בצדק. אבל נראה לי שזו דווקא הזדמנות לעשות לעצמך תיקון, לברר מה קרה לך? ולמה נהגת כך? משום שמי שמרגיש שהוא שווה ומוצלח באמת לא מתפרק כ"כ מהר מזה שמישהו לא מעוניין בקשר איתו...ולכן אני במקומך הייתי נעזרת בגורמים מקצועיים.

זה לא דפוס בריא ונכון , פשוט נפגעתי ורציתי להחזיר , ילדותי בהחלט..חשבתי לעומק והחלטתי שלא אחשוף את הסוד הזה. לאט לאט גם המצפון שלי ישקוט. תודה על תשובתך .

היא די מאשימה את עצמה. ולוקחת את כל העומס על עצמה. אני מרגישה שהיא קורסת. אם ידוע לכם, על פסיכולוג שיוכל לעזור לה להתמודד. זה די דחוף. כמובן בתשלום.

אני לא רוצה להרחיב יותר מדי רק אגיד שאני אובססיבית למראה החיצוני שלי (רק לפנים) כבר שנתיים וחצי והלכתי לפסיכולוגים ולקחתי כדורים ושום דבר לא עזר.בתוך התקופה הזו היו לי תת-אובססיות כאלה של כל פעם משהו אחר. פעם עם עצמות הלחיים, פעם עם מבנה הפנים שלי, פעם עם אורך השיער וכו'. עכשיו כבר 4 חודשים אני אובססיבית לעור הפנים שלי וכל הזמן בודקת אם רואים איזשהן נקודות או צלקות מאקנה שהיה לי ואם זה בולט, ומנסה לטפל בזה בכל דרך אפשרית ומתעסקת בזה כל היום ולא יכולה להרגיש יפה כמו שהרגשתי פעם בגלל זה, אפילו אם אומרים לי שלא רואים כלום. קשה לי וזה נושא מאוד גדול שתופס את רוב החיים שלי אז בקצרה אני רק אשאל את השאלה שבשבילה אני כותבת את ההודעה. אני הרי יודעת שאין שום דרך טיפול שתעזור לי, וכן ניסיתי כבר טיפול קוגניטיבי-התנהגותי וגם בשילוב עם כל מיני כדורים של SSRI במינון גבוה, אני רק רוצה לדעת האם זה יעבור לדעתך באיזשהו שלב באופן טבעי? :( עד לפני שנתיים וחצי היו לי כל מיני אובססיות קטנות יותר אחרות בחיים והן עברו בסוף. וגם התת-אובססיות של המראה שלי עברו (למרות שהתחלפו במשהו אחר), אז אני צריכה להניח שגם זו תעבור מתישהו? תודה.

כתבתי תגובות לך.. ולמילים מילים..ולא רואה אותן.. לא ראית?

אני מפחדת. כל כך מפחדת. אני לא יכולה להחזיק. נמאס לי כבר מהכל. רוצה למות. אין לי כוחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחח להוריד מעצמי כל פיסת עור שקיימת. שירד הריח. שירד הטעם, שתיפסק תחושת המגע. לשנוא את עצמי עד הסוף. לתעב את עצמי. להרוס. לחתוך. עמוק עמוק. לשרוף את הפצעים. לפזר עליהם מלח. לגרד אותם. לפתוח אותם. להכאיב. לאבד תחושת זמן. לאבד תחושה. לא להרגיש. לא להריח. לא לטעום. לדמם עד אבדן הכרה. עוד קצת, הכל יחלוף. נגעלת מעצמי. מתעבת את עצמי.

אני תוהה אם זה בגלל שיש לאחת האחיות שלי נטייה ללחוץ על נקודות רגישות (המשקל שלי) או בגלל שיש לי כל מיני פלאשבקים שאני צריכה כל הזמן להילחם כדי לא לתת להם להיות. או בכלל שניהם יחד. אני מתחרפנת!!!

הבעייה שלי שהבנתי רק לא מזמן לעומקה..ומביישת אותי מאוד...מגעילה אותי...אחת מיני רבות..אכילה כפייתית...פעם ראשונה שאני מעיזה לומר.......

מיכל יקרה, זה בסדר גמור ששיתפת, כל מה שאת מתארת כולל ההודעה הנוכחית מאוד אנושי לא מביש ולא מוזר בכלל. אני שולחת לך את השיר http://www.youtube.com/watch?v=WDpUlvF0-Dg עם דגש על הפזמון...אל תוותרי עלייך, מגיע לך להרגיש טוב מבפנים ומבחוץ. וחיבוק...

פתחתי בהיסוס היום...פחדתי לקרוא את מה שכתבתי ופחדתי מתגובות... תודה רבה מילים!!! איזה שיר מדהים. אני מאוד אוהבת את עידן רייכל :) לא מתכוונת לוותר...רק מהססת מעט לגבי הדרכים שארצה ללכת בהן..

באתי כתבתי ומייד סגרתי...היום הססתי לפתוח ולראות תגובה...תודה שאתה כאן, מאפשר..זקוקה למנוחה כי הייתי בסערה ועכשיו גם אחרי שהייתי אצלה שוב...סכמנו שאנסה לבד בתקופה הקרובה ורק אם יהיה דחוף אצור קשר....אז כאילו נפרדתי שוב ממנה....נפתחתי בפניה על זה יותר מתמיד.ממש הסברתי מה קורה לי......ואז באתי לכאן וספרתי...אני פה כבר תקופה ארוכה של שנתיים וחצי בערך ואף פעם לא ספרתי על זה.......ועכשיו אודי אני רק רוצה שיקבלו אותי כמו שאני...לא לשנוא, לא להגעל לא.....אוף......זה מה שחשוב.הקבלה....באמת מה שחשוב זה הפנים...אתה צודק.....וקראתי על זה עכשיו......והטיפול משולב כזה מי יודע אם בכלל יש לי כוח לזה.......החלטתי לעצור קצת ואולי פעם לטפל ממש ברצינות.......אין לי סבלנות לגעת בזה.....תודה שאפשרת לי לספר.....

היי אודי, בטיפול הנוראי שהיה לי אחרי שנקשרתי למטפלת וחוויתי תלות וכל זה ומן פצע פנימי נפער , מצוקות לא מילוליות ודברים כאלה, שנאתי אותה פתאום שנאתי להזדקק ושנאתי להמשיך להגיע למפגשים, ביקשתי יותר זמן והיא סירבה והרגשתי שלא אכפת לה, הפסקתי להגיע אבל לא הפסקתי להרגיש בתוכי את השחזור של נטישה ובעיקר מן תחושה של קור חסר לב שמשאיר אותי לבד עם מצוקה נוראית... מטפלת אחרת אמרה לי שהמטרה היא להכיר את הילד הפנימי הפגוע הזה ולא להתחיל למלא לו את כל החוסרים 'ולהושיע', אז מה הטעם אודי? בשביל מה בכלל הטיפול אם רק הופכים אנשים למודעים אבל לא עוזרים להם לרפא משהו? המטפלת אמרה לי שצריך להיות תיקון, אבל אני לא יודעת איך לתקן אודי. איך מתקנים? להיפך זה רק מכעיס ומשפיל ומעציב אותי שגיליתי כאלה מצוקות ומודעות לפערים בחיים שלי לבין אנשים עם הקשרות בטוחה וילדות טובה ומאושרת ובטחון וכל זה, שבזמן שאני הייתי עם תסביכי הרס ומשבר נפשי הם בנו לעצמם חיים עם משמעות והצלחות חברתיות ותעסוקתיות..וכאילו עכשיו אני אמורה להודות לה על זה ולהעריך? זה כאילו שילמתי בשביל לסבול.. זה לא הגיוני.... מה אני אמורה לעשות עם המודעות הזאת? רק להתאבל ? למה אי אפשר לרפא את פצע אודי? למה המטפלים לא באמת מרפאים רק מעוררים?

בשביל זה אודי צריכה להיות ברית טיפולית ממש טובה וגם הבנה של המטופל לקראת מה הולכים. ברגע שהמטופל (מניסיון) לא מסוגל לעלות על הדעת שעשוי לחוות דברים כאלה במסגרת טיפול נפשי אי אפשר להתפלא שהוא בורח מבוהל. וזה גם מאוד קשה 'לברוח' כשיש הקשרות תלותית למטפלת.ואז התחושה היא שתקועים בתוך מקום שמעולם לא ביקשתי להיות בו, נטול שליטה, נטול בחירה, ואם אתה אדם נרקיסיסטי אז סביר שגם תרגיש מבוזה, מובך, פגוע ומושפל .. אני לא אגזים אם אומר שברגע שיא חשתי ממש 'מחוללת' מהתהליך הטיפולי . כמו כן המשוואה של 'לשלם על סבל' גורמת לי להרגיש לא נורמלית . גורמת לי להרגיש מזוכיסטית ומעוותת. אני לא מסוגלת לשלם על דבר כזה. ואז המטפלת אמרה בקור ענייני "כנראה שהמצב לא מפריע לך מספיק". אתה מבין? זה ממי שציפיתי לקשר תומך לבבי וחם איתה... היום ברור לי שהקשר עם המטפל זה בכלל לא מטרה אמיתית, הוא שם רק בשביל לכפות טרנספורמציה נפשית על המטופל באמצעות רתימת ההקשרות התלותית הזאת. לא מתאים לי להיות בובה על חוטים של אף אחד. מספיק חוויתי חוסר אונים וחוסר שליטה בחיים הפנימיים שלי. לא צריך שוב. לא סומכת על אף מטפל ככה. ואיך שהטיפול הזה התנהל הוכיח לי שיש לי אלף סיבות למה לא לסמוך. חוויתי שם אטימות לזוית המבט שלי! יחסי טיפול זה לא בדיוק המקום לכינון 'צדק חברתי', להיפך!!. ובתוך קונטקסט כזה קרה השחזור. ממש לא סביבה מיטיבה ורגישה. להיפך. סביבה מתנשאת ואטומה.אבל היו גם הישגים בטיפול- אפשר לומר שנפתחו לי העיניים, לפני זה חייתי בבועה של סרטים פנימיים.

אודי :(( במסגרת כלשהי צפיתי השבוע בסרט "הפסנתר". משהו התערער אצלי בפנים בעקבות הסרט. אני מרגישה שאני הופכת קצת לאבקה. היום כשנפגשתי עם אמא צביה ביקשתי ממנה שתשים שם המון מלט בכדי לסתום. ראית פעם את הסרט הזה אודי ? נכון סרט נוראי ? כמה אלימות וואוו.. ההיא ,הבוגרת (לא זוכרת את שמה) שלקתה באילמות סלקטיבית בגיל 5 /6 והישיאו אותה לאיזה סכיזואיד שלא רואה ממטר את צרכיה.. כל כולה היא רצתה לפרוט על הפסנתר. רצתה להיות עם היצירה שאליה היתה כל כך מחוברת.. ובהמשך הסרט הנוראי הזה, בן זוגה נתן את הפסנתר שלה ועשה עיסקת חליפין עם מישהו ממנו קיבל חלקת אדמה בתמורה לפסנתר שלה.. ..בהמשך ההיא(עם האילמות הסלקטיבית) נאנסת ע"י רוכש הפסנתר שלה, ובהמשך נאנסת שוב, והפעם ע"י בן זוגה.. אודי, עזוב. סרט איום.. ראית אותו פעם ? מאז שראיתי אותו, אני מרגישה כל הזמן כזה פחד עמום כזה.. כמו כזה כשכואב איבר פנימי שמרגישים את הכאב שהוא עמוק, כזה עמום בגלל שהוא כזה פנימי.. מבין על מה אני מדברת אודי ? יש לי פחד שאני אתפורר בסוף ואהפוך לחתיכות קטנטנות.. כמו אבקה. אודי, אני יודעת שאני מדברת שטויות, ואולי יהיו כאלו שיחשבו שנשתבשה דעתי. אבל מה לעשות ? כך אני מרגישה. אתה ראית את הסרט הזה ? איך אתה מפרש אותו ? גם אתה ראית בסרט הזה סרט אלים מאוד? אודי, תגיד לי מילים.. אני אפילו לא יודעת מה אני מבקשת. אני מבולבלת ויש הרבה פחד עמום כזה..

לדעתי כל סרט שיש בו סיפור על טראומטיות מצטברת וסצינות אלימות כמו שתארת טבעי שיעורר חלחלה פנימית.. התחושות שלך לא 'משוגעות' בכלל. כנראה הזדהת מאוד עם המצוקות שעברו על גיבורת הסרט ובעוצמה חזקה עקב רגישות גבוהה שלך וגם הדהד כל מיני פחדים קיומיים בתוכך מפני חוסר ישע, אטימות, אכזריות... אני זוכרת שראיתי את סצינת האונס בסרט 'בנים אינם בוכים' זה השאיר בי חותם מטריד במשך ימים. היה ממש קשה להכיל את הצפיה בסצנה הזאת.זוועה. ועוד מבוסס על סיפור אמיתי, מה שלא הקל בכלל.......

אכן סרט עם תכנים לא פשוטים. אני זוכרת שכשראיתי אותו, לא יכולתי לקום מהכיסא, ואני עדיין חושבת שהוא מהסרטים החזקים ויפים שראיתי בחיי. עברו המון שנים מאז( ראיתי אותו בקולנוע ממש כשיצא) ואני עדיין זוכרת את המנגינה הנהדרת שלו. אבל יש לזכור שגם לסרטים כאלה יש תפקיד בחיינו (אחרת לא היו קיימים, נכון?) הם נותנים לנו נקודות למחשבה, עוזרים לנו להבין חלקים מעצמנו וגורמים לנו להזדכך. יחד עם זאת לא כל סרט מתאים לכל אדם ומטענו, ומה שחשוב לעשות זה פשוט להימנע מראש מסרטים שקשה לנו להכיל. אני לדוגמה, לא צופה בסרטי אימה עם מראות קשים במיוחד, לא מתאים לי וזה בסדר, יש המון אחרים:-)

ותודה אודי ומימה על תגובותיכם. אניאני,על מה את חושבת שהוא מהסרטים החזקים ויפים שראית בחייך ? מה את רואה בסרט הזה ? איך את מפרשת אותו? ואם מותר.. מה המשמעות של הניק אותו בחרת ? במבי.

שלום רב ד"ר בונשטיין, אשמח מאוד אם תוכל לעזור לי. בני בן ה-3 בוכה הרבה ומייבב הרבה (בוכה ללא דמעות ומדבר בטון בכייני). בבקרים לפעמים גם מיד אחרי שהוא מתעורר הוא בוכה מהמיטה בלי להגיד את הסיבה. נראה לי שגם הוא לא יודע. אני ניגשת אליו, מחבקת אותו, מנשקת אותו, אומרת לו בוקר טוב ומזמינה אותו לסלון לשתות את החלב של הבוקר. בדרך לסלון, אם במקרה הוא מקבל מכה, ולו הקלה ביותר, הוא מתחיל לבכות ולהתעצבן. אני ניגשת אליו, מנשקת את המקום הכואב ואומרת לו שזה יעבור. הוא מתיישב על הספה בסלון וכשאני מגישה לו את החלב, אם דבר הכי קטן לא מוצא חן בעיניו (כמו חלב טיפה קר או טיפה חם) הוא פורץ בבכי. במקרה כזה אני כבר מתעלמת מהבכי, מניחה את החלב לידו ואומרת לו שכשהוא ירצה, הוא יקח לבד. אחר כך הוא מחליט שהוא רוצה להחליף בגדים וכשלא מצליח להתפשט לבד מתחיל לבכות. אני מחליפה לו במקומו בגלל שאין לי זמן לויכוחים בבוקר. אם לא היה בוקר, הייתי אומרת לו – תחליף לבד או שלא תחליף בכלל כי אמא מלבישה אותך רק אחרי מקלחת (הוא אוהב להחליף בגדים כמה פעמים ביום. עוד נושא תמוה). אנחנו יוצאים בשעה טובה מהבית ובחדר המדרגות רגלו נתקעה בטעות במדרגה. הוא מתחיל לבכות ולהשתטח. אני מתקדמת במדרגות ואומרת לו שאם לא יבוא אחריי ישאר לבד מאחור. הוא בוכה שאני אשא אותו על הידיים אך אני מסרבת (יש לי תינוקת ביד, הוא כבד לי וכואב לי הגב) ומציעה לתת לו יד. הוא מסתפק ביד בחוסר שביעות רצון, וככה אנחנו ממשיכים לעלות במדרגות ביחד. ככה פחות או יותר נראה כל בוקר. אז אולי הוא עייף כי לא התעורר לחלוטין עדיין, אז אחרי הגן המצב קצת פחות גרוע, אבל הבעיה עדיין קיימת: כשמשהו לא מוצא חן בעיניו הוא מייבב ולעיתים בוכה. דוגמאות לדברים שלא מוצאים חן בעיניו: כשנשפך עליו קצת מהשתייה שלו (אז הוא בוכה ממש ומשתטח), כשצריך לצחצח שיניים, כשמקבל מכה ממש קלה. בלילה – אם בורח לו פיפי במיטה, מתעורר, בוכה בכי היסטרי עד שאני מחליפה הכל והוא חוזר לישון. כל הדברים שאני אומרת כדי להרגיע אותו, לא עוזרים. אני אומרת לו שזה לא נורא ומחר ישתדל לעשות בשירותים, שאמא גם עשתה פיפי בלילה במיטה כשהיתה קטנה, שלא קרה שום אסון וזורקים הכל לכביסה וכדומה. לרוב אני מגיבה ב"דבר ברור, אחרת אני לא מבינה אותך" או "כשאתה בוכה אני לא שומעת אותך" ובאמת לא מתייחסת עד שהוא מדבר יפה, אבל המצב לא משתפר כבר כחודשיים. אני רוצה גם לציין שהעוצמה של הבכי תלויה במצב הרוח שלו באותו יום. יש ימים שהוא יותר שמח ואז בוכה הרבה פחות ויש ימים שהוא פחות שמח ואז בוכה המון. מכל עניין פעוט. אני תוהה אם יש סיבה אחת מובהקת להתנהגות זו או שזה מכלול של סיבות. אני גם רוצה מאוד לדעת כיצד אני יכולה לעזור לו להיות ילד שמח יותר ? בתודה רבה מראש

קודם כל אני מאוד נרגש, לדעת שיש אנשים מופלאים כמוך עם נכונות לעזור לזולת. תודה רבה. בכל אופן, אני יונתן בן 23, כל חיי מהגילאים הצעירים ממש ועד התפתחותי כנער וכן הלאה, תמיד ידעתי שיש לי בעיה מסויימת, לא אוהב לקרוא לזה "בעיה פסיכולוגית" אבל אתם תקראו לזה איך שאתם רוצים, אך אף פעם לא ידעתי להגדיר מה הקטע שלי ופשוט שהיתי בעננה מעורפלת עם סימני שאלה. עד אתמול, שקראתי כתבה במאקו, בו מסבירים מזה תופעת "רגישות יתר אצל ילדים" ונורא הובחתי ואף נדהמתי לגלות, שעל כל הקריטוריונים אני עונה כן, וזה ממש הרגיש לי אני באופן מובהק!!! (לצערי כמובן) מכאן אני בטוח שזה חוסם אותי ומונע ממני לחיות חיים יותר בריאים, שלווים ויפים, כי סה"כ העולם באמת מדהים. וכאן אני צריך את עזרתכם, מה לעשות? ללכת לטיפול? (אני סטודנט שבא ממצע סוציו-אוקנומי מאוד נמוך ומעדיף שזאת תיהיה הברירה האחרונה ז"א טיפול ישיר, אחד על אחד, מה גם שזה מרגיש לי לא נוח. מביש טיפה) אולי אוכל לעבוד על עצמי ולתרגל עם עצמי משהו?? פשוט אשמח לעצה ולטיפים. אני פשוט עסוק מדי בלחשוב על אחרים ונורא מוטרד תמיד, בד"כ נפגע מהר ומנתח כל דבר ומסיק מסקנות על כל צעד של הסובבים אותי. חשוב לציין שזה התעצם לאחר מערכת יחסים כושלת ששברה את ליבי. טוב אני גולש לפינות שלא קשורות לתחילת הנושא. תודה רבה שוב, מחכה לתגובה.

בן 16. כבר חצי שנה-שנה יש לי לפעמים רגעים של פרצי אושר שקורים מסתם איזו שטות(לדוגמא: נזכרתי באותו רגע שהיום יוצא פרק של סדרה שאני ממש אוהב). ברגע אחד אני הופך לבנאדם המאושר ביותר שיש ואני מרגיש שאני פשוט רוצה לחבק את הבנאדם הראשון שאני רואה. אבל ברגע שאני מתחיל לשחק עם ההרגשה ולנסות לנתח אותה זה נעלם במהירות, כל זה נמשך לכמה שניות בודדות ובפעמים נדירות גם חצי דקה. אני רוצה לציין שהשנה האחרונה לא הייתה קלה(אח קרוב התגייס לקרבי, לי גילו מחלה כרונית)ככה שבשבועות האחרונים הייתי בדיכאון ארוך מאוד. באותה מידה כבר הרבה מאוד שנים אני מתמודד עם פרצי כעס שגם קורים משטויות כמו הערה עוקצנית. האם התופעה מוכרת לך?

לא יכולתי לחשוב על טיפול יותר מוצלח, הישגים מרשימים, קשר נפלא ביני לבין המטפלת. אני לפחות מאוד אוהבת אותה. נראה שגם היא. טיפול מלא , אבל מלא רגעי קסם. חיבה, חום הבנה, רצינות , עבודה קשה וגם הומור. זהו. עוד שלוש פגישות נאמר שלום. אני יוצאת אופטימית מאוד אל חיי, שלמה יותר, לוקחת בשמחה את המתנה שקבלתי. אבל זו פרידה לכל דבר , וקצת צובט לי בלב , אני הרי כל כך אוהבת אותה. פתאום יהיה לי קצת ריק באותו היום, באותה שעה בשבוע, אולי גם במשך כל השבוע... זה בא בגלים. אבל בעיקר שמחה, מתרגשת, ומודה. לה, לי ולשיתוף הפעולה הנדיר בנינו.

:) וואו...כל הכבוד לך!!!! אפשר לדעת אחרי כמה זמן אתם נפרדים? בהצלחה!!!

עצוב לי.. לא ענית לי

אני זוכרת מימי הטיפול הנוראי שברחתי ממנו שעד שהייתי מבשילה לדבר ונכנסת לאוירה של 'התמסרות' שוכחת מהזמן ומשוחחת היא פתאום הייתה מודיעה לי שנגמר הזמן וזה היה קוטע לי הכל במן טראומטיות כזאת שגורמת לי להרגיש נורא שבכלל התפתיתי להשען שם ואח"כ זורקים אותי ככה כמו כלב החוצה במחי מחוג.. אני לא מבינה למה דווקא ככה? אין דרך לרכך את המעבר הזה איכשהו? האם בכוונה עושים את שיהיה מצלק וטראומטי?

ככה זה שחווים טיפול גרוע.

שפתחתי עוד הודעה רק רציתי לומר לך שאפילו בנפילות אני לא עונה לשאלונים האלה של הדיכאון כי אני תמיד הולכת לעבודה, מתפקדת, מחייכת,אף פעם לא שוכבת במיטה ולא קמה!!!, לא עוצרת את החיים בגלל שרע לי, להפך ממשיכה ונלחמת על השיגרה!!!! מבחוץ הכל כרגיל, אף אחד לא יודע על הרגשות שלי חוץ מפה ומהמטפלת שלי......אז איך זה יכול להיות? יש לך הסבר לתופעה שכזאת????מוזרה...עוף מוזר......פשוט יש לי כנראה בעייה עם עצמי, מבפנים... ושום כדור לא יכול לשנות את המחשבות שלי על עצמי נראה לי......