פורום פסיכולוגיה קלינית

שלום אודי רציתי לשאול שאלה בסיסית ועקרונית - מהי מטרת הטיפול הפסיכודינמי? נניח שלאחר שנה של טיפול הבנתי שהדינמיקה המשפחתית אצלנו הייתה בעייתית ביותר: אבא נוטש, מנוכר ומרוחק, גירושים מכוערים שהותירו בי צלקות ומשקעים, אימא חורגת "מרשעת". מה עושים הלאה? כיצד ההבנה הזו אמורה לסייע לי בהתמודדות שלי עם "הכאן והעכשיו"? כיצד ההבנה הזו אמורה לעזור לי עם "הבור השחור" ועם תחושת הריקנות? אני שואלת מתוך התעניינות וללא כל ציניות. מה התכלית של החיטוט העצמי הזה?

שלחתי לך ולשריל תגובה ,ומשום מה הן לא מופיעות, (כבר מיום חמישי)

שלום אני בת 18 ולאחרונה חוויתי חויה מוזרה , אינני יודעת אם החויה קשורה לפורום אבל כשחיפשתי את הנושא עלו לי פורומים פסיכולוגיים. היום בבוקר ששכבתי במיטה ראייתי החלה להיות מטושטשת ולא מרוכזת והתחלתי להרגיש שאני לעט לעט מרחפת , שהראש שלי והגוף עולים לעט אבל הרגליים עדיין מרגישות את המיטה , זו האמת הייתה תחושה נפלאה והיא קרתה לי פעמיים הבוקר , והפעם השנייה הרגשתי את הרצון לרחף , מה שהיה מוזר בחוויה הוא שהיה מעליי בלון של ערנב שריחף מעליי והוא נראה קרוב יותר ממה שהוא אמור היה להיות , לא יודעת מה החוויה הזו אומרת אבל היא לא הרגישה כמו חלום. טדמח לתשובה , תודה מראש :)

שלום רב, אני בת 26 ואם לתינוק בן חצי שנה. הבעיה שלי בזוגיות היא שמאז שאני זוכרת אותנו יחד יש לבעלי נטייה חזקה להסתכל על נשים אחרות והדבר פוגע בי מאוד כיוון שאני בטיפוס קנאית וכן הוא מצידו מעוניין לשפר אצלי פגמים שבעיניו הכרחיים על אף שאני נחשבת לאשה יפה.זה יוצר מחסום רגשי בינינו. אני לא טבעית כשאנחנו יחד אפילו בסקס קשה לי להיות רגועה ולהינות. אני מבחינתי משתדלת תמיד להיות מטופחת כי אני יודעת שזה מאוד חשוב לו,אך בדרך כלל אני נתקלת בביקורת מצידו וזה מונע ממני ליזום. כשאני מדברת איתו על הנושא ומשתפת אותו בכאב שלי אכפת לו והוא מבטיח להשתדל אך קשה לי לקבל את זה ולחיות בצורה כזו. זה הופך אותי לממורמרת וכהתגוננות אני מתקיפה ומשתדלת ל"רדת" עליו על אף שבטיפוס אני אשה חמה ואוהבת. אשמח לקבל עיצה מה עלי לעשות ואיך להתמודד. אושרת

הייתה עכשיו הפעם האחרונה איתה. היא יוצאת לחופשת לידה. חשבתי בזמן הפגישה לבקש ממנה חיבוק, לא ידעתי אם היא תסכים. לא ביקשתי. אבל כישצאתי, רציתי להגיד לה משהו ולא ידעתי מה. אז אמרתי שאני לא יודעת מה להגיד והיא אמרה שיהיה בקלות לשתינו ונגעה בכתפי. יצאתי ממנה והתחלתי לבכות, אני כבר מתגעגעת אליה מאוד מאוד. ביום רביעי אתחיל אצל המטפלת החדשה, מקווה שיהיה מועיל ושלא ארגיש לבד. יש לי גם את הפסיכיאטרית שאני יכולה לדבר איתה וגם עם הפסיכולוגית קבענו שאכתוב לה למייל פעם בחודש, לא הרבה אבל גם משהו. לפעמים אני מרגישה שיש לי יותר מדי "מטפלים" אבל יש בזה משהו שאני גם "אוהבת". הספירה לאחור החלה...

האם ניתן להחליף הלידול אחד ורבע מילגרם בתרופה אחרת דור מתקדם ולא להחמיר את המצב כתוצאה מהשינוי?

שלום, יש לי בעיה משפחתית ואני עברתי כבר בערך שני פסיכולוגים שנטשתי אותם אחרי תקופה קצרה מאוד כי הרגשתי שאין להם את הידע, הכלים והניסיון לעזור לי. אני מחפש המלצה למישהו שיכול לעזור לי ועם זאת יגבה סכום נמוך יחסית, אולי דרך קופת חולים כללית למשל אבל יש שם המון שמות של פסיכולוגים ומטפלים ואני לא יודע מי מהם טוב ומי לא למקרה שלי. המייל שלי הוא [email protected] ואשמח לשמוע המלצות. תודה רבה

מחכה להמלצתכם, תודה

הי אודי מה שלומך? לא הצלחתי לומר, אבל מאד הצטערתי לשמוע... משתלטת עליי שתיקה, כמו רעל משתק כזה... וזה נהיה לי יותר ויותר קשה להילחם בה... http://www.youtube.com/watch?v=dT7DZz7rpN8&playnext=1&list=PL2E7748EF13C54A4D

שלום. אני בת 27, סובלת מאישיות גבולית, מטופלת כמעט 10 שנים בטיפול פסיכולוגי(dbt) ובכדורים. רציתי לדעת האם לגבוליים יש סיכוי לעתיד סביר?? אני מתכוונת לעבודה קבועה (יחסית...) לזוגיות יציבה (יחסית...)??? אני על סף יאוש.

שלום אודי האם זה בסדר שפסיכולוג שואל שאלות פרטיות כבר בשיחה הטלפונית?? כמו למשל, מה הסיבה העיקרית שאתה רוצה טיפול...יכול להיות שכבר משיחת הטלפון תהיה לי הרגשה לא טובה לגבי הפסיכולוג?? תודה

אני בן 30. יוצא לי הרבה פעמים להגיד דברים מהלב שמאפשרים חשיפת פחדים או קשיים שלי בנושא מסויים בסביבה לא אינטימית. מין חוסר טאקט כזה כיצד להסתיר דברים בסביבה שיש בה אנשים לא קרובים שלא צריכים לדעת כלום. מין ישירות כזאת של יכולת להגיד דברים מבלי לראות שזה פוגע בי. אני הרבה פעמים תופס את עצמי בדיאבד ומפחד ממידת החשיפה שביצעת והידע שיש לאחרים עלי. בנוסף אני עושה את כלפי אנשים אחרים ואני חושף את רצונתיהם ורגשותיהם הידועים לי, או שאני מניח כי קיימים. כאילו אין לי מחסומים תקינים של הבעת הרגש או הסתרתו, כולל חוסר מודעות לעוצמת הידע שהרגש משדר לצד השני או חושף את הצד השני. אני רוצה להבין למה זה קורה לי.? נוצר מצב שחברה שלי שע"י שקשורה לנושא גם נחשפת וכך אני פוגע גם בה. היא אמרה שהיא ממש מפחדת ממני והסכנות שיש בלהיות ע"י. היא דואגת לברר למה זה ומפחדת מתופעה זו ושזה יעבור בגנים ליילדנו. אני חושב שאלו מנגנונים אישים שלא פיתחתי בסביבה בה גדלתי ולא יכולת גנטיתי כזאת או אחרת. או אולי משהו שכשור להפרעות קשב וריכוז או דברים דומים. אני אשמח אם מישהו יוכל להכיוון אותי כייצד לטפל בזה, וכמובן להרגיע את חברתי שזה לא גנטי.... תודה.

האם תוכל להפנות אותי לגורמים מקצועיים מאבחנים?

שלום, אני בן 16 וחצי ואני מאוד מתעניין בפסיכולוגיה, אני קראתי הרבה על הנושא ובין היתר נתקלתי בנושא מסרים תת-ספיים. מסרים שחודרים ללא-מודע וגורמים לשינוי בהתנהגות בצורה לא רצונית. בקיצור, בדקתי איך זה קורה וגיליתי שאם מוסיפים לתוף סרטון תמונה במשך זמן של פחות מ 0.041 שניות אז זה הופך למסר תת-ספי. הורדתי את התוכנה סקראצ' (תוכנת אנימציה) וניסיתי לעשות את זה על עצמי. כמו שקראתי באינטרנט אז כתבתי את המשפטים בצורה של הווה כמו "אני משקיע בלימודים" ועוד כמה משפטים אחרים, כדי שזה יעזור לי להשתפר בתחומים האלו. ניסיתי את זה כמה פעמים. אני לא יודע כמה זה קשור אבל כמה ימים אחרי זה נכנסתי לדיכאון בגלל כל מיני מקרים שאני לא חושב שהייתי מגיב אליהם ככה לפני הניסוי שלי של המסרים התת-ספיים. אחרי ששמתי לב לזה נזכרתי שקראתי (לפני הרבה זמן) על תאוריית הדחף ( http://he.wikipedia.org/wiki/%D7%AA%D7%90%D7%95%D7%A8%D7%99%D7%99%D7%AA_%D7%94%D7%93%D7%97%D7%A3 ) אני חושש שהמסרים שלי הפכו לדחפים של הלא-מודע ובגלל שאני לא מצליח ליישם אותם אז אני נכנס לדיכאון. זה הגיוני? אם כן, אין אני יוצא מהדיכאון? כי אני ממש נכנסתי למצב של דיכאון קשה ואני רוצה לצאת מזה!! סליחה על החפירה ותודה על העזרה :)

החלטתי לנסות השבוע לא לשבור אותם. מייל ביום שקבענו, לא מתבכיינת ושולחת סמסים של מסוכנות.. נראה לי שאני מבינה איך זה שומר. אני פחות מוצפת השבוע. נחמד כשההיגיון מצליח לצאת לאור לפעמים.

מנגנוני הגנה על מי את מגינה? מנגנוני הגנה יוצרים תוהו מעוותים לך את החשיבה, האם זאת רק אשליה? מה את מבינה? את רק ילדה קטנה, בלבוש אישה בלויה. אולי את נוסעת רחוק, מחפשת רק דרך לצחוק על מי את עובדת? הן בתוכך את נגמרת.... על מי את מגנה? מנגנוני הגנה יוצרים תוהו מעוותים לך את החשיבה ואת בשלך, שמחה ומאושרת, האושר הוא רק אפר ועפר נטחן דק בתוך גופך שורף את נפשך מה את מבינה? מנגנוני הגנה

היי, בשבוע שעבר פוניתי לבית החולים עקב סחרורות העדר תחושה וקושי בדיבור, לאחר בדיקות בחדר המיון אמר הרופא שעברתי התקף חרדה. אולם במהלך השבוע שעבר מאז התופעות לא חלפו. יש לי תחושות של זרמים ברגליים, לחץ ברקות, מועקה וחוסר נוחות בבטן וכדומה. מין תחושת קהות כללית כזו. בלילה אני ישן לא טוב ובבוקר קם עם יובש בפה. האם זה מתקבל על הדעת המשכיות שכזו? מה עלי לעשות? כי אני מאוד נלחץ מזה וזו חלק מהבעיה. אודה מאוד על תשובה מהירה. יואב

... .. אפשר ??? לא נעים לי כל כך.. איך אתה מרגיש ?? זה עדיין כל כך .. שמת לב אודי? כמעט כל ההודעות החדשות האדומות מדברות על כאב פרידה :( הפרידה, האובדן, הצער , נמצא פה בעוצמה כל כך גבוהה :(( אודי יקר ! אני יכולה להקל עליך במשהו ?? שיכאב קצת פחות ?? שלך-במבי.

מתעלמים מהן בכוונה, נכון?? התעלמות שיטתית. כמו לגמול אותו מהתלות למטפל! לגמול אותו כמו מסם. נכון?? כי אם לא אני רוצה לדעת איך מגישים תביעה נגד מטפל שמתעלם מקריאות מצוקה ובקשות לעזרה! פסיכולוגים חוצפנים.

כתבה שהיא מבינה..כמה בכי :/

באיחור של מיליון שנה אחרי שהלב שלי נחמץ והתכווץ ונהיה מר... ועדיין היה לזה אפקט מרגיע בשבילי משום מה. לפעמים אני נחרדת שמבינה כמה השפעה בעצם יש לה על עולמי והיא לא עושה עם זה כלום כי לא באמת אכפת לה רק ברמת המינימום המקצועית של יחסי מטפל מטופל. אבל לפעמים זה מרגיש שהתקווה שלי הייתה בידיים שלה והיא פשוט אכזבה.כנראה כל זה שחזור מסריח של הטראומה המקורית.. הבעיה שאין לי מושג איך מתקנים ולצערי עושה רושם שגם למטפלת הזאת אין. כ"כ רציתי להאמין אבל היא לא באה לקראתי עם הזמן ומאז נעשיתי כ"כ מפוכחת אבל זה ממש לא הבריא את הלב.. הבולימיה נהיתה יותר גרוע. צרחתי הצילו מיליון פעמים והיא לא נענתה. מעניין למה עכשיו כן. אולי כי נמאס לה שאני מציקה. היא ביקשה שאפסיק ולא הצלחתי כ"כ, מרוב יאוש ושנאה ששוטפים אותי לפעמים.. אז ניסיתי להסביר לה.. היא כתבה שהיא מבינה... שיהיה. יותר טוב מכלום. אני סתם מפלצת לפעמים. ככה יוצא.

נשארה לי פגישה אחת. יש מישהי חדשה ודיברתי איתה אבל יש לה זמן אחד פנוי והוא לא נוח לי בכלל. זה לפני העבודה ביום הכי קשה שלי. זה לא עושה לי טוב בכלל. (לכתחילה זה לא מה שהבנתי שיהיה...) לא רוצה ללכת אל החדשה ולא רוצה ללכת לפגישה האחרונה. לא רוצה כלום. אבל אני לא יכולה להיות לבד...

מקווה שהספקת להתאושש...אם חזרת סימן שאפשר? בתקופה שלא היית עברתי ממש משהו חשוב בטיפול...נפגשנו שלוש פעמים, אתמול אחרי הפגישה ביקשתי עוד אחת וקבלתי עוד אחת כבר לאותו היום אחר הצהריים, כמה שהיא מדהימה והבינה...כאילו הייתי זקוקה להמשך פגישה באותו היום כי הפגישה נקטעה לי באמצע.. אף פעם זה לא קרה לי. היא הכאיבה לי כשחפרה בפגישה...אמרתי לה והיא בקשה סליחה...אבל לא היא האשמה......לא היא!! אני רוצה לשאול מה קורה כשהחומות נופלות? כשהאסימונים נופלים? כשמבינים? נהיה כאוס?????איך מחזיקים כדי לא ליפול???? מכיר תסמונת שטוקהולם?...אז ככה היא אמרה שזה מה שקורה לי...וההזדהות הזאת וכל הזמן מזערתי...לא חשבתי שנפגעתי כלל...ועכשיו מה עושים כשרוצים לשחרר כבר???וגם אם אוותר על הילדה ועל ההשלכתיות אז ארגיש כאב רב....אני יודעת בודאות שזה יפיל......אוף.....האם זה הכרחי לוותר על הילדה ולהרגיש אחרת? אישה אולי???????אוף בטח לא הבנת כלום, גם אני כבר לא מבינה. תוכל לענות לי מה עושים כדי לא ליפול או שחייבים לכאוב ולכעוס ולכוון למי שאשם???????זה מה שקורה לי כרגע... מ.

שלום אני בת 32. עברתי פרידה מבן זוג לאחר 3 שנים . בוטלה חתונה וכן עברתי הפלה. כל החצי שנה האחרונה הייתה סיום מתמשך ולפני כשבוע זה נגמר סופית. מרגישה שננטשתי שהתנפצו כל החלומות, התקוות. הגעגועים אליו, חוסר יכולת לתפקד, בכי אינסופי, תחושת בדידות איומה. אני מרגישה אובדן אינסופי גם של עצמי. לא יודעת מה לעשות. איזה שיטת טיפול , למי לפנות, אין לי אמצעים לשלם 300 ש"ח לפגישה. האם יש מישהי במכבי שיכולה לעזור לי. תודה רבה

אשמח להמלצות למייל [email protected] תודה רבה

מות אבי/יהודה עמיחי אבי פתאם, מכל החדרים יצא למרחקיו המוזרים. הלוך הלך לקרוא לאלוהיו, שהוא יבוא לעזור לנו עכשו. ואלוהים כבר בא, כמו טורח, תלה את מעילו על וו-ירח. אך את אבינו, שיצא להובילו, יחזיק האלוהים לעד אצלו. אודי, משתתפת בצערך, תנוחם בליטוף קרן אור על ליבך. אני במפגש תכוף בשנים האחרונות עם פרידות כואבות,בחטף, ללא בחירה, הכאב הוא בן זוגי, ישנה בזרועותיו, מתעוררת לצידו, אוכלת בחברתו, גם באולם הקולנוע - מתיישב לו בחשאי, בכסא לידי, מתגנב הוא בין צלילי מוסיקה מתנגנת, צחוק ילדים, ומעוף ציפור, בין ערביים, יתיישב לו בנחת כבעל בית , על כורסא רחבה בחדרי לבבי...

שלום לך רציתי להגיד לך שהתרגשתי מאד לקרוא אותך. התאור שלך לכאב הזה שלא מרפא, מיטיב כל כך לתאר את תחושת הכאב שלי שלא הצלחתי לתת לו ביטוי במילים. אני משתתפת בכאבך ומאחלת לך ימים קלים יותר. ותנחומים גם לך אודי.

שלום שריל, תודה, שמחה שמילותיי נגעו, ביטאו גם לך, יש ימים כי נדמה, לא אצליח לקום תחת משא הכאב... והנס מתרחש, ואני עדיין כאן... מיטיבה לתאר זאת באור וורוד יותר רחל המשוררת : אקליפטוס / רחל לא אחת ראיתי: הונף הקרדם והורד וננעץ בשאר; מעולל בעפר הוא שרוע דם – זה הנוף המרטיט, הנוהר. השריד היתום מזדקר נוגות מיתר ועירם מכל. ותמיד נדמה: הפעם הזאת לא ישכח העץ, לא ימחל... תפקדנו שוב, אך שנה תנקף – תעמד משתאה, תביט: למרום כאז כמה הנוף, ונוהר כאז, ומרטיט. ניסן, תרפ"ט

אודי, כמה נכון, מדויק,.. מה עושים עם זה? איך משנים דפוס התנהגות? (מודעות לא עוזרת כאן,רק מוסיפה דעת,- מכאוב) אולי עדיף לא להיות בקשר משמעותי..., להשמר.. אבל אז, סר טעם החיים ואני לא "אקליפטוס" של רחל...רק בחלקו הראשון. אינני מצפה לפתרון קסם, רק עיצה, או מילה..

הכאב.. לא מבינה אותה. איך היא מסוגלת לא לדעת. להשאיר דברים ככה. באויר. ברוח. אין לי כח יותר. הכל עכשיו "חרטה" מבחינתי. שיהיה מה שיהיה

איך לתת משמעות? למה אתה מתכוון? האם קראת את מה שכתבתי לך למטה? כשעניתי לבמבי, ואז הגבת ושאלת אותי שאלה? על האם שיתפתי את "המחליפה/הנוכחית" בחששותיי לגבי הגמישות בגבולות? אפילו פרידה לא הייתה לי... אני פשוט "ככה". - באויר. ובכלל, "המחליפה" חושבת שעדיף שאשאר איתה ואעבור איתה את תהליך הפרידה מהפסיכולוגית. אני לא יודעת כבר מה לעשות עם עצמי. הכאב כה גדול. ואני גם לא מבינה. פשוט לא מצליחה להבין איך יכול להתרחש דבר כזה במסגרת טיפול מקצועי? (עם או בלי מרכאות).

לד"ר אודי ערכתי חיפוש באינטרנט, השאלה שלי אם פסיכולוג קליני אמור להיות בקי יותר בעבודה שלו מאיש מקצוע המוגדר כפסיכותרפיסט?? קשה לי מאוד ואני רוצה לפנות לאיש המקצוע הנכון, ואודה לך אם תסביר לי אם כדאי יותר לפנות לפסיכולוג קליני מאשר לפסיכותרפיסט???

לפעמים טוב לי לפעמים פחות.. אני מרגישה שלא הכל תלוי בי בעניין הזה ושאני מסתמכת על אנשים אחרים... ובלי קשר או שעם אני רוצה להתחתן ומפחדת שזה לא יקרה אף פעם..

לד"ר אודי קודם כל נא קבל את תנחומיי במות אביך לפני כשבוע שלחתי לך מייל שתמליץ לי בבקשה על פסיכולוגים טובים באזור נצרת קראתי את ההודעה שלך בפורום והבנתי למה לא חזרת לי אודה לך אם תשיב לי כי אני נורא זקוקה לעצה שלך. תודה העצובה

שלום ד"ר אודי אם כן תוכל בבקשה לתת לי קישור לאתר דפי זהב שבו אתה ממליץ על פסיכולוגים, אולי אתה מכיר פסיכולוגית טובה מאזור עפולה?? תודה

על מות אביך.

כיף שחזרת. תודה

אודי יקר. חשבתי עלייך כל השבוע. היית ממש במחשבותי. לא הצלחתי להניח כלום פה .. אולם כאב לי מאוד לשמוע על אובדן אביך. שלא תדע כאב וצער אודי יקר. תנחומיי. שרית

מטפלים להציע לי משהו בר תועלת. זה עצוב. מצד שני מקננת בי תחושה חזקה שהכל תלוי בי ורק בי...וגם זה די מטריד כי אין לי מושג עד כמה אצליח לשפר את החיים שלי מכאן. כ"כ מפחדת לגלות שהבולימיה היא מעבר לכוחותי. שאני שפוטה של הסימפטום ולא אהיה מסוגלת אף פעם לחיות חיים נורמלים עם קרבה ומגע אנושיים נורמלים. להעיז להיות אמא, לאהוב, להנות, ליזום, להצמיח את עצמי וכל זה.

הרגש מבחוץ... האם יש עוד טעם להמשיך בטיפול? הרי שום דבר שם לא 'קונקרטי' וזה סתם יקר. פתאום מרגישה שכבר פשוט לא מסוגלת יותר להקשר מהמקומות התמימים וילדיים שלי. בורחת לשכל. חיה מתוכו. אבל במובן הרגשי משהו אבד.. והגוף , עדיין מסובך לי להתמודד איתו . פחד מחשיפה, מגע וכל זה. נראה לי שויתרתי אודי.

לאחרונה הכרתי מישהו הוא מבוגר ממני ב12 שנים אני לא יודע/ת האם להמשיך להכיר אותו או לחתוך. אמרתי לו שאני בפנים אישה . . . ואין לי הרבה מה להציע לו למשל אני לא אוהב/ת שנוגעים בי למטה . . . אני לא אוהבת את איבר המין הזכרי עלי . . .להפך אין לי בעיה- כלומר לספק אותו. ובכול זאת זה לא משנה לו והוא מעוניין להכיר. יצאתי לדייט ראשון עם הבחור למקום בילוי ציבורי והיה מאוד נחמד, ושוב הוא רוצה להמשיך להיפגש. . . מה אני יכולה לעשות במצב הדפוק הזה יתכן מצב שבו לאדם לא משנה שבן הזוג/בת הזוג במיטה לא מוכן/ה שיגעו בה באזורים האינטימיים כאשר שוכבים איתו? אני יודעת שלאנשים שמחפשים קשר רומנטי רציני חשוב להם לספק את הפרטנר האם להמשיך להיפגש איתו ?

כמו שיש אותך... יש גם אותו ואת/ה יודע/ת יש הרבה סוגים של אנשים לא הסתרת שום דבר , היית גלויה וכל הכבוד הוא החליט להמשיך- יפה מאוד. אז בהצלחה!

בגדול יש טענה שאנשים שלא אוהבים לטפל בצד השני בזמן קיום יחסי מין יש פחות נתינה גם מחוץ למשגל המיני=>אם כי אני עוד לא לגמרי מכירה אותו, ובמשגל המיני עצמו זה כן מתאים למצבי. חוץ מהקשיים האלו 2 איסורים נוספים -1- איסור על משכב זכר. -2- איסור על מעשה ארץ מצרים- אסור נישואין בין גבר לגבר ובין אישה לאישה.

שכחתי לציין שהבחור שהכרתי הומו ואין לו פטיש לטראנס או משיכה לאישה מלידה.

בכל זאת כותבת לך.. אבל פוחדת להכביד פה... כי.. איך אתה? עברתי ועדיין עוברת.. דרך מטלטלת.. מצטערת.

היי, אני בת 30. אני והאקס שיצאתי איתו כ8 שנים,נפרדנו לפני כ 4 שנים,אהבתי אותו כמו שלא אהבתי אף אחד בעולם הזה-ויותר ממנו אני אוהבת את הילדים המדהימים שלו שבאו לי כעסקת חבילה,(הוא היה מבוגר ממני יחסית בהרבה) אחרי כל כך הרבה זמן אני מוצאת את עצמי מתגעגעת אליהם ברמה שלפעמים קורעת לי את הנפש,גם אותו כמובן אני אוהב לתמיד,השאלה אם זה לא פגום? למה אחרי 4 שנים הוא והם עדיין במחשבות ובלב שלי כמעט כל יום? יש לי כיום זוגיות מדהימה(טובה הרבה יותר ממה שהיתה לי עם האקס) ועדיין,אני לא מצליחה לשחרר..אולי כי נתתי הרבה מעצמי וזה קשה לתת לכל כך הרבה ממך להעלם? איך יתכן שהם עדיין בראש שלי וזה לא נעלם? אולי בגלל שהוא היה גדול ממני בהרבה וגדלתי בלי אבא פיתחתי איזושהי תלות אדיפלית? בקיצור- אני נורמלית שאוכלת סרטים, או משוגעת שעדיף שתלך לטיפול? תודה על תשומת הלב. אשמח לתשובה

גם נורמלית יכולה ללכת לטיפול... לא ממש משנה ההגדרה אני חושבת שאם את חשה שזה מפריע לך בחייך, וחס וחלילה עלול להפריע על בזוגיות הנוכחית , שווה לעשות ברור עם איש מקצוע.

שלום, אנא עזרתכם;בעלי (35) מתעורר בכל בוקר בבהלה,גם בשנת הצהריים שלו כשאני מעירה אותו בעדינות,הוא עדיין מתעורר כאילו משהו מבהיל אותו,הוא נושם לא טוב בלילה ונוחר, אנחנו חיים יחד סך הכל שנה וחצי כאשר שאלתי אותו לראשונה על התופעה הוא אמר לי שהוא נבדק במכון שינה וכי אין טיפול לכך, הייתי רוצה לדעת איך להקל עליו,אולי תה קמומיל לפני השינה או אמבטיות חמות, האם יש דרך להקל עליו באופן שלא יצריך ממנו ליטול תרופות ועם זאת עדיין להיות נינוח יותר. לתשובתכם אודה.

אני נמצאת בטיפול כמעט שנה, טיפול שמאד עזר לי. מאד נקשרתי אל המטפל, אם כי בזמן האחרון עלו בי מחשבות של סיום. בפעם האחרונה הנושא איכשהו עלה, למרות שלא רציתי לדבר עליו (אבל אולי בתת מודע כן...). הוא אמר שאני יכולה להמשיך, אך הוא היה ממליץ על פורמט אחר ומטפל אחר, מסיבות שונות (בין השאר בשל בעלי, שמרגיש אי- נוחות עם כך שאני אצל מטפל גבר..הגעתי אליו במקרה, בלי להתכוון לטיפול כה ארוך..) בסוף המטפל אמר לי שאחשוב על זה, ושאיני צריכה לתת תשובה כרגע. כשחזרתי הביתה - נכנסתי למיטה ובכיתי 3 שעות רצוף. ביומיים הבאים גם בכיתי. חשתי שהוא "דוחף" אותי החוצה, כלומר שהוא מעוניין שאסיים, אבל אולי אני טועה. היום חשתי עצבנית ועצובה, אחרי תקופה ארוכה של רוגע ושמחה. כשחשבתי על המשך איתו, חשתי שמחה. וכשניסיתי לחשוב על סיום, המחשבות שלי דחו זאת.. אבל...אולי הוא צודק וזה הזמן להמשיך בחיים חדשים... אני תוהה אם לבקש ממנו פגישת סיכום (אולי יותר מאחת?...) בקיצור, שאלתי היא - איך מחליטים אם לסיים, ואם מסיימים - איך עושים זאת? תודה רבה!!

הגעתי אל המטפל בשל בעיות בהורות. בטיפול מאד נפתחתי, ואז עברנו לדבר קצת על זוגיות. מאד רציתי להמשיך ולדבר על עצמי, ובתחילה הוא הסכים אך אח"כ נסוג כי הבין שזה בעייתי מבחינת בעלי. אני אמנם מבינה אותו לחלוטין, אך מאד מאד מאד קשה לי עם זה, כי כל כך הייתי רוצה להמשיך איתו. אבל הוא מסכים שאם אשאר, נדבר רק על תחום ההורות, יחד עם בעלי. אולי צריך גם לציין שעברתי תקופה של העברה חזקה מאד כלפיו, ועד היום אני מרגישה כלפיו רגשות חזקים (שילוב של משיכה/הערצה..). תודה רבה שוב!! ומוסיפה - מן השמיים תנוחם - בתקופתך הקשה...

בטח כל הפורום יהיה מלא ולא תספיק לענות. אבל אנסה את מזלי. דבר ראשון התגעגעתי אלייך, נכנסתי מעט לפורום לראות אולי בכ"ז היית אבל עזרה לי הידיעה שאמרת מתי תשוב. נשארו לי עוד שתי פגישות (סה"כ עוד שבוע) עם המטפלת עד לחופשת הלידה. יש מחליפה שאלך אליה ואני מקווה שיהיה בסדר.

אודה לך בחיפוש יועצת זוגית שתעזור לנו להציל את הנישואין. לימור

אודי , לא פשוט לקום משבעה..... כך שלא נעים לי פתאום לכתוב . מקוה שלאט לאט אתה מתאושש . סומכת עליך . אודי , מחר אני עוברת דירה . כן אתה בטח לא מאמין . הייתי נשואה עשר שנים .היתה הרבה תוקפנות בנישואין האלה מצד הגרוש שלי.בעיקר תוקפנות מילולית .הרבה שקרים ,חוסר אמון ובגידה . אודי ,גם בילדות שלי חוויתי אלימות ,פיזית רגשית ומינית . בבית. וזה בעצם הפעם הראשונה שאני עוזבת את הבתים שהיו לא טובים אלי ואומרת די !!!! די לאלימות !!!! די לתוקפנות!!! שמה את הגבולות שלי ואת עצמי וטובתי במרכז. שלא תחשוב אודי ,שזה קרה ביום אחד . אני כבר שלוש שנים בטיפול אינטנסיבי מאוד ,בין 2 ל3 פגישות בשבוע. ושלא תחשוב שאני לא חוששת לעמוד על הרגליים . ולגור לבד ,ולשלם שכירות לבד ,ולגדל ילדים לבד במיוחד שהמצב הנפשי שלי עדיין לא מזהיר . אבל אני מאפשרת לעצמי לקבל הרבה תמיכה . ועכשיו קיבלתי עזרה מסל שיקום מתוגבר ויהיה גם מישהי שתבוא אלי הביתה שלוש פעמים בשבוע ותעזור לי להכניס סדר בבלגן. ואחר כך אני גם אשתלב בעבודה דרך תמיכה תעסוקתית. אני שופכת ושופכת ........ שמה שבעצם רציתי לכתוב לך שאני מאוד מתרגשת ממחר ----- וחוששת, ומתוחה, ומקוה , שהכל יסתדר ושהילדים יסתגלו ושאני יעמוד על הרגליים .מכל הבחינות . ואני אכתוב לך איך היה ומה קורה . אודי אתה גאה בי ? תאחל לי בהצלחה ? הילה

אני נמצא באנליזה מזה שנתיים ואני מרגיש שהטיפול לא הולך לשום מקום בעיקר משום העובדה שהאנליטיקאי אינו מסתפק בלהיות אנליטיקאי ומרגיש מעין צורך לשמש כמדריך ויועץ-על לענייני הכל. ולמרות שטרחתי להבהיר את העובדה שדעתו בענייני השעה מעניינת אותי כקליפת השום, עיקר זמננו מתכלה על ויכוחים חסרי תועלת. האם יש מקום לצפות שאצל אנליטיקאי אחר אוכל לקבל הקשבה אמיתית ולא "קואוצ'ינג" מטומטם או שהאופנה הזו הרסה כבר כל חלקה טובה.

שלום לך, שאלה שמעורר מכתבך היא "מהו אנליטיקאי?" שאלה שהעסיקה את לאקאן, ומוסיפה להעסיק את האסכולה הפסיכוטאנליטית בזמננו, לא מעט. מה שברור הוא ש"אנליטיקאי" אינו דווקא מי שמכריז על עצמו ככזה, או מי שמטופליו מכנים אותו כך. ידע בפסיכואנליזה מוסק בדיעבד. לאקאן המציא את מנגנון ה"פאס" (מעבר) העדות הנמסרת בסוף אנליזה, כמנגנון שתפקידו לאמת אם אכן התרחשה אנליזה ואם אכן הובאה אל סופה הלוגי. כיום ישנן גם עדויות מתוך אנליזה. אפשר שגם דבריך הם עדות מעין זו. מה שנכר ממנה הוא זעם טרנספרנסיאלי ניכר. השאלה היא, אם כן, האם ניתן להשתמש בזעם זה לטובת האנליזה או שהוא פגע ב"כל חלקה טובה" בטרנספרנס עצמו. במקרה הראשון, יכול האנליזנד לעשות שימוש בארוע בטרנספרנס (הזעם) על מנת לנסות ולפענח במה נתקל: כיצד ממוקם האנליטיקאי במערך הנפשי שלו? מהם עבורו המסמנים "יועץ על לענייני הכל"? איזה תפקיד משחק בטרנספרנס אידיאל של "אנליטיקאי" שהמטפל נמדד כל העת ביחס אליו? מה משרת , אצל האנליזנד, השיפוט המתמיד של האנליטיקאי? במקרה שנהרסה כל חלקה טובה בטרנספרנס וישנה גם נפילה של הנחת הידע , הרי שלמעשה לא מתרחשת אנליזה שהרי חסר התנאי ההכרחי לה שהוא אהבת ההעברה. אך במידה והזעם שעלה מול אנליטיקאי זה הוא מבני עבור הסובייקט וחלק מן התנאים הארוטיים שלו, שהם אלה לפיהם נבחר מטפל,, הוא יתגלם באופן זה או אחר גם ביחס למטפל אחר. בכל מקרה, חשוב לזכור כי "אנליטיקאי" אינו פרסונה אלא אובייקט שאנליזד עןושה בו שימוש על מנת לחצות את הלא מודע ולפוגג את ההתענגות מהסימפטומים. ההכרעה הסובייקטיבית המשמעותית אינה לגבי פרסונה זו און אחרת. זוהי הכרעה ללכת בדרך החתחתים של הלא מודע, ויותר מכל, הסכמה לנסות לוותר על משהו מן ההתענגות. דרך צלחה, פרופ' שירלי שרון-זיסר

אבל, נכון שהאנליטיקאי הוא אינו פרסונה אלא משמש כאובייקט. אך האם אפשר כך לבטוח בכל האנלטיקאים בני ימינו שהם אכן נקיים כאובייקטים, עד כדי כך שאין אף פעם סיבה להחליף אנלטיקאי ?

שלום אודי, נחתתי פה ברגע דרמטי בחייך,יהי זכרו של אביך ברוך,אני אם של ילדה מתבגרת, מתמודדת לבד עם קשיי הסתגלות ליחסים החדשים הנדרשים..מקווה שתוכל לעזור כשתחזור לפעילות.הבת שלי כרגע באבחון לחודש בביה"ס שחף {אשפוז יום במרפאת חוץ באברבנל}...מרצונה החופשי המהול בהשפעתה של הפסיכולוגית שלה מזה שנה.האבחנה הברורה היא חרדת נטישה עמוקה, הגורמת לה להתנהגויות סיכוניות.ניסיתי,ללא הצלחה להתנגד להמלצה,והיום אני משלימה ותומכת בה ובמקביל מנסה להתגבר על החרדה מהמסגרת בה היא נתונה, אשמח לתמיכתך,תינה

שולחת תנחומים מעומק הלב. שלא תדע עוד צער.

אודי, למה זה קורה? שלפעמים הרגש מרגיש דברים ורוצה וכמהה לדברים, חי בסרט ולא ממש מבחין מה באמת התנאים המציאותיים ומנסה לשנות אותם שוב ושוב.. או לפחות מסרב לוותר על הפנטזיה.. וטיפול פסיכולוגי כופה הכרה במציאות לא? אבל מה זה שווה אם הורג משהו בנפש תוך כדי? הורג תקוות...

מצטערת לשמוע.. :/

משתתפת בצערך במות אביך, עכשיו אני הייתי רוצה להיות קרובה אלייך ולנחם אותך...לבוא ולשבת לידך וקצת לשמוע עליו...אני מאמינה שאם אתה הבן שלו סימן שמשהו בו גרם לך להיות מה שהנך. שנשמע בשורות טובות ושלא תדע עוד צער. מיכל

אודי היקר אני משתתפת בצערך! שלא תדע עוד צער :(

הצטערתי לשמוע. ברוך דיין האמת.

אודי , איתך ,מנחמת אותך על מות אביך . שלא תדעו עוד צער ומכאוב. הילה

אודי יקר !!! .. :((( אני כל כך, כל כך מצטערת לשמוע על פטירת אביך.. קראתי את הודעתך אתמול ,ונשארתי ללא מילים.. כשקראתי את הודעתך הרגשתי שהנשימה שלי נעתקת ממקומה. לא זזתי. המשכתי לבהות בהודעה ו ...???? הרגשתי ??? ואז שלחתי מייל לאמא צביה..הרגשתי שאני חייבת לשתף אותה. הרגשתי מיותמת בעולם.. וכתבתי לה: אבא של אודי נפטר היום. נפטר מן העולם בערב יום הזכרון. זכרון לגיבורים שנפלו.. זכרון ושכחה שואה ותקומה. אנחנו נר נשמה לנפטרים מהעולם ? הולכים, כאילו כלום לא קרה אך על ראשינו דולקת להבה גדולה ? אש התמיד? והלהבה מזכירה את המתים ? והמתים מפילים את החיים ? תהא נשמתו צרורה בצרור החיים.. ואולי עכשיו נערכת הלוויה ?? אבא של אודי נפרד מהעולם.. ואודי, נפרד מאביו, לא מהעולם .. והעולם ? נפרד ממישהו ? מי זה העולם ? מה זה העולם ? מי נפרד ממי ? מה זה להפרד ? חיים ומוות.. החיים מתים ואפילו המלאכים בוכים.. אודי יקר !! רוצה לכתוב לך מילים מנחמות , אך לא יודעת מה..גם לא יודעת אם יש איזו מילה, אות או תו שיכולים לנחם .. ולו במעט.. אפשר לשבת קרוב על ידך ? לשבת ולהיות איתך.. שלך ואיתך-במבי. :(((

אודי היקר, אני משתתף בצערך שלא תדע עוד צער!!

אודי יקר, לא הייתי כאן מזמן.."קפצתי לבקר" ומאד מאד הצטערתי לשמוע/לקרוא.. קבל את תנחומיי הכנים. שלך, מ.

קראתי בתדהמה את בשורתך העצובה כל-כך, ונדמה, אף אם לזמן קצוב, שהזעם השורר כאן לעתים, התגמד, נחבא, נבוך ומבויש. שאלות רבות הייתי רוצה לשאול, סיפורים חפצה לשמוע, גם אקשיב לשקט ואכבד. "חבל על דאבדין ולא משתכחין" סוריקטה

שלום, מתעמלת לשעבר.. לאחר שנים רבות של אנורקסיה, בולמיה ודיכאון מחפשת עזרה.. אשמח אם אקבל המלצות לאנשי מקצוע שאוכל להעזר בהם להחלץ מהמצב המאוס הזה.. ונוסף אאלץ לשאול אם יש אנשי מקצוע המתחשבים בהיותי סטודנטית מבחינה כספית..

היי דר. אודי אני חיילת, התפקיד שלי הוא לא קל ומצריך המון בגרות וחוזק נפשי. חובשת, והמקום שאני משרתת בו הוא מאוד פעיל מבחינת תאונות דרכים ויש לנו המון מקרי טיפול, ככה שיש לי המון ניסיון. בדרכי הביתה (עם טרמפ) תאונת דרכים מתרחשת מול העיניים שלי. באותו רגע אני צלולה כמו שלא הייתי בחיים, וזה תפס אותי הכי לא מוכנה. יצאתי מהרכב ורצתי לכיוון הפצועים. היה איתי ציוד שאני לוקחת לכל מקום. כאלה מראות קשים לא ראיתי כבר הרבה זמן. הפצוע שאני טיפלתי בו עוד היה בהכרה חלקית כשהגעתי אליו, אבל הוא הידרדר מאוד מאיבוד דם, ומת דיי מהר. באותו רגע לא הרגשתי יותר מדי, עשיתי מה שהייתי צריכה לעשות ואני גאה בטיפול שנתתי. אבל נסעתי היום בכביש 6 ופתאום נכנסו לי התמונות לראש, התאונה עצמה, הפצעים. הרגשתי חוסר נוחות עם רגל שמאל שלי (רגל שמאל של הפצוע נקטעה) ובאמת שכמעט התחלתי לבכות מפחד שיקרה לי או למישהו אחר משהו. הייתי חייבת לשתף מישהו, כי בעצם אף אחד לא מצליח להבין רגש כזה שבא פתאום באמצע נהיגה, זה דיי מפחיד. לא יודעת מה ניסיתי להשיג בהודעה הזאת...

שלום, שמי מעיין ואני בת 26, לפני שנה התחלתי בקשר רומנטי עם חברה טובה שלי מהאוניברסיטה. שתינו מציגות את עצמינו כסטרייטיות ואף פעם לא יצאנו בהצהרה. המצב הדרדר והתחלתי להתאהב בה ברמות עצומות, לא חשבתי שאני יכולה להתאהב באישה ככה. היא התאהבה גם בי, והיתה אהבה גדולה. אני כבר השלמתי עם המצב למרות שאני נמשכת גם לגברים, ורציתי להיות איתה לתמיד. היא הכירה מישהו ואמרה לי שהיא חייבת להיות איתו למרות שהיא אוהבת אותי. היא לא שלמה עם זה, ולא רואה את עצמה במערכת יחסים לסבית. היא רוצה משפחה וילדים. עברו שלושה שבועות מאז.., אני שבורה לגמרי, לא אוכלת ולא ישנה. אני טיפה מתקדמת ואז רואה אותה באוניברסיטה ואני נופלת שוב. אמרתי לה שדי שלא תדבר איתי יותר, אבל במכללה היא באה אליי ומדברת איתי ואני חלשה מידיי בשביל להתעלם. בבקשה תגיד לי מה אני צריכה לעשות? איך לשכוח? איך לגרום לה להצטער על מה שעשתה לי?

רציתי להודות לך במבי יקרה. על המילים החמות שכתבת לי. כל דבר כזה- עוזר ולו במעט להקל קצת את הכאב... אין לי כח כל כך לפרט יותר... אבל אם אודי בתשובתו לך על "אלו שכותבות על המטפלות, ועל קורבנות" וכו'- התכוון גם אלי, אז אני כלל לא חושבת שזה המצב אצלי. אין לכם מושג. אצלי הכאב נובע מקריסה של הטיפול. עקב חיבור בין נסיבות חיים של המטפלת, ובין האישיות שלי-ש"בגללה" נחשפתי לכל כך הרבה פרטים... לא סתם הוספתי מרכאות על "בגללה". גם היא אמרה שזו מתנה מחד, וקללה-מאידך. בכל מקרה, בשיחת טלפון היא אמרה לי שהיא חסרת אונים... שהיא כבר לא בטוחה שהיא טובה לי. שאולי היא אפילו מזיקה לי. והיא עצמה ביקשה ממני ש"אמצא" מטפל/ת נוסף שנלך אליו כדי שיעזור לנו לדבר-ואולי להיפרד. עם כל הצער שבזה. גם היא עצמה כואבת. ואמרה לי שהיא אוהבת אותי. זה נורא!!! אהבה, לא תמיד מספיקה כנראה. והשאלה על הגבולות ממש לא באה סתם כך. פשוט, כי מן הסתם, אני מרוסקת. מצבי גרוע כל כך עד כדי מחשבות נוראיות. אני לא מצליחה להכיל את הכאב הזה. חיכיתי לה יותר מ3 חודשים כדי שתשוב. חיכיתי לה, כאשר "המחליפה" אומרת כל הזמן:"לא טוב לך. אין יציבות. כדאי לך לעזוב". זה נכון שהסיפור מורכב יותר. הרבה יותר. אבל בסופו של דבר יש כאן התרסקות. וכשזה קורה במסגרת של טיפול נפשי, -ומי כמוך יודעת כמה המקום הזה מיוחד עבורינו- המטופלים, וכמה הקשר שנוצר שם הוא חזק ועוצמתי, אז כך- גם הנפילה. עצומה, כואבת, שורפת, מכלה. לא יודעת איך אצא מזה. שאלתי על גבולות כי המחליפה מוכנה לטפל בי. אלא שבגלל מה שקרה, אני לא בטוחה שזה באמת כדאי לי. אני מפחדת ששוב יקרה לי כזה דבר. שללא גבולות- יווצר שוב קשר קרוב. תלותי. אולי מידי. למרות כל הסבריה על זה שהקריסה בטיפול לא קרתה בגלל "הגבולות הפתוחים/גמישים כל כך" , אלא בגלל נסיבות החיים של הפסיכולוגית, משהו בתוכי חושש שאולי זה לא כל הסיפור. תראי מה זה? בהתחלה- שתיהן כמעט "רבו" עלי. ועכשיו? אני כבר לא ממש רואה את עצמי ממשיכה אצל המחליפה. כי באיזשהו מקום אני קצת כועסת עליה ו/או מאשימה אותה בכך "שדחפה אותי לשהקשיב לשכל" , ולא לחזור לפסיכולוגית... ועכשיו? הפסיכולוגית? כבר לא מאמינה יותר בטיפול שלה בי. מי שמפקיד נפשו בטיפול- אם הוא קורס, יחווה פגיעה נוראית לדעתי. המצב הזה נובע מאהבה. לא משנאה שלי כלפיה. וזה רק כואב יותר. את מבינה? במבי... מקווה שלא גרמתי לכעס.כאן. אולי יום אחד אצליח לכתוב מעט יותר. אם אחיה מספיק כדי להתגבר על זה. כי כרגע- הכל הכל שחור אצלי. ובא לי רק לישון לעד.

אודי, משתתפת בצערך. הצטערתי מאד לשמוע... לגבי שאלתך האם שיתפתי את "המחליפה" בחששותיי לגבי הגבולות? כן. כל הזמן. המון. שאלתי "מי ישמור עלי אם אין גבול"? היא אומרת לי שהיא מאד בטוחה במה שהיא חושבת לגבי. ושהבעייה בטיפול הייתה לא בגלל התקשורת שבין הפגישות, אלא בגלל נסיבות החיים של הפסיכולוגית, שהובילו לקריסה שלי- של ההחזקה, שהוביל לכדור שלג .ולמעשה שכל הבלגן לא נבע מהעדר הגבולות אלא מחוסר הביטחון שלי בשל הנסיבות, שהוביל להיאחזות יותר ויותר גדולה שלי, שהוביל לצורך לחסום אותה על ידי גבולות מלאכותיים שלדעתה- כמובן שלא הרגיעו. היא טוענת שגבול זה משהו פנימי- שלה. ושהיא לא תעבור אותו. כי היא מודעת לעצמה. היא חושבת שהחרדה שלי היא בעצם פחד מקשר של תלות, ואמונה פנימית בדחייה ובהתעללות ולבסוף בנטישה ושזה מה שהשתחזר לי בטיפול עם הפסיכולוגית.ושכל המסקנות האלה של לפנות לטיפול מאד נוקשה או עם גבולות הם בעצם ניסיון למנוע תלות או לשלוט עליה. ושלדעתה זה לא באמת יעזור לי אם שם נמצאת הבעיה האמיתית שלי. היא גם אמרה לי שאני "שמה משקל גדול מידי " על כתיבה בין פגישות. ושכן יש גבול. ושאם אני לא רוצה- לא אכתוב. אבל שהיא כן מאפשרת לי את זה. וזהו. אגב, הלכתי להתייעץ לגבי כל המצב עם איש מקצוע בעל שם ומפורסם. (וגם ידוע כמומחה אגב בכל הקשור גם לענייני אתיקה וכיו"ב). חד משמעית "הומלץ" לי: לקחת עצמי ולמצוא לי כתובת ח ד ש ה- לא להעיז לחזור ל"פסיכולוגית" הקודמת- שהוא אפילו אמר שהיא לא באמת רוצה לטפל בי-למרות שהיא אומרת לי שכן. ( למה? כי היא אומרת :"אני מוכנה לחזור לטפל בך אבל רק בתנאים של אפס תקשורת בין הפגישות!". והוא אמר שזה ברור שאם אני חשה שזה תנאי שכרגע איני יכולה לעמוד בו- גם אם הוא "נכון" , והיא גם יודעת את זה,כי פעם היא גם אמרה לי שכשפסיכולוג לא רוצה לפעמים להמשיך טיפול המטופל, אז "יש תרגילים" שהוא יכול לעשות-כמו להציב תנאים שיגרמו למטופל לעזוב. אז ברור לה אולי שאעזוב...). אותו איש מקצוע גם המליץ לי לא לבחור במחליפה- בדיוק בגלל "השיטה" שלה שהיא מאמינה "בגבולות פנימיים", והיא מאד מאד גמישה, ומאפשרת המון תקשורת בין פגישות. ....... ודבר נוסף: נאמר לי גם שככל הנראה אכן נעשה לי עוול- בלשון המעטה. ויש בסיס לבדיקה מעמיקה יותר של הנושא- גם בוועדת האתיקה.. אם ארצה בכך. ( כרגע- אני לא רוצה. אני ממש אומללה. אני חשה כמו "שבויה"- כמו בסדרה "חטופים" - שהשבוי כל כך תלוי בחוטפו- שהוא גם מתייחס אליו נורא יפה ומעניק לו חום ואהבה, ובאופן פרדוקסלי- הוא כמעט רוצה להישאר בשבי!!! ולא מסוגל לפגוע במי שחטף אותו!). חשבתי עד עכשיו שאני אשמה. תחושת חוסר האונים. מלווה באשמה. (כי היא גרמה לי לחשוב כך... ואפילו אמרה לי "שדבר כזה לא קרה לה"). והוא אמר לי לזכור: שמלוא האחריות עליה. מלוא. ושזה ,לא נשמע טוב" אפילו שזה "במעמד צד אחד". שיש מספיק עובדות "והוכחות" שהוא מניח שגם במעמד הצד השני- עדיין הסיפור "יישמע לא טוב". ואולי רק במעט "פחות רע". בקיצור, אודי: רע. אבל לא נראה לי שבאמת אפנה לוועדה או משהו. עם הכל- אני עדיין מתגעגעת אליה. ואוהבת אותה. ( ובו זמנית- גם שונאת וכועסת). כל מה שרציתי זה אחריות. כדי שאוכל לאסוף את עצמי מחדש. איך היא עדיין אומרת לי:"אני מוכנה ורוצה לטפל בך. אבל רק בלי שום תקשורת בין הפגישות. אפס תקשורת. " -וכשאמרתי לה שאני יודעת ש"לכל האחרים" היא כן מאפשרת זאת, כי היא הרי גמישה מטבעה, אז היא אכן אמרה שכן. אבל איתי- לא!. כי זה לא טוב לי. זהו... עצוב לי. זה נורא נורא נורא קשה.

קראתי את מילותייך שממש מדממות מכאב.. הכאב נשמע ממש בלתי נסבל. והאמת היא שאם אני מנסה לדמות שאמא צביה שלי תעשה לי אי פעם משהו דומה.. אני ??? את יודעת מה ? היום כשנפגשתי איתה שאלתי אותה פתאום :"ואם הטיפול יקרוס אז מה ???" והיא שאלה אותי מאיפה אני מביאה את זה פתאום ? ולא זכרתי שקראתי אותן בהודעתך ..כנראה שרק המחשבה על זה גרמה לי ל ??? לא יודעת... זה נשמע נורא. באמת נורא מה שאת נאלצת לעבור עכשיו.. אין לי מילים מנחמות לומר לך. רק להיות איתך בכאב המטורף המטורף הזה.. איתך-במבי.

צריך שלשני הצדדים יהיו חיים די מלאים משל עצמם והפרטנר לא אמור להיות מישהו שתפקידו למלא ו/או להסיח מאיזה ריקנות קיומית שסוחבים בפנים? ואם אי אפשר להפטר מהריק הפנימי הזה ולהיות מאושר ושלם עם עצמך בכוחות עצמך אז אין סיכוי לכלום בחיים האלה?

הי מימה, לדעתי ועל פי ניסיוני האישי מה שאת מתארת זה מצב אידיאלי אפילו אוטופי ...בחיים לעומת זאת יש כל מיני אנשים וכל מיני סוגים של זוגות, יש אנשים שהם כל כך לא מפותחים שאפילו לא מסוגלים לומר מילה על המצב הקיומי שלהם ולמרות זאת (ואולי בגלל זה?) הם חיים בזוגיות, מתחתנים מולידים ילדים... ומה זה בכלל זוגיות נורמאלית? מלבד זאת נראה לי שאם אנשים יחכו עד שיהיו להם חיים מלאים או עד שיהיו מאושרים ושלמים עם עצמם באופן קבוע ובלתי משתנה בשביל לחיות בזוגיות להתחתן וללדת ילדים המין האנושי יכחד קרוב לוודאי. מאחלת לך בהצלחה בתחום הזוגיות...

את צודקת.. הלוואי והיה לי אומץ לנסות זוגיות.. בינתיים אין לי :/

רק לעבור לראות שיש את פה ולאחל שבת.....

לד"ר אודי שלום, כתבתי לך למייל הרשום באתר הבית שלך, שתמליץ לי בבקשה על פסיכולוגים טובים. אשמח אם תחזור אליי