פורום פסיכולוגיה קלינית

שלום, אני בת 20, רציתי לדעת, אני לא מחזיקה מעמד בשום עבודה יותר משבועיים פלוס. ביישנית, ורגשנית. האם טיפול פסיכולוגי יכול להואיל לי ? או שזהו נושא שלא קשור לטיפול מהסוג הזה.

שלום רב. במסגרת חיפושיי אחרי חומר על הפרעת אישיות גבולית נתקלתי במונחים "הפרעה בזהות מינית/זהות מינית לא מאורגנת/לא חד משמעית/לא מגובשת/לא ברורה". כל ניסיונותי להבין למה הכוונה עלו בתוהו. האם הכוונה לקיומו של יצר מיני מוגבר, ו/או של סטיות מיניות מגוונת הנלוות להפרעה? תודה, אסף

שלום. בשבוע האחרון אני מרגישה שכל פעם שאני חוזרת מבילוי,לפעמים בחוץ לפעמים סתם כשיושבת אצל חברה,שאני בדרך הביתה אני מתחילה להרגיש רע,מן מועקה נוראית כזו,כאילו אין לי לאן לחזור,כאילו אני עומדת להשתגע. זה בכלל לא קשור למי שהייתי אצלו,או לא קשור לדירה שלי.. אני אף פעם לא מצליחה להבין מה נפל עלי באותן שעות והפיתרון היחיד להעביר את ההרגשה,הוא להיכנס למיטה ולכבות את האור. אני מסוגלת להישאר ערה יותר מארבע שעות מבלי לעשות דבר. כאילו מרגישה שכל המחשבות הרעות וכל המחשבות על דברים שעוד יש לי לעשות ,הרבה יותר קל לחשוב על זה במיטה. קשה לי נורא ובא לי להקיא כל הזמן בכוונה בהרגשה שזה יוציא את המועקה והכאב בטן הזה. אני לא הולכת לפסיכוולוגים,אני לא מסתדרת עם זה ולא מצליחה לדבר ולא אוהבת לשתוק ולשלם כסף. אשמח לעצה מעשית שהיא לא ללכת לטיפול. ברור לי שכאן זה לא במקום,אבל זה כרגע מה שאני מסוגלת,אז בבקשה לא לומר לי ללכת לטיפול,כי זה רק יתסכל אותי יותר,וירגיש לי שבאמת אין לי איך לעזור לעצמי. אני בת 24.. אם זה משנה משהו. תודה וחג אביב שמח.

לאודי וכלם! חג פסח שמח, שנרגיש בני חורין...שנרגיש אהובים ועטופים, שהגבולות לא יפחידו אותנו..ושנדע לתת ולקבל במידה הנכונה! בעצם הברכה הזו גם לי :) חג שמח! אודי, שיהיה לך רק טוב שתחגוג בשמחה עם בני משפחתך, תודה על עבודת הקודש שאתה עושה עבורינו!!! אתה מאוד מאוד משמעותי :)אוהבת, מיכל. ובמבי יקרה, ראיתי שאיחלת לי..תודה, מקווה שיעברו מהר הימים הסוערים ויגיעו במהרה השקטים..שולחת לך פכפוך מים נעים ליד הנקיק הנסתר בין הצוקים....

... .. .. . חשבתי להתעלם. לומר לעצמי שזה בכלל לא חשוב לי. ניסיתי לומר לעצמי, אז מה ? זה שטויות. כל כולה פורום.. אפילו ניסיתי לומר לעצמי שבכלל לא כתבתי לך בחמישי בלילה. שזה נדמה לי.. אני לא מצליחה :( אני יודעת . אני זוכרת שכן כתבתי לך !!!! אני מרגישה שכואב לי. מאוד !!! כואב לי ששכחת/ שלא שמת לב/ שמיהרת../ שלא התחשק לך לענות/ אתה יודע מה אודי ? לא איכפת לי למה.. ואולי כל התשובות נכונות / לא נכונות. אני רק רוצה לומר לך שאני לא מתכחשת לעצמי ולרגשות שלי יותר ! ושתדע לך אודי שזה כואב לי !!! מאוד מאוד. להכנס כך לחג כשההרגשה הזו של להתנדנד באויר :( וכן, גם עם אמא צביה אני לא אפגש עד רביעי.. מרגיש כמו שולחן כמעט בלי רגליים :((( ואתה יודע מה אודי ? למרות זאת ,אני רוצה לאחל לך חג שמח. חג אביבי. וכן, אני גם רוצה להרגיש שאני לא כל כך מתנדנדת באויר אז אני אסיים ב: שלך-במבי :(((((((((

חג שמח גם לך אודי. וכמובן - חג שמח לכולם. מה שלומכם? (זה כולל גם אותך, אודי :)) עליי עוברים חודשים גדושים ומהולים בטוב ורע. רק החודש ציינו 14 שנים של טיפול; כמובן שחגגנו את המאורע בסרט, בקולנוע. ואתמול (ערב החג) היה לה יומולדת. הבאתי לה מתנה שהיא רצתה. המחלה שלי שוב הרימה ראש... שיניתי, אחרי ביקור אצל הפסיכיאטר, את המאזן התרופתי, אבל עוד מוקדם מדי בשביל לראות תוצאות. זו תקופה של הרבה סטרס. תקופה מתמשכת, שצפויה להתמשך. לא יודעת מה יהיה, אבל צריך להיות. זמן לעשות שינויים בחיים, ואני לא אוהבת שינויים בכלל. הם מפחידים אותי. אז שיהיה חג אביבי ושמח. TM.

בכלל לא חשבתי שאת עוד בסביבה, איזה חמודה שכתבת חג שמח! וואו 14 שנה...איזה כיף שאתם ממשיכים לחגוג כך :), אני מאחלת לך את כל הטוב שבעולם!!! ובהצלחה עם ההתמודדות במחלה.. מיכל

אז עכשיו אני קצת יותר טוב, העברתי את מרבית השבת במיטה, אבל לא הייתי בדיכאון יותר מדי, נראה לי. הפסיכולוג' שלי יוצאת בסוף החודש הבא לחופשת לידה וכמה שאני מדברת על זה אני לא מוכנה לזה בכלל. מבחינתי היא יכולה ללדת ולהמשיך איתי. אני מרגישה שוב שאני הולכת ונהיית תלויה מאוד. אני רוצה וצריכה אותה איתי כל הזמן. אני גם רוצה שהיא תאהב אותי יותר מכל שאר המטופלים ושאני אהיה מיוחדת, ולכן אני גם רוצה שבחופש היא תשמור איתי על קשר כדי שלא תשכח אותי ותיזכר בי מדי פעם. ואני תוהה לעצמי מאיפה אני מביאה את כל הדברים הללו? למה אני כ"כ תלויה בה ואובססיבית לגבי הטיפול ואליה. וגם כאן, אני רוצה שתאהב אותי ויש כאן עוד אנשים, אני יודעת.. אבל אני רוצה להרגיש מיוחדת. ולפעמים אני חושבת שאולי אם אהיה מסכנה אז כך בצורה הזו אשיג זאת. למה זה קורה? אני רוצה להיות בן אדם נורמלי ושהטיפול וכל הסובב אותו לא ישתלטו לי על החיים. ומחר לא תהיה נראה לי ואני כבר מתגעגעת חג שמח, אודי

מותר לי להגיד שאני אוהבת אותך ??

ונכון חנה , את מיוחדת ואני בטוחה שהמטפלת לך גם חושבת כך. חג שמח.

שלום, בעוד חודש ימלאו לי עשרים, ואני נשואה עם ילדה. רק לפני שנתיים, נפתח בפניי העולם, התגברתי על החרדה החברתית שלי והכרתי חבר'ה בגילי. תמיד הייתי טיפוס שאוהב ריגושים, בילדות זה התבטא במכות, הצתות והרבה צרות אחרות. ואז כשהתחלתי להסתובב עם החבר'ה, התחלתי גם לשתות בסופי השבוע, התמזמזנו זה עם זה, הלכנו למסיבות. ההיריון היה לא מתוכנן, וכיום אני אימא לילדה מקסימה. יש לי בעל אוהב, משפחות תומכות. זה מרגיש כאילו הכל מסביבי נפלא- אבל אני לא מאושרת. חסרים לי ריגושים. הדברים שהכרתי בלתי אפשריים עכשיו כשיש לי ילדה, כי יש עלי אחראיות כבדה ושום טיפת חופש. אני לא יכולה להסתפק בתחביב פשוט, כי תמיד חיפשתי את האקסטרים, האקסטזה בלעשות משהו מטורף לחלוטין. לאחרונה התחלתי להשתקע בתוך עצמי, נכנסתי לדיכאון, אני חושבת באובססיביות על התקופה הנפלאה שהייתה לי לפני ההיריון, אני חולמת על זה ולא רוצה לצאת מהחלומות, מנצלת כל שניה פנויה כדי לישון במקום לקרוא ספר או לצאת לטיול. מה קורה לי? האם ניתן למצוא לזה פתרון? אחד הדברים שהכי מפריעים לי, זה שהחזרה הזאת לעבר מזכירה לי אהבה ישנה, חברו הטוב של בעלי, שאותו אנחנו רואים היום מדי פעם, זה מכניס לי שוב את המחשבות הישנות שהיו לי עליו, קפיצות הלב. אני מרגישה מגעילה ובוגדת כשאני חולמת עליו בלילה ולעתים חושבת עליו ביום. החיים שלי מרגישים ריקים ומשעממים. אני פונה לפורום כי התחילו להופיע לי בראש מחשבות של "לעזאזל עם זה, אני אברח ואתמכר לסמים" וזה טירוף שאימא תחשוב דברים כאלה. אנא עזרו לי.

הי לך אודי, אשמח אם תעזור לי כי נואשתי, מחפשת פסיכולוגית דוברת צרפתית בירושלים, אשמח אם תתן לי כמה שמות למייל האישי או כאן,, תודה ורק טוב

אשמח להמלצות ו/שמות של פסיכולוגיות דוברות צרפתית בירושלים. המייל שלי [email protected] תודה וחג שמח

שלום, שמי קוראל ואחי ( האמצעי ) בן 25 סובל מהפרעה טורדנית כפייתית בצורה חריפה! כבר מספר שנים וזה רק נעשה גרוע יותר. הוא לא אובחן, אבל זה ברור ונראה לעין! הוא פותח דלתות ברגע שמישהו ניכנס או יוצא מהשירותים ובלי שום קשר יפתח דלתות וחלונות ( אם הם סגורים ) בכל כמה דקות, הוא מתווכח על ההיגיון הזה ובאמת נראה שהוא לא מבין את הבעיה. הוא אף פעם לא יושב יחד איתנו אך ורק בארוחה משפחתית. הוא זז כשמישהו משתעל או מתעטש. ידוע שאצל אדם הסובל מהפרעה זו הוא כביכול רואה חיידקים באוויר. אלו רק מספר דוגמאות, השאר קצת קשה להסביר. גם הקו מחשבה שלו הוא כזה.. לא רק מבחינת מעשים פיזיים. בכל מקרה, הוא סובל בצורה חריפה מההפרעה וכל המשפחה סובלת ובעיקר הוא עצמו. הוא פוגע בעצמו ( באיכות חייו ) ופוגע בחברתו ( אנחנו, משפחתו בעיקר) הערות לא במקום, וכו.. לפעמים מעירים לו, אני פחות כיוון שזה מצב מאוד רגיש ( הוא עצמו אדם רגיש) וכל הערה מפילה אותו.. לכן, איני יודעת איך להתמודד, באיזו דרך? אני לפעמים מגיעה לקצה ומקללת אותו וצורחת כי פשוט אני לא יכולה. בבקשה, איך להתמודד איתו? אני לא רוצה לגרום לו לנזק, אך, גם אי אפשר לחיות כך! מה לעשות???

שלום, לאחר המון זמן ומחשבה הגעתי למסקנה שמשהו בתוכי לא בסדר.. כשהייתי ילדה קטנה הייתי מאוד רגועה ושקטנה, אך כיום בגיל 20 איני מסוגלת לעצור את עצמי מפרצי רגשות. אני מסוגלת להתעצבן תוך שניה על בן אדם, לצעוק, לקלל, לא לרצות לדבר, ולהיסגר לחלוטין ולהיעלם בתוך עצמי. כמו כן, יש בי את הצד השני ששמתי לב לזה רק עכשיו, בצבא, איני מסוגלת להתמודד עם דברים, לא פיזיים אלא מנטליים.. ברגע שמפקד כלשהו או מישהו מעליי, אומר לי ביקורת , מתעצבן עליי על משהו ומאיים עלי (לדוגמא הוא יתן לי תלונה) , אני פורצת בבכי נטורף, על גבול היסטריה , ולא מתוך פחד, אני לא יודעת למה , לא באמת מפחיד אותי האיומים הללו, לא באמת פוגע בי כאשר טוענים שאני לא בסדר במשהו, אני מתחילה פשוט לבכות , זה הגיע לי לפני יומיים עד לשעה שלא הצלחתי לעצור את עצמי.. אני לא יודעת מה עובר עליי, איך אני אמוה להישמר מפרצי זעם על אנשים אהובים עליי? איך אני אשמור על עצמי ולא אבכה מכל שטות ? אני לא יכולה להמשיך בחיים הנורמאליים שלי ככה.. הכל קיצוני , זה לוקח ממני את הכוחות.. תודה רבה לכם על התשומת לב , הקריאה , והעזרה..

היי, כותבת לכם מתוך תסכול עצום ואי יכולת להתמודד נפשית לבד ..לפני חודש ילדתי את ביתי הראשונה , אני בחורה צעירה , בת 24 ותמיד ידעתי להתמודד נפשית עם דברים כי התחשלתי בחיי ( אבי נפטר כשהייתי בת 16,15 , לפני שאני ובעלי התחתנו הוא עבר השתלת כליה,חרם בבית הספר בצעירותי,מכות מאמא שלי בילדות והשפלות ממנה ועוד...) אחרי הלידה אני מרגישה רכושנות כלפי הילדה , מרגישה שאם בעלי מעיר לי אז אני אמא לא מספיק טובה ,אני לא מפסיקה לבכות , הבטחון העצמי שלי ירד , מה שהוסיף למדורה הזאת זה העניין שהמשפחה שלי החרימה אותי כי לא נתתי לאמא שלי להחזיק את הילדה ...אני מרגישה שבעלי ביומיים האחרונים רוצה להתנער מלקום בלילה להאכיל את הילדה ולעזור לי..וכן,הייתה פעם אחת שעמדתי באמבטיה עם הידיים על הצוואר ואחרי כמה שניות עצרתי כי הרגש כלפי הילדה גבר על הרצון לא לחיות...האם זה דכאון לאחר לידה? למי אני פונה כדי לדבר ולקבל עזרה? חשוב לי לציין שאין לי הרבה כסף...אני מתחננת אני חייבת לדבר עם מישהו ולקבל חיבוק חם ואוהב...

תודה על התשובה המהירה רציצי לשאול אותך ,האם אתה מטפל בהפרעות מסוג זה?

קראת לי מיכ, בשתי ההודעות האחרונות? רצית לומר לי משהו? אתה לועג על השם שבחרתי לפה מלכתחילה? האם גם זה קשור לגבול? אני חושבת שמעולם לא קראת לי כך.....אפילו בהתחלה ממש שאלת על השם הקטוע והצעת לי אחרת...אז שינית דעתך???? פתאום זה כן מתאים...נמאסתי הא? הרסתי משהו???????היה נדמה כי לפחות אתה מחזיק את השלם ופתאום כבר לא.......סליחה :(

פתחתי לראות..ואתה פה!!עכשיו..נחמד לכתוב במקביל אלייך :) בכל מקרה אף פעם לא חשבתי שזה מפריע לי עד שפתאום קראת לי מיכ...מוזר מאוד! כשאחרים כותבים לי מיכ לא מפריע לי בכלל..רק כשאתה... אודי, נקשרתי אלייך וכל זה רק בכתיבה.. אף פעם לא "שיחקת" איתי בחלקי השם...וזה הלחיץ אותי פתאום..כאילו אתה לא מחזיק אותי פתאום, כאילו החזקת את השלמות.......לא יודעת..מוזר. אתה חייב לכתוב ספר על השפעת הכתיבה בפורם :)...אשמח להיות חלק מהספר בעילום שם כמובן... טוב אז אני מרגישה כבר יותר טוב..שם לב? אודי יקר,כתבתי סליחה כי קשה לי מאוד מאוד וחשבתי שכבר נמאסתי עלייך והרסתי.... אוף הלואי שארגיש שלמה כבר...חזרתי פשוט בימים האחרונים ל"ילדות" שלי..לימים הקשים והאומללים של גיל ההתבגרות ויום ההולדת הזה..ופסח שאני כה שונאת..ויום הולדת ארור..ובנוסף אראה אותה רק שבוע אחרי פסח..המון זמן..אוף......את האיחולים אכתוב בהודעה אחרת יותר אופטימית...

וואו..פתאום כשאני חושבת על זה..כשאני "יורדת" על עצמי או בקורתית כלפי עצמי אז זה מבחינתי לגיטימי ..אבל כשמישהוא אחר מעביר עליי בקורת אני נורא נפגעת כאילו רק לי מותר להיות בקורתית כלפיי עצמי אולי ככה הרגשתי גם עכשיו..שרק לי מותר ללעוג לעצמי ולקרוא לעצמי בחלקי שם, להרגיש שהשם החלקי מייצג משהו..רע פנימי.....האם אני שונאת אותי עד כדי לעג עצמי כזה במשחק עם השם הזה??אוף..אני כבר לא כל כך יודעת........

בדרך כלל, פונים לאדם בכינוי בו הוא מציג את עצמו...

לד"ר אודי שלום רב, כבר הרבה זמן שאני מרגישה מועקה נפשית ודיכאון, פניתי לשני פסיכולוגים אך אני לא מצליחה להמשיך קדימה. אשמח אם תוכל להמליץ לי על פסיכולוג או פסיכולוגית טובה באזור נצרת. תודה

שלום בתי בת 4 ילדה יחידה נגמלה מטיטולים בגיל שנתיים בצורה מהירה ביותר!! ילדה חכמה חברותית בעלת דמיון מפותח בחודשיים האחרונים בחרה שלוש פעמים לעשות קקי בתחתונים , נראה כאילו זה פתרון מבחינתה לזמנים שבהם לא נוח לה להפסיק את עיסוקיה ולגשת לשירותים. והיא גם לא עצובה או בוכה כשזה קורה לה. יש לציין שבאופן כללי היא מחכה לרגע האחרון ורק אז הולכת לשירותים. השאלה שלי היא למה זה קורה? ואיך צריך להגיב? תודה

אני לא יודעת למה אני כותבת לך. אני מרגישה שאני צריכה משהו ואני לא יודעת מה. משהו..משהו.. :( תראה, תריח את הפריחה שבחוץ.. אני משתגעת . אני צריכה משהו. אולי את הביג מאמא ההיא ??? אודי :((( זה לא נגמר הצורך המטורף הזה בחיבוק מאמא. אתה יודע שכשאני שוכבת על הספה אצל אמא צביה ,אני מתכסה עד למעלה מהצואר . מה הקשר ?? אודי, יכול להיות שהתוצאה של הפסיכואנליזה הזו תהיה אשפוז בבי"ח לבריאות הנפש ??? אני משתגעת.. יש בי באיזשהו מקום רצון להיות מאושפזת בבי"ח כזה ושידאגו לי ויטפלו בי. אתה רואה אודי שאני משתגעת ??? ואולי הכל בגלל הפריחה המטורפת שבחוץ ?? איזה ריחות.. שלך-במבי

אני רוצה לשלוח הודעה לפסיכולוגית שאני שונאת אותה שהיא עם המשפחה שלה, ואני כאן לבד ורע לי. ודווקא לאחרונה היה קצת טוב. כנראה שהשלתי את עצמי ): הולכת לישון וחבל שאי אפשר להתעורר עוד יומיים

הגעתי לבית של ההורים ואני לא רוצה להיות כאן. במיוחד לא בשבת. אין לי לאן לנסוע וגם לא יכולה לחזור לבית שאני גרה בו, גם כי הוא רחוק ובעיקר כי אין שם אף אחד כרגע ולבד לא בא בחשבון מבחינתי. לא רוצה לחזור למצב הזה, חשבתי שהוא עבר והנה בלי שום הכנה אני מתחילה להרגיש שוב רע. רוצה לברוח אבל אין לאן...

היי חנה! סתם עצה. כשהייתי צריכה להיות בבית של ההורים והיה לי קשה עם זה...(גם, בעיקר בשבת) לקחתי לעצמי קצת "פסק זמן" כשהרגשתי שאני על סף חירפון ויצאתי לעשות סיבוב בשכונה. אולי תנסי, נראה לי שיהיה נעים בחוץ הסופ"ש. לגבי החופשה של המטפלת שלך... אני רק חושבת על זה ואני מתחילה להתגעגע איתך..-ברור שזה הגיוני להתחיל להתגעגע!! המטפלת שלי בחופשה של שלושה שבועות וכבר באמצע הפגישה האחרונה התחלתי להתגעגע... אני מקווה שיהיה לך טוב עם המחליפה. חג שמח! בובי

אני גרה במקום שכולם מכירים את כולם ולא רוצה שכולם יראו שאני לבד ): אני לא באמת מאמינה שהיא עוזבת אותי, ולכן כמה שאני מדברת על זה, זה ממש לא נתפס מבחינתי וכרגע מאוד רחוק ממני, למרות שזה מתקרב מאוד. מצד אחד זה מאוד מעסיק אותי מצד שני אני לא מאמינה ומבחינתי הכל ממשיך כרגיל וגם צריך להמשיך.

הי, קודם כל- כן. ענית. לא פיספסת... מצטערת על מבול ההודעות החוזרות, פשוט היה קושי בשליחה ו"המע'" לא התנהגה כרגיל בעת שליחה. שנית- לא התייחסת למשהו בהודעתי: מה דעתך על התנאי שהפסיכולוגית שרק"חזרה" מציבה: לצרף עוד "מישהו"- לדעתי פסיכיאטרית לטיפול, לא עבור תרופות. אלא כעוד גורם מטפל פעם ב... למה? כי היא אינה יכולה לבד. האם זה דבר מקובל? לי זה לא מובן. מדוע ללכת לפסיכיאטר פעם ב, אם לא עבור תרופות? ומדוע אם היא לא יכולה, אז הפתרון הוא להוסיף עוד, ולא "פשוט" להחליף לפסיכולוגית שתוכל? הנוכחית אגב, חלוקה עליה גם בעניין הזה.... היא הסבירה לי שבמשך התקופה איתה היא התרשמה שאני זקוקה ליציבות. ללא נסיעה, ללא הריון. ללא שינוי והיפוך בהגדרת גבולות ושלמעשה היא חושבת שאי אפשר לנתק את ההתפרקות שלי מנסיבות חייה של הפסיכולוגית. ושהיו יותר מידי כאלו- בטיפול. ושזה היה קשה לכל אחד לעמוד בכזה דבר ועדיין להרגיש מוחזק. אני בעיקר עצבה. אני אוהבת את שתיהן. ונטמע בי ספק מאד גדול באשר ליכולת לטפל בי. אולי באמת הפסיכולוגית צודקת? ואני כן זקוקה לעוד גורם מלווה? היא מכירה אותי שנתיים... מצד שני- גם מה שהנוכחית אומרת נשמע לי הגיוני ומרגיש לי נכון יותר. זה די מערער את האמון -שגם ככה התרסק בפסיכולוגית. להוסיף עוד מישהו?... לא יודעת. אני גם עדיין לא החלטתי. אני באמת מרגישה שאני לא יכולה לבחור. הפסיכולוגית היא עבורי כמו "איבר" בגופי... אבל מה שהיא "העבירה" אותי הוא בלתי יאומן: קודם כל לספר לי כבר לפני שנה על נסיעה שאולי תהיה( ואגב- י לי חרדת נטישה כמו "שאתם" קוראים לזה. וגם פוסט טראומה מורכבת). אח"כ "לגרור" אותי בעל כורחי לפסיכיאטרית- שתגיד את דעתה. - והיא אמרה. שאין בה צורך. ושנמשיך. ואז- ניסינו לסדר טיפה את המסגרת ולשנות את הגבולות, אך כעבור חודש וחצי- היא הודיעה(וראו כבר) שהיא בהריון. ולפי לו"ז המקורי היא אמרה: יש לנו עוד 5 חודשים עד חופשת הלידה שלי. 3 חודשים חופשה. ואחריה- אחזור. ל3 חודשים ואז אסע לחו"ל. ואז- אני באמת התחרפנתי. (מה זה אומר? יותר מידי תקשורת בין הפגישות. כשהיא לא עמדה בזה). רק לקראת סוף ההריון, היא הודיעה שהנסיעה נדחית בשנה. והנה- עכשיו, כשהיא מציעה שנחזור לטיפול, תוך כדי הצבת תנאים, נשארה לה בערך שנה עד שהיא אמורה לסוע. אין לה משהו ברור יותר לומר על הנסיעה. רק שהיא צפויה בעוד כשנה. זה מייסר. זאת דילמה נוראית. אודי, מה נשמע לך נכון? האם אני "צודקת" כשאני די מתנגדת לתנאי הזה שלה? לא כהתנגדות רעינוית, אלא כי זה כבר נשמע יותר כמו אי יכולת שלה... מו אולי כן סיכוי לטיפול תקין אצל הנוכחית. אני פשוט מרגישה שנגרם לי נזק על ידה. גם אם לא בכוונה. וגם אם תמיד אוהב אותה. - עובדה קשה לי לעזוב אותה. אבל כרגע אני די לבד. כי אני אצל הנוכחית.. אבל נפגשת גם איתה- בפעם השנייה. במטרה שאחליט מה אני רוצה. כי במצב הנוכחי שתיהן אומרות שאין טיפול והוא רק מזיק.

זה מוזר לי. ואם זה ההגיון כמו "אמא" ואבא- לדברייך, אז מדוע למשל הנוכחית לא מסכימה לצורך הזה? והשאלה היא מדוע בעיניך זה לגיטימי, אך יותר מזה- הגיוני? רק אם זה פסיכיאטר? או גם אם זה פסיכולוג נוסף? הכוונה היא מראש שזה לא עבור תרופות.- שתיהן לא חלוקות על כך. ולכן, אני לא מבינה איך זה עוזר? ולא מזיק?? כמו עכשיו- שיש לי 2 מטפלות?אז תוכל בבקשה להרחיב ולהסביר מה ההגיון? ומדוע אם היא לא יכולה או חשה שהיא לא "מספיקה" לבדה, אז המסקנה היא בהכרח להוסיף עוד גורם( שזה גם גורם לפקפוק שלי ביכולותיה המקצועיות, וגם מהווה נטל כלכלי נוסף!), ולא למשל- להחליף טיפול=אותה? ולהשאר אצל הנוכחית... הנוכחית בטוחה שנסיבות חייה של הפסיכולוגית- במיוחד הנסיעה הצפויה הן הרסניות עבור מישהי כמוני, כי הן לא מאפשרות סביבה יציבה דיה לטיפול. בנוסף- היא גם חושבת "שההתהפכויות" בהגדרת הגבולות גם הן גרמו נזק. אך בעיקר העיסוק הבלתי נפסק בנסיעה- וחוסר הוודאות.. ולכן חושבת שהיה טוב עבורי אם הייתי מסוגלת לעזוב את הפסיכולוגית ולעבור אליה.

אודי,אחרי ששלחתי שתי הודעות לפני מספר ימים ללא מענה....שאלתי אותה (בהודעה)היום אם אפשר יום בלי גבולות ובלי דיסטנט? ולא לבד?אפשר יחד? בקשתי זאת כמתנה ליום הזה...יודע מה ענתה לי? "גבול הוא דבר חשוב. חופש בלי גבול הוא ריקנות. ואהבה בלי גבול עלולה למחוק את אחד הצדדים. אבל אני כאן" כתבתי לה ש"אני חושבת על היום הזה כבר שלוש שנים ואני מבינה את מה שכתבת..אבל חשוב לי להרגיש אותך דווקא היום...וחשבתי שהבנת" אודי, את קטע החופש אני מבינה, אבל אהבה?????למה אי אפשר לתת אהבה בלי גבול...את האחר אולי זה חונק לתת ולתת אהבה זה קשה כמובן...למרות שאצלי זה ממש לא ככה, אני מוכנה לתת אהבה בלי גבול לכל הסובבים אותי!!!!!אבל למחוק???????זה מוחק אותה?????שהיא נותנת לי אהבה?????????אוף............למה הכוונה????????????גם אתה חושב ככה??????על אהבה???????אוף......והיא יודעת שנפגש רק עוד הרבה זמן..אוף!!!!

הי מיכל, קוראת אותך. ולא רוצה להתערב לך. אבל אני אולי חושבת שהבנתי למה היא התכוונה כשכתבה ש"אהבה בלי גבול עלולה למחוק את אחד הצדדים". לדעתי שלי בלבד, הכוונה היא שהיא גם צריכה לשמור על עצמה שלא תעבור גבול פנימי שלה. אם זה יקרה- היא תימחק. לך. היא לא תוכל לתת לך את מה שאת ראויה וצריכה וזקוקה לקבל ממנה. מדוע אני מבינה זאת כך? כי לצערי, במקרה שלי נראה לי שזה די קרוב למה שקרה לפסיכולוגית שלי. בלי משים, ואולי מתוך חוסר מודעות מספקת לעצמה, (זה קורה בהפתעה רק לאדם שאינו מכיר ומודע היטב לעצמו לגבול הפנימי שלו, וליכולותיו), וחוסר ניסיון, חצתה את הגבול הפנימי שלה. בסופו של דבר מי שנפגע מזה הכי הרבה- זה אני. המטופלת. לכן אולי הכוונה היא כזאת: שאהבה ללא גבול- עלולה למחוק גם אותה.... ואז היא לא תוכל לתת לך. ואולי במקום אהבה(שהיא כן מרגישה כלפייך. אני בטוחה מזה- לפי איך שאת מתארת את הקשר ביניכן. כי זה נשמע שהיא כן אוהבת אותך ושאת יקרה לה), הרגש שלה עלול להפוך אפילו "לשנאה". - שזה בעצם צידו השני של אותו מטבע... אבל שוב- זוהי רק דעתי הפרטית. ואני בעצמי חבולה ומבולבלת. ולא בטוחה. אז מחכה איתך לתשובה של אודי. ומאחלת לך יומולדת שמח. מהנה. ומלא באהבה מהאנשים סביבך שיקרים לך. כפי שאת ודאי יקרה להם.

היא באמת אוהבת...ואכן אני חושבת שאני יקרה לה...אולי גם אהבה קשור לגבולות?????אוף...באמת כדאי שלא יגיע לשנאה.....הפחדת אותי קצת....תודה על הברכות, אני מאחלת גם לך שתמצאי את השלווה סוף סוף...ושיהיה לך כתובת אחת משמעותית ושלא יבלבלו אותך, המטפלות!! שלא תרגישי יותר אבודה...שמרי על עצמך, מ. אודי, בבקשה תתיחס גם אתה, לא מתחשק לי לפתוח הודעה אדומה נוספת,וקורה שמישהוא עונה, ואז אתה כבר לא וחבל לי....תענה לי גם בבקשה...האם קורה שמטופל מתחיל להשניא עצמו על מטפל??????מרוב דרישות או חוסר גבולות????מפחיד קצת אבל יש אולי משהו בזה... מ.

מזל טוב ליום הולדתך. שתגלי המון יופי וכייף עם הגיל שנכנסת אליו. צר לי שמעבר לכך לא יכולה לכתוב כרגע. אני כרגע כמו הכנרת שמשתוללת כשהשבר הסורי אפריקאי מציק לה. במבי.

למה לא מציגים את ההודעה הראשונה שלי?((

אודי שלום רב. ראשית רציתי להודות לך על מה שאתה עושה,זה ממש עבודת קודש,כן וירבו כמוך ועכשיו לבעייה שלי,אני מאוד מבולבלת,יש לי סלט בראש בנוגע למה לעשות הלאה עם החיים שלי ואין לי למי לפנות כי אין לי שום אפשרות כלכלית כרגע לטיפול(מצב כלכלי קשה מאוד),רציתי לשאול אותך עם תוכל לכוון אותי קצת בכמה דברים ולעזור לי .השאלות שלי הם כאלה: קודם כל אני מאופיינת כבעלת הפרעת אישיות גבולית והפרעת קשב וריכוז ומטופלת בציפרלקס כבר כשנתיים. הכדורים עזרו לי להרגיע את האמפולסיביות אבל לא עזרו לי כלל בפן האישי. אני מתחילה עבודה,עוזבת אותה,כך גם בלימודים ובכל התחומים בחיים. כרגע אני כבר לא עובדת קרוב לשנה ובתחלס אף פעם לא עבדתי באמת ,והתקוםפה הכי ארוכה של העבודה הייתה 3 חודשים. הספקתי לעבוד במלצרות,שירות לקוחות ובחנויות בגדים ודיילויות שונות ואת כל אלה הייתי מייד עוזבת.כרגע אני לומדת לימודי תעודת צזכירות רפואית אבל כבר רואה שהתחום הזה לא כל כך בשבילי.כרגע אני מאוד רוצה לעבוד ולהיתפרנס אבל לא יודעת לאיזה תחום לפנות בשביל שאוכל להחזיק שם מעמד,איזה עבודה מתאימה לאנשים בעלי הפרעת אישיות גבולית? ועוד,אני נורא מתלבטת אם להישאר לגור בעיר שלי ואולי להזכיר כאן דירה כשתהיה לי אפשרות(כרגע גרה עם אמא ויש המון בעיות איתה) או שלעבור למרכז...השאלות האלה הורגות אותי ומעסיקות אותי 24 שעות ביממה ולא נותנות לי לתפקד..ועוד ,איפה כדאי לי לחפש עבודה כרגע? בעיר שלי או דווקא לכוון לאיזור המרכז(גרה באשדוד)ובאיזה תחום יותר כדאי?יש לציין שאני כרגע לומדת בעיר שלי אבל רק פעמים בשבוע ואני לא יודעת האם זה גורם מכריע למעבר לעיר אחרת או לא..מה השיקולים שאני צריכה לקחת בחשבון בהחלטות כאלה? אני יודעת שאת הלא מכיר אותי אבל אני בטוחה שתוכל לעייעץ לי משהוא.השאלות האלה הורגות אותי ולא נותנות לי מנוחה חא ביום ולא בלילה והראש שלי כבר מתפוצץ מזה... סליחה על המכתב הארוך ותודה מראש על התשובות בכבוד רב,greeneyes

21.3 היום שבו האביב מתחיל ויום הולדתי חל בו....אודי, חשבתי על כך שכתבת למה לכתוב ברגע האחרון..לא יודעת אבל זה קורה לי גם אצלה..תמיד אני מוסיפה משפט ברגע האחרון, או פותחת נושא בעיקר שקשה לי איתו בסוף הפגישה..היא מנסה שאפתח לפני, גם אני, לפעמים זה קורה ואז אני יוצאת רע מפגישה...דוקא בפגישות האחרונות כשהיא הזכירה לי את הנושא הקשה שסגרתי בפעם קודמת היה כבר יותר טוב....אולי זה פחד כזה....מהתפוררות אחריי שאספר.......אודי, לא רוצה לחגוג וגם אין מי שיחגוג ומצד שני עצוב לי מאוד....בת ארבעים.סוף...מ.

עכשיו יש לנו הפסקה של שבועיים בטיפול, ואחרי פסח עוד חודש ואז היא יוצאת לחופשת לידה. היום נפגשנו פגישה כפולה, ולהפתעתי זה עבר מהר מאוד. אני כבר מתגעגעת אליה, זה הגיוני? לי היה ברור שאלך למישהו אחר בזמן החופשה (למרות שאני לא באמת רוצה וחושבת שזה יעזור לי, אבל לפחות לא להיות לבד בתקופה הזו) היום היא אמרה ממש בסוף ולא הספקנו לדבר על זה שאולי נחשוב על פתרון יצירתי והציעה אולי יומן שאכתוב לה ואביא לה אחרי, אבל לי זה לא עוזר אני לא רוצה לכתוב לעצמי אלא לה. או גם הציעה שאלך לפסיכיאטרית שהייתי אצלה שגם מטפלת, אבל לא יכולה בתדירות שבועית אלא פחות. בסוף גם אמרה שבכל מקרה היא תמצא לי מחליפ/ה. אבל אז אני חשבתי פתאום שאולי היא מפחדת שאעזוב אותה.. זה הגיוני אודי, אולי היא רוצה את הכסף שלי ולא רוצה שאלך למטפל אחר ולא אחזור אליה. אני ממציאה או שאולי זה קורה? ואם תציע לי להגיד לה את זה יהיה לי ממש קשה לדבר על זה. זה נראה לי מעליב ומביך מאוד. היום אמרתי משהו בנוגע לזה שאני רוצה שהיא תאהב אותי ושיהיה לה אכפת ממני, אבל מצד שני זו גם עבודה שלה. והיא לא ענתה לי מה היא חושבת, אבל שזה יכול להיות גם וגם ולא דווקא או זה או זה. אתה היית עונה למטופל אם היה שואל אותך אם אתה אוהב אותו? אווף אודי, קשה לי עם זה ואני לא באמת מאמינה שהיא תעזוב אותי לכ"כ הרבה זמן. קשה לפספס שהיא בהריון אבל מבחינתי היא יכולה ללדת אבל גם להישאר איתי. מה עושים? איך עוברים את זה?

אודי, ציפיתי גם לתגובה שלך על שאלת המקצועיות, והתאכזבתי שהיא לא הגיעה. האמת היא, שנתרמתי מאד מכל התגובות האחרות שקבלתי, אבל התשובה שלך חשובה לא פחות. אשמח אם תוסיף את מילותיך. אני לא מבקשת רק סיכום כללי של הדיון, אלא התייחסות לשאלה המקורית שפתחה את השרשור ההוא. [הכי טוב יהיה אם תגיב גם למה שהוספתי בסיכום הדברים. זה יהיה פיצוי הולם על ההמתנה הארוכה, אבל בוא לא נגזים. אני לא רוצה להיות תובענית עד כדי כך... :-)] קוראת

היי! רציתי לבקש מכם, אם מישהו פה מכיר, המלצה לפסיכולוגית טובה במרכז. אני בת 23, והבעיות שלי קשורות לחרדות ודכאון קל. אני מחפשת פסיכולוגית שגם מקבלת דרך קופ"ח מכבי. אני יודעת שחוות הדעת משתנה בין אדם לאדם, אך אני מעדיפה בכל זאת לקבל המלצה, במקום ללכת למישהי שלא תתאים לי בעליל, לספר לה על כל קורותיי ולהתאכזב. אז אודה מאוד על כל תשובה!

שלום יש לי מחשבות אובססיביות שחוזרות על עצמן . כל פעם שאני עושה משהו חדש ועשיתי 4 דברים השנה האחרונה ( רפואת רמבם , הכרויות וכו ) . בהתחלה זה טוב ואחרכך אני מתחיל להאשים את עצמי שאני לא בסדר וכאילו נתלה על אותו דבר הבן אדם או העיסוק . וגורם לעצמי סבל נורא . האם יש טיפול שיכול לעזור ? אני מטופל אצל פסיכאטר תודה

היי אודי, יש תהייה שמלווה אותי הרבה שנים..למה בעבר שהתעוררו אצלי הדחפים המיניים בגוף אז זה זרק אותי לתסריטי זוועה בפנטזיה על הרס , חולשה, אונס, אלימות, רוע .. הרגשתי שאני לא שולטת בפנטזיות האלה אלא זה דימויים בדימיון שבאותה תקופה בלילות היה בוקע בי מבפנים ושואב אותי. הייתי בחוויות האלה לבד בלי להבין כ"כ איפה נעלמה האני הישנה שהייתי. רק אח"כ 'גיליתי' באינטרנט שעוד מלא אנשים עסוקים במיניות שלהם ויש להם כל מיני פנטזיות שדווקא לא סובלים מהן אלא אפילו מחפשים לממש דברים בשביל 'הריגושים'... משהו הרגיע בגילוי הזה כי מה שקרה קיבל פרופורציה קצת אחרת ברגע שראיתי שיש מלא אנשים שלא נבהלים מ'צללים' למיניהם. אבל עד היום אני לא מבינה למה זה קרה ככה. אני יודעת בוודאות שלא עברתי שום התעללות מינית פיזית, למשל. אז זה לא יכול להסביר.. אז מה כן?? האם יכול להיות שדפוסי האכלה בינקות שלי (תקופה שאי אפשר לזכור באמת) היו כוחניים ופולשניים, למשל שמכריחים אותך לאכול כי מי שמטפל חושב שככה נכון וצריך בלי להקשיב ולהתחשב באיתותים שלך.. האם דבר כזה יכול לתרגם את עצמו בעתיד עם הופעת 'המיניות הגניטלית' לתסריטים כמו שהציפו אותי בראש? זה יכול להסביר?? גם בתסריטים האלה דמיינתי הרבה את תקופת מלחמת העולם השנייה ואני בכלל לא חייתי אז, מן הסתם.. אז אולי בכלל משהו 'מהגלגול הקודם'? משהו שאיזה 'סבתה רבה' עברה טראומה במשפחה ואף אחד לא ידע וזה חלחל אליי איכשהו?? מה לכל הרוחות גרם להתפתחות המינית בעולמי הפרטי להתרחש בצורה כזאת?? אני גם זוכרת שמילדות מעולם לא רציתי להיות תלויה באף אחד ורק אמרתי שלא אצטרך כלום ואסתדר לבד, אבל זה אולי מסביר את הקושי שלי להיות בקרבה ויחסים ולבטא צורך ונזקקות, זה לא מסביר למה דווקא היו התסריטים שהיו לי בראש....... וזה מוזר כי באיזשהו מקום אני מרגישה כמו בן אדם שעבר דברים ממש רעים פעם למרות שמעולם לא באמת עברתי אותם ככה, זה כאילו היה יותר נורמלי אם באמת הייתי עוברת תקיפה מינית או משהו, לא? זה ממש מוזר לי עד היום להבין את זה. :/

שלום רב בני בן 26 התחיל השנה ללמוד באוניברסיטה ת"א בסיום סמסטר א, בא הביתה ושמתי לב שהוא מכניס אצבעות לפה בחטף ומיד משפשף/מלטף את כפות ידיו וזה חזר על עצמו מדי פעם. הדבר לא נראה לי ותשובתו היתה אני מרגיש שהידיים יבשות ואני מרטיב אותן. אמרתי שזה דוחה ומוזר והוא ענה שבת"א המון מוזרים ואף אחד לא מתייחס. כן שמתי לב שהוא מאגרף את אצבעות היד בצורה מוארכת (לא של מתאגרף) ומנענע אנא ואנא רק את כף היד הקפוצה ולפעמים גם מרים ומוריד את היד הקפוצה לא העזתי להעיר לו. בבקשה עזרו לי לדעת מה זה ומה קורה והאם צריך עזרה לבני יחידי (אין לי עוד ילדים) תודה רבה וחג פסח שמח לכל העוסקים במלאכת הקודש

לקרוא את אשר כתבתי? לפני שתכתוב יום מנוחה??? אני זקוקה לך...לא אראה אותה כמעט שלושה שבועות.....תכתוב משהו מרגיע??????הלואי שתעלה את ההודעה שלי לפני המנוחה של שלישי.......

בבקשה, אולי ההודעה הזאת כן תעלה?..? כתבתי שא' המשך למטה בשרשור.... אפשר בבקשה התייחסות? אין לי כח לפרט בהודעה מס' 4...

אשמח לחוות דעת: קורה לפעמים שאני מרגישה כאילו אני לא לגמרע "אני". כאילו רק חלק ממני נמצא באמת בתוף הגוף שלי, והשאר לא. התחושה היא של מעין ריחוף, כמו בתוך חלום כזה, משהו לא "אמיתי". אני מודעת לעצמי, לאופן בו נשמעת, נראית ומתנהלת, אבל מרגישה מעין חוסר שליטה או קושי גדול להתערב בהתנהלות שלי [מזכיר מצב של שיכרות]. בפעם האחרונה שזה קרה הרגשתי גם קושי לבטא את עצמי- כאילו אני לא מצליחה להגיע למחשבות שלי ולתארן במילים. התחושה הזו עוברת באופן ספונטאני, תוך דקות [ולעיתים רחוקות יותר-תוך שעות]. אציין כי התופעה מלווה אותי שנים. האם התיאור הנ"ל יכול להתאים לדה-פרסונליזציה? האם רצוי לפנות לאיש מקצוע כלשהוא, למרות שהתופעה לרוב לא מטרידה אותי או מפריעה ביום-יום? תודה :)

שוב, אותי זה לא ממש מטריד בד"כ. הכוונה שלי הייתה לשאול אם רצוי לפנות לטיפול מראש, על מנת למנוע החמרה של התופעה בעתיד והתפתחות של הפרעה. תודה רבה על המענה :)

אני אמא צעירה לילדה בת שנה גרה עם בעלי.אנחנו רבים הרבה על כך שבעלי אובססיבי למכוניות כלומר חלקי חילוף הוא מחליפים חלקים כאשר אין צורך בכך.ומחליף מכוניות אינני יודעת מאיפה כל הכיף וההנאה בתהליך עצמו או במכוניות.

לא הכי בטוח שזה המקום להגיד את מה שאני הולך להגיד אבל, אני עוקב אחר פורם זה זמן רב, ומרגיש כאן הכי בנוח. אוקי, אז ככה אני אומנם סובל מהפרעות קשב וריכוז (ADD) מקבל קונצרטה במינון 90 מ"ג יחד עם מודאל (סוג של תרופה נגד חרדות). אני מרגיש שאין טעם להכנס להיסטוריה יותר מידי אבל רק לרקע, אני מאובחן כבר זמן רב כסובל מהבעיות הק"ר ורק לאחרונה קיבלתי את התרופות נגד החרדה (3 חודשים אחרונים). בזמן האחרון אני מרגיש מוזר, לא יודע אם זה נורמלי או לא נורמלי, אני גם לא בטוח כמה זמן אני מרגיש ככה כי זה און ואוף , אני פשוט מרגיש לא טוב, חושב לא מעט על לפגוע בעצמי, אני לא חושב על להתאבד או משהו, ואני לא חושב שזה נורמלי, אני יודע ומרגיש שמה שאני חווה פסול. אז בשבוע האחרון פיתחתי לי הרגל מגונה של לשתות אלכהול באמצע היום( בזמן שאני על קונצרטה). לא בטוח שזה משפר את ההרגשה שלי אבל כהראש שלי תפוס מהאלכהול אני איך שהו מרגיש מנותק. לפעמים בא לי לקחת כדורים, לא בשביל למות...אפילו לא יודע להסביר בשביל מה. שבוע שעבר, החלטתי שאני צריך לעשות עם זה משהו וקבעתי לי תור לפסיכאטר שיהיה רק אחרי פסח, שהאמת במידה כזו או אחרת אני מפחד לספר לו את הדברים האלה שאני לא אגמור בסוף תחת אישפוז כפוי (פרנויהה). הקטע שהכי מוזר לי שכל זה לא מרגיש לי הגיוני. למה שזה יקרה? יש לי הכל.. משפחה,חברים, חברה, וגם באוניברסיטה הציונים שלי טובים מאוד. אני לא עצוב, או מדוכא. טוב אולי קצת יש ימים ויש ימים. רוב הימים שלי עוברים בתחושת אפטיות כזו, הכל משעמם אותי, כן זו המילה המרכזית ש-ע-מ-ו-ם. חברים משעממים אותי. חברה שלי משעממת אותי...אני לא מצליח להחליט אם זה היא או שזה האפרריות שלי שגורמת להכל להראות אותו דבר. היום, הברזתי מהלימודים. הגעתי הביתה מזגתי לי כוס של איזה משקה אלכהולי שתיתי ואחר כך הלכתי ושפכתי את כל התוכן לכיור. אחר כך הצטערתי על זה. אני חייב להגיד, שאני לא שותה אלכהול בדרך כלל (חוץ מהתקופה האחרונה הכוונה) ואז התקשרתי והשתפכתי בפני אמא שלי על כל התקופה האחרונה, כמובן שלא חשפתי בפניה את הכל, אחרי הכל לא רציתי להדאיג אותה. יש אותה הרבה דברים שאני מרגיש או חווה שכרגע לא עולים לראש, אבל אלה העיקרים. חברים יקרים, כשאני קורא את מה שכתבתי לעיל זה נשמע לי מוזר, מרגיש לי לא אני, מסתבר שיש הבדל כשהדברים נמצאים אצלך בראש או כתובים מול העניים. מה אתם חושבים שעלי לעשות? האם אני בדיכאון? יכול להיות שזה מהכדורים?או שלפעמים יש לי בכלל את ההרגשה שאני משחק אותה או שאני בוחר לחוות את הדברים כמו שאני חווה\מפונק-הרגשה נוראית. תודה מראש

חיים שלום, ראשית, התנצלותי העמוקה על התגובה המאוחרת. זה עתה רק שבתי מחופשת הפסח. תודה על מילותיך. לא בטוח, לא יודע,  נאמר מספר פעמים בדבריך, -- ויחד עם זאת יודע דבר מה שהוא ידע מסוג שונה מן הידע היודע והבטוח המופיע בתחילת מכתבך: הידע הפסיכיאטרי האוניברסלי של אבחנות תואמות מינוני תרופות. זהו אכן ידע לא יודע, לא בטוח --- מוזר, כפי שאתה חוזר וכותב ובכך מעיד על מה שהוא אותו ידע: ידע חורג מן השיח הרפואי המקטלג; ידע פרטיקולרי שלך, ידע סובייקטיבי, שתחילתו בניסוח אני פשוט מרגיש לא טוב. ההתקלות בפרטיקולרי והמוזר מעוררת מועקה, גורמת למה שתומכים בתחושת המציאות (נדמים, בלשון הפסיכואנליזה) שלך (יש לי משפחה, חברים, חברה ... ציונים טובים) להתערער. ולא בכדי. המועקה, מלמדת הפסיכואנליזה, היא-היא הזר הבא לשכון במקומו של המוכר שם אין מצפים לו. מול מועקה זו מופיעות גם שתי תגובות סובייקטיביות: הפניה לדרך האלכוהול והכדורים, שאינה אלא המשכה של דרך מחיקת הסובייקט של השיח הפסיכיאטרי (וגם מכאן החשש בהבאת הדיבור הפרטיקולרי, המוזר בפני פסיכיאטר) --- ומולה דרך הפניה לאחר שיקשיב דווקא למוזר: תחילה אמא שאינה אלא אחר ראשוני, ובהמשך אחר שאינו חלק מסיפור חייך ולכן אינך חושש להדאיגו, כפי שאינו חלק משיח פסיכיאטרי שאתה מורגל בו ראך שלתפיסתך אינו עושה מקום ל מוזר -- אחר שביחס אליו, לדבריך, אתה חש הכי בנח, ושלא בכדי, פועל תחת המסמן פסיכואנליזה. הפסיכואנליזה היא אכן מקומו של הפרטיקולרי, של הזר והמוזר שבי שבשל כך אכן מופיע, כדבריך כלא אני, כמשוסע מן האני של ההזדהויות המודעות (מי שיש לו משפחה, חברים, חברה, ציונים טובים). ברוך הבא. דבריך מעידים על הימור סובייקטיבי ברור על דרך הדיבור הסובייקטיבי לעומת דרך החומרים הכימיים המביאה, כפי שאתה מציין מפורשות לניתוק: ניתוק מהסובייקט. זה לא בכדי שלפני הפניה לדיבור אתה שופך את האלכוהול. זהו אקט שאומר. תוך כדי הדיבור למקום אחר בו אתה חש הכי נח לא זו בלבד שמופיע מה שבפסיכואנליזה מכונה שיסוע סובייקטיבי: ההתקלות במילותיך שלך כלא אני -- מה שמעיד על היותן מן החומר של הלא מודע -- אלא בעקבות כך גם שאלה סובייקטיבית למה שזה יקרה? שאלה כזו, שאלה המכוונת לסיבתיות נפשית, היא אכן מנוע יקר ערך לחקירה וריפוי אנליטיים. וזה הודות לה והודות לפניה לדיבור שמתנסח גם מסמן לתחושה ולאפקט הלא טוב: ש-ע-מ-ו-ם מסמן אותו אתה מפרק לאותיות מופרדות על ידי מקפים. המשך פניה של דיבור למקום בו אתה חש הכי נח, מקום של אהבת העברה, ובעקבות השאלה הסובייקטיבית שכבר התחילה להתנסח אצלך עם הגחת המועקה, לאפשר לך להמשיך ולפרק מסמן זה לאותיות הדחפיות המרכיבות אותו כדי שאתה מפענח את אותו חלק שבו הניתן לפענוח, ובכך גם לפוגג את האפקט המעיק שהוא מתאר. בשתי נקודות בטקסט שלך מופיעה השמטה רטורית (אליפסיס) המצוינת בשלוש נקודות (...): ביחס לחיי האהבה (בת הזוג) וביחס למוות. הסינכרוניה של ההשמטות מצביעה על כוון של חקירה לגבי מה שהושמט ולא מופיע עדיין מפורשות בדבריך אלא כתחושת אפרוריות או הכל אותו הדבר. כיצד, אם כן, קשורה המועקה למקום האישה בחייך? המשך חקירה פוריה בנפתולי המסמן והלא מודע, פרופ שירלי שרון-זיסר

שלום, חשבתי שיש לי בעיה רק ברגעים אינטימיים עם חברתי, כאשר ברגעים בהם אנו מקיימים יחסי מין אני לפתע מתפקע מצחוק, אולי היסטרי. אין לי דרך לעצור זאת, אין לי מושג למה זה קורה. זה פוגע בה, זה פוגע בי, זה מחסל את האקט, בין אם את השוונג ובין את הזקפה. שמתי לב שלאחרונה זה קורה גם ברגעים אחרים, כמו שהלכתי לרופאה לבקש הפניה לפסיכולוג וכל מיני, הרגשתי שוב תגובה לא רצונית, אך לא של צחוק אלא ההיפך מצחוק, כמעט בכי או סוג של כאב או משהו בפועל של חוסר נוחות של הבקשה שלי להפניות מביכות, ממש רעדתי כי לא יכלתי לשלוט על עצמי. במקרים אחרים כמו בטקסי יום הזיכרון, בדקות דומיה - אני מנסה למנוע מעצמי בכוח לפרוץ בצחוק. למרות שאני מודע לכך שזה לא המקום ואני לוקח את העניין של הזיכרון ברצינות. עדיין, משהו בתוכי גורם לי כמעט להתפקע מצחוק. כאשר אני לוקח את הכלבה שלי לוטרינר, בין הזמן שהוא בודק לזמן שהוא אומר לי מה הבעיה הרפואית, אני גם חש לעיתים חוסר שליטה על התגובה שלי ושעוד רגע אני אבכה או משהו דומה יקרה לי... למרות שאין סיבה ברוב המקרים... אני בחור מאוד מופנם, סגור, ביישן שלא מחצין רגשות וגם מדבר באופן די מונוטוני. אני למשל מודע לרגעים בהם לאחרים יש משברים, אך אני מגלה אדישות ואפטיות, למרות שבתוכי בהרבה מקרים אני חש אחרת, את ההפך אך זה נשאר כלוא בתוכי. אני חושש מכך, אני חושש שזה יהרוס לי את מערכת היחסים, עד עכשיו הבת זוג מבינה אותי, אך אני מאמין שאם לא אדע איך להתגבר על הבעיה או לעקוף אותה..אני אאבד אותה... לא יודע מה לעשות. אני רוצה לפנות לפסיכולוג, לטיפול פסיכולוגי. בעבר הייתי מטופל 9 שנים אצל פסיכותרפיסט, ולאחר מכן מספר שנים אצל פסיכיאטר עם נטילת תרופות שונות. לפני מספר שנים הפסקתי את הטיפול עם הפסיכיאטר באופן חד צדדי, גם משיקולים כלכליים וגם משיקולים של חוסר שביעות רצון.

אני כבר עייפה..זה לא מצליח להעלות.. אנא השב לי על הודעת ההמשך ששלחתי למטה. ת ו ד ה

לשרשור למטה... האמת שכתבתי בה עוד הרבה פרטים... וגם ביקשתי להפנות את תשומת לבך לזה ששלחתי הודעת המשך. כדי שלא תפספס אותי.. אני לא רואה שהעלית את הודעת ההמשך, בעוד שכן העלית הודעות חדשות. האם ייתכן שלא נקלטה במערכת? :-( לא אכתוב את כל תוכנה שוב, אך אודה לך אם כן תוכל להתייחס לשאלת ההמשך שלי.

ההודעה הקודמת נשלחה בטעות ולא סיימתי אותה ולכן אכתוב אותה שוב. הקנאות שלי מתבטאת בקנאות אובססיבית ואיני יודעת איל להתמודד איתה זה רגש שלא היה לי בעבר.. אני בודקת ומחפשת את האקסיות באתר אינטרנט או בודקת לפעמים בטלפון עם מי הוא מתכתב. הבחורות שאיתן היה גם אם זה סתם סקס אני מקנאה משהו מאוד מוזר כי אני מבינה היטב שזה בעבר אבל עדיין בסרטים על האקסיות או על סתם בחורות שאיתן שכב. אני לא מבינה למה אני מרגישה את מה שאני מרגישה אולי זה בא מתוך פחד שילך למישהי אחרת כי אני לא מספיק טובה או שלא יודעת נראה לי אני משתגעת..

אמנם אם העלית אותה-אז שמת לב, אך אני כל כך מוטרדת, אז רק מזכירה שלא תשכח.... (הפסיכולוגית התקשרה אלי לפני מס' ימים כדי לנסות להבין מדוע אני לא באה לפגוש אותה,אפילו ל2-3 פגישות שהציעה רק כדי שנבדוק ונחליט יחד אם ניתן לתקן ושנקיים "מו"מ" על התנאים שהיא דורשת. בין היתר: מדוע לצרף פסיכיאטרית -אם זה לא עבור תרופות? שאראה פעם ב? איך זה תורם לי?? )... בסופו של דבר דברנו שעה וחצי בטלפון! היא גם כתבה לי מייל אח"כ כדי לשאול אם אבוא, וכדי להגיד שהייתה שיחה חשובה... ואז כשהודעתי שלא אגיע(אני אצל המחליפה בנתיים. ואני מפחדת לפגוש אותה שוב, רק מרב אהבה. אני מפחדת שברגע שאראה אותה שוב, אז בגלל שהלב רוצה אותה, ובגלל שהיא תהיה -פיזית מולי, פשוט לא אוכל לעזוב אותה- למרות שזה מה שהשכל אומר לי שעדיף...-בגלל הנסיבות, התנאים+הנסיעה הדי קרובה.ואני רוצה טיפול טוב! -כזה שלא יעסוק כל הזמן רק בנסיעה בגבולות ובקשר ביננו, אלא יעסוק גם בלקדם את המטרות שלשמן בעצם הגעתי. היא שלחה לי סמס.. שחבל לה שלמרות שיחת הטלפון עדיין כל כך קשה לי לבוא לפגוש אותה... אבל "שאח את הזמן" עם "הנוכחית,....אם זה יעזור לי... זה נורא עצוב לי וקשה. לולא הנסיעה -הייתי חוזרת אליה בלי לחשוב פעמיים. אבל "הנוכחית" שכנעה אותי שזאת בעייה עבורי. ושאני חייבת יציבותו בטחון. ואני לא מצליחה לחשוב מה התועלת בלחזור אליה? נכון-"תיקון". אבל כבר שנה שלמה-טרם כניסתה להריון, אנחנו עוסקות רק בנסיעה ובגבולות. אז מה ישתנה עכשיו? ופרידה- שוב תהיה. אז לא עדיף להישאר בבית חם שמצאתי?- למרות שהוא "בית מאמץ". ולא "ה" בית שלי... עצוב. תודה!

לכפות עליי לצאת לעבוד, בלי להתחשב בהעדפות ונטיות שלי! ניסיתי להסביר לה. היא לא הקשיבה. לא היה לה אכפת. רק להגיד לי למצוא עבודה ומהר, העיקר לסמן וי שאני כאילו במשבצת יותר מסתגלת. ניסיתי להסביר לה אבל היא לחצה, היא לא הקשיבה לי. והייתי בעמדה מאוד מושפעת וכדי 'לציית' אפילו חתמתי נכות ושיקום תעסוקתי כדי להקל על עצמי את ההתמודדות ובעצם עמוק בפנים תמיד רציתי יותר מסתם עבודה מטומטמת ולא מעניינת שהופכת אותי לבורג בתוך מערכת תעשייתית שמנצלת את הפועלים בשירות הארגון או הרווח והמוניטין והקרדיטים של הבוסים שהפרצוף שלהם מודבק מקדימה... שתלך לעזאזל הפסיכולוגית הזאת. היא לא קדמה אותי בכלום! אז מרדתי בה. התפטרתי. שתז*** . זה בכלל לא היה צריך לבוא כתוצאה של לחץ כזה. היא הייתה צריכה להקשיב לי ולעבוד איתי בשיתוף פעולה! לקדם אותי!!! לא את האג'נדות של עצמה שסוגדות לפרויד או ל'ממסד'. לעבוד איתי, לא לגשת אליי מעליי, כנגדי ולעומתי ולעשות מיניפולציות כאלה. היום כבר מצאתי לבד עבודה במשרה מאוד חלקית בשוק החופשי, ואני בסדר עם העבודה הזאת. אבל החוויה המשפילה ההיא, של החילול של התודעה שלי, אח"כ היא לגמרי התנערה מהחלק שלה בהשפעה ואמרה לי בקור "תעשי בשביל עצמך, לא בשבילי". כאילו היא זאת שהתעקשה והתערבה עם זה ככה עם ההנחיה הפטרנליסטית שלה שאמצא עבודה, ופתאום מסובבת את הגלגל איך שנוח לה, כאילו שלא היה פה מגה פישול מצידה, כאילו שמרוב חוסר זהירות שלה היא לא 'החדירה' לי את השפעה הזאת...... האם פסיכולוגים אמורים ללחוץ ככה?

על הכאב שנגרם ללא מעט מטופלים בעת כל מיני שחזורים בטיפולים הפסיכולוגיים האלה? האם אודי אתה וקולגות שלך יכולים להבטיח שמתוך כל הכאב הזה בו תבוא צמיחה? מי אתם בכלל שמאפשרים בצורה כזאת כניסה של אנשים לתוך תהליכים כ"כ רגרסיביים בלי להסביר ולהכין אותם שעלולה להווצר תלות ולהתרחש שחזורי טראומות? איפה המטופל בתוך כל זה? איפה הכבוד שלו? איפה הזכויות שלו? אני קוראת שוב שוב דיווחים על אנשים במבחינה רגשית נקרעים מרוב סבל וקושי ותלות ומעניין אותי איפה החלק של אנשי המקצוע שאמורים לקחת אחריות? האם באמת כל הסבל הזה הכרחי? האם אכן אנשים מקבלים את הטיפול הזה בתנאים הכי מיטיבים? אין אי פעם אפשר לדעת? אני חזרתי לזרועות הבולימיה אחרי בטיפול עם המטפלת לשעבר השתחזרו לי שחזורי תופת מפחידים שבכלל לא היה לי מושג שדברים כאלה יכולים להיות. חיללו אותי! למה אתם לא מכינים אנשים כמו שצריך לתהליך הזה? למה לא מסבירים להם? אתה יודע היטב שכאשר התלות הראשונית נחשפת זה מביא איתו המון חוסר אונים וקושי.. ובתוך המצב הזה לגלות שאתה עם מטפל שלא מבין אותך... לא יודעת. מפריע לי שאף אחד לא לוקח אחריות על כלום!! אני כבר לא שם יותר במילא, אבל את התשלום שילמתי, את הנזק ספגתי, והיא - כלום, וכמוה יש עוד הרבה מאוד אנשי מקצוע שלעולם לא נותנים שום חשבון למטופלים על שום דבר. מצד אחד לא מבטיחים הצלחות וכלום, צריך 'אמונה', מצד שני כל הסבל הזה.....בשביל מה?? בשביל מה כל הסבל הזה היה אם עדיין קשה לי ואני תקועה ולא באמת השתניתי? עמוק בפנים 'הלבד' נשאר הידיד הכי נאמן שלי. אי אפשר לנצח את זה.

זה קשור לחרפה המוסרית שהמקצוע הזה טומן בחובו.לא אמרתי שהמטפלת אחראית לטראומה המקורית (למרות שבעת שחזור זה הרגיש כך בזמן אמת שלו), התלוננתי על כך שנכנסתי בלא דעת לתהליך נפשי שמתברר שיכול לשחזר טראומות לא מודעות ולא היה לי שמץ של מושג על כך. ולא הסבירו לי! לא לפני ואפילו לא תוך כדי! איך לכל הרוחות אפשר לתת אמון ככה?? נראה לי שהמטפלת הייתה כ"כ מפגרת שהיא אפילו לא יכלת לזהות את שמדובר בשחזור שהתרחש לה מתחת לאף. היא הייתה עסוקה בלנזוף בי למה אני לא מגיעה מסודר לפגישות איתה, בזמן שבחוויה שלי הרגשתי חוסר פשר נוראי,השפלה, הזנחה של נפשי ובלבול גדול. בזמנים מסויימים בטיפול שבקושי הצלחתי לדבר, שנפשי החלה להחנק לתוך עצמה מרוב סבל שלחתי מייל למטפלת שאני לא יכולה לסבול את זה יותר. היא השיבה לי שאם זה מרגיש לי יותר מדי אז אפשר לוותר על הטיפול- אבל כבר הייתי 'בתוך התופת' וממילא לא הבנתי שום דבר ממה שקורה לי- היא לא הסבירה לי!!! וכיום אין לי שום עילה לתביעה, כלום. מטעם עצמכם החלטתם שמותר לכם להסתיר מידע מאנשים ולפעול כמו שאתם רוצים כי ככה נוח לכם מבחינה מקצועית (וגם כלכלית, בוא נודה) וזה לא בסדר!!!! ואני מאוד כועסת וזועמת, זה נכון. בכל אופן תודה על התגובות וההתייחסות שלך. אני בד"כ לא מציינת אבל אני כן מעריכה את זה שאדם משקיע מהזמן שלו לעזור קצת לאחרים בלי לצפות מהם לתמורה, לשם שינוי... למרות שכן, עכשיו אני כבר מכירה את 'התיאוריה'. התמודדות עם החסר, שרק אמא נותנת אהבה בלי תמורה וכל החארטה הזה. תעשו לי טובה...... הסבל של אנשים בבגרותם זה כבר קשור הרבה יותר לחוסר צדק חברתי שנוצר ופערים שניבטים בכל פינה , ההבנה כיצד החזק מנצל את החלש ממנו לטובתו וכ'... האמא הסימבולית כבר מתה מזמן.

אודי,יום הולדתי מתקרב..זוכר?"ילדת האביב" 21....אז אני כבר לא ילדה והאביב ממני והלאה...אני פוחדת להיות בת ארבעים, למה? זה נשמע לי סופי כזה.אודי.אני לא יודעת מה אני מבקשת...שתאחל שלא אפחד....שתתן לי יד...שאוכל לעבור את הגשר הזה של הגיל? קשה לי להסביר לך.....אולי רק תהיה לידי ותחצה איתי....אודי, יש לי מחשבות של ילדה.בדיוק כך הרגשתי שהתבגרתי, בגיל ההתבגרות, האם יש משהו דומה אז והיום?????יש אפשרות שיש מחשבות של גיל התבגרות כזה?????אודי, אני פוחדת..תשאר לצידי.....לא אוהבת ימי הולדת אך זה מפחיד אותי במיוחד......

כל יום אני כותבת, כותבת וכותבת....בלילה.....הפעם ישבתי אחה"צ... שלחתי את יום האתמול אליה,הרבה התפלספות הייתה שם, בעקבות כך שהיא שאלה אם אני מכירה ספר כלשהו וכשאמרתי שלא, היא אמרה שזה דומה למשהו שספרתי לה עליי, אז קראתי את הספר הזה..ספר פילוסופי כזה.....לא אספר מעבר כי סיפורה דומה לשלי קצת.........אבל שונה גם...............סתם, אפילו לא יודעת מדוע כתבתי לה.....יחס.....ילדה....... סוף עונת הילדות, המתיקות, האהבה, החום.. כמו מתקן מסתובב בחנות הבגדים, אשר יצא אל הרחוב כי בחנות כבר אין לו מקום... מסתובב סביב עצמו, חג במעגלי האין סוף.... אני פוחדת להיות בגיל הזה....לחצות אותו...למה? זה נשמע סופי כזה......לא סוף של התחלה...לא ממש יודעת.. סוף מפחיד....מתעתע... מבלבל.....מטעה ....מחשיך את מסך הילדות.. מרגישה כמו אז.....בדיוק......מפחיד.... ילדת האביב... שם מגוחח ..כבר לא ילדה והאביב ממני והלאה... ריק....ללא משמעות....חסך. משהו חסר לי.......משמעות? הגיון? אהבה? פוחדת......ממה שיהיה....

כמנוסה בשטח (41) יכולה לומר לך שאין הבדל גדול בין 40 ל- 39.5 בדיוק אותו דבר!

הי, אמממ... אני כותבת לך מכמה סיבות: * בגלל שלאחר שעניתי לקוראת קבועה התחלתי להרגיש אליך לאט לאט געגועים. * במחשבה שניה אני תוהה אם סייעתי לקוראת קבועה ולו במעט בתשובתי...אתה יודע אודי, מתחיל להרגיש לי קצת לא נעים אולי אפילו יש בתשובתי מעט התגרות ??? כאילו מרגיש לי בלב שאולי גם אמרתי לה באיזשהו מקום ששלי יותר טובה משלה.. נשמע זוועה , אבל אני חושבת שאולי באופן לא כ"כ מודע גם זה היה בתשובתי. * ואני רוצה לשאול אותך אודי, למה יש לי צורך לדעת ושזה באמת גם יהיה בשטח, שאמא צביה תהיה "מלכת הכיתה" של המכון הפסיכואנליטי, וגם "חרוצת הכיתה" /"הגאון של הכיתה"(של המכון) אודי, אתה חושב שאני אדם דוחה ?? במבי.

שלום לד"ר בונשטיין בבקשה התייחסותך: א. האם קיימת היום ומתרחבת התופעה של מעסיקים המבקשים מן מועמד לעבודה חתימה על ויתור סודיות רפואית כתנאי קבלה לעבודה ? או לחילופין מוסרים למועמד טופס למילוי עי רופא המשפחה (שממילא חשוף לכל היסטוריית מידע פסיכיאטרי שאינו פרטי ? ב. הכוונה בעיקר לתופעה במגזר הפרטי ולא הממשלתי / ציבורי שם היא קיימת באופן רשמי.? ג. עד כמה הדבר נפוץ ? תודה על תשובתך המקצועית.

הי אודי, כפי שיכולת להתרשם, השאלה מהו טיפול מקצועי מעסיקה אותי רבות, ולא מאתמול. היום ניסיתי להריץ במנוע החיפוש של הפורום ושל הפורום הסמוך את המילה "מקצועיות". הופתעתי מאד לגלות, שאת מספר השואלים ישירות על הנושא היה ניתן למנות על פחות מארבע אצבעות. אחת מהם היא, כמובן, אני... אני קוראת בקנאה על מטופלים שחשים במקצועיות הטיפול שניתן להם, ותוהה האם ההערכה שלי את מידת המקצועיות שלה אכן נכונה? אולי רק אני שופטת אותה בחומרה, על פי אמות מידה לא מציאותיות? לאור המידע הדל שעלה בידי לדלות, אני מפנה את השאלות גם אליך וגם אל שאר הקוראים/ות. כיצד יכולים מטופלים חסרי ידע והכשרה במקצועות הטיפוליים לדעת אם המטפל שלהם אכן מקצועי, ולסמוך עליו שהוא עושה את עבודתו היטב? האם רק על סמך תחושות בטן? מהם הקריטריונים המגדירים מי הוא מטפל מקצועי, מעבר להכשרה הפורמלית ולשנות הניסיון שלו, ומעבר לנאמר בקוד האתי? קוראת

היי קוראת, אני חושבת שהמטופל כן יכול להרגיש מקצועיות... ברגע שהמטפל/ת מקצועי תהיה תחושת בטחון. ככה לפחות אני רואה את זה... :) אגב, למה זה כ"כ מעסיק אותך? תמיד יכול להיות טוב יותר... את מרגישה שהמטפלת שלך מזיקה לך? בובי

אני ממש מבינה אותך. גם אותי זה מטריד מדי פעם. אני שואלת אותה לפעמים איך אני יודעת אם הטיפול עוזר ואם היא יכולה לעזור לי. יותר מזה אני לא מסוגלת לשאול. אני תוהה האם יש דרך לדעת, אפשר כמובן ע"ס המלצות וכד'. אבל אני חושבת שגם למטפל הכי מקצועי יכולות להיות טעויות ויש מטופלים שלא יתאימו לו. אגב, אני מקווה שאם המטפלת שלי חושבת שהיא לא יכולה לעזור לי היא תגיד לי את זה. אולי אני טועה אבל אני רוצה להאמין שלא. אני גם מנסה לא להתעסק עם זה יותר מדי, אם כי יש לי התלבטויות לגבי יעילות הטיפול השלי, אני מנסה לסמוך עליה ומקווה שהיא יכולה ורוצה לעזור לי.

הי קוראת, בהתחלה בדקתי באינטרנט ותעודות והסמכה..אח"כ ממש לא עניין אותי..כלומר היה חיבור טוב, היה מי שיכיל ויבין אותי, חיפשתי אוזן קשבת ומצאתי...התחלתי להרגיש שינוי תוך כדי..בחנתי המון את עניין הגבולות והאכפתיות כי זה מה שלי היה חשוב... אני חושבת שאם יש התקדמות או שינוי, אם יש כימיה, אם את מרגישה שהיא עוזרת לך אז למה לחפור ולבדוק מקצועיות מעבר לתעודות, הסמכה ונסיון? באמת איך אפשר לדעת? אין לי מושג...אבל אם יש התקדמות יש מקצועיות לא? אם אין שינוי ונראה לך ש"סתם" מדברים אז אולי היא לא מתאימה עבורך? אם תדעי שהיא מאוד מקצועית האם את חושבת שזה יקדם אותך? את המטרות שלך? איני בטוחה...

הי לך, אצלי, לגבי מקצועיות זה פשוט יותר. אני מטופלת אצל פסיכואנליטיקאית מהמכון . היא גם מורה ומדריכה במכון מתמחים בפסיכואנליזה. אני מניחה שהעובדה שהיא התקבלה למכון, למדה שם כ"כ הרבה שנים. (בנוסף על היותה פסיכולוגית קלינית). וכיום אף מנוחילה מהידע שלה ומהמקצועיות שלה לאחרים אז היא בודאי מקצועית. ויחד עם זאת ,גם אני בדקתי היטב לגביה .גם בפנקס הפסיכולוגים וגם במכון(דרך גוגל נכנסתי למכון וקראתי את שמות ופירוט הקורסים שהמתמחים לומדים) ובמקומות נוספים שאני יודעת שהיא מלמדת.. אבל... אמא צביה שלי טועה,תועה ותוהה..ולפעמים אף משתפת אותי בכך.. הקטע שלי איתה הוא אחר.. אני מתה לדעת האם ועד כמה היא מקובלת ונחשבת ביניהם כמקצועית.. עד כמה היא "מלכת הכיתה" ו"חרוצת/גאון הכיתה" אני משתפת אותה בשאלות האלו שלי..בכלל , אין לי מעצורים בפה. כל מחשבה/פנטזיה/משאלה אני אומרת לה...יש בזה משהו מאוד מקל. משהו משחרר.. אנשים שמכירים אותי אומרים לי שמאוד השתניתי. וזה מעניין כי אומרים לי את זה גם אנשים שמכירים אותי אך לא יודעים שאני בטיפול פסיכואנליטי. אני ג"כ מרגישה שינוי. מכיוון שאני מרגישה הרבה יותר בטוחה בעצמי, קיבלתי ולקחתי בתחילת השנה עבודה מאתגרת מאוד. עבודה לא פשוטה בכלל. אני חושבת שאני גם יותר אסרטיבית. אומרת את מה שיש לי לומר בלי להתפתל יתר על המידה.. במבי.

היי לך, נדמה לי שאת השאלה שהעלית אנחנו מעלים מול כל איש מקצוע. הרי, גם רפואה, מכונאות, ראיית חשבון וכו' לא למדנו ואין לנו דרך לדעת האם האדם שמולנו מבצע את עבודתו באופן מקצועי או לא. עם זאת, אני מזדהה עם הקושי הזה במיוחד בנוגע לטיפול. אני חושבת שמבחינתי מדובר בשני דברים שמקשים עלי במיוחד בהערכה הזו: האחד הוא שקשה למדוד את התוצאות כמו שניתן במצבים אחרים (האוטו נוסע או לא, לחולה יש עדיין חום). גם הרגעים שבהם יש קצר במערכת היחסים מהווים (כביכול, לפחות) חלק מהתהליך הטיפולי ולא בהכרח מעידים על חוסר מקצועיות. לי אישית קשה להגדיר את הטיפול כ'שירות' או 'מוצר' ואז בכלל קשה למדוד ולכמת את ההצלחה שלו. הקשר הלא לחלוטין ברור הזה בין מערכת יחסים קרובה להשגת איזו תוצאה סופית שקבעת לעצמך מעורפל עבורי והופך את בדיקת ה'שורה התחתונה' לקשה מאוד. דבר נוסף שמקשה עליי בהערכה הזו הוא שבניגוד למכונאות ולרפואה, עם הנפש בכל זאת יש לי איזו היכרות אישית... אני יכולה לדעת איך דברים גורמים לי להרגיש ולפעמים אני יכולה להגיד מה הייתי עושה בסיטואציה דומה. ויחד עם זאת, אני מקבלת את העובדה שההכשרה של המטפלת שלי מביאה אותה להסתכלות שונה על המצבים האלה (מעבר כמובן פשוט עצם היותה אדם אחר...). אז אם מראש אני מניחה שלמרות שאני מכירה במידה מסוימת את הנפש אני אקבל את ההסתכלות השונה של המטפלת שלי, איך אני אוכל לומר מתי זה כבר באמת לא מתאים? נראה לי שהשאלה הזו לוחצת לכל אחד על הנקודות הרגישות שלו סביב הנושא של אמון וכך כל אחד יחפש את ההוכחה למקצועיות או לחוסר מקצועיות בתחומים שונים. מלבד הקוד האתי שהוא באמת אבסולוטי בעיני, אני מרגישה שאני מציבה פרמטרים משלי ליכולת לסמוך על המקצועיות של המטפלת שלי, שיהיו וודאי שונים אצל מטופל אחר. ואז מגיעה ההתמודדות של מה עושים כשהציפיות, כמו בכל קשר, לא לגמרי מתממשות, ואיפה זה כבר בלתי נסבל, איפה זה פשוט טבעי ואיפה זו רשלנות... לא עניתי לך, רק השארתי עם כאב הראש של הבלבול הזה... אז סליחה, אבל תודה על ההזדמנות לחשוב מול עצמי על זה. :) נעמה.

הי קוראת קבועה, יש לי הצעה קטנה בהמשך להודעותייך הקודמות שזו ממשיכה אותן - מולה, מול הפסיכולוגית, לאו דווקא להשתמש במילה 'מקצועיות' שהיא אולי גדולה, מורכבת, מאיימת; את יכולה לומר לה, שמתעוררות בך חרדות בעלות עוצמה כזאת או אחרת, היות שאת מבינה כי אינה משתמשת בכלי ההתייעצות עם עמיתים וכד'. תוכלי עוד לומר כי חסר לך צופה מבחוץ, עין חיצונית של צד ג' ואת מרגישה שזה חיוני לך (בהנחה שהבנתי נכונה). ייתכן שהיעדר השימוש בכלי המדובר מתפרש בעינייך כמעין יהירות שלה ("אני יכולה לבד"). זו יכולה להיות גם השלכה (עולם הטיפולים או לא...). בי התעוררו חרדות כאלה כאשר המטפל שלי סיים את ההתמחות (התחלתי בעודו מתמחה), וגם בהמשך העליתי את התחושה שחסר לי המשהו הזה מבחוץ, אולי איזה מבט שהוא מגובה, משאלה למי שיראה יותר איזה שלם. אגב, לאו דווקא גורם מקצועי כצופה. אלו מילותיי סוריקטה

וואו, לא ציפיתי לכזה עושר של תגובות... אני לא בדיוק מהמשתתפים הפופולאריים פה, וזה מרגש... תודה לכן בובי, חנה, מיכ, במבי, נעמה וסוריקטה. קראתי פעם ופעמיים ויותר את מה שכתבתן, ומכל אחת "לקחתי" תובנות חשובות. בובי, שאלת אם היא מזיקה לי. ממש לא! חלילה [אחרת לא הייתי נשארת שם כל כך הרבה זמן], וכן, היא משרה בטחון. למה זה מעסיק אותי בכל זאת? באמת שאלה גדולה... אני עסוקה בזה עוד משחר ימי הטיפול. בהחלט שווה בירור יסודי עם עצמי. חנה, את כל כך צודקת. גם למטפל הכי מקצועי יכולות להיות טעויות. אני נזכרת עכשיו, שבאחת הפניות הקודמות שלי שאלתי באיזו תדירות מותר לכשלים כאלו להתרחש בטיפול מקצועי :-) מיכ ובמבי, שתיכן מדברות על מבחן התוצאה. זה עשוי להיות קריטריון טוב, אם יש מטרות מוגדרות לטיפול. במקרה שלי, אחרי מעל עשור, קשה לי לדעת אילו שינויים בחיי הם תוצאה ישירה של הטיפול, ואילו מהם התעצבו ביד האמן של הזמן... [במבי, אל דאגה, לא תפסתי את דבריך כהתגרות...] מעבר לזה, כדי להמנע מאכזבות, החלטתי בשלב מסוים להוריד לגמרי את כל הציפיות מהטיפול, ולראות בו בעיקר טיפול תמיכתי [היא לא בדיוק מסתפקת במטרה הזו, אבל זה נושא אחר...] אז מיכ...כן, יש לי איתה חיבור טוב [בשנים האחרונות], הכלה והבנה [רוב הזמן], אוזן קשבת [תמיד] ואכפתיות [במידה רבה]. לא בדיוק תוצאות, אבל תוך כדי כתיבה אני מבינה שזה הרבה מאד... נעמה, את מעלה כמה נקודות חשובות. הפרמטרים שמציבים, הקושי למדוד תוצאות, ציפיות ואכזבות, אמון בסיסי. בטאת את הכל כל כך יפה. אומר רק, שאני לא מסוגלת לתת אמון מלא גם לא ברופא או במכונאי רכב, לפחות עד שמבחן התוצאה יעבור בהצלחה... וסוריקטה, החביבה האחרונה, הצופה בהמשכים, אהבתי את ההצעה הפרקטית שלך. לא בטוחה שאעז להשתמש בה בשלב הזה, אבל היא ממחישה היטב איך אפשר לעשות rephrasing או reframing. שוב, תודה לכולכן, מכל הלב! ועכשיו תורך אודי, להוסיף את החלק שלך. אנא אל תשכח :-)

שלום לך קראתי מעט מתגובותיך. מושקעות מכבדות ועמוקות. אני באנליזה מזה כשנתיים. לפני כן הייתי בטיפול פסיכולוגי כשבע שנים. פניתי לאנליזה בגלל מועקה תמידית וכאב נפשי מתמשך לצד היותי אמא ועובדת ממשרה מלאה. אני סוחבת סיפור חיים קשה וטראומות ילדות קשות אשר חשבתי שלא מעיבות על נפשי , באופן שאני מבינה היום שכן. לאחרונה, הפסיכואנלטיקאית. שלי ממליצה לי לפנות לפסיכיאטר ולהיעזר בתרופות נוגדות דכאון וחרדה. אכן החרדה שלי גדולה יותר ואכן, אני בוכה בקלות יותר ואיבדתי חשק מדברים רבים. שאלות על הקיום ועל מהותו. אבל אני כועסת עליה שאני צריכה להיעזר בתרופות. לא יכולתי לדעת מראש שכך יהיה המצב. מה דעתך על ההפניה לטיפול בתרופות? תודה ניבה

ניבה שלום, ראשית, תודה על מילותיך... ובאשר למילים: אכן, הפסיכואנליזה היא, כפי שאמרה אנה או, אחת האנליזנדיות הראשונות של פרויד, טיפול בדיבור. ולא זו בלבד שמילים הן המדיום של הטיפול: הטיפול עצמו מכוון אל ונוגע במילים, מה שפרויד כינה ייצוגים או עקבות זכרון, שהם-הם מרכיבי הלא מודע. בכך הוא אכן שונה מטיפול פסיכולוגי. בייצוגים הלא מודעים אליהם מכוונות התערבויות האנליטיקאי כרוכים אפקטים לא פשוטים: זה בדיוק בשל אי העונג המוטען בהם שייצוגים אלו נותרים מודחקים, לא מודעים. לכן אין זה מפתיע שהתערבויות אנליטיות עשויות לעורר מידה של מועקה. במקרה שלך, העמידה נוכח טראומות הילדות , ההתקלות בטראומה על בימת הטרנספרנס באנליזה, מלווה ברגע זה של האנליזה בהתגברות של המועקה ואבדן חשק. זהו סבל מן הסוג שפרויד כינה סבל נוירוטי סבל מיותר. כמובן, לא לכך מכוונת האנליזה. היא מכוונת להמשך חקירת הלא מודע, בדיוק כדי שבהמשך יפחת הסבל הנוירוטי שהוא תוצר הייצוגים המודחקים. לעיתים קורה שהסבל המיותר המופיע במהלך האנליזה מפריע להמשך הדיבור. במקרים כגון אלו, הפחתת הסבל יכולה לסייע ואפילו להיות תנאי להמשך הדיבור והעבודה האנליטית, ואין, מבחינת האוריינטציה האנליטית, סיבה עקרונית שלא להסתייע לזמן מה במינון מוגבל של תרופות -- כדי שאפשר יהיה להמשיך לעבוד. הפסיכואנליזה אינה רואה את האדם כאוסף של גנים, חלבונים וכימיקלים, אלא כסובייקט של הלא מודע והאיווי, והיא מציעה את עצמה כמשכן לסובייקט על מנת שהמקום שהיה סתום בהתענגות ממיתה שלעיתים קרובות כרוכה בחזרה על טראומות מוקדמות שהיכו בסובייקט יתרוקן כך שייחשף בו האיווי, כח החיים. לשם כך, כפי שאת מעידה, יש צורך לחצות חוויות לא פשוטות המשוחזרות על בימת ההעברה. אין סיבה עקרונית שלא להקל על חצייה זו באמצעות תרופות, בתנאי, כמובן, שלא מוותרים על אף צעד ממנה. באשר לכעס שהתעורר מצידך עם הצעתה של האנליטיקאית להיעזר בתרופות, כדאי להשיב אותו לסצנה האנליטית ולנסות לחלץ ממנו ידע: מדוע התעורר, מדוע עכשיו, מה זה עבורך לקחת תרופות או להיות מופנה לרופא... באילו אסוציאציות , זכרונות, חלומות מלווה הכעס ...? האנליזה היא דרך חתחתים לא פשוטה; גם פרויד נעזר במקל טיולים. דרך צלחה, פרופ שירלי שרון-זיסר

פרופסור שירלי שרון זיסר תודה על תגובתך האם יתכן מצב בו כתוצאה משימוש בכדורים נוגדי חרדה ודיכאון, ישתנו תהליכי ההעברה / העברה נגדית? האם לדעתך זה נכון האופן הזה שבו תמצית הנפש משתנה, ממותנת ואז לא באים לידי ביטוי קולות אוטונטיים ועוצמתיים כטבעם ובאופן שקיימים בנפש הגולמית? תודה מראש ניבה

שלום וברכה, אני בן 24..מטופל פסיכולוגית כבר שמונה חודשים אצל פסיכולוג קליני, בשיטה פסיכודינאמית.. רק עליי: לא גדלתי עם אם יציבה, אמא מכורה לסמים מזה 15 שנים..התעללה נפשית פעם אחר פעם בי..אבא לא היה בתמונה..הקים משפחה אחרת... גדלתי אצל בני המשפחה.. לפני כחודש עברתי התקף פסיכוטי, אני נוטל גם תרופות פסיכיאטריות ובמעקב אצל פסיכיאטר בזמן האחרון נודע לי כי הנני מאובחן כ"הפרעת אישיות גבולית" הסתכלתי באינטרנט ונודע לי שיש שיטות טיפול מסוימות מאוד יעילות לטיפול בהפרעה.. ושיטות שונות (כגון DBT) לטיפול בהפרעה זו.. כרגע האפשרות הזו קוסמת לי, אך אני לא יודע אם עליי לוותר על הטיפול הנוכחי שלי... בעקרון הוא עוזר לי אבל אני עדיין כועס, אני אומנם מתקדם טיפה, אך האפשרות של לעבור לטיפול ממוקד יותר נורא קוסם לי ולא כל כך נעים לי לעזוב את הטיפול הנוכחי ולפרק את החבילה שבניתי עד כה, מצד שני הטיפול בDBT קוסם לי, אני לא יודע מה לעשות..כרגע אני מעלה את הספקות מול המטפל בנוגע להחלפת הטיפול, כבר די הרבה זמן, אך זה לשווא וזה נמשך... מה לעשות?? תודה מראש ושבת שלום =]

כבר חופשיה , אבל עדיין לא מרגישה את החופש, למה ? הילה

חסוי כמובן כתבה למטה קצת רחוק... בהמשך, בבקשה תענה לה. אני קוראת אותך ונזכרת בגיל ההתבגרות, שכל אחד בעצם שם מתלבט קצת בקשר לזהות מינית ולחשוב שאצלך העוצמה כה רבה ואת כבר בכלל לא בגיל ההתבגרות...זה ממש קשה ולא פשוט, אבל אם כל כך רע במקום שאת נמצאת במילא, אז אולי כדאי לנסות לשנות זאת לא? ואני אדם מאמין ואני מאמינה שלמרות שנבראת כך אפשרי לשנות..קשה לחיות את הניגוד בין הגוף לנפש והרגש, אני מאמינה שיסלחו לך מלמעלה כי הקב"ה מודע לסבלך. בהצלחה

כמובן שכמו רבים ורבות אחרות היו לי קשיים בגיל ההתבגרות במקרה שלי כנראה יותר מהממוצע הסטרייטי. כאשר הגוף עושה מה שהוא רוצה ומתפתח להפך ממה שבוחרים עמוק בפנים- אז מעדיפים שהאדמה תפער את פיה להיכנס פנימה, ממש רוצים למות משום שהאבדן גדול, מאבדים את הגוף החלק,את הקול הגבוה,מקריחים(בנס אצלי מעט, שלא לדבר על האברים הבולטים של המין הגברי ועוד ועוד. כמובן יש לי כל כך הרבה דברים לומר אבל לגופו של עניין. אני נמצאת בין הפטיש לסדן מצד אחד: האפשרות להמשיך לחיות ככה כוללים 1 קושי לסבול את היותי בגוף של גבר 2 קושי בבדידות במיוחד בלילות וכמובן שזה מצטבר. מהצד השני: לעבור תהליך לשינוי מין+הורמונים חוץ מהקשיים שבהליך השינוי צצות צרות כמו 1 להסתבך עם הבורא שידע שאני אסבול ובכל זאת שלח אותי למשימה הזאת. 2 שאף אחד לא מבטיח לי אחרי כל התהליך הקשה הזה זוגיות יציבה ובטוחה. גברים שאוהבים נשים טראנס בכלל הפטיש שלהם שהם אוהבים אותן עם אבר זכרי מה שאנחנו כטראנס לא מסתדרות כל כך אז עכשיו עוד יותר קשה ללכת נגד הרוח. בנוסף ויותר חשוב אותם הגברים הסטרייטים עם הפטיש הזה בד"כ משתמשים בנשים טראנס בתור שעשוע לגיוון ומחוץ לנישואין הם נמשכים גם לנשים רגילות ולכן יעדיפו לקיים זוגיות מלאה עם נשים רגילות+ נישואין כמובן וילדים ויותר ביטחון לזוגיות למשך שנים ארוכות מאוד. לא מזמן גם שמעתי שגברים שנמשכים לטראנס לא אוהבים לנשק טראנס אלה רק "סקס מניאק" מה שנקרא אבל זה אני עוד צריכה להמשיך לבדוק.

מקווה בשבילך שתמצאי את הדרך שתתאים לך ושתמצאי את השלווה...טיפול יכול להועיל, האם את בטיפול פסיכולוגי? שם תוכלי לפרוק את כל המחשבות והתחושות ויהיה מי שיכיל ויבין ואולי תוכלי גם להחליט. בהצלחה רבה!!

אנא העלה רק את השניה... תודה וסליחה