פורום פסיכולוגיה קלינית

... .. אפשר ??? לא נעים לי כל כך.. איך אתה מרגיש ?? זה עדיין כל כך .. שמת לב אודי? כמעט כל ההודעות החדשות האדומות מדברות על כאב פרידה :( הפרידה, האובדן, הצער , נמצא פה בעוצמה כל כך גבוהה :(( אודי יקר ! אני יכולה להקל עליך במשהו ?? שיכאב קצת פחות ?? שלך-במבי.

מתעלמים מהן בכוונה, נכון?? התעלמות שיטתית. כמו לגמול אותו מהתלות למטפל! לגמול אותו כמו מסם. נכון?? כי אם לא אני רוצה לדעת איך מגישים תביעה נגד מטפל שמתעלם מקריאות מצוקה ובקשות לעזרה! פסיכולוגים חוצפנים.

כתבה שהיא מבינה..כמה בכי :/

באיחור של מיליון שנה אחרי שהלב שלי נחמץ והתכווץ ונהיה מר... ועדיין היה לזה אפקט מרגיע בשבילי משום מה. לפעמים אני נחרדת שמבינה כמה השפעה בעצם יש לה על עולמי והיא לא עושה עם זה כלום כי לא באמת אכפת לה רק ברמת המינימום המקצועית של יחסי מטפל מטופל. אבל לפעמים זה מרגיש שהתקווה שלי הייתה בידיים שלה והיא פשוט אכזבה.כנראה כל זה שחזור מסריח של הטראומה המקורית.. הבעיה שאין לי מושג איך מתקנים ולצערי עושה רושם שגם למטפלת הזאת אין. כ"כ רציתי להאמין אבל היא לא באה לקראתי עם הזמן ומאז נעשיתי כ"כ מפוכחת אבל זה ממש לא הבריא את הלב.. הבולימיה נהיתה יותר גרוע. צרחתי הצילו מיליון פעמים והיא לא נענתה. מעניין למה עכשיו כן. אולי כי נמאס לה שאני מציקה. היא ביקשה שאפסיק ולא הצלחתי כ"כ, מרוב יאוש ושנאה ששוטפים אותי לפעמים.. אז ניסיתי להסביר לה.. היא כתבה שהיא מבינה... שיהיה. יותר טוב מכלום. אני סתם מפלצת לפעמים. ככה יוצא.

נשארה לי פגישה אחת. יש מישהי חדשה ודיברתי איתה אבל יש לה זמן אחד פנוי והוא לא נוח לי בכלל. זה לפני העבודה ביום הכי קשה שלי. זה לא עושה לי טוב בכלל. (לכתחילה זה לא מה שהבנתי שיהיה...) לא רוצה ללכת אל החדשה ולא רוצה ללכת לפגישה האחרונה. לא רוצה כלום. אבל אני לא יכולה להיות לבד...

מקווה שהספקת להתאושש...אם חזרת סימן שאפשר? בתקופה שלא היית עברתי ממש משהו חשוב בטיפול...נפגשנו שלוש פעמים, אתמול אחרי הפגישה ביקשתי עוד אחת וקבלתי עוד אחת כבר לאותו היום אחר הצהריים, כמה שהיא מדהימה והבינה...כאילו הייתי זקוקה להמשך פגישה באותו היום כי הפגישה נקטעה לי באמצע.. אף פעם זה לא קרה לי. היא הכאיבה לי כשחפרה בפגישה...אמרתי לה והיא בקשה סליחה...אבל לא היא האשמה......לא היא!! אני רוצה לשאול מה קורה כשהחומות נופלות? כשהאסימונים נופלים? כשמבינים? נהיה כאוס?????איך מחזיקים כדי לא ליפול???? מכיר תסמונת שטוקהולם?...אז ככה היא אמרה שזה מה שקורה לי...וההזדהות הזאת וכל הזמן מזערתי...לא חשבתי שנפגעתי כלל...ועכשיו מה עושים כשרוצים לשחרר כבר???וגם אם אוותר על הילדה ועל ההשלכתיות אז ארגיש כאב רב....אני יודעת בודאות שזה יפיל......אוף.....האם זה הכרחי לוותר על הילדה ולהרגיש אחרת? אישה אולי???????אוף בטח לא הבנת כלום, גם אני כבר לא מבינה. תוכל לענות לי מה עושים כדי לא ליפול או שחייבים לכאוב ולכעוס ולכוון למי שאשם???????זה מה שקורה לי כרגע... מ.

שלום אני בת 32. עברתי פרידה מבן זוג לאחר 3 שנים . בוטלה חתונה וכן עברתי הפלה. כל החצי שנה האחרונה הייתה סיום מתמשך ולפני כשבוע זה נגמר סופית. מרגישה שננטשתי שהתנפצו כל החלומות, התקוות. הגעגועים אליו, חוסר יכולת לתפקד, בכי אינסופי, תחושת בדידות איומה. אני מרגישה אובדן אינסופי גם של עצמי. לא יודעת מה לעשות. איזה שיטת טיפול , למי לפנות, אין לי אמצעים לשלם 300 ש"ח לפגישה. האם יש מישהי במכבי שיכולה לעזור לי. תודה רבה

אשמח להמלצות למייל [email protected] תודה רבה

מות אבי/יהודה עמיחי אבי פתאם, מכל החדרים יצא למרחקיו המוזרים. הלוך הלך לקרוא לאלוהיו, שהוא יבוא לעזור לנו עכשו. ואלוהים כבר בא, כמו טורח, תלה את מעילו על וו-ירח. אך את אבינו, שיצא להובילו, יחזיק האלוהים לעד אצלו. אודי, משתתפת בצערך, תנוחם בליטוף קרן אור על ליבך. אני במפגש תכוף בשנים האחרונות עם פרידות כואבות,בחטף, ללא בחירה, הכאב הוא בן זוגי, ישנה בזרועותיו, מתעוררת לצידו, אוכלת בחברתו, גם באולם הקולנוע - מתיישב לו בחשאי, בכסא לידי, מתגנב הוא בין צלילי מוסיקה מתנגנת, צחוק ילדים, ומעוף ציפור, בין ערביים, יתיישב לו בנחת כבעל בית , על כורסא רחבה בחדרי לבבי...

שלום לך רציתי להגיד לך שהתרגשתי מאד לקרוא אותך. התאור שלך לכאב הזה שלא מרפא, מיטיב כל כך לתאר את תחושת הכאב שלי שלא הצלחתי לתת לו ביטוי במילים. אני משתתפת בכאבך ומאחלת לך ימים קלים יותר. ותנחומים גם לך אודי.

שלום שריל, תודה, שמחה שמילותיי נגעו, ביטאו גם לך, יש ימים כי נדמה, לא אצליח לקום תחת משא הכאב... והנס מתרחש, ואני עדיין כאן... מיטיבה לתאר זאת באור וורוד יותר רחל המשוררת : אקליפטוס / רחל לא אחת ראיתי: הונף הקרדם והורד וננעץ בשאר; מעולל בעפר הוא שרוע דם – זה הנוף המרטיט, הנוהר. השריד היתום מזדקר נוגות מיתר ועירם מכל. ותמיד נדמה: הפעם הזאת לא ישכח העץ, לא ימחל... תפקדנו שוב, אך שנה תנקף – תעמד משתאה, תביט: למרום כאז כמה הנוף, ונוהר כאז, ומרטיט. ניסן, תרפ"ט

אודי, כמה נכון, מדויק,.. מה עושים עם זה? איך משנים דפוס התנהגות? (מודעות לא עוזרת כאן,רק מוסיפה דעת,- מכאוב) אולי עדיף לא להיות בקשר משמעותי..., להשמר.. אבל אז, סר טעם החיים ואני לא "אקליפטוס" של רחל...רק בחלקו הראשון. אינני מצפה לפתרון קסם, רק עיצה, או מילה..

הכאב.. לא מבינה אותה. איך היא מסוגלת לא לדעת. להשאיר דברים ככה. באויר. ברוח. אין לי כח יותר. הכל עכשיו "חרטה" מבחינתי. שיהיה מה שיהיה

איך לתת משמעות? למה אתה מתכוון? האם קראת את מה שכתבתי לך למטה? כשעניתי לבמבי, ואז הגבת ושאלת אותי שאלה? על האם שיתפתי את "המחליפה/הנוכחית" בחששותיי לגבי הגמישות בגבולות? אפילו פרידה לא הייתה לי... אני פשוט "ככה". - באויר. ובכלל, "המחליפה" חושבת שעדיף שאשאר איתה ואעבור איתה את תהליך הפרידה מהפסיכולוגית. אני לא יודעת כבר מה לעשות עם עצמי. הכאב כה גדול. ואני גם לא מבינה. פשוט לא מצליחה להבין איך יכול להתרחש דבר כזה במסגרת טיפול מקצועי? (עם או בלי מרכאות).

לד"ר אודי ערכתי חיפוש באינטרנט, השאלה שלי אם פסיכולוג קליני אמור להיות בקי יותר בעבודה שלו מאיש מקצוע המוגדר כפסיכותרפיסט?? קשה לי מאוד ואני רוצה לפנות לאיש המקצוע הנכון, ואודה לך אם תסביר לי אם כדאי יותר לפנות לפסיכולוג קליני מאשר לפסיכותרפיסט???

לפעמים טוב לי לפעמים פחות.. אני מרגישה שלא הכל תלוי בי בעניין הזה ושאני מסתמכת על אנשים אחרים... ובלי קשר או שעם אני רוצה להתחתן ומפחדת שזה לא יקרה אף פעם..

לד"ר אודי קודם כל נא קבל את תנחומיי במות אביך לפני כשבוע שלחתי לך מייל שתמליץ לי בבקשה על פסיכולוגים טובים באזור נצרת קראתי את ההודעה שלך בפורום והבנתי למה לא חזרת לי אודה לך אם תשיב לי כי אני נורא זקוקה לעצה שלך. תודה העצובה

שלום ד"ר אודי אם כן תוכל בבקשה לתת לי קישור לאתר דפי זהב שבו אתה ממליץ על פסיכולוגים, אולי אתה מכיר פסיכולוגית טובה מאזור עפולה?? תודה

על מות אביך.

כיף שחזרת. תודה

אודי יקר. חשבתי עלייך כל השבוע. היית ממש במחשבותי. לא הצלחתי להניח כלום פה .. אולם כאב לי מאוד לשמוע על אובדן אביך. שלא תדע כאב וצער אודי יקר. תנחומיי. שרית

מטפלים להציע לי משהו בר תועלת. זה עצוב. מצד שני מקננת בי תחושה חזקה שהכל תלוי בי ורק בי...וגם זה די מטריד כי אין לי מושג עד כמה אצליח לשפר את החיים שלי מכאן. כ"כ מפחדת לגלות שהבולימיה היא מעבר לכוחותי. שאני שפוטה של הסימפטום ולא אהיה מסוגלת אף פעם לחיות חיים נורמלים עם קרבה ומגע אנושיים נורמלים. להעיז להיות אמא, לאהוב, להנות, ליזום, להצמיח את עצמי וכל זה.

הרגש מבחוץ... האם יש עוד טעם להמשיך בטיפול? הרי שום דבר שם לא 'קונקרטי' וזה סתם יקר. פתאום מרגישה שכבר פשוט לא מסוגלת יותר להקשר מהמקומות התמימים וילדיים שלי. בורחת לשכל. חיה מתוכו. אבל במובן הרגשי משהו אבד.. והגוף , עדיין מסובך לי להתמודד איתו . פחד מחשיפה, מגע וכל זה. נראה לי שויתרתי אודי.

לאחרונה הכרתי מישהו הוא מבוגר ממני ב12 שנים אני לא יודע/ת האם להמשיך להכיר אותו או לחתוך. אמרתי לו שאני בפנים אישה . . . ואין לי הרבה מה להציע לו למשל אני לא אוהב/ת שנוגעים בי למטה . . . אני לא אוהבת את איבר המין הזכרי עלי . . .להפך אין לי בעיה- כלומר לספק אותו. ובכול זאת זה לא משנה לו והוא מעוניין להכיר. יצאתי לדייט ראשון עם הבחור למקום בילוי ציבורי והיה מאוד נחמד, ושוב הוא רוצה להמשיך להיפגש. . . מה אני יכולה לעשות במצב הדפוק הזה יתכן מצב שבו לאדם לא משנה שבן הזוג/בת הזוג במיטה לא מוכן/ה שיגעו בה באזורים האינטימיים כאשר שוכבים איתו? אני יודעת שלאנשים שמחפשים קשר רומנטי רציני חשוב להם לספק את הפרטנר האם להמשיך להיפגש איתו ?

כמו שיש אותך... יש גם אותו ואת/ה יודע/ת יש הרבה סוגים של אנשים לא הסתרת שום דבר , היית גלויה וכל הכבוד הוא החליט להמשיך- יפה מאוד. אז בהצלחה!

בגדול יש טענה שאנשים שלא אוהבים לטפל בצד השני בזמן קיום יחסי מין יש פחות נתינה גם מחוץ למשגל המיני=>אם כי אני עוד לא לגמרי מכירה אותו, ובמשגל המיני עצמו זה כן מתאים למצבי. חוץ מהקשיים האלו 2 איסורים נוספים -1- איסור על משכב זכר. -2- איסור על מעשה ארץ מצרים- אסור נישואין בין גבר לגבר ובין אישה לאישה.

שכחתי לציין שהבחור שהכרתי הומו ואין לו פטיש לטראנס או משיכה לאישה מלידה.

בכל זאת כותבת לך.. אבל פוחדת להכביד פה... כי.. איך אתה? עברתי ועדיין עוברת.. דרך מטלטלת.. מצטערת.

היי, אני בת 30. אני והאקס שיצאתי איתו כ8 שנים,נפרדנו לפני כ 4 שנים,אהבתי אותו כמו שלא אהבתי אף אחד בעולם הזה-ויותר ממנו אני אוהבת את הילדים המדהימים שלו שבאו לי כעסקת חבילה,(הוא היה מבוגר ממני יחסית בהרבה) אחרי כל כך הרבה זמן אני מוצאת את עצמי מתגעגעת אליהם ברמה שלפעמים קורעת לי את הנפש,גם אותו כמובן אני אוהב לתמיד,השאלה אם זה לא פגום? למה אחרי 4 שנים הוא והם עדיין במחשבות ובלב שלי כמעט כל יום? יש לי כיום זוגיות מדהימה(טובה הרבה יותר ממה שהיתה לי עם האקס) ועדיין,אני לא מצליחה לשחרר..אולי כי נתתי הרבה מעצמי וזה קשה לתת לכל כך הרבה ממך להעלם? איך יתכן שהם עדיין בראש שלי וזה לא נעלם? אולי בגלל שהוא היה גדול ממני בהרבה וגדלתי בלי אבא פיתחתי איזושהי תלות אדיפלית? בקיצור- אני נורמלית שאוכלת סרטים, או משוגעת שעדיף שתלך לטיפול? תודה על תשומת הלב. אשמח לתשובה

גם נורמלית יכולה ללכת לטיפול... לא ממש משנה ההגדרה אני חושבת שאם את חשה שזה מפריע לך בחייך, וחס וחלילה עלול להפריע על בזוגיות הנוכחית , שווה לעשות ברור עם איש מקצוע.

שלום, אנא עזרתכם;בעלי (35) מתעורר בכל בוקר בבהלה,גם בשנת הצהריים שלו כשאני מעירה אותו בעדינות,הוא עדיין מתעורר כאילו משהו מבהיל אותו,הוא נושם לא טוב בלילה ונוחר, אנחנו חיים יחד סך הכל שנה וחצי כאשר שאלתי אותו לראשונה על התופעה הוא אמר לי שהוא נבדק במכון שינה וכי אין טיפול לכך, הייתי רוצה לדעת איך להקל עליו,אולי תה קמומיל לפני השינה או אמבטיות חמות, האם יש דרך להקל עליו באופן שלא יצריך ממנו ליטול תרופות ועם זאת עדיין להיות נינוח יותר. לתשובתכם אודה.

אני נמצאת בטיפול כמעט שנה, טיפול שמאד עזר לי. מאד נקשרתי אל המטפל, אם כי בזמן האחרון עלו בי מחשבות של סיום. בפעם האחרונה הנושא איכשהו עלה, למרות שלא רציתי לדבר עליו (אבל אולי בתת מודע כן...). הוא אמר שאני יכולה להמשיך, אך הוא היה ממליץ על פורמט אחר ומטפל אחר, מסיבות שונות (בין השאר בשל בעלי, שמרגיש אי- נוחות עם כך שאני אצל מטפל גבר..הגעתי אליו במקרה, בלי להתכוון לטיפול כה ארוך..) בסוף המטפל אמר לי שאחשוב על זה, ושאיני צריכה לתת תשובה כרגע. כשחזרתי הביתה - נכנסתי למיטה ובכיתי 3 שעות רצוף. ביומיים הבאים גם בכיתי. חשתי שהוא "דוחף" אותי החוצה, כלומר שהוא מעוניין שאסיים, אבל אולי אני טועה. היום חשתי עצבנית ועצובה, אחרי תקופה ארוכה של רוגע ושמחה. כשחשבתי על המשך איתו, חשתי שמחה. וכשניסיתי לחשוב על סיום, המחשבות שלי דחו זאת.. אבל...אולי הוא צודק וזה הזמן להמשיך בחיים חדשים... אני תוהה אם לבקש ממנו פגישת סיכום (אולי יותר מאחת?...) בקיצור, שאלתי היא - איך מחליטים אם לסיים, ואם מסיימים - איך עושים זאת? תודה רבה!!

הגעתי אל המטפל בשל בעיות בהורות. בטיפול מאד נפתחתי, ואז עברנו לדבר קצת על זוגיות. מאד רציתי להמשיך ולדבר על עצמי, ובתחילה הוא הסכים אך אח"כ נסוג כי הבין שזה בעייתי מבחינת בעלי. אני אמנם מבינה אותו לחלוטין, אך מאד מאד מאד קשה לי עם זה, כי כל כך הייתי רוצה להמשיך איתו. אבל הוא מסכים שאם אשאר, נדבר רק על תחום ההורות, יחד עם בעלי. אולי צריך גם לציין שעברתי תקופה של העברה חזקה מאד כלפיו, ועד היום אני מרגישה כלפיו רגשות חזקים (שילוב של משיכה/הערצה..). תודה רבה שוב!! ומוסיפה - מן השמיים תנוחם - בתקופתך הקשה...

בטח כל הפורום יהיה מלא ולא תספיק לענות. אבל אנסה את מזלי. דבר ראשון התגעגעתי אלייך, נכנסתי מעט לפורום לראות אולי בכ"ז היית אבל עזרה לי הידיעה שאמרת מתי תשוב. נשארו לי עוד שתי פגישות (סה"כ עוד שבוע) עם המטפלת עד לחופשת הלידה. יש מחליפה שאלך אליה ואני מקווה שיהיה בסדר.

אודה לך בחיפוש יועצת זוגית שתעזור לנו להציל את הנישואין. לימור

אודי , לא פשוט לקום משבעה..... כך שלא נעים לי פתאום לכתוב . מקוה שלאט לאט אתה מתאושש . סומכת עליך . אודי , מחר אני עוברת דירה . כן אתה בטח לא מאמין . הייתי נשואה עשר שנים .היתה הרבה תוקפנות בנישואין האלה מצד הגרוש שלי.בעיקר תוקפנות מילולית .הרבה שקרים ,חוסר אמון ובגידה . אודי ,גם בילדות שלי חוויתי אלימות ,פיזית רגשית ומינית . בבית. וזה בעצם הפעם הראשונה שאני עוזבת את הבתים שהיו לא טובים אלי ואומרת די !!!! די לאלימות !!!! די לתוקפנות!!! שמה את הגבולות שלי ואת עצמי וטובתי במרכז. שלא תחשוב אודי ,שזה קרה ביום אחד . אני כבר שלוש שנים בטיפול אינטנסיבי מאוד ,בין 2 ל3 פגישות בשבוע. ושלא תחשוב שאני לא חוששת לעמוד על הרגליים . ולגור לבד ,ולשלם שכירות לבד ,ולגדל ילדים לבד במיוחד שהמצב הנפשי שלי עדיין לא מזהיר . אבל אני מאפשרת לעצמי לקבל הרבה תמיכה . ועכשיו קיבלתי עזרה מסל שיקום מתוגבר ויהיה גם מישהי שתבוא אלי הביתה שלוש פעמים בשבוע ותעזור לי להכניס סדר בבלגן. ואחר כך אני גם אשתלב בעבודה דרך תמיכה תעסוקתית. אני שופכת ושופכת ........ שמה שבעצם רציתי לכתוב לך שאני מאוד מתרגשת ממחר ----- וחוששת, ומתוחה, ומקוה , שהכל יסתדר ושהילדים יסתגלו ושאני יעמוד על הרגליים .מכל הבחינות . ואני אכתוב לך איך היה ומה קורה . אודי אתה גאה בי ? תאחל לי בהצלחה ? הילה

אני נמצא באנליזה מזה שנתיים ואני מרגיש שהטיפול לא הולך לשום מקום בעיקר משום העובדה שהאנליטיקאי אינו מסתפק בלהיות אנליטיקאי ומרגיש מעין צורך לשמש כמדריך ויועץ-על לענייני הכל. ולמרות שטרחתי להבהיר את העובדה שדעתו בענייני השעה מעניינת אותי כקליפת השום, עיקר זמננו מתכלה על ויכוחים חסרי תועלת. האם יש מקום לצפות שאצל אנליטיקאי אחר אוכל לקבל הקשבה אמיתית ולא "קואוצ'ינג" מטומטם או שהאופנה הזו הרסה כבר כל חלקה טובה.

שלום לך, שאלה שמעורר מכתבך היא "מהו אנליטיקאי?" שאלה שהעסיקה את לאקאן, ומוסיפה להעסיק את האסכולה הפסיכוטאנליטית בזמננו, לא מעט. מה שברור הוא ש"אנליטיקאי" אינו דווקא מי שמכריז על עצמו ככזה, או מי שמטופליו מכנים אותו כך. ידע בפסיכואנליזה מוסק בדיעבד. לאקאן המציא את מנגנון ה"פאס" (מעבר) העדות הנמסרת בסוף אנליזה, כמנגנון שתפקידו לאמת אם אכן התרחשה אנליזה ואם אכן הובאה אל סופה הלוגי. כיום ישנן גם עדויות מתוך אנליזה. אפשר שגם דבריך הם עדות מעין זו. מה שנכר ממנה הוא זעם טרנספרנסיאלי ניכר. השאלה היא, אם כן, האם ניתן להשתמש בזעם זה לטובת האנליזה או שהוא פגע ב"כל חלקה טובה" בטרנספרנס עצמו. במקרה הראשון, יכול האנליזנד לעשות שימוש בארוע בטרנספרנס (הזעם) על מנת לנסות ולפענח במה נתקל: כיצד ממוקם האנליטיקאי במערך הנפשי שלו? מהם עבורו המסמנים "יועץ על לענייני הכל"? איזה תפקיד משחק בטרנספרנס אידיאל של "אנליטיקאי" שהמטפל נמדד כל העת ביחס אליו? מה משרת , אצל האנליזנד, השיפוט המתמיד של האנליטיקאי? במקרה שנהרסה כל חלקה טובה בטרנספרנס וישנה גם נפילה של הנחת הידע , הרי שלמעשה לא מתרחשת אנליזה שהרי חסר התנאי ההכרחי לה שהוא אהבת ההעברה. אך במידה והזעם שעלה מול אנליטיקאי זה הוא מבני עבור הסובייקט וחלק מן התנאים הארוטיים שלו, שהם אלה לפיהם נבחר מטפל,, הוא יתגלם באופן זה או אחר גם ביחס למטפל אחר. בכל מקרה, חשוב לזכור כי "אנליטיקאי" אינו פרסונה אלא אובייקט שאנליזד עןושה בו שימוש על מנת לחצות את הלא מודע ולפוגג את ההתענגות מהסימפטומים. ההכרעה הסובייקטיבית המשמעותית אינה לגבי פרסונה זו און אחרת. זוהי הכרעה ללכת בדרך החתחתים של הלא מודע, ויותר מכל, הסכמה לנסות לוותר על משהו מן ההתענגות. דרך צלחה, פרופ' שירלי שרון-זיסר

אבל, נכון שהאנליטיקאי הוא אינו פרסונה אלא משמש כאובייקט. אך האם אפשר כך לבטוח בכל האנלטיקאים בני ימינו שהם אכן נקיים כאובייקטים, עד כדי כך שאין אף פעם סיבה להחליף אנלטיקאי ?

שלום אודי, נחתתי פה ברגע דרמטי בחייך,יהי זכרו של אביך ברוך,אני אם של ילדה מתבגרת, מתמודדת לבד עם קשיי הסתגלות ליחסים החדשים הנדרשים..מקווה שתוכל לעזור כשתחזור לפעילות.הבת שלי כרגע באבחון לחודש בביה"ס שחף {אשפוז יום במרפאת חוץ באברבנל}...מרצונה החופשי המהול בהשפעתה של הפסיכולוגית שלה מזה שנה.האבחנה הברורה היא חרדת נטישה עמוקה, הגורמת לה להתנהגויות סיכוניות.ניסיתי,ללא הצלחה להתנגד להמלצה,והיום אני משלימה ותומכת בה ובמקביל מנסה להתגבר על החרדה מהמסגרת בה היא נתונה, אשמח לתמיכתך,תינה

שולחת תנחומים מעומק הלב. שלא תדע עוד צער.

אודי, למה זה קורה? שלפעמים הרגש מרגיש דברים ורוצה וכמהה לדברים, חי בסרט ולא ממש מבחין מה באמת התנאים המציאותיים ומנסה לשנות אותם שוב ושוב.. או לפחות מסרב לוותר על הפנטזיה.. וטיפול פסיכולוגי כופה הכרה במציאות לא? אבל מה זה שווה אם הורג משהו בנפש תוך כדי? הורג תקוות...

מצטערת לשמוע.. :/

משתתפת בצערך במות אביך, עכשיו אני הייתי רוצה להיות קרובה אלייך ולנחם אותך...לבוא ולשבת לידך וקצת לשמוע עליו...אני מאמינה שאם אתה הבן שלו סימן שמשהו בו גרם לך להיות מה שהנך. שנשמע בשורות טובות ושלא תדע עוד צער. מיכל

אודי היקר אני משתתפת בצערך! שלא תדע עוד צער :(

הצטערתי לשמוע. ברוך דיין האמת.

אודי , איתך ,מנחמת אותך על מות אביך . שלא תדעו עוד צער ומכאוב. הילה

אודי יקר !!! .. :((( אני כל כך, כל כך מצטערת לשמוע על פטירת אביך.. קראתי את הודעתך אתמול ,ונשארתי ללא מילים.. כשקראתי את הודעתך הרגשתי שהנשימה שלי נעתקת ממקומה. לא זזתי. המשכתי לבהות בהודעה ו ...???? הרגשתי ??? ואז שלחתי מייל לאמא צביה..הרגשתי שאני חייבת לשתף אותה. הרגשתי מיותמת בעולם.. וכתבתי לה: אבא של אודי נפטר היום. נפטר מן העולם בערב יום הזכרון. זכרון לגיבורים שנפלו.. זכרון ושכחה שואה ותקומה. אנחנו נר נשמה לנפטרים מהעולם ? הולכים, כאילו כלום לא קרה אך על ראשינו דולקת להבה גדולה ? אש התמיד? והלהבה מזכירה את המתים ? והמתים מפילים את החיים ? תהא נשמתו צרורה בצרור החיים.. ואולי עכשיו נערכת הלוויה ?? אבא של אודי נפרד מהעולם.. ואודי, נפרד מאביו, לא מהעולם .. והעולם ? נפרד ממישהו ? מי זה העולם ? מה זה העולם ? מי נפרד ממי ? מה זה להפרד ? חיים ומוות.. החיים מתים ואפילו המלאכים בוכים.. אודי יקר !! רוצה לכתוב לך מילים מנחמות , אך לא יודעת מה..גם לא יודעת אם יש איזו מילה, אות או תו שיכולים לנחם .. ולו במעט.. אפשר לשבת קרוב על ידך ? לשבת ולהיות איתך.. שלך ואיתך-במבי. :(((

אודי היקר, אני משתתף בצערך שלא תדע עוד צער!!

אודי יקר, לא הייתי כאן מזמן.."קפצתי לבקר" ומאד מאד הצטערתי לשמוע/לקרוא.. קבל את תנחומיי הכנים. שלך, מ.

קראתי בתדהמה את בשורתך העצובה כל-כך, ונדמה, אף אם לזמן קצוב, שהזעם השורר כאן לעתים, התגמד, נחבא, נבוך ומבויש. שאלות רבות הייתי רוצה לשאול, סיפורים חפצה לשמוע, גם אקשיב לשקט ואכבד. "חבל על דאבדין ולא משתכחין" סוריקטה

שלום, מתעמלת לשעבר.. לאחר שנים רבות של אנורקסיה, בולמיה ודיכאון מחפשת עזרה.. אשמח אם אקבל המלצות לאנשי מקצוע שאוכל להעזר בהם להחלץ מהמצב המאוס הזה.. ונוסף אאלץ לשאול אם יש אנשי מקצוע המתחשבים בהיותי סטודנטית מבחינה כספית..

היי דר. אודי אני חיילת, התפקיד שלי הוא לא קל ומצריך המון בגרות וחוזק נפשי. חובשת, והמקום שאני משרתת בו הוא מאוד פעיל מבחינת תאונות דרכים ויש לנו המון מקרי טיפול, ככה שיש לי המון ניסיון. בדרכי הביתה (עם טרמפ) תאונת דרכים מתרחשת מול העיניים שלי. באותו רגע אני צלולה כמו שלא הייתי בחיים, וזה תפס אותי הכי לא מוכנה. יצאתי מהרכב ורצתי לכיוון הפצועים. היה איתי ציוד שאני לוקחת לכל מקום. כאלה מראות קשים לא ראיתי כבר הרבה זמן. הפצוע שאני טיפלתי בו עוד היה בהכרה חלקית כשהגעתי אליו, אבל הוא הידרדר מאוד מאיבוד דם, ומת דיי מהר. באותו רגע לא הרגשתי יותר מדי, עשיתי מה שהייתי צריכה לעשות ואני גאה בטיפול שנתתי. אבל נסעתי היום בכביש 6 ופתאום נכנסו לי התמונות לראש, התאונה עצמה, הפצעים. הרגשתי חוסר נוחות עם רגל שמאל שלי (רגל שמאל של הפצוע נקטעה) ובאמת שכמעט התחלתי לבכות מפחד שיקרה לי או למישהו אחר משהו. הייתי חייבת לשתף מישהו, כי בעצם אף אחד לא מצליח להבין רגש כזה שבא פתאום באמצע נהיגה, זה דיי מפחיד. לא יודעת מה ניסיתי להשיג בהודעה הזאת...

שלום, שמי מעיין ואני בת 26, לפני שנה התחלתי בקשר רומנטי עם חברה טובה שלי מהאוניברסיטה. שתינו מציגות את עצמינו כסטרייטיות ואף פעם לא יצאנו בהצהרה. המצב הדרדר והתחלתי להתאהב בה ברמות עצומות, לא חשבתי שאני יכולה להתאהב באישה ככה. היא התאהבה גם בי, והיתה אהבה גדולה. אני כבר השלמתי עם המצב למרות שאני נמשכת גם לגברים, ורציתי להיות איתה לתמיד. היא הכירה מישהו ואמרה לי שהיא חייבת להיות איתו למרות שהיא אוהבת אותי. היא לא שלמה עם זה, ולא רואה את עצמה במערכת יחסים לסבית. היא רוצה משפחה וילדים. עברו שלושה שבועות מאז.., אני שבורה לגמרי, לא אוכלת ולא ישנה. אני טיפה מתקדמת ואז רואה אותה באוניברסיטה ואני נופלת שוב. אמרתי לה שדי שלא תדבר איתי יותר, אבל במכללה היא באה אליי ומדברת איתי ואני חלשה מידיי בשביל להתעלם. בבקשה תגיד לי מה אני צריכה לעשות? איך לשכוח? איך לגרום לה להצטער על מה שעשתה לי?

רציתי להודות לך במבי יקרה. על המילים החמות שכתבת לי. כל דבר כזה- עוזר ולו במעט להקל קצת את הכאב... אין לי כח כל כך לפרט יותר... אבל אם אודי בתשובתו לך על "אלו שכותבות על המטפלות, ועל קורבנות" וכו'- התכוון גם אלי, אז אני כלל לא חושבת שזה המצב אצלי. אין לכם מושג. אצלי הכאב נובע מקריסה של הטיפול. עקב חיבור בין נסיבות חיים של המטפלת, ובין האישיות שלי-ש"בגללה" נחשפתי לכל כך הרבה פרטים... לא סתם הוספתי מרכאות על "בגללה". גם היא אמרה שזו מתנה מחד, וקללה-מאידך. בכל מקרה, בשיחת טלפון היא אמרה לי שהיא חסרת אונים... שהיא כבר לא בטוחה שהיא טובה לי. שאולי היא אפילו מזיקה לי. והיא עצמה ביקשה ממני ש"אמצא" מטפל/ת נוסף שנלך אליו כדי שיעזור לנו לדבר-ואולי להיפרד. עם כל הצער שבזה. גם היא עצמה כואבת. ואמרה לי שהיא אוהבת אותי. זה נורא!!! אהבה, לא תמיד מספיקה כנראה. והשאלה על הגבולות ממש לא באה סתם כך. פשוט, כי מן הסתם, אני מרוסקת. מצבי גרוע כל כך עד כדי מחשבות נוראיות. אני לא מצליחה להכיל את הכאב הזה. חיכיתי לה יותר מ3 חודשים כדי שתשוב. חיכיתי לה, כאשר "המחליפה" אומרת כל הזמן:"לא טוב לך. אין יציבות. כדאי לך לעזוב". זה נכון שהסיפור מורכב יותר. הרבה יותר. אבל בסופו של דבר יש כאן התרסקות. וכשזה קורה במסגרת של טיפול נפשי, -ומי כמוך יודעת כמה המקום הזה מיוחד עבורינו- המטופלים, וכמה הקשר שנוצר שם הוא חזק ועוצמתי, אז כך- גם הנפילה. עצומה, כואבת, שורפת, מכלה. לא יודעת איך אצא מזה. שאלתי על גבולות כי המחליפה מוכנה לטפל בי. אלא שבגלל מה שקרה, אני לא בטוחה שזה באמת כדאי לי. אני מפחדת ששוב יקרה לי כזה דבר. שללא גבולות- יווצר שוב קשר קרוב. תלותי. אולי מידי. למרות כל הסבריה על זה שהקריסה בטיפול לא קרתה בגלל "הגבולות הפתוחים/גמישים כל כך" , אלא בגלל נסיבות החיים של הפסיכולוגית, משהו בתוכי חושש שאולי זה לא כל הסיפור. תראי מה זה? בהתחלה- שתיהן כמעט "רבו" עלי. ועכשיו? אני כבר לא ממש רואה את עצמי ממשיכה אצל המחליפה. כי באיזשהו מקום אני קצת כועסת עליה ו/או מאשימה אותה בכך "שדחפה אותי לשהקשיב לשכל" , ולא לחזור לפסיכולוגית... ועכשיו? הפסיכולוגית? כבר לא מאמינה יותר בטיפול שלה בי. מי שמפקיד נפשו בטיפול- אם הוא קורס, יחווה פגיעה נוראית לדעתי. המצב הזה נובע מאהבה. לא משנאה שלי כלפיה. וזה רק כואב יותר. את מבינה? במבי... מקווה שלא גרמתי לכעס.כאן. אולי יום אחד אצליח לכתוב מעט יותר. אם אחיה מספיק כדי להתגבר על זה. כי כרגע- הכל הכל שחור אצלי. ובא לי רק לישון לעד.

אודי, משתתפת בצערך. הצטערתי מאד לשמוע... לגבי שאלתך האם שיתפתי את "המחליפה" בחששותיי לגבי הגבולות? כן. כל הזמן. המון. שאלתי "מי ישמור עלי אם אין גבול"? היא אומרת לי שהיא מאד בטוחה במה שהיא חושבת לגבי. ושהבעייה בטיפול הייתה לא בגלל התקשורת שבין הפגישות, אלא בגלל נסיבות החיים של הפסיכולוגית, שהובילו לקריסה שלי- של ההחזקה, שהוביל לכדור שלג .ולמעשה שכל הבלגן לא נבע מהעדר הגבולות אלא מחוסר הביטחון שלי בשל הנסיבות, שהוביל להיאחזות יותר ויותר גדולה שלי, שהוביל לצורך לחסום אותה על ידי גבולות מלאכותיים שלדעתה- כמובן שלא הרגיעו. היא טוענת שגבול זה משהו פנימי- שלה. ושהיא לא תעבור אותו. כי היא מודעת לעצמה. היא חושבת שהחרדה שלי היא בעצם פחד מקשר של תלות, ואמונה פנימית בדחייה ובהתעללות ולבסוף בנטישה ושזה מה שהשתחזר לי בטיפול עם הפסיכולוגית.ושכל המסקנות האלה של לפנות לטיפול מאד נוקשה או עם גבולות הם בעצם ניסיון למנוע תלות או לשלוט עליה. ושלדעתה זה לא באמת יעזור לי אם שם נמצאת הבעיה האמיתית שלי. היא גם אמרה לי שאני "שמה משקל גדול מידי " על כתיבה בין פגישות. ושכן יש גבול. ושאם אני לא רוצה- לא אכתוב. אבל שהיא כן מאפשרת לי את זה. וזהו. אגב, הלכתי להתייעץ לגבי כל המצב עם איש מקצוע בעל שם ומפורסם. (וגם ידוע כמומחה אגב בכל הקשור גם לענייני אתיקה וכיו"ב). חד משמעית "הומלץ" לי: לקחת עצמי ולמצוא לי כתובת ח ד ש ה- לא להעיז לחזור ל"פסיכולוגית" הקודמת- שהוא אפילו אמר שהיא לא באמת רוצה לטפל בי-למרות שהיא אומרת לי שכן. ( למה? כי היא אומרת :"אני מוכנה לחזור לטפל בך אבל רק בתנאים של אפס תקשורת בין הפגישות!". והוא אמר שזה ברור שאם אני חשה שזה תנאי שכרגע איני יכולה לעמוד בו- גם אם הוא "נכון" , והיא גם יודעת את זה,כי פעם היא גם אמרה לי שכשפסיכולוג לא רוצה לפעמים להמשיך טיפול המטופל, אז "יש תרגילים" שהוא יכול לעשות-כמו להציב תנאים שיגרמו למטופל לעזוב. אז ברור לה אולי שאעזוב...). אותו איש מקצוע גם המליץ לי לא לבחור במחליפה- בדיוק בגלל "השיטה" שלה שהיא מאמינה "בגבולות פנימיים", והיא מאד מאד גמישה, ומאפשרת המון תקשורת בין פגישות. ....... ודבר נוסף: נאמר לי גם שככל הנראה אכן נעשה לי עוול- בלשון המעטה. ויש בסיס לבדיקה מעמיקה יותר של הנושא- גם בוועדת האתיקה.. אם ארצה בכך. ( כרגע- אני לא רוצה. אני ממש אומללה. אני חשה כמו "שבויה"- כמו בסדרה "חטופים" - שהשבוי כל כך תלוי בחוטפו- שהוא גם מתייחס אליו נורא יפה ומעניק לו חום ואהבה, ובאופן פרדוקסלי- הוא כמעט רוצה להישאר בשבי!!! ולא מסוגל לפגוע במי שחטף אותו!). חשבתי עד עכשיו שאני אשמה. תחושת חוסר האונים. מלווה באשמה. (כי היא גרמה לי לחשוב כך... ואפילו אמרה לי "שדבר כזה לא קרה לה"). והוא אמר לי לזכור: שמלוא האחריות עליה. מלוא. ושזה ,לא נשמע טוב" אפילו שזה "במעמד צד אחד". שיש מספיק עובדות "והוכחות" שהוא מניח שגם במעמד הצד השני- עדיין הסיפור "יישמע לא טוב". ואולי רק במעט "פחות רע". בקיצור, אודי: רע. אבל לא נראה לי שבאמת אפנה לוועדה או משהו. עם הכל- אני עדיין מתגעגעת אליה. ואוהבת אותה. ( ובו זמנית- גם שונאת וכועסת). כל מה שרציתי זה אחריות. כדי שאוכל לאסוף את עצמי מחדש. איך היא עדיין אומרת לי:"אני מוכנה ורוצה לטפל בך. אבל רק בלי שום תקשורת בין הפגישות. אפס תקשורת. " -וכשאמרתי לה שאני יודעת ש"לכל האחרים" היא כן מאפשרת זאת, כי היא הרי גמישה מטבעה, אז היא אכן אמרה שכן. אבל איתי- לא!. כי זה לא טוב לי. זהו... עצוב לי. זה נורא נורא נורא קשה.

קראתי את מילותייך שממש מדממות מכאב.. הכאב נשמע ממש בלתי נסבל. והאמת היא שאם אני מנסה לדמות שאמא צביה שלי תעשה לי אי פעם משהו דומה.. אני ??? את יודעת מה ? היום כשנפגשתי איתה שאלתי אותה פתאום :"ואם הטיפול יקרוס אז מה ???" והיא שאלה אותי מאיפה אני מביאה את זה פתאום ? ולא זכרתי שקראתי אותן בהודעתך ..כנראה שרק המחשבה על זה גרמה לי ל ??? לא יודעת... זה נשמע נורא. באמת נורא מה שאת נאלצת לעבור עכשיו.. אין לי מילים מנחמות לומר לך. רק להיות איתך בכאב המטורף המטורף הזה.. איתך-במבי.

צריך שלשני הצדדים יהיו חיים די מלאים משל עצמם והפרטנר לא אמור להיות מישהו שתפקידו למלא ו/או להסיח מאיזה ריקנות קיומית שסוחבים בפנים? ואם אי אפשר להפטר מהריק הפנימי הזה ולהיות מאושר ושלם עם עצמך בכוחות עצמך אז אין סיכוי לכלום בחיים האלה?

הי מימה, לדעתי ועל פי ניסיוני האישי מה שאת מתארת זה מצב אידיאלי אפילו אוטופי ...בחיים לעומת זאת יש כל מיני אנשים וכל מיני סוגים של זוגות, יש אנשים שהם כל כך לא מפותחים שאפילו לא מסוגלים לומר מילה על המצב הקיומי שלהם ולמרות זאת (ואולי בגלל זה?) הם חיים בזוגיות, מתחתנים מולידים ילדים... ומה זה בכלל זוגיות נורמאלית? מלבד זאת נראה לי שאם אנשים יחכו עד שיהיו להם חיים מלאים או עד שיהיו מאושרים ושלמים עם עצמם באופן קבוע ובלתי משתנה בשביל לחיות בזוגיות להתחתן וללדת ילדים המין האנושי יכחד קרוב לוודאי. מאחלת לך בהצלחה בתחום הזוגיות...

את צודקת.. הלוואי והיה לי אומץ לנסות זוגיות.. בינתיים אין לי :/

רק לעבור לראות שיש את פה ולאחל שבת.....

לד"ר אודי שלום, כתבתי לך למייל הרשום באתר הבית שלך, שתמליץ לי בבקשה על פסיכולוגים טובים. אשמח אם תחזור אליי

כל הזמן בוכה.. רוצה למות. רוצה להפסיק את הסבל הזה, עכשיו

הי אודי הכל יהיה בסדר, נכון?... ...

אני מרגישה שאין שום דבר שאני יכולה או יותר נכון מסוגלת לעשות על מנת לעזור לעצמי לא להיכנס שוב לדיכאון מזה שאני הולכת למצוא את עצמי לבד שוב. כבר אין לי כוח שהמצב הזה חוזר על עצמו כל הזמן, אני לא יודעת מה לעשות. כרגע האפשרות שעומדת בפניי היא להישאר לבד, ומבחינתי זה אומר "לבלות" במיטה ולחכות שהזמן יעבור. זה רק יעשה לי רע ויוכיח לי שוב כמה מצבי עגום. מה כבר ביקשתי?! לא להיות לבד בחיים האלו.. אני בוכה עכשיו, זה הורס לי את החיים.

היא אמרה שהיא מעריכה אותי יותר, אמרה תודה ששתפת, שיש לי אומץ..כל מיני דברים כאילו שאני עשיתי משהו בשבילה ולא להפך...כאילו התהפכו היוצרות....למה????למה היא מעריכה אותי יותר?????האם לא העריכה אותי מספיק...ובכלל אני זו שצריכה להעריך אותה יותר שהיא עוד מקבלת אותי......אוף...אני קצת מבולבלת..ולא יודעת איך לקבל את זה........האם עוד מישהו מכם שמע מהמטפל שלו תודה על כך ששתף? אני כל פגישה בסופה אומרת לה תודה.....אבל למה היא צריכה להודות לי?????כאילו זה כל כך משמעותי עבורה????????מוזר ומבלבל אותי פתאום.....

.. הממ.. אני רוצה לשאול אותך משהו.. קראתי את דברי חברה מהפורום שלנו.דברים קשים היא כותבת על המטפלת שלה. דברים קשים מאוד!!! ..... .. הממ ממ אני לא רוצה להביע דעה /עמדה ביחס אליהן.. אני כן רוצה לשתף אותך במה שזה מרגיש לי, ורוצה גם לשאול אותך אם אתה יודע למה זה מביא אותי למקומות שכאלו ? ומה אני יכולה לעשות בכדי לא ליפול למקומות הללו ? ... כשקראתי את המילים הללו שנכתבות על המטפלת ההיא.. הרגשתי שהבטן שלי מתכווצת ומתחילה לכאוב. הרגשתי פיסית שקורה לי משהו .. ??? לא יודעת.. משהו לא טוב.. הרגשתי גם כעס, וחוסר אונים.. כאילו..המטפלת הזו לא נמצאת כאן בכדי להתגונן..אז זה לא פייר..נכון, אני יודעת שהכל אנונימי ולכן שמה אינו מפורסם ולא יכול לפגוע בה. ןבכל זאת כך הרגשתי.חוסר אונים.. כאילו רציתי לבקש ממך שתעצור את הדיבורים האלו. מדובר על מטפלת !! אולי היא טעתה קצת . ואולי טעתה המון המוני המונים . אבל היא א-ד-ם !!!!!!!! שמן הסתם רצתה להקל על החברה מהפורום.רצתה לעזור לה לגדול, להתפתח.. אוףףףףףףףףף אודי, זה מרגיש לי מאוד קשה .. במבי :((( איכשהו , אני מרגישה כאילו דורסים אותי ואני חשופה ללא הגנה :((

התכוונת אליי במקרה?

מחפשת לחברה שנמצאת במצוקה פסיכולוג שדובר צרפתית . החברה שלי לא מצליחה לקום ממשבר של פירוק נישואין צריכה עזרה בבקשה

יש לי להמליץ לך על פסיכולוגית מעולה שדוברת צרפתית במרכז, אם אתה מעוניין תשאיר מייל.

אז הנה- השאלה היא מה 7/4. בנושא "ללא גבולות"? ואפילו מיכ הנהדרת ענתה לי, וגם זכיתי לעוד תגובה - והן נהדרות שענו לי ושיתפו אותי. זה מאד עוזר. אבל בבקשה- השב לי גם אתה. אני די מרגישה "מועפת" כאן מהפורום, ולא מבינה למה? אני במצוקה הולכת וגוברת. ומאד מאד פגועה מהמצב כרגע- בעיקר מהפסיכולוגית. אני ממש איבדתי אמון בפסיכולוגים, ומצד שני- אני נורא זקוקה לעזרה, דווקא בגלל המצב המורכב הזה שהגעתי אליו. אנא ענה לי. http://www.doctors.co.il/forum-6#message-890822

הי סמבדי, אני קוראת את מילותייך כבר זמן.. אני חושבת שאת עוברת תקופה ממש ממש לא פשוטה עם התסבוכת הזו של המטפלות.. כן, חתיכת כאב ראש ..ולב.. אפשר להיות על ידך / איתך ? שלך-במבי.

אודי, שמת לב ששכחת לענות לסמבדי? היא כתבה שוב כדי להזכיר לך, ואתה ענית שתבדוק. ו.......? באמת, מה העניין לכתוב "אבדוק", בלי לבדוק? לא מזמן ניסיתי להציע שתשאיר את התזכורות הללו מסומנות באדום ללא תגובה, כדי שיקל עליך להבחין בהן. אין לי מושג איך זה נראה שם מאחורי הקלעים, אבל כנראה הצעת הייעול שלי לא מתאימה. בכל אופן, לי, כמתבוננת מהצד (הפעם מהצד. חוויתי את המצב הזה לא רק מהצד...), זה נראה ממש כמו לעג לרש. אני בטוחה שתגיד שזו שכחה אנושית לגמרי, ושאין לך, ולא הייתה לך שום כוונת לעג. אני מאמינה לך. אבל מה לעשות, כך זה נראה... השערה מופרעת אחרת היא שאולי מדובר ב"שכחה פרוידיאנית". יכול להיות שבתת מודע היית מעדיף להמנע מלהשיב לשואלים מסוימים או לשאלות מסויימות? לא יודעת... סתם תהיות...

לפעמים בני אדם כואבים מחפשים רק ש"יהיו איתם". וכאן, בפורם הזה אתה יודע טוב מאוד להיות עם חברים. לכתוב להם מילה אחת או שניים. לאותת להם שהם לא לבד. לשלוח שירים. רגשות. וזהו. ממש זהו! לפעמים זה הכול! מוזר שכאן חיפשת לתת "תובנות", ולא הבנת שקריאת המצוקה החוזרת ונשנית היא קריאה למישהו שיחווה את הקושי יחד. הרי זהו תפקידם של פסיכולוגיים, לא? לא לענות כן או לא, אלא פשוט להקשיב. להנהן. לגלות אמפתיה ולהיות עם. וכשקורה מצב ביניים, בו פסיכולוגיות לא מתפקדות, או המטופלת חסרת תמיכה, הפורם תמיד נתן מענה רגשי כזה. ומשום מה.... נאלמת כאן. (ונעלמת)

מה אנחנו לומדים מההתמודדות שלנו עם דו משמעות כיצד אנחנו מתמודדים איתה? מה זה אומר על מערכת התפיסה שלנו?

מהתאריך 5/4/2013 שעה 01:56 אני ממש כועסת על הפסיכולוגית לשעבר שהיא לא הסבירה לי מה זה טיפול פסיכולוגי דינמי-אנליטי. מרגישה שהשפילו שם את צלם האנוש שלי, אודי. למה היא לא עזרה לי להבין מה זה טיפול פסיכולוגי וגרמה לי לכזה בלבול גדול וחוויה מטלטלת ומשפילה?? אני לא הכרתי את החוקים שהיא עובדת על פיהם. למה היא לא הסבירה לי?? היא כפתה אותם על נפשי שוב ושוב אבל לא הסבירה. אודי השפילו לי שם את צלם האנוש שלי שגרמו לי להפוך נסערת ומעורערת בזמן שהמטפלת ישבה מולי קרת רוח, יישמה את הפרקטיקה שלה על נפשי בלי להסביר למה היא מתנהלת כפי שמתנהלת. למה מניעת האפשרות למענה קונקרטי, למה התסכולים הכפויים, המאבק שנוצר סביב הגבולות.. למה האטימות שלה... הלוואי ומישהו היה יכול להבין שהרגשתי שם שביזו את צלם האנוש שלי. היא התנשאה עליי בצורה המכוערת ביותר רק כי לה קל לשאת מצבים של חוסר ודאות ולי לא. אם היא הייתה מסבירה לי- לפחות שיהיה פשר שכלתני, אבל היא רק ישבה שם מולי וחייכה כמו כלבה קרת לב מול המצוקה שלי. זה דברים שאי אפשר לשכוח אודי. לא משנה שאח"כ היא ניסתה להיות פתאום יותר אמפתית ונחמדה בגישה שלה אחרי שקיבלתי חוות דעת ממטפלת אחרת עליה שהיא לא התנהלה בצורה מספיק רגישה אליי. האם בין היתר טיפול אנליטי אמור לשפר את היכולת של אנשים לשאת מצבים של חוסר ודאות? מה דעתך אודי? ואם כן אז מה הבעיה להסביר את זה???

זה לא קורה בשום מקום. רק שם בטיפול איתה זה קרה ועוד בצורה כ"כ מזעזעת. אני כנראה בחיים לא אשכח את החרא הזה. לצערי. מילא אם ידעתי איך לחיות הייתי מעסיקה את עצמי בדברים בונים יותר אבל עדיין לא ממש יודעת איך חיים ונהנים מקשר, פחד מאינטימיות וקרבה, והתסכול מחזיר אותי לזעם עליה שוב ושוב. כי היא הייתה כלבה אטומה צבועה ומתנשאת ולא עזרה בכלום. כל מה שהיא הייתה צריכה לעשות זה להסביר לי ! הלך האמון. מנסה טיפול אחר אבל אין הרבה כוחות ותקווה עמוק בפנים . נראה לך יש סיכוי שאני אגדל בטחון יום אחד מספיק כדי לחיות ממש ולא סתם 'להתקיים' ?

מחכה שתעלה הודעות..היא אמרה "מעריכה אותך יותר" ואני מבולבלת.....מדוע? ודוקא קרו דברים טובים היום, אחרים...וגם קבענו להפגש באופן קבוע ואני רוצה להאמין.אולי אני מעריכה אותה יותר שהיא לא עזבה אבל בכל זאת...מבולבלת אודי תסביר לי למה???????אוף......

רק רציתי לתת לך חיבוק במילים, כי ריגשת אותי באומץ ובאמון. תודה.

תודה :) בהחלט לא היה פשוט אבל אפשרי כנראה..

שלום רב, אני בת 30 , 3.5 חודשים לאחר לידה. בשנתיים האחרונות עבדתי רצוף ולפני היה לי רצף של פיטורים ואף אבטלה . ההערכה עצמית שלי נפגעה קשות וגם הבטחון העצמי. חשוב לציין שזה קרה בעבודות שפחות עיניינו אותי והעבודה האחרונה הייתה הדבר שבאמת רציתי ובו היו מרוצים ממני. לצערי, המקום נסגר ועלי למצוא עבודה חדשה. אני בחרדה גם מלעזוב אתת התינוק שלי וגם מלצאת לראיון עבודה ולהתחיל מחדש. לא יודעת למכור את עצמי כי מבחינתי אין מה למכור. היום התקשרו אלי לראיון, הבחורה הגיעה אלי אחרי שהמליצו לה עלי ועדיין אחרי שאמרה לי שהדילמה ביני לבין בחורה אחרת היא שאותי תצטרך ללמד - נשכבתי במיטה בתנוחת עובר בסערת רגשות וסגרתי את הנייד בלי לדעת מה לעשות. ביטלתי לבסוף את הראיון. איך אני עוברת את זה? אני לא רוצה ללכת לפסיכולוג. יש כדור שיכול לעזור לי? מה אפשר לעשות??

תכף מגיעה החופשת לידה ואני קצת מפחדת.. מה יהיה? האם זה יעזור לי או רק "יפריע" לי? מפחדת ממה יהיה ואיך והאם אצליח להסתדר. נשארו לנו מס' פגישות בודדות. יש בי איזה שהוא רצון לפרוץ את הגבולות איתה, לשלוח הודעות, לדבר איתה, שלא תשכח אותי ושתהיה איתי כל הזמן. וסיםרתי לה את זה, אבל אני לא מעיזה כ"כ לעשות את זה, למרות שאני כן קצת מסוגלת. אווף זו לא התעסקות טובה, נכון?? מה עושים?

כשאמרתי לה, לא ידעתי לומר אז שמה שאני רוצה זה לפרוץ את הגבולות. רק אמרתי שאני רוצה להיות איתה כל הזמן בקשר, לשלוח הודעות וכד' ואמרתי לה שאני מפחדת גם שהיא תכעס עליי. היא אמרה שאסמוך עליה שהיא תציב את הגבולות המתאימים, במידה ויהיה צורך. מצד אחד אני מאוד רוצה איתה קשר מעבר לפגישות שלנו, אבל מצד שני אני מפחדת להגיע למצב שהיא תכעס עליי שאני מגזימה. היא אמרה שאם יש מצב שקשה לי מאוד אז ברור שהיא הכתובת תמיד. ובאמת זה מה שקרה שבוע שעבר, אבל מאז המקרה הנ"ל אני מרגישה שאני רוצה כמה שיותר. ואולי זה גם קשור לחופשת הלידה המתקרבת ): ומחר אני הולכת שוב לפסיכיאטרית ונראה מה היא תגיד לי בקשר לזה שאני לא מרגישה השפעה של הכדורים... מקווה לא לעבור יותר מדי ניסיונות. אני רוצה שכבר יהיה טוב. ודבר אחרון- אני מקווה שהפעם אצליח לצאת מהמצב הרע ששורר עליי לעיתים קראת סופ"ש ולמצוא את הכוחות/ הדרך להתמודד עם זה בצורה הגיונית יותר.

קשה לי בקרבת המון של אנשים, ואני מתכוונת למשפחה של בעלי. אוטוטו תהיה חתונה של גיסתי וכל המשפ' משני הצדדים תהיה+חברות ומלא אנשים שאני בטוח לא מכירה, ולפני כן אמור להיות מסיבת מקווה (כמובן שכל העולם בטוח יהיו שם) ה-צ-י-ל-ו אני מרגישה חנוקה, חשבתי לברוח מהחיים האלה. אבל לא קל לי

התכוונתי שאני לא יכולה להיות מול המון אנשים בכללי, ובעלי מנסה לשכנע אותי לבוא איתו לסופ"ש בדרום עם כל החברים שלו, ואני טיפוס ביתי שמחפש קצת שקט. וגם ביטחון כמעט ולא משחק לטובתי ובעבודה אני כל הזמן בוויכוחים עם חברותיי לעבודה מאחר ושלושתן מאוחדות ואני לעומתן צריכה להתגונן בכדי לשרוד ולהתקדם הלאה (אני עובדת כסייעת בגן ילדים) בכל אופן בעלי אוהב להיות כל הזמן עם חברים, ואני ההפך הגמור. וכמו שרשמתי קודם בא לי לברוח מהכל כולל לפרק את הנישואין (אנחנו נשואים 7 שנים ללא ילדים) שמימלא לא מפיק תועלת. אבל אני בין הפטיש לסדן, אם אפרד מבעלי אני פוחדת מההמשך... אנא עזור לי בבקשה, תודה

שלום, אשמח לקבל המלצה על פסיכולוג/ית לטיפול יחידני בנושא משבר בנישואין בפתח תקווה.