פורום פסיכולוגיה קלינית

גם לי היא לא הסבירה למה אני נכנסת, לזה שיש שחזורים וכל מיני, קראתי הרבה ספרים כדי להבין, לפעמים היא אמרה שאני קוראת יותר מידי כי הייתה תקופה אינטנסיבית של קריאה. הרבה כאב הגיח בטיפול, כעסים ועוד...הרבה כאב שמשתחזר מולה ואני לפעמים מרגישה שהיא זאת שמכאיבה לי אבל זה לא נכון.. הרגשתי לפעמים שהמילים שלה כואבות ואני לא יכולה לשמוע אותה עוד.... בכלל לא חשבתי שעברתי משהו טראומטי ופתאום זה נהיה כזה...אולי האסימונים נופלים ואולי היא הכניסה לי את הטראומה.. ככה חשבתי אבל לא!!! גם אני בתלות, עזבתי וחזרתי, בקשתי לחזור לפגישות סדירות כי פעם ב..זה באמת לא טיפול, דווקא אני ממליצה לך כן לדבר איתה על כל זה, לחזור לטיפול מסודר אצלה וליישר את ההדורים, כי מרגיש לי דווקא שהיא כן הייתה בסדר, רק שלא כל כך הבנת מה זה טיפול, תמיד אפשר לתקן, את הרי נקשרת אליה וזה כואב לך לכן כדאי לדבר איתה על זה, ולראות איך היא יכולה להכיל אותך יותר במסגרת הטיפול ולא סתם "תוספת זמן" אלא עם הגיון, אולי מיילים לפעמים, לעשות איזשהוא חוזה, אני יודעת שאצלי מאוד היה חשוב היציבות של פגישות ובתוך היציבות יש חריגות מותרות וזה בסדר, שוב אני ממליצה לדבר איתה על הכל ולנסות להבין.... אפילו שלא ידעת למה את נכנסת אף אחד לא ממש יודע לאן מגיעים בטיפול, לפעמים גם המטפל לא ממש יודע, הוא הרי לא מכיר אותך רק מהסיפורים שלך... ולאט נבנה הכל, תני אמון, תנסי אני מאמינה שאפשר לתקן זאת... מצחיק שקל לי לומר יותר לאחרים מאשר לי אבל אני לעולם לא מוותרת להבין כי זה הטיפול שלי בסופו של דבר וזה לא פייר שאפגע מזה, זה לא פייר גם עבורך, זה בשבילך לא בשבילה, הבנת? בהצלחה

כי לי- אין אפשרות כזאת לתקן. עובדה: אני רוצה. והיא- לא. לא מוכנה לטפל בי יותר. ותאמיני לי שלפי מה שקראתי כאן ממש לא חציתי גבולות בצורה שלא ניתנת להכלה או באופן חריג. היא אמרה לי בפגישת הפרידה כששאלתי בדמעות:"למה?" ואיך זה שהחלטת בסוף לוותר עלי אחרי שרק לפני חודש כתבת לי מיילים , התקשרת וגם אמרת לי שאת לא תוותרי עלי, ושמה שלא יקרה- זאת תהיה החלטה שלי ( אם לחזור אליה מהמחליפה)?? ולא הייתה לה תשובה ברורה פרט ל:"אני מרגישה שאני שרופה אצלך. אני לא יכולה לטפל בך. אני כמו פרי רקוב עבורך. וכ"שלחצתי" לקבל הסבר קצת יותר מעמיק, היא אמרה:"אני מפחדת ממך". ואז ניסיתי להבין למה וממה? כי הרי לא עשיתי שום דבר שבאמת מצדיק פחד במידה שפסיכולוגית לא תהיה מסוגלת להמשיך לטפל.. וגם בטח שלא "הספקתי" להפחיד כי גם ככה לא נפגשנו באופן סדיר - מאז שחזרה מחופשת הלידה.( הרי נפגשתי עדיין עם המחליפה כי לא הייתי מסוגלת לחזור אליה באופן מוחלט.. רציתי זמן- לעכל ולהחליט). וממש שאלתי ממה היא מפחדת? שתסביר לי כדי שאדע. ואולי כדי שאלמד מזה לעתיד. אז היא רק ענתה: " זה לא משהו ספציפי שעשית. זאת הרגשה כללית שנוצרה אצלי". והוסיפה שיותר מזה היא לא רוצה/מוכנה/יכולה להגיד. אני ה ר ו ס ה. רוצה לא להיות. לא יודעת עם מי כן לנסות. לא בוטחת באף מטפלת. כולל לא במחליפה. כי היא צעירה. כי היא בקושי שמה גבולות. כי היא הפכה אצלי בראש "למחוברת" אל הפסיכולוגית- הרי הגעתי אליה "רק" כמחליפה לחופשת לידה. וכי אני גם מאשימה אותה לפחות באופן חלקי בפרידה. מה לעשות? למי כן לפנות? ביקשתי כאן לא מזמן המלצות במייל לפסיכולוגיות ולא קיבלתי אפילו אחת... :-( אני לא מצליחה להבין איך קורה מקרה כזה בטיפול מקצועי ( לכאורה?).

אשמח לקבל המלצה על פסיכולוג קליני באזור המרכז (פתח תקווה, הוד השרון וכד') תודה

איך זה שמתי שמדברת הרבה..היא לא ממש מקשיבה..קוטעת ומסיתה.. לכיוון שלה.. נזכרת בשייך לה.. ומסיימת לפני הזמן.. ומתי שאין לי מה להגיד.. היא נמשכת לזה יותר.. מנסה יותר להקשיב.. ולמה אני מדברת יותר מדי?!!.. זה כל כך מתסכל.. ולא מצליחה להפסיק.. בולמיה של מילים.. מקיאה אותן.. זה כבר יותר משנה.. זה לא נרגע.. איך נגמלים??

מן כלום כזה, שממלא את כולי. ריקנות שחונקת ושואבת. רצון להתנתק מהניתוק המכאיב כל כך רצון להכאיב לגוף הדואב. רצון לשקוע במעמקי השיגעון לא לדעת יותר לא להבין לא להיות. לצרוח , בשקט חותך לברוח ללמטה שמושךךךךך. הכלום הזה, שממלא כל חלקה מלאה וריקה הוא נמצא שם מכאיב כל כך בהיותו לא מורגש....

שהגעתי לשם... להרגשה הכי קשה שיש. אז מה עכשיו??

אני מתמודדת עם ילדה עם בעיות רפואיות ולכן יש לי חרדות ופרנויה, שמעתי שיש דבר כזה פסיכולגית רפואית שזה מתאים למה שיש לי. אז שאלתי: האם יש כזה דבר? והאם יש פסיכולוגית (לא רוצה פסיכולוג) כזו בירושלים? ואם כן אנא תפנה אותי לפסיכולוגית מומלצת כי ממש קשה לי למצוא. תודה רבה!!

החיים מוזרים. אני שמחה שיש את המקום הזה לפרוק. פחות לבד עם 'השדים' (הכאב).

שתשמור עלינו טוב? האם אתה מצנזר הודעות? בבקשה תשמור...... מעצבן שעבדו עליי......כנראה שאני אדם תמים ורגיש...אוף אני כבר רוצה לספר לה בפגישה את כל זה....ועוד שאלתי אותך מה עושים. מישהוא אחר בצ'אט הסביר שעובדים עליי וניסינו משהו ובסוף זה עבד, באמת עבדו עליי......לא עוזרת יותר לאף אחד דרך שיחות כאלה................אוף לפחות הוא היה ממש נחמד והסביר לי שעבדו עליי, אודי יש לי הרגשה שאני ממש דפוקה שהאמנתי....טוב לב זאת תכונה לפעמים מעיקה!!! מה חיפשתי בצ'אטים? עוד אנשים? חברה? סתם.......דבילי להכנס לצ'אטים, אנשים רמאים!!!!!!!!!!!

http://www.youtube.com/watch?v=jYryJhVBA0k&list=PL2FAED38D2621C7EA

נפגעתי, עבדו עליי בצ'אט..אז רק רציתי לומר לכלם שזה סתם, אל תאמינו לאף אחד, ואני רק רציתי לעזור...אני לא מפנה אף אחד לשום דבר אודי....מי יודע אולי גם פה יש מתחזים?? העולם לא בטוח בכלל במיוחד הוירטואלי....עדיף לעזור לקרובים אלינו.. למשפחה קרובה או חברים. אני מחכה בסבלנות למטפלת שלי...עד שלישי. שם לפחות אני מתחילה להאמין.. אוף מיכ

שלום רציתי לשאול אם עברתי בתקופת התיכון סוג של התעללות נפשית והיום כשאני עוד מעט בן 27 אני עדיין מרגיש שהתקופה ההיא גורמת לי להתקדם לאט בחיים ,ועדיין יש לי טראומות מדי פעם ויחסים חברתיים לא מזהירים ,ולימודים שמתקדמים לאט עקב קשיי ריכוז ,חוסר עצמאות,ובקיצור התקופה ההיא עשתה לי הרבה נזקים שעד היום לא ממש פתרתי איזה טיפול יותר מתאים לי לפתרון הבעיה EMDR או EFT.???

תודה על התגובה אבל המטפלת שלי במרפאה לבריאות הנפש המליצה יותר על EFT ואמרה ש EMDR לא כל כך מתאים אז אני לא יודע למי להאמין.??

היי שלום!!! מבקשת בכל לשון של בקשה לקבל המצלה חמה על פסיכולוגית חרדית או דתייה הייתי מטופלת כחצי שנה אצל פסיכולוגית חילונית שמתמחה בהפרעו אכילה (אכילת יתר כפייתית- ועברתי ניתוח לקיצור קיבה) לוקחת מאוד קשה את הפרידה ממנה(חילונית וזה מאוד השפיע עליי לרעה) ומפחדת מאוד לא למצוא מישהי כמוה תודה רבה!!!

בגוש דן יעזור לך? אם כן, יש לי. כתבי לי תשובה.

סיימתי את "האדיוט" של דוסטוייבסקי ובסופו מתואר בצורה מזוקקת איך כאב, רוע ומעשים בלתי נתפסים מכריעים נפש שמעולם לא לגמרי הצליחה להסתגל למציאות. איך אדם יושב קודח, מאובן לצד רוצח אהובתו, חובר אליו בהסתרת המעשה כשהגופה עוד על המיטה שליד. הוא לא הצליח להתרומם מהנפילה הזו. מפחיד לחשוב שאם אסתכל עוד, אחשוב עוד, ארגיש עוד העוצמה תהיה דומה וגם אני אאבוד לי לעולמים. (מילים סתומות, אני יודעת. מנסה לתמלל חור שחור של חרדה, אבל אין איך להגשים ריק שואב. אז נעזרת קצת בסופר רוסי אחד שאולי קצת הצליח.)

ויתרתי על הזדמנות להכיר בחור שמצא חן בעיני כי אני לא יכולה לעכל את עצמי יוצאת לדייט ומזייפת חיוכים, כי המחשבה על להפגש איתו ולשוחח גורמת לי פחד אימים שאני אהיה לגמרי ריקה ולא יהיה מה להגיד.. ומצד שני גם לא בטוחה שאצליח להתרכז ולהיות לאוזן קשבת לפחות להתעניין ולהקשיב לו שהוא יספר על עצמו. כל מה שבא לי לעשות זה להשבר ולהתרסק עם התחושה הפנימית שלי שאני לא שווה כלום ולבכות ושמישהו יחבק את הכאב שלי. אין לי כח חשק או סבלנות לאינטרקציות מעושות מסוג אחר, לגינונים, להעמדות פנים... מה הטעם אם הכאב הפנימי לא באמת נעלם? אם חוסר הבטחון שמכרסם לא תם? אם היכולת לעניק אהבה ולהצליח לקבל אותה לעולם מוטלת בספק? מי יכיל את הכאב שלי והתחושה שאני כלום שלא שווה כלום עד כדי כך, יחבק על כדי כך שהכל ירגע בסוף ויתגלה חוף של בטחון יציב סוף סוף בים סוער של ספקות וכאב שאוכלות אותך מבפנים... ואולי אז סוף סוף אוכל להיות אני- אדם חופשי להיות.

אודי, אתמול נפגשתי איתה. היא הסכימה. פגישת פרידה. לא היה כעס. היו הרבה דמעות. ( יחסית. שתינו לא מחצינות רגשות-ואנחנו מאד דומות). דומות מאד- כבני אדם. בגלל זה הקשר והחיבור היה כה חזק. באמת אודי. מכיר את הסרט :"סיפורו של וויל האנטינג"? זוכר את הקשר המיוחד שנוצר שם בינו ובין הפסיכולוג.- היחיד שמצליח ליצור איתו טיפול-אמון.? ככה הרגשתי איתה. אני לא מבינה עדיין למה? היא אמרה שקשה לה להסביר במילים. שגם לה קשה. שלא חשבה לרגע ולא התכוונה לרגע לעזוב אותי,ולהשאיר אותי עם המחליפה. ושהיא ניסתה וניסתה להחזיר אותי לטיפול אבל לא הצליחה. כי היא מרגישה שהפכה "שרופה" עבורי. היא אמרה שהיא כמו "פרי רקוב" עבורי. ואני אמרתי שנכון- חלקית וזמנית. ושהייתי צריכה זמן. אבל אני כן רוצה אותה. עם התנאים שלה ועם הכל. רק שלא תוותר עלי. אבל היא אמרה שהיא כבר מרגישה שהיא לא יכולה לטפל בי טוב. ולא כי היא לא אוהבת אותי. ולא כי עשיתי דברים פוגעים ביותר. ( כי באמת לא. קראתי כאן המון על דברים מילים ומעשים שמטופלים עשו למטפלים שלהם.. אודי- אני לא התקרבתי לחצי מזה אפילו. במשך שנתיים אפשר לספור על אצבעות כף יד אחת את הפגישות שלא הגעתי אליהן- ותמיד הודעתי מראש. מעולם לא קיללתי. מעולם לא עקבתי אחריה מתחת לביתה וכ'ו... באמת. ). היא פשוט אמרה שעצוב לה. ושהיא גם עוברת את זה עכשיו- עם המדריכה שלה. אבל שהיא לא יכולה להסביר לי יותר טוב "למה"?. היא אמרה שהיא "מפחדת ממני". וכשבקשתי שתסביר מה זאת אומרת? פיזית?? מילולית? שאתאבד? מה, מכל זה. או הכל יחד? היא אמרה לא. שזה לא בדיוק זה. כי אמרתי לה שהיא הרי מכירה אותי. ושגם אם איימתי מידי פעם,( על אובדנות. לא באלימות כלפיה- מילולית או פיזית. כי זה מעולם לא עשיתי וגם מעולם לא איימתי. כי אני כל כך אוהבת אותה), היא וודאי יודעת כבר שלא עשיתי ולא אעשה כל עוד היא איתי- בטיפול. כי זאת הברית ביננו. נכון? היא לא הצליחה להסביר יותר טוב למה הכוונה :"מפחדת". חוץ מלומר לי שהיא כבר לא מאמינה ביכולת שלה לעזור לי. ושזה כואב המון גם לה. כי זה כשלון. שלה. ושלא היו לה כאלו מעולם. ושהיא רוצה שאדע שהיא אוהבת אותי ומאמינה ביכולת שלי שיהיה לי טוב ושאצליח בטיפול אחר. וכששאלתי אם אוכל לעדכן מידי פעם, ואם אדע אם וכאשר היא כן תסע לחו"ל( כי שוב זה נדחה. ולכן עוד יותר קשה לי: הידיעה שהיא עדיין פה בארץ!!! לידי- ליד סביבת מגורי, רק שהיא לא הפסיכולוגית שלי יותר), אז היא אמרה: שלטובתי כדאי שלא. ואז המשכתי ושאלתי:"אז לא תרצי לשמוע ממני לעולם יותר? ואז היא אמרה :"שלעולם זאת מילה גדולה". ושהיא לא חושבת ככה.. זהו. כמה עצוב לי אודי. אודי, האם אתה יכול לנסות להסביר מה זה כשקורה דבר כזה בטיפול? איך? מדוע? האם לזה התכוונת כשכתבת על :"תקלה בטיפול"? ונטישה? או שכעת אתה מבין אחרת?

שלום רב, אני בת 23 ואני פונה לפורום כשאנע אובדת עצות ולא יודעת מה לעשות עם החיים שלי יותר. לפני שבועיים סבתא שלי נפטרה, היא היתה אחד האנשים הכי קרובים אלי, גם פיזית (גרה בניין מולינו) וגם נפשית. אהבה אותי אהבה מטורפת, יותר מאשר את כל הנכדים וגידלה אותי בשנים שהיתה בריאה ממש כמו אמא שניה. היא נפטרה כשהיא בת 84, מרותקת לכיסא גלגלים עקב שבירה של האגן לפני כשבע שנים ומאז מצב הלך והדרדר עד שהפכה לסיעודית עם מטפלת צמודה 24 שעות אך עד יומה האחרון היתה בריאה בנפש, וצלולה כמו נערה. היא עברה כל כך הרבה דברים קשים בחיים שלה, וממש לא היינו מוכנים למוות שלה. היא נפטרה ביום בהיר על המיטה שלה בזמן שהלכה לישון צהריים ולא התעוררה יותר. כמובן שבאותו יום עולמי חרב עלי (וגם על אימי יש לציין, שהיתה קרובה אליה יותר מכל יתר הילדים), הרגשתי ממש שהשמים נופלים עלי, שהלב שלי נשבר, שהחיים שלי נגמרו ואני עד כתיבת שורות אלה לא מעכלת עדיין שהיא איננה. כל דבר מזכיר לי אותה, אני חולמת עליה בלילות שהיא כועסת עלי אבל אני לא יודעת למה, אני לא מסוגלת לשמוע מוזיקה או לשמוח יותר מדי כי אני ישר נזכרת בה, הלב שלי ממש נשרף מכל זיכרון, אני עדיין שומעת את הקול החלש שלה קורא לי, מרגישה את חום הלחיים שלה כשאני מנשקת אותה ופשוט לא מצליחה לעכל. הסבתא שחשבנו שתחיה עד 120 הלכה. לא רק הכאב הארור והחזק הזה יושב עלי, אלא מאז שהיא נפטרה אני מתעסקת וחושבת כל היום על מוות, פוחדת ממנו פחד נוראי וחושבת מה יקרה אם עד מישהו קרוב אלי כל כך ילך חס וחלילה. אני פשוט לא מסוגלת להתמודד עם זה, אז אני עכשיו נמצאת בחרדה מתמדת על יתר בני המשפחה שלי וכל היום מתעסקת במה יקרה לי אם יקרה לאחד מהם משהו. מעולם לא נפטר אדם כל כך קרוב אלי ומאז שסבתא שלי נפטרה המחשבות האלה מטרידות אותי פשוט 24 שעות. אני לא ישנה בלילות, גם חושבת על איפה היא נמצאת עכשיו ואם טוב לה. חושבת על המוות המון ופוחדת ממנו נורא, פוחדת שייקרה לי משהו ואמא שלי עוד יותר תשבר יותר ממה שהיא שבורה מאז שסבתא שלי נפטרה. זה לא סתם פחד, ממש מלווה אותי כל היום ומפריע לי בעבודה, בלימודים ובכל התפקוד היום יומי. אני לא מצליחה להתנתק ממחשבות על מוות ועל הפחד ממנו ומה יקרה לנו בעולם הבא ואם יש עולם הבא, ואציין שאני ממשפחה מסורתית וכולנו כמובן מאמינים שיש עולם הבא אבל מטרידות אותי המחשבות שאולי אין והכל שקר אז מה החיים האלה שווים אם בסוף כולנו נמות ולפני זה נראה את האנשים היקרים לנו מתים? לא יוצאת לי מהראש השיחה עם דוד שלי שהודיע לי שהיא נפטרה ותוך כדי אני שומעת צרחות של אמא שלי ברקע, ולא יוצאת לי ההלוויה שלה מהראש, איך הביאו את הגופה לבמה ולא האמנתיייי לא האמנתי שהיא שם. זה נראה לי כמו איזו הזיה או סיוט!! איך מתמודדים עם זה????? אני לא יודעת מה לעשות עם עצמי, אבד לי הטעם לחיים. יש בכלל טעם לחיים?? איך אני אתרגל לחיים בלעדיה ואיך אני אוציא את התמונות הנוראיות והארורות האלה של ההלוויה מהראש?? ואיך להוציא את המחשבות הטורדניות על מוות??!

עמוק בפנים אני חיה בתוך סיוט. מה עושים אודי? הטיפול הפסיכולוגי הזיק לי. איך מוכיחים, איך תובעים? איך גורמים לה לשלם על חוסר האחריות שלה!! היא הסכימה שאני אבוא לפגישות לפי הצורך. חשבתי שאני משלמת על הקשבה תומכת והשתתפות בעולמי. פתאום התחלתי לפתח מן תלות, ביקשתי יותר זמן, רציתי גם ללמוד איך לעזור לאנשים ושהיא תלמד אותי, קראתי ספרים בפסיכולוגיה, אפילו השאלתי ממנה, אבל לא הבנתי שברמה החוויתית משחזרים שם טראומות, חשבתי שזה הכל עניין של לתת תמיכה, ואז התחיל לי הסיוט הזה והיא התחילה לנזוף בי לבוא מסודר לפגישות ונבהלתי ולא הבנתי למה אני סובלת במקום שיהיה לי טוב. גם לא נראה לי הגיוני שאני משלמת כ"כ הרבה בשביל לסבול, רציתי דברים טובים, לא הבנתי מה זה טיפול פסיכולוגי, והנפש שלי שם נפלה בין הכסאות.. מאז שביקשתי יותר זמן והיא לא נתנה לי נאטם לי הלב כל האמון שלי בה הלך, שנאתי אותה, עברתי למטפלת אחרת שכן הבינה אבל לא הצלחתי להקשר ברגש אליה, ואני משחזרת את הנטישות שלה ברגש שוב ושוב, כבר שנתיים מאז שנגמר הטיפול זה לא מרפה, כל תסכול רגשי שחווה מזכיר לי את ההרגשה איך התנפצה לי התקווה לרסיסים שם כי היא לא באה לקראתי. היא מתעלמת מכל ההודעות שלי וביקשה שאני אספיק לשלוח כי במילא אין טיפול בפועל, לא הולכת אליה, אבל זה מתעורר בי פתאום ככה, מגיח המצוקה והכעס, ההתעקשות שהיא תעזור לי ושוב ושוב התעלמות וזה לא גורם לי ללמוד ולעזוב, זה גורם לנפש שלי להזדהם יותר ויותר ולהרגיש יאוש. אלוהים ישמור אודי אתה מאמין לי שלא היה לי מושג מה זה טיפול פסיכולוגי שנכנסתי אליו? למה חיללו את הנפש והכבוד ככה? למה היא לא הסבירה לי? במיוחד שרצית ללמוד גם איך לעזור לאנשים.. לא ידעתי שככה אתם 'עוזרים', שכופים על אנשים פטרנליזם וסמכות דווקא שהם במקומות הכי נמוכים שלהם, שיכולים לזרוק ככה אנשים ולהתעלם מהם .. למה היא אפשר לעבור הלאה? היא לא ביססה איתי קשר בטוח לפני שהתחילו דברים להשתחזר, היא בכלל לא הבינה אותי, היא עשתה הכל לא נכון, ולי אין שום אפשרות לגרום לה להכיר ולשלם על הנפש שנגרם לי כי לא הבנתי מה זה טיפול פסיכולוגי!!! מישהו מסוגל להבין אותי? אני מרגישה כ"כ לבד אודי. אין לך מושג. לבד בתופת. רק דמעות כל הזמן דמעות שנזכרת בזה.

והכמיהה...אין לו סוף, וכשאת חשופה ללא הגנות -הוא גואה, מציף, סימסתי למטפלת שלי שאני לא מרגישה טוב, היא הציעה ש"הגדולה" תעזור ל"קטנה" כדי של"קטנה" יהיה כוח לעזור ל"גדולה" כדי שלשתיהן יהיה כוח... עשיתי כעצתה,(כן, אני מבינה את ההגיון הטיפולי שבדבר) אבל היה לי נורא עצוב ונורא לבד... בסך הכל רציתי חיבוק.. חשבתי, שאפילו אם היא היתה כותבת לי שהיא "מחבקת אותי",- זה היה לי נשאר עצוב ואף משפיל.. האם אי פעם בור הכמיהה הזה נסתם?... מתמלא?...

כי רוצה להמשיך הלאה לחיים נורמלים ולהיות מסוגלת להעיז להתמודד עם דברים, להכיר, להנות, לא לחשוש. אבל מפחדת לנסות. רציתי את התמיכה שלה. שתתשתף, שתכיל, שתעודד.. נכון שרבנו המון ועזבתי שבאיזה שלב וניסיתי אצל מישהי אחרת אבל נשארתי קשורה אליה והיא יודעת את זה, רק איתה נהיה לי 'טרנספרנס' וזה לא משהו שבקלות מפתחת וגם לא נראה לי שאצליח אי פעם שוב להקשר למטפלים.. כבר לא סומכת ובטח לא תמימה לחשוב יותר שתמלאו איזה צורך, זה שקר! אתם שם לעלות את הטראומות למודעות, לא כדי למלא צרכים או לרפא את הנפש... אבל בגלל שאין לי אומץ להתמודד עם החיים עצמם עדיין ולהתנסות בהיכרויות וקרבה ממש, רציתי את העזרה שלה והיא הפנתה לי עורף, מיליון פעם. ואני לא מצליחה להשלים עם זה ולהעבור הלאה. אני פשוט לא מבינה את הרוע. אודי, אני לא מבינה את הרוע, את הניכור, את האטימות, את האדישות.. נכון שהיו רגעים טובים, אבל לא מספיק. למה היא לא עוזרת לי??? מיררו לי את הנשמה, אודי. כלבה קלינית בכירה!! למה אני לא יכולה להיות בן אדם יותר אמיץ ופחות פחדן??? במקום זה בא לי שתמות המטפלת, במקום להתעסק בחיים של עצמי ולהנות מהם ולקדם אותם... אוףףףףף! אני בן אדם דפוק. הייתה לי אמא דפוקה ויצאתי דפוקה בעל כורחי. איזה מן גורל זה אודי??? למה אי אפשר להיות נורמלי? והקטע שממש ממש הרגשתי שאני יכולה לקבל ממנה (מהמטפלת) טוב ולהזין את עצמי עם זה והיא פשוט סירבה! היא סירבה. היא הפנתה לי עורף, היא החליטה לעלות תעריפים כדי להפטר ממנה- זה מה שאתם לומדים בהכשרה בשם הספרציה??? לא ברור לי מה אתם עושים ואיך אתם עובדים. אתה פשוט מרושעים או שהיא פישלה, ואם היא פישלה איך מוכיחים דבר כזה? אין שום דרך. הכל בולשיט. למטופלים אין שום כח מול מטפלים ואין שום אמירה אלא אם אנסו אותם ממש פיסית .. התעללויות רגשיות אטימות והזנחה אי אפשר להוכיח בכלל! וגם לא בא לי להוכיח מי צודק, בא לי שהיא תרפא את הנפש שלי כבר!! טיפול זה חרא. אתם לא מרפאים כלום!!! מזמן לא שרטתי את עצמי. פעם הייתי שורטת את עצמי עם כל הכאב הזה, סימפטום אחד פחות. אבל מקיאה יותר וממש ביאוש. אני לא מבינה כלום. לא מבינה את הרוע. זה נשגב ממני הרוע שלכם. וקראתי את ג'פרי מוסייף מייסון גם. זה ממש לא מטפל אחד שפישל. אתם פשוט רוע! אתם מפעילים לחץ על האישיות בכוונה!! אבל לפחות שיעזור. שכל הסבל הזה יעזור. זה לא מרגיש שזה עוזר לי. זה רק מכעיס ומזהם אותי כי אני מרגישה שטוב מביא טוב ולא 'לחץ על האישיות' שהרבה פעמים נחווה כמו השפלה ואטימות ומקומם ומטריד... איפה היא? למה להיות אנשים שבלי מאות שקלים לזמן שלכם לא מתייחסים לבני אדם שיצא לכם להכיר כמו בני אדם? לא מבינה את הטמטום הזה. לא מבינה מה זה טיפול בכלל. נמאס לי ממני. אולי אני כן אשרוט בסוף :/ הבעיה שזה כמו להעניש את עצמי על הכיעור של העולם. די מיותר ודבילי. לה זה בטח לא יזיז יותר.

האם אי פעם הוא יגמר? מי רוצה להכיר מישהו שיש בתוכו בורות של כאב שלא נגמרים כנראה? מצד שני אין לי כח וחשק להעמיד פנים שאני משהו שאני לא. יש גבול כמה אפשר לחייך כלפי חוץ שבפנים הכל מבולגן ככה והריסות כי המטפלת הפנתה לי עורף מתי שהכי נזקקתי בסה"כ לקצת תמיכה ומילים מחזקות. היא חתיכה כלבה אדישה! בסוף החליטה להתעלם ממני סופית והותיר מאחור כמו כלב נטוש פצוע שזועק לשווא את אנחותיו. הגורל של אנשים כמוני זה לשבת שנים על גבי שנים בקליניקות של אנשים כמוך ולשלם המון כסף מהשכר מינימום שלי בשביל פירורים של תשומת לב והמון כאב... ושוב כאב ושוב כאב...מה הפלא שהתקוממתי מול הגורל הזה ורבתי איתה? רציתי יותר זמן, רציתי קצת יותר, בשביל לצמצם מעט את הפער, לא כי זה 'זכויות יתר'. אצלי זה תמיד יהיה 'תת' לעומת אנשים כמוה עם הקשרות בטוחה ומהמעמד החברתי אינטלקטואלי היותר נחשב. אבל נכון שלא כל המטפלים רעים ואטומים כמוה . יצא לי להכיר גם כאלה שהיו יותר אמפתיים ואנושיים בגישה שלהם. ועדיין , יש לי חרא של גורל בדברים האלה.. ובא לי לרצוח את העולם כי זה פשוט לא פייר! ועוד בסוף החזק מתנשא על החלש ומשפיל אותו.. כופה עליו אחריות להכל ובאותה נשימה מתנער מהאחריות של עצמו. לא מבינה את זה. בסה"כ רציתי פגישה , תמיכה, חיזוק... אפשר לחשוב מה ביקשתי וציפיתי. אפילו זה לא. והבעיה שכן מגיע טוב ממקומות אחרים אבל אני לא מסוגלת 'להשתמש' בזה. זה כאילו אני הייתי צריכה את התיקון ממנה . לא שתשחזר לי את החרא הזה ותשאיר ככה. הלוואי שהיה אפשר לעקור זכרונות מהמח. זה עצוב כמה זמן אני מבזבזת על ההתעסקות בזה... האם אתה בתור מטפל היית מקבל חזרה מטופל כמוני או ממליץ לו לעבור לטיפול אחר? אבל אני כבר לא מצליחה להקשר למטפלים- זה מזוייף בשבילי. טכניקות של יצירת קשר ולא קשר אמיתי.. לא יכולה לסמוך ולהשען על מטפלים יותר. אז כן, כואב לי. וזועם לי!

מקווה שהחג עבר בנעימים..אני קצת מרחפת..יש לי שאלה חשובה, יש ילדה בת9 באינטרנט שנראה לי שנפגעה לא בטוח והיא ספרה שמישהו שם עזר לה........כלומר שוחחתי איתה בצ'אט, למה נותנים לילדים לצ'וטט? אוף...... אני מנסה לשמור עליה וזה קשה במרחק.. והיא רכשה את אמוני איך אפשר לעזור לה? כלומר איך מקרבים אותה שתספר יותר? מפחיד נורא.. איפה ההורים איפה?????????מה אתה מציע לי? לא להתערב? או לנסות לעזור? באסה ניסיתי לשאול מה עם ההורים אבל אני מפחדת שלא תדבר איתי יותר אחרי שרכשתי את אמונה...מה עושים? אוף..

מיכל. תזהרי. לעולם אין לדעת מי עומד מאחורי המילים

שלום, אני מעוניין לקבל המלצות על פסיכולוג המקבל באזור המרכז (תל אביב, רמת גן, גבעתיים והאזור) ומטפל ב-OCPD (הפרעת אישיות אובססיבית קומפולסיבית). תודה.

[email protected] תודה!

http://www.youtube.com/watch?v=FbP29lWeHso כל לילה אני חושבת עליה ובוכה. היא הבטיחה לי שלא תעזוב אותי. המון פעמים. ושכשהיא תחזור מהחופשה -נמשיך. ושאין לה שום כוונה להעביר אותי לאפאחד אחר. ונכון שאני הערמתי "קשיים" בזה שלא חזרתי ישר לפגישות סדירות, ונשארתי אצל "החום" של המחליפה. אבל זה רק כי עבר עלי כל כך הרבה קושי ורע. וכעסתי. ונפגעתי. לא רק מהחופשה. אלא המון ממה שהיה ביננו לפני. ומה רציתי? שהיא תתאמץ! כי היה מגיע לי שהיא תתאמץ יותר בשבילי. אחרי כל מה שעברתי איתה וכל מה שרק אני יודעת עליה. אחרי כל זה. שפשוט לא תוותר! ועכשיו קשה לי לעבור הלאה. אני עם המחליפה. אבל בעצם בתוכי- אני בלי. כי אני לא מבינה. וכי כל לילה- דמעות. ושאלות. ושיחות איתה בראשי. http://www.youtube.com/watch?v=fefG2eENbPM נשארתי בבר. כך נשארתי: http://www.youtube.com/watch?v=vZ5WKLRGoDg

סמבדי יקרה ! קראתי את מילותייך . שמעתי את צלילייך שיצאו מגרונם של שלמה ארצי וריטה ו.. צמרמורות עברו בגופי.הרגשתי שהבטן שלי מתכווצת בחוזקה.. סמבדי יקרה ! את מצליחה להעביר בעוצמה כל כך כאב הנוראי !!! את הקריעה האיומה שאת חשה, את ליבך המדמם שהתנפץ לרסיסים, את הגעגועים העמוקים, את הכמיהה המטורפת הזו לדמות האהובה שגם פגעה... המטפלת... וליתר דיוק , לאמא הזו.. האמא הממשית שלא היתה מכוונת שלנו.. שנפגענו ממנה שוב ושוב ושוב (וייתכן מאוד, שללא כוונת זדון ממנה) וכיום, את משחזרת שוב את הפגיעה האיומה הזו.. והכאב בלתי נסבל..הוא (הכאב שלך) מצליח ממש לפרוץ מבעד למסך המחשב ו"למלא אותו בדם "... מרשה לי להיות קרוב על ידך ? לתת לך יד , להניח בעדינות תחבושת על הלב הפצוע.. לערסל אותך חרש וללחוש לך שיבוא יום ויהיה לך טוב, תרגישי בלב משהו שליו ורגוע.. את עוד תראי שזה יקרה.. שלך ואיתך-במבי.

ואני יותר פרנואידית כבר ונראה לי שפסיכולוגים עושים את זה בכוונה או שלא אכפת להם בכלל מהמטופלים שלהם ומה הם מרגישים... יותר מדי יוצא לי לראות דוגמאות של אנשים מתגלגלים מטיפול לטיפול עם תחושה שהם חבולים מהטיפול הקודם כי המטפל נטש או אכזב בדרך כזאת או אחרת.. גם אני מרגישה די אובדת עצות עכשיו ומחפשת דרך איך לעבור הלאה, כי לא משאירים ברירה. בינתיים דמעות, הרבה דמעות..

נדהמת לגלות כל פעם מחדש עומקים שאחרי המקום שחשבתי שהוא הכי למטה.. לא מבינה, לא יכולה, לא רוצה..

נהי אודי, שלחתי לך ברכת שבת שלום מוארת אך בכוונתי היה לחג המתקרב. אז- מברכת אותך בחג נפלא .חג לבן ומואר. וגם בשבת נפלאה :) נ.ב שלחתי תגובה לסוריקטה בעץ למטה מה -8.5 שכותרתו: אודי :(( משום מה היא לא הועלתה.. שלך-במבי.

תודה על התגובה רציתי גם לשאול האם קיים טיפול כזה של EMDR במרפאות הציבוריות לבריאות הנפש ??? או בחלק מהם ?

אני מקווה שלא פספסתי אותך.. היום היא אמרה לי שאני יכולה לשלוח לה הודעות או להתקשר אם אני רוצה.. כי היא מבינה שקשה לי וזו תקופה קשה. אבל אני לא רגילה לזה וכאילו לא רוצה שיהיו טובים מדי בשבילי. אני גם יודעת שיש לי גבולות ולא אשלח כל רגע הודעה. אבל זה שהיא הציעה זאת גורם לי לאהוב אותה. אצל זו שילדה לא עשיתי זאת והיא כן אמרה שאם היא חושבת שאגזים היא תגיד. אבל היא לא אמרה כלום. ואני מרגישה שהיא נחמדה מדי... למה??

רוצה לאחל לך שבת מוארת ונעימה. שלך-במבי. נ.ב משהו נרגע עם אמא צביה..שוב אנחנו ברגוע..

חג שבועות שמח...בכל אופן חג :) סליחה ששמי כבר מופיע מלא ועל תפיסת המקום הרב... אבל לא רציתי לפספס את ברכת החג, אני אוהבת מאוד גבינות :) מיכל

בסוף דברנו בטלפון...קצת נרגעתי והיא מתעקשת לתת לי פגישה אחת בחינם, למה? יש לה ייסורי מצפון? זה לא מה שאני צריכה.....אמרתי לה שאחרי היום שהצפתי אותה והיא ענתה לי ול"קינוח" שוחחנו אז היא כבר לא חייבת לי כלום....היא לא חושבת כך. אודי מה אתה היית עושה? האם קרה לך ששכחת פגישה? האם אתה החזרת פגישה אחת בחינם? אתה חושב שאני אקח את מה שהציעה? מה, רק בשביל שתרגיש יותר טוב עם עצמה? אוף!!!!האם למישהוא קרה שהמטפל דווקא שכח פגישה? בדרך כלל עושים חוזים הפוכים, מה קורה כשמטופל לא מגיע ללא הודעה מוקדמת תמיד חושבים שמטופל יעשה זאת.......לא חושבים בחוזה שגם המטפל יכול לשכוח??????????אוף........אודי אני מציעה להכניס גם את זה לחוזים!!! איך אחזור להאמין?????אוף...

אני כל הזמן שולחת לה הודעות...האם כדי שלא תשכח אותי?????אוף. היא הציעה שנפגש לפני הפגישה שתיערך בשבוע הבא אבל אין לי מתי...ומרגישה שאני לא משמעותית עבורה...אולי זה לא רציונאלי אבל ההרגשה שלי שאני רוצה שהיא תהיי.....רק שליחת ההודעות עוזרת לי לדעת שהיא פה....ובכלל תכננתי להיפתח עוד......תכננתי את הפגישה ואז במקום זה אנחנו צריכות לדבר על כך שהיא שכחה......וזה רק מקשה עליי יותר.............אוף................שוב תלות מעצבנת.....חשבתי שאני כבר מעבר לכך!!! קשה לי אודי.....מה אפשר לעשות????להפסיק להציף אותה בסמס???????ברור אבל איך????

היי רציתי לשאול היכן עדיף לבצע טיפול EMDR האם במרפאה מוחדת שמוסמכת לכך או דרך קופת החולים ששם יוצא זול יותר אך לא יודע האם גם האיכות אותה הדבר והאם קיים טיפול כזה במרפאות ציבוריות לבריאות הנפש? שבבריאות הנפש זה בחינם

היי אודי. בקשר למטפלת היא מסננת אותי בחוזקה כך שגם אם אני לא מצליחה להפרד רגשית נראה שהיא לא מותירה לי ברירה כי אין לאן לחזור עכשיו... והאמת שנמאס לי מטיפולים. לא חושבת שאתחיל שוב תהליך. אבל מצד שני עדיין מפחדת להקשר רגשית. מפחדת מהכובד והתלות של עצמי. מפחדת לגלות מה יצא ממני החוצה אם אני אעיז להשען שוב. החשש שלי שיופיע המון כאב ואהיה מעיקה לזולת.. מצד שני אני לא יכולה יותר לסבול את עצמי ככה קורבת ומדחיקה עם הבולימיה את הכל אבל יודעת שזה נזק ועגום מאוד לחיות ככה. מי לכל הרוחות אי פעם יאהב יצור כמוני אם יכירו אותי ואיך שאני? החיים מרגישים כמו עונש לפעמים.

וואו..איך שאני מתחברת למה שכתבת...גם אני עם בעיית אכילה מעצבנת...ישר זה פוגע....ובכלל לא ספרתי למטפלת שלי שזה מה שקורה עכשיו כשאני במצב רגיש....אוף...היא לא יודעת כמה זה פגע...אוף גם אצלי מופיע המון כאב ואז אני כל כך תלותית אוף...ועכשיו האם בגלל שהתקרבתי אליה היא פתאום שכחה פגישה????????אוף אבל את יודעת מה? אפשר לאהוב אותך, אני בטוחה בזה!!! ניגסתי לה כל כך הרבה, היא ענתה.... אפילו התקשרתי לבסוף דברנו ונדבר עוד על זה.. א ב ל באסה!!!

לא יודעת למה אינני מצליחה להעלות את ההודעות שלי. אולי הפעם זה יצליח... אודי, מה דעתך על התרחיש הלא-מאד-סביר אך האפשרי הבא: אדם עולה על אוטובוס בינעירוני, סוקר את המושבים, ומגלה מקום פנוי יחיד, אלא ש... את המושב שלצידו מאיישות פנים מוכרות - המטפל/ת שלו. מה הכי נכון לעשות? לומר שלום מנומס, להתיישב בטבעיות, ולנסות להעביר את הזמן בסמול-טוק? להמשיך את הנסיעה בשתיקה כמו שני זרים? ואם היו מושבים פנויים נוספים, איך עליו לנהוג? והאם כדאי למטפל, שאיתרע מזלו ולצידו יושב/ת מטופל שלו, לנסות ליזום שיחה, או עליו לכבד את פרטיות המטופל ולשמור על חובת השתיקה? איך היית מצפה ממטופלים לנהוג?

אמרת לי אודי..בלי משחקים..אוקי, אז החלטתי שאתה צודק, באתי לפגישה ניתחנו את הכעסים.....שלי.....שלה....הכל טוב...רק לכאורה, בגלל החג החלטנו לקבוע להיום (שעה שאינה קבועה שלנו)אני הגעתי והיא לא הייתה שם..... שלחתי סמס ורציתי ללכת כבר הביתה......אבל התקשרתי והיא אמרה ששכחה והיא כבר באה תוך 5 דקות (היא גרה לא רחוק, אמרה שיש לה בעיה בפלאפון ובגלל זה הפגישה לא סומנה........אבל כמה רע..... כמובן שדברנו והיא כל כך התנצלה בכלל רצתה להיות חייבת לי פגישה נוספת ללא תשלום.....לא צריכה את הטובות שלה!!!! אני לא כועסת אני פגועה, מאוד!!!! היא אף פעם לא שכחה שקבענו!!!!אף פעם!!! תמיד היא מחכה לי...תמיד!!!!אפילו לא מאחרת!!!! וכבר כל כך האמנתי בה, כל כך בטחתי, היא אמרה שתחשוב על זה למה זה קרה, אולי בגלל הכעסים שלה עליי......לא יודעת מה היא קשקשה, לא ממש הקשבתי. לא מתחשק לי יותר!! נמאס!! אוף!! כמובן שהיא רוצה שנדבר עוד על זה בפגישה הבאה...אבל יודע מה? היא אף פעם לא שוכחת ודווקא בגלל זה נראה לי שהיא שכחה!! כי זו אני! כי נמאס! אוף..... אתה יודע שדווקא השבוע לא כתבתי לה?????.... ידעתי שהיא איתי שאכפת...ומה קורה כשאין קשר בין הפגישות מצידי? היא שוכחת שקבענו! אוף..........דוקא שהתחלתי להאמין שאכפת לה..דוקא כשספרתי, נפתחתי והיא יודעת הכל!!!!!!!חבל!!!!!!!!!חבל שספרתי לה.........יודעת שהיא רק אדם...אבל זה כאילו דווקא עכשיו היחסים עלו על שירטון.......דווקא אחרי שנפתחתי והרגשתי פגיעה.....אוף.....העולם לא בטוח בכלל!!!!!

נדחפת כאן, אבל לא אומר כלום על שאלתך- מיכל. רק מהדהד בי המשפט-2 המילים שאודי כתב לך:"הכל פתיר". ואז הוספת אודי:"כמעט". והלב שלי נמחץ. כי לא. כי אני "בצד" של הכמעט. ושלא. לא הכל פתיר. אני רוצה. וכבר אין לי יד. לא את היד שלה. ואותה אני רוצה.

נהנית בכנס? אני אגב (כמו מימה, אם אני זוכרת נכון), חשבתי שהלכת ולא תגיב להודעה שלי. קצת נעלבתי בהתחלה והתחלתי לחשוב כל מיני מחשבות. יותר מאוחר חזרת לענות, וזה הרגיע אותי. היא ילדה. היום שלחה הודעה שילדה ביום שישי. עכשיו "אסור" לי לדבר איתה כבר. קבענו שאוכל לשלוח מייל אבל לא הרבה ויש עוד זמן עד שאוכל. בינתיים שלחתי כבר כמה הודעות לזו השניה. היא התקשרה לדבר איתי ואמרה בין שאר הדברים שאנחנו צריכות לדבר על הזמן בין הפגישות. לא רוצה שהיא לא תרשה לי לשלוח לה הודעות. אני צריכה אותה, מאוד. אצל זו שילדה לא דיברתי איתה כלל בין הפגישות, ורק לפני פסח התחלתי לעשות זאת. עכשיו אני כנראה מרשה לעצמי. שולחת הודעה ועוד לפני שאני חושבת אני לוחצת "send". קודם דווקא כן עצרתי את עצמי מלשלוח עוד אחת. אמרתי לה שאני צריכה יותר מפגישה אחת. היא אמרה שנדבר על זה בפגישה. אבל זה לא עוזר לי אם היא לא תוכל.. ואני חושבת שהיא לא יכולה. החלפתי טיפול תרופתי (עוד לא התחלתי לקחת), וכתוב עליו בגדול לטיפול בדיכאון וזה לא עושה לי טוב לראות את זה, בכלל לא!, והיום כשהלכתי לקופ"ח עם המרשם, הייתי צריכה משהו מהמזכירה והיא הסתכלה על המרשם וכאילו הרגשתי שהיא מרחמת עליי וחושבת שאני מקרה דחוף. אמרה לזו שישבה לידה, כי הייתה צריכה לשאול משהו, שזה מבית חולים המרשם (מה שלא נכון) וכאילו דיברה על זה שזה תרופה מצילת חיים והיא חייבת לעזור לי עכשיו. ואני בכלל חשבתי להגיד לה שאגיע מחר וזה לא כזה דחוף (וזה באמת לא דחוף). והיו מלא אנשים בתור שחיכו וזו שעזרה לי הלכה לרופא בשבילי כדי שיסדר לי את המרשם. וגם אח"כ בבית מרקחת היא שאלה אותי למי זה מיועד ,עניתי לה שלי. היא שאלה למה אני לוקחת, אם זה בשביל כאבים, ולא עניתי. שאלה שוב ושוב לא עניתי. גם לא ידעתי מה לענות על זה. לא הבנתי למה התכוונה בכאבים. וגם הפיסיכאטרית לא הייתה מרוצה ממני ביום שישי, היא רצתה שאדבר ושהיא חושבת שזה לא המקום המתאים לזה (ז"א שבטיפול פסיכולוגי מתאים יותר לשתוק ולעשות מה שרוצים) אבל אצלה חבל. ושלחתי מייל שאני לא רוצה שהיא תכעס עליי, היא ענתה שהיא לא כועסת, רק שלא נעים לה לגבות כסף על פגישה שכזו. אבל מה אני אעשה, ברור שאני רוצה לדבר... וגם היה נחמד בשבת, רק שבסוך היה משהו שהכעיס אותי מאוד ולא יכלתי להגיד כלום. כאילו היה ברור לשתי חברות אחרות משהו שהן יקחו וכאילו עליי לא חשבו. ויש מצב שאני גם הייתי נוהגת כמוהן אבל זה ממש עיצבן אותי ועכשיו אני כועסת עליהן והן כמובן לא ידעו זאת אף פעם. זה גם לא משהו חשוב כ"כ אבל עדיין מרגיז אותי וגורם לי סתם להיכנס לדיכאון עכשיו.

הי אודי, מה דעתך על התרחיש הלא-מאד-סביר אך האפשרי הבא: אדם עולה על אוטובוס בינעירוני, סוקר את המושבים, ומגלה מקום פנוי יחיד, אלא ש... את המושב שלצידו מאיישות פנים מוכרות - המטפל/ת שלו. מה הכי נכון לעשות? לומר שלום מנומס, להתיישב בטבעיות, ולנסות להעביר את הזמן בסמול-טוק? להמשיך את הנסיעה בשתיקה כמו שני זרים? ואם היו מושבים פנויים נוספים, איך עליו לנהוג? והאם כדאי למטפל, שאיתרע מזלו ולצידו יושב/ת מטופל שלו, לנסות ליזום שיחה, או עליו לכבד את פרטיות המטופל ולשמור על חובת השתיקה? איך היית מצפה ממטופלים לנהוג?

שלום, אני לא יודעת אם זה המקום הנכון לשאול, אבל אנסה בכל זאת. אני מעוניינת להתחיל טיפול, לא יודעת אם פסיכולוגי או דרך מאמנת אישית. אני רוצה לשנות דברים בחיים שלי, לעבוד על נושא הזוגיות ולנסות אולי גישה אחרת, כרגע אני אבודה ורוצה אולי עוד יד חיצונית לעזרה. חברה המליצה לי על טיפול פסיכולוגי-התנהגותי-קוגניטיבי. הסתכלתי קצת על תת תחומים בפסיכולוגיה ואני רואה שיש המון, רציתי לדעת איזה סוג של טיפול יכול להתאים במצב כזה . איני מעוניינת לשבת בטיפול שבו רק אדבר והפסיכולוג יקשיב. אני מעוניינת בטיפול אקטיבי, בנסיון לשנות משהו בחיים שלי, לקבל כלים. תודה רבה עינב.

הודעות ועוד הודעות, בקשות שתעזור לי, רצון שתקבע לי פגישה אחת, רצון לשתף אותה בדברים שקורים לי בחיים, כמיהה שתשמח בשבילי, תפרגן.. זה טיפול שעזבתי והיא גם אמרה בזמנו שהיא לא חושבת שהכעס שלי עליה פתיר, אמרה שאם אני רוצה להפגש איתה אז לשלם יותר ולהפסיק לסמס בין הפגישות.. סירבתי.. עברתי לטיפול אצל מישהי אחרת כמה חודשים אבל לא הצלחתי להקשר רגשית. ועכשיו חזרתי אל זאתי כי בעצם מעולם לא נראה שנפרדתי ממנה רגשית באמת. ואני מבקשת עזרה ומקבלת התעלמויות ואז זה כואב לי ואני בוכה ואני לא יודעת מה לעשות, היא משאירה אותי אובדת עצות כזאת, לגמרי לבד עם הכאב שלי, למה היא כזאת? מה עושים? אני לא מסוגלת להקשר לאף מטפל אחר יותר. אני רק רוצה שהיא תתקן אותי. שתחבק את הכאב או משהו, לפחות שתסביר לי איך פותרים את המצב שלי כדי שאני אוכל להתקדם מפה הלאה. אני לא מסוגלת להקשר לאנשים ככה, עם כ"כ הרבה כאב בתוכי לא 'מעובד'.. מרגישה שצריכה לזייף חיוכים עם אנשים והכאב רק מולה יוצא. מה עושים?

איך נפרדים רגשית באמת? חייב להקשר למישהו אחר, לא? כאילו למצוא קשר חלופי 'להשתקע' בו. לא? פשוט אחרי מה שקרה איתה אני מאוד מפחדת להשען רגשית שוב. היא אמרה שהצרכים שלי 'אינסופיים'. חוותה אותי כמטרד. עכשיו זה מפחיד אותי להיות מטרד למישהו אחר. לא מטפלים כי נמאס לי לשלם להם אלא השענות על אנשים בעולם האמיתי. מפחדת שיגידו שאני מטרד.

ומשום מה זה לא עלה לפורום.

זה מה שאני מרגישה. לא נראה לי שזאת מחלה. הייתי בזוגיות שהסתיימה, עד לפני מספר חודשים, עם בן זוג שהיה אלים כלפיי, מילולית. הקשר הסתיים, ביוזמתו, ועכשיו אני מרגישה בודדה. אחרי שנפרדנו רציתי להרגיש טוב יותר, לא רציתי להיכנס לדיכאון שהיה מוכר לי כבר, של אחרי קשר. אז החלטתי ללכת לטיפול, ובהתחלה, ממש בהתחלה, זה אולי קצת עזר ששיתפתי. אבל זה לא פתר שום בעיה מהשורש. למעשה, תיכננתי שזה יהיה טיפול קצר, כי הייתי בטיפול בעבר, וגם כי זה עולה המון כסף, שלא תמיד מצדיק את מה שאני מקבלת מזה. היא לא לוחצת עליי להמשיך, ואמרתי מהתחלה שאני לא מעוניינת, כרגע, בטיפול ארוך טווח. אבל זה נמשך כבר כמה חודשים, ואין לי אומץ להפסיק. אני מפחדת פשוט להיות בלי שום תמיכה. זה סוג של משענת, למקרה שבאמת יהיה לי קשה ורע. וגם ככה רגע לי וקשה לי. זה גם לא פותר לי את הבדידות. חשבתי לבקש לעבור לטיפול של פעם בשבועיים, אבל אני חוששת שהיא תגיד לי שזה בעייתי, כי יש עוד מטופלת אחריי וזה יצור לה חלון. וכשאמרתי לה פעם, שאני חושבת להפסיק, היא אמרה שאולי זה בגלל שהטיפול קשה לי... ואני התעצבנתי, כי זה משהו שמטפלים אומרים, בכדי להפעיל מניפולציות על המטופל/ת. כך אני מרגישה, כי שמעתי את זה כבר בעבר. פשוט מפחיד אותי הלבד, כי אין לי יותר מידי תמיכה מהמשפחה וחברים. למעשה יש לי חברה שנעלמה לי לא מזמן. וזה השאיר אותי עם כמעט כלום. חברה אחרת מתוסבכת, ועוד חברה שגרה רחוק. ואני רוצה דווקא לפתח קשרים חדשים, אבל בגילי, זה כבר לא פשוט כ"כ, ואין כ"כ הרבה פתיחות, ומסגרות חברתיות להכיר. סתם רציתי לשתף, ואולי לשמוע איזו עצה. סופי השבוע קשים יותר, באמצע השבוע, אני עסוקה למדי בשיגרה. שזה טוב מצד אחד, מצד שני, הפער הזה בין השבוע העמוס לבין סוף השבוע הבודד כ"כ, הוא נוראי לכשעצמו, ומבלבל.

אני לא מצליחה לפרסם הודעות בפורום, מדוע?

שלום, שוקלת ללכת לייעוץ פסיכולוגי עקב הרגשה של לופ בחיים תסכול מסבר שהכל זה מהבית שבו גדלתי.אני יודעת שאנשים מבחוץ אפילו כבר מעירים לי שאני צריכה להתחיל לחיות לחשוב על עצמי אבל הגעתי למצב של אפתיות. השאלה אם פסיכולוג יכול לעזור מעבר לשיחות אישיות על העבר והבית שהביאו למצבי גם בייעוץ מעשי לתת הדרכה כיצד לפעול/ להתנהג על מנת להגיע ליעדים כי אני בצומת דרכים כיצד לפעול אני נשארתי בבית מסיבות מסויימות חלקן כי רציתי ללמוד וזה נוחיות כלכלית אך מסתבר שזה בעוכריי, השארות בבית המשפחה עם כל הקשיים שם הורידה לי את האנרגיות ודווקא פוגמת ביכולת ללמוד. בעיות ריכוז וכו'.. מה עלות פסיכולוג פרטי? כיצד מוצאים מישהו זול פשוט אין לי כ"כ תקציב? האם מעבר להתפרקות ושיחות הוא יכול לייעץ קונקרטית כיצד לפעול לקבוע סדר עדיפויות או שזה בכלל קואצינג? כיצד אני מוצאת פסיכולוג אני לא מכירה אף אחד... כמה שיחות צריך? דוגרי אני מפחדת לפתח קשר ארוך כי הבעיה אצלי קצת סבוכה אנשים מבחוץ רואים את זה ומעירים לי שאני חייבת לדאוג לעצמי ולהתחיל לחיות ושאני חייבת לצאת משם אבל יש משהו שמעכב.. תודה

אני יוצאת כבר הרבה שנים לדייטים ולא הולך לי. הייתי כבר בכמה טיפולים פסיכולוגיים ארוכים, ולא עזר. אני כבר מיואשת. אני רוצה ילד מנישואין. ומפחדת ח"ו שאעבור את הגיל. האם קים טיפול המתמחה לענין זה? (היו מטפלים שטענו שיש להם נסיון רב בכך ולא עזר לי) מה אתה מציע?

מה דעתך לגבי הענקת מתנה למטפלת כביטוי לאהבה והערכה? האם יש כאן בעיה אתית? האם עדיף להמנע מכך? האם מוכרחים לחפור במניעים ובמשמעויות או שאפשר להתייחס לכך כמחווה של אהבה בלי פרשנות יתר? תודה שירה

שלום לך שירה, כל מה שמתרחש בין אנליזנד לאנליטיקאי, כתב פרויד באחד מן המאמרים על הטכניקה הפסיכואנליטית, עשוי מן החומר של ההעברה כהתנגדות. הווה אומר, כל מה שבין אנליזנד לאנליטיקאי – כולל מה שמתרחש בעת התשלום, כולל מה שמתרחש לגבי הזמן (למשל שכחת פגישות או איחורים), כולל מה שנאמר ליד הדלת, כולל אובייקט שניתן לאנליטיקאי אן שנשכח בקליניקה וכו' – הוא חלק מן האנליזה עצמה. יתרה מזו, לעיתים לא רחוקות דווקא בתופעות שוליים לכאורה אלו נרשמים על בימת ההעברה תווים שהם מהסדר לא של המסמן, של המילים הנאמרות על הספה, אלא של האובייקטים של הדחף. זה ככאלה שאנליטיקאי שם לב אליהן וקורא אותן. קורא אותן אין פרושו מעניק מה שאת מכנה "פרשנות יתר" הווה אומר הוספת "משמעויות" כדבריך: נהפוך הוא: אלה תופעות שהן בשדה שאינו זה של המשמעות, שדה הדחף והסיפוק. עצם המילים שאת משתמשת בהן כדי לנסח את השאלה שאת מפנה אלי ("לחפור," "יתר," "עדיף") הן מהשדה של הדחף או ההתענגות: השדה של מה שעודף בחיים, של היותר מדי. באשר למתנה, הרי שפרויד מלמד כי היא תופעה אנושית שממוקמת בשדה התביעה וקשורה לאובייקט האנאלי: הוא האובייקט הראשון שנתבע מן הילד ושניתן כמחווה של אהבה לאחר. כתופעות בשדה של ההתענגות, אין מה להוסיף משמעויות לתופעות כגון מתן מתנה, אך ניתן ניתן למקמן במבנה ולשאול על מיקומן באנליזה. זאת גם משום שאם אנליזה פרושה לקיחת אחריות על אופן הסיפוק בחיים, מי שנמצא באנליזה נקרא לקחת אחריות גם על אופני הסיפוק כפי שהם מופיעים מול האנליטיקאי. זו אכן שאלה אתית במובן האתיקה של הפסיכואנליזה. בברכה, פרופ' שירלי שרון-זיסר

אפילו לי נמאס לשמוע את עצמי .......

נד-נד נד- נד רד, עלה?? עלה?? ורדדדדדדדד....

בסוף המטפלת כן חזרה אליי ושלחה לי הודעה, ואני לא כועסת עליה. פשוט מצב מוזר... אני מניחה שאתרגל בסוף. היום הייתי שוב אצל זו החדשה והיה לי טוב. אני נפגשת איתה רק פעם אחת בשבוע ועד עכשיו הייתי פעמיים בשבוע אצל זו שיצאה לחופשת לידה. ופעם אחת לא מספיקה לי. אני מתלבטת אם לנסות לבקש עוד פגישה, לא בטוח שהיא יכולה. וגם האם אני באמת צריכה את זה או שאני יכולה בלי. וכמובן יש את הבחינה הכלכלית שפעמיים בשבוע זה הרבה כסף שאין לי אותו כל כך.

:(((( הדמעות יצרו שני נתיבים אשר בתוכם דמעות נוספות :( אודי :(( גם אתה כל כך קשוח עם המטופלים שלך ? כשבאתי אליה אתמול, היא היתה קשוחה ודיברה על החוזה שביננו ושהיא לא מסכימה .והטיפול הזה הוא ללא מגע פיסי ועוד ועוד ועוד מילים כאלו. ואני אמרתי לה שהיא יכולה לומר מה שהיא רוצה אבל אחרי שהרגשתי לרגע אותה ממש, שתדע שזה יקרה, אולי בעוד 5 דקות, אולי מחר , אבל זה יקרה. ואז היא פתאום אמרה , מה היה קורה אם היא היתה דוחפת אותי ממנה. (משהו כזה .לא זוכרת בדיוק את המילים) בתחילה הייתי משותקת. ממש בהלם מוחלט. אחרי זה אני כבר לא כל כך זוכרת מה היה ? מה אמרתי לה ? היום ברגע שראיתי אותה התחילו לרדת שבילים מהעיניים. אודי ((( למה ????????????????????????????????????????????????? למה היא עושה את זה ????????????????????????????? למה ???????????????????????????????????????????????????????? אמרתי לה שאמא שלי סיפרה לי שהיא הניקה אותי שבועיים. ואח"כ אכלתי בשכיבה במיטה כשהבקבוק נתמך על ידי השמיכה (??) חבל שלא מתתי. החיים לא שווים כלום. החיים הם סבל ארוך מתמשך סתם סבל. ללא תכלית. אני גם חושבת ששום דבר לא ישתנה.יש לי בור ללא תחתית ושום דבר לא יעזור. בא לי לבקש ממך ציאניד. :((((((((((((((((

במבי הי, ראשית, הייתי רוצה לומר, ונדמה לי שזו פעם ראשונה שאני מזכירה – גם המטפל שלי הוא פסיכואנליטיקאי מהחברה, וגם אני, בחלק מהתקופה הטיפולית, עברתי פסיכואנליזה על ספה, איכשהו בדומה לתקופה שלך עכשיו. בימים אלו, וכבר זמן מה אנחנו מקיימים שיחות חד שבועיות לקראת חופש, כנראה, שניקח מהטיפול. לאורך התקופה בה נפגשנו שוחחנו לא פעם גם על התרחשויות וסיפורים בפורומים. הן על קשר, הן על מגע, הן על צרכים ויצרים ועוד ועוד. גם עלייך. לפעמים אני מסתכלת על הפורום ועל האנשים שמשתפים בפרטים, כמעין תהליך טיפולי שנעשה בתוך חדר זכוכית שעליו מתבוננים אנשים. עדים אולי, או כמו מעין קייס סטאדי, אם תרצי. זוכרת שאת מדברת המון על צורך במגע מסוים, מדויק, זוכרת שגם לפעמים את מבקשת כל-כך שלא ילעגו, רגשות שאני חושבת שיכולה מאד להזדהות עימם, ואני מרגישה שהייתי רוצה לחבר בין השניים: יש רגעים, כמו אלו שאת אולי מתארת גם לאחרונה בהם נדמה שכל כולך עולל קטנטן חסר ישע, עם צורך כה ראשוני, והמבוגר בך הולך לאיבוד, כאילו לא קיים כלל. ברגעים כאלה כל-כך עוצמתיים הראייה גם מאד צרה. כמה מהצורך כמה. כמה פגיעות כמה. וכאן, נדמה לי שגם צריך להיזהר. להישמר. והייתי רוצה להזכיר שאלמלא הבוגר היה קיים בכל זאת, אלמלא היו מעט צימוקים באותן דמויות עבר משמעותיות, עד כמה שמסובך להודות בכך, לא יכולנו להגיע עד הלום. היינו מתות. ככה. ואת יודעת מה, אם לא מתות פיזית אזי היינו במצב נפשי כזה שבאמת חי בעולם בועתי של מגע-אם ותו לא, ואז לא היה לנו שום סיכוי לעבור טיפול פסיכואנליטי או שיחתי-תקשורתי כלשהו. מספיק שהיינו מתגוללים בתוך עצמנו, ומספיקה הייתה דמות שמעת לעת תיתן חיבוק קרוב, ולשם כך לא צריך להיות בעל מקצוע מהולל. ות'אמת, אילו מישהו היה מציע למלא עבורך את התפקיד הזה הייתי כועסת מאד (מאד), על השארתך במקום שלא גדל לעולם. בואי אספר לך משהו. הייתה פעם בה הרגשתי מוזנחת במיוחד, ולבושתי, התיישבתי על הארץ בפתח הקליניקה מתוך ציפייה שהוא יבוא לאסוף אותי ויפתח לי את הדלת מבלי שאקיש. הרגשתי כמו פעם, היו לי אז המוני רגעים שכאלה, אך זכרי, היום אני אישה מבוגרת. מבחוץ כל העניין הזה יכול להראות לא הכי טוב בעולם. פדיחות לאללה. וכן, אפשר לדבר גם על לעג. ואת יודעת מדוע? משום שבאופן זה אני גם שמה בעל מקצוע שטרח והשקיע ולמד, בתפקיד מאד נמוך. אפסי כמעט. גם את הטיפול, גם את עצמי עם הידע שלי. סוג של השפלה לכל הצדדים. יש גם צד כזה, לא נעים להתבונן עליו, אבל נראה לי שהוא חלק. אולי ידבר גם אלייך. נצלי את הכישורים שלה כבעלת מקצוע מאד מכובד. שווה לך. למען התחזקות יצר החיים. באופן פרדוקסאלי... סוריקטה

הי סוריקטה, תודה גדולה על מילותייך. הרגשתי שאת כותבת מדם ליבך. הרגשתי שאת כותבת מתוך אש פנימית. הרגשתי שאת נותנת לי משהו מעצמך.כאילו את תורמת ונותנת ממש איזה חלק ממך.. תודה ענקית לך על כך..מילותייך נכנסו עמוק ללבי.. כשקראתי את דברייך היו רגעים ששאלתי את עצמי ואולי הכותבת היא אמא צביה שחותמת בשם סוריקטה.. היא אמרה לי את אותם המילים שכתבת לגבי מגע אם,התגוללות בעצמנו וההסתפקות בחיבוק ע"י דמות מסויימת וכו'..היא גם דיברה איתי על האופן של חיבוק זהשאין בו לכבד לא אותי , לא אותה ולא את מרחב הביניים שנחוץ..גם המילים לעג והשפלה נשמעו על ידה.. מדהים.. את צודקת סוריקטה, משהו באיזון אצלי בין העולל הקטן וחסר היישע לבוגרת שנותנת יד התערער..איכשהו הבוגרת הלכה קצת לאיבוד ונשאר עולל חסר ישע ,ולעג, והשפלה, ןהיעדר כבוד.. כשהייתי בת 10 נוצלתי מינית והתחושה היתה של חוסר אונים טוטלי ,השפלה ולעג... כן סוריקטה,אני גם חושבת שיש קשר.. ושוב, תודה לך יקרה על מילותייך. אנצור אותן.. במבי. נ.ב היום כשנפגשנו עדיין דיברנו על ה"תאונה" כפי שהיא כינתה את האירוע שבו שוב ניגשתי אליה וחיבקתי לה את הרגליים ללא רשותה. ואמרתי לה שאני יודעת שהיא מכווננת אלי . ושעמוק עמוק בליבי אני חושבת שזה נכון שהיא לא מאפשרת מגע פיסי ביננו. שאם זה יקרה, הטיפול יסתיים במשמעותו העמוקה.

מרגישה נרדפת..פרנואידית משהו.. אבל המציאות ממש מוכיחה זאת..לא רק בראייה שלי.. אפילו שוטרים נטפלים אליי סתם.. לא עברתישום עבירה.. ומעלילים עליי.. לא רוצה לשתף אנשים .. כי אין לי אמון שיאמינו לי.. אולי גם אתה אומר שאין עשן בלי אש.. נכנסתי לפחדים איומים שרודפים אותי.. אחרי שעצרו אותיבכביש ולא נתנו לי דוח אבל רשמו פרטים.. למה?? למה לי אף פעם לא מוותרים?? והעניין שלא היה על מה לוותר.. כי לא עשיתי שום דבר רע.. שום עבירה!.. אבל משהו בפרצוף שלי מושך אותם להיטפל אליי.. וגם באופן מוזר ביקשו את מספר הטלפון הנייד.. אני מתה מפחד .. מפחדת שיעצרו אותי ויכניסו אותי לכלא.. מבלי שעשיתי כלום.. קפקאית.. רוצה להתאבד כדי להעניש אותם.. אם יש להם בכלל מצפון.. אין צדק ! אנשים עושים עבירות חמורות ולעיתים אף בזדון ומוותרים להם!אין לי כוח יותר .. העבריינים נהיו שוטרים וזה מתסכל אודי , אתה מאמין לי? הבעיה שזה מערער אותי לגמרי.. על סף איבוד שפיות..לא יכולה לסבול את העוול.. את הלופ של הפחדים..

שלום רב, ראשית אבקש סליחה על חוסר הידע אך זה כניראה בשל גילי הצעיר. אני בת 15, נמצאת בטיפול פסיכודינמי כשנה וחצי כתוצאה מטראומה קשה שעברתי, לאחרונה המטפלת שלי עברה הכשרה לטפל בפסיכואנליזה והציעה לי ולהוריי שאעבור לשיטת טיפול זו בשל הקושי הגדול, הכאב והתסכול שאני חווה. לפי מה שהסירה שיטה זו מעמיקה יותר ובעזרתה ניתן להגיע לכאבים עמוקים יותר והבנות עמוקות, רציתי לבקש יותר פירוט בנושא הטיפול באנליזה ומה ההבדל בין טיפול פסיכואנליטי לטיפול פסיכודינמי?. תודה מראש!

שלום לך, "חוסר הידע" שאת ממהרת לבקש "סליחה" לגביו הוא-הוא דווקא המנוע לעבודה בפסיכואנליזה... אחד הדברים שמלמדת הפסיכואנליזה הוא כי דווקא מהמבואות הסתומים בידע, ממה שהוא אניגמה עבור הסובייקט, צומח ידע חדש בנוגע למה שלא הולך בחייו. מתוך עמדה של מי ש"יודע" אי אפשר לחקור את הלא מודע, וזה לכן שההליך האנליטי עצמו כורך מה שאנו מכנים "היסטריזציה" – שאינה אלא שימה שסימן שאלה של הידע השגור שלנו; מה שנדמה לנו שאנו יודעים ובטוחים בו לגבי עצמנו. בטקסט שלך את גם חוזרת ומציינת (פעמיים) שאת "מבקשת"; כלומר, את מפנה מה שבפסיכואנליזה אנו מכנים "תביעה" כלפי אחר שאת מניחה לו ידע. גם תביעה שכזו היא מסד לאנליזה, שהרי אי שם חבוי בה מה שאנו מכנים האיווי (desire) שלך שיעלה לאחר שיתרוקן הסבל המיותר שאת חוקרת. סבל זה -- מה שאת מנסחת כ"טראומה קשה" או "קושי גדול, כאב ותסכול" -- נחקר תוך כדי ובאמצעות התביעה שאת מפנה לסובייקט שאת מניחה לו ידע כפי שאת מניחה אצלו את הסבל שלך ומה שעדיין איך יודעת עליו: כלומר לאנליטיקאי בקשר אהבת ההעברה. אנליטיקאי הוא אכן מי ש"עבר הכשרה": הכשרה זו אינה קורס או תכנית אקדמית. היא האנליזה של האנליטיקאי עצמו, אנליזה שלעיתים קרובות אינה דבר מה שמתרחש "לאחרונה" אלא הוא תהליך הנפרש על פני שנים ארוכות, ושמתלווים אליו גם שנים ארוכות של הדרכה אצל אנליטיקאים וותיקים יותר ושל לימוד ועבודה באסכולה של פסיכואנליטיקאים שנמשכים לאורך החיים כולם. פסיכואנליחזה, כתב לאקאן, היא טיפול הניתן על ידי פסיכואנליטיקאי, ופסיכואנליטיקאי הוא תוצר של האנליזה שלו. אם כך, במידה וקלינאי עבר כברת דרך באנליזה האישית שלו והסמיך את עצמו החל מרגע מסוים בה (ולא החל מתכנית לימודים שסיים "לאחרונה"), הרי שהטיפול שהוא מנהל עשוי להיות בגדר אנליזה (אם כי נתן יהיה לאמת זאת רק בדיעבד, אם הסובייקט שעבר אנליזה יחליט להעיד על כך). אם כך הם פני הדברים לגבי מי שאת מפנה אליה תביעה טרנספרנסיאלית, הרי שאת נמצאת כבר באנליזה. אם אינם כך, הרי ששינוי בתדירות הפגישות, למשל, לא יהפוך אותו לאנליזה. בקרב הציבור הרחב, מקובל לכנות "פסיכודימי" טיפול שהתפישה התאורטית של הקלינאי המנהל אותו כוללת מונחים שונים שניסחו אנליטיקאים מפרויד והלאה אך שמתנהל כשיחה בין שתי פרסונות, כלומר ללא מתן מקום להפקה של הלא מודע והתערבויות של האנליטיקאי ביחס אליו ובלא שהקלינאי עצמו עבר הכשרה אנליטית (ההווה אומר בראש ובראשונה אנליזה אינטנסיבית וממושכת). פסיכואנלחיזה, לעומת זאת, אינה בדיוק "שיטת טיפול" אלא אתיקה שלוקח על עצמו מי שעבר אנליזה בכל מפגש קליני שהוא מקיים, שמכוונת לסובייקט של הלא מודע: למתן מקום לסימםפטום ממנו הוא סובל, ולהפקת ידע חדש אודות הסימפטום הזה החל מפענוח תצורות של הלא מודע שנעשה בעיקר על ידי הסובייקט עצמו. זוהי אתיקה שנותנת מקום ללא ידוע ולמפתיע, לא לפרוטוקולין ידועים מראש של "שיטת טיפול." עוד מילה לבי המילה "עמוק" שמופיעה מספר פעמים בטקסט שלך: פרויד הבהיר כבר בראשית דרכו כי הדיבור על המנגנון הנפשי כמרובד (לא מודע, סמוך למודע, מודע) אין פרושו כי הלא מודע הוא "עמוק." הרי הלא מודע אינו ממוקם ב"עומק" כלשהו בתוך הפרסונה. לאקאן הוסיף כי אין לדבר על "עומק" ביחס ללא מודע שהרי זה על פני השטח שמופיעים הסימפטומים שהם תצורות הלא מודע המובילה סובייקטים לבקש אנליזה: למשל, בתופעות בגוף כמו פצעונים על הפנים. הלא מודע, אם כן, אינו עומק אינו אלא מה שפרויד כינה ה"סצנה האחרת," הזר שבכל אחד מאיתנו, שגם לאחר שהוא מגיח בפגישה אנליטית יוותר זר למה שהוא בלשון פרויד ה"אגו הרשמי" שלנו. פסיכואנליזה היא בראש ובראשונה הסכמה של אנליזנד להתקל בסצנה אחרת זו ולחצות אותה. באמצעות החסר בידע. דרך צלחה, פרופ' שירלי שרון-זיסר

... וניתן להוסיף: פסיכואנליזה אינה אלא המפגש עם מי שמהמר על העובדה שסובייקט עשוי לעשות שימוש בטראומטיזם שהוא הלא מודע. בברכה, פרופ שירלי שרון-זיסר

בא לי לרצוח בא לי למות כי אני מפלצת אי אפשר להכיל את הזעם זה בלתי נתפס לשבריר שניה חולף דרכי ומצמרר את הכל אין מילים רק כאב ודמעות