פורום פסיכולוגיה קלינית

אולי זה קשור לאופי שלי אבל אני לא יכולה לסבול אנשים איטיים. הם ממש מוציאים אותי מדעתי. בן הזוג שלי ואמי הם כאלה. אפילו כשהם מדברים הם עושים את זה לאט ומלחיצים אותי. אני מדברת מאוד מהר (אפילו מדי לפעמים). האם היית יכול להציע לי איך להתמודד עם זה אצלי.. בתודה!

אודי אם מטפל לא מסביר ישר מה הקשר בין סימפטום כמו בולימיה למשל לקשיים בתפקוד מיני ו/או ביטוי מיני למה בעצם לא מסבירים ישר ולעניין את הקשרים האלה למטופלים? אני תארתי הרבה סימפטומים גם של הפרעת אכילה וגם של בעיות במיניות והפסיכולוגית לא טרחה באופן אקטיבי לעשות קישורים בין הדברים ולהשכילני. לעומתה העובדת הסוציאלית כן טרחה ואני מודה לה על כך כי עוזר לי לשקול כיצד ולאן לכוון את מאמצי ההתמודדות וההחלמה שלי מהפתולוגיה. אז מה השיקול של מטפל אם להסביר דברים או לא להסביר אותם?

נראה לי שאני בפורום המתאים ........ בן 37 נשוי ואב ל2 בעייתי היא בתחום החברתי.אני אדם חברותי מאוד אפילו אומן ביצירת קשרים חדשים במהירות עם הסובבים, תמיד שמח לעזור ולתת עצה אבל עם כל זאת הקשרים שאני יוצר אינם ממשיכים לכיוון של חברות, ולכן תקופה ארוכה אני נמצא במצב של חוסר קשרים חברתיים אין לי מושג איך להתנהג

נראה כאילו לא מביעים בי עניין

שמבחינתי הטיפול הסתיים אין מקום לשתי אנשים בקשר וגם אין קשר אין!!

למה התכוונת בתגובתך "אכן חיבוק אמפאטי ואנושי..." -לחיבוק מהמטפלת...???? (כמעט שלוש שנים התחננתי למטפל שהיה לי שייתן לי חיבוק...! - כמובן שלא נעניתי...) התכוונת לקשר עם אנשים בכלל? אנא משורר יקר, הסבר את דבריך. אודי, אני נורא מתביישת , לא יודעת איך לבקש...זה מרגיש כמו קבצנית המבקשת נדבה... (((אפשר אולי חיבוק?))) יו...בא לי למחוק!!! טוב שאתה לא רואה אותי...אני מסמיקה נורא...

נכון שזה שבועיים וחצי. אבל זה הרבה. ועם כל מה שקורה ביחד. זה לא פשוט לי. תהיה עוד פגישה אחת השבוע וזהו. היא אמרה שקנתה לי מחברת כדי שאם ארצה יעזור לי לזכור אותה וכמובן אם ארצה לכתוב. וגם אמרה שהפסיכיאטרית תהיה זמינה בחלק מהזמן (גם היא יוצאת לחופש, כולם נהניםף ורק לי אין עם מי לצאת לחופש). וגם שאוכל להתקשר אליה פעם אחת במהלך החופש בזמן הפגישה שלנו. זה שימח אותי שהיא חשבה עליי, גם המחברת, גם זה שדיברה עם הפסיכיאטרית. שאלתי אותה מה כולם עושים בזמן החופשה של המטפלים שלהם, זה נראה לי פשוט לא הגיוני להישאר לבד.. כדי לדעת שאני נורמאלית. שאלתי אותה בסוף אם החופשה בארץ או בחו"ל, ענתה שלא ידוע עדיין. פשוט אם היא תהיה בחו"ל אני לא מתכוונת להתקשר אליה, נראה לי מוגזם מדי. (אבל את זה לא אמרתי לה עדיין). מקווה שאחזיק מעמד בזמן החופש. אם לא אתם בטח תשמעו ממני כאן (:

אודי, בקושי התחלנו, ואני מוצאת את עצמי חושבת עליה המון, שבוע הבא היא יוצאת לחופש לכמה שבועות... אני מפחדת...מרגישה שהקרקע רועדת תחת רגליי.. וזה הכי מפחיד...! איך במהירות כזו היא נהייתה משמעותית עבורי...? אני מפחדת מהתלות הזו! וזה מחדד לי עד כמה אני בודדה, כמו טובע שנאחז אחיזה נואשת בכל כפיס עץ הצף לצידו באחיזת צבת. זה עלוב, משפיל... כמו קבצן המתחנן לקצת אמפאטיה איך אתמודד עם כל המערבולת הזו?..

איך אני מרגישה? בקושי מסוגלת לכתוב. מילה אחת..זוועה. והיא נוסעת בעוד יומיים..זה רק מוסיף.. מאוהב בי רוצה בי מוכן הכל...פרט למרחק. ואמר- לא מסוגל להתמודד איתך למרות שכל כך הייתי רוצה שזה יצליח איתך כי התאהבתי..( כבר הציע לי לבוא איתו לחו"ל מהעבודה שלו) כשלון.

הי סמבדי, כל כך עצוב שהנה היא כבר נוסעת...(היא תמיד תהיה בליבך וחלק ממה שעברתן יחד, את זה אף אחד לא לוקח ממך) אבל הנה לך יש הזדמנות חדשה, מישהו שרוצה בך!!! אוהב אותך!!!! זאת הצלחה, לא כשלון!!!!!!!! אל תוותרי!!!!!!! בשבילך!!!!! איתך, מ.

הי מיכל:-) תודה שהגבת לי. אך מדברייך לא נראה לי שהבנת את מה שכתבתי. לא דברתי על הפסיכולוגית הקודמת כשכתבתי "היא כבר נוסעת". איתה כבר אין לי שום קשר יותר ואין לי מושג אם היא נוסעת או מתי. כתבתי על ה"מחליפה".... קשה לי לכתוב עליה "הפסיכולוגית שלי" , כי מבחינתי אין דבר כזה כבר. או שהיא עדיין לא. רק על הקודמת ככה כתבתי, וכך גם כיניתי אותה. אז רק היה לי חשוב להבהיר את הסיפור, כדי שאובן כהלכה. גם ע"י אודי, וגם בכלל- על ידי כל מי ש/ת כאן. באשר לבחור.... הוי... כמה זה מסובך. הוא בקצב נורא נורא מהיר. אפילו הפסיכולוגית ( כן- מעתה היא הפסיכולוגית, היא כבר לא ה"מחליפה"), אמרה שהוא נוסע ב"מאתיים קמ"ש" , ואילו אני ב80 קמ"ש. הוא נורא לוחץ. נורא מהיר. נורא תובע ודורש ... ולי קשה נורא. אני זקוקה לקצב איטי. להפסקה בין פגישה לפגישה. לאויר. אפילו ללא לדבר כל יום. ושתביני, בסה"כ זה 3 שבועות יחד. וכבר הוא נפרד ממני בתקופה הזאת 3 פעמים! הוא אומר שמתאהב מהר. אני- לאט. קשה לו לעמוד בקצב "האיטי" שלי. ונפגשנו כבר מההתחלה יום כן יום לא. ועבורי- זה המון!! הוא כבר רצה אחרי שבוע שנישן יחד כל יומיים. ושכל הסופ"ש נהיה ביחד. אני- לא מסוגלת לכזאת אינטנסיביות. בקיצור- וואו.. אין לי אויר

צריך שניים לטנגו... לא? אז נראה לי ששל שנינו. ( הבחור ואני). אבל... אני תמיד מרגישה שזה יותר עלי.. או בגללי. אני מנסה לעבוד על עצמי.. בגלל חלק לא קטן מכל זה פניתי לטיפול מלכתחילה... אך אתה כבר יודע מה קה בו. ויודע מה עברתי- עד כמה שאפשר לדעת ממדייה אינטרנטית, ויודע גם איפה אני עכשיו. ( עם "המחליפה"). רוצה ומוכנה להתמודד עם קשיים.זה לוקח זמן. הרבה זמן. ולפעמים זה לא "בא" בזמן הנכון יחד עם הבחור. ( הנכון?). נמשכת אליו. מחבבת אותו. אך לא יותר מזה בפרק זמן כה קצר. והוא? מבחינתו אנו כבר בני זוג. ( ואין לי בעייה מבחינת הקצב של האינטימיות הפיזית). הבעייה היא האינטימיות הרגשית. והתובענות שלו ממני. הוא פשוט לא מוכן לקבל את הקצב שלי יותר... ( והאמת- שמההתחלה הוא לא באמת קיבל. הוא רגיש. אבל בעיקר לצרכיו שלו. ) אז.. אודי.. למה שאלת אותי ככה :"של מי הכשלון?". כי זה נשמע כאילו (גם) אתה חושב שהוא שלי. ושאתה בעצם מאשים אותי... זה נכון? כי גם אם תגיד לי שכן- אנסה לקבל זאת...

אז הוחלט סופית שאני נשארת בטיפול הנוכחי. זה קשה וזה מפחיד. היא דיברה איתה בטלפון והן סיכמו שהיא תתקשר אליי ואם אענה אז אענה ואם אל היא תשלח מייל כדי להיפרד. אני לא רוצה שהיא תתקשר ואמרתי לזו שעכשיו שתגיד לה שאני רק רוצה במייל. אני מבולבלת ורוצה פתאום לחזור אליה, לא רוצה שתעזוב אותי, לא רוצה שתכעס עליי. מפחדת שתעלב. גם מהמייל האחרון שהיא שלחה לי, לפני חודש בערך, היא רשמה שמבחינתה היא תתקשר בתחילת החודש הזה כדי לקבוע זמנים לטיפול. ואני מפחדת שהיא תכננה עליי. אווף, כ"כ הרבה מחשבות. ואם לא בחרתי נכון? איך יודעים?

למה זה קורה? אני מרגישה שהטיפול הוא הבעיה שלי. אתה מבין אותי?

http://www.youtube.com/watch?v=0fQTs5JNuwo אני יודעת שדרושות גם כמה מילים אבל אין לי כי אני פלורנטין ולפלורנטין אין מילים היא יודעת רק לגדל את הפטרוזיליה שלה, לראות טלוויזיה, לשטוף את הרצפה ולחלום...

מקווה שלא נפגעת מההקבלה. אך אני לא נאיבית עד כדי כך להאמין שכל מה שאני משתפת את המטפלת -מעניין אותה, מעורר בה הזדהות, אמפאטיה, וכו'... כבר פגשתי מטפלים ש"ניקרו" תוך כדי שדיברתי, או, לחילופין, בלעו באלגנטיות ובמקצועיות פיהוקים שאיימו לפרוץ מבין שפתותיהם... אך המחויבות לשעה שלי אילצה אותם להישאר בחדר ולהקשיב. נכון, יש להם רצון לעזור, אך לא ספציפית לי. וגם המטפלת הזו לא שונה. ואם לא הייתי משלמת לה עבור הטיפול- לא היה מזיז לה מה קורה לי... בקיצור, כמו רופא, - לא אישי. מהרגע שהלכתי מהקליניקה ועד לפגישה הבאה - היא לוחצת "delete". אודי יקר, בבקשה אל תתעייף ממני, ואל תפגע, אני פשוט נורא עייפה מניסיונות, מאוכזבת ופגועה מקשרים, אחרי פרידות אינטנסיביות כואבות, לבד לבד ובסך הכל צריכה חיבוק איכפתי, אנושי, :(

אנימה הי "יש להם רצון לעזור, אך לא ספציפית לי" בא לי לומר לך משהו שאני הכי צריכה להגיד לעצמי, אז זה לא הכי פייר, אבל- האמנם? אני תופסת את עצמי המון פעמים חושבת שכל האנשים שבעולם יש להם, אבל רק כלפיי, גישה מסוימת... והם מפתחים אותה כלפיי מהר מאד, עוד לפני שהם בקושי פוגשים אותי... או שמא...אני מפתחת אותה מהר מאד מבלי שיש סיכוי למשהו אחר להתחיל... אנימה הרי רק התחלתן נכון? אולי תתני לה צ'אנס , אולי לעצמך? מקווה שזה לא גם משהו שמעייף לשמוע, אם כן אנא מחקי וסתם קבלי חיבוק ... גילת.

לא הבנתי מה את מעוררת אצל אחרים ומה תגובותיהם כלפייך, אם יתאים לך - תסבירי קצת יותר, (אני נותנת צ'אנס כי כרגע אין לי הרבה ברירות.) אך את חיבוקך הבנתי גם הבנתי, מקבלת אותו בשמחה ומודה לך. אנימה

את מדברת על פרידה-חצי פרידה מהמטפל, מהטיפול. נוגעת שנייה ולא מרחיבה. מזמינה אותך לספר, אם מתאים לך .

בגלל שאני כל-כך שבורה אז אכתוב (לכולם)... היה לי טיפול מפואר למדי. די צפוף שהתאפשר גם הודות להנחה משמעותית מאד. ומכל מיני סיבות עם הזמן הוא נעשה דליל הרבה יותר (גם סיבות כלכליות וגם משום שחשבנו שאולי אני מתחרפנת בגללו ועוד). החודש, נקבע, לבינתיים, כחודש האחרון לטיפול. כנראה שאיכשהו נמשיך להיפגש בתדירות נמוכה, משום שהמטפל מכיר את הקושי שלי ויודע שלא אוכל ליצור אתו קשר במצבי הזדקקות ומצוקה. מרגישה נורא, כי עדיין יש אזורים קריטיים שלא מתפקדים ואני חלשה מאד. הגעתי מאד מאוחר לטיפול עם הרס רב, ובהתאם לכך ההישגים, שבהתייחס למצב שלי הם נחשבים מאד, אבל בהשוואה לא הוגנת לעולם, אפשר לומר שפחות. במקביל גם הסביבה החיצונית שלי פחות מחבבת את היותי בטיפול, והנה, הזדהיתי ו 'הם' ניצחו. הראיתי להם שלא התחולל איזה נס, וחיצונית אני לא ממש על הרגליים. המטפל גם היה החבר היחיד שלי בעולם. מרגישה שאני רוצה לקחת מרחק מכאן, מהפורום, אני כבר לא כל-כך בטיפול כפי שאפשר להבין וכל זה גדול עליי. אינלזתי די. כמו-כן, ברגעים אלו אני חושבת שהלוואי ויכולתי להיות כמו אדוארד מספריים לחיות לו באזור המבודד שלו וזהו. הלוואי ויכולתי לא להיות בכלל, כל שביב שנייה כרוך בסבל מטורף, אבל עדיין אני לא יכולה לעשות את זה, לצערי. סוריקטה

אודי, כתבתי הודעה גם לבמבי אי שם בסבך הגעגוע והכמיהה האינסופית שלמטה. הייתי רוצה שתבחינו בה, שהייתה התייחסות והקשבה מצדי. תודות, סוריקטה

אלעס עבורך את התוכן, אתן לך באינפוזיה, אערבב זאת במעדן שוקולד, אנסה בכל דרך שתאפשר לך לאכול זאת באופן שלא יעורר בך רצון מידי להקיא. את נוגעת בי כל כך, ואת נוגעת בהרבה ממשתתפות הפורום. יש בך כל כך הרבה ! עושר רגשי, חכמת לב , ראיה עמוקה, נדיבות, ועוד המון... רוצה לחבק אותך אם תרשי לי, לשבת לידך בשקט, ולהקשיב לצעקה הנוראה שבדומיתך.. איתך, כואבת, ורוצה לחבוש לפצעייך, אנימה. נ.ב. ועדיין ,אם יש לך צורך להדוף, - זה בסדר מבחינתי, - אבין אותך (ולא ממקום מתנשא עליך, אלא ממקום שרוצה להיות איתך במקום שנכון לך כרגע.)

סוריקטה הי, אני קוראת את דברייך ומרגישה עצב.. גם המון יאוש.. כן, זה מאוד עצוב...גם מרגיש המון חוסר אונים.. יכולה לראות בדמיון את הכוחות האמתניים הללו :החיים והמוות . נלחמים אלו באלו באינטנסיביות..לא נחים לרגע.. לאט לאט כוח החיים מתעייף..יש לו כבר פחות כוח.נופל על האספלט באפיסת כוחות..השמש יוקדת מעליו ללא רחם..צמא הוא למים צלולים .. מעט מים לוחש בקול צרוד מבעד לשפתיו הסדוקות מצמא... מעט מים... מים... מי... עוד מעט וכוח המוות ינחית עליו את רגליו הכבדות, הדורסניות... ישאג שאגת ניצחון... עצוב.. וזה כל כך מדבק.. :( (סביר להניח שכוח המוות מחכה בפינה כל הזמן..מנצל את הסדקים שנפערו בכדי להתפרץ..) איתך-במבי.

אני מקווה שזה בסדר שאני נדחפת.. סוריקטה, קראתי את הודעתך ולא יכולתי שלא להתיחס, אני מאוד מצטערת לשמוע שהטיפול שלך מגיע לסיומו, אני יודעת עד כמה היה הטיפול חשוב לך, עד כמה היה המטפל שלך נערץ עלייך, בכל הזדמנות ציינת אותו לשבח, תמיד חשבתי שהיה לך מזל שנפלת על מטפל מוערך שכזה.נצבט לי קצת כשכתבת שהוא היה ידידך היחיד, כמה יכולים לומר על המטפל שלהם שהוא גם ידיד..האמת , גם קצת קנאתי בך , פנטזתי לעצמי גם מן מטפל מטיב שכזה... ובכלל סוריקטה , בהודעות האחרונות שלך בטאת הרבה עצב, כאב וזעם על דברים שנשללו ממך , ודוקא על ידי הסביבה הקרובה שאמורה היתה לתת ולחמול. הבנתי שאמורות להיות פגישות בתדירות נמוכה, אולי עדיף כך? כדי להגיע להתנתקות הדרגתית ולבטל את החומרה של התלות, שהיא בעיה בפני עצמה.- לא יודעת, סתם הרהורים לא מקצועיים בעליל.. בכל מקרה ,מה שלא יהיה , אני מקווה שתמשיכי להיות כאן ולעדכן. מכל הלב רוצה לאחל לך ימים שקטים ורגועים יותר. איתך, ריקי.

שהייתי יכולה לכתוב לך כל כך יפה ונוגע כמו כולן......רק רוצה לומר לך שאת רואה גם את ההתקדמות וזה טוב...וכמו שכתבה במבי..... בין תקווה לייאוש זה חלק מסיפור חיינו...גם אצלנו כבר אין בין הפגישות קשר, אנטנסיביות שהייתה ולאט מפחיתות בהדרגה ואצטרך לעזוב.....והחרדות עצומות לעזוב.....הוא לא מוותר עלייך, אני מרגישה שהיא מוותרת עליי לצערי........

עצוב הסבל שמטביע אותך... את נקראת על הקו הדק בין להכיר בהצלחות שלך ליאוש המסמא שהמבט על הדרך שעוד יש מביא. מבפנים החוצה אמרת, נכון? לטפל בשורשים, בתזונה נכונה בשיקום איטי. אלו ההצלחות שלך, ש'הם' לא מצליחים לראות. עצוב לי שנלקחת ממך הקירבה הזו שהיטיבה עמך. בעקבות אותה מציאות חיצונית של תפקוד והכרח היא נלקחת, למרבה האירוניה. (אם הבנתי נכון ואת מפסיקה מסיבות כלכליות) מצד אחד אני יודעת שאת נשארת בחברה טובה עם עצמך, עם כל החלקים המאמינים והבונים שבך. מצד שאני אני מבינה שמולך הם לא יוצאים באותו אופן. תחושת חוסר האונים הודפת אותם. בבקשה אל תלכי מכאן, מהפורום, מהעולם. אני רוצה להאמין שיש לו מה לתת לך, מתישהו בדרך המייסרת. הטיפול נגמר. ההצלחות שהיו ויהיו לך עודן.

הי בנות, נעמה, אנימה, במבי, ריקי, מילים יפות ועמוקות כל-כך כתבתן לי. כל אחת ואחת מכן. לפעמים מתביישת שאני מביאה עצמי כך, גם כואבת שיצר המוות הזה מדבק, וכתיבה שכזו אולי לא פיירית כלפי הקוראים. כמה הודעות יש היום בפורום... אנימה, אהבתי את החיפוש אחר הדרך המתאימה לגשת אליי, מקסים, בעדינות, קצת במסווה, כן, איכשהו דומה למה שאני תרה. כולי תקווה אגב שתתבדי ותגלי שמולך בטיפול עומדת בת אדם שאינה מנותקת רגשית (מנגנון שאני מכירה מתוך היותי בקשרי ניצול מהסוג ההוא), אלא תגלי שהיא מחוברת ושומרת קשר ורצף מפגישה לפגישה, בנוסף לדברים אחרים בעולמה. מקווה שתגלי שההקבלה הזאת שרשמת תתגלה כתפיסה שאינה מדויקת תמיד. במבי הרגישה, תיאורייך נוגעים ומדהימים בדיוקם, מבינים כאב. כל-כך. מבינים מאבק בין יצרים. מבינים עוצמות. חייבת לומר לך, שאני לא רק סתם דמיינתי שאני פוגשת את אודי ברחוב, אלא שראיתי איזו דמות של גבר באזור של תחנת רכבת במקום מרכזי בארץ והייתי כמעט בטוחה שזה הוא הוא. ומכאן המשכתי לדמיין איזו שיחה וכו'. מזכיר קצת את מה שכתבת. מעורר חיוך. נעמה החכמה והנבונה – כן, יש אלמנט בלתי נמנע, כלכלי גם, וכמו שאני מבינה הקטע הכלכלי גם מסובך עם תלות, ובכל זאת, אוסיף ואומר, אולי קצת בדומה לדברייך שלך - הטיפול לא הסתיים – אלא יחול שינוי בפגישות. בהן יהיה סוג של סיום. אנחנו חושבים שאולי הגיע הזמן לנסות לראות איך אני מטפלת בעצמי בלי פגישות קבועות תדירות. כן טיפול, אבל בלי טיפול (מקווה שאני מובנת). אנחנו עושים את הניסיון הזה, משום שאנחנו גם רוצים לבדוק האם אני מסתירה הישגים גם מפניו, או מפניי לנגד עיניו (של המטפל, או ה'הם' שהזכרת). גם זה מתחבר לדברייך. לא יצלח הניסיון - הוא עוד שם. אני מקווה. ריקי, תודות חמות. כתמיד. שמחה שהצטרפת הגחת כאן. המטפל עשה עבודה קשה איתי, וגם התבאסנו שיש חלקים שממאנים להשתנות. באסה לאללה. איני רואה את עצמי דווקא כתלותית שצריכה לעבור תהליך גמילה. אך לפעמים ברגעים כאלו אני רואה את עצמי כנכה. מאד נכה, אבל כזאת שלא מאמינים או מכירים בנכותה. ת'אמת, מרגישה 'הצילו' סוריקטה

שאדם כמו סוריקטה יטפל בך קצת...

זהו. נראה לי סיימתי להתעסק בעבר ואני אתחיל/אמשיך להמשיך הלאה מכאן. יום נפלא לכולם.

אני שוב לא נרדמת... אוף. כמה כדורי שינה כבר לקחתי השבוע... אמרו לי שזה ממכר אז אני מנסה למעט בזה. והנה התוצאה C-:

אודי אני יודעת אני נוראית שאני מציפה לך את הפורום אתה לא צריך לפרסם את ההודעות שלי וגם לא להגיב עליהן מתי תבוא ?

המטפל שלי היה אמור לדבר איתי הערב והוא לא יכל אז כתבתי לו שלא צריך וגם אם הוא יתקשר מחר אני לא יענה לו אני יודעת שאני מתנהגת כמו ילדה קטנה זה פשוט בגלל שאני נואשת

אודי אני מתחילה להרגיש שאני נקשרת אליך למקום הזה לחברות כאן ...... זה הגיוני ?? הרי זה מרחב ורטואלי אני לא באמת מכירה אותת ולא את במבי ואת מיכל וסוריקטה הטובה אז איך ? אתה יכול להסביר לי אודי ? מה קורה כאן ? הילה

הי הילה יקרה, מדהים, נכון ? אם לא הייתי חווה את מה שאני חווה, הייתי מתקשה להאמין.. במציאות החיצונית אנחנו ממש לא מכירים..יחד עם זאת, מכירים דווקא ברמה האינטימית, הפנימית.. לפעמים אני אוהבת לדמיין שאני פוגשת ברחוב את אודי, אני מזהה אותו ,כיוון שצפיתי בסרטונים שבאתר הבית שלו בם הוא מופיע ומרצה.. מפנטזת שאנחנו הולכים באותו צד של המדרכה, אני פונה אליו ושואלת אותו :"סליחה,מה השעה ?והוא עונה לי, ואז אני אומרת לו פתאום..אודי, אתה מדהים ! אני במבי. מהפורום..והוא נשאר עם פה פתוח.. לפעמים אני שואלת את עצמי, אם אודי למשל היה מציע מפגש של כולנו אצלו.. לא בטוחה שהייתי מגיעה.. ולמה ?? מפחיד.. אתם כבר ממש מכירים בי.ממני, המון..גם הייתי חוששת שאולי אתם מדמיינים אותי אחרת מכפי שאני.. ואולי תתאכזבו.. משונה.. תודה לך הילה על הברכות החמות איתם את פותחת לך-לנו את השבוע. זה מחמם את הלב.. מרגיש קצת כמו קרני שמש נעימות שמלטפות על הבוקר בשבוע שנפתח.. גם רוצה לומר לך שמאוד מעריכה אותך על ההתמודדויות הלא פשוטות איתן את מתמודדת..איך שאת לא מוותרת..וגם כשיש נפילות , את שוב קמה וממשיכה.. מזכיר קצת את המשפט של סקרלט או'הרה (ויוויאן לי) במשפט המפורסם שלה :"מחר יהיה יום חדש".. מאחלת לך שכבר היום יהיה לך יום חדש שטוף שמש,אור ושמחה.. במבי.

במבי את יודעת אם כבר כתבת פנטזיות אני אמשיך אני מאוד אוהבת לקרוא את מילותיך ובדרך כלל כשאני נכנסת לפורום אני מחפשת את ההודעות שלך תחילה ! את יודעת הרבה פעמים רציתי לכתוב לך במבי , ונורא חששתי כי מה ????? לא יודעת ממש לא יודעת מין חסימה כזאת שמחה שכתבת לי ...... את יודעת איך אני מדמיינת אותך ??? שיער בצבע שעורה או ארוך ומפוזר טיפה גלי כזה או צמה קלועה שפונה הצידה ...... עניים בהירות עור חלב ולבושה בשמלה ..... שמלה חופשיה כזאת .... בצבע .... אולי ירוק ?? סססתם ..... גם אני צפיתי בסרטים של אודי בדף הבית שלו וגם אני הרבה פעמים דמיינתי שאני פוגשת אותו ואפילו פעם אחת ראיתי יום עיון שהוא מרצה שם וחשבתי ללכת...... ובסוף לא כנראה שיש פחד שפנטזיות יהפכו למציאות כמו שהמטפל שלי אומר לי כפנטזיה הופכת למציאות , הרגנו את הפנטזיה ..... כבר אין מרחב למשחק .... את יודעת במבי יקרה אני מחכה מאוד ליום שבו תחתמי בשם במבי בלי פצוע.... שאולי אמא צביה תרפה את הפצעים ותחבוש אותם ותמרח משחה ולאט לאט הם יתאחו ...... במבי יקרה ! אני שולחת לך את ברכותי שתרגישי מלאה מבפנים בחום ובאהבה שלך ברגשות ידידות , הילה

פתאום עברה בי פנטזיה.. שכל אחת תתאר בדמיונה את האחרות פה.. אבל יש בזה גם משהו סוגר.. למשל, אני יכולה לדמיין אותך עם עיניים כהות ומבט שלפעמים "יורקות אש" , לפעמים איזה יאוש ניבט מהן ולפעמים יש בהן רוך... לא אסגיר בתאור שנתת מה ועד כמה מדוייק..כן אומר לך שאכן השיער שלי ארוך ,חלק- גלי.. גם אני ראיתי הודעה לגבי יום עיון שאודי ירצה/ינחה..מאוד רציתי להגיע..גם מאוד פחדתי.. ג"כ מהפחד ב"הריגת" הפנטזיה.. מעניין.. כל מה שמתרחש פה בפורום עם הקבועים.. ממש שווה מחקר.. אודי, אתה עורך עלינו מחקר ?? מעניין, יש לי צורך/רצון שאודי יגיד שכן.. וגם שלא... לצערי, במבי כנראה עדיין ממש פצוע.. גם לי כבר די נמאס, רוצה לדחוף אותו (את במבי) ולומר לו : נו כבר , קום על רגליך ,גדל כבר ותשתחרר מהפתולוגיות שלך.. אין לי אליו (לבמבי) כבר סבלנות שיהיה לך יום מואר.. במבי.

המטפלת שלי, כי אני אלך לטיפול קבוצתי וזה לא טוב 2 טיפולים?????????? שתוותר.. לא רוצה אותה יותר..... היא לא הייתה כשהייתי זקוקה לה..... והסתדרתי לבד......... הייתה בחופשה.. ונראה היום שדווקא הייתה שמחה שהסתדרתי לבד.........אוףףףףףףףףף........בסדר מותר לה....אבל אני הייתי צריכה להסתדר והייתי זקוקה לה.......ואם היא לא יכולה להיות בשבילי שתוותר עליי ואני אוותר עליה..............

החזרת אלי(כמו פסיכולוג טוב) את השאלה שלי: "לשם מה כל זה?". התשובה נורא עצובה... ברמה הבסיסית וההגיונית - לצאת מהמקום הדפוק שלי ולהתקדם לאן שהוא... אך בפועל אין לי כל מוטיבציה לכך... יכולה להגדיר את מקומי תקופה די ארוכה כדיכאון קליני מז'ורי. אז למה בכל אופן את הולכת אליה...? כי אני לבד, ולפחות יש אשליה של מישהו שמקשיב, שאולי אכפת לו ממני ...(לפחות 50 דקות בשבוע..) שיהיה לי עם מי לדבר... (אני לא המצאתי את ההקבלה בין פסיכולוג לזונה...) כן, מישהי מקשיבה לי עבור תשלום... זה עצוב נורא

אודי בפגישות האחרונות התקרבתי למטפל מאוד דיברתי על דברים מאוד אישיים זה יצר צורך חזק להיות לידו ולהרגיש קרובה אליו אני מתגעגעת ניפגש רק בשלישי איך ......???? הילה

בברכת שבוע מבורך עם התחלות חדשות והמשכים טובים ;) הילה

http://www.youtube.com/watch?v=Mk4NgJDLxDA

גדלתי בתור ילד ביישן מאוד , חסר בטחון עצמי ומופנם ומסוגר בלי חיים חברתיים ורגיש מאוד , גדלתי בלי חברים (למעט בביה"ס היסודי) ועד היום אין לי חברים. כתלמיד בביה"ס הייתי מהמצטיינים בכיתה וסיימתי כיתה י"ב עם בגרות מלא (זכאי לבגרות) וציון פסיכומטרי גבוה ובהצטיינות . בתור תלמיד בביה"ס בשעות אחרי הצהריים הייתי מבלה כמעט רוב הזמן בבית בעיקר בללמוד ובהכנת שיעורי בית , הייתי לומד הרבה בבית , את שאר הזמן הייתי מבלה בצפייה בטלוויזיה ובמשחקי מחשב , בשעות אלו אחרי זמן ביה"ס הייתי ממעט לצאת מהבית אם בכלל (לא הייתי יוצא לבלות עם חברים) . גדלתי כבנאדם רגיש מאוד לדברים שנאמרים עליי והנוגעים בי , רגיש לתגובות ולפידבקים של אחרים , ואם הייתי מרגיש שנעלבתי או נפגעתי ממשהו הייתי מתנתק ממנו ומפסיק כל מגע איתו . אחרי סיום התיכון עשיתי הפסקה של שנה לפני האונברסיטה , בשנה הזאת עבדתי במפעל קטן בכפר . בשנה הזאת החלו להופיע אצלי סימפטומים של דיכאון והתחלתי להרגיש בדידות קטלנית וקשה גם רגשות שליליים ורגשות עצב , ,גם כעס פנימי על המצב שנקלעתי אליו (הדכדוך והבדידות) וכעס על ההורים בגלל שחשבתי שחינכו אותי בצורה לא טובה גם כעס על הסביבה שבה גדלתי כי חשבתי שהסביבה גרמה לי לחלות במחלת נפש בגלל הערות שליליות שהייתי מקבל מאנשים בסביבה הזאת (הערות על כך שאני בודד) , והתחלתי להסתגר בתוך הבית , בתוך החדר והתחלתי להתנתק מהסביבה שבה אני חי עד כדי הסתגרות מוחלטת בתוך הבית . בינתיים אחרי שנת ההפסקה (השבתון) שהייתה לי התחלתי לימודים באוניברסיטה כשאני נושא מטען נפשי כבד . במקביל ללימודים באונברסיטה התחלתי לפתח פחד לצאת מהבית ופחד מלפגוש אנשים , פחד חברתי ממצבים חברתיים ובמקביל לזה התחלתי לפתח הימנעות מוחלטת מלהימצא בחברת אנשים , נמנעתי ממצבים חברתיים והסתגרתי באופן מוחלט בתוך הבית והתחלתי לחשוב מחשבות שאומרות שכאשר אני הולך ברחוב האנשים מסתכלים עליי ולועגים לי , ושאינני מסוגל ללכת ברחוב , ושהרגליים שלי לא מסוגלות לשאת את הגוף שלי כך שאלך ברחוב , היו בראש שלי מחשבות שאומרות שאינני מסוגל לעמוד מול אנשים , אינני מסוגל להיות בחברת אנשים . בינתיים סיימתי שתי שנות לימודים באונברסיטה בהצלחה ונכשלתי בשנה השלישית בגלל המצוקה הנפשית שממנה אני סובל (ההסתגרות , ההימנעות , המחשבות , החרדה , הדיכאון , הפרעות שינה , הכעס , התפרצויות הכעס והזעם ). ואז אושפזתי בפעם הראשונה בביה"ח רמב"ם במחלקה פסיכיאטרית פתוחה ושם אובחנתי כסובל מהפרעה טורדנית-כפייתית OCD (חזרה באופן אובססיבי על פעולה מסוימת מספר פעמים כדי לוודא שהכל בסדר כמו למשל לוודא מספר פעמים שהדלת סגורה וגם מחשבות שמופיעות בראש באופן אובססיבי שאומרות למשל שהדלת לא סגורה ) , אובחנתי גם כסובל מחרדה חברתית והפרעת אישיות נמנעת ודיכאון שנקרא double dystemia depression והאבחנה הפסיכיאטרית הייתה : Schizoaffective Disorder סובל ממחלה בספקטרום השניידריאני עם מרכיב אפקטיבי. יצאתי מהאשפוז עם הטיפול הזה : Risperdal 4 mg \פעם ביום Lustral 150 mg \ פעם ביום Clonex 0.25 mg \ פעם ביום Dekinet 2 mg \ 3 פעמים ביום בהמשך באשפוז יום פסיכיאטרי ברמב"ם העלו לי את הלוסטרל (lustral) ל 300 מ"ג ביום והורידו את הריספירדאל (risperdal) ל 2 מ"ג ביום . בסך הכל יצאתי מהאשפוז מחוזק עם יותר בטחון עצמי והתחלתי לאט לאט לצאת לעולם אל מחוץ לבית . בהמשך הייתי במעקב אצל פסיכיאטרית שעשתה לי שינויים תרופתיים בתדירות גבוהה ובתוך זמן קצר , ובנתיים חזרתי לאוניברסיטה , אבל עוד פעם הייתה החמרה במצבי הנפשי ומצבי הנפשי התדרדר (הדרדר) ואז אושפזתי בפעם השנייה בביה"ח העמק בעפולה במחלקה פסיכיאטרית פתוחה בגלל הסיבות הבאות : כישלון בלימודים , הסתגרות מוחלטת בבית , הימנעות מוחלטת מלהיות בחברה מחוץ לבית , פחד לצאת מהבית , פחד מלפגוש אנשים , חרדה חברתית , ייאוש דיכאון ועצב , רגשות שליליים , התפרצויות כעס\זעם שכללו זריקת ושבירת חפצים וקילול ההורים והשם , מחשבות על כך שאינני יכול ללכת ברחוב בגלל שאנשים מסתכלים עליי ולועגים לי , הרגשתי לא שייך , אין לי כח ללכת ברחוב . שוחררתי מהאשפוז עם הטיפול הזה : Modal 50 mg \ 3 ביום Nocturno 7.5 mg \ 1 ביום Seroquel XR 300 mg \ 2 ביום Efexor XR 150 mg \ 1 ביום יצאתי מהאשפוז עם האבחנה Simple Schizophrenia . בסך הכל האשפוז בעמק עזר לי מאוד יצאתי משם מחוזק ועם בטחון עצמי , ועם רגשות חיוביים , ואופטימיות , ועם הרגשת רוגע ושמחה וגם נפטרתי כמעט לגמרי מהמחשבות שמגבילות אותי בנוגע ליציאה מהבית ושמגבילות אותי במישור החברתי והפכתי לבנאדם חופשי שיכול לצאת לאן שהוא רוצה , גם נפטרתי מהעצבנות ומהלחץ והמתח ומרגשות הכעס . אחרי האשפוז הזה הייתי בבית כמעט שנה וחצי . בזמן זה הייתי במעקב אצל פסיכיאטר במרפאה קהילתית בביה"ח הלל יפה בחדרה שעקב ירידה במצב הרוח הרופא העלה לי את האפקסור ל 300 מ"ג ביום . אחרי האשפוז בעמק בכמעט שנה וחצי חלה הדרדרות והחמרה במצבי הנפשי : דיכאון , ייאוש , עצב , כעס , התפרצויות כעס \ זעם , השתוללויות , זריקה ושבירת חפצים , תוקפנות\אלימות מילולית כלפי ההורים (חשבתי שההורים גרמו לי לחלות מחלת נפש על ידי כך שלא חינכו אותי בצורה נכונה) , גם היו הפרעות שינה , מעביר ימים ללא אוכל , מרשל את עצמי , היגיינה ירודה , כעס פנימי אדיר , הרגשת חוסר אונים . אז הגיע האשפוז השלישי בנצרת שבכלל לא עזר לי , אשפוז זה נמשך חודש ושם טופלתי בטגרטול cr 400 מ"ג ביום שנועד להרגעת התפרצויות כעס , וטופלתי בנוסף ב רסיטל 20 מ"ג\יום בנוסף המשכתי עם הסרוקוול xr 600 מ"ג\יום . האשפוז הזה לא עזר לי , להיפך הייתה החמרה במצבי הנפשי , והתחלתי להרגיש תחושת אי שקט פנימי נפשי, ולהרגיש חוסר מנוחה , כך שאינני מסוגל לשבת בנינוחות ולהתרכז בדבר (צפייה בטלוויזיה , קריאה , אינטרנט), הרגשתי מצב דמוי אקטיזיה , ואז הפסקתי את האשפוז על דעת עצמי וחזרתי להמשיך מעקב אצל הפסיכיאטר שלי בהלל יפה כשהמצב שלי לא מאוזן , מרגיש דיכאון , לא שקט ולא רגוע , הפסיכיאטר כתב שהאבחנה שלי היא : Schizophrenia vs Schizoaffective Disorder ונתן לי את הטיפול הבא : Seroquel XR 600 mg \ ביום Modal 150 mg \ ביום Ambien CR 12.5 mg \ ביום לשינה Depalept Chrono לטיפול בהתפרצויות כעס \ זעם : להתחיל 500 מ"ג ולעלות ל 750 מ"ג ביום . להפסיק Viepax להתחיל Clonex 0.5 מ"ג 2 פעמים ביום . אחרי הטיפול הזה ב 20 יום לא הרגשתי הטבה , ותחושת האי שקט הפנימי נמשכה (התחושה שהזכרתי למעלה) , כלומר עדיין מרגיש מצב דמוי אקטיזיה (חוסר מנוחה) , ואז חזרתי לרופא שלי למעקב בהלל יפה , הרופא כתב במכתב הביקור שאני סובל מהפרעה סכיזואפקטיבית באבחנה מבדלת עם סכיזופרניה . הוא כתב שישנו מרכיב אובססיבי בולט בתמונה , שמקבל ביטוי ברצון חוזר וטורדני לשנות את הטיפול ולפנות מחדש לכל מיני מקומות לצורך לשנות את הטיפול . הוא כתב שישבתי בבדיקה ללא שום ביטוי של אי שקט פסיכומוטורי . הפסיכיאטר המליץ לי על הטיפול הבא שאני מקבל אותו עכשיו (כיום) : Seroquel XR 800 mg \ ביום Depalept Chrono 750 mg \ ביום להפסיק מודאל (modal) בטענה שלא עוזר לי , וגורם לי לתחושת האי שקט . להמשיך Viepax XR 300 mg ביום . לקחת Cipralex 10 מ"ג ביום . Clonex 0.5 מ"ג \ 3 פעמים ביום . להתחיל Deralin 10 מ"ג \ 2 פעמים ביום . להרגעת האי שקט . Ambien CR 12.5 mg לשינה . בימים אלו (כיום) אני מקבל את הטיפול הזה . יש לי מספר שאלות : 1- חוות דעת על הטיפול התרופתי שאני מקבל עכשיו ואיך הטיפול הזה עשוי להועיל לי ? 2- האם יש צורך להעלות את מינון הדירלין ל 40 מ"ג 2 פעמים ביום כי אני עדיין מרגיש אי שקט ? 3- מה המטרה של השילוב של ה Viepax XR 300 mg עם ה Cipralex 10 mg ואיך זה עשוי להועיל לי ? 4- האם ה Depalept Chrono אמור למנוע את התפרצויות הכעס\זעם וכמה זמן צריך כדי שתורגש השפעתו במלואה ? 5- האם אפשר לקחת Seroquel XR 800 mg (כל המנה) בבת אחת בערב ? 6- האם Modal 150 mg ביום יכול לגרום לתחושת אי שקט ? 7- האם אני יכול לוותר על ה Modal ולהסתפק ב Seroquel כתרופה אנטי-פסיכוטית ? 8- חוות דעת על האבחנה הפסיכיאטרית שלי ? 9- חוות דעת על האבחנה הפסיכולוגית שלי ? 10- חוות דעת על טיפול פסיכיאטרי מומלץ ? 11- חוות דעת על טיפול פסיכולוגי מומלץ ? 12- חוות דעת על אפשרויות שיקום דרך ביטוח לאומי ו\או סל שיקום ?

שלום רב, אני גרושה אמא לילדה בת 11. חכמה, חברותית מאוד.חייה כשנתיים עם בן זוג. אבי הילדה רואה אותה בהסדרי ראיייה קבועים. בכמה חודשים האחרונים נראה שהילדה ממש נכנסה לגיל ההתבגרות ועונה לי בחוצפה רבה. לצערי מקבלת רוח גבית ותמיכה מאביה. (הוא איש שבביתו מאוד קשה ואסרטיבי באופן כללי וגם עם הילדה). אני היא הרכה והמפנקת. ונראה שבתקופה זו החלה לפרש את הדברים כחולשה ועונה בחוצפה רבה. "מה לעשות, ככה זה. בגלל שביקשתי אותה להחליף סדרת טלויזיה בה צפתה בדיוידי במשך כ4 שע. נעמדה מול הטלויזיה ולא אפשרה לשנות. כשניתקתי את החוט זרקה את השלט בחוזקה על הרצפה. אחכ הלכה לחדר ולקחה איגרת ברכה מושקעת שכתבתי לי עד כמה אני אוהבת אותה וכמה היא מדהימה - וקרעה אותה לגזרים ולפח ואמרה כל מה שכתוב כאן זה שקר. נכנסה לחדר והתחילה לפזם כאילו כלום לא קרה. שבוע שעבר כיון שאמרתי משהו שלא מצא חן בעיניה נכנסה אליי לחדר ודחפה לי לפה תוך כדי שאני עונה לה חתיכת פלסטיק של ארטיק... מה עושים? מהאבא למרות ניסיונותיי לרתום אותו לחזית מאוחדת לצערי לא הצלחתי לקבל תמיכה. אשמח לעצה כלשהי.

למה להמשיך ללכת לטיפול? למה? אוףףףףףףףף גם לזה אני צריכה לענות בעצמי????????? נמאס לי ממני...למה להתגעגע למשהו שאף פעם לא היה? וגם לא יהיה לעולם???????? למה????????? כאב אין סופי??????????למה???????????והיא לא תוכל למלא את החלל הזה לעולם........וגם מה שהיה לא יוכל להשתנות.........אי אפשר לשנות את העבר.......אז איזה עתיד מחכה לי??????? אולי כבר עדיף להעלם :(

בטיפול רציתי גם ללמוד פסיכולוגיה, להיות פסיכולוגית. משהו שיתן תחושת כיוון משמעות ותכלית.. אבל כושר בתפקוד שלי היה נמוך ושחוק וגם לא באמת הבנתי מה זה טיפול פסיכולוגי וחשבתי פשוט תומכים ומספקים צרכים.. המטפלת אמרה לי בטון סמכותי 'קודם למצוא עבודה'. היא אפילו תארה לי איך היא עבדה תוך כדי שהיא למדה כדי לעורר הזדהות עם המצב הזה. אבל הייתי שחוקה מרוב ניסיונות תעסוקתיים כושלים והיסטוריה של קשיים וסימפטומים של הפרעת אכילה אבל היא התעקשה שחשוב למצוא עבודה קודם למרות שניסיתי להסביר לה שהייתי מעוניינת במימוש מקצועי משמעותי ולא סתם עבודה.. היא לחצה ואני תפסתי ממנה סמכות אז כדי לסמן וי על משהו שהיה לי קשה להתמודד איתו פניתי להכרה בנכות נפשית וגם קיבלתי.. ליוותה אותי עו"סית בתהליך הזה. נתנו לי גם הכרה בסל שיקום ומצאו לי עבודה בייצור חפצי נוי.. אבל אז במפגש עם הפסיכולוגית היא אמרה "זה מתאים לך". בלי קשר למטרה המקורית שלי ללמוד פסיכולוגיה שחשבתי שהיא תומכת בי בזה ( בצורה של העברה אינפנטילית כנראה). מאותו זמן התחלתי להרגיש חוויות נוראיות של התפכחות שהגעתי למקום שלא רציתי להיות בו בגלל ההשפעה שלה.. שצייתתי לה ובעצם ויתרתי על המטרה המקורית שלי והיא ניסתה למעשה לומר לי לוותר על השאיפות ולהשלים עם חיים הרבה יותר אפורים ולא מספקים מבחינת מימוש.. זה עשה לי שוק אודי. שפתאום הרגשתי שנתתי לה לחדור למיינד שלי ככה ולהשפיע מבפנים נגד מה שבאמת הייתי רוצה לעצמי. זה היה נורא. אודי אתה מסוגל להבין על מה אני מדברת? כי לא נראה לי שהתיאור המילולי הזה מצליח לתפוס את החוויה שעברה עליי בראש ובנפש.. נראה לי קוראים לזה 'חווית גבול"? מה אתה מבין מהתיאור שלי? נראה לך שהיא התנהגה נכון? גם אחרי הפנייה להכרה וכל זה הרגשתי נורא שבעצם קלטתי כמה פער בין דרך ההתמודדות שבחרתי בה לחתום נכות כדי שיקלו עלי התמודדויות לבין מה ששאפתי . זה היה נורא. ריסק אותי לראות את הפער הזה פתאום, אתה מבין אודי? האם כל זה היה הכרחי? אולי בטיפול אחר זה היה נמנע והיה קורה תהליך בכלל אחר?..

מימה הי , אני קוראת אותך הרבה את התסכול את הכעס את הזעם את חוסר האמון את התחושה שבגדו בך את חוסר האונים את החידלון ועוד ...... אני מבינה אותך . מאוד ובואי נחשוב ביחד מימה, איך מתקדמים ?? איך יוצאים מכל זה והולכים הלאה בשדה הפתוח , בינות לשיבולים , יש ????? אולי טיפול אחר יניב תוצאות אחרות ? אולי עבודה אחרת ? חברה חדשה ? חבר ? ידיד ? בואי מימה בואי נצעד קדימה , בכך נחייה את ההווה ונבטיח לך עתיד טוב יותר גם.אם לא נשנה את העבר ..... איתך , הילה

הילדה שלי בת 17 בדיכאון במשך שנה לו יוצאת מהבית לו לומדת לו יוצרת קשרים חברתיים אנחנו בתור ההורים לו יודים מה להסות למי לפנות ילדתי לו משתפת פעולה

זה הכתובת ......

נמאס. בא לי לרצוח מישהו..

אני אתאושש ואצליח להשקיע את כל האנרגיות האלה בלקדם את החיים שלי הלאה.. יש לי תקווה! אני לא מאלה שנשברים אודי.. רק צריכה ללמוד לנתב את כל האנרגיות האלה לכיוונים בונים ולא הרסניים, זה נכון.

אודי אני כל כך מתגעגעת למטפל שלי היינו כל כך קרובים בשתי הפגישות האחרונות שעכשיו זה כל כך צורב אני צריכה אותו אני זקוקה לו והוא לא .

חזרתי עכשיו הביתה ורואה שפספסתי, וכבר ההודעה האדומה של סוף שבוע מתנוססת .. יחד עם זאת, יודעת שלא פיספסתי ועדיין אנחנו לפני שהשבת נכנסה.. מאחלת לך שבת רכה, נעימה ומלטפת.. שלך-במבי. מעניין, אני שמה לב שזה הופך לאיזה צורך קבוע.. אולי יש איזשהו קושי בפרידה למרות שקצרה ? סוף שבוע.. ואולי כשאני מאחלת לך ,יש בזה גם איזשהו ריכוך בפרידה? מתוחכמת הנפש.. מה אתה אומר אודי ? גם בזה קיים האלמנט של להקדים תרופה למכה ?

אודי..תודה על התשובה על החיבוק המתאים..... יש בי כמו שנעמה כתבה לי את החלק הזה שזקוק..אז אולי אוהב???????? ואני לא מבינה..... אולי תסביר לי אני כאילו רוצה לפגוע בעצמי מצד אחד ומצד שני יודעת שלא אפגע אף פעם...וכשקורים לי דברים אני מרגישה שמגיע לי.......מגיע לי שיהיה לי רע.......למה?????למה לא מגיע לי שיהיה לי טוב??????? מצד אחד שונאת אותי מצד שני זקוקה לאהבה.....לחיבוק....אוף כמיהה לאהבה..למשהו רחוק.........עצב אין סופי......זה מהדהד כל כך חזק בתוכי....למה???????? למה חייב להיות עצב אין סופי.......האם לא מגיעה לי שלווה אין סופית? אושר אין סופי??????????????אוףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףף ומה אני משיגה בזה??????? אוףףףףףף איזה רווח???????????????? למה למה לחזור לדכאון הזה?????????????? למחשבות האלה????????????????מה קורה לי??????????? הייתי מאושרת..."מאיגרא רמה לבירא עמיקתא"..........שוב ושוב אין איזון ואני עייפתי מאוד....ולא רוצה להסביר לאנשים מה קרה שאני כבר לא מנהלת...........רוצה להעלם שלא יראו אותי........לשקוע מתחת לשמיכה ולחבק אותי חזק......לחזור להיות קטנה קטנה מחובקת.........אוףףףףףףףףף

מרגישה חיה-מתה..ואולי מתה וחושבת שחיה?..אופציה מועדפת..

דוקרים, אחד על השני. כל נשימה עמוקה שלוקחים נועצת אותם עמוק בריאות, בקרום הנפש המחורר. ומנסות לשחק יחד, להזיז אותם ולטפל בפצעים שלא יכלו להירפא. אבל תמיד מזיזים קצת דוק אחר וכל המבנה רועד. וקיים הפחד שאגלה שהדוקים הם היסודות של הנפש, שלא תוכל לעמוד עוד בכוחות עצמה אם נוציא את כולם. והדוק ההוא, ששווה 20 נקודות, השחור, נראה לא ניתן להשגה...

אני עומדת בפני מועד ב'. לאחר שנכשלתי, אני מאוד מתקשה להתרכז בלמידה. אני מרגישה כאילו צריכה להתעלות על עצמי כדי לעבור את המבחן. אחרים אומרים לי אל תחשבי על הכשלון, על ההשלכות. אבל אני יודעת שאני לא יכולה באמת ללמוד כמו שלמדתי לכל מבחן אחר. מצד שני, אני חייבת להשאר רגועה כדי להצליח ללמוד ואז אני מוצאת את עצמי פשוט קוראת את החומר כמו על טייס אוטומטי. איך מתמודדים עם החרדה הזאת ? בתודה!

תוכל להמליץ לי טיפול בדרך ה-2, בבקשה ? אני לא חושבת שיש לי חרדת בחינות בכללי. החרדה היא בגלל המבחן הנוכחי.. בנוסף, רציתי לשאול איך אני יכולה להתמודד עם הקושי הרב שיש לי עם הטעויות שעשיתי. חוסר ריכוז שגורם לכישלון.. (אני מאובחנת עם בעיות קשב וריכוז). בתודה.

לדבר אליי כאילו אני ילדה קטנה ולהפעיל לחץ על האישיות שלי. זה מדהים כמה אני מזהה אחרי הטיפול שאנשים מנסים. הם מדברים ומכתיבים מלמעלה ומתערבים בלי בושה. אין סמכות בשבילי העולם הזה יותר. רק אני סמכות לעצמי. וזה מכוער שכ"כ הרבה מתיימרים להיות ומנצלים צרכי בטחון והשרדות של אחרים כדי לתרום לשגשוג של עצמם. דוחה.

שההחלטה שלי נשמעת טובה?

היי אודי. שמתי לב שתגובה ביקורתית שלי לפוסט מ 29/7 20:13 לא התפרסמה. חבל. זאת באמת ההשקפה שלי על איך שהעולם הזה נראה. אני מעדיפה להיות אדם פחות תמיד אבל לראות בעיניים פקוחות יחסי כח היכן שהם קיימים. אולי בגלל הנימה האנטית שלי העדפת לא לפרסם?

אני בבית של ההורים ואין לי את המקום שלי. אם אחזור לדירה שלי אהיה לבד. אז מה עדיף? כל מה שאבחר הוא לא טוב בשבילי כרגע. אוף. למה החיים כ"כ קשים וכואבים?!

ושוב להתחיל הכל מהתחלה כאילו מעולם לא היה... ושוב לספר דברים שסיפרתי כבר שוב ושוב... ושוב לשמוע שיקופים, פירושים , והימהומים אמפאטיים כאלה מקצועיים... זה סיזיפי... זה מתיש... לשם מה כל זה...? אודי, אני עייפה כל כך...

אין לך מה לומר? :(

וגם שלח את החיבוק שאת צריכה

טפשי מצידי שלא חיכיתי.....וגם הודעה טפשית חבל שהועלתה אבל אודי לא מוכן למחוק מה שכבר נכתב אז לא בקשתי שימחוק אותה....

אני מרגישה שהיום יש בפורום המון המון כאב עמוק ועצב אינסופי.. אולי גם געגועים וכמיהה.. אני מוצפת.. אודי, בבקשה, אני צריכה ממך מילים רכות,מלטפות.. שלך-במבי. נ.ב תגובתי לסוריקטה שעניתי בשני בערב אם אינני טועה..תעלה אותה בבקשה.

רוצה לזכור :כשחופרים בור ובונים ארמון,יש לזכור לבנות גם סכר שיגן עליו.. וההזמנה שלך מרגישה לי כייף ע-נ-ק-י בלב :) לילה רך ונעים לך אודי. שלך-במבי.

"פורום הכמיהה והגעגוע האינסופי" נשמע לי קצת ברוח "הסיפור שאינו נגמר"... אהבתי עד מאד. אבל אני חושבת שלפעמים (אולי כמו אצלי) לא מרגישים את הגעגוע והכמיהה, אלא אחת משתי האפשרויות הבאות: הראשונה - זעם שבא במקומם (זה במקרה שכן יודעים מה מרגישים), והאחרת - במקרה, הכנראה, רע יותר, נמצאים בתוך חוויית אדישות וריק. הוזכרו כאן מנגנוני הנפש 'לאבד הכרה' כשמידי כואב... תוהה האם אצלי מרגישים גם געגוע גלוי? לא רק כעס ו/או מצב 'אדיש' לכאורה. במבי, ראיתי את מילותייך היפות למטה, כרגע, אולי כמו שכתבתי למעלה, איני מרגישה את הכמיהה למשהו רך ועוטף מעין זה, כאילו איני תרה אחריו בכלל. מה שבא לי לומר הוא ש"כל" מה שהייתי רוצה עכשיו זה לדעת שאוכל להשתכר דיי, ברמה שההכנסות תגברנה על ההוצאות. טכני כזה (והרי העניין רגשי כל-כך, איפה הביטחון, מצב מדאיג נורא). מרגישה רחוקה מזה מרחק רב, והטיפול די מסתיים לו (ובכלל המטפל בחופש עכשיו). מריצה אסוציאציות בראש שלי בהמשך למילות המפתח שלך – רצפה, מים, עיניים. מצרפת את המילה שלי – תיקון. הסמלה ומציאות. גם חשבתי על המילה של אודי – סכר – גם מגן, אך גם חוסם, צריך לדעת איך להפעיל, להשתמש. אם כן, חושפני משהו, אז בזהירות - הרצפה האמתית שלי בבית (כן, בית) די התפרקה בשנים האחרונות. דוד המים החמים אצלי בבית – אמר שלום שלום לפני כמה שנים, גם כמה ברזים לא היו במיטבם. מצבות נפש כאלה, אולי? אולי. השבוע הם תוקנו. פיזית. אפשר ללכת על הרצפה מבלי שתתפרק מתחת לרגליים, אפשר להתקלח בזרם מים, וגם שיהיו חמים. כל מיני דברים שקול פנימי לא הרשה להם קודם. עכשיו זה סתם כזה 'כמו אנשים בתרבותנו'. סיפור שנגמר? אבל אני עדיין סגפנית, נראה לי... ואיך דברים בנפש יורדים ממש למציאות. אולי כבר עדיף מצב בו יש פער, עצום וכואב נורא, אבל המציאות לא הרוסה כל-כך. ועיניים, הו עיניים, כנראה שכן חסרות לי בתוך זה. עיניים של אמא, אולי, שתשמח שאני דואגת לי. בבסיס. לא תקנא. לא תשמיע קול של "את הרסת את הדוד, הרצפה והברזים ולכן תענשי". זה קול פנימי שלי. ההיא, האמתית, כבר מזמן לא בשטח. קצת מצטערת לפעמים על ההודעות שיוצא מהן רושם של הסתכלות על האין ופחות על היש. עדיין מאד כועסת על ה'לא מספיק'. על המעט והמאוחר. גם בהקשר הטיפול. בי ותודה לכם, אהבתי לקרוא את השיחות הזורמות, לראות את האנשים גם גדולים לפעמים, סוריקטה העייפה

כשקראתי אותך ואת התיקונים בבית הרגשתי שאת מנסה לשחק עם העולם כמו שאת יודעת לשחק כל כך טוב עם המילים. אולי אם הבית יתוקן, גם הבית הראשוני. ואז האכזבה הזו, שסמלי יכול להכאיב פנימה אבל לא באמת לתקן. ובין רגע היא כבר לא אכזבה, אלא ריקנות, כי יותר קל להרגיש שלא הייתה ציפייה מראש. סוריקטה, האם דיבור על כל האין אינו בעצם געגוע? כמיהה? כשמוכנים לזכור גם שיכול להיות יש... או געגוע לציפייה... מאחלת לך מנוחה מקלה, כזו שלא בורחים אליה כדי לא להיות, אלא מקבלים אותה בברכה.

סוריקטה הי, קראתי את תגובתך והרבה מחשבות עברו במוחי וכן, גם הרגשתי בליל רגשות.. את יודעת סוריקטה , שמתי לב לשני משפטים שכתבת ובחרת להכניס אותם בתוך סוגריים..בעיני אלו משפטי מפתח.. "(והרי העניין רגשי כל-כך, איפה הביטחון, מצב מדאיג נורא). מרגישה רחוקה מזה מרחק רב, והטיפול די מסתיים לו (ובכלל המטפל בחופש עכשיו)". ואולי קיים קשר בין הכמיהה והגעגוע האינסופי.. הבור הריק שאודי מזכיר בתגובתו שמשפיע על הבטחון הרגשי ,והמצב הנוכחי של זעם,חוסר אונים ועייפות (בהיעדר המטפל) שמהדהד מצבים קדומים (???) לא מצליחה להיות ברורה כ"כ לעצמי..אך רוצה לומר לך שאצלי הקצוות הללו, חוסר האינטגרציה בין החלקים/איזורים (?) הללו משפיעים על החוויה שלי, ובחוץ אני מצליחה להוציא בעיקר את הבוגרת שבי.. (לפחות רוצה לקוות כך) כאילו משהו ארוז כזה ??? יחד עם זאת ,מרגישה בפנים חסרת בטחון וחוסר ערך עצמי .. אצל אמא צביה וגם פה בפורום, בעיקר כלפי אודי,החלק הילדותי הבלתי מפותח ,התלותי, הנזקק בא לידי ביטוי.. ואולי אם תאפשרי לעצמך בגדול להזדקק...תקבליאת זה ולא תהדפי.. אולי תצליחי גם בחוץ להביא חלקים שמזמינים ותצליחי לקבל את מה שמגיע לך ובענק.. רוצה להוסיף אם מותר..אם לא מתאים לך , "תמחקי ותזרקי לפח את מה שאני רוצה לומר לך, למרות שבאמת !! סוריקטה אני הולכת לומר לך את הדברים הבאים ממקום איכפתי, באמת את הצלחת לגעת בי מאוד עמוק..את הרי אדם מדהים.. כל כך, כל כך חכמה, רואה ראיה פנורמית ויחד עם זה כל כך לעומק..יש לך הסתכלות כל כך ייחודית שלך..את גם כל כך חכמת לב, רגישה, נדיבה,יש בך חמלה, ואת מצליחה כל כך כל כך לדייק לאחרים..ויחד עם זה הרגשתי שאת הודפת אותי יותר מפעם אחת..וזה קרה בד"כ כשפניתי אלייך במילים רכות.. שאולי היו יותר מדי עבורך?? כשהעלית את הצורך , ההזדקקות להשען, לנוח, להרגיש מחובקת..כשהעלת את הצורך להיות קטנה,תינוקת, ילדה קטנה (לא כ"כ זוכרת במדוייק) על באמת לא ביקשת מאודי..מה עצר אותך ? מה /מי מונע ממך לאפשר לעצמך להתנסות בזה ? זה הרי חלק מאיתנו.. ואולי, כשאת לא מאפשרת ביטוי לחלק הזה שכ"כ מבקש ..יש בך אולי קצת כעס(?) שאחרים מאפשרים לעצמם ??? לא יודעת.. אולי אני טועה בגדול.. סוריקטה, את זוכרת שזה פורום ואנחנו כולנו אנונימיים פה ? מה איכפת לך לנסות ? להביא בענק את החלק הזה שכ"כ נזקק..מבקש תמיכה, חיבוק, הרגעה ..לא יודעת מה.. מה שסוריקטה התינוקת !!צריכה... תבקשי מאודי חיבוק, שילטף, ירגיע אותך, יתן לך יד, תבקשי להשען עליו..לא יודעת ..העיקר שתתני לזה ביטוי ותפסיקי להדוף!!!! ואולי אם תצליחי פה בפורום, תצליחי לשדר משהו אחר בחוץ ?? ותצליחי לצאת מהמקום הזה שתוקע אותך ?? גם תצליחי להרוויח הרבה כפי שמגיע לך בענק !!! יהיה לך מים חמים , רצפה שלמה..בית אמיתי !!! וגם העולם ירוויח בגדול כשיגלו סוף סוף אותך... תנסי עם אודי.. מה איכפת לך ? זה הרי אנונימי אך הרגשות שעולים מאוד מאוד אמיתיים.. ותזכרי שאת לא לבד... שלך-במבי

סוריקטה, ייתכן, ובין תגובתי אלייך לבין המקום בו את נמצאת אין מאומה.. מבקשת ממך שוב, קחי רק מה שמתאים /אם מתאים..היתר,זרקי לפח... מה שהרגשתי ועדיין מרגישה ומילותי נכתבו ממקום זה, זו איכפתיות עמוקה ואמיתית אלייך.. כולל את כל החלקים שאת מביאה בגלוי וגם אלו שאולי מציצים מפעם לפעם החוצה.. במבי.

כל נים בגוף אמר לשתוק ולברוח מהפגישה, מהטיפול. ובכל זאת נשארתי ודיברתי. מצחיק איך בו זמנית אני עובדת גם על להקשיב יותר לגוף ולתחושות הכנות שלי וגם על לא להתייחס אליהן. אבל במקום ווין-ווין מרגישה שרק רע יצא מכל בחירה.

עוד לא מצאתי את הדרך להתקרב אליה ולא לברוח או לתת לה להשתלט על הכל. היא באה בכזו עוצמה שלא מאפשרת לי לנשום ולחפש את גווני האפור.

כל כך מוכר הכאב הזה יכול להיות שעכשיו את לא מרגישה שהצלחת אבל לטיפול יש השלכות ארוכות טווח ;) הילה

לסמוך, להאמין ולהמשיך בכאב הנקודתי בשביל להגיע להקלה בסוף. רק, הא? ;) לו זה היה כל כך פשוט...

ציטטתי פה פעם את השיר הזה - עוד יום הגיע לקיצו ועוד שבת עברה מחר יהיה יותר בהיר השדרנית אמרה. הערב שאמור להיות נעים ומלטף רובץ עלי כמו הר גדול מכביד על הכתף . אולי ארחץ את הכלים אדליק את המנורה אולי אשתה עוד כוס קפה אראה את הסדרה. אחזיר צלצול למישהו אולי אקבע פגישה אולי אהיה יותר ברורה אולי פחות תלושה. ואתה כתבת לי "יפה, שיר שמהרהר בתפקוד". נראה לי שתפקוד משמעותו משהו שהוא חלק בלתי נפרד מהדבר המתפקד... משהו שקורה באופן טבעי... כל יצור מתפקד לפי הפוטנציאל שלו...בע"ח... אז איך זה שאצלנו לפעמים התפקוד פשוט נעלם לו... וצריך ליצור אותו באופן מלאכותי... (ואיך זה, אפשרי בכלל..)

שלחתי לה הודעה שאני לא רוצה שתדבר איתה(עם הפסיכו' שילדה). אני יודעת שהיא כן תתקשר כי ככה סיכמנו וזה אולי מה שצריך לעשות. אבל אני מבולבלת לא יודעת מה אני רוצה, מה טוב לי. היום היא אמרה לי שהיא סומכת עליי שמה שאני מרגישה זה מה שנכון לי. ואני?- אני כבר לא יודעת מה אני רוצה ומה טוב בשבילי.

קראתי את התגובה שלך למיכל והתרגשתי. יש שמש שנוגעת ומאירה את המילים שלך. וגם מילות הכאב שלך מוארים בשמש החמה והמאירה הזאת. אצלי הכאב בחושך... אני כל כך הרבה מחפשת אחר המילים שיוציאו את הכאב מהחושך האפל ככ... אבל הן מהתלות בי שוב ושוב ואני והכאב נשארים בחושך ומתגוששים כמו שני אויבים מרים. לפעמים אני נכנסת וקוראת את המילים של אחרים ומזדהה ומתרגשת. ככ מהדהד אצלי התאור של הים. הוא כמו מראה ענקית שמשקפת בדיוק אכזרי את הכאב העמוק שקיים. ולא נותן לברוח לתוך הבדידות של עצמי. ושנינו מתנפצים. הוא אל החוף ואני אל הסלע שבליבי. חשבתי שאני צריכה לברוח מהכאב הרחק הרחק כדי שלא ישטוף אותי בגלים. אבל... בעצם אולי אני טועה ועלי להישיר לו מבט ולקבל אותו. ובמקום לבנות סלע בלב אבנה חוף רך.... שאף פעם לא נבהל משום גל. אבל בשביל זה אני זקוקה למילים שבורחות לי. (גם אני בטיפול שכולו סובב סביב המאמץ לבטא ולהוציא. אבל הכישלון מרפה את ידי ואני חושבת להפסיק... )

שריל, אני מבקשת לחזור ולצטט אותך,ואת תאור הים שלך.. :" הוא כמו מראה ענקית שמשקפת בדיוק אכזרי את הכאב העמוק שקיים. ולא נותן לברוח לתוך הבדידות של עצמי. ושנינו מתנפצים. הוא אל החוף ואני אל הסלע שבליבי. חשבתי שאני צריכה לברוח מהכאב הרחק הרחק כדי שלא ישטוף אותי בגלים. אבל... בעצם אולי אני טועה ועלי להישיר לו מבט ולקבל אותו. ובמקום לבנות סלע בלב אבנה חוף רך.... שאף פעם לא נבהל משום גל" שריל, מילותייך אלו נגעו עמוק בליבי..אני גם מבקשת לשמור אותן. מבקשת לזכור, שכשמרגישה כאב קשהכסלע,אבנה חוף רך... תודה לך שריל . ועל איזה מילים את מדברת שבורחות לך ?

תודה במבי על התגובה. ואני מצטערת אם אני מציפה מידי בכאב. לגבי המילים, זאת הבעיה שהן בורחות ואני רוצה לתפוס אותן ולשאול אותן ככה באופן ישיר: הי, למה אתן בורחות, ממה אתן פוחדות?? תסלחי לי... אני תמיד מדברת בדימויים. ככה קל לי יותר. נכון שאף אחד לא מכיר אותי?? משום מה קשה לי לבטוח באנונימיות הזאת... אבל בכל זאת.. התחלתי טיפול בגלל קשיים רגילים כאלה, את יודעת, שאפשר איכשהו לחיות איתם. וחשבתי שהטיפול הוא סוג של קסם שעושה הוקוס פוקוס וכל הקשיים נעלמים כלא היו... אבל.... ברגע שהתחלתי את הטיפול נפתח שסתום נסתר וגלים גלים של כאב החלו לשטוף החוצה. עמדתי מבחוץ נדהמת ובעיקר חסרת אונים מול כל הגלים האלו שלא הייתי מודעת לקיומם. רציתי להגיד: רגע... לא התכוונתי... עצרו! איפוה לעזאזל, נעלם השסתום??!!! וזהו, אין לי ברירה... אני חייבת להתמודד. (אם כי הגלים שקטו בהרבה והם הרבה יותר נסבלים עכשיו.) ובשביל זה אני צריכה להסתכל על התחושות האלו ולתת להם שם, לבנות סיפור מסודר. להצליח לספר את הספור שלי. וזה משום מה, קשה לי. לא יודעת למה! כל פעם כשאני מעזה להתקרב מגיחה דמות מסתורית ושחורה שמלגלגת עלי שאני מדברת שטויות ומאשימה אותי בעלילות שווא ובדמיונות.... ואז אני מתקפלת ומתכנסת לתוך עצמי בבושה ובאשמה. עדיין אין לי אומץ להתמודד מולה. וואו....אני לא מאמינה שכתבתי ועוד ככ הרבה. בדכ האלם משתלט עלי. ואני לא מצליחה לדבר את עצמי. זה בטוח אני, נכון? :)

הפסיכולוגית אמרה שתדבר עם זו שילדה ונראה אח"כ איך ומה מתאים שאני אדבר איתה, כדי להיפרד. הלב שלי מתחיל לדפוק מהר כשאני כותבת את זה. אני מפחדת. מפחדת שתכעס עליי. מפחדת שלא החלטתי נכון וטוב בשבילי. מפחדת..

איפה הגבול עובר בכל הקשור לסודיות? האם לומר שהייתה קצת (מדי פעם) אלימות בבית, לא באופן קיצוני, מצריכה מהפסיכולוגית להעביר את המידע הלאה? דאגה עתידית מפגיעה בבית, מצריכה?

האנשים סביבי רכלנים, רעים, חטטנים. אני אף פעם לא הייתי כזו ואני לא מצליחה להבין אותם ואיך להתנהג איתם. למרות שאני אדם טוב יש הרבה שמדברים עלי, כך שמעתי.. אני לא יודעת איך להתמודד עם השמועות.. אני מוצאת את עצמי כל הזמן חוששת ממה יחשבו עלי. מה יגידו עלי. איך מתמודדים עם זה שכולם יודעים על משבר לא נעים שעברתי ? חשבתי לבקש לפתוח דף חדש אבל זה לא יעזור.. זה לא ישכח לעולם.

לאודי ולחברי/ות הפורום שיהיה. לכם יום נפלא ! עם הרבה אהבה לעצמכם תחילה , ולסובבים אתכם בהמשך ..... שלכם , הילה

איזה חמודה שאת...איזה כייף לקרוא אותך!!!!!!!! השמחה שעולה מהכתב :) הלוואי אהבה לעצמנו.. איזה איחול! היה קשה לקרוא אותך....ולא כל כך הייתי במצב של להגיב לאחרים.. ועכשיו...יופי, שימשיך כך!!!! מיכל

אולי צריך אופטימי תורן בפורום, להפיץ קצת שמחה כמו זו שנובעת מההודעה שלך. ודווקא נעים שזה בא ממישהי שגם את העצב שבה רואים. השמחה מוערכת יותר. שמחה בשמחתך, בכנות ולא כביטוי בנאלי...

גם אני שמחתי ממש לקרוא אותך. ניכר כי את מרגישה יותר טוב ומקווה שאכן כך.

בפורום ? כמו בפייסבוק ?! לייק לכל מי שהגיב/ה ואכן אני משתדלת /וכנראה מצליחה להרגיש יותר טוב הילה

אודי איך מצליחים לשמור על גבולות פנימיים מול לחץ שמפעילים אחרים להכתיב לך איך ומה לעשות ונגיד אני לא מעוניינת ורוצה לשים גבול ולבטא שאני לא מעוניינת ולא מתאים לי. בייחוד מול דמויות סמכות, נגיד מעסיק שמעמיס עליך יותר מדי עבודה או משלם פחות ממה שנראה הוגן (פחות ממינימום) . ובייחוד אם המעסיק נחמד אז רגשית עוד יותר קשה להתקומם ולבטא סירוב ולשמור על הגבולות שלי לטובתי שלא ינצלו... איך עושים את זה בלי להרגיש קושי ומועקה והתקפלות? וגם בקטע של היחסים דווקא הכרתי מישהו שכבר כמה חודשים יש בינינו איזה קליק ומתח חיובי והוא סבלני ולא לוחץ עליי לכלום שזה חיובי מבחינתי אבל שמה לב שלפעמים שאני איתו אני פשוט מאבדת את יכולת הדיבור וזה מוזר. למשל ממש קשה לי לדבר בצורה מפורשת על רצון למגע וזה לא מבושה, אלא מן חוויה שנאלם לי הקול. מן בלאק אאוט של יכולת הדיבור.. אז אני מתקשרת עם מבטים ודרכים אחרות שהוא מבין את הרמז מההתנהלות הזאת, אבל לא מצליחה להגיד דברים במילים פשוטות וישירות בלי להרגיש שזה משתק. למה זה קורה ואיך משנים את זה?

http://www.youtube.com/watch?v=HaCpc7osbek אמר ש"אני שורפת לו". שכואב לו איתי. שהוא לא רוצה לעזוב. אבל שזה כואב מידי. שאני "מכוסה" חומות . לא "מראה" כלום. לא משתפת. מה הוא רוצה?? בסה"כ שבועיים. זה.. החזיר אותי אחורה. לעזיבה שלה. לנטישה. כי הוא מצא חן בעיני בסה"כ. מזה המון המון זמן עד ש"בא לי" כזה... כנראה שאני לא מסוגלת לקשר. נורמלי. כנראה שהיא צדקה. צדקה. ועזבה. "טיפול" אה... ? שנתיים. כדי להגיע לאותו דבר :-(