פורום פסיכולוגיה קלינית

זה יכול להופיע בגלל כל מיני דברים. עם ההסלמה במצב הביטחוני זה חוזר אלי כאשר אני צריכה להתעורר לצליל האזעקה מחרישת האוזניים באמצע הלילה למהר לרוץ למסדרון המדרגות ביחד עם כולם. לשמוע את הבומים ולחזור לישון כי צריך להתעורר מוקדם. זה פוגע בתפקוד שלי. יש לי מיגרנה מהלחץ. מספיק קשה לי בחיים גם ככה. הם יורים מדי פעם אתה לא יכול לצפות לזה לא יודע מתי זה יכול לקרות ולא יכול להעביר את המשפחה שיש לך כולה מפה.

רק לשם הבנה..[אולי כתבתי בצורה לא נכונה].. אבל זה היום השני שכתבתי ומשום מה ההודעה לא הועלתה.. לילה טוב

אין לי חלילה תלונות...

שאלת שאלה בתגובתך למה שכתבת. ועניתי.. המשכתי לכתוב. אך נעלמת לי...אמנם נעמה הגיבה- ותודה רבה לה על כך. אבל מה איתך? :-(

קראתי לעצמי מאתגרת מכיוון שהרופאים בשנים האחרונות כל הזמן מדווחים לי [נכון בנועם] כמה אני חולה מאתגרת ומורכבת.. כל פעם שאני בטוחה שהגעתי "לשיא" אני חוטפת עוד סטירה כרגע אחרי סבל של כמה חודשים של בחילות נמצא "מתנה" חדשה כתוצאה מהסכרת.. עוד בדיקות עוד טיפולים ועוד ועוד..לפני יומיים ההיתי אצל רופא חדש נחמד וסימפטי אבל טרח לשאול ..תגידי לי איך ב7 שנים "הצלחת" לאסוף כל כך הרבה מחלות? מה ההיתי אמורה לענות לו??? אני קוראת הרבה פעמים על חולים שהמחלה ממש שינתה את חייהם לטובה ובזכותה הם למדו וקיבלו וכו..וכו.. למה אני לא מצליחה? למה כל בשורה כזו מורידה אותי למטה? נכון אחרי כמה ימים אני שוב מזדקפת וממשיכה... אני יודעת שאין לכך באמת תשובה..אבל המתנות האלה יפסיקו פעם? כי אני באמת שבעתי מהם והרבה מעבר... אני רוצה קצת נורמאליות..בלי בשורות כל הזמן.. לילה טוב

זה מה שאומרים לי בעיקר, צריך סבלנות. שוב שינויים בטיפול התרופתי, טיפול חדש מטפלת חדשה, רופאה חדשה, סבלנות. ואני כבר שנה מותחת את גבולות הסבלנות. מאז המקרה קשה לי להתחבר בחזרה לחיים, מרגישה כמי שצופה מהצד בחיים שמתנהלים כאן ממש לידי. הכאב והצער של הסביבה קשים לי. אני מרגישה שאני שוב מתפרקת, אין לי כוח, אני רוצה לישון. לא מצליחה לאכול, כואבת לי הבטן. הגוף מדבר. קשה לי כל כך מילי

נכנסתי למיטה לזמן בילתי מוגבל ימים שבועות חודשים עד שיהיה בשביל מה

וואו אודי. התגובה שלך לרוני הכתה גלים. האם עשית את זה במכוון? ושאלתי היא, מי מטפל במטפל? תשמור על עצמך אודי!!! קודם כל למען עצמך. אח"כ למעננו. אתה משמעותי מאוד עבורנו. שלך נטע.

אודי, אני חוששת קצת לכתוב. תמיד התגובות שלך להודעות שאלה על הפרעות אכילה נחרצות, מלחיצות. ובא לי להגיד שזה לא בדיוק זה, שהתכנון הוא רק לחודשיים עכשיו, עד שהיא תחזור, ושזה עדיין במסגרת מספרים ששומרים עליי. ותכנון מושכל, נשלט. אבל אני חוששת שאת הסייגים לא תשמע, ומפחדת קצת לקבל תגובה מפחידה. גם לא ממש הפרעת אכילה, רק שהאוכל לא יפריע. צמצום קל, הידוק מושכות, פשוט לדלג קצת, להפחית כשאפשר. וזה מרגיע, התכנון הזה, באמת שנוסך איזו שלווה. ככה אוכל לשרוד לבד עוד חודשיים. שאלתי את עצמי למה אני כותבת, ונראה לי שאני רוצה לקבל "אישור מהרופא". רק חודשיים, מוגבל בזמן. לא פוגע, לא מזיק. או פתק מהרופא, או אולי לדעת באיזו שפה לענות לקול הזה ולהשקיט. כי כשהוא לא מרוצה ממני, הוא מכאיב כל כך. ואני לא מצליחה להשקיט אותו בלי להיות אלימה כלפיו, אבל הוא אני, וזה כואב. ואני לא יודעת לחבק את החלק הכואב בו, בלי לעשות כל מה שהוא אומר. (תסתכלי על עצמך, נעמה. ותיזכרי, כשרעבים מרגישים רק את הרעב או את הריק הפיזי שבגוף. אין יותר כאב. אין יותר כאב.) ואולי בסוף ההודעה הזו אני בכלל שולחת יד ומבקשת שמישהו ימשוך מהמערבולת, שיותר נוח לי להגיד שבא לי לשחות בה. עאלק שולטת, בוחרת. נעמה.

תודה אודי, אני באמת צריכה את האאוטסורסינג של הגבולות עכשיו, כי אני לא מצליחה להכיל אותם בתוכי. ופתאום גבול ברור... כשגבול ברור זה מרגיע. ככה לאף אחד מהצדדים אסור לחצות אותו. אתה לוקח גם מעצמך את ההיתר להחריב אותי. ודווקא בדיוק חלמתי שמחריבים את כל הגבולות שלי. ובסוף, שוב, כאילו ללא מודע שלי לא נמאס, אני מביאה לכך שתינוק קטן מת. נעמה.

אבל זה לא היה כזה פשוט. לקח לי זמן לדפוק ולהיכנס. שאלתי אותה שוב אם היא דיברה עם הפסיכיא', היא ענתה שכן. ושמה שקרה זה שהיא התקשרה אליה בקשר למשהו אחר, והפסיכיא' שאלה מה שלומי, אז היא ענתה לה שהייתה לנו אי הבנה על המינון (הייתה פגישה של שלשתינו) וכל הוויכוחים והכעס שלי זה קשור (גם) לעניין הזה. אמרתי לה שאני כועסת שהיא דיברה איתה בלי שאני ידעתי, והיא אמרה שהיא מצטערת ויודעת שזה לא היה בסדר. אבל כעסתי גם כי למה היא לא סיפרה לי אחרי, אז היא אמרה שבפגישה הקודמת, זו שהייתה מיד אחרי השיחת טלפון שלהן, היא לא ראתה לנכון לומר לי את זה, כי מאוד כעסתי, אבל הוסיפה שאולי הייתה צריכה לומר על תחילת הפגישה. אני לא חושבת שאני כועסת עליה. אבל אני מתנהגת כאילו אני כן כועסת עליה ולא יודעת למה. הפסיכיא' התקשרה ביום ראשון ולא עניתי לה, וגם אתמול ושוב לא עניתי. אני לא זוכרת את כתבתי כאן, אבל נפגעתי ממש ממנה. הייתה אי הבנה בנוגע למינון, אבל זה אולי עוד אפשר להחליק כי זה לא משהו בכוונה, אבל היו לה 4! הזדמנויות לשים לב לזה, ןהיא לא שמה לב. היא הייתה צריכה להשאיר לי מרשם ושכחה, וגם שכחה לרשום שקבענו פגישה. אז כל הדברים האלו ממש הכעיסו אותי ואני לא מסוגלת לדבר איתה. גם לא רוצה להגיד לה שאני כועסת עליה. מצד שני אני די צריכה אותה. אבל לא יודעת אם אני מסוגלת לדבר איתה ולסמוך עליה יותר.

יש לי חשש תמידי, וכבר דובר על זה כאן, שלא תגיב לי להודעות המשך. אבל לא לגמרי הבנתי למי התכוונת? למטפלת או לפסיכיאטרית? או שמא לשתיהן? תודה!

וואו אודי, אני הרגשתי שעמוס לך מדיי ולכן בתקופה האחרונה ניסיתי להמעיט...מצטערת אם זה היה יותר מדיי עבורך ובוא נסתכל על הצד החיובי, ראה כמה חשוב אתה!!! לכל אחד ואחת שכותבים כאן, ובמיוחד לקבועים :) אתה מאוד משמעותי!! כמובן שגם עבורי...ואנחנו סומכים עלייך שתדע לנתב גם כשיש עומס...נקבל בהבנה גם אם תצא לחופשה, באהבה רבה, מיכל.

שלום רב יש בי הרבה מאד כעסים ומחסומים, כרגע נמצאת בטיפול עם מטפל כבר מספר חודשים,כשלאחרונה,עולים גם הרבה מאד כעסים סביב התנהלות הדברים בייננו ובפורמט הטיפולי הנל,כולל התנהגות ותגובות שלו,שחוזרים על עצמם. עדכדי שממש לא מצליחה כבר לדבר ונחסמת לחלוטין ומרגישה ממש משותקת .ושאלתי,אז איך בכל זאת במצב שכזה, אני יכולה להצליח לדבר על הדברים,כשהקושי הוא איתו ומולו,וחוזר על עצמו,זה רק מכעיס יותר וזה בעיקר מה שיוצא ואני נחסמת,וגם כאשר אני כבר אומרת דברים זה אחכ שוב חוזר על עצמו.ופוגע בי. מעבר לכך קשה לי מאד להכיל את החלקיות המועטה שבטיפול(מבחינת זמן ופניות שלו אליי)דבר שגם מעורר התנגדויות וחוסם אותי בכעסים,וכל אלה משתקים אותי.אני מתקשה גם לאמר הכל בכנות,בשל החוסר הדדויות והתחושות שזדה מעורר בי,וחשה גם שכל האנטגוניזם הזה הלא רצוני כביכול, מסכל כל אמפטייה שיכולה עוד להיות כלפיי.וזה גם מעורר חרדה.כי בכל זאת גם המטפל הוא בן אדם,והאם יכול לכפות על עצמו אמפטייה כלפיי מטופל??וזה גם אחרי טיפול שעברתי בעבר עם מטפל שהחליט להפסיק אותו,מאחר וכבר לא יכל לסבול אותי,אמר לי מפורשות שלא נותרה בו שום אמפטייה ואכפתיות כלפיי(אחרי שבהתחלה המצב היה הפוך לחלוטין),ושלא יכול ורוצה לעזור לי יותר.כך שגם האמון וגם הבטחון ,בטיפול ובמטפל מאד התעררו בי,ואני למעשה מרגישה כלואה בתוך מצב ,בו מצד אחד המטפל מעודד את המטופל להיות מי שהוא, על כל הדברים שעולים מצידו,ומנגד בשטח, יוצא שיש לזה השלכות.וזה מאד מבלבל אותי. אשמח להתייחסות לכל אותם עניינים שהעלתי שמלווים אותי לאחרונה וןמעוררים אי שקט.תודה רבה .

ולמרות שברור לי שמה שנכון זה כן להצליח להביא את הכל,לדבר על הכעסים ,המחסומים והפגיעויות שחוזרים גם איתו,לומרות שזה גם מביך אותי,כולל זה שמרגישה שבגלל שאני המטופלת הכל כביכול מתחיל ונגמר בי ולמרות שגם הוא שם,ויש לו את שלו.ומתקשה לעשות את הניתוק ולדבר על זה איתו.ואיך אפשר אם מרגישה ככ סגורה,כעוסה,ולא בא לי לשתף בכלום,כשהצורך והתיסכול הגדול גם מהמעט שאיתו,והתפקידים הללו בייננו שלא נוח לי איתם,והייתי רוצה יותר ואחרת,, מכלים כל חלקה טובה, ומשתקים אותי.אז מה עושים???איך אפשר לעבור טיפול ככה??ובטח כשכל פגישה גם ככ יקרה.חאראם על הכסף ומצד שני, אני מתחרפנת מהקונפליקט הלא פתור הזה.

תודה על התגובה.אכן יש פחד מנטישה,כמו שכבר חוויתי עם מטפל קודם ,שהוא גם פסיכולוג קליני וכמו שאמרתי , הדגיש ,שאבדה לו כל האמפטייה כלפיי כולל האכפתיות ממני, ושאין לו רצון עניין ויכולת לגייס תצמו להמשיך.וככה נגמר הטיפול הזה,והשאיר אותי ממש בטראוומה.אז....הפחד לא רק יושב על משהו קדום,שבטיפול מקצועי לא יכול לקרות, אלא משהו שממש חוויתי.אבל, זה לא רק זה, יש גם מבוכה גדולה ויש כעס שקשור גם להתנהלות בייננו,והחלקים גם שלו שמכעיסים ופוגעים.ונכון שאני המטופלת שגם משלמת ואין טעם להתעסק בו אלא בי,ובשאר חיי, אבל כשיש את הפגיעות הזו, והתיסכול הגדול על המקום שלי מולו,והלבד, וכו..., אני רק נחסמת, ולא מצליחה לאמר כלום. זה כבר מתערבב רגשית איתו, והוא מבחינתי כבר לא נטרלי כביכול, אז איך מצליחה לנתח איתו בצורה בוגרת, את אשר קורה, כשמבחינתי אני משותקת וכועסת וגם עליו.???וגם...מבחינה "תיאורטית" איך ניתן להבטיח שמטפל לא יאבד אמפטייה, לא משנה מה, כלפיי מטופל ?? לדעתי לא ניתן. והרי כבר חוויתי מטפל טחד כזה. מה דעתך??

אודי, המון מהבנות שכותבות כאן, הן נפגעות התעללות (מינית אבל לא בהכרח) בילדות. התופעה הרבה יותר נפוצה ממה שחושבים אבל מושתקת. כמעט ולא מדוברת. השתיקה סביב הנושא "מתחברת" אל הסוד האפל שכפו עלינו לשמור. אני הושתקתי ע"י אבא שלי וממשיכה לשתוק. לפעמים בא לי לצרוח לעולם. לספר לכולם. אני מבינה רציונלית שזו לא הייתה אשמתי אבל בכל זאת מלאת רגשות אשם ובושה. מרגישה שותפה לפשע. אודי, אני רוצה שתדע כמה כואב לי. כאב חד ומפלח. לפעמים אני מאבדת תקווה ועוטפת את עצמי בגלים של ייאוש. אומרת לעצמי שאין ולא יהיה מזור לכאב. אני רוצה לשקוע בתרדמת. רוצה לחלות באלצהיימר. הלוואי ויהיה לי גידול במוח שימחק לי את הזיכרון. אודי, אז מה אני בעצם רוצה ממך..... אני חושבת שאני מחפשת רסיסים של תקווה. שתזרוק לי חבל הצלה. משהו שאוכל להחזיק בו חזק כדי שלא אפול. הייתי רוצה שתנסה להיזכר במטופלת שלך שעברה גילוי עריות. במטופלת שהגיעה אליך שבר כלי. חיה פצועה. תיזכר בעיניים שלה, במבט מלא הכאב, בשפת הגוף המכווצת, בקול הרועד. תיזכר. ממש תראה אותה עכשיו לנגד עיניך. תיזכר בסיפורים. בגועל. באימה. בזוועה. בייאוש. בפחד. ועכשיו תגיד לי – יש תקווה??? נטע.

המטפל שלי היום אמר לי שהוא המום ממני, ולחיוב. יש לי מטפלת קבוצתית ואותו. היום הוא אמר שיש לי אבא ואמא. והמשפט הזה הולך איתי, ומהדהד לי, אבא ואמא, אבא ואמא, ............. זה ממלא אותי, את כל כולי, מרגישה חום פנימי כזה. לראשונה בחיי. אבא ואמא.

שלום, אשמח להתייעצות..עברתי בעבר טראומה, לקח זמן והתגברתי והתמודדתי עם הדברים והיום אני הרבה יותר חזקה...מלפני 6 שנים התחלתי לקחת ציפרלקס, בכל מקרה הבעיה שלי היא שאני נוטה יותר מדי למצבי רוח, זאת אומרת כל שלושה ארבעה ימים לפחות יש לי איזה יום שבו אני מתקררת (הופכת להיות אדישה לעולם) או יום שאני ממש דיכאונית..ואז יש לי ימים שאני ממש בסדר ויציבה ואפילו צוחקת על איך שהייתי יום לפני (בקיצור קצת מטריד)...מעבר לזה אני בזוגיות טריה של כארבעה חודשים עם בחור מקסים שאוהב אותי מאוד, הבעיה היא שיש לו חרדות קיצוניות מדברים בסיסים (מתבטא בחוסר תאבון, הקאה כשהוא צריך להתמודד עם זה) לדוגמא: ראיונות עבודה, נהיגה וכו...אני מפחדת שזה ישפיע עליי ומצד שני תוהה אם הבעיה היא בי ואני סתם מחפשת חסרונות.... אשמח לתגובה:)

מבקשת הכוונה... איזשהי טיפ להתמודדות מול המצבי רוח המשתנים האלו... האם זה יותר מדי? האם זה הגיוני שכל שלושה ארבעה ימים אני פתאום בדאון? חשוב לציין שהדאון לא גורם לי לחוסר תפקוד.... מעבר לזה הנושא של הזוגיות גם מעניינת אותי... האם בדרכ תופעות חרדתיות כאלה בדרכ מחמירות...? בעיקרון בסופו של דבר הוא מתמודד ואפילו נהנה, אבל לפני כן הוא מושפע ויש לו חוסר תאבון וכאלה. אני פשוט אוהבת אותו אבל מעט מפחדת שאם שנינו עם נטייה לדכאונות אז שזה לא ישפיע ונהפוך ביחד לזוג מדוכא...

שלום מזה זמן מה אני סובלת מחלומות לא נעימים.. השינה שלי הופכת לקלה מאוד ואני מרגישה ערה במהלך החלום שהוא גם במקרה סוג של סיוט, קשה להסביר כי זה לא ממש סיוט פשוט זה מרגיש רע מאוד ואני מתעוררת בהרגשה לא טובה בכלל. אני נוטלת כדור שנקרא אלטרולט למניעת מיגרנות שלמיטב הבנתי אחת מתופעות הלוואי שלו זה ישנוניות ועייפות יתר מה שאמור כביכול גם לסייע לשינה שלי אבל משום מה אני לא ישנה טוב והחלומות האלה מטרידים אותי.. האם יש משהו לעשות בנידון?

שלום, אני מוצא את עצמי המון פעמים מתחיל להקיש עם האצבעות של הידיים ועם הרגליים כל מיני מקצבים. אני שומע המון מוזיקה ומנגן בעצמי ואני חושב שזה הפך אצלי להרגל מגונה. זה מתחיל לא בשליטה אך אני יכול להפסיק את עצמי בכוח.. האם זה נחשב לבעיה פסיכולוגית? נפשית? תודה.

רוב הזמן זה לא מפריע כשלעצמו, אך לפעמים זה מפריע לי להתרכז בעיסוקים שונים כמו הכנת שיעורי בית, מבחנים בבית הספר ואפילו סתם להקשיב בשיעור.

אהלן, אני יוצאת עם מישהו כבר כמעט ארבעה חודשים, שנינו אוהבים מאוד... הוא בחור שמשדר לי מאוד ביטחון בזוגיות, אבל גיליתי לאחרונה שיש לו חרדות מכל דבר שהוא לא בשיגרה, זאת אומרת הלכנו לרכב על סוסים והוא פחד (אבל התמודד ונהנה אפילו) , הוא לא נוהג כי הוא בחרדה מזה אבל כן מתכוון להתמודד וללכת לפסיכולוג שיתן לו את הפוש... לפני ראיונות עבודה הוא היה ממש בלחץ ומקיא, עד שהוא הלך לפסיכולוג והתמודד וגם התקבל למקום טוב.... אני לעומת זאת עברתי טראומה כלשהי בעבר ויש לי קצת נטייה לדיכאונות (אני לוקחת ציפרלקס) אבל אני כן יכולה להגדיר אותי כבן אדם שמרים את עצמו וחזק.... אני אוהבת אותו אבל החרדתיות שלו מרתיעה ומפחידה אותי... הוא גם מגדיר אותו כהיפוכנדר (למרות שלא ממש הרגשתי את זה ממנו) ... בכל מקרה האם מניסיון שלכם חרדתיות כזו בדרכ מחמירה? מה אתם חושבים? אנחנו כרגע בפסק זמן כדי לחשוב על הדברים, תודה...

היי שירן, האמת שכשקראתי מה שכתבת, חשבתי לי כמה שבן הזוג שלך חזק... החוכמה הרי היא לא להיות "נקי מקשיים", ותכלס נראה לי שכל אדם רגיש שהוא נתקל בקשיים, אלא להתמודד איתם. ונראה לי שבן זוגך ראוי להערכה בדיוק על זה. הוא רכב על הסוס בסוף (כמה סימבולי. :) ), עומד להתמודד עם הנהיגה והצליח, למרות הקושי, להתקבל למקום עבודה. לא נראה לי שהנטייה לחרדתיות תעלם לחלוטין, אבל גם לא נראה לי שהכוח והרצון להתמודד עם החיים יעלמו. החלטה שלך אם את מסוגלת לזה או לא. לדעתי, אי אפשר להימנע ממורכבות של אנשים במערכת יחסים. והאמת, שלדעתי לא כדאי. נעמה.

אודי, אודי היקר, אני רוצה להגיד לך משהו שיתן לך כח, רוצה..... אולי לתת לך חיבוק? בשביל לתת לך להרגיש שהנוכחות שלך, כאן איתנו היא מתנה יקרה מאין כמותה. אז בפעם הבאה שתקבל חיבוק ממישהו שאוהב אותך, תזכור שגם כאן, אני מחבקת אותך. ואכתוב כמו שאתה כותב, כמובן, רק אם זה מרגיש לך נכון. פשוט לא מצאתי דימוי שיעביר במקלדת...... הילה.

אודי, היית רוצה אולי שנכין לך שמיכת טלאים של מילים, שתוכל לנוח בה? :) מרגש אותי שאתה כן, שאמרת לרוני שהיית רוצה קצת שקט, מנוחה... ונראה לי שנגעת בכל כך הרבה אנשים, כך שאם כולם יכינו לך שמיכת טלאים, יהיה לך אוהל... נעמה.

אודי, הלוואי ויכולתי להעביר לך את התחושות שלי, עד כמה המקום שיצרת פה חשוב ועוזר ומשמעותי לי, מין אי קטן שאפשר פשוט להיות בו, ללא התחכמויות ומסכות... אני דוקא שמחה שנוצרה הזדמנות, לומר לך - תודה תודה על שאתה כאן, קשוב ומכיל והגיוני ותומך, גם כשבעצם בא לך שקט...

ואני, חשבתי לי בהקשר, שאנחנו, חרדונים שכמותנו, חרדים לעתים מפני הרוגע, ומנסים למלא את מה שנדמה כחסר בדרכים יצירתיות, כי אולי רק בתוכי תוכו של הכאב אנחנו מרגישים התרחשות ו"חיות", סוג של הנאה משונה. הלוואי שנחכים ונדע לראות קצת מבחוץ ולהבחין מן העומק שאלה אנחנו שמייצרים מצבים מסוימים, כי זאת יכולה להיות דרך ללקיחת אחריות, שינוי והחלמה. והלוואי שנסכים גם לקבל שקט בתוך זרימה של אדוות גלים קלה. אנושיות נוגעת, גילוי לב נוגע, אודי, סוריקטה

ריק בי וריק גם פה

אז למה שלא תיקח קצת חופש? זו לא הרגשה הכי נעימה לכתוב כאן בידיעה שזה אולי מעיק עלייך. מה אתה אומר?

..למה התכוון המשורר ?? אצלי זה נחווה קצת דחיה.. "שמעתי" אותך אומר : "נמאס לי מכם"... ????

שלא נכתוב....?...

המצב עם הילדים רחוק מלהיות מזהיר, אני יודעת שאם אצא עם זה החוצה, יהיה לזה הדים רבים. מה אתה אומר לגבי חשיפה בפייסבוק ובתקשורת? גם לגבי טראומות הילדות? אני רוצה לצאת עם זה החוצה. די להסתיר! די לשתוק! לא עשיתי רע לאף אחד. אין עוד טעם לחפות! מרגישה היום חזקה יותר. אודי, מה אתה אומר???? גם לא רוצה לעשות דברים שאתחרט עליהם. אודי. קשה קשה קשה קשה. אין לך מושג עד כמה. אני חווה שוב התעללןת. והפעם אני מדברת וקוראת לעזרה. הרווחה לא שומעים. לא מקשיבים. גזלו את ילדותי. והיום גוזלים ממני את הזכות להיות אמא לילדי. די!!!! כמה אפשר???? ואם תשאל מה קרה? בית הדין החליט שהילדים לא ילונו אצלי. הם גם לא עושים אצלי שבתות וחגים. לך תקרא לזה משמורת משותפת..... כמה אירוני ומגוחך. המוסדות של הילדים לא מכירים באימהות שלי. כנל עובדי הרווחה, אל תקחי את הילדים בכח, הם אומרים לי. קוסאמו המדינה הזאת. אתם מבינים שנעשה כאן עוול, לי ולילדי??? אודי, אני הוכחתי מעל לכל ספק שאני כשירה להיות אם. אני רוצה שעובדי הרווחה יוכיחו שהם נותנים לי גב. אני זועקת ושואגת. אי אפשר יותר. שמישהו יעצור את תסריט האימה הזה!!!

אמרה שהיא תחכה לי ברביעי. ושלא הכל נהרס. אמרתי לה שלא תחכה כי אני לא אבוא. אמרה שבכל זאת תחכה. ואני לא בטוחה שאהיה מסוגלת לא לבוא ואני מאמינה שגם היא חושבת ככה ובכל זאת כבר לא רוצה להיות שם יותר.

גם אמרתי לה את זה עכשיו. אחרי שבשלוש דקות האחרונות של הטיפול הצלחתי לשאןל משו קטן. שאלתי אותה אם היא דיברה עם הפסיכיא', כי היא התקשרה אליי אתמול ולא עניתי לה. היא לא הסכימה לענות לי כן או לא. ושאלה למה אני שואלת. התעצבנתי ואמרתי לה למה ככ קשה לך לענות כן או לא. ושוב שאלה למה אני שואלת. עניתי לה שבגלל שהיא התקשרה ולא עניתי רציתי לדעת אם.הן דיברו. היא ניסתה להסביר ואמרה שהיא מריגשה שאני מלחיצה אותה ושנמשיך בפעם הבאה. אמרתי לה שלא תהיה פעם הבאה. זה כבר היה כשקמנו בסוף. ואז אמרתי שבטוח לא תהיה עוד פעם. והיא אמרה ככה את רוצה להפסיק? לא זוכרת אם עניתי. נמאס לי שכל פעם לפחות חצי שעה אני לא מצליחה לומר אפילו דבר קטן שרציתי. וכל פעם לדבר על למה זה לא מצליח ולמה זה קורה זה כבר בלתי נסבל מבחינתי. אני לא רואה טעם להמשיך ככה... אני באמת כבר לא יודעת מה לעשות. זה לא מקדם אותי ככה. כל פעם אותו הסיפור.

אודי, את תמונות הילדות הבאתי אליי הבייתה מהוריי לראשונה לאחר שהיו שם 15 שנה מאז שהתחתנתי ולא הסתכלתי בהן הרבה שנים.....רציתי להביא אותן אליי ב"מסגרת" הקבלה שלי את עצמי.......אני מרחפת, חולמנית, רגשות מאוד מעורבים...לא קל להתחבר לשלם "שביר מתפורר בקלות"...הילדה השמחה/עצובה מביטה אליי וזה לא קל...למרות הכל...למרות שאני מאמצת אותה אל ליבי...

אני חולה. והתחלתי להתבאס שאין לי מי שיכסה, יכין תה, ידאג. וכעסתי על הגוף שלי שהתקלקל (בעוד דרך). ואז נשמתי נשימה עמוקה (עד כמה שמערכת הנשימה שלי מאפשרת לי כרגע), הקשבתי לבאך והתמסרתי לתבניות החוזרות שלו, שהוא שובר מידי פעם בעדינות, נכנסת למצב מדיטטיבי. כמו ניתוק, אבל פחות מפחיד. והרגשתי שאולי כדאי לי לפנות זמן מידי יום למדיטציה. היו לו כל מיני רעיונות מעניינים, לבודהה הזה, ואולי כדאי להקשיב לו. הסבל כבר כאן, זו לא שאלה. לבטל אותו אני לא מצליחה. אז אולי הוא עלה על איזה פיתרון... אודי, מה בין היפנוזה למדיטציה? אולי באמת גם במדיטציה עצמה יש משהו טיפולי? (עוד צביטת געגוע, כי בעצם בטח למטפלת שלי יהיה הרבה מה להגיד, אחרי שבילתה לה בסדנאת ויפאסנה אי אז) אתה חושב שזו בעצם בריחה לניתוק במילים יפות יותר? נעמה.

אודי, כתבת לי שקשר בין הפגישות לא יכול להיות מיטיב, ואם כבר זה "רע הכרחי". דיברתי על כך עם המטפל והוא אמר שבמקרה שלי קשר כזה כן יכול להיות מיטיב מכיוון שקודם כל חשוב שאלמד לבקש עזרה, להודות בחולשה ולראות שאכן אני זוכה מצדו להיענות לצרכים ולמצוקה שלי. מעין חוויה מתקנת. שאלתי אותו מה בנוגע לגבולות וכאלה. הוא חייך וביקש שפשוט אסמוך עליו, למרות שהוא יודע שזו משימה בלתי אפשרית מבחינתי. אודי, מה דעתך? אני כל הזמן חוששת שאני לא "בידיים טובות". אני מפחדת נורא. מרגישה שאני בלתי אפשרית. בלתי ניתנת לטיפול. לא מסוגלת "לשחרר" ולתת למישהו אחר לטפל בי ועוד לסמוך עליו שיעשה את זה בצורה טובה. אתה חושב שאני בלתי ניתנת לטיפול?????? אולי אני יותר מדי פגועה..... נטע.

לא הייתי ככה כבר מלא זמן. פרט לתקופה הסמוכה אחרי שהיא נטשה אותי ובצורה שהיא עשתה את זה. אבל אז עוד הייתה לי את העבודה. שהחזיקה אותי. כי זאת מסגרת. חובה. עם אנשים שאהבתי. עכשיו? אין לי כלום. וגם אותה "מחליפה" כבר לא ממש ישנה. לא טוב איתה. אני מרגישה שהסיפור מתחיל לחזור על עצמו. כל הקטע עם הגמישות- והמיילים, והסמסים והקשר הזה שבין הפגישות. וכל ההבטחות שלה ש"יהיה בסדר, ושנמצא פתרון ושאשלם כמה שיהיה לי"... הכל בולשיט. זה לא נכון. ומסתבר כלא נכון. אני מרגישה טיפשה. ומרומה. בפעם השנייה! היא ידעה מה היה. היא אפילו דברה עם הקודמת וקיבלה את כל המידע כולל ה"אזהרות" לאן לא לפנות ומה לא לעשות- לדעתה של הנוטשת/הקודמת. אבל עשתה יותר גרוע. למה? כי איך אפשר בתור פסיכולוגית לעולל זאת למישהי בפעם השנייה?? ולמה להבטיח ש"יהיה בסדר" כשאת לא שלמה עם זה? ואני זאת שבקשתי ממנה לחשוב על מה יהיה.- מייד כשפוטרתי. והרי אני לא איזה מישהי שפוטרה על ימין ועל שמאל ולא החזיקה עבודה יציבה בחייה. בסה"כ פיטורין אחרי 10 שנים באותה עבודה!! שאלתי אותה מה נעשה? ושנחשוב יחד? ושלפחות לא תעזוב אותי לפני שתדאג לי לפרידה מסודרת ולמסגרת חליפית. הצעתי אפילו להוריד את מס הפגישות. אבל היא ענתה שזה "אנטי טיפולי" בעינה. ושאשלם כמה שיהיה לי. נו באמת... איך? מה הייתם עושים במקומי?? :-( המחשבות הסופיות יותר ויותר אצלי. ברמת היום יום . וגם יותר. איך יוצאים מזה? מה אני צריכה לעשות? הרי גם היא הייתה נסיון שני!! אחרי פגיעה עצומה. מה אעשה?

את מה שקורה עכשיו. פתאום אחרי שהיא הבטיחה לי שלא תעזוב אותי ושגם אם לא יהיה לי לשלם אז "אשלם כמה שיהיה לי" ..ואני עוד עניתי לי אז:"זה הרי לא מציאותי. ואת יודעת את זה. אל תגידי לי סתם. מה זה כמה שיהיה לי?? ואם לא יהיה? אני לא יודעת מתי אמצא עבודה וכמה ארוויח בה, אבל בטח הרבה פחות ממה שהרווחתי עד כה. ושאני לא רוצה לקחת סתם כל עבודה, כי אז זה יגרום לי לשנוא את הטיפול- שאהיה עבד לטיפול, במקום לחיות את החיים ושהטיפול יהיה אמצעי בשירותם ולא ההפ. היא בתגובה ענתה :"חמישה ש"ח יהיו לך?".. בקיצור אפילו סימסה לי :"תורידי לך לפחות את הדאגה הזאת מהראש. נסתדר. לפעמים המציאות עולה על כל דמיון. והיא גם הוסיפה סמיילי לסמס". והנה - לא חלף שבוע, ואמרתי לה שקשה לי עם חוסר הוודאות. ושאני מפחדת. ושגם עכשיו הסכום קשה לי- אמנם היא עושה הנחה מאד מאד גדולה, אבל היא מתעקשת על ארבע פגישות בשבוע. ולכן בעצם ההנחה כה גדולה. וכן- ברור שאני מרגישה שאני צריכה את זה. מי לא היה רוצה?? אבל מצד שני- אם גם עתה, המצב הכלכלי קשה לי, אז אני הצעתי שנחשוב אולי להוריד פגישה. כדי שאשלם פחות. וגם שאם לא אמצא עבודה אז שתגיד לי מה יהיה לדעתה הפתרון. כדי שגם היא לא תכעס עלי, וגם אני לא ארגיש כעס ותסכול על הטיפול. ואז פתאום היא התחילה להגיד שאקח כל עבודה. כי הטיפול הוא בשבילי. ושהיא לא מסכימה עם האמירה שלי ש"אני אכעס על הטיפול אם אחיה רק כדי לקיימו אבל במציאות מחוץ לטיפול- אעבוד בעבודה שאני לא רוצה, רק כי יש לי לחץ לקיים את הטיפול.". אמרתי לה- שבכל זאת עבדתי המון שנים ברציפות. ושאולי זאת נקודה שאני רוצה שהטיפול יעזור לי לשנות. ולהגיע דווקא למקום ועבודה טובים יותר. ואולי לעשות שינוי קריירה. או לכל הפחות- לחשוב. ולא לקחת כל עבודה רק מלחץ, כמו איזה בת עשרה.. בכל זאת צברתי נסיון, וגם יש לי תואר ראשון עם ממצוע גבוה. ( אמנם בתחום מדעי החברה ולא מקצוע, אך אופציות לתואר שני פתוחות בפני- כולל משהו מקצועי בגלל המממוצע הגבוה של התואר הראשון). ושאני פשוט לא יודעת מה אני רוצה. ומה אני יכולה. ואיך לסדר לעצמי את הראש. ומה קודם. והכל בלאגן אחד גדול. ושבמקום שהיא תהווה מקור לתמיכה ולעידוד, היא הופכת למקום של לחץ, וביקורת,ועול כלכלי. ושמה פתאום היא חוזרת בה ממה שאמרה? פתאום היא אמרה לי שאצטרך לשלם. ושהיא לא תעבוד בחינם. כשאני מלכתחילה בכלל לא העליתי זאת כאופציה!! אני רק שאלתי. העליתי חששות. שאלתי מה יהיה. והיא הרגיעה וענתה כפי שענתה. ופתאום אני מרגישה מרומה. ופתייה. שהאמנתי למשפט הזה שלה :"שלפעמים המציאות עולה על כל דמיון". ולמשפט על ה"חמישה שקלים"- שנועד להרגיע אותי. פתאום היא מתהפכת לי. ולמה?? למה?? כי פתאום נהייה לה קשה איתי? אפילו שהיא ידעה את זה מראש! וידעה איזה מטען כבד אני סוחבת עלי מהטיפול הקודם. הרי היא הייתה "המחליפה" - ובכלל היא זאת שממש עודדה אותי להשאר אצלה ולא לחזור לקודמת. כי היא טענה שהיא לא מספק סביבה מספיק יציבה שאליה אני כה זקוקה. ( עקב נסיבות חייה של הקודמת- מקווה שאתה זוכר אודי). ובכלל- הקודמת עדיין בארץ. ולא נסעה. ( אני יודעת כי אני "עוקבת" אחריה באינטרנט אכשהו). ואני מרגישה שהנה- גם היא שהבטיחה כל כך הרבה, בעצם מסתברת כסתם. הבטחות לחוד ומציאות לחוד. למה?? למה לומר לי סתם?? למה גם היא מתהפכת?? ואיך אבטח בה?? ומה עושים? אני חייבת לדאוג לעצמי. שכן אודי- אני חושבת מחשבות על מוות. כל יום. ויותר מזה. כי לא אוכל לעמוד בנטישה שוב. ולא ע"י פסיכולוגית. ועוד שהפעם כביכול אני "אשמה" - רק כי פוטרתי. ( ואני בטוחה שהפיטורין הם תוצאה ישירה של מה שקרה לי בטיפול הקודם. זה לא סתם קרה ככה. פתאום אחרי שנים כה רבות. זה גם קרה בול בזמן שהיא נטשה). אני שבורה. לא יודעת למי פונים לעזרה? השקעתי את מיטב כספי בטיפול. כולל אצל ה"מחליפה". היא קיבלה המון כסף. כל חודש. ויכולתי לתת לה את זה. ולא צייצתי. אבל עכשיו?? מה עכשיו?

סליחה על כל המלל שאני מזרימה לפה לאחרונה, אני מניחה שזה קצת מוגזם. אודי - אתה לא חייב לענות לי תמיד, אני אבין. אני באמת לא רוצה להטריד אף אחד, מצטערת.

היי אודי, סוריקטה, במבי וכולן, התעטפתי בסוף השבוע בחיבוק שהשארת, אודי. לא מתאים לי, אני יודעת. אולי משהו בזה שהוא במילים, שהוא מחכה שאני אקח אותו כשמתאים לי, אולי זה איפשר. ואולי אתה פשוט חבקן טוב... והיום התעטפתי גם בברכות שלכן, סוריקטה ובמבי. מרגישה קצת כאילו אני הולכת ומזמזמת שיר-מגן, כדי שרעות חולות לא יתקפו. ודי הצליח לי רוב היום, הזמזום פלאים הזה. ואמא שלי ביקשה להיפגש איתי, "לדבר על משהו חשוב". ואני צריכה להגביר את הזמזום לטורבו, אבל אז הוא סתם הופך לטינטון של חרדה. כי כמו ילדה קטנה וטיפשה לפני כל מפגש איתה אני יושבת עם המטפלת, מזכירה לעצמי איפה אני מתחילה ואיפה אני נגמרת, מה אני חייבת ולמי ומה לא, יושבת איתה ומתכננת איך אני מתכננת להגיב לשלל דברים. ואחרי המפגש אנחנו מדברות, והיא עוזרת לי לעשות סדר. כי לא משנה כמה נדמה שאני רציונלית ומאורגנת, פגישה עם מישהו מההורים שלי מעיפה אותי חזרה למקום חסר גבולות וחסר אני. ועכשיו אני לבד (אבל בחיוך חושבת שאיזה כיף לילדונת של המטפלת, שודאי לא תצטרך להיערך לקראת פגישות עם אמא שלה). יש לכם עצות, איך לעשות סדר לבד? איך להישאר שלמה? איך לא להיסחף בקלות כזו לנרטיב שלה, שהכל טוב איתי ואני סתם כפויית טובה, שאני מזיקה לה בהתרחקות ממנה ושאני חייבת לרצות להתקרב? איך לא לצאת אכולת רגשות אשם...? או אולי בעצם ראויה לרגשות האשם האלה... (מדהים, רק לחשוב על השיחה הזו מבלגן לי את קווי המתאר) נעמה.

במיטה מרגע שחזרתי מהעבודה. ביטלתי ל - 2 חברות שונות שרצו לצאת איתי. לא מצליחה לעשות כלוווום לא רוצה לקום לעולם. הלוואי שיכולתי פשוט להרדם לשנה ברצף. כך לפחות הייתי ניצלת מאזור הדמדומים הזה של - מתה להרגיש משו, אבל לא יודעת אפילו להזיל דמעה. מה יהיה ??? אני יודעת שאני מזיקה לעצמי בהתנהגות הזאת, אבל לא מצליחה לשלוט בזה. רק נסוגה יותר ויותר, מחברה, מהנאות פשוטות שפעם היו לי ובכלל - מהחיים. פעם הייתי שונאת אותי במצב כזה, היום - גם לזה אין לי כח. פשוט שקועה בביצה תפלה וטובענית

מנסה לחשוב באמת ולהיות כנה עם עצמי לחלוטין, אני מניחה שהטלת עוגן תהיה פעולה שתקרב אותי מידי אל המציאות, וזה מפחיד , מפחיד מאד. משתדלת בד"כ להתרחק מהמציאות במידת האפשר, אולי משום שכשאני נפגשת עם החיים חזיתית - אני מתכסה במין מסכה של - עפרה הנחמדה, העוזרת, הכיפית, שהכל בסדר אצלה... משהו במפגש הזה עם עצמי הזאת - מרוקן וממוטט אותי לחלוטין. ומשום מה, גם נורא נורא מפחיד.

שלום, אני בחור בשנות ה 30, כאשר אני יוצא עם בחורה ומתחיל להבין שזה רציני אני ניכנס לחרדות ואז מוצא את כל הסיבות להיפרד והופך לאדם בלתי נסבל ולאחר הפרידה אני מבין שעשיתי טעות וניכנס לדיכון... התבנית הזו חוזרת על עצמה כל הזמן ... אני צריך עזרה כי אני כבר לא יודע מה לעשות ... האם זו מחלה ,האם זה בר טיפול למי פונים,עזרו לי בבקשה תודה.

אתה כבר פה.

"כמעט תמיד אני עומדת מאחורי עצמי ודמות שדומה לי מדברת בשמי ולא תמיד היא בדיוק מה שהיא נראית המראה אשר מראה שהיא איננה מראה שהיא נמצאת רגע אחד קשה מסתיר לי את קולה המפרפר הפחד כאן בעל כרחי" [ חדוה הרכבי/ בעל כרחי ]

שלום, מזה תקופה אני מחפשת מטפלת עבור אחותי בת 22 עם בעיית שפה קשה. אך לא מוצאת אני צריכה משהיא שתיהיה באזור בית שמש ונגישה.אשמח אם תוכלו לעזור לי בנושא. תודה רבה

קרה היום משהו שערער, שניסה לערער, ואני לא ויתרתי. אמרתי לו, אני לא אתן לך, לא אתן לך ולאף אחד להוציא אותי מהמסלול. וקמתי והלכתי לעבודה. ואני מתפקדת כמו גדולה. כשאני יודעת שבערב יהיה טיפול קבוצתי. ושם, שם אפשר לקרוס במקום בטוח. שבוע טוב. נ.ב: אודי, אתה מסכים עם אגם שאני אשמה בזה שמימה לא כאן?

הי הילה, כבר כתבתי לך בברכתי אלייך, שאני מעריכה מאד את כוחותייך... אגב, אנ'לא יודעת אם זה משנה, אבל אני לא 'מאשימה' אותך וגם חושבת שזה לא נכון 'להאשים' אותך, רק כי העזת להשמיע קול מסוים, שבעיניי נובע מהזדהות; וגם, אני מניחה, לא ייחודי רק לך. לדעתי, בה במידה אפשר 'לבוא בטענות' לפורום הוירטואלי, שיש לו, למשל, פוטנציאל לתסכל כל-כך (אם רק בוחרים באפשרות הזאת, האחריות על המשתמש...), כמו-גם לגילוי הלב והאומץ המוערכים של אודי או מי מהמשתתפים. ועוד. שלך, סוריקטה

הכוחות שלך מרגשים, מעלים חיוך. חשבתי על השירים שאת שמה לפעמים ועל זה שאת תמיד מוצאת שירים נוגעים וכנים. יש לך שיר שלו, הילה? זה בסדר לבקש? בא לי לצבור ארסנל של שלווה, והשירים שאת מביאה נראים לי כמו כלי חשוב. זה בסדר? אם מעיק אז סליחה, ובאמת אל תקחי את זה אם זה מעיק. סתם, אם מתאים ומתחשק לך. תודה לך יקירה, תודה גם על הודעות התקווה. נעמה. ולנ.ב - אני לא רואה בך אשמה. אני גם לא חושבת שמדובר במשהו רע שמישהו עשה. לא חלילה כי לא אכפת לי ממימה, ואני גם דואגת לה, במיוחד בגלל שעזבה כשהיא לא בשיאה (מקווה שאת שומרת על עצמך, אם את קוראת). פשוט מדובר בבחירה שלה, החלטה. דבר שהוא לא יכול להיות באשמתו של איש, כי הוא כשלעצמו חיובי...

שלום, אני מבקשת עזרה במקרה שלדעתי נוצרה תלות יתר של חברה בי ואני כבר לא יודעת מה לעשות. החברה שעליה אני מדברת היא בת זוגתי לשעבר בת 24. לפני כ5 חודשים היא עברה דירה לדירה שבה היא גרה לב כדי ללמוד במכללה. נפרדנו כי לי באופן אישי היה כבר קשה להכיל אותה היא בן אדם לא פשוט עם חיים לא קלים והיא לא חסכה ממני את בעיותיה ואני בן אדם שנוטה לעזור גם בלי שיבקשו ממני ועזרתי בכל מה שיכלתי בלי להגיד לא ובלי לרצות היא ניצלה את המצב . בכל מקרה זה התחיל כבר לפגוע בי ולכן נפרדנו. לאחר שנפרדנו היא ממש ביקשה שאני לא יעזוב אותה לגמרה שנשאר בקשר חברי כי היא מרגישה לבד, שאין לה אף אחד , היא מרגישה דחויה על פי דבריה שהיא כלום ואף לא רוצה אותה. כחודש אנחנו עדין בקשר מאז הפרדה. כשבועיים לאחר הפרדה היא פשוט ישבה בבית בדכאון , עישנה ,שתתה, אמרה דברים כמו שהיא רוצה למות ואין לה בשביל מה לחיות . אני גרה רחוק ממנה ולכן לא יכלתי להגיע מיד , ואז היא נסעה אלי בטרמפים בשישי בערב ,שיכורה. טיפלתי בה עד הבוקר , בבוקר דיברנו והחזרתי אותה הביתה כשאמרתי לה שאני יתמוך בה ויעזור לה (היא לקחה את זה כהבטחה ) ומצבה היה טוב יותר. לאחר כמה ימים היא רבה עם שתי חברות שנשארו לה כי הם לא יכלו לעזור לה במצב מסוים ומבחינתה הם כבר לא חברות ושוב לא הייתה לי ברירה אלא לעזור (אם לא היא הייתה ישנה ברחוב). ניסיתי אחר כך להסביר לה שזה קשה להיות היחידה שעוזרת לה ומאז מבחינתה שברתי הכל את כל האמון שלה בי ,שוב דיבוריים שאין לה למה לחיות שהיא לא שווה כלום ... אני מנסה להיות שם בשבילה כי יכול להיות שהיא באמת מרגישה לבד ואני באמת מפחדת שהיא תפגע בעצמה. אבל אני מרגישה שהיא יצרה (וכנראה שאפשרתי את זה) איזה שהיא תלות בי , היא יכולה בזכותי כביכול "לקום על הרגלים" ולחזור ללמוד ולצאת מהדיכאון ובגללי "ליפול" לרצות להפסיק ללמוד ולהיכנס שוב לדכאון . היא פשוט מאשימה אותי בצורה מאוד מניפולטיבית בכל מצב שאני מגיבה לא טוב לדעתה כמשהו ששובר אותה ושאני עושה לה את זה בכוונה ואני בן אדם רגיש וכואב לי לראות אותה ככה. אני מבקשת איזה שהיא עזרה, מה עלי לעשות , לנתק את ההקשר? לעשות את זה בהדרגה? חשוב לציין שעל פי דבריה היא לא יצרה קשרים חברתיים תומכים במקום שעליו היא עברה והחברות שיש לה לא יתמכו בה ,לכן קשה לי כל כך לנתק את הקשר כי יכול להיות שזה באמת ישאיר אותה לבד

קודם כל תודה לך אודי דבר שני העניין הוא שכל פעם שאני מנסה לקחת צעד אחורה היא מרגישה ישר שאני קרה ונעלבת ומרגישה לבד. והיא מציינת בפני דברים כמו אני מנגנת לך עכשיו ואם אין לי מה להגיב או שאני מגיבה משהו כללי כזה אז היא נפגעת.... אני לא יודעת איך כדאי לי להגיב ,כי אם אני מגיבה היא נפגעת ואם אני לא מגיבה בכלל אז היא נפגעת

תודה לך, עוד שאלה, הבעיה היא שכל פעם שאני מנסה לקחת צעד אחורה

יש דברים שאף פעם לא חשבתי שאני אגיע אליהם... אבל גם לזה הגעתי, וכמעט שפגעתי בעצמי ובנס היה מי שהציל אותי, ועכשיו אני תחת שמירה כבדה, מרגישה חנוקה וטיפשה, למה ההיתי צריכה להגיע לזה??? אין לי כח לדברים האלו, אני רוצה להרגיש טוב, לצאת מזה, ואני עובדת קשה כ"כ, באמת... אבל זה קשה בטירוף.......ולפעמים כמעט שנגמר הכח..... צריכה הבנה ורכות, צריכה שישמרו עלי, שיאהבו ויכבדו אותי למרות הכל........זה מידי הרבה לבקש?!

אני מפחד לישון מאוד .... מה לעשות בבקשה דחוףף

היי מחפש המלצות על פסיכולוגיות קליניות באזור ת"א שעובדות עם הכללית אשמח לעזרה תודה

רשמת לי למטה על הרעיון של פעם בשבועיים:שורדים בתוך הטיפול ולא מבחוץ.או שעוזבים. למה התכוונת - איך שורדים וממשיכים? (כתבתי שדברתי עם המטפלת על זה אם לכך התכוונת) אם יש הרבה דברים לא מחברים, מה אני יכולה לעשות כדי לשרוד בתוך הטיפול בלי לסבול?

... ואאחל אני היום שבוע טוב לכולם, נחזיק אצבעות להצלחות קטנות. הנה, שבנו להיפגש ביום ראשון. אודי, הי, 'העתקתי' והשתמשתי לפני ימים אחדים במילים המאחלות שלך מכאן מול חברים טובים שעבר עליהם שבוע קדחתני במיוחד של צמיחה ופריחה. ותודה גם למטפל שהשקיע בי שנים, סוריקטה

כייף לפתוח את השבוע עם ברכה ממך שמחוברת עם ברכתו של אודי.. מחמם את הלב.. ורוצה להוסיף ברכה משלי לשבוע מבורך ומאיר לכולנו.. במבי.

אודי אהוב, שבת רכה ומלטפת.. שלך-במבי.

גוש בגרון כאב ראש געגועים פחד אהבה חרדת נטישה

היי, אני קוראת על הרבה אנשים שחשים רע נפשית, אך כאשר הם יוצאים לעולם, הם "לובשים" חיוך על הפנים ומתנהגים כאילו הכל מעולה בחייהם. אני מעולה לא הצלחתי לנהוג כך.. יש לי פרצוף עצוב ומדוכא, והרבה שואלים אותי מדוע איני מחייכת אף פעם. מדוע זה כך אצלי? האם זה אומר שאני רוצה שאנשים ידעו שרע לי ושירחמו עליי? האם אני מחפשת רחמים ושאנשים יחשבו שאני מסכנה? זה די מציק לי.. אני גם לא משתדלת לנסות להראות שהכל בסדר אצלי, ומודעת לכך שהפרצוף שלי רציני ונוקשה, אולם בכל זאת איני מתאמצת. זה מטריד אותי שבעצם אני מחפשת רחמים. האם זה הסבר הגיוני? ומה עוד יכול להיות? אני צריכה להשתדל לחייך?

לאלפי חלקיקים למיליון ישים ורוצה להיות רק אין אחת.

(ועכשיו, אודי, יש לי השערה, שאולי תחשוב שגם כאן קצת הגזמתי, אז אני כבר אענה לך שאני לא חושבת שכן). עברתי בשכונה שהפסיכיא' שאני הולכת אליה גרה. ואני יודעת איפה היא גרה, כי זה כתוב בגוגל. אני גם בכלל לא בטוחה שזה מעודכן ובכל זאת. אז ירדתי ליד הרחוב שלה וחיפשתי את הבית. לא מצאתי כי היו כמה כניסות לאותה כתובת. וכשנכנסתי לרחוב עברה בי איזו תחושה כאילו אני "גנבת". ולא הייתי מסוגלת באמת לעבור בית בית ולבדוק. חיפשתי את התיבות דואר ולא ראיתי שם את השם משפ'. ואז גם חשבתי שמעניין אם הייתי הוכלת לחפש את הבית של המטפלת שלי, ועניתי לעצמי שבמיוחד לא אסע לשם, אבל אם אהיה בישוב בו היא גרה, סביר להניח שאלך לחפש. מצד אחד, אני רוצה לדעת כמה שיותר, מצד שני מה שאני יודעת עושה לי רע.

כשאני כותבת הודעה ומחכה לתגובתך, לרוב, אני כבר ישנה ותו"כ הלילה פותחת את הפל' וקוראת אם ענית לי. וכשענית לי אתמול על ששאלתי אם כעסת, נעלבתי. והאמת שאני לא רוצה לכתוב כאן יותר. הבעיה היא שאני לא באמת מסוגלת. אז רק רציתי שתדע שנפגעתי ממה שכתבת.

גם ככה אתה לא ממש מגיב להודעות שלי...(מעניין אם בכלל תראה את זו) אני כנראה צריכה הפסקה מכאן. לצערי זו (כנראה) תהיה רק הפסקה, כי נראה לי שלא באמת אצליח לעזוב לגמרי, אבל זה מה שאני מרגישה שאני צריכה, גם ככה אני נעלבת מכל מה שאתה כותב לי, אז למה זה טוב?!

אבל כנראה שזה באמת לא המקום המתאים בשבילי. וחבל לי, כי לא מצאתי מקומות אחרים שבהם אני מרגישה שמבינים אותי ושאני מזדהה עם אחרים, ועכשיו אני בוכה...

אודי, יצאתי מהטיפול בתחושה של מוות. כבר בשירותים של העבודה חתכתי את עצמי ואח"כ "לבשתי" חיוך מזויף ויצאתי אל העולם. האוכל היה ללא טעם, השמיים חסרי צבע והאנשים נראו לי אטומים וחסרי הבעה. "לקינוח", אבא שלי התקשר ואני כמובן צייתנית כתמיד, עניתי לו. הוא שאל: "מה שלום הילדה היפה שלי"? וכשסיימנו "לדבר" הרגשתי ילדה קטנה, כנועה, יפה ושותקת. הלוואי הלוואי והייתי יכולה להיות כעורה וצועקת. נטע.

אודי, אני מתעקשת לחזור ולשאול מפני שזה חשוב לי: האם יש מקרים שבהם קשר סביר בין הפגישות יכול להיות מיטיב ואפילו מרפא ותורם עבור המטופל ועבור הקשר הטיפולי??? אשמח לתשובה או שתפנה אותי לחומר כתוב בנושא (אם קיים). תודה ומצטערת שמנדנדת נטע.

הי נטע, הנה מאמר מעניין בנושא: אלסטיות הרחם הטיפולי בתוך ומעבר לקליניקה. http://www.israpsych.org/books/?p=464 מילי

אני צריכה חיבוק. אבל כזה שלא יוכל להיות מסוכן, מיני, מכאיב. ניסוח נכון יותר: אני צריכה להיות מסוגלת לקבל חיבוק. דובר כאן על כלבים לאחרונה. אני מרגישה בכלוב בצער בעלי חיים, עם אותם כלבים מסכנים שמחכים ל"הרדמה" (איזו מילה מכובסת). כשעוברים אנשים אני מרימה מבט, אבל אני לא מהכלבים החינניים שקל לרצות לאמץ. כלב אילם ופצוע, שלא נותן לאנשים להתקרב. פתאום בא לי ללכת לשם פיזית ולתת לכל אחד מהם חיבוק, לשבת איתם קצת. אבל בשורה התחתונה גם אם אעשה את זה, דינם יהיה אותה הרדמה מושתקת בחדר האחורי. לחתולה אחת בעולם חסכתי את הגורל הזה, אבל יש עוד כל כך הרבה... (מה אני מברברת כאן? הגבול שלי עם העולם כל כך הצטמצם, שכל כאב שיש בו נכנס גם אליי. ובעלי חיים, הם הרי כל כך חסרי אונים במציאות הזו. כמו ילדים.) (ואולי אני בעצם מבקשת מהילדה בי שתרצה חיבוק והיא פשוט הודפת, למרות שהיא יודעת שדינה הוא ההרדמה שבסוף.) סליחה על הקאת המילים של היום. בטח אתחרט עוד שנייה, אבל מנסה בינתיים להוציא מילים במקום דם. נעמה.

אודי, אני מרגישה שאסור להשמיע את הקול הזה. כי הוא אומר שאו שאני משוגעת או שאני שקרנית. מתרחשים בי דברים שאין לי עליהם שליטה, הם קורים סביבי. והם בכלל לא שלי, לא שלי. אודי, של מי הם? אם הייתי מאמינה בגלגולי נשמות, במיסטיקה, היה לי הסבר והכל היה נח על מקומו בשלום. איזה במאי סרטים משתמש במחשבות שלי, משחק בהן, שותל בהן עיוותים. זה נשמע פסיכוטי, מה? אולי הפסיכוזה היא בחירה מקלה ברגעים כאלה, כי דווקא הידיעה שלי שזה לא נכון היא המטריפה ביותר. אבל לא יכול להיות שהן שלי. אודי, אלו לא מחשבות של נעמה הנורמטיבית והמאוזנת. אלו גם לא מחשבות בכלל. יצור כלאיים, מחשבות של החושים. מחשבות בלי סדר, בלי צפי. הפגזת החושים הערים, כמו הזיה שיודעים שהיא לא המציאות. שוב לא הלכתי ללימודים, כדי שלא יקפצו עלי בזמן השיעור. ואולי אלך מאוחר יותר, אם אעזור אומץ, או ניתוק מספיק. אודי, למה הן באות? הן לא שלי, הן לא שלי, הן לא יכולות להיות שלי. הן ממציאות כאבים, שוטפות לי את המוח. ואין דרך להסביר להן שהן התבלבלו באדם, שלא יכול להיות שהן קשורות אליי, למציאות כלשהי. אודי, אולי אני באמת משתגעת? אולי ככה זה מרגיש בהתחלה? נעמה.