פורום פסיכולוגיה קלינית

האם הפרעת אישיות סכיזואידית יכולה להיות מולדת? (אני שואלת בשביל ידע כללי )

תינוק בן שנה וחודש נמצא במעון עם עוד 18 תינוקות בין הגילאים שנה וחמש לשנתיים, הוא הכי הכי קטן. נתקלנו בתופעה שקצת מטרידה אותנו. לא פעם יצא לנו לראות שכל הילדים משחקים ביחד (רצים אחרי הסייעת, מציירים...) והוא נמצא כאילו בעולם שלו... בוהה בחלון משחק סתם לבד בצעצוע... הנקודה היא שהוא לבד והוא לא מתעניין בפעילות החברתית שמתרחשת במעון. אודה לתשובתכם האם זה נורמאלי והאם ניתן לסייע לו. תודה

שלום וברכה יש לי הרהור מתמשך כבר הרבה זמן, מספר שנים (כן כן..) בקשר למקומי בעולם. אני בן 25, ואני חושב להתחיל לימודים אקדמאים. כידוע יש המון שבילים ודרכים שאני יכול ללמוד באקדמיה, אך איך אני יודע היכן אביא לידי ביטוי את מיצוי יכולותיי במקסימום? לדוגמא, יכול להיות שבלימודי פסיכולוגיה אביא את כישוריי לביטוי כ90%, ויכול להיות שבלימודי פיזיקה אביא את כישוריי לידי ביטוי ב55%. איך אני יודע היכן ה"אמת" שלי? איך אני מגלה מה הן מגבלותיי, והיכן נמצאים המקומות ששם הנני יכול לשפר ולייעל את עצמי? ואיך אני עושה זאת? אני הייתי בטיפול פסיכולוגי כשנה וחצי, אבל זה לא עזר לי כ"כ בהשלמת התהליך הזה. יש גם כ"כ הרבה גישות פילוסופיות, לדוג' הרמב"ם טוען שיש לנו נטיות מולדות שביכולתנו לפתח אותן.. איך אני יודע מה הוא ה"היתרון היחסי" שלי בחיים? באיזה יכולות התברכתי יותר ומה הן התכונות היותר חזקות אצלי? שאדע לפתח אותם וללכת בדרכם.. איך אני אדע מה הן מגבלותיי? איפה אני מוגבל יותר ביכולותיי, מה אני יכול יותר לשנות ומה אני פחות יכול לשנות? מה עליי "לקבל" ועל מה עליי "לעבוד" בשביל לשנות ולייעל את עצמי.. שאוכל לבטא כ90% מיכולותיי ולהביא עצמי למיצוי.. איך אדע "במה להאמין"? כ"כ קל לשבור אותי באמונה, הרי יש כ"כ הרבה גישות, אמונות ודתות בעולם הזה, איך אמצא את ייעודי? את הקו שלי? את האמת שלי? את המקום שלי? איך אדע על מי לסמוך? על רבנים? על פסיכולוגים? על אנשי "ניו אייג'" ? אנשי קבלה? מטפלים? מורים? מדריכים? מאיפה אני מתחיל? איך אני מוצא את קצה החוט של האמת שלי? לפני כ-4 שנים בערך עשיתי אבחון תעסוקתי ונפגשתי עם פסיכולוגית תעסוקתית.. בסוף האבחון נאמר לי כי כיווני הוא לימודי פסיכולוגיה, עבודה סוציאלית, שירות לקוחות, עבודה עם אנשים, חינוך בלתי פורמלי, קלינאי תקשורת.. איך אדע שגם עכשיו זה תקף לגביי? איך אדע אם לא השתניתי בעקבות הטיפול הפסיכולוגי שעברתי, איך אדע בוודאות שהצד ה"ריאלי" שלי הוא פחות טוב, ואיך אדע בוודאות אם לוותר עליו או לא.. או להשתנות למענו.. איך אדע בוודאות מה הם היכולות היותר טובות שהתברכתי בהם? איך אמצא את מקומי בעולם, המקום ששם אני אוכל להביא את כישוריי לידי ביטויי, והמקום ששם אוכל הכי הרבה להשפיע? האם ללכת לישיבה? ללכת לפחות לשנה ללמוד תורה, לקבל בסיס, לקבל יציבות? כי בעצם אני יהודי.. ועל זה אי אפשר להתווכח.. זה מין עמוד תווך כזה שמפה מתחילים, זו היא נקודת התחלה.. נקודת זינוק, קו ההתחלה..אבל ביהדות יש כ"כ הרבה זרמים, וכל אחד עם ה"אמת" שלו, איך אדע מה הכי מתאים לי? ולאן הנני מיועד? האם ללכת לרב? למקובל? ללכת שוב לטיפול? ואם ללכת שוב לטיפול, אז איך אדע לבחור גישה טיפולית ואיך אדע לבחור מטפל שאוכל לסמוך עליו.. שיהיה ירא שמיים.. שלא יחשיב עצמו כ"מרכז היקום"... הרבה אומרים לי "אתה בעצמך יודע מבפנים את האמת שלך, תבחן אותה בעצמך".. אבל זה הכי קל להגיד כי בעצם אני בתוכי מאוד מבולבל, אם לא היה בידי בילבול, לא הייתי שואל בכלל את השאלה הזו... על מי להישען? על הפסיכולוגיה על היהדות על הקבלה על החסידות? איך אדע למצוא את הכוחות והיתרונות היחסיים שהקב"ה ייעד לי? איך אדע היכן לשנות את עצמי? לווסת את מידותיי? להיות אהוב על הבריות... אבל בעצם אתה לא יכול להיות אהוב על כולם.. כי בשביל שיהיו לך מיליון חברים אתה צריך שיהיו לך גם 3 שונאים.. איפה אני מוצא את הנקודה שלי? את השלווה שלי, את היציבות שלי, המקום שלי, ה"נישה" שלי? הפינה שלי.. ואיך אני יודע שהיהדות היא "אמת"? הרי כל דת יכולה לומר שהיא "אמת".. וחייבת להיות אמת אבסולוטית מעצם המילה עצמה "אמת".. איך אדע "מה לשנות" ו-"כמה לשנות" ? אומרים לי ש"עצם החיפוש - הוא כבר המציאה", אך הינני בקונפליקט מתמשך כבר הרבה הרבה זמן, מספר שנים, ותמיד אני אומר ש"הזמן עושה את שלו", כיצד אדע איפה לשים את ידי לשנות, וגם להיות אחראי על הגורל שלי והחיים שלי? כי זה קשה ללכת בלי אמונה ובלי ייעוד.. כל בוקר אני קם בבאסה..בלי תכלית בלי ייעוד..בלי "אמונה".. ואל תגידו לי שאני בדיכאון, כי אני לא, הייתי לא מזמן אצל פסיכיאטר, נתן לי כדורים, הכדורים עשו הרבה בעיות, יותר משהם הועילו לי... הבעיה היא רגשית לא ביולוגית.. לקחת כדור זה לשים פלסטר על עצם שנשברה בגוף... (מבחינתי לפחות, במקרה שלי) לפעמים אני אומר, אולי אם אחשוף את עצמי, לדוגמא אכתוב את המכתב הזה, את האיגרת הזו בדף הפייסבוק שלי, אולי זה יעשה שינוי, אנשים יכיר אותי, את האמת שלי, בלי להסתיר פרטים, להיות אמיתי, לא להיות מזוייף, וזה כבר יעשה את השינוי..עצם הפחד הזה.. לחשוף את עצמך..הוא זה שמחזיק אותך וכובל אותך בכ"כ הרבה קונפליקטים..תעשה את זה.. תחשוף את עצמך פעם אחת.. תתגבר על הפחד.. והכול יעבור..אבל לא..אז אתה אומר לעצמך "מה יחשבו עלייך ואיך יסתכלו עלייך ומה יגידו עלייך, אתה מפגר משוגע דפוק דביל לא מוצא את עצמך, תיסגר בן אדם, תשתחרר גבר" ושוב אני לא חושף את עצמי, שומר את הכול בלב , ו"אוכל את עצמי".. במקום פעם אחת להתגבר על הפחד, להיחשף, ואז לא נצטרך יותר את הטיפולים האלה, ואת ה"אמת" הזאת.. הכול ישתחרר..לא נהיה יותר כבולים.. וסבוכים.. וכל הקונפליקטים ייפתרו.. שאנשים ייקבלו אותי.. והכי חשוב שאני אקבל את עצמי סוף סוף, בלי להסתיר את זהותי, זה אני וזה מה יש.. אין לי מה להסתיר.. תתגבר פעם אחת על הפחד הכי גדול, שהוא ההיחשפות, ואז תראה שהכול ייפתח.. דלתות חדשות... נוכל קצת לנשום אוויר, הגוש שנמצא בגרון ייעלם, וכל הפחדים וקוצר הנשימה ייעלם כלא היה.. יאללה, תחשוף ת'עצמך גבר!

“Life isn’t about Finding Yourself. Life is about CREATING Yourself.” (George Bernard Shaw)

היי לך, אפשר ברשותך לחלוק מחשבות? אודי הזמין, מקווה שגם אתה. התהיות הפילוסופיות שהעלת במכתב מרתקות ומעוררות מחשבה, אבל במרבית הקריאה הרגשתי שאני לא שומעת אותך ואת מה שהן עושות לך. איזו בריחה לשאלות האינטלקטואליות הכלליות, שאני מכירה היטב גם מעצמי. ואז בפסקה האחרונה פתאום החיפוש הזה אחר האמת שכל כך מעסיק אותך קיבל את התפנית האישית, הפנימית. המשאלה ויחד עם זאת הבעתה מכך שאנשים יכירו אותך, יסתכלו פנימה ויראו אותך. שיראו ושיקבלו. ואז המעבר שתראה אתה את עצמך ותקבל. מה אתה חושב שתראה כשתסתכל על עצמך? מה אתה רוצה לראות? מה אתה מפחד לראות? התחברתי למה שאודי שאל, מי אמר שיש "אמת"? ואולי אני מנסחת את זה גם אחרת, או מוסיפה, מי אמר שמה שיש חייב להיות קבוע ולא נזיל? נראה לי שחלק מהגדולה היא להיות גם וגם ולא רק (בכלל מוטיב בפסיכולוגיה וטיפול ;)...). להקשיב לכולם, לעבד בעזרת כל החוויות שיש לך ומי שאתה ולהשתמש בכל דבר באופנים שונים בסיטואציות שונות. גם נראה לי שלהגיד שצריך למצות 100% ממך לא משקף את איך שאני רואה את הדברים. אתה לא לימון שצריך להפיק ממנו כמה שיותר מיץ. יש בך כל מיני זרעים שאפשר לטפח ולגדל. לא חייבים לבחור אחד ולגדל אותו עד שיהיה העץ הכי גבוה שיש, אפשר לגדל את מה שרוצים ולהינות מהפירות שכל אחד יכול לתת. וגם לגדל אותם כנראה שאפשר בכל מיני דרכים ובעזרת חוכמתם שלך ושל רבים אחרים. אלו מחשבותיי לבינתיים. התפתתי לרגע להיכנס לשיח הפילוסופי ולשאלות הנקודתיות, אבל נראה לי שזה שאתה כותב את זה בפורום פסיכולוגיה ולא בפורום פילוסופיה מצביע על כך שהקושי שהן מעוררות הוא במקום שהן פוגשות את הנפש. נעמה.

כל כך הרבה אפשרויות פתוחות לפניך טבעי שקצת קשה לבחור...אבל אין ברירה, כדי להתחיל במסע חייבים לבחור באיזושהי דרך, אי אפשר לתכנן ולטחון בלי סוף את כל האפשרויות. אי אפשר לדעת מה יהיה, והסטטיסטיקה לא כל כך עוזרת במקרה הפרטי, וזה באמת קצת מלחיץ, הלחץ הזה הוא לא רק שלילי הוא גם כוח מניע אבל צריך גם ללמוד להרגע, ויותר מכך להנות ממה שיש, מזה שאתה צעיר למשל....וגם אין "נכון" או "לא נכון", אתה הרי לא יודע מה צפוי אך הרשות נתונה לך לפעול באופן יצירתי אם מה שתבחר (אולי זה מפחיד אותך קצת להחליט משום שזה סוגר ומחייב ואתה פוחד להפסיד?)

שלום לך yaryar787, אלו מילותיי אליך - יש להניח שרצוי שנלמד לחיות יותר בשלום עם דברים שלעולם לא נדע עד הסוף, קצת סוג של פול-גז-בניוטרל בזבזני לחשוב בסגנון מה-היה-אילו. ורצוי גם שנצליח יותר לחיות בשלום גם עם ההחמצות שתמיד תהיינה שם, כשהגדולות שבהן הן, כנראה, היעדר הניסיונות או הבחירות, ונבין שרק עם הניסיונות במציאות אתה לומד באמת להכיר את עצמך ואת מגבלותיך, למשל. רצוי גם שניפרד קצת מלחיות על הפנטזיה של להחזיק את כל האפשרויות גם יחד בראש. זה אפשרי רק בדמיון, בהזיה, לא כל שכן, כאשר הדברים סותרים, אבל במציאות יש ויתור. הלכת בדרך של ענף אחד מיני רבים על העץ, בידיעה שתמיד יכלה להיות דרך טובה יותר, אבל זו שכן קיימת שם, היא הכי טובה שיש. ורצוי גם שנזכור שעם הזמן והניסיון אפשר לשנות את ההחלטה או הדרך, באם לאור ניסיון מספיק נמצאו כמתאימים פחות. טיפול פסיכולוגי רב שנים לימדני את אלו. סוריקטה

הדבר היחיד בעולם שיכול להביא אותי לדמעות- המשפחה שלי. מי בכלל המציא את הדבר הזה ?! סיוט.

אודי, הוא הבטיח לי שהוא יעשה הכל שלא יקחו לי את הילדים. איך הם רוצים לעשות לי את זה? הרווחה מתנכלת לי. ולא אני אומרת את זה. זה פשע מאורגן. בבקשה תרגיע בבקשה. בבקשה. מתייפחת כל היום.

קשה לתפקד: בבוקר בעבודה, אחה"צ בבית. העבודה סזיפית, אינה נגמרת. הרים של כביסה, כלים מלוכלכים, הסעות, חוגים, ארוחות ערב. ובשעות הערב המאוחרות שכבר אפשר להרגע ולנוח, אין מנוחה. מחשבות, זכרונות וכאב. הבעל חוזר מהעבודה, לובשת חיוך מזויף. אצלי הכל בסדר. ובלילה, סיוטים. לילות ללא שינה. אין רגע של רגיעה. אי שקט תמידי. בפנים, כל כך סוער. בבוקר מתאפרת. מסתירה את השחורים מתחת לעיניים. מאפרת את העצב. מעלימה את החיוורון עם קצת סומק. מחפשת היכן להניח את הראש, איפה להפקיד את הזכרונות, את הכאב ואפילו לשעה קלה. נטע.

לא מבינה למה עלה בדעתך שהרגזת. כתבתי בשיא הכנות שנפלא שבמפגעי האינטרט יש שיחה החצובה מהבאר הזכה....לה אני שיכת! בלי שירקתי על כך דם אני צועדת במסלול בגאוה ובעוז, כוונתי היתה שהתפעלתי מכל הלב, לפגוש זאת כאן. חברה לדרך העולה...

שולחת לך חיבוק ענק וכוח(!!!!!!!!!!!!)כוח להלחם על בת מלך שעטפו בסמרטוטים...אולי מתוך קושי חולי או חוסר בגרות או חוסר ידע אבל עטפו...אז תחזירי להם לארון...אל תוותרי...זה שווה...בהתחלה את מרגישה שהבור לעולם לא יתמלא אבל אט אט זה קורה...והאהבה שלך מתחילה למלות אותך בחום וסיפוק. לב טוב בחום

שלום אודי, "הפסיכולוגים ינקטו אמצעים סבירים לתכנון המשך ההתערבות הפסיכולוגית במקרה של הפרעה במתן השירותים הפסיכולוגיים בגלל גורמים כמו מחלה, חוסר זמינות, מעבר ממקום למקום..." [קוד האתיקה] מכיר את הסעיף הזה, נכון? אבל מהם, בעצם, אמצעים סבירים? ובמקרים של חוסר זמינות זמני, קצר או לא-כל-כך קצר, האם המתנה בציפיה נואשת נחשבת לאמצעי "סביר"? קוראת

היתמות הטיפולית הזו מכריעה אותי. בבטן בפנים מרגישה קצת נבגדת, למרות שאין באמת סיבה. כאילו פיתו אותי לביחד הזה ובבת אחת משכו את השטיח מתחת לרגליים. ולא, היא לא פיתתה אותי מתוך כוונה זדונית, ולא, השטיח לא נמשך בבת אחת, אלא היו בטן תופחת ודיבורים אין קץ, ולא, זה לא שהתגלה בה צד חדש שבעצם רוצה לפגוע. ועדיין יש גרעין שמרגיש מרומה וכאוב. למה אמרת סתם שאת לא הולכת לשום מקום? אני לא מלאת זעם, כהרגלי סתם מיואשת. מבינה בראש לפחות וזה כן קצת מקל. מה שהפנים לא מבין, חומר מעולה לטיפול, מה? יופי באמת. התקלקלתי, כבר לא יכולה עם הלבד הזה. נעמה.

אודי, כשהייתי קטנה, לא היה לי אבא כמוך או כמו המטפל שלי. אבא שהיה קשוב אליי, מותאם אליי, אבא שעוטף ברכות ושומר. אבא שמנחם, מלטף, וחושב שהציור המכוער שהבאתי מהגן, הוא הכי בעולם. אבא שלי לא איפשר לי להיות ילדה. אני מתחילה לאט לאט להבין שאני מלאה בחסכים. אני חסך אחד גדול, ונפער בי חור גדול ושחור בבטן. אתה חושב שטיפול יכול "לתקן" את זה? אני מתחילה להתייאש.

הם רגשות שליליים, ואפילו בדת אומרים להתרחק מהם...אז מה פתאום לשנוא זה טוב? או לכעוס נחוץ? אני לא מבינה מה אני אשיג בזה, זה רק משאיר את האדם לבד בלי הורים.....:( אפילו שהיום אני לא ממש "צריכה" אותם באותה מידה....אני כן צריכה אותם הם סבא וסבתא של ילדיי והם דוקא טובים בתור כאלה.....אוףףףף מה דעתך על מידת הכעס או השנאה? והיא לא נמצאת לשאול אותה....אז אודה לך אם תתייחס לשאלה...תודה

מרגישה שבחודש האחרון התבגרתי בשנה. וזה לא בצחוק. אני לומדת לא לפעול באימפולסיביות גם במצבי לחץ. זה קשה מאוד. כנראה שזה יתגמל אותי בהמשך.

הייתי בקצה אתמול. חזרתי. בנתיים....

לדאגלס אדאמס יש ספר "המסעדה שבקצה היקום". ויש שם בכל פעם חגיגה חדשה, מצחיק כי כרגע אני לא מצליחה להיזכר אם זה להולדת היקום או לסופו, אבל נגיד שלהולדתו, פעם אחר פעם מחדש. ברוכה השבה... מקווה שפעם הבאה תזכרי שכבר חזרת משם. נעמה.

אני בקריסה. הילדה אומרת שאבא הרביץ לה הילדה במצב לא טוב לאחרונה. היא מספרת סיפורי בלהות. הבובה הלכה וירד גשם ואחר כך מבול ואש, ואז היא מתה. ואז באה יעלי והלכה ונפלה לבור וגם היא מתה. היא לא מוכנה להתקלח ולהחליף בגדים. וגם לא ישנה טוב. מחר היא אמורה להיות עם אבא שלה ואני היסטרית! מנסה להרגע. קשה מאוד. אני אמורה ללכת לעבודה מחר ואני לא יודעת אם אצליח לתפקד. הילד נראה מאויים. אודי הצילו!!!! הפסיכולוג שלי חולה. גם אני רוצה להיות חולה. החיים שלנו הפכו לסיוט. וזה עוד לא הכל. אין לי הורים ואחים ואחיות. יש זוג חברות שתומכות בנו מאוד. אומרים לי כל הזמן להיות שקולה ולהפעיל שיקול דעת. לא מצליחה. די.

בחרדה. רק רוצה לדעת, לפני שמדברת על כך עם המטפל, מה נהוג אצל מטפלים אחרים. למה זה כל כך קשה לענות על זה? אני אדבר על זה, רק שקודם רציתי להבין מה דעת פסיכולוגים אחרים. אוף

שלום אודי, כתבתי לך למטה. תחת הכותרת "קשיבות". אודה אם תוכל להגיב. רציתי לספר לך עוד משהו. יצא לי שם לא טוב בסביבת העבודה שלי. בגלל תקרית לא נעימה בה הרגשתי שאני כמעט מאבדת שליטה. אני נתונה שם תחת לחץ רב והסביבה שם לא סימפטית בלשון המעטה. השם הלא טוב הזה הוא שמרחיק אנשים ממני. אני אדם מאוד חברי, כלומר גם הרבה פעמים מסתמכת מאוד על הקשר בין אישי בהתנהלות שלי. אני מרגישה כאילו לקחו לי את היתרון הכי גדול שלי. אני מאוד סובלת. אי אפשר למחוק את העבר. אי אפשר לתקן דברים שנעשו. הצלקת נשארת והיא מאוד כואבת. אני מוצאת עצמי טוחנת מחשבות על זה כאילו החיים לא מורכבים ועמוסים מספיק בלי כל ה"מה יגידו", "מה חושבים עלי". מה אתה חושב ? תודה מראש.

אני מרגישה כ"כ עמוק בתוך הכאב, בתוך ה"ללא מוצא" הזה, מפחדת להשתגע, מתמודדת בטירוף, ממשיכה לעבוד ולנסות, אבל אני גם לא רואה את הסוף ולא מבינה איך הוא יכול להיות טוב... אתה באמת ראית כאלו אנשים שיצאו מזה, שכבר לא היו צריכים כ"כ, שלמדו לחיות עם מה שאין, שלמדו להצליח להיות שמחים ומועילים ובוגרים??? שלמרות הכל נשארו שפויים באמת???? דיייייי, אני כבר כמעט מיואשת....

המצב נהיה בלתי אפשרי לכולנו נכנסנו למצב חרום

שלום רב בני בן 17 ומטופל ב4 שנים האחרונות מאז גירושיי(משמורת משותפת ע"פ פסק דין) מזה כשנה איני מרוצה מהטיפול ומהפסיכולוג ולכן איני מוכן לשלם לפגישות עדכון עם הפסיכולוג. שאלתי האם ע"פ החוק על הפסיכולוג לעדכן אותי במצב הטיפול, עם על חשבונו או דרך אימייל או דרך הטלפון... ? תודה

אני מרגישה כמו ילדה קטנה היום. ולא בטוחה אם זה טומן בחובו משאלה לחיבוק, או משאלה לניעור חזרה למציאות של הגדולים. קיים חיבוק חזרה למציאות של הגדולים? או שזה תמיד מכאיב? נעמה.

היי אודי, נדמה לי שחיבוק כזה. חיבוק של הפסקה מהג'ימבורי, ומבט שעוקב כשאני חוזרת אליו בינות המוני הילדים, אבל גם יודע שאסתדר ולא אטבע בבריכת הכדורים. למרות שאני לא בטוחה שלא אטבע בפלסטיקיות הצבעונית. נעמה.

שלום אני ויקה בת 17, מאז שהייתי קטנה ועד עכשיו יש לי פחד שקשור למחשב , למשל: כשאני מורידה תוכנה מהאינטרנט אני קופצת מהמחשב ובורחת , ואז מציצה בעין אחת איזה מודעה צצה לה במחשב , ואני מאוד נבהלת , או למשל אני נכנסת לאתר וקופצת לה פרסומת אני גם קופצת מהמחשב ומתרחקת מהכיסא עוצמת עיניים ממש חזק ומפחדת , ברגיל אני מתשמשת במחשב בלי סוף כל הזמן כמעט על מחשב לומדת והכל , אבל הבעיה הזאת די מדאיגה , הכל בסדר איתי ועם המחשב עד שמשהו קופץ , או באנר או פרסומת , תמיד יש לי את התחושה כאילו זהו וירוס השתלט על מחשב שלי ואני מתנהגת כמו ילדה קטנה ואני בת 17, זה מאוד לא נעים , אפילו אני מגיעה למצב בו אני מבקשת מאמא שלי לשמור על המחשב עד שיצוץ משהו כשמוריד משהו , ואז אני מציצה לאט לאט , זה מאוד לא נעים מה קורה בעצם? תודה!

כן יש לי רק מבאנרים ממחשב

מצטערת ממש שאני שואלת יותר מדי ומציפה.. חייבת להבין. האם אני אמורה להילחץ אם מטפל מסכים לחבק? האם זה יכול לפגוע בטיפול? לעורר תלות גדולה מדי? האם עלי להתנגד לכך בעצמי? או שאם לדעתו אפשר, אז לא לדאוג? תודה וסליחה

אודי, הייתי רוצה להפסיק לאכול. הייתי רוצה להפסיק לנשום. להפסיק לרצות. להפסיק לאהוב. להפסיק להזדקק. להפסיק לפחד. בכל פעם שאני משתוקקת למשהו, אני מרגישה כישלון. בכל פעם שאני אוכלת, אני מרגישה חלשה. העולם יותר מדי חסר סדר, מזוהם, פגום, לא סימטרי. הייתי רוצה לטהר את עצמי עם אקונומיקה. הייתי רוצה להכניס את הרגשות והמאווים שלי למכונת הכביסה על תוכנית "רתיחה" ולצאת טהורה. נטע.

היי.. נראה לי שההודעה שלי לא נשלחה, אז אני שואלת שוב. מצטערת אם התקבל פעמיים. רציתי לדעת למה פסיכולוגים לא מחבקים? ולמה יש כאלה שכן מסכימים וכאלה שלא. האם זה תלוי במטופל או בגישה הטיפולית של המטפל? איך יודעים מי מטופל שאפשר לחבק ולמי זה יזיק? דווקא נראה לי שהרוב לא מסכימים, אז מה זה אומר על מטפל שכן מסכים? האם אתה בעצמך מאפשר חיבוקים? תודה

אני אשמור על עצמי... אבל זה קשה לי , רוצה להרפות, להתפרק, לא להצטרך להחזיק את עצמי כ"כ... ואני שומרת על עצמי חזק, מנסה להחזיק חזק, נושכת שפתיים אבל אני לא יכולה, מרגישה שעוד מעט יגמר לי הכח, לא רוצה להגיע לאישפוז... וגם לא רוצה לפגוע בעצמי... אבל זה גדול עלי.

זה לא כיף

אני רוצה לעשות אאוטסורסינג לאמונה בעצמי, כי יוקר שמירתה בחיים בתוכי כבר מוגזם. אמשיך להחזיק אותה בתוכי כמה שאוכל, אני רק רוצה את היכולת לומר לפעמים "אני לא מסוגלת יותר", ושיהיה מי שיענה "אני מאמין בך, זה בסדר". (אה, וגם שאוכל להאמין לו. פרט שולי.) נעמה.

אני מצטערת שזה ככה מעורפל. יום אחד אני אצא עם זה לתקשורת, ושם אני יחליט מה אני חושפת ומה לא. אני לא רוצה שיזהו אותי מפה, כי פה אני כותבת בצורה חופשית. בפייסבוק ולתקשורת- אני ינסה שזה יהיה יותר מבוקר.

היא נסעה לכנס...אז שבוע הבא לא ניפגש, היא עשתה את כל המאמצים להוסיף פגישה השבוע ואכן נפגשנו היום. דוקא בזמן לא ממש טוב עבורי היא נסעה הפעם, כשאני במצב של פחד נטישה...של ילדה נצרכת כל כך...היא אמרה שאחשוב איזו ילדה מקסימה הייתי ואני חושבת שהייתי טיפשה ומגעילה בכלל(הבאתי תמונות מילדות) ובנוסף יצאה ממני שנאה דווקא אחרת... הפעם כלפי מי ש...וכעס גדול מאוד עליו, מעולם לא שנאתי איש ולא ממש כעסתי, זאת פעם ראשונה בחיי ומהמקום הזה של הכעס הנוראי שיצא לי בפגישה קודמת אני מרגישה כל כך קטנה ופגיעה כמו אפרוח קטן חסר אונים......ודווקא עכשיו היא נוסעת לכנס, היא הציעה שנדבר בערב כשהיא תחזור, אמרתי לה שלפחות תסמס כשהיא חוזרת...והנה שוב חזרתי יותר מצעד אחורה בנזקקות שלי אליה, אחרי שכבר ממש הצלחתי לא לדבר איתה בין פגישות.....אז אודי, גם אני בין כלן פה, זקוקה לך...לצערי..אפשר להיות פה? לכתוב לפחות עד שאחזור להפגש איתה? האם זה באמת טוב להוציא כעס ככה? במקום הזה מרגישה פגיעה מאוד מאוד ... היא כבר מזמן אמרה שעדיף לכעוס עליו מאשר לכעוס פנימה...האמנם לכעוס על מי שהכי הכי אהבתי בעולם ונזקקתי לו כל כך????? אוףףףףףףףף .מ.

שתדע לך. אני גיבורה אמיתית. אני גיבורה לאומית.

אלופה!! שולחת לך את כל האהבה והטוב שבעולם. בהצלחה, מחזיקה לך אצבעות.

אמרתי לה שאני רוצה לשכב על השטיח... היא כמובן אמרה שאני יכולה לעשות את זה. אמרתי לה שאני מתביישת. היא הציעה שאם אני רוצה אפשר לפתוח את הכורסא למצב של שכיבה. לקח לי זמן עד שהצלחתי. כי לא רציתי שתראה אותי עושה את זה. היא הזיזה אותה קצת כדי שיהיה לה מקום להיפתח ואני לא רציתי שתראה אותי פותחת אותה, ואמרתי לה שלא תסתכל עליי. היא באמת לא הסתכלה. אבל זה היה לי מביך ואולי גם משפיל הרצון הזה שלי. ואני לא יודעת מאיפה הוא בא, אולי מכאן? אני לא יודעת. אני חושבת שבאיזה שהוא מקום אני רוצה לעשות את זה רק כדי שהיא "תרחם" עליי ותחשוב שאני מסכנה. היא רוצה שארגיש בנוח ואמרה שמה שיגרום לי להרגיש כך הוא בסדר גמור. אבל עוד לא אמרתי לה למה אני חושבת שאני רוצה את זה. אגיד לה בפעם הבאה. בסוף היא שאלה אם אני רוצה שלפגישה הבאה היא תסדר את הכורסא כך שתוכל להיפתח, עניתי לה שלא ושאני רוצה לשכב על השטיח. למה זה קורה לי? אני מרגישה שהצורך הזה הוא לא טוב, הוא לא נורמאלי. אבל אני רוצה אותו. אני רוצה לשכב ולהתכסות בשמיכה. יש לי שם שמיכה, ואני לא יודעת אם היא רק שלי, אמרתי לה שאני רוצה שהיא תהיה רק שלי ושאם לא אז שלא תגיד לי. היא כמובן לא ענתה לי על זה, אלא רק התייחסה לדברים אחרים. אני רוצה שהיא תהיה רק שלי. השמיכה וגם היא עצמה. לא רוצה שהיא תהיה של מטופלים אחרים. רק שלי. ואני מרגישה ילדה קטנה עם כל המחשבות וההתנהגויות האלו. זה בסדר?

רק רציתי לומר לך שזה כל כך מובן ואת ממש לא צריכה להתבייש בזה, רגש בסיסי וראשוני, קורה לכולנו נראה לי, בטיפול הכוונה...

אני לא יכולה להיות איתי... רוצה להיפרד ממני להתרחק

מגוחך שחברה מסמסת לי שהיא בדכאון ורוצה לבכות, ו א נ י זאת שמרגיעה שזה בסדר, ומותר, ומקשיבה... מגוחך שאחרת מתייעצת איתי וחשוב לה מה ש א נ י אומרת... חלקים חלקים. המונים ממני, וכל אחד מהאנשים שסביבי נחשף רק לחלק או שניים. מבלבל.

ומה איתי.... ??? רק לי אני לא מקשיבה, לי אסור לבכות, לי אני לא מצליחה לעזור או לייעץ או לנחם... או אפילו לאהוב או סתם להתידד איתי. על מי אני עובדת במילים היפות והמחוכמות שאני משגרת לאחרים ?! וגם עם אחרים לא תמיד מצליח לי... אוף. לא יודעת איך להעביר את התחושה, אבל זה מוזר ומתסכל.

מצטערת,מצטערת, לא יכולה יותר. אני מתה מרגשות אשמה. אמרתי לך כבר שבפורום יש איזושהי המשכיות, תהליך מקביל שמתרחש עם אמא צביה.. בשני ,נפגעתי ממנה..בכללאני כנראה בתקופה מאוד רגישה איתה. לרגע אני מרגישה אינטימיות ,מרגישה מאוד מאוד קרובה אליה, ותוך זמן קצר,משהו מתפוצץ. אז בשני בערב שלחתי לה מייל מאוד נוקב,כואב. ומיד אח"כ שלחתי את ההודעה בעץ שפתחה הילה לגבי התחשבות בך.. אני מצטערת, מאוד. מרגישה שהלב שלי מתכווץ מכאב, פגעתי בך,אולי גם בהילה,בסוריקטה ובמיכל, הייתי מאוד בוטה.. היום, דיברנו על המייל והפגיעה יתי ממנה ביום שני,אמא צביה התנצלה והרגשתי המון המון צער ממנה..גם הקול שלה נעשה צרוד כזה..אני אכולת רגשות אשמה.. מרגישה מתה מרגשות אשמה על הצער של אמא צביה. לא יכולה יותר. תמיד אמרתי לה שכשאמות זה יהיה מרגשות אשמה

אודי, מאז הטיפול אתמול אני בחרדה גדולה מאוד. אני מרגישה שאני נקשרת אליו. אני מרגישה שהוא מצליח "לגעת" בי ועם כל כך הרבה רכות.בד"כ בשלב הזה אני מוצאת תירוצים שונים ומשונים לברוח. אני מפחדת. לא רוצה שזה יקרה גם הפעם. איך אני יכולה למנוע מעצמי ליפול לאותה מלכודת שוב ושוב? איך אני אשמור על עצמי מפניו? אני מפחדת. נטע. נ.ב. ברוכים השבים. היית חסר

שלום רב אני בזוגיות חודשיים עם בחורה בת 25 הבחורה הינה סטרלית, צריכה להתקלח 2- 3 ביום וגם חשוב לה שאני אתקלח יותר נוטה לשטוף ידיים בתכיפות ומסתובבת תמיד עם מגבונים. בנוסף היא מאוד בעייתית מבחינת תפריט האוכל שלה. התאבון שלה נמוך בדרך כלל, היא רזה ונוטה לאבד את התיאבון בתקופות של לחץ. סבלה מבעיה חברתית בתקופת התיכון ולא הצליחה לקיים קשר ארוך עם גבר מעל חודש. מבחינה רגשית היא נוטה להיות מאוד רגישה ונפגעת בקלות ,הרבה פעמים משפטים שמתפרשים לשני פנים היא תבחר תמיד לפרש לצד השלילי. כמו כן היא מתעצבנת לעיתים קרובות על בני המשפחה היא נוטה להרים את הקול . בנוסף היא איבדה את אביה בנעורים. הזוגיות שלנו הייתה טובה מאוד בחודש הראשון אבל עכשיו אני מרגיש שכל דבר קטן שאני עושה שלא נראה לה מערער אותה (תחושה שהיא מחפשת אותי) הבחורה הינה סטודנטית ועובדת ומנהלת חיים תקינים וישנם חוג מצומצם של חברים ומשפחה שהיא מאוד אוהבת וצוחקת איתם הרבה יש לה מצפון גבוה והיא גם אוהבת צדק... בנוסף שמתי לב שהיא מתקשה לסלוח , לדוגמה אם אמרתי משהו בצחוק שפגע בה (שלא במתכוון כמובן) היא נשארת עם תחושה לא טובה כמה ימים. רציתי לשאול אם התסריט הזה (סידנרום) מתחבר למשהו מוכר. והאם בחורה שסובלת ממנו יכולה לחיות בזוגיות?? בלי קשר לאופי של בן הזוג

היי אודי, נורא קשה לי ואין לי כוחות בכלל לספר.. איך אפשר לצאת מהרגשה רעה במיידי (אם יש דבר כזה בכלל) ?ואיך אפשר להפסיק תלות שרק גדלה וגדלה..? תודה אודי

אודי יקר, אני עוברת זמנים עמוסים וקשים ואני מאוד חרדה ומפחדת. אני מנסה להגיד לעצמי שלא יעזור לפחד ולטחון מחשבות ושזה יבוא לי בחשבון על הזמן שאין לי. יש לך רעיונות לטכניקות טבעיות להסתת המחשבות ולהתמודדות עם הפחד? בתודה מראש

תודה אודי. הקשבתי לסרטונים ואני אפילו מכירה את הגישה הזאת. התחושה שלי שכל אלה גוזלים זמן. גם החרדה גוזלת לי זמן. אני מרגישה מוצפת בשבועות האחרונים. אפילו מבזק על רקטה שנופלת באילת מחריד אותי ומעייף אותי מאוד. עייפה אבל מתקשה להרדם מהחרדה. לא יודעת אם אזעקה תעיר אותי או מתי זה יתפוס אותי. החוסר יציבות הזה בחיים שלי לא נותן לי מנוח. אני מרגישה במלחמה.. קיומית. אני צריכה לעמוד בסטנדרטים של אנשים שלא מעניין אותם מה שעובר לי בחיים אלא לקבל את מה שהם צריכים ממני. קמתי מבועתת מסיוטים בבוקר עייפה חסרת אנרגיה מדוכאת. אני אומרת לעצמי שלא ייתכן שאני אחיה בחרדה גם בגלל המצב הביטחוני הרי זה מה שהם מנסים לעשות להפר את השלווה והשגרה ואני אומרת לעצמי שלא אתן להם. הבעיה שקשה להתעלם מהמצב הזה. האזעקה המחרידה מחרישת אוזניים לא יכולה לאפשר לך להמשיך בשגרתך וגם לאחריך וגם לפניה.. אני יודעת שבאזור מגוריי יש הרבה סחוטים רגשית. הייתי בשיחות שבהן הפסיכולוג אמר לי שהמצב הזה לדעתו לא כל כך נורא. נוטלת נוגדי דיכאון וחרדה שכנראה כבר לא עוזרים. אני מרגישה במשבר וחייבת לצאת ממנו לא יודעת איך

רוצות לנסות? אני רואה שלא רק אני מפחדת מהשלב הזה ביממה, ובא לי לזמן לי חלום. בא לי לרחף, קלילה, באוויר. לעוף בין טיפות גשם נעימות,וריח אדמה מסביב. לבקר על הירח ולהתעטף שם בפוך של המטפלת, ב-0 כוח משיכה. לצייר ציור ענק על חול, לשבת מול כלי נגינה ובלי לדעת לנגן להפיק את כל הצלילים שיהיו לי בראש. להיכנס לבניין ענק, מרובה דלתות, שכל דלת בו מובילה למקום אחר, עם צבעים אחרים, תחושות אחרות, ריחות אחרים. קצת כמו בסיפור שאינו נגמר, בהיכל עם הדלתות המרובות שרק מי שיודע לאן הוא רוצה להגיע יגיע לשם. ולהתעורר בנחת, בתחושת רוגע. (ויום אחד אצליח אולי לרצות לחלום על אנשים, ושהזכר היחידי אליהם לא יהיה רק פיסת שמיכה.) מזמינה אתכן לנסות גם. יש בזה משהו נעים... קצת מביך, אבל נעים. לכתוב את זה עושה משהו מעבר לסתם לחשוב. ואגב, אודי, כמו בשאלון שלך - לריח, או לדמיון שלו, יש לדעתי תפקיד חשוב בחלום. :) חלומות פז, נעמה.

מתאים לי.... רוצה לחלום שאני תינוקת קטנה, שוכבת בעריסה ומעלי אבא ואמא (אבל לא את אלו שאני מכירה, אותם אני לא רוצה לראות בשום חלום טוב שלי...), אולי את המטפלת שלי ואת בעלי, שיעמדו ויסתכלו עלי, יסתכלו ויסתכלו ויראו אותי, את מי שאני ואת מה שאני צריכה, ואז אני אבכה, והם יקחו אותי בידיים, ירגיעו וילטפו, וילחשו לי מילים טובות, יספרו לי שהם אוהבים אותי, וגם אם אני מקשה עליהם לפעמים עדיין הם אוהבים אותי, הם יעמדו ויסתכלו על מה שאני עושה, יתפעלו ממני... ובחדר יהיה אור כזה של בוקר, צהוב ורך, ,עם ריח של אויר נקי ופריחה... ותהיה הרגשה כזאת של שלווה ואהבה... ואז בטח השעון מעורר יצלצל!!!! וגם יש לי חלום אמיתי שאני לא רוצה להפסיק לחלום אותו, אני רוצה להיות יום אחד אמא, רוצה לשמוע שמישהו קורא לי ככה, ואני גם רוצה לרצות את זה עד הסוף, לא לפחד מזה ולא להצטרך לעבור עוד מידי הרבה טיפולים (גופניים ונפשיים) עד שזה יתגשם.... לילה טוב וחלומות מתוקים!!!

הלוואי וניתן היה מבחינתי להצליח אי פעם להירדם בלי קושי. לישון ולחלום על... לא'דעת, חלום שאפילו אשכח. ואז, כדרך פלא, אצליח סוף סוף להתעורר 'כמו שצריך' (מבלי להישאר בתחום הביניים החרדתי המבלבל הזה כל הזמן), יסתובב לו איזה סוויץ' במוח, ואקום צלולה ובריאה. סוריקטה והאוטופיה

נדרש טיפול.מן הסתם ממושך.לפחות פעמיים בשבוע,כשהיה רצוי גם שלוש.ברפואה הציבורית,זה לא מתאפשר,התורים גם ככה ארוכים מאד,מכסת הזמן מוגבלת,ובטח שלא מאפשרת תדירות שכזו.כך שזה משאיר רק את הטיפול הפרטני כאופצייה רלוונטית במצב הנוכחי,רק שאיך גם זה מתאפשר,כשהמחירים עבור כל שעת טיפול ככ גבוהים,גם אם באים לקראת במעט??זי הרי מגיע לסכום מאד מאד גבוה.אז מה הפיתרון בעצם כדי שהטיפול באמת יהיה יעיל(פעם בשבוע זה לא!)כשגם הבעיה הזו מתווספת לשאר הבעיות שגם ככה קיימות ומקשות.??מייאש!!!

המחיר הגבוה לשעת טיפול,יוצר גם מצב של לחץ נוסף שמצטרף.מאחר ואם כבר משלמים ככ הרבה,צריכים להיות תועלתניים.ואם אני לא מצליחה למשל,ומתקשה גם לדבר,והזמן עובר,אז בכלל הלחץ גדל.וכל פגישה נמדדת גם לאור הסכום הגבוה שהוצאתי.וזה הרי לא הגיוני שכך יהיה.אז איך ומה הפתרון לעניין הזה?ואם גם המטפל בא לקראת ועושה הנחה,אז בכלל אין מקום כביכול לטענה,וכל אמירה שכזו גם מעוררת אי נוחות.וזה גם מעיק במידת מה,ואפילו קצת מכעיס(ואני מניחה שגם את המטפל עצמו.גם אם לא יאמר).ובכלל...למה טיפול פסיכולוגי,ככ יקר עבור כל פגישה של 50 דקות או שעה??בייחוד כשמדובר בתהליך ארוך טווח ולא פגישה חד פעמית.?

הי אודי וכל אחד שיפתח ויקרא.אני כחצי שנה בטיפול בגישה נרוטיבית.אני רוצה להבין משהו.אולי אתה תוכל לעזור לי.אני קוראת הרבה שאנשים סובלים מהתלות במטפל.אני נהינת מלהיות קשורה אליה...לא הייתי בטוחה שאני מספיק אוהבת אותה.ואז השבוע היא נמצאת בכנס ולא נפגשנו.אמרתי לעצמי:"או.ק לא סוף העולם אני אמצא מה לעשות במקום"פתאום לקרת ערב של אותו יום שלא נפגשנו התחלתי להרגיש מועקה ולהיות מאוד מאוד כאובה כאילו הנשמה שלי התרגלה שיש לה מקום פעם בשבוע לפרוק ולבכות.ממש כאב לי הלב במובן הישיר של ה מילה.חשבתי על כל מיני דברים שעברתי בחיים והיה לי נורא קשה להתרכז בבית ההפוך שלי ולתפקת נונ-סטוף כאימא למשפחה ברוכה מאוד ב"ה.יום אחרי זה התגברה המועקה.סרדתי עד הלילה ופניתי לתמיכה נפשית אונלין ברשת.פשוט ישבתי 40 דק הקלדתי שפחתי את כל התסכולים שלי לאותו רגע ודמעות שתפו את הפנים.זה הקל עלי.היום יותר טוב לי.אני חלשה טיפה אבל רגוע ומועקה עברה.חשבתי שאני כבר חזרתי לעצמי אחרי המשבר שעברתי ועוד מעט יהיה אפשר לסיים את הטיפול.כזות הכזבה לגלות שאני עדיין חייבת את המקום הזה כמו מיים צוננים על נפש עייפה אחרי מסע ארוך ומפרך במדבר...אבל אם יש לי את המקום הזה פעם בשבוע אני מתפקדת כמעט רגיל יש לי ריכוז טוב יותר.אני שמחה יותר ןרגוע יותר וישנה טוב יותר.בקיצור אני אוהבת להיות קשורה למטפלת שלי.לפעמים זה לוקח אותי לבית של סבתא וממש בא לי לתפס על הספה הישנה של המטפלת שלי עם הרגליים לבקש שמיכה ורק שתדבר על משהו.על מה שבא לה ואני אשב ואקשיב...אני מתביישת להרגיש ככה בשלושים המאוחרות שלי.ספתא שלי איננה כבר 17שנה ואני מתגעגעת בחום ודמעות לפרוסה מרוחה בחמאה וריבה חתוחה לקוביות קטנות.או נזכרת איך ישבתי על כתפיים של סבא כילדה קטנה והוא לקח אותי לכל הפארקים היפים שהיו בעיר.כל כך היתי רוצה לראות אותם גאים בי ומרוצים כשהם רואים את ההמשך שלהם...עד שאני עוצמת את העיינים ורואה אותם...את החיוך...את העיינים היהודיות הכחולות ועמוקות...כמעת שומעת את נעלי הבית שלהם...כמה חבל שאי אפשר לחזור אחורה ולהיות יותר מבינה,יותר תומכת,יותר חמה,יותר דואגת...אז הייתי זקוקה שידאגו לי...בכל מקרה אהבתי אותם,עזרתי להם ולכולם...הייתי מקסימום טובה שיכולתי אז...נסחפתי קצת.סליחה.מעניין כמה עוד זמן אני אהיה זקוקה כל כך למקום הזה לשפוח את הכאב שלי.מתי אני ארגיש שוב על הרגליים ופחות זקוקה לתמיכה וחום.יש בינינו איזה 25שנים בתוספת טיפת חום זה ממעיס אותי כמו ילדה קטנה.זה נורמלי להרגיש ככה בסוף השלושים?מביכים אותי גלי החום שאני מרגישה כלפי המטפלת שלי ושאני מתגעגעת אליה.מצד שני זה מחמם את הלב,מעלה חיוך,גורם לי להרגיש מוכלת ומנוחמת,זה מרגיע את הכאב כמו אקמול.זה בסדר להרגיש ככה או שאני צריכה ללמוד להיות עצמאית?האם אני צריכה ללמוד להסתפק בקשר זוגי?יש לי זוגיות טובה אבל הוא לא מסתכל עלי במבט הזה שבו אני טובעת כמו ילדה קטנה.אני רק חושבת על המבט הזה ודמעות זולגות מהעינים...אבל זה דמעות שמחממות את הלב,דמעות שאני אוהבת...אני נורמלית בכלל?

הי לב טוב, איזה תיאורים נעימים, כמו הספה של סבא וסבתא, כמו אקמול, לטבוע במבט כמו ילדה קטנה... קבלי: https://www.youtube.com/watch?v=NN-dqS4fGzY

רציתי לשאול בזהירות אם באמת באמת יכול לקרות שחיים בינוניים של טיפשה במטה קסם יקבלו ערך... למרות כל הנפילות אני קמה, עד לנפילה הנוכחית, שהפעם, מסרבת להתרומם (נמאס כבר,בשביל מה?) אני מוטרדת מכך ושואלת: רעננות וטעם בחיים באמת יכול להיווצר בטיפול? ואיך????????

השיר שלך נגע ללבי.אני גם משוררת.כן יקרה,אחרי האבל המפרך מגיעה נחמה,טעם בחיים וכוח...תזרמי עם הכאב לעצמך האמיתית והמדהימה המסתתרת ביפנים עטופה בהרבה ניירות אפורות ומכאיבות.תזרמי עם הכאב,תורידי את העטיפות המיותרות,הם לא שלך בכלל,תחזירי אותם לאנשים שעטפו אותך בהם.תנסי לחשוב שאת יאלום שצריך ללטש כדי שכולם יראו את הזוהר.שאת בת מלך שהלכה לאיבוד.תנסי לגלות אותה בפנים.כי אם העטיפות האפורות הן היו את הן לא היו מכאיבות לך כל כך.תחזירי אותן לבעליהן.יש לך תפקיד מיוחד בעולם שרק את אחת והיחידה יכולה לעשות.הנסיונות החיים באים להכשיר אותנו לתפקיד המיוחד שלנו.לכל אחת מאתנו יש רק שלא תמיד אנחנו יודעות מה הוא.התשובה היא בתוך הנשמה פנימה...שולחת לך חיבוק ענק וחם וכוח.

מילותיך: יהלום, בת מלך, תפקיד מיוחד החזירו אותי לסמינר. נפלא שיש באינטרנט שיחות של בית יעקב!

בא לי לתת לך במתנה כמה שורות משיר ישן ישן שלי: לא לעזוב עכשיו זה יסתדר בסוף זה ירגע ואז יגיע כוח אפילו שביל ארוך הוא מסתיים בסוף אם לא תמשיכי מעצמך לברוח...

אני מרגישה כאילו בלעתי זעקה איומה ועכשיו היא מהדהדת בתוכי. ובגלים, מידי פעם, היא מתחילה ודועכת, מתחילה ודועכת. אבל בגלל שהפנים שלי סגור, לא סופג, גלי הקול ממשיכים להדהד ומתאבכים לגוש לא ברור של מלמולים צורמים. ואף על פי כן, אם אני מנסה לפתוח את הפה, פשוט אין לי מה לומר. רק מי שמקשיב בסטטוסקופ שומע את צליל הפידבק הנוראי, כמו זה שנובע ממערכת הגברה לא מכוונת טוב. אולי זו דרך להסביר למה הקיום שלי צורם לי. נעמה.

נעמה, איכשהו, את מצליחה בכ"ז לתמלל , למולל, את האין מילים המעיק הזה. קול שכלוא במין מרחב ביניים כזה, לא נספג לגמרי פנימה, לא יוצא החוצה... אבל נראה שיש איזה פתח-"רק מי..." . מאחלת לך את ההרגשה שיש לידך מישהו עם סטטוסקופ שכזה. אני גם כן במרחב קצת כלוא, מעיק ומעיב משלי אם מתאים לך אצטרף אלייך קצת והכותרת שלך הקפיצה לי לראש את השיר הזה, http://www.youtube.com/watch?v=XJZA3_e3SBw לא ממש קשור, אבל לפעמים צלילי שיר יכולים להתגלגל פנימה אל תוך המרחבים האלו, ולהשקיט קצת . אולי גם לך. גילת, (שמקווה שאני במילות "ביי" אחרונות לפני שאפסיק קצת שוב לכתוב).

תודה גילת על המילים. ומבחינתי את תמיד רצויה, כשמתאים לך לכתוב. סומכת עלייך ועל השיקולים שלך. למרות שבאמת מוזיקה יודעת לפעמים להסיח את האוזן ולהפנות את תשומת ליבה למשהו אחר, הלוואי והיה לי "רק מי". אני לבד, ולא זכרתי כמה שלבד זה מפחיד. ובלי לוויה של ניתוק, פגיעה עצמית, הרעבה עצמית. באמת לבד. עם ריק שרק מגביר את הדהודי הזעקה, ותחושת טירוף הולכת וגוברת, שכן רק אני שומעת את הקולות האלו. לבדלבדלבד. מרגישה כמעט כאילו הקיום שלי פחות ברור לבד. אם לא רואים אותי, אולי זה כי אני אינני? שונאת להרגיש דרמטית כל כך. ובכל זאת לא מצליחה שלא להרגיש. נעמה.

הי נעמה, חשבתי פתאום על כך, שדיסטורשן, כך מספרים, התחיל כתוצאה מתקלה, ובסופו של דבר, בין השאר, לפעמים יכולים לראות בו דבר חינני אפילו, ולאו דווקא כצורם גרידא. אולי ההפקה והפריצה שלו כלפי חוץ וההזדהות אתו כלפי פנים - יש בהם כדי להקל על המתח, העומס והלחץ? אולי נארגן איזו גיטרה חשמלית? ;-) סוריקטה

סוריקטה, אני בעד לארגן איזה סשן ג'ימג'ומים. כבר יש לנו שם. פורום הכמיהה האינסופית זה היה? בסוף נעמיד מופע מרהיב. ;)

איש עם ריפוד אקוסטי. עורכת הסאונד שלי בחופשה.

אני גאה בעצמי! היה קשיים לאחרונה בעבודה. הברזתי והבוסית כבר כעסה מאוד ביום ראשון. והלכתי עם חרדה שמי יודע מה יהיה....... ועכשיו החלטתי להתקשר. לא לתת לחרדה לנהל אותי!!!! ודיברתי עם הבוסית אמרתי לה שאני יודעת שמתחתי את החבל יותר מידי. ושאני יעשה מאמץ להוכיח את עצמי. זה משהו שבעבר לא ידעתי לעשות. או שהייתי עוזבת או שהיו מעזיבים אותי. והיום אני לומדת לשרוד בתוך קשרים, גם כשקשה. הילה

כיף לשמוע, הילה. :) וכיף שמהפנטזיה לפגוע, כמה ענפים למטה, יצאה רוח עשייה והתמודדות.

אין לי כבר כח!!!!!!!!! אוףףף לא הספקתי אותך. ולא אני לא אפגע, אבל זה הפנטזיה.

כואב כואב גם בפנים וגם בחוץ. יש איזה פטריה, וגם קושי לנשום. ומתחתי את החבל יותר מידי בעבודה. ובקשר לילדים מתיש להאבק כל כך. אני זקוקה לקול חיצוני מרגיע. גם הלילות לא שקטים חלומות וסיוטים. לא מוצאת לעצמי מקום. ופתאום זיכרון מאי שם, שאני תינוקת, בוכה, ואבא בא ומטלטל אותי. שם אותי בעריסה ומשאיר אותי לבד. קשה לחיות בתחושה שההורים שלי נטשו אותי

לא רוצה להטריד, גם אין לי מה לחדש, או משהו חכם להגיד. רק רוצה להיות פה קצת, אם אפשר. להיות אני על כל מיליוני חלקיי והסתעפויותי ו... אני כולי. להיות, לגמרי, במנוחה, להאסף בשקט מוחלט. אפשר ?!

.. . אודי הי, יש בי איזה קטע משונה/מצחיק/מעצבן.. כאילו בא לי לומר לך : אתה רואה אודי? אתה רואה שחזרת ? אתה רואה? תבין אודי , כאילו לא היה לי ספק לרגע שתחזור. ידעתי שאתה הולך לכנס שלך ותחזור בראשון. לא היה לי ספק בכך. אתמול, כמובן נכנסתי לפורום וראיתי שהעלית הודעות..משמע חזרת.. ..רציתי לכתוב לך משהו...ולא הצלחתי להקליד אף לא אות אחת :( איך היה לך הכנס ? מתה לדעת במה עסקה ההרצאה שלך... אני כותבת לך,ותוך כדי, מקשיבה לשלמה ארצי ולגיטרה המלווה אותו כשהוא שר שלא נשאר לו, אלא לחבק את הצער.. ..כן, הוא מוסיף :"אם אתמול היה טוב,יהיה גם מחר".. http://www.youtube.com/watch?v=sDRSs2rrZ8o במבי.

אודי חזר היום אחרי חופש, הפורום מוצף בהודעות. בואו נחשוב ביחד, איך אפשר להתחשב באודי. אולי לענות אחת לשניה? לגבי הודעות המשך- אם זה לא דחוף, אולי אפשר להניח לזה, ולאודי? אם זה דחוף- אולי לעשות העתק הדבק, כדי שאודי לא יצטרך לשוטט ולחפש את ההודעה ההיא מה- 23.5.13? סתם זרקתי תאריך. יש לכן עוד רעיונות איך אפשר להקל על אודי?

רק לומר, שאני מאד מצטרפת להרגשה שהייתי רוצה לעזור. כמעט וכתבתי בעצמי הודעה דומה לזו שלך, בחיי... מאד מקווה שרמת הדורשנות, התובענות, הנוקשות והאגרסיביות מצדנו יפחתו מעט, לפחות כלפי חוץ מתוך הכרות של כל אחד עם עולמו הפנימי. מקווה שפחות נציף. נעדן. יותר שנדבר על זה מאשר את זה. במרחק של זמן אולי, מחושב יותר, אימפולסיבי פחות. אודי, המון תודה לך. סוריקטה

הי הילה, חשבת אולי שאפשר גם להפסיק לכתוב? אני לא בטוחה שהתלות הזאת באודי ובפורם עושה כזה טוב, לעיתים זאת אשליה פשוט.....אפשר לבוא, לקרוא אחרות, להישאר אם צריך כל כך... ולהיעזר יותר בטיפול אם זה לא כזה דחוף... אצלי פשוט נראה לי שהגיע הזמן לתת צ'אנס יותר בטיפול עצמו....ואם חייבים או רוצים להתייעץ אז כותבים, זאת דעתי, נראה לי שגם הוא יסכים איתי, אבל אודי כבר יענה לנו וכן אודי כבר מזמן אמר שהוא מעדיף שנענה אחד לשני... מיכל

אולי אפשר להעביר אליו את השאלה... :) אודי, מה יקל עליך? מצטרפת לרצון להקל, להנעים, לעשות את המקום הזה כמה שיותר חיובי לכל הצדדים. וגם, תודה. נעמה.

אני קוראת את ההודעות שכתבתן ו... אני חושבת קצת שונה.. אני חושבת שמה שעומד בבסיס ההודעות שלכן זו חרדה גדולה מנטישה.. כאילו ,אני "שומעת את הסיפור" כך: אבא תמך, היה איתנו במשך שנים בעקביות,באופן מיטיב ביותר! ברגישות,בהכלה,נגע בנו בצורה מיטיבה ומדוייקת. ..אך לפתע אבא אומר לנו שאנחנו דורשניים ותובעניים .. אולי מתעוררת חרדה שאבא יטבע מהתביעה.. אולי החרדה גם מתעצמת לנוכח החופש שאודי לקח .. כאילו, אולי ישנה הרגשה שהספינה על סף טביעה על כל יושביה ??? והתחושה מכה גלים ומהדהדת במקומות ראשוניים בם חוינו תחושת נטישה ??? ואז כל אחת חוזרת לתפקד ולהתגונן "על אוטומט" כפי שעשתה בעבר ?? ולכן,הילה וסוריקטה.. אם מותר.. אתן חוזרות להיות "ילדות טובות" כאילו אומרות :"אבא, לא נפריע לך ..נהיה ילדות טובות, מנומסות, לא נבקש,לא נתלונן, אולי אפילו נפסיק לנשום..העיקר שלא תינטוש אותנו.. ואת מיכל..נוטשת לפני שינטשו אותך..:"אפשר להפסיק לכתוב".. ואיפה אני ???? אני רוצה לצעוק : אודי, אל תעשה טובות, לא רוצה ,לא צריך !!! אני מסתדרת לבד.. אל תשגע אותי !! למעלה מ 4 שנים... חבל שנתתי אמון.. ואז קול נוסף מתערב ואומר: תגידי במבי, באיזה סרט את חיה ?? כל כולה, אודי יצא למס' ימים.. אז כן, אודי שתדע לך, שאני ממש ממש התרגלתי אליך ולפורום הזה, הוא מהווה חלק בלתי נפרד מהאנליזה שלי, משהו שמשלים.. ואם אתה מתכוון לעזוב, לנטוש, לטבוע/להטביע...תהיה פיירי ותגיד לנו הרבה זמן מראש..שנוכל לשים אפוד מגן..שיכאב פחות.. במבי. נ.ב תמיד בפורום הזה היתה תובענות ודורשנות..זה לא משהו חדש מאתמול..

במבי יקרה, חכמה כתמיד. ובכל זאת, אני חושבת שיש כאן משהו אחר מהורות, אחר מטיפול. אודי לא המטפל שלנו, וזו מעין מערכת יחסים אחרת. אולי באמת כל אחת לוקחת את השוני הזה לדפוסים החוזרים שלה, כפי שציינת בחוכמה. מאוד יכול להיות. אני, בכל אופן, לא מצפה מאודי לזמינות וקשב כמו שאני מצפה מהמטפלת שלי, ומכאן גם הצורך לשמור על משהו מאוזן יותר. יכול להיות שזה גם מתוך הרצון לשמור על המקום הזה, אבל זה לאו דווקא שלילי. נראה לי שאם היו מאודי ציפיות בפורום כמו שיש למטופלים שלו, הוא לא יכול היה להישאר כאן הרבה זמן. למרות שנדמה לי לפעמים שיש לו כוחות על. :) חשבתי על זה בשבוע האחרון. ביקשתי מאודי שיגיב על משהו לפני שנצא להפסקה, ויצא שהתפספסתי, אחרי עוד פספוס שנפל בשבוע שלפני כן. ובהתחלה כאבתי את זה, למרות ההבנה של ההסברים היבשים, ואחר כך הבנתי שאני באמת מניחה עליו ציפיות גדולות מידי. ולא כי אני מזלזלת בך, אודי, אל תקרא את זה ככה. ממש לא, ולמעשה ההפך. פשוט כי האשליה של מענה מושלם מתנפצת גם בטיפול, אז בחלל הזה בכלל. ואם נשים אותה גם כאן, אנחנו נידונות לאכזבות, פשוט בגלל המדיה. אני לא יודעת אם אלו מילים של התאמת ציפיות בריאה או שריטות של פחד מתלות וקירבה. נדמה לי שאלו מנסות להיות מילים בריאות שמכירות במציאות השונה שיש כאן ואין בשום מקום אחר. אבל באמת שאין לי איך לדעת. מחשבות שלי... נעמה. ואודי, אני ממש מקווה שלא נפגעת. נסה לקרוא את ההודעה בקול מעריך, מוקיר תודה ומלא חיבה, ולא כזה המזמן מרחק.