פורום פסיכולוגיה קלינית

איך אפשר לעכל אותם? עושה צעדים חדשים אל הלא נודע אבל רק בדיעבד אפשר יהיה באמת לשפוט.. ההרגשה היא של קפיצה למים. קפיצת ראש בלי לחשוב מדי.. בלי לתכנן מדי, בלי להתכונן מדי כי יש גבול עד כמה באמת אפשר להתכונן לדברים.. לפעמים מגלים אותם כמו שצריך רק תוך כדי שאתה כבר שם.. וזאת האימה. מה אם מה שאגלה יהיה שלילי? מה אם יהיה לי לא טוב ולא נעים? אז בהזדמנות הראשונה שאפשר קמים והולכים משם.. לא ככה אודי? זאת לא סיבה לא לנסות. זאת לא סיבה לא להעיז.. שינויים. קשה לעכל אותם. הריגוש העודף גורם לי לדבר מהר ולהסתחרר.. יש אנשים שבשבילם שינויים זה יותר קל? האם באמת אפשר לשלוט בכל דבר בלי לבקר את עצמי בדיעבד איך לא חשבתי על הזה ועל ההוא.. ועד כמה חשוב להקשיב לתחושות הבטן בזה.. ועד כמה באמת אפשר למצוא מענה מושלם לצרכים והעדפות בלי שאצטרך ליישב בין שלילי לחיובי כל הזמן? אולי קופצת מהר מדי למים? אבל במצבי המעוכב מרגישה שכבר אין ברירה. שחייב לקפוץ ועכשיו. שחייב. חייב להסחף עם הזרם הזה ולתת לו לקחת אותי לאינשהו. כי אחרת לא ארגיש 'חיה'. ולנצח אכעס ואחוש החמצה ומחנק. אז איזו תחושה היא יותר נוראית? החמצה ומחנק או ריגושיות יתר ואי ודאות וחוסר שליטה בסובב והכרח לעיתים ליישר קו לפיו על חשבון העדפותי שלי? איפה משרטטים את הקוים האדומים שלנו? ואיך אפשר לדעת איפה הם עוברים אם אף פעם לא מנסים כלום ולא מעיזים ? שינויים זה קשה אודי. קודם קופצים למים ורק בדיעבד מגלים עד כמה הם שקטים או גועשים, קרים או חמימים, צלולים או עכורים.. ולפעמים יש פחד לגלות דבר שלילי ולהאלץ להתקע שם. ולסבול את זה. אבל לפחות אני צריכה לסמוך על עצמי שברגע שתהיה לי הזדמנות אפשר לקחת את הרגליים וללכת משם. שאין מה לנסות לשנות את הסביבה אלא לקבל החלטות שהן טובות לי ומשרתות אותי. זה קשה. זה קשה כי תמיד פועלים בתנאי אי ודאות בסופו של דבר. מי הבטיח שמשהו טוב יותר מחכה לי אי שם... אודי... איך יש אנשים שנראה שתמיד מגיעים לטוב ביותר עבורם? הלוואי וידעתי מה הסוד כדי למזער לעצמי את כמות ההתנסויות הלא נעימות בחיים. ואולי עליי לחשוב שמהן צומחים? כל כך הרבה שאלות וכל כך מטט תשובות. אי אפשר לדעת מה נכון ולא נכון. זה לא כזה פשוט. הלוואי וידעתי תמיד מה נכון יותר ומה פחות. בלי תחושה של 'הולכת לעשות טעויות' .

אני נפגעתי על ידי פסיכולוג ששידר לי שאני אשם ופגע בי כיצד אני תובע אתו

וואוו... ממש לא התכוונתי לעורר את כל הפורום בדיאלוג הקצר ביני ובין חנה. אני גם כבר לא מרבה לכתוב כאן כבעבר. ובטח לא להגיב. אני בתקופה כה קשה שפשוט "נגמר לי". אני כן נוהגת לקרוא כאן די בקביעות.. וכך יצא שעקבתי אחרי סיפורה של חנה די הרבה זמן. בכל מקרה, שאלתיאחנה משהו מאד נקודתי לי. היא ענתה לי מה שענתה. וזה ביננו. ובזה זה נגמר מבחינתי. וגם אין לי שום כוונה להיות מטופלת אצל המטפלת של חנה. מאד קשה לי להשיג המלצות( מכל מיני סיבות), ומאד קשה לי בכלל. אין לי שום כוונה לערבב כאן בין הפורום לבין החיים והמרחב האישי שמחוצה לו. הכוונה הייתה בסה"כ דומה מאד לבקשות על המלצות למטפלים כמו שיש כאן הודעות כאלו לפעמים- שאודי מבקש להשאיר מייל. זהו מבחינתי. בזאת תם העניין כאן מבחינתי. שוב- מודה לחנה. סליחה אם גרמתי לתחושה לא נוחה למישהו כאן. ועכשיו- אחזור למוד קריאה.. ולהיעלם קצת.

האמת שאני מתקשה להבין את הבעייתיות בעניין, אבל אולי איני מבינה עד הסוף ומכבדת את הדעות האחרות. בכוונה הגבתי לסמבדי כאן (לא מתכוונת להודעה הספציפית הזו אלא בכלל), כדי שלא ייווצר מצב בעייתי כלשהו. בכל מקרה, סמבדי, המון בהצלחה בטיפול ובכלל. ואת לא חייבת לעדכן ולספר לי כלום. למרות שיש בי יצר סקרנות מסויים, אני אצליח להסתדר בלעדיו. אני סומכת עלייך בקשר למטפלת שלי. תרגישי טוב ושבת שלום!

צר לי לקלקל את המסיבה .,...... מניסיון ממש לא טוב עם אחת הבנות כאן. אני ממש ממש מבקשת שלא תיצרו קשר מחוץ לפורום . זאת החלטה שלכן, אבל חבל , זה יכול להיות לא טוב עבורכן מקווה שתיקחו את ההחלטה הטובה עבורכן.

תודה

רוצה לשבת על ידך כשאתה עונה לכולם. אתה יודע אודי? קראתי את הדיאלוג בין סמבדי וחנה ותהיתי.. מה הייתי מגיבה אם מישהי היתה מבקשת ממני את שמה של אמא צביה.. אתה רואה אודי? קשרים עם בני אדם בכלל לא פשוטים.. לפעמים פשוט יותר להכנס ליער,להקשיב לציפורים ולחבק את הגזע המחוספס של העץ.. שלך-במבי. נ.ב מאחלת לך שבת רכה,מלטפת ומאירה..

אודי, לא בא לי להוסיף כאב לים הזה שפה סביב. אבל בא לי להצטרף לתור, לחכות לנגיעת מילה רכה. תוכל לומר משהו? לשלוח אותי לסוף השבוע עם רכות? סוף שבוע רגוע ומהנה, נעמה.

אפשר ???? ברכות, באהבה בדמעות. רוצה לאמר לך שבת שלום.......

התכסתי קצת במילים הרכות בסוף שבוע לא פשוט.

הלוואי שעוד תהיה כאן מאוחר יותר שאוכל לנסות לומר (או שמא אני אומרת כבר בעצם המשאלה הזו). .. גילת

אודי, תודה שהתייחסת. מדוע בחרת במילים אלו? סליחה...מה ששמעתי מדבריך, במוחי הקודח, זה - אני לא *רוצה* שתמשיכי לומר. אבל זו זכות אז גם לא אמנע אותה ממך. אז אם את רוצה את יכולה לדבר אבל אף אחד לא יקשיב לך, את יכולה להיות אבל אף אחד לא יהיה איתך. סליחה אודי...משהו רע עובר עליי.. גילתהמשתגעת (וה"זכות" להצטרך, איך מודדים אותה ואיך יודעים... מה אמת ומה שקר... וכל כך עמוס פה . אני מצטערת.

כי עצוב כל כך ואין דרך לבכות או לכתוב זאת...באתי כדי לא להיות לבד

אפשר מיכל ? עצוב כ"כ.. :( אין דרך לבכות או לכתוב זאת.. אפשר אולי לשיר ביחד את העצב.. איתך מיכל -במבי.

אולי לא טוב שבאתי...כי כלם כל כך זקוקים.......עצוב.... החיים....

הראש מתחת למים. מחניקה, נחנקת. אדישות מבורכת.

אוףףףףף זה מעצבן אותי שיש בקליניקה עוד פסיכולוגית . היום שכבתי עייפה בחוץ ומטופלת ראתה אותי ושאלה אם אני חיה ....... בכלל לא הצלחתי לדבר , אחרי הכאב היה פתאום קהות חושים. ורב הפגישה ישנתי . אמרתי לו שאני יברח והוא לא ידע איפה אני. הוא אמר שזה יכניס אותו לבהלה נוראית. אודי- אני מפחדת מעצמי, יש לי תעוזה ואני יכולה לעשות כל מה שבא לי בראש. וזה מלחיץ אותי. מאוד. ולדעתי גם את הפסיכולוג . הוא מנסה לדחוף אותי לפוליטיקה , ואני דוחפת למקומות מזיקים ....... הוא אמר שאפשר לעשות את זה בלי החלקים המזיקים. אמרתי לו שזאת הפנטזיה שלו...... לא קל לי ........

לא מצליחה להעמיד פנים

ואם יש שם מפלצת ?!

הי חנה, כתבתי לך תגובה עם שא'- ועם המייל שלי. יש לי הרגשה ממש ממש חזקה שאני צריכה לכתוב/לספר/לשתף אותך במשהו. כבר המון זמן אני קוראת כאן ועוקבת אחרייך... יש משהו מאד דומה "במאפיינים" ביננו... אני ממש מקווה שתכתבי לי למייל. קשה לי אפילו לתאר לך איזו הרגשה חזקה יש לי לגבי זה. ( אגב- האם הפסיכיאטרית שלך- (לא החלפת בסוף, נכון? אפילו שאת כועסת עליה) - היא עובדת יחד עם הפסיכו' שלך? ( האם הן מקבלות באותו מקום?)

הן לא מקבלות באותו מקום. דווקא הפסיכול' הראשונה, זו שילדה, המליצה לי עליה. וכן אני עדיין אצלה פחות או יותר.

וכבר איני יודעת מה לעשות ולאן לפנות.

לשאלתך כן. מקווה שתראי את זה. (כתבתי בהודעה חדשה כי אני לא יודעת מתי ההודעה שלך תעלה לפורום ולכן לא יכולה להגיב לה כרגע)

לחנה, לא סתם שאלתי. "חשדתי" שאולי כן- ע"פ כל התיאורים שלך וכל מה שכתבת עליך ועליה וכו'. האם תוכלי לכתוב לי למייל שלי? ( אני ממש אודה לך אם תוכלי לתת לי את שמה..אני יודעת שאת לא אוהבת את זה שיש לה עוד מטופלים.. אבל את יודעת שיש לה. ואני ממש נואשת אחרי כל מה שעברתי...) המייל שלי: [email protected]

לחנה, הכתובת נכונה. זה בסדר. היא פתוחה כבר מזמן. ארשום לך שנית: [email protected]

את עושה לי חיים קשים (: אני לא חושבת שזה יהיה טוב לשתינו. תחשבי על מצב שאני או את כותבות משהו עליה.. ואני מכירה את עצמי אני אקנא בך, אכעס עלייך, עליה. ואת רואה שהטיפול והיא זה הדבר שהכי מעסיק אותי. אפשר לחשוב על עוד מטפלים, לי יש המלצות ואולי תוכלי לדבר עם זו שלי. אודי מה אתה אומר? ועכשיו סמבדי, אולי את תכעסי עליי? אני גם קצת מפחדת.

אני חושבת שהגענו לפתרון. סמבדי ואני דיברנו. היא תבקש מזו שלי המלצות. ואני גם יודעת שזו שלי לא תטפל בסמבדי אם אני לא אסכים. וסמבדי הבטיחה שהיא לא תבקש להיות אצלה. נכון? (:

הי חנה, הייתי חייבת לצאת מהבית כמו שכתבתי לך, ולכן אולי הרגשת ש"נעלמתי" לך בצ'אט? אז בקיצור, אני יודעת כמה זה חשוב לך, ואני ממש ממש מבינה אותך, ואפילו מזדהה איתך( כמו שסיפרתי לך בצ'אט- אני יודעת מה זה קשר עם פסיכו' אהובה) : מבטיחה ומתחייבת לך שאם וכאשר אתקשר למס' שנתת לי- אעדכן אותך מייד. ובנוסף- רק אבקש שמות עבורי, ובשום אופן לא טיפול ממנה. "היא שלך" מבחינתי ( בלי המרכאות). בסדר? מבטיחה לך. המון תודה לך על הנכונות, הסיוע, והאומץ שלך. באמת תודה, סמבדי

זה בסדר. אני סומכת עלייך. דברי איתי אם את רוצה... בהצלחה!

אני אומרת שזה לא רק נטייה להרחיק, אלא יש פה משהו אחר ואולי ממנו הגיעה הנטייה הזאת.. זה בטוח ככה. לא יתכן אחרת, לא יכול להיות, לא אפשרי. יש לי הוכחות. אני מקבלת הוכחות מדי יום וגם כאן. מהפורום עצמו יש לי הרבה הוכחות. ברור שאם את רמש תתפתח אצלך נטייה להרחיק אנשים נדחים.

אודי אחרי הטיפול שהיה אני מרגישה שהפסקתי להגדיר מטרות. כאילו לא מבינה מה בכלל הכיוון שלי בחיים. מה אנשים רוצים בדכ? קריירה, זוגיות, הורות...מרגישה שאין בתוכי מוטיבציה לאף אחד מאלה. כל החיים חיפשתי אחרי הבבואה של עצמי. להזדהות נרקיסיסטית עם משהן. תחום שיתן תחושת שייכות וזהות. עכשיו נגמרו כל ההזדהויות אחרי הטיפול, כולל הנטיה להזדהות עצמה. ויש רק מודעות אבל אין חשק . אני לא יודעת מה אני רוצה ואני גם לא יודעת למה לרצות. הרבה ממה שאמור להיות מהנה עושה לי חרדה או מתוסבך לי בצורה כזו או אחרת. אני לא מבינה, נידונתי לחיים קטנים מצומצמים ואפורים ובנתיים להזדקן למות וזהו? אני רוצה להנות מההווה שלי. להרגיש דרייב חשק אנרגטיות.. למה אין לי את זה. פעם הה יותר. זה מן דכאון? אני לא יודעת מה זה אבל אני רוצה להרגיש חיה. ולפעמים יש רגע שבאימפולסיביות משהו יוצא ממני. מן אנרגטיות וחיוכים. אבל לרוב לא. אין בי כלום מלמד ההיסטוריה המבולבלת שלי. ומן זהות משובשת עכשיו ללא חווית רצף נורמלית כדי להסביר איך הגעתי מנקודה א לנקודה ב. ככה זה שברקע יש משבר.. אוף. ויש לי הרבה יותר מדי מחשבות והרבה פחות מדי צלילות בראש והתמקדות במעשים. חסרה לי היכולת להגדיר מטרה ולפעול למימושה. אני רק מתכננת במחשבות רעיונות פה ושם וזה בקושי מגיע לשלב ביצוע. ואם כן אז כל דבר בצעד קטן .. ובנתיים כל העולן עוקף אותי בסיבוב.. רואה אנשים בשבוע מצוי אחד של חייהם צוברים יותר חוויות משנת זמן אצלי. יש שינויים מזעריים פה ושם. אבל כ"כ מעט וכ"כ לאט. מה שקראתי על המח לא מעודד. הירידה בפלאסטיות.. כמה קשה להשתנות אחרי שבוגרים כבר... החיים שלי הולכים להיות כאלה קטנטנים ופירוריים? לפחות שהלב יתרפא לי אז. שלא יכאב כל הזמן לראות מה יש לאחר שאין לי. החוויות, ההספקים.. זה חיים זה כאב והחמצה ככה. היה יותר טוב בלי מודעות . בשביל פסיכולוגים כופים מודעות אבל לא באמת נותנים כלים לשינוי? שווה לי ללכת לטיפול שוב? כל הזמן שם מנסים להראות לי איפה המקום לאחריות שלי ובחירה שלי... אני לא צריכה את זה. אני צריכה משהו שפשוט ירפא את הלב שלי. יגרום לי לאהוב שוב. להנות. לשאוף קדימה... צריך לכבות לי את המח שיפסיק לחשוב. איך ממקדים את החושים בחיים מחדש, באופן נקי עירני קולטני מתקשר םתוח ללא נודע ופתוח לחוות? ואיך אצליח להכיר אנשים חדשים אם בכרטיס ביקור שלי יש עניינים של התמודדויות פסיכולוגיות קשיי תפקוד ואף קצבה וכאלה. קצבה מהמדינה זה משהו שנותנים לזקנים גמלאים..לא לבחורה בשנות ה30.. אוף. מי אני אודי? הרי אני לא האבחנות שלי ובטח לא הקצבה או ה'נכות' או קושי או סימפטום כזה או אחר או עובדה כלשהי שקשורה בעברי כמו תחומי עניין שדהה תוקפם.. אדם הוא הרצון שלו אודי, לא? אדם הוא סך המטרות שמפעילות אותו בחייו, לא? מה הרצון שלי ואיפה הפעולה שלי? זה תמיד קשה. הם כמעט אינם. רק בקטן. פה ושם, נקודתית. לסמן וי על משהו. אין מטרה לטווח הרחוק. כזאת שאני מסוגלת להציב ולחתור ולהשתוקק בכל מאודי כאילו היא קוראת לי ולא אני לה. כ"כ הייתי רוצה תהי כזאת.. קצת מאוחר מדי. אני מעל 30. בגילי כבר לא 'גדלים על דברים'. לאן ממשיכים? למצוא עוד קצת שעות עבודה לעצמי באותו תחום פצפון? גם זה אפשרי. כ"כ הייתי רוצה יותר. אבל פנימית מרגישה ריקה. מרגישה שאין לי איך. שחסר בי משהו. איזה מן איבר פנימי שגורם לאדם ליזום ולפעול. לחתור לעבר יעד משלו ולהשפיע על הסובב אותו. אני לא יודעת ליזום ולהשפיע. הלוואי יכולתי ללמוד. זה מן מרכיב פנימי שמרגיש לי פשוט חסר. חיה בראש של עצמי... הלכתי לנוח ממחשבות . שמישהו יכבה לי את אותן כבר ויתן משהו לחושים קצת. מזון. הזדמנות לחוות, להיות. משהו בי פשוט נבלם. איך אני יוצרת גשר ביני לבין העולם הזה ומצליחה לבוא במגע אמיתי? לא בכאילו. אמיתי. חי. מרגיש. פוגש. חווה. מעז. נפתח. איך? מה חוסם אותי? אין לו שם.

מה שלומך? מרגישה שאין לי מקום בעולם הזה. המשפחה לא יודעת איך להתמודד איתי רגשית מאז שחליתי בסכיזופרניה. ניתקתי את הקשר עם החברים כי הרגשתי שהם מצפים ממני להיות מי שהייתי לפני המחלה.רוב היום בבית צופה בטלוויזיה או במחשב אני יוצאת מהבית רק למטפלת ולחונכת מסל שיקום. מתגעגעת לחיים המלאים שהיו לי לפני המחלה, אני לא מאמינה שזו אני שנפגשתי עם החברים, עבדתי, למדתי לתואר, ועכשיו כלום. אודי, אתה חושב שיש סיכוי שהחיים שלי יחזרו למסלול הנכון?

מרגישה אוף, פיכסה ופויה. מילים של ילדים. זה לא או-פייר, ברוגז עם עצמי. אפשר להישאר איתן קצת, בלי לנסות לבגר? להסביר? נעמה.

קשה לי בסופ"ש ואני צריכה אותה. שאלתי אותה אם אני יכולה שהיא תכתוב לי הודעה אחת, או שאני אכתוב, רק כדי שתהיה לי הודעה אחת ממנה. כל ההודעות שהיו בטלפון (בגלל תיקון) נמחקו והיא לא מסכימה שאכתוב לה הודעות. ועכשיו כששאלתי היא אמרה שהניסיון שלנו עם הודעות הוא לא טוב. ואני יודעת את זה. אז היא הציעה שהיא תכתוב משהו שיהיה לי. היא שאלה מה אני רוצה שיהיה כתוב. לא היה לי נעים להגיד וגם לא חושבת שיש לי בראש משהו שאני רוצה שיהיה. רק אמרתי שאני רוצה שהיא תכתוב שהיא חושבת עליי. היא אמרה שגם השבת שעוד לא יהיה לי את מה שתכתוב היא תחשוב עליי וגם חשבה עליי בשבתות שהיו. ואני יודעת את זה. אני אוהבת אותה!

ואיזה כיף לי שאתה חושב ככה.

הי חנה, קוראת כאן המון זמן... כותבת לעיתים. אני בתקופה נוראית אז לא כותבת...אבל, שאלה קצת אישית אולי, אבל משהו בסיפור שלך... בקיצור: האם את מטופלת באיזור ירושלים? ( את כמובן יכולה שלא לענות לי מטעמי שמירה על פרטיותך... אם כך הוא הדבר- אשמח אם תוכלי רק לענות לי בכן או לא- ואתן לך את המייל שלי).

הכתובת שכתבת לי לא נכונה... או שעוד לא פתחת אותה (:

היי אני במערכת יחסים חדשה ושוב פעם נתקלת באותו הקושי לא עובר יום שאני קמה וכל מה שהוא עושה פשוט מעצבן אותי בלי סיבה מעצבן אותי ואני כועסת על עצמי אחרכך כי אני מדברת אליו לא יפה ומתנהגת אליו כאל אפס ואחרי כמה שעות אוהבת מלטפת וחמימה וחוזר חלילה... חשוב לי לציין שכל זוגיות שלי התחילה ככה בזה שאני לא נחמדה ובודקת גבולות כנראה בצורה מאוד מוזרה ופוגענית וילדותית אפילו ולאחר כמה חודשים זה נעלם כמו לא היה ולהפך אני ממש אוהבת מחבקת מידי.... ואני מפחדת שאין לי איזה הפרעה חשוב לי לציין שהייתי מטופלת שנתיים אצל פסיכולוגית והיא לא זיהתה הפרעה אשמח לשמוע את תגובתך בעניין אני בת 25

הי, נעים פה. נשמע מקום מאוד רגיש ומבין. מזדהה כל כך עם הרבה ממה שנכתב פה... אולי יום אחד אצליח גם אני לשתף בינתיים אני קוראת וזה עוזר.

שלום רב, אני בן 19 וחווה בלבול מיני מאד כבד. קשה לי להסביר את התחושות. מאז ומתמיד ועד היום כולל, אני נמשך ומתגרה מנשים, לפעמים יותר לפעמים פחות. מה גם שאני מרגיש שאני מאוהב במישהי ומאד מתגרה מלחשוב עליה. אך אני מוצא את עצמי מתבונן בגברים יותר מפעם ומפנטז עליהם לעיתים. לא כל כך יודע איפה למקם את רמות המשיכה על הסקלה. לפעמים לאחר שאני מאונן על גברים אני נגעל מכל הנושא ופתאום נהיה יותר גברי בהתנהגות שלי, אולי כמו מנגנון הגנה כזה. אני מפחד שלאורך הזמן האהבה לנשים תעלם לי ותיוותר אהבת הגברים. האם התהליך נורמלי? האם התקופה של אהבת הגברים היא רק בלבול בגרות זמני? תודה על ההקשבה והמענה.

________________________________________ ________________________________________ ________________________________________ גם המילים אזלו

היי עפרה, זה גם נראה כמו לב שחדל, עצוב ובודד. וגם קצת כמו שורה שאפשר למלא בכתב. רוצה לנסות להכניס מילים? פעימות? נעמה.

לצערי אפשרות א' היא הקרובה יותר למציאות. פשוט לא יכולה יותר. גם לא להמליל את זה. נ.ב. תודה על שהגבת, זה לגמרי לא מובן מאליו בעיני.

בבקשה, תאמין. אל תלעג.

הפסיכולוג שלי שהכללים והגבולות הם הדבר החשוב לו ביותר. הביא לי היום 100 שקל כשאמרתי לו שנגמר לי הכסף . יש אלוהים!!!

שלום, אני אמא לילדה בת 5. הילדה תמיד היתה מאוד רגישה. כבר מגיל מאוד מאוד קטן פחדה מבלונים ומזקוקים. לאחורנה הפחד הולך וגובר והתגובות נהיות יותר ויותר קיצוניות. בעיר שלנו יש כל זמן פיצוצים של נפצים (סביב פורים), בכל פעם שהיא יוצאת החוצה ושומעת פיצוץ, היא סותמת את האוזנים ומתחילה לצרוח ולבכות. תגובה דומה יש לזיקוקים, לכלבים קטנים וגדולים כאחד.. אני מבינה שזה לגיטימי לפחד, הבעיה היא התגובה הקיצונית מאוד. אני רוצה לשאול מתי זה נכון לגשת לפסיכולוג ילדים, ומתי להמשיך ולנסות להתמודד עצמאית? אני מנסה לנהל איתה שיחות, לקרוא ספרים שקשורים לנושא. בשנה הקרובה היא תתחיל בי"ס ואני מפחדת שבמצב הנוכחי היא לא תוכל להתמודד. יש לנו ילדה נוספת בת 2 שלא מתרגשת מכל הדברים האלה בכלל.. תודה מראש.

עברו עלי שלושה קשים מאוד. חולשה נוראית חרדה שלא הכרתי . תחושת עילפון. כשרב הזמן אני פה לבד. ואין איתי מישהו . בכי אין סופי. וכאב שמשתלט. ביום ראשון הלכתי לטיפול הקבוצתי . וזה קצת עזר ואתמול הייתה איתי המדריכה שלי שעזרה לי לעשות סדר. עכשיו נוסף גם הוצאה לפועל לעניין. לא בסכום נוראי אבל בכל זאת צריך לטפל בזה. אודי , האנשים שהיו קרובים אלי ביותר נטשו אותי אחד אחרי השני. כאשר כולם מתנהגים כמו במאפיה מאורגנת. מהרווחה הרופא משפחה הנהגת הוא מספר שהוא מצוטט לי בקופת חולים ושיש אנשים שעוקבים אחרי. קורים כאן דברים חמורים . כשכל הזמן אני מנסה להיות שקולה ולא להתפרץ. העניין כרגע בטיפולו של שר הרווחה. ושבוע הבא יש וועדה בכנסת עם נציגים של משרד הרווחה והמשפטים וחברי כנסת ואני יבוא לדבר. הם רצו לקחת ממני את הילדים מבלי שפקידת הסעד ראתה אותי עם הילדים!!! ישראל 2014.

יש קשיים גדולים מאוד אודי המטפל שלי ממש נלחם עלי הוא לא מוותר עלי בשום אופן קשה לי עם עצמי אודי אני יודעת שיש לי כוחות אבל יש לי דפוס של אימפולסיביות שאני לא מצליחה להתגבר עליו ואז אני מתפוצצת ושורפת גשרים ועצוב לי עצוב לי ממש

אודי, הייתי רוצה (בפנטזיה) שתקח את מימה לטיפול. יש משהו מאוד מיוחד בדינמיקה בינכם. מימה היא כמו הבת הסוררת של הפורום. היא ישירה, "בועטת", "חצופה", בודקת גבולות. מימה, מצד אחד שמחתי כל כך שחזרת. חשבתי עלייך המון ודאגתי לך. מצד שני, הייתה לי משאלה שאת "חיה באושר ועושר", והמציאות טפחה על פניי וזה כאב. נטע.

נטע, ההודעה שלך עוררה אצלי קנאה עמוקה. במבי.

למה??? את הרי "הבת" המועדפת על אודי (-;

נטע, הייתי "מתה" להיות הבת המועדפת של אודי... גם הייתי רוצה מאוד!!! להיות בטיפול גם אצל אודי.. אצל אמא צביה ואצל אודי.. ..ואולי בסוף הם היו מתחתנים...(אודי ואמא צביה..) ולמה ועל מה את אומרת/חושבת שאני הבת המועדפת של אודי ? במבי.

כולנו זקוקות להרגיש אהובות....

היום היה לי טוב בטיפול. אמרתי לה שאני סומכת עליה. ואני באמת מרגישה ככה. אודי, אתה זוכר שהייתי אצל מישהי אחרת, זו שילדה. ועכשיו אני מרגישה שיותר טוב לי. שהיא באמת איתי ורוצה לעזור לי. אני מצוננת, כנראה כמו רבים וטובים אחרים, ורציתי שהיא תשים לב, והיה לי נעים שהיא שמה לב ודאגה לי. אודי, אני גם כתבתי משהו שלא ענית. ראית את זה? תודה!

האם זה משהו שאמור לקרות בטיפול פסיכולוגי? מרגישה שההכרה שלי הטלטלה. כשהייתי בתוך הטרנספרנס הקשבתי לה. ראיתי בה דמות סמכות שבכוחה ללמדני איך להיות כמוה. צייתתי לה. ואז שהבנתי שברמת במציאות זה לא הוביל אותי איך ששאפתי וקיוויתי אז הטלטלה לי ההכרה להבין באיזה מיקום צייתן היה מולה. אני אפילו זוכרת שהיו פעמים שפתאום הייתה מדברת אליי במן טון פטרנליסטי כזה והרגשתי בתוכי קצת המומה. גם ההתערבויות שכפו ספרציה, שפתאום לא השתתפה איתי והסתכלה מבחוץ... מרגישה עמוק בפנים שהטלטול היה מדי גדול, משהו היה לא בסדר בניהול טיפול הזה. היא הסכימה שאבוא לפי הצורך. מותר להסכים לדבר כזה? היא כאילו הטילה עליי את האחריות שם ואז פתאום כבר לא הבנתי מה קורה לי מהתלות הזאת וסבל מוזר, לא מילולי.. נטישות. ולא הבנתי. בסהכ רציתי דברים טובים בטיפול. בכלל לא הבנתי למה נכנסתי.. והטלטלה של ההכרה אני מרגישה שהמחשבה שלי אובססיבית כיום כי משהו שם התנהל לא בסדר. באיזה שלב היא אמרו 'לא הצלחנו שתבואי מסודר'. לא ידעתי שזה בכלל משהו יעד להצליח. חשבתי שאני כמו צרכן משלמת על 'סיפוק צרכים' ותמיכה. כאילו נשארו משקעים עם קצוות פרומים. משהו בי עמוק מבולבל. כמו חלקים שחוברו זה לזה אך באופן רופף. לא רופף עד כדי התפרקות המבנה אבל גם לא יציב דיו כדי שאוכל לחוש אינטגרציה יסודית מלאה. משהו בין כל המעברים, הזדהויות עבר/הווה.. עדיין מרגיש מוזר. אני מרגישה מוזר. מה דעתך והאם זה בר תיקון?

הי מימה ואודי, רציתי להוסיף משהו מתפיסתי שלי, אם אפשר. אני רואה הרבה פעמים בפורום שמתייחסים אל המושג טרנספרנס כאילו הוא קשור בהתאהבות במטפל, ואני מניחה שיש אכן קשר, אבל, רציתי לומר איך אני תופסת אותו, ואני מדברת אחרי השנים של הטיפול שהיה לי. לי, מסתבר, הייתה אמא לא בריאה בנפשה. כנראה מאד לא בריאה, עד כמה סמוי שזה היה. כך גדלתי, וחשבתי שכל האמהות כאלה. שאמא זה הדבר הזה שכך מתנהג לילדיו, וככה גם מתרחשים כל הקשרים בעולם, ובפרט גם הקשר עם המטפל. אפילו לעתים הפכתי גם את אבא לכזה. אם כן, נחזור למטפל, הוא, באופן לא מודע, מראש התיישב באותה משבצת של דמות, שגם עברה אצלי הקצנה ודמוניזציה/אידאליזציה בפנים. ובדיוק את אותה דמות שבעצם עזרה לי כל-כך, תקפתי, ואיחלתי, לבושתי, וכנראה בגלל מוטיב הקנאה, דברים שאפילו לא אומרים. היו רגעים 'מסוכנים', בואו נקרא לזה כך, בטיפול שלי. רגעים בהם יכולתי לגרום לטיפול 'להיחתך' בבת אחת, ובהחלט להישאר עם דמות מאד רעה בפנים ולהמשיך שנים עם מחשבות אובססיביות רעות עליה. ומימה, ממש כמו שאת מתארת את התחננות לעזרה, ועם האצבע המאשימה הזאת של את ואת והאחריות עלייך וכד'. עם זאת, למדתי להכיר כי כאשר אני מדברת בביטחון כה מוחלט, חד צירי ללא מקום לספק, זה חשוד כפסיכי. מצד שני, מה שהיה יכול לעזור לי למנוע זאת הוא טיפול. במקרה אצלי זה גם הצליח להימשך בתוך אותו טיפול, עם אותו מטפל. אבל מימה, קטע נוקשה שעבדנו עליו שנים. והמטפל שלי התבאס לפעמים שאני עדיין ממשיכה נגדו עם הדמות הפנימית הזאת. אז אני מצטרפת לאודי באפשרות שהוא הציע. סוריקטה, שיודעת גם להעריך אמת, ישירות ואומץ.

נוטשים אותי. קשה לעמוד בי. החונכת שלי עזבה אותי . נטשה אותי. ועצוב לי . עצוב לי מאוד מאוד מאוד. מקווה שאת הילדים שלך לא תנטשי..... מאוד מקווה. אני לא איימתי, ביקשתי ממנה עזרה. גם לא כל יום. מידי פעם. כל פעם לפני שהתקשרתי סימסתי לה. אם השעה נוחה לה. ניסיתי כל כך בהומור לבקש ממנה עזרה. היא אמרה היא לא מסוגלת. מגיע לי שינטשו אותי . זה מגיע לי . מגיע לי. חונכת יקרה שלי. שיהיה לך חיים טובים ומאושרים יותר בלעדי .@@@@@@@@ תעשי חיים בווילה המפוארת שלך

אודי, בימים אלו, כאשר אדם לאדם זאב. ואני מאמינה בטוב, מאמינה בכל כוחי....... בימים אלו כאשר המציאות הקשה טופחת על פני. אני מודה לך אודי, שאתה כאן! ושוב , התנצלות על הטעות בעץ שלמטה. הילה

אני התיישבתי ללמוד למבחן ויש מלא חומר לשנן ומתוך איזה 5 שעות של ישיבה אולי חצי שעה הקדשתי להתרכזות בלמידה ממש ושינון וכמעט יתר הזמן מפליגה שוב ושוב במחשבות כולל עיסוק במה היה בטיפול וזכרונות ודברים שבא לי לכתוב ולהגיד... ובעצם קולטת שלא השקעתי את הזמן הזה במה שבאמת אקטואלי עכשיו- ללמוד למבחן הזה.... עשיתי פעם מבחן tova לאבחון הפרעת קשב. התוצאות יצאו שאין לי בכלל הפרעת קשב. מה יכולה להיות הסיבה?

היי מימה, ברוכה הצצה מחדש. :) קראתי וחשבתי, אולי אם יהיה למחשבות-זכרונות-תחושות האלה זמן ומקום משלהם, הם לא יצטרכו לפלוש גם לפעולות היומיום? ואגב, גם בלי קשב וריכוז קשה לשבת וללמוד למבחנים... זה פשוט מתיש, עוד לא מצאתי אדם שזה לא מתיש אותו. יש לי גם כל מיני עצות פרקטיות, אבל אני תוהה האם באמת זה מה שבא לך, או סתם חיבוק, הזדהות ומקום גם למחשבות שאינן חומר לימודי (רוצה לספר מה את לומדת?). שמחתי לשמוע אותך שוב, נעמה.

איזו קבלת פנים נעימה

תארתי לי שזו הסיבה. מכבדת את השיקול שלך לא לפרסם. לקחתי בחשבון שאולי זה יהיה יותר מדי.

היא הייתה בסופ"ש במקום קסום, בדיוק מהסוג שהיא הכי אוהבת,והיה לה טוב שם, אבל דווקא ברגעים של טוב – הכאב שלה סרב לאפשר לה אותו. הוא התפרץ באלימות והמס לה את כל היופי. היא הייתה עם חברות, שדיברו על עצמן (בין השאר...) וסיפרו סיפורי ילדות, רוב הזמן היא שמרה על עצמה ולא דיברה , והסתפקה בלהקשיב, אבל בסוף גם היא נכנעה לשיחה סיפרה כמה אנקדוטות משעשעות על הילדה ההיא. (יש לה הרבה כאלו – היא היתה זאטוטה בועטת ופרועה וצינית ) היא לא סיפרה שום דבר על המלחמות והחיים האמיתיים של הילדה ההיא , ובכל זאת – היא מצאה את עצמה מתפרקת לחלוטין, מתמוססת מכאב איום ומוצפת לחלוטין. מסתבר שהיא הייתה אמורה להשאיר את הילדה ההיא נעולה על מסגר ובריח, ולא לאפשר לשדים להתפרץ. מאוחר מידי. כעת הם מתענגים על החופש, וחוגגים במסיבה פרועה אצלה בלב. (ואני בכלל לא ידעתי שהיא עוד ישנה, קפואה ולא משתנה, רק מחכה שיפתחו לה סדק להתפרץ דרכו)

אבל מתה. כי דיייייי.

בגדול ,בסדר.. מרגישה אליך פתאום געגועים.. מרגישה שכאילו הלכתי, טיילתי, פעלתי,עשיתי כל מיני דברים, ועכשיו, אני רוצה/צריכה להיות קרוב אליך, להניח את הראש עליך ואתה תלטף את הראש, תרגיע ותגיד שהכל בסדר.. שלך-במבי. אתה יודע ? נזכרתי.. היום אמא צביה אמרה לי שלא ניפגש מהחמישי למרץ עד העשירי למרץ.. כמעט שבוע.. ואתה יודע מה ? היא יוצאת לחופש גם מה-3 לאפריל עד ה-20 לאפריל. אפילו לא ידעתי מה להגיד.. אין לי מה להגיד.. :(((((

אודי, אני תמיד מרגישה פחות טובה, פחות חכמה, פחות מוכשרת ביחס לאחרים. גם פה זה בא לידי ביטוי. קשה לי להגיב לאחרים מפני שמרגישה שאין לי משהו חכם להגיד, אין לי כיצד לתרום. מי אני בכלל? אני נטע קטנה קטנה קטנה ומפחדת. והמילים של אבא מהדהדות: ששששששש ככה אני אוהב אותך. קטנה, יפה ושותקת. שותקת, נטע.

דווקא הרבה פעמים שאני קוראת דברים שלך וחוויות שאת מתמודדת איתן אני יכולה להזדהות ולהתרשם שיש לך חשיבה עמוקה וביקורתית.. רגשי נחיתות זה משהו שאינו זר לי בכלל, למרות שיש איזה שיפור בזה כי כבר פחות אכפת לי מה חושבים. זכותך לחשוב ולהתבטא .מתארת לעצמי שזה מעיק להרגיש כל הזמן בתחרות לעומת אחרים מי נשמע יותר חכם או מרשים ולחוות חוסר בטחון. אולי תחשבי על זה כיותר מימוש של זכותך הטבעית להתבטא ופחות במונחי השוואה לאחרים, אולי זה יקל את ההתמודדות..

אודי, אני רבות דנה עם עצמי בשאלה מה מקומה של החברה בסיוע לאדם?? מה מקומם של אנשי המקצוע???? אני, שאין לי משפחה תומכת, וכולכם יודעים שאני עושה מעל ומעבר לטפל בעצמי. כאשר פניתי לעזרה לחברות מסויימות - התגובה היתה- תדברי עם הפסיכולוג שלך. וכאן שאלתי- כיצד יכול פסיכולוג לעזור בזמן שהחברה עצמה חולה???? בזמן שבשם האידיאל של אינדוודואליזם רב האנשים רואים את המשבצת הצרה של אני וילדיי , וחובתם לאנושות היא שהם עושים לייק לסטטוס של מישהו שזקוק לעזרה . אני מפנה את השאלה לכולכם, חברי הפורום . אני מדגישה - השאלה היא על אדם שמטפל בעצמו בצורה רציפה ומנסה לסייע לעצמו בכל דרך!!!!!! מה מקומה של החברה במצב הזה- בזמן שאין לאותו אדם סיוע ממשפחתו. תודה מראש. הילה

הילה, בא לי לחבק אותך. כמה שאני שומעת שאת עובדת קשה כדי לטפל בעצמך ובילדים שלך, וכמה עצוב לשמוע שאת מרגישה לבד במאבק הזה, מלבד הנהונים וירטואלים ריקים. (ובעצם, גם מה שיש לי לתת לך הוא מהסוג הזה) קשה לי לענות על השאלה הזו, גם אני מתבלבלת לא קצת על הציר הזה בין האמונה והביטול של ההשפעה שיכולה להיות לאדם אחד על החברה. אני טבעונית, ובאמת שזה כנראה לא משפיע על תעשיית הבשר כהוא זה. אם כולם יהיו טבעוניים אז כן, זה ישפיע. והחיבור ביני לבין כולם? נעשה אחד, אחד, באיטיות. אנשים שמכירים את אורח החיים שלי ומתפלאים שבעצם יש מה לאכול אצלי בבית, שהנה זה אורח חיים אפשרי, מושפעים ומתקרבים צעד נוסף לכיוון. ואני דווקא לא מטיפה, לא אומרת שום דבר, אבל אנשים מתעניינים ו"נדבקים" באכפתיות כלפי בעלי החיים שנמצאת אצלהם באופן טבעי. אז אולי גם בחברה זה מקומו של היחיד, וגם של איש המקצוע, כאדם. להפיץ איזו אהבת אדם (פלצני אולי, מה? אבל זה המינוח שמתחבר לי). היפי מצידי, להעביר אהבה מאדם לאדם עד שהחברה תהיה אוהבת, או לפחות שיהיה חריג להיות לא אוהב בה. היפי ותמים וגם פוגע לפעמים. אבל אחרת אפילו יותר כואב לי לחיות, כי התחושה היא שאין שום סיכוי לשנות. אבל בשורה התחתונה פשוט חיבוק. נעמה.

לאודי אשים לב. מצטערת , סליחה.

זה לא דבר שמשתפים בו כנראה.....אבל דווקא אצלי נראה לי אחרת?????? אתה מוכן לספר על מישהו ששיתף וזה עזר לו?????? או שהכרת מישהו כזה???? כי זה מוביל לגירושין/ נתק מהמשפחה/ עושה אותי לא בסדר, או פגומה למרות שהיא אומרת שאני לא אהיה שיפוטית...איך ???? איך אפשר לשתף ושזה יועיל לי???????? אם זה רק בשביל לא להיות לבד, אז אולי עדיף להיות עם זה לבד כי יש לזה השלכות????????? מבולבלת, תענה לי בבקשה מ.

למה הכאב שלי לא נחשב? מקווה שזה לא הודף ומרחיק. גם פסיכולוגים מושפעים מאפקט הרחקה? אתם אמורים להיות חסינים לזה, לא? יכול להיות שהמטפלת שלי לא עומדת בזה וגם היא שונאת אותי? רגע, יש פה פרדוקס! אני מרחיקה והודפת ולכן כולם מתרחקים. בעצם יש לי בעיה שעליי לטפל בה וזאת באמצעות טיפול. אבל כאשר אני מגיעה לטיפול, אני מרחיקה והודפת את הפסיכולוג וגם הוא בורח ממני. ואז נשארת לי בעיה שמרחיקה את כולם וכולם מתרחקים! מה נעשה? פסיכולוג אם כך אמור להיות חסין, אבל אתה אישרת שהתחושה שלי שאינך מעוניין בנוכחותי כאן היא נכונה, ונובעת מכך שאני מרחיקה. מכאן שפסיכולוגים לא חסינים. אם כך, אין שום תקווה לשינוי ויהיה לי רע כל החיים! אוי, זו מסקנה קשה, ואצטרך עידוד שיעזור לי לשאת את הבשורה... אבל אתה לא דוגל בעידודים. אז... המסקנה היא שכל ההודעה הזאת חסרת טעם. זה עוד פרדוקס? לסיכום, רע לי. (זהירות)

שמלי יקרה, אוכל לומר על עצמי, שבטיפול, גם בטיפול, ניסיתי לקרב ולמשוך אליי, אך מסתבר, בדיעבד, שהיו אלה דרכים מרחיקות. מרחיקות ודוחות מאד. הטיפול, שזה תפקידו, גילה לי זאת, בהדרגה, ובמילים, כדי שאדע מה קורה בקשרים ביני לבין אנשים בעולם, אבל לא מתוך כוונה להעיף אותי מחדר הטיפולים, אלא מתוך כוונה ללמדני שלא זו הדרך המומלצת להתקרב 'נכון'. הדרך הזו שלי, אגב, כן קירבה אליי דמויות, אבל כאלו שהקשר שנוצר איתן היה של בלבול גבולות גדול. על כל פנים, הקשר הטיפולי נמשך ועוד איך, גם בימים בהם לא הרגישו כלפיי אמפתיה, גם בימים שאפילו הגעלתי והסרחתי. אני מודה למטפל שלי שאמר לי בגילוי לב שזה המצב, שכך הוא מרגיש כאדם שנמצא מולי, מעין מראה; אחרת, אחרת הייתי ממשיכה להאמין בלב שלם שדרכי נכונה, כשהיא שגויה ומכאן היישר לאובדן תקווה וייאוש. החשוב הוא שאפשר ללמוד מההתבוננות על עצמך מבחוץ וכך גם להשתנות, מתוך הבנה עמוקה. מטפל יכול להרגיש שאת מרחיקה, וההישארות לצדך גם בזמנים כאלה אינה סותרת בכלל. ומכאן גם - את רצויה פה :-) סוריקטה

זה רק מראה שאת שווה את המאבק עלייך. הפסיכולוג שלך נשאר איתך למרות שהרחקת, מכאן שהיה לו אכפת ממך ושהיית חשובה לו. אצלי המצב לא כך.. אני סתם אפס, ואפילו לפסיכולוגית שלי לא אכפת ממני.. אני לא שווה מאבק. אף אחד לא יראה מעבר לנטייה שלי להרחיק, אפילו לא אשת מקצוע, מה שמראה כמה שאני כלום.. לא חשובה לאף אחד.. ולא רצויה בשום מקום. אצלי הכל אבוד.

לצערי הגעתי לחולשה קיצונית פיזית. הייתי אצל רופא המשפחה. במידה וזה יימשך אפנה למיון. מרגישה שננטשתי.

שלום, אני מאמין שיש לי בעיה שאני קורא לה "מחסום ריגשי". עוד מעט אני אהיה בן 25 וקשה לי לבטא רגשות כלפי אנשים ובמיוחד כלפי הבחורות שיצאתי איתן(יצאתי איתן תקופה ארוכה). אני מאמין שבגלל ה"מחסום" הזה הן עזבו אותי. אני מתחבר מהר מאוד לאנשים כך שאין לי בעיה בלהסתדר עם אנשים. יש משהו שאני יכול לעשות בשביל לשנות את זה ואפילו במעט? תודה מראש!

אני רק לא מצליח לבטא אותם. לאיזה טיפול אתה מתכוון?

למה אתה מתכוון שאתה אומר שאני כותבת כאן רק דברים שכביכול לא מצליחים לי? א. אני בכלל לא בטוחה שזה ככה, דווקא חשבתי שאני גם כותבת דברים שאני כן מצליחה בהם. לא? רק לאחרונה התייחסתי לשבתות שכבר הרבה יותר קל לי בהן ואני מרגישה פחות לבד. ב. יש לי איזו מחשבה שאם אתייחס רק לדברים הלא מוצלחים/טובים שלי אהיה כביכול מסכנה וכך אולי יתייחסו אליי יותר. אבל לדעתי זה לא בא לידי ביטוי כאן וגם לא בחיים, אלא בעיקר ואפילו רק בטיפול.

אודי, בשובך מהמדבר, יש לך תובנות איך הוא מצליח להיות ריק ושותק, אבל גם שלו? איך הוא מנותק מהכל, אבל שלם? כן, נו, הוא מדבר ולא אדם. אבל אני גם קצת מדבר וגם קצת אדם, אבל את הריקנות לקחתי ממנו ולא את השלווה. את השתיקה ולא את השקט. את התנאים הבלתי אפשריים ולא את הנוף המשתנה עם הרוח. אודי, יש לך עוד קצת שלוות חול בקצה האצבעות שתוכל לחלוק? נדמה לי שאתה מדבר נעים, פתוח, יציב אבל עם דיונות שזזות עם הרוח ולא מתנגדות לה, בלי זיהום האוויר שמקשה על הצפייה בכוכבים הרחוקים. ברוך השב... נעמה.

אודי.

הי מימה, דמעות של ? דמעות על ? איתך -במבי.

תוכלי לכתוב יותר?

מוזמנת לשתף...את חסרה לנו..איתך, מ.

מרשה לי לחלוק איתך את הכאב? לנגב לך את הדמעות? נשתוק ביחד שתינו וככה "נדבר" את הכאב. מרשה לי? נטע.

לא מצליחה לומר דבר. רוצ ה רק לישון ולהתחבא

אני לא מרגישה טוב. שוב נסוגה לתהום העצב שממאנת להסגר. מה יהיה? למה זה קורה? שום דבר לא עוזר. אני מיואשת

אתה יודע שאם הייתי בטיפול אצלך לא הייתי מצליחה לחיות עם העובדה שיש לך גם את הפורום ושאתה שייך לעוד אנשים. אני צריכה שהמטפלת תהיה רק שלי. וגם אם יודעת שלא, עדיין מבחינתי היא רק שלי. זה הגיוני לרצות ולחשוב שזה ככה, למרות שהמציאות היא אחרת?

אתה מתכוון שאני כמו ילדה? זה בסדר, או שלא? אני לא הבנתי...

רכיבה במדבר?! נשמע מעניין ובעיקר שליו ורגוע. תהנה(:

:) גם אני מתנתקת לסופ"ש עם בעלי, כייף לקרוא שאתה נהנה

יש לי שאלה אליכם וגם לך, האם מישהו מכם שיתף במה שהוא עובר בטיפול חוץ מהמטפל ... חבר קרוב? בעל? ואם זה משהו קשה שאף אחד לא יודע?? שתפתם? אודי, איך זה נעשה? רוצה אבל פוחדת ועדיין לא מוכנה לכך, אולי בעתיד..מתחילה לסמוך על בעלי יותר...אודי, קרה ששמעת על שיתוף מישהו קרוב במשהו נוראי??????בסוד כזה??????? איך עושים את זה? מיכל

תודה ששיתפתן...דווקא המטפלת אומרת שזה יכול להועיל, לא להשאיר אותי לבד, זה עניין של אמון גם, אבל קשה בהחלט, זה דורש אומץ שאולי אין לי...

הי מיכל, לא שיתפתי ואין לי כוונות לשתף. יש לי מכרה ששיתפה וזה הוביל בסופו של דבר לגירושין. אני חושבת שלבני זוג (במיוחד) קשה מאוד להכיל זוועה כזו. אני גם לא משתפת מתוך החשש שברגע שאשתף ההפוך (מנקודת מבטו) לקורבן עם כל המשתמע מכך. יש דברים שבטוח בעיניי לחשוף רק בסביבה מוגנת - בבועה של הטיפול. לצערי, הסביבה לא מקבלת ומרחיקה נפגעות תקיפה מינית. זה כל כך מעורר בנו חרדה, שאנחנו אומרים: "לי זה לא יקרה! ואם לה זה קרה, אז בטוח היא עשתה משהו לא בסדר". לי אין כוחות להתמודד עם זה (להילה בטוח יש. בהזדמנות זו אגיד לך הילה שאת אמיצה!!!). ואולי, בגישה שלי אני עדיין משתפת פעולה ומושפעת מהפוגע. שומרת את הסוד "שלנו" ): נטע.

שיתוף מלא ממש לא. וגם לא רואה איך זה מתאפשר אצלי. לפחות לא כרגע. אני חושבת שמי שלא שם ולא חווה את זה כמוני, פשוט לא יצליח להבין. סתם לדוג' יש לי חברה שג"כ בטיפול, וכשסיפרתי לה למשל שראיתי את הרכב של המטפלת והסתכלתי לתוכו, ולי זה עשה הרבה לראות את כל הדברים האלו. היא בכלל לא הבינה מה אני רוצה ולמה זה כ"כ משפיע עליי או שגיליתי שבעלה הוא ג"כ פסיכולוג ושניהם עובדים יחד באותה קליניקה. אולי כשאתחתן ב"ה אצליח לספר לבעלי, וגם אז אני לא בטוחה שארצה ושהוא יהיה מסוגל להבין. גם חושבת שזה בסדר לא לספר הכל לבעל ובכלל. אולי לכל אחד יש מחשבות ודברים אחרים שהם רק שלו. כן יש לי חברות שיודעות קצת על הטיפול אבל לא את התלות הגדולה שיש לי למשל, כי אני חושבת שהן לא יצליחו להבין על מה אני מדברת.

אני מודה ששיתוף הוא לא הצד החזק שלי. נראה לי שהשאיפה שלי היא כן לחלוק (אחרי שאצליח לסמוך...) עם מי שקרוב כאבים, סודות. אבל מה שקורה בטיפול... לא יודעת, זה נורא אישי לי. אישי באופן שונה. בלי הסברים אינטלקטואלים הפעם, פשוט בא לי שזה ישאר רק בין שתינו. אני יכולה לומר "הייתה פגישה קשה", ולפעמים יש דברים נקודתיים שאני יכולה לשתף, אבל... לא יודעת, קשה לי להסביר. אולי זה גם זה, קשה להסביר.