פורום פסיכולוגיה קלינית

אני מנסה לקראו למיהשו, גם לך, שיעשה קתצ שקט. אל מצליחה לישון להרעג. לא מצילחה להסביר. לא מצליחה. מה אעהש?

הי אודי, יש לי רגשות מעורבים לגבי העניין. מיכל למשל כתבה כאן שזה לדעתה ממש ממש בעייתי. כך גם סוריקטה. אתה ענית שזה תלוי וזאת יכולה גם להיות מחווה אנושית מקסימה. אז.. אני מבולבלת. האם אתה אי פעם עשית משהו כזה? האם מטפל שנוהג כך עובר על הקוד האתי? איפה עובר הקו בין מטפל מקצועי ללא מקצועי? האם יש סיבות להיבהל? כאמור, אני מאד דנית בגלל מה שעברתי בטיפול הקודם. אגב, כאשר המחווה הזאת נעשתה בעבר( ביומולדת הקודם)- דווקא ממש שמחתי. חשבתי שזה ממש חמוד מצידה. למרות שקצת הופתעתי. שאלתי חברות וחלקן הרימו גבה. אמרו ש"זאת מטפלת ולא חברה". אז... לא יודעת. אני מבולבלת. אבל בעיקר, רוצה הבהרה מאד חשובה: האם מעשה זה כשלעצמו מהווה מעשה בעייתי כפי שלמשל כתבה מיכל? האם אתה רואה הבדל בין כיסוי בשמיכה, חיבוק או הבאת עוגה? האם אלו הבדלים אישיים בין מטפלים, או שיש "חוקים" שטים לומדים שאסור לעבור עליהם? אגב, לפי תשובתך, לא היה נראה לי שאתה מזועזע מזה. האם אם מטופל היה מגיע אלייך להתייעצות לגבי טיפול ומספר על מחווה שכזאת, היית ממליץ לו לעזוב את הטיפול? ( להבדיל, למשל: אני בטוחה שאם היה מטופל מגיע אלייך ומספר שהמטפל נוהג לחבקו דרך קבע או להזמינו לביתו- אז כבר דעתך הייתה חד משמעית). נורא מבלבל שאין כללים ברורים בתחום הטיפול הנפש. הממלצה היחידה היא לבדוק שהמטפל רשום בפנקס הפסיכולוגים באתר משרד הבריאות, ושעדיף שתהיה לו מומחיות קלינית. נכון? למשל לא מתמחה עדיין. ולא פסיכולוג חינוכי או ארגוני.

זה באמת לא משנה אם שמיכה או עוגה...מה שמשנה זה איך זה נחווה אצלך? אצלי זה שהיא תתן לי משהו קונקרטי זה ממש נס, אז עניין השמיכה היה שניה שהיא הניחה עליי את השמיכה, היא לא ישבה לידי לא ליטפה, לא נגעה, לא הצמידה את השמיכה ..מין ריחוף מעליי, הניחה........כי הרגשתי ממש רע פיזית, לא יכולתי לקום לקחת לבד, כשהרגשתי רע נפשית זה מעולם לא קרה!!!!!!!!! העיקר מה זה עושה לך ולא איך היא, כששאלתי אותה אם היא מתחרטת אחרי שהיא כיסתה אותי היא אמרה שזה מרחיק אותי מעצמי וזה הקול המרצה שבי, יודעת מה? זה מרחיק אותך מעצמך שאת שואלת אותנו.... כי בהחלט אצל אחד זה מרחיק ואצל אחר מקרב..אם זה מתאים לך העוגה סבבה, אם זה בעייתי ומציק לך תגידי לה, מבינה? כל מטפל הוא כל כך שונה, אפילו אצלי היא שינתה גישה תוך כדי, כי היא הולכת לקורס ולומדת שיטה ומנסה אותה עליי, פעם זה לא התאפשר בכלל ואפילו לא חיבקה אותי, היום אין לה בעייה ותחבק אותי מתי שרק אבקש כי היא נמצאת במין שיטה כזו שצריך לתת למטופל את הצורך שלו ושיחווה דברים על מנת שיצא מה"סכמה" שבה הוא נמצא....משהו כזה היא הסבירה לי...אז כמו שכתבת מה שחשוב זה המומחיות של המטפל והקשר שיש איתו ועל כך צריך לבדוק בניכן, מקווה מאוד שמה שהיה עם הקודמת לא יחזור, בהצלחה

הי סמבדי, נראה לי שכל העניין הזה מעורר בך חרדות עצומות, שכבר שם ממילא, אבל דווקא בגלל זה את אמורה להחזיר בדיוק את כל מה שאמרת כאן לטיפול. אגב, בהקשר לדברים שאמרת על העץ שפתחה חנה - מעולם לא שאלתי כאן שאלה בקשר לטיפול ותמיד הכל חזר לשם. אם כך, זו המלצתי. מה שמשנה הוא שאת חוששת שזה חורג ועל זה לדבר. זו דעתי. סוריקטה

הי.. לא. לא בטיפול הקודם. ולא עם המטפלת ההיא. ( היא מעולם לא הביאה לי עוגה). עם הנוכחית. אולי לא הייתי ברורה..ולכן לא הבנת. בכל אופן, לא דברתי על הקודמת.

שזה קרה בטיפול הקודם, פעם, ולא ניתן להביא כרגע לטיפול מולה... אלא פשוט רצון להבין את הכשל , מי "אשם" או מה באמת קרה. המקרה לכשעצמו- להביא עוגת יומולדת למטופל, מרגיש לי מקסים. חבל שזה לא קורה בדרך כלל, הוא לא עורר בי זעזוע, אולי אפילו כמיהה. לא נראה לי שרק הוא לבדו יכול להוות "קייס" לוועדת אתיקה. הרי כל מטפל, שיהיה הכי מקצועי וזהיר, פורץ מדי פעם גבול קטן, "בקטנה", עושה מחוות חיבה, מגניב משהו מעצמו מדי פעם... הבעיה זה מכלול והתוצאה העגומה. העוגה המחווה, הבלון - "הייתי בגן עדן" ומה עכשיו? הבלון התפוצץ, הנרות נכבו, והעוגה על המותן ... הסילוק מאותה מחווה מפריע, לא העוגה עצמה... כי הרי, אם כל מה שקרה בינכן, לא היה קורה, טעמה היה נותר מתוק, עדיין.

היום סיפרתי משהו ..... שלא העזתי עד היום והוא אמר שזה הסוד של שתינו סיפרתי רק לו....... ואחרי זה הרגשתי כל כך קרובה אליו..... אודי, זה קשור ??????? הילה

רק אני חסרת ערך ..

של יהודה אטלס, מכירה? כמו רופא בא לי לשאול מה כואב לך? ויש לו שיר קצר בספר הזה, שחשבתי עליו, אבל אני חוששת שהוא יתפרש כביקורת. אז אקדים ואומר שממש לא, שאני פשוט חושבת שהוא אנושי ומאוד מתחברת אליו, והזכרת לי אותו לרגע. ואחרי הקדמה זו אעתיק אותו הנה ואקווה שלא תעלבי: אני מנדנד, אני מתחכם, אני צוחק, אני מברבר- את הדברים שכואבים לי באמת אני אף פעם לא אומר.

רק לומר שקראתי ואהבתי את מה שכתבת אתמול, דבריך נחרתו בזיכרוני. טוב שפתחת עץ חדש - הזדמנות טובה לכתוב לך. ורציתי לומר לך שגם אני התחלתי את דרכי בפורומים באופן דומה לזה שתיארת, ועוד בימים בהם היה כאן פרוץ והיו מעשי טרולים למיניהם. חופשי טוב, אבל חוסן ריסון רע שהיה ופגע. הפורום וגם אנכי השתכללנו עם השנים ועם הטיפול. נקודה קטנה, אבל גם דרכה ניתן להגיע. סוריקטה

נראה לי שבפורום אני הכי אני... (לא ממש הועלתי למשחק)

איך באמת יודעים ? איך מבדילים בין מי שאני באמת, לבין מה שנראה לאחרים (והרי גם מה שרק אני רואה לא תמיד מדויק מספיק) ? כדי להפריד בין המסכה לביני צריך לשוב כמעט לנקודת ההתחלה שלי... צריך לקלף כ"כ הרבה מן הבצל הרב שכבתי הזה, לחתוך, לחדור, לשייף... ואז, אולי, להגיע, ולראות שלא נשאר שם כלום. תוכו של הבצל הזה כורסם זה מכבר ע"י כנופיית תולעים ארסיות. אבל אולי לא ? אולי אם אסיר את המסכה היא כן תהיה שם. הילדה ההיא, הפרועה, הטומבוי, שהייתה מטפסת על גגות עם הבנים הכי מופרעים בשכונה, ובזה לחוקים, וצוחקת בקול, ויורה משפטים שנונים וציניים בכל המבוגרים הנוראיים והאיומים האלו (כי אז הייתה בטוחה שכ-ל המבוגרים הם יחידה אחת שמטרתה היחידה היא להשפיל, להכאיב, להרוס...) הילדה ההיא, שאמנם לא סיפרה מעולם לאיש מה קורה לה, איפה היא באמת חיה, ומה באמת מכילה הכותרת "משפחה טובה" אצלה בבית. אבל למרות השתיקה – היא נלחמה !!! היו בה חיים... היא לא הסכימה להשלים עם הרוע ונאבקה על עצמה בדרכים שהיא הכירה. הילדה הזאת למיטב ידיעתי – מתה מזמן. ומה שאני אמורה למצוא מתחת למסכה שלי היא אפשרות א'. אבל אולי... הלוואי... הלוואי ואי פעם כשיהיה בי מספיק אומץ להיחשף בפניי, עוד יהיו שם שרידי חיים. נ.ב. ארוכה יצאה לי ההודעה הזאת... ורצינית, לא ממש פורימית / משחקית. מצטערת.

עפרה, דווקא בגלל שאמרת בצל חשבתי לי שאולי הקליפות החיצוניות שם כדי להגן על הילדה שבפנים. ויעברו דמעות עד שתגיעי אליה (אני? עצובה? רק מקלפת בצל...), אבל אולי דווקא כך היא נשמרה, עד שתימצא הסיטואציה בה היא יכולה לצאת. (קילפתי בצל, מצאתי בפנים, כמו בתוך קן ילדה ישנה, ילדה ישנה...) נעמה.

לא כ"כ הבנתי את החלק השני "אז, אפשר לספר שקר לגבי עצמנו. אבל - לא להגיד מה זה מה..." ולגבי החלק הראשון...שאלה טובה, "כשאני לעצמי מה אני" נראה לי שאי אפשר באמת להוריד את המסכה מאחורי המסכה תהיה עוד מסכה ועוד מסכה, אולי מה שמאחורי המסכה משתנה כל הזמן ומתאים את עצמו למסכה החיצונית ששמים באותו רגע. ואולי עכשיו החלק השני שכתבת מתאים, באמת אין לדעת מה זה מה, מה שקרי ומה אמיתי, מתי זה באמת "אני"...ואנחנו כל הזמן מספרים לעצמנו על עצמנו כל מיני סיפורים. המרחק שלהם מהמציאות הקולקטיבית קובע את מידת השיקריות שבהם. זהו גמרתי להתפלסף.

אני לא אוהבת את החג הזה, אף פעם לא אהבתי, אולי משום שלא שאלו אותי למה אני רוצה להתחפש, ואם בכלל אני רוצה, לא הין דברים כאלו כמו "אני" ו"רוצה"...זה היה מציק ולא נוח במקרה הטוב.בדרך כלל זה היה די קטסטרופלי או מביש, כשהייתי בכיתה ג' לדוגמא אמא שלי החליטה לחפש אותי לארנבת שלג (?) אולי כי היו לי שיניים בולטות, הלכתי לבית ספר עם גרביון לבן שקוף שלו היה תפור זנב מצמר גפן, הרגשתי מאוד לא בנוח מאוד חשופה ועד מהרה הילדים החביבים הסבו את תשומת ליבי לכך שאני לובשת תחתונים פרחוניים... מה שכן אני זוכרת שבתור ילדה צעירה העולם נראה לי לא אמיתי, הרגשתי שאני האדם היחיד האמיתי וכל היתר לובשים מסכות, היה לי מן מחשבה כזו שכשאני עוצמת את העיניים או כשאני לא רואה המסכות יורדות ואז השדים והרוחות שמפעילים את המסכות מתגלים ולכן הייתי מנסה להפתיע את אותם שדים ורוחות לעצום את העיניים ולפקוח אותן במהירות...לפעמים היה נדמה לי שכמעט הצלחתי...הייתי ילדה קצת מוזרה. שיהיה פורים שמח ולא מפדח

שביקשתי משחק...קשה מה שבקשת, זה לא ממש משחק :( לא אוהבת לשקר לעצמי יותר!!! פעם שיקרתי שטוב לי......אז אם אוריד את המסכה אשאר ילדה קטנה, לא אהובה שרק צריכה וצריכה וכל כך עצובה ואף אחד לא יוכל לאהוב אותי כי אני רעה, כותבת מילים המון מילים ולא קוראת להם שירים כי הם סתם.......אני סתם כל כך.....אוףףףףףףף אין בי כלום :( ... ...........אוףףףף ביום יום מבחוץ אני חייכנית, חברותית, קלילה, פטפטנית ואפילו בעלת חוש הומור, אוהבת לעזור לאחרים, לעיתים בא על חשבוני......אוהבת את המסכה שלי עדיף עם מסכה......מצטערת ממש לא פורים שמח, שונאת את החג ואוהבת אותו בו זמנית, שונאת את יום הולדתי ומנסה גם לשמוח אוףףףףףףףףףףףףףףףף לא מובנת אפילו לי :( ושונאת ששאלת ועניתי.....כי אני גם אדם מרצה, רציתי שתדע, שתהיה מרוצה שעניתי.....אוףףףףףף

אוי... זהות... כל כך מבולבל אצלי בין אמת לכזב, בין אמתי למזויף. בין הזיה למציאות, שגעון או שפיות, זכריות או נקביות, פנים או חוץ, נכות או תפקוד, חכמה או פיגור, שומן או רזון, חסר או הצפה, פירוק או איחוי, קשקוש או גיבוש, עצלנות או חריצות, חוסר הסתגלות או התאמה, קוצר רוח או ים של סבלנות, חיות או מוות, ינקות או זקנה, סקרנות או אדישות, רגישות או אטימות, קומוניקטיביות או אוטיזם, תלות או עצמאות, קשיחות גבולות או הפרת כל סמכות, מורכבות או פשטות, עומק או רדידות, עניין או היעדרו, גם וגם, בין לבין, והפוך הוא היינו הך. וואלה. הא! יש לי רעיון! אשת הקונטרסטים, הפערים והעוצמות, אפשר גם ללכת בשיטת האלימינציה, לפחות כך אפשר להגיע לכך שאני בנאדם. לא נכון. אני סוריקטה. פרגמנטציה כאן ועכשיו.

אודי, זוכר, במקרה, ש'נתת' לי את המשמעות הזו לכינוי?... זהו, בעצם, הענף הקטן שלי, הקישור האישי שלי, ולחנה ועפרה, לדעתי פתחתן אחלה משחק. פורים שמח :)

אודי, זו שאלה נורא קשה, מה נראה אם נסיר את המסכה! כבר הרצת אותנו לאיזה שלב מתקדם בטיפול, חכה. :) בהתחלה רואים עוד שאריות דבק, אולי נותרת בהתחלה מראה במקום הדבר שהיא עליו, ה"דבר" עודו חיוור, טרם נחשף מספיק לעולם (או שנחשף בגיחה קצרה ולא מוצלחת). אם מורידים את המסכה מוצאים נעמה ריקה וחלולה, או, אם מורידים את המסכה מוצאים נבט נעמה שמחכה לצמוח. אולי אחד שקר ואחד אמת, אני בעצמי לא יודעת. אולי משחק בין נעמה של היום לנעמה של פורים הבא. עד-לא-ידעה... :) נעמה.

אם מסירים את המסכה מגלים הילה כאובה מאוד שזקוקה לחיבוק ואהבה להניח את הראש ולבכות על הכתף של.........???????????? נראה לי שאין לי היום הרבה מסכות יש התאמה בין הבפנים לבחוץ ועוד משהו - מגלים הילה שרוצה לחזור להיות תינוקת, לינוק משד מזין למצוץ מוצץ וללכת לגן לשחק בבובה אני יחבק את הבובה שלי הילה

אודי, זוג עיניים שעצב אינסופי ניבט מהן... אדם מאושר ושמח אוהבת ללכת לקניון לא מכירה את אמא צביה אודי :( הלב שלי מת . אמא צביה חזרה בראשון.לגבי היא מתה.היא כבר אין. היא עשתה טעות נוראה בשישי ,בעקבות זה היא מתה-גם אני לא קיימת הגעתי לפגישה בשני בשלישי וברביעי. בשני ושלישי לא הצלחתי אפילו לפקוח את העיניים.ישבתי בשתי הפגישות הללו על הספה וכל הזמן ירדו דמעות.לא הוצאתי הגה. ברביעי כבר הצלחתי לומר כמה מילים וגם לפקוח עיניים. אבל היא כבר אין. היום ובשישי לא נפגש היא חולה. זה לא מרגיש כלום. היא מתה-גם אני.

במבי יקרה, פסל קרח עצוב... כבר הפשרתן יחד בעבר וחזרתן לחיים, וגם הפעם תפשירו. נקרא כלום-אין-מורבידי אצלך, אין חוץ ואין פנים, וזה נשמע כמו צניחה תהומית כזו, שכבר מפסיקים להרגיש את הנפילה. שולחת כוחות ואמונה שכמו תמיד תחזרו לעצמכן. נעמה.

שזה בד"כ נעשה מול סרטונים של נשים מאוננות באינטרנט.

לא יודעת אם השאלה מתאימה לפורום. מקווה שכן. אני בת 20+ ואני מאוננת. כמעט כל יום. אין לי בן זוג. לא יודעת אם זה בסדר מה שאני עושה או לא. חושבת האם ואיך, ואם בכלל צריך להעלות את זה מול המטפלת שאני הולכת אליו.

עכשיו השאלה רק לאן..............?

אודי, אני כל כך נרגשת שדעתי על ספרך חשובה לך וקצת המומה...באמת?? דעתי חשובה? אז אני ממש ממש בהתחלה קראתי את הפרק הראשון, ובימים הבאים אני ממש אהיה עסוקה כך שלא אספיק לקרוא, נוסעים כלנו לשבת ולפורים וחוגגים ימי הולדת למספר בני משפחה יחד, נוסעים לסופ"ש ארוך אז יהיה שמח ורועש. דבר ראשון תפסו אותי המילים ל"אבא שאינך אך הנך", ממש צמרמורת..הלואי שאפנים כמוך את הנוכחות של הקרובים לי שאינם... נשמע כל כך בריא :) כל כך שמחתי שאמרת שאפשר לדלג על פרקים מסוימים כי אני לא אשת מקצוע ופחדתי שלא אבין כל כך, אך הספר מובן, וסכין המנתחים בהחלט תואמת את התיאור של המקצועיות, בכלל גם לגבי טיפול רגיל זה כל כך רגיש ופה אנחנו קוראים זאת יום יום.. חשבתי פתאום שקל לי מאוד לדמיין וכשאנחנו עובדות על דמיון זה נחווה אצלי ממש חזק, אז בהחלט יש מחשבות על טיפול בהיפנוזה אך מה לעשות היא לא עובדת בשיטה זו ...ומאוד מעניין שדווקא אנשים חכמים יותר קל להם, חשבתי הפוך. סיפורי מקרים לדעתי בספר מאוד מאוד חשובים ותורמים ובמיוחד לאנשים שאינם מקצועיים, המקרה של מיכל ממחיש כמה היפנוזה לא מפחידה ושיש לנו שליטה, אני אדם שכל כל מפחד מאיבוד שליטה ובכלל חשבתי שזה לא בשבילי...ושיש למטפל שליטה עלינו קצת מפחיד, אך גם בטיפול רגיל יש לו שליטה פחות מודעת אולי....אבל אולי זה יועיל לי בעתיד...מי יודע? אולי יום אחד אופיע על מפתן דלתך לטיפול שכזה. תודה אודי שדעתי חשובה לך :) מיכל

http://www.youtube.com/watch?v=fQXOMHwp5Zo מכיר את זה אודי? של נתן יונתן... האם טיפול לא אמור לפעמים להיות קצת כמו הבית? ואז כמו בשיר: "הבית הוא מקום שאם אתה חייב לשוב אליו, תמיד פתוחה בו דלת לקראתך.." זה מה שממני נמנע- בהקשר של הטיפול הראשון. הכואב. אין לי דלת פתוחה. ( ולא עשיתי משהו ש"מגיע" לי שהיא תיסגר. לפחות לא משהו מוחשי. מציאותי. ) אז... הכאב.. והלמה?

היי סמבדי, קראתי את הכאב שלך ואת התחושה המערערת הזו, שלא ברור למה? חשבתי לי על שיר אחר של נתן יונתן: http://www.youtube.com/watch?v=LacSJOqvCyM (על אף שאני אוהבת אותה מאוד, היא לא שרה את זה כמו שהמילים נקראות לי. אבל נראה לי שיותר מתאים לשים לינק למוזיקה מאשר למילים, אולי תתחברי) הגעגוע שלך לבית התחבר לי אליו. ורציתי לומר משהו על תגובה שלך למטה, שכתבת שאת לא רוצה לקבל מהמטפלת שום דבר, שרק תטפל. חשבתי לי שהרי טיפול הוא לתת ולקבל. הקונקרטי מקבל ביטוי מאיים יותר, או שיותר קל לזהות את זה שהוא מאיים כי הוא כלפי חוץ, אבל הנתינה והקבלה הפנימיים והרגשיים מכאיבים גם הם למי שלא מורגל ביכולת המיטיבה שלהם. נעמה.

במקום לענות בכל מקום בנפרד. החלטתי לעשות זאת כאן. 1. ענית לי ב"חנה יקרה"- אודי זה היה לי נעים. אז תודה. אודי אני לא יודעת אם אתה בטיפול או לא. אתה בכלל תענה לי על זה? ואני גם מפחדת שלא אצדק לכן מעדיפה לוותר ולא לענות. בכ"ז אענה משהו שיכול להיות תשובת ביניים שכזו. אני לא יודעת אם אתה בטיפול שבועי אצל פסיכולוג, אני מאמינה שיש לך קולגות ועימם אתה מתייעץ. ואולי גם המטופלים שלך גורמים לכך שבעצם גם אתה בסוג של טיפול. ואולי בכלל אני לא באמת רוצה לדעת אם אתה בטיפול או לא. אבל אודי אני לא רוצה להיות בטיפול כל הזמן. 2. אודי, קיבלתי מחמאה ממך על השאלות ה'טובות' ששאלתי, וגם על התשובות. איזה כיף לי! שמתי לב שהיום הייתי פעילה במיוחד בפורום(: (הייתי בחופש). אבל אודי, למה באמת זה ככה? אני אדבר על עצמי. למה ההתעסקות המתמדת הזו בטיפול? למה זה קורה? 3. אודי, ראית שסורקיטה ומימה ענו לי לגבי זה שרציתי דוג' לכך שאמרת שאני עושה דברים שאני לא רוצה. מה אתה אומר על זה? לזה התכוונת? באמת שלא חשבתי שזה משהו שכיח בהתנהלות שלי. אני יודעת שאני מפחדת מתגובות של הסביבה. 4. ומשהו חדש(: אני כל הזמן נעלבת. גם מדברים שלא בהכרח 'אמורים' להעליב אותי. היום שותפה שלי העליבה אותי, הלכתי לחדר וכמעט בכיתי. אבל הצלחתי לצאת בחזרה ולעזור לה במה שהייתה צריכה. ולא, היא לא יודעת שנעלבתי. בהתחלה רציתי להישאר במיטה ולא לחזור אליה, אבל הצלחתי בכ"ז להתגבר.

כבר לא ידעתי אם באמת יגיע היום, או שיבריז לי (:

ראו העצים, והצמיחו ענפים רבים. :-) סוריקטה

אצלי אפילו ברד (:

אתה שם לב לשיח המתרחש? אתה יכול להיות אב גאה :) (האם קצת פחות תלויות בך? אני בספק) בכל מקרה, פחות אפור לי... והתמונה היפה למעלה, הולמת אותך.... נזכרתי שהיא אמרה לי שהמבט הישיר שלי בזמן האחרון הולם אותי ושאשמור עליו... התחלתי לקרוא את ספרך המרתק וממש מתחשק לי ללכת למטפל כזה מהפנט :) תרתי משמע. דבר נוסף, אשמח להשתתף במשחק לפורים, מה אתה מציע לנו? מיכל

אאאאאאאאאאאאאאאאאאאא אין לי אויר. אני לא נושמת לא מצליהח לישון אהת שועמ אודי? איך אני צועק ת חזק ודוקפת חזק ואף אחד אל שומע והראש מכוהס שלא אראה שלושה צוקחים צועקים מכים עם ריח סיגריות וגפת מדברים שפה אחרת ואני עפה למעלה לשמים בלי אויר או נשימה הנשמה עולה. לא מרגיהש כבר כאב של מכה או צריהב של כוויה או מישהו עלי בתוכי ממש שקט פתאום אני קמה מסתכלת וצטעקת בלי קול צוקעת חזק ואיש לא שומע. נגמר שטפית הכל. דם ובוץ ו. הכל. הם האו לפעמים בלילה בחולם לא ידעתי. לא זכרתיאאאאאאאאאאאאא לא כאדי להעלות רק אהת תקרא

הזכרון הזה כל כך מוחשי פתאום. אי אפשר למחוק את הזכרונות ניסיתי למחוק אותי להעלם. הכי רציתי להאסף אל השמיים. כמה כוח וכמה חולשה בדיסוציאציה. מצילה ממוות ובורחת מהחיים.

היי אודי, מה עושים כשמתאכזבים מהמטפל?.. שהוא פוגע שוב ושוב?... קובע זמן פגישה בטלפון, ואני מחכה מחכה והוא לא מתקשר... וזה אוטומטית החזיר אותי לחודש האחרון, לפני שביקשתי הפסקה מהטיפול, לזה שביקשתי ממנו משהו מאוד ושיקר לי לגבי זה...ומפגש שבגלל חוסר הבנה שלו ושלי התבטל ברגע האחרון, ואפילו שטרחתי כל כך להגיע, הוא לא היה מוכן לחכות לי עד שאגיע.... נכון, הוא לא מושלם. וגם הוא בן אדם. אבל משום מה זה מרגיש לי שאני עוברת איתו חוויה משחזרת כשהוא פוגע בי, כמו שפגעו בי הרבה, בייחוד דמויות משמעותיות, ולא חווה איתו חוויה מתקנת...;( רחלי.

אודי, האם יש גישות טיפוליות שסובבות סביב איתור צרכים של המטופל וסיפוקם (במידת האפשר)? ולמה כל הטוב הזה שמורעף עלי ע"י המטפל מכניס אותי לחרדה? אני יודעת שאת השאלה השנייה תחזיר אליי כדרכם של פסיכולוגים אז לפחות על השאלה הראשונה תענה (-: ידע נותן לי כוח ומפחית חרדה. תודה, נטע.

הי נטע, שאלתך עוררה בי כמה מחשבות שהייתי רוצה לחלוק - יש בי פנטזיה, די חזקה, כנראה, שהזמן יחזור לאחור להיווצרותי, עוד טרם לידתי, ושאותה אם שגידלה אותי תהיה בריאה ו'אם טובה' דיה. רק הדמות ההיא. ללא פשרות. ואז, אז מגיע לחיי איש אחד (המטפל) בשלב מאד מאוחר, ומעניק לי הרבה מעולמו, אבל בואנה, הי, מה פתאום?! הוא לא אמא שלי, והפנים לא מוכן לפשרות ולחלקיות כזאת. ואז עלול להיווצר בלבול או כעסים. מה גם שאותה אמא נתנה טוב, אך מהול ברעל. לא פלא שיכולות להתעורר כך חרדות. סוריקטה

יקרה, תודה שהגבת. זו פעם ראשונה שאת מגיבה לתכנים שאני כותבת. קשה לי לקבל כל כך הרבה טוב מדמות גברית. קשה לי להיות מטופלת. אני מרגישה שהוא מזין אותי, ואני לא יודעת איך לעכל את זה. האינסטינקט הראשוני הוא להקיא. לדחות את מזון הנפש. נטע.

פסיכולוג קליני לבין טיפול אצל עובד סוציאלי קליני? אודי זה משנה? האם יש מקרים/'פתולוגויות' בהם רצוי להעדיף איש מקצוע מסוג אחד על פני האחר?

הי , עדיין בתקופה קשה.. לכן כבר בקושי כותבת. אך קוראת ועוקבת כל הזמן ומקרוב.( אחרי חנה, במבי, נעמה, הילה, מימה כמובן, סויקטה, רוני.. והאחרות הקבועות). שאלה : מה דעתך אודי, על מטפלת שמביאה עוגת יומולדת( אישית כזאת) למטופל? היא יודעת את התאריך המדוייק, וזה בדיוק "נופל" על יום הפגישה. אז ..איך שנפתחת הדלת והוא נכנס לפגישה, הוא רואה עוגה קטנה ובלון על השולחן שבינו לבין המטפלת. האם זה מעבר למקובל בטיפול?

וואו! זה קרה לך?! אני גם תהיתי בדיוק כך אם זה מעבר למקובל לעשות דבר כזה בטיפול.. כל כך קיוויתי ורציתי שזה יקרה לי ביום הולדת שלי, אך די ידעתי שהסיכוי קלוש. ואכן.. לא קרה.. היא עשתה את זה בשבילך???

הי סמבדי, טוב לראותך. מקווה שאת בכ"ז חשה בטוב. דאגתי לך אחרי פעם שעברה. אני לא חושבת שהייתי רוצה. זה מרגיש לי ערבוב יתר על המידה בין החיים שלי לבין מה שקורה בטיפול. לדעתי, די דומה אני קצת התלבטתי אם להביא לה משהו לפורים. אבל אני לא רוצה... כי זה משהו שקשור החוצה ואני לא רוצה להיות שם בחיים שלה.

בין מטופל שמביא ( או רוצה/חושב להביא) משהו למטפל, לבין מטפל שמביא. אני שאלתי על האחרון: המטפל מביא..

פשוט אותי תפס יותר העניין של לערבב בין מה שקורה לטיפול לבין החוצה. פחות מאיזה צד זה מגיע. אני לא הייתי רוצה את זה ממנה כך. אבל מניחה שכ"א בטיפול שלו יכול ומתאים לו דברים אחרים, כנ"ל לגבי המטפל.

הי סמבדי, אני חושבת שמעשה כזה בפועל עלול לעורר חרדות רבות ומציפות, אולי גם כעסים. כאילו רגשותיו של המטפל תופסות כאן מקום רב מידי, ומה פתאום רגשות שמחה ואושר ומתוק וחגיגה כשאת בכלל שבורה ואבודה. את מרגישה פריצת גבולות? את מרגישה שהיא מנסה לרצות אותך בגלל מצבך? (בהנחה שמדובר עלייך ועל הטיפול שלך) סוריקטה

הי סוריקטה( וכולן). לא אפרט.. רק אומר שדברים שבעבר הרגשתי איתם בנח, או שפשוט קיבלתי בנינוחות או שלווה, או אפילו שמחה, כבר לא נחווים כך יותר אצלי. וזה לצערי. אני בכלל לא בטוחה שיש לזה קשר לטיפול הנוכחי ( לא בטוחה גם שזה תיאור המצב הנכון כרגע), אלא יותר לטיפול הקודם. למה שקרה בו. לאיך שהוא הסתיים. אני מבינה, יותר ויותר, ככל שחולף הזמן שפשוט נדפקתי. באתי מראש עם פצע מסויים כנראה. ( שרק חלקו היה כנראה במודעות), אבל הפצע הזה, לא רק שלא החלים או התרפא, אלא קיבל בומבה רצינית. שרק העמיקה אותו. ואני כבר בספק לגבי עצמי. כלומר: לגבי היכולת שלי להיעזר בכלל בטיפול נפשי. ואני כותבת את זה כל כך בצער. כי איך אפשר לעזור לי אם זה המצב שלי וזה בעצם מה שאני חושבת על עצמי ומרגישה? אני לא יודעת אם זה בר תיקון. בתוכי אני מאמינה שהרצון לקבל, להיעזר, קיים. אבל היכולת- נמחקה. או שאולי זה צריך להיות כמעט "קוסם" כדי לעזור לי להצליח בכלל להיות במצב שאני מאפשרת לטפל בי. כבר הבנתי ( כי אמרו לי/רמזו לי/ המליצו לי) שתשובות על מה שקרה- ניתן יהיה לקבל רק "בוועדת האתיקה". כי אולי יש כאן שא' של מקצועיות. הרי כשהלכתי למטפלת מוסמכת ומורשית, ציפיתי להתנהגות מקצועית. וככל הנראה, ואני אומרת בזהירות- שבמקרה שלי, המקצועיות כנראה מוטלת בספק גדול. ( או כפי ש"מומחה" אמר, "פתוחה לשאלות לכל הפחות). אך איך זה יקדם אותי? נקמה זה לא אני. והכי גרוע- אהבה. עדיין זוכרת גם את הטוב. מה זה אומר עלי שאני עדיין אוהבת אותה?? שאני דפוקה? בקיצור: מאבק... ובנוסף- מציאות חיי שהשתנתה לבלי הכר. מקצה לקצה. ללא הכנסה. אחרי שהייתה כזאת שנים. יציבה. בטוחה. קבועה. לדעתי- הכל קשור למה שקרה באותו טיפול. והנה- כבר חלפה לה שנה... והיא- עודנה בארץ. ממשיכה לטפל. ואני- לא פונה לשום וועדה. בעיקר כי אינני רוצה בנקמה. או בלהזיק לה. הדבר היחיד שהייתי רוצה זה להירגע. וזה היה קורה אולי לו הייתי יודעת שזאת היא שכשלה. במקצועיותה. ושלכן, זה לא יקרה לי שוב. עם מטפלת אחרת. ואולי וועדה "מכובדת" הייתה מעניקה לכך גושפנקא. ולי הייתה רגיעה. איך אפשר לדעת שמטפלת שרשומה בפנקס הפסיכולוגים, תחת ההתמחות :"קלינית" , היא בסדר? איך? מאבק. פשוט נדפקתי. אם לפני כן הייתי חשדנית מעל הממוצע וזהירה בקשרים קרובים( כי מי שמכיר אותי, לא היה מאמין שאני היא זו שכותבת מילים אלו, שכן אני "נתפסת" כסופר חברותית, פתוחה, יוצרת קשרים חברתיים חדשים בקלות) , אז היום אני סופר חשדנית. פשוט חושדת בכל דבר. מה נסגר איתי??? איך להאמין? וכל זה מעוגה. ( שבעבר- מי בכלל עשה מזה ביג דיל?).

אני מאוד מתחברת למה שסוריקטה כתבה, זה נשמע ממש בעייתי, ואני מדברת בתור אחת שהמטפלת מאוד מאוד קשובה אליי...ראי ערך השמיכה...היו לי ימי הולדת כבר שלושה... בקרוב ממש הרביעי אצלה ואפילו מילת מזל טוב לא נאמרה, רק אני אמרתי שיש לי עוד מעט יום הולדת ודברנו על מה זה עושה לי וזהו, לא חגגתי איתה אף פעם, היא לא הביאה לי כלום....היא לא מביאה לי דברים בכלל.(דווקא מחברת ועט שאחרות מקבלות מעורר אצלי קנאה כי אני כותבת המון, אבל במחשב אז אולי בגלל זה?)היא הביאה לי פעם איזו אבן לצורך כך שארגיש שהיא תמיד איתי...וזה היה מזמן ועוד מתנת פרידה קטנה כשנפרדנו.....ואני חושבת שזה מאוד נכון לעשותו, ולגבי מה שכתבת שהטיפולים אינם מספיקים או טובים דיים ולכן אנחנו בפורם לדעתי אינו נכון, הטיפול שלי הועיל לי מאוד וקידם אותי מאוד בהמון תחומים, רק שפה אני כותבת חלקי ובד"כ את הדברים הפחות טובים...

ענית לי, שלדעתך טוב להיות "כל החיים" בטיפול. אבל אודי, באמת?! אתה לא באמת צריך לענות לי אם אתה בטיפול או לא. אבל למה זה לא נשמע לי טוב להצטרך להיות בטיפול. יכולה להבין שלתקופה מסוימת כן, אבל אני לא רוצה להצטרך אותו לכל החיים. זה לא עושה לי טוב לחשוב על זה...

הי חנה, אני חושבת שמי שהנפש היא כלי עבודה שלו (כמטפל) נמצא במקביל גם בסוג של טיפול של התבוננות פנימית כל הזמן, כשאולי הכלי של התייעצות עם עמיתים למקצוע יכול גם הוא למלא את הפונקציה הזאת. לשמר ולשמן שלא יהיה חלוד... סוריקטה

כי לפעמים קל להם (למטפלים) לומר את זה. אבל האם הם באמת עמדו במצב הזה? להיות בטיפול זה קשה! ולעמוד מנגד ולומר ללכת לטיפול או לצורך העניין להיות 'כל החיים' בטיפול, זה יותר קל לפעמים. מכאן נבעה שאלתי. וזה לא מופנה כלפי אודי דווקא.

מבינה אותך, גם אני לא הייתי רוצה להיות כל החיים בטיפול..

דווקא אם זה היה הגיוני ואפשרי, הייתי רוצה להיות איתה תמיד.. כשהיא אומרת לי שהיא מקווה שיום אחד אני לא אצטרך טיפול ואותה, אני ממש נלחצת. לא רוצה לעזוב אותה לעולם.. רוצה שתשאר איתי.

או שמא זו שאני אצלה עכשיו, או שאולי שתיהן (: אמרו שהטיפול יהיה ארוך, אך גם יגיע לסיומו. ודווקא אותי זה כן מעודד. גם אני רוצה להיות איתה ושתהיה איתי, אבל חושבת שלי זה לא טוב.

אני חושבת שמישהי כבר העלתה משהו דומה, ואודי לא כ"כ הסכים איתה. ובכ"ז זה מעסיק אותי, אז אני מרשה לעצמי. למה אנחנו כ"כ עסוקות בטיפול, במטפל? רק לי נראה שרובנו כאן הולכות לטיפול בתדירות של יותר מפעם אחת לשבוע. לפחות מהאנשים שאני מכירה שהולכים לטיפול (אמנם הם ספורים), אף אחד מהם לא נפגש יותר מפעם אחת ובטח שלא עסוק בטיפול כ"כ הרבה. גם הנוכחות שלי/שלנו כאן, קשורה לזה. עד שלא מצאתי את הפורום הזה, חשבתי שיש לי בעיה רצינית. כאן מצאתי בית, אנשים שחווים את הטיפול בעוצמה רבה ועוד ועוד. למה? למה זה כ"כ מעסיק אותנו? אני מתחילה אולי להבין שעבודה בטיפול כרוכה/ או אפילו במהותה היא הקשר. ובכ"ז מי שאני מכירה בטיפול לא עובד על זה. למה כל המטופלים לא מגיעים לכאן? או בכיוון ההפוך, למה אני/אנחנו כאן, והם לא?

אנחנו ממש לא במיעוט, פעם גם אני חשבתי שרק אני אובססיבית...מסתבר שלא, הרבה עובדים על קשר בטיפול, אם את אוהבת לקרוא אני ממליצה שתקראי את הספרים של יאלום, אני מאוד מאוד מתחברת למה שהוא כותב והוא מתייחס המון לקשר, לכאן ועכשיו. וכתבתי כאן על ספר שקראתי אתמול של דלית רייך, אז תקראי גם אותו כי היא ממש הסתבכה בקטע של הקשר והיא קוראת למטפלת קרובה רחוקה....כל כך נכון בעיניי...וזה ספר קליל בחרוזים, קליט מאוד, סיימתי אותו אולי בשעה לא יותר... אני כרגע הולכת רק פעם בשבוע, זה כמובן שלא מספיק לי אבל אף פעם לא הספיק :) אז הייתי חייבת לשים לעצמי את הגבול בסופו של דבר לפעם אחת וזהו, זה הוציא ממני כספים רבים והחלטתי שחבל על הכסף וגם על האובססיביות...אז הפחתתי...ואני כאן כי מצאתי בית, בית יחיד ומיוחד שבו יש לי שותפות ויש אבא ששומר וכאלה שאכפת...ומקום לשתף רגשות שאיש אינו יודע עליהם ושנשאר ביני לבינה ובינכם :) לא יודעת לגבי האחרות. את במקום טוב באמצע :) כמו כולנו כאן. שלך, מיכל

יש לי את מתנת התראפיה, נראה לי שזה של יאלום. קניתי אחרי שאודי המליץ לי עליו. ביומיי הראשונים בפורום שהייתי כ"כ עסוקה בטיפול, הרבה שאלות ועוד. אם קראת אותו, אז שתדעי שלי הוא גם הכניס כל מיני "דברים חדשים לראש". רציתי שגם שלי תבוא לבקר אותי בבית.. וכו'. יש בי משהו שלא רוצה/ חושב שלא טוב להיות עסוקה כ"כ בטיפול. וגם הפורום, במינון נכון הוא טוב. אבל לי קשה להירדם לפני שראיתי את התגובות שאודי ענה. אז תארי לעצמך מה קורה כשהוא מגיע לענות רק ב12 בלילה והלאה...

הי חנה.. נראה לי שלא תאהבי את התשובה שלי. ובטוח שגם אודי לא. אבל, בכל זאת אכתוב: מניסיוני, ומהמחקרים- בפה מלא אני יכולה לכתוב את המילה הזאת, שעשיתי , קראתי, ובעיקר בעיקר ממה שקרה לי בטיפול שלי שזה בהחלט מקרה חריג ביותר. ( אפילו יחסית למקרה של מימה). דברתי עם הרבה מטפלים מאז. פגישות ייעוץ בלבד. רובם היו בהלם מהמקרה שלי. חלקם אף ממש רצו שאספר להם מי המטפלת. בטח בגלל סוגיות אתיות שונות, או סתם סקרנות קולגיאלית לשמה. אבל, לעניין שאלתך: הקשר בטיפול הוא אמצעי. הוא לא המטרה בפני עצמו. זה לדעתי מהותו של טיפול טוב. שהמטפל יודע כיצד להשתמש בקשר שנוצר עם המטופל על מנת להשיג את המטרה שלשמה פנה מראש לטיפול. דהיינו: מה שהביא את המטופל לפנות בכלל לטיפול. לדעתי, בטיפול טוב, וחכם, עם מטפל טוב, זה אמצעי יקר מפז. וככל שהקשר איכותי יותר, כך הכלי ( כמו למשל סכין שף אכותית- במובן הכי פשוט, או מכשיר רפואי מתקדם ואכותי בידייו של רופא מיומן)= שהוא הקשר, יכול לעזור יותר להשגת המטרות ושיפור חייו של המטופל. אני קצת חוששת שרבים מהכותבים בפורומים( כמוני, כמוכן), הם דווקא מטופלים שאולי יש ספקות או בעיות כלשהן בטיפול שלהם. אני זוכרת שבהתחלה, כאשר הטיפול שלי היה טוב( לפני שנחשפתי למידע אישי וקרוב מידי שלא הייתי אמורה להיחשף לו, ושהמטפלת לא ידעה להתמודד עם תוצאותיו), לא חשבתי כלל להיכנס לפורומים בעניין טיפול נפשי. פשוט מפני שכאשר הטיפול טוב, אז אדבר על הכל עם המטפל. בתוך הטיפול. אני חוששת שמי שכותב בפורומים לא מקבל החזקה או טיפול או כל מילה אחרת שתבחרי, מספיק טוב או מותאם, או יעיל ומשרת אותו. וכל זה אני כותבת, כשאני בדיוק כמוך= מחפשת תשובות/תמיכה/מענה לשאלות בפורומים. בשעה שבטיפול טוב, לדעתי, המקום לכל הנ"ל הוא המטפל. אני גם חושבת שטיפול טוב צריך להיות "הגיוני". מבחינת המטרות, והאמצעים העומדים לרשותו. ובכך אני מתכוונת גם להגבלת מס' הפגישות השבועיות. אחרת- בוא ניקח משכנתא לחיים, ונממן טיפול במקום לקנות בית. בקיצור, לטעמי, במצב האידיאלי, בטיפול אידיאלי: הטיפול הוא בשירות החיים. ולא ההיפך.

אבל, אני מההתחלה של הטיפול חיפשתי מקום להיות בו. הייתי בפורום של חרדה וזה בכלל לא התחבר אליי. פשוט לא עניין אותי. חיפשתי מקום שיכול להכיל אותי, חיפשתי מקום להיות בו. גם אם חברות שלי יודעות שאני בטיפול, או אפילו כאלו שבטיפול, אף אחת מהן לא יכולה להכיל את מה שאני עוברת. ואני צריכה את המקום הזה. אני לא מסתירה את הפורום מהמטפלת שלי, וגם לא מזו הקודמת. אגב, סיפרתי לה שנתתי לך את המס', אך ביקשתי שלא תאמר לי כלום אם בררת איתה לגבי מטפלים אחרים. אז גם את לא תגידי לי, נכון? גם אני לא רוצה להיות תלויה בטיפול. אחרי כמה שבועות שרק התחלתי את הטיפול, ביקשתי טיפול נוסף. פשוט לא הספיק לי. אז מבחינתי ככה הטיפול שלי היה מתמיד.. לא מכירה משהו אחר. מתכוונת גם לגבי מס' פגישות (וכשהלכתי למחליפה בזמן החופשת לידה, התחלתי בפגישה אחת, ושוב עליתי לשתיים, פשוט לא הייתי מסוגלת לפעם אחת). וברור שכסף הוא שיקול. ואני לא בטוחה עוד כמה זמן אוכל להמשיך במתכונת הזו. לגבי מטרות בטיפול- אני לא הגעתי עם משהו ספציפי, חוץ מהרצון להכיר מישהו ולהתחתן... את יודעת שגם כשהתחלתי את הטיפול, הגעתי בגלל חרדה מסוימת (שלדעתי בכלל זה לא מה שיש לי ובכ"ז), וכבר אחרי הפגישה השניה, הפסיכולו' אמרה שלדעתה זה לא מה שאני צריכה. הכוונה שלי הייתה להגיע לטיפול CBT. ואני בלי בכלל להבין למה אני נכנסת, אמרתי לה שאני סומכת עליה וכך התחיל לו הטיפול שלי..

הי חנה, ... הטיפול שלי הסתיים, או לפחות עבר ל'מוד' אחר, בו אנחנו נפגשים בתדירות מאד נמוכה, ובכל זאת אני עדיין כאן. מנסה לחשוב על כך. על הפונקציה שהפורום ממלא עבורי. תוהה אם נכון לי, באיזה שירות עובדת הכתיבה כאן. רעיון אחד לא הכי מגובש, שעולה לי בראש הוא שמירה על הרצף, מתוך חרדה שאאבד את דמותו של המטפל שבי פנימה. דרך הפורום אני נזכרת בדברים חשובים שעברו עליי בטיפול. זה כרוך בריכוז מאד מסוים, רק כשאני לבד מול המחשב. אולי סוג של מרחב מעברי, משהו שכנראה איכשהו חסר, או נדפק. אולי אחרים ימצאו ברעיון שלי גם מן המשותף. הקושי בשמירה על הרצף ללא קיום ממשי בשטח של האוביקט וכד', הקושי שבפרידה. זה אולי גם מסביר קצת את עניין התלותיות שפה. סוריקטה

אני מרגישה שהפורום ממלא איזו שהוא מקום "זמני" בין הפגישות. מבחינת המטפלת שלי בהתחלה אני קיבלתי ממנה את ההרגשה שהיא לא חושבת שזה נכון לי אבל אח"כ כשדיברנו על זה כמה פעמים הבנתי אחרת. אני צריכה אולי לדבר על זה שוב. חשוב לי שהיא תדע שאני כאן. היא אמרה שזה טוב שיש לי את המקום שהוא שלי, ושהיא לא 'צריכה' לדעת הכל...

היי חנה.. ההתעסקות בטיפול - אולי זה קשור לסיבה שבגינה מגיעים לטיפול מלכתחילה? אולי יש איזשהו בסיס משותף לכולן, שיוצר תחושה של הזדקקות לקשר וקרבה וחום - שאפשר להשיג בטיפול. כאילו שיש איזה מצב נפשי כזה, שרוב מי שכאן הגיע אליו - כל אחד מסיבותיו, וזה מה שהוא גורם. ובקשר לנוכחות בפורום - מי שעסוק בטיפול בעוצמה רבה יחפש על זה מידע באינטרנט ויתעניין, ולכן הגיוני שיגיע לכאן.. מי שלא מתעניין בזה, מי שהטיפול פחות מעסיק אותו - הוא ישקיע פחות זמן בנושא וכנראה שלא יגיע לפה.. גם זאת יכולה להיות סיבה שמתקבצים פה אנשים שמאד מושפעים מהטיפול, עם אותן תחושות משותפות.

אולי גם החסך הזה או הגורם הזה מביא אנשים לכאן כי פה אפשר למצוא מקום שכן מקבל אותך, ושבו את יכולה לשפוך את רגשותייך ולגלות אנשים שמרגישים הזדהות איתך.. ואפילו דברים זהים למה שאת מרגישה. מה שעוד מעניין אותי זה שמי שפה הן בעיקר בנות.. מעניין מאיזו סיבה זה... כי בנים פחות חווים בעוצמה את הטיפול או שהם נבוכים לדבר על זה? מעניין (מצטערת אם טיפשי..אני גם תוהה על הדברים האלה..)

מותר לך לכתוב הכל. גם אני תוהה בעצמי מדי פעם, איך מתפרשים דבריי. חוששת שמא יחשבו על הצורה בה אני כותבת, או על התוכן. ואת יודעת מה מותר לחשוב. גם אני ואת מן הסתם חושבות כל מיני דברים. יכול להיות שמישהי תכעס/תצחק/תאהב על משהו שכתבתי/שהגבתי, וכו'. כנ"ל להפך. אני פשוט תוהה מה זה המשהו שהוביל אותי לכאן, מה גורם לטיפול ולה להיות חלק כה חשוב בחיי?

מפחדת ממנה, מפחדת שאולי אפגע ממנה שוב. שהיא רוצה לפגוע בי ואני יודעת שלא. הייתי אצלה עכשיו, אמרתי לה והיא יודעת את זה. אני יודעת שזה גם בסדר עוד קצת לחשוש, אבל אני גם אוהבת אותה. עוד קשה לי להגיד שאני בטוחה שהיא לא רוצה לפגוע בי. אבל אני קרובה ללהיות בטוחה.

נולדתי בפורים, ובאופן אירוני גדלתי בסימן תחפושות ומסכות. מבלבל לחפש מה נמצא מתחתן, בייחוד כשהוא בעצם נזיל ומתחלף. עצב קל לי לומר שלא שייך למסכות, ואולי השקיעה בו היא לפעמים הדרך לוודא שאני באמת. אבל בטח ישנה גם גרסא שמחה של נעמה נטולת מסכות, פשוט אני עוד לא יודעת לזהות אותה. השנה שוב יום ההולדת מתלבש על חגיגות פורים. אולי כמתנה כולם מתחפשים, שלא ארגיש לבד. נעמה, שמצד אחד עוד רגע גדלה בשנה ומצד שני עדיין קטנה.

הי נעמה, את יודעת, נורא מעניין, שמעתי ראיונות עם אנשים, אנשים כאלה שמתחפשים כל השנה, הכוונה לאלו שלבושים בבגדים כאילו היו בתיאטרון או בסרט, ברמה שרואים אותם כקצת 'קוקואים', וכפי שהבנתי, חג פורים הוא לא ה-חג שלהם. ההנחה שלי היא, משום שהם חרדים שאז הם מאבדים את הייחודיות שלהם, זו שלכאורה יש להם במהלך השנה ה'רגילה'. ואת, כה יפה, מדברת על משהו משותף, לא להרגיש לבד. ואלו חלקים שלנו באים לידי ביטוי כאן בפורום? או אי שם בחוץ? מה מרגיש אמת? מה מרגיש מזויף? אולי זה רעיון למשחק? טרום מזל טוב, נעמה יקרה, אם מותר לאחל. ו – וואי, אודי, פתאום שמתי לב שעשו פה שדרוג ועדכנו את התמונה שלך. אולי זה קרה כבר קודם, אבל רק עכשיו שמתי לב. בשעה טובה. מלב אל לב ותודה על מילותייך היפות והחכמות, נעמה, (שלדעתי, מגיע להן 'לייק', ופליז, שלא יבוא הקול הקוטל ויהרוס), סוריקטה

תודה, סוריקטה. אני נעה גם על הציר הזה, ותוהה כמה "משונות" שבי אני מציגה ומקבלת, מתי היא ייחודיות שאני מוכנה להזדהות איתה, ומתי היא סתם חריגה צורמת. גם תחפושות וגם בסיס שכנראה לא תמיד מתקבל בהבנה.

נעמה יקרה, נחגוג יחד? :) גם אני נולדתי ממש ממש קרוב לפורים...שבוע הבא יום הולדתי...ובאופן אירוני זה החג שאני הכי אוהבת וגם החודש שהוא הכי שמח בשנה מהול אצלי תמיד בדכדוך כזה שמגיע בסמוך לפורים.....מבלבל הא? אמביוולנטית שכמותי, ממש מיצג אותי החג הזה, אדם שמח וחייכן, אופטימי בד"כ מבחוץ...אבל מאוד מאוד חרד ומלנכולי....עצב מהול בשמחה אצלי כל שנה בחודש אדר....שיהיה מזל טוב ושיתגשמו כל משאלות ליבך לטובה.. מיכל

נחגוג יחד, נמהול עצב ושמחה ובדידות ויחד וכל מיני ניגודים, ונעשה לחיים. (: תודה מיכל.

מזל טוב ליום ההולדת שתכף מגיע. מאחלת לך כדברייך שתצליחי לזהות את נעמה האמיתית והשמחה בשבילך.

שמחתי לקרוא אותך אתמול, היה מעניין וכנה.

השמעת בהזדמנות אחרת, בשירים טובים כל פעם שומעים דברים חדשים. :)

למה זה קורה אודי?

מאוד עצוב לי. מחפשת כוח. אין.

רוני, עצוב העצב שלך. את מחפשת, וצריך כוחות בשביל לחפש, אז אולי משהו יש. מקווה שתוכלי להיעזר קצת במאגרי הכוח של אחרים, כמו שהתחלת בכתיבה כאן... נעמה.

מזדהה, גם לי זה מרגיש ככה לפעמים. בדיוק כמו שכתבת מחפשת כח, אין. אבל יש גם ימים שזה מרגיש אחרת, יותר אופטימי. מקווה שגם אצלך.

עצב - זה לא פשוט להיות עצוב מצד שני זה מאפשר אולי להיות לידך????? כאילו, אם עד היום כשקראתי אותך, לא הצלחתי להבין מה בדיוק קורה???? עכשיו יש רוני . יש רוני עצובה..... עצוב לי שעצוב לך. חיפוש- חיפוש זה טוב, כי אם מחפשים אולי יש סיכוי למצוא???

ו.. זהו. זה אמור להיות ניסיון לפוסט חיובי :p

היום המטפל אמר שלטיפול יהיה סיום.,.... אודי(((((( מה קורה???????? השמים עומדים???? למה מרגיש לי צונמי???? אני יודעת שהוא רוצה שאני אגדל, ושזה מקום טוב..... אבללללל אודי, הוא אמר פעם שהוא כמו אבא...... הוא אמר שאני יחליט מתי.... אז למה החרדה אודי??????? למה הרצפה רועדת?????? הילה

אודי, מצבי יותר טוב נפשית...קניתי את הספר שכתבת, במחירו המלא :) עדיין לא קראתי, אך עיינתי קצת מסקרנות....כשיהיה לי זמן אקרא. על המדפים של 1+1 קרץ לי ספר של דלית רייך, "לנפש אין טיוטה", עיינתי קצת וקניתי, קראתי את כולו...(הוא פשוט קליט ומהיר לקריאה:))מכיר? לא הכרתי אותה ולא את ספרה אך, לדעתי היא נסחפה קצת...אבל אי אפשר לשפוט אמא שאיבדה את בתה...מסופר על אישה שהולכת לטיפול ואז אחרי שנתיים בתה נהרגת בתאונת דרכים, היא ממשיכה לבוא אך מרגישה שהמטפלת שלה היא קרובה רחוקה...שהייתה איתה אמנם בבי"ח כשהודיעו לה את הבשורה אך בחדר לא נתנה לה יד...בקיצור היא כועסת על המטפלת אך לא ממש אומרת לה והספר הוא פתקים בחרוזים שכתבה לה וגם כותבת על הסיום...נראה לי שכלנו מרגישים כך לטיפול...אך שם היא נפגעה ממנה שלא הייתה מדוייקת, אני חושבת שמימה תמצאי בזה עניין...מימה את לא לבד, כולנו מרגישים קצת מרומים מדי פעם בטיפול, אבל פשוט הוא נפסק אצלך לפני הזמן אולי....מקווה שתמשיכי להתמיד בטיפול החדש...... נושא אחר, כתבתי את הרגשתי על השמיכה הזו...כן ממשיכה לחשוב על זה, והבעיה הבריאותית טרם נפתרה לצערי, היא אמרה שלפחות אני מטפלת בזה....אז אני קבלתי הרבה, המון!!! קיבלתי כיסוי בשמיכה וואו!!! מה זה עורר אצלי? בלאגן קצת בראש....פער בין פעם להיום....קצת דיכא אותי במקום לשמוח, אז חזרתי לכתיבה ומשתפת גם אתכם...אה..ויום המעשים הטובים, אז מנסים לעשות טוב לאחרים גם... שמיכה לא, אין בה מעשה פלאים, זוהי שמיכה רכה, לבנה פשוטה, אין בה מעשה כשפים. אך בכל זאת, כענן לבן כמעטפת בעלת סגולות מרפא הקיפה את גופי הכואב, המתגעגע, לחום, לליטוף, למילה רכה, לאמא שתכסה אותי בשמיכה...... היא לא קוסמת, אשת הלב והרוח, היא לא קוראת מחשבות, רק כמעט... היא יודעת שליבי חפץ לקרבה, אך איננה מודעת לסכנה לא, איננה יודעת כי משהו בתוכי פוחד, שונה...משהו לא אנושי....... עוטפת אותי בטלאים של מכאוב, בשמיכה רכה עד כאב, יש פער ביני לבינה, אין מה לאהוב וליבי נשאר תמוה ורעב.....

מיכל, ריגשת עם המילים. התערבבו לי בראש המילים שמיכה-שמחה-סמיכות-לסמוך. הרגשתי שהיא שומכת עלייך, כמו סומכת. :) נעמה.

תודה.... מעניין מה שכתבת....שהיא סומכת עליי, סומכת וגם מכסה...ושמיכה ושמחה, עברית שפה מעניינת מאוד :) סומכת עליי, כלומר סומכת גם שהכיסוי בשמיכה הוא בעצם טוב...היא אמרה שקרבה זה משהו טוב...היא צודקת, מקווה שבאמת היא סומכת שהכיסוי הזה היה טוב עבורי, אני סומכת עליה שהיא יודעת מה עשתה....

כמטופלת באתי לטיפול לקבל דברים טובים. בהבנה שלי זה היה ההגיון ועבור זה שילמתי. כאשר מטפל מבין את התהליך אחרת וכופה תסכולים וגורר שחזורים וכיוב' וגם טועה ביחס פוגעני מוגזם באטימותו ואז צריך לבוא לטיפול כדי לתקן- איזו מידה של השפלה עצמית אתם מצפים מהמטופלים שלכם לחוות אודי? גם לשלם על משהו שלא הבנת, גם לגלות שהתהליך מאוד מכאיב, גם המטפל טועה ונכשל ב'אם טובה דיה' שלו ואז עוד לשלם לו כדי לבוא ולדבר איתו איפה הוא טעה ופגע? אני לא שילמתי לה כדי שתפגע בי. לא היה לי מושג שאני משלמת עבור קלקולים ותיקונים או השד יודע מה. זה כ"כ מבזה אודי. נוח לפסיכולוגים להתהלך כבנות יענה ולהתעלם מכל זה? כמה זמן וכאב נשפך לי על התאוששות מהטיפול ההוא.. זה נורמלי שאחרי אנליזה חווית הכאב, זעם,זעזוע וערעור תמשך אף כ 3שנים לאחר מכן?? אני שואלת ברצינות אודי. זה נחשב סביר שהאפקט הפוסט טיפולי השלילי מתמשך ככה? אני עכשיו ממשיכה בליווי מטפלת אחרת, ועם מידה אחרת של ספרציה, גם אם היא לא שלמה עדיין , אבל הרבה יותר חבוטה ןמקופלת ושפופה מבחינה נרקיסיסטית כאילו רמסו אותי. זה נחשב טיפול טוב? אתה מאמין שאפשר לשקם את הנרקיסיזם הזה? למה היא כ"כ התעקשה ש'אין זמן'? למה הפסיכולוגית המטומטמת הזאת אנסה מסרים מפוררי תקווה על הנפש שלי? אני לא חושבת שהיא הבינה את ההשלכות של מה שהיא אומרת לי. כי פתאום אני מפחדת לחלום שוב, לשאוף לטווח ארוך שוב. נכנס ספק לנפש שלי שאין זמן... אם יכולתי לתפקד נורמלי ב3 שנים האלה שהייתי עסוקה בלהתחלחל מן החוויה הטיפולית יכלתי כבר כמעט לסיים תואר או משהו.. אבל זאת הבעיה, שהתפקוד שלי לא משהו. אבל אני עובדת על זה. אז יש זמן או אין. אני רוצה להיות זאת שתוכיח שאפשר הכל. אפילו לשנות דפוסים ולשמר פלסטיות של המח אחרי גיל 30. אני לא רוצה להכנע ולקבל ולהסתפק. אוווף. יש זמן! יש זמן להכל! אני לא ארשה לפסיכולוגים לכפות על התודעה שלי מסר אחר. כאילו ניסו להרוג לי את התקווה בעודי בחיים ולשלב בכח לתוך איזה סדר חברתי לפי התוכנית של אנשי מקצוע שהם סוכנים סוציאלים שפועלים בעיוורון של מכונה כלפי הנפש של המטופל- וברור שזה שחזור. ברור! אבל החודרנות הזאת זה מה שהפסיכולוגית עשתה. היא לא שמה לב לעצמה מספיק והטילה אחריות עליי היכן שעדיין הייתה אמורה להיות עליה. . כמה מטומטם זה היה מצידה. ואני זאת ששילמתי את המחיר. פעמיים. יש טעויות שקשה לתקן, כי הן לא היו אמורות לקרות מלכתחילה. ואני באמת מנסה להתקדם בחיים מאיפה שאני נמצאת. באמת. זה לא קל אבל אני לא אוותר.

האם זאת עלי להבין מתגובתך אודי. יש משהו בדבריך. אני חסרת אונים וחסרת תועלת לעצמי ואני מניחה שאיני מועילה גם כאן לפורום. אני מתחבאת, מעדיפה שלא יראו אותי ונבוכה לראות אחרים. תחת שם בדוי, בלי פנים או קול או ריח, אני מסתתרת מאחורי מילים מתות ומחכה שמשהו יעיר, יאיר. במפגש הראשון עם טיפול קבוצתי בבית החולים הרגשתי כמו מציצנית. אנשים יושבים במערומיהם, ללא כסות ואני מתביישת לראותם ולא יכולה להוריד אף שכבה, אף לא מעיל. ובכל זאת מהמקום המאוד רעב וצמא לאינטרקציה, למשהו שיצליח לגעת, אני ממשיכה לכתוב כאן. באינטרקציה שאינה מיידית, במקום שגם בו צריך לחכות בתור ולפעמים נסגרת הדלת ליום או סופשבוע, למרות שכבר הצלחתי ללמוד משהו על הרגלי ניהול הכתיבה שלך. כבר אחת אחרי חצות. אחרי יום עמוס שהחל בחמש לפנות בקר, לא מצליחה להרדם וחמש לפנות בקר כבר כמעט כאן.

אני לא אוהבת שהיא אומרת שהיא מטפלת בי. לא אוהבת את השורש "טפל". כשהתחלתי לכתוב כאן, תמיד כתבתי הפסיכול' שלי. אף פעם לא מטפלת. וראיתי שאני השונה. אז לקח לי זמן ועכשיו אני אכתוב מטפלת למרות שאני לא רוצה. או שפשוט אכתוב היא. בלי לציין שהיא, זו המטפלת (למרות שזה די ברור). רק לי זה מפריע לומר מטפלת? זה לא נעים לי המילה הזו.

האמת אודי, שלא חשבתי שאני עושה דברים שאני לא רוצה. או לפחות שזה לא משהו שקורה בתדירות גבוהה. נתת לי נקודה למחשבה. אני צריכה לחשוב על זה... מעניין.

הי חנה, הצעה קטנה - יכול להיות שהשורש ט.פ.ל. מתקשר אצלך לתינוקות, ילדים קטנים או קשישים, או נכים וכד'. מישהו שיש לו חולשות יחסיות ומסובך לו לבד בעצמו, תלוי יותר, נזקק, נתמך, שצריך להיעזר. ואולי את חשה מבוכה אל מול הרגשות הללו... סוריקטה

ואני לא יודעת. יש כל מיני אמירות שלה שישר גורמות לי לתחושה פיזית בגוף. עוד לפני שאני מתחילה לחשוב על זה אפילו. זה יכול להיות כל מה שקשור לטיפול, וזה יכול להיות אפילו "מה שלומך" שבאותו הרגע ארגיש איזו מין חדירה לתוכי, קרובה ואולי פוגעת ומכאיבה.

מופיעות לי שתי תגובות ממך במייל, שטרם הועלו. אחת חדשה וזה הגיוני שלא הועלתה, אך הראשונה הייתה בבוקר. להמשיך לומר פסיכו' כאן הרגיש לי לא בנוח ואולי גם לא מתאים. כיום, אני כותבת אוטומטי מטפלת אבל בדיבור לא אצליח. אני חושבת שאפשר לחלק את הדוגמאות שהבאת לשתי קטגוריות. האחת- הדוג' לכך שאני אומרת מטפלת ולא פסיכו' והשניה שלא אמרתי לה את שעת הפגישה שרציתי. השניה- הדוג' לגבי אחותיוהפסיכיאטרית. לגבי הקבוצה הראשונה- אני חושבת שזה נובע באמת מפחד מסוים ולכן בוחרת אחרת ממה שאני רוצה. הקבוצה השניה לעומתה, מרגישה שאלו דברים שלא בשליטתי. אני לא אסע במיוחד לישוב בו גרה המטפלת שלי, אבל אם אזדמן לאותו ישוב, סביר שארצה לחפש אותה, את הבית שלה. למרות שאני יודעת שאני לא רוצה וזה לא טוב לי. אבל את יודעת מה הכי ריגש אותי בהודעתך? שזכרת דברים שאמרתי, זה שימח אותי מאוד.

יש לנו כבר איזה "טקס, שבו מתחילה כל פגישה. כשאני נכנסת בדלת היא אומרת "הי" ואז אני מתיישבת, מניחה את הכרית עליי, פותחת את השמיכה ומתכסה. היום, הלכתי קודם לשירותים. וכשסיימתי "להתארגן" היא אמרה "שלום", ואני בשיא התמימות שאלתי, כי לא הייתי בטוחה ששמעתי, אם היא אמרה שלום. ענתה שכן. אז אמרתי שאף פעם היא לא אומרת שלום אלא היי. ואז היא ענתה שהיא לא מכונה. ואני מיד נעלבתי. אמרתי לה אחרי כמה דק' שהיא העליבה אותי. ואחרי זה שאלתי אותה אם היא יודעת למה נעלבתי. היא חשבה ואמרה שאולי בגלל שהיא ענתה תגובה ספונטאנית למה שאמרתי לגבי השלום שלה. ואני עוד יותר נעלבתי, כי מה שחשבתי היה שאם זו התגובה הספונטאנית למה שאמרתי, אז אולי כל התגובות שלה הן תמיד כאלו, רק היא לא אומרת. ובכיתי. כשאמרתי את זה, אז היא ענתה שזה ממש קשה להרגיש ככה. ושהיא מבינה למה אני בוכה. בסוף הפגישה, הרגשתי קצת יותר טוב. עדיין קצת קשה לי עם זה. ביום רביעי הפגישה תהיה בשעה שונה מבד"כ. היא כבר אמרה לי את זה מראש. וכשאמרה בפעם הראשונה שנצטרך להזיז, אמרה שתוכל בעשר. לפני שבוע בערך, שוב הזכירה ואמרה שניפגש בעשר וחצי. ואז אמרתי לה שהיא אמרה פעם עשר ופעם עשר וחצי. ואני התכוננתי כבר לוחצי. לא שזה משנה לי, אבל זו השעה שיושבת לי בראש. היא שאלה מה אני מעדיפה ואמרתי לה שלא משנה, (למרות שרציתי וחצי), היא שאלה אם אני מעדיפה שהיא תחליט. עניתי שכן. (שוב, למרות שרציתי וחצי). בסוף היא אמרה שנקבע לוחצי. וזה שימח אותי, כי זה מה שרציתי, והיא ידעה את זה. או שיצא לה. אז לפחות בסוף יצאתי בהרגשה טובה. ביום רביעי אגיד לה ששמחתי שהיא אמרה שניפגש בוחצי ושזה מה שאני רציתי.

אני מזדהה עם כל כך הרבה דברים שאת כותבת. גם לי קרה משהו ממש קשה סיכמתי עם המטפל שלי שבמקום השיחת טלפון הוא יכתוב לי סמס והוא לא הבין אותי וממש כעסתי הגעתי עצבנית לפגישה והוא אמר שאני מתנהגת כאילו שהוא זר לי הוא לא הבין אותי ......... זה היה ממש קשה כמה שזה מערער אותנו כל הדברים הכאילו קטנים האלו אותי זה מטלטל בצורה נוראית כל שינוי ביום ובשעה מכניס אותי לחרדה משתקת מקווה שהיום את בטוב הילה

מבינה אותך. זה קשה כי היא בעצם הבן אדם שאני הכי סומכת עליו. אני מפחדת להיפגע ממנה ושלא אוכל "לקום" מזה. הייתי אצלה היום וכבר יותר טוב. מקווה שהזמן יעשה את שלו.

אודי, אני והמטפל מנסים להרכיב את כל חתיכות הפאזל לכדי תמונה אחת. אנחנו רק בהתחלה, בקצוות. עוד חלק ועוד חלק, רסיסים של ילדות. ילדות אבודה. מנסים לאסוף את השברים. לאחות את מה שניתן, ולהשלים עם מה שאבד מבלי לשוב. נטע.

הקטע של ההשלמה תמיד היה לי קשה .. כאילו רציתי בטיפול להשלים *את* מה שלא היה ולא *עם* מה שלא היה. על כל פנים מבינה לליבך ומתארת לי שמדובר בתהליך לא קל וכאוב מבחינה רגשית. אבל אחרי איסוף הרסיסים אולי אפשר יהיה להמשיך הלאה ממקום חדש? מאמינה שכן.

האם זה נורמלי לאהוב את המטפל? או שאם מטופל אוהב את המטפל שלו יש לבדוק את תקינות היחסים ביניהם? ואסור להכניס אהבה למשוואה? (ואני לא מדברת על התאהבות) תודה..

כי הצליחו לערער אותי..

ופתאום נכתבו מילים בלי לשים לב....כתבתי... אז משתפת אתכם.. לחוות שינוי נרקם, תזוזות בנפשי, יסודות הבית, רעידות בגופי... העצבות שבתוכי משנה כיוון, ישנה, שקטה, ללא סערה, הלב והרוח שינו פניהם. אל החוויה בדהרה לחוות את הטוב, לא את הרע....... בתוך שמיכת האשליות, חיוך על פניי מכסה את יגוני, אכפתיות אחרת, בשיטות חדשניות שלכת, נשורת מהאוויר אל הקרקע נשורת של טיפול... ואת עודך מנסה לצלוח, אל האושר, אל הדרור אך עוד לא הבנת מדוע, העצבות כמו הרוח, בחשיכה וגם באור...

אבל יודעים מה? הרבה זמן לא הייתי עצובה....אולי מותר גם להיות סתם עצובה, על הילדה הזאת שאף אחד לא כיסה אותה והיא חיכתה שנים והנה באה לטיפול ואישה זרה הפכה לקרובה וכיסתה אותה בשמיכה רכה........עצוב לי...בלי סיבה ממש.... מותר נכון? יש לי על מה לשמוח...כי היום יש הרבה ויש תקוות.....אז בלילה בלילה.... עצובה אבל עם תקווה ויודעת שיחלוף....מצליחה לדעת שיחלוף.....אז הנה שיר שאני מאוד אוהבת של עידן רייכל "בלילה" http://www.youtube.com/watch?v=r6OJaznoZEI

מתמודד עם קושי גדול בריכוז לצורך כתיבת דוקטורט והיסחבות כרונית לכיוונים אחרים. ברקע טיפול תרופתי בדכאון, אבל לא עכשיו. זקוק לייעוץ/טיפול/הכוונה התנהגותית ואשמח מאד להמלצות למטפלים במרחב שבין תל-אביב לאשדוד.

[email protected] תודה רבה.

זה מה שבעצם אומרים לי, גם אלה המלומדים שחוקרים את נבכי הנפש ומאחוריהם שנות טיפול רבות. קחי אקמול ובואו נשב כמו בסצנה מסרט הוליוודי נחזיק ידיים, נחייך ונאמר איי לאב יו. אולי אז, מתוך האנרגיות של אחיזת הידיים, החיוכים, ומילות האהבה תרפא לה הנפש. קחי אקמול, כי לא עזרו ממש התרופות ובתוכך את עדיין לכודה וצועקת ובחוץ את מחזיקה ידיהם של אחרים, גם אלה של ילדייך, מכילה, מאכילה, מפרנסת, דואגת וממשיכה לנוע על הגלגל כמו עכבר במעבדה.

למילי היקרה אני איתך קוראת אותך הולכת איתך לייד השדות...... נושמת את החמצן הדל שעוד ניתן לנשום...... רוצה לאמר לך הייתי שם בשחור , במוות , בחידלון...... גם כאן. את יכולה אפילו לשאול את אודי, במבי וסוריקטה הוותיקות....... כתבתי תחת הלינק ח. הכל היה שחור בלתי ניתן לשינוי...... כבר דובר על דיור מוגן עבורי......... 4 שנים הייתי שם...... יוצאת מאשפוז ונכנסת לאשפוז יומי....... צניחה נוראית של הנפש.... פיטורין........ חושך קריסה נוראית......... הייתי שם וגם היום יש פיסות משם. היום אני מעדיפה להביא לכאן את החלקים החזקים והמתפקדים. חשוב לי להראות לעצמי שאפשר אחרת....... אני לא דוקטור ולא פסיכולוג, מילי....... אני הייתי שם...... בבאר יעקב במחלקה סגורה....... וגם בנס ציונה......... הייתי שם אני רוצה לצעוק לך בהד שיתגלגל ויגיע אליך........ שיגע בך ושיחבק אותך.......... ושייתן לך יד...... כן, גם אני רוצה לתת לך יד......... יד שתהיה שם....... שאם תפלי ניפול גם אנחנו ביחד איתך........ וננסה ביחד לקום....... ולהיחלץ מהמצב הבלתי אפשרי הזה...... ניפול - ממקום אחר, ממקום בוגר ומאפשר , ניפול כדי לקום.......... ניפול כדי לאפשר לך ליפול ולקום ושוב ליפול ושוב לקום........ אני כותבת לך מילי ואולי אני כותבת כאן לכולכן????? לבנות המדהימות והראויות שנמצאות כאן...... זה קשה וכואב. גם לי קשה ואני לא מסתירה את זה..... בעבודה השהו אותי השבוע...... והגרוש מעקב את המזונות...... ולילדה יש יומולדת בגן ולא הודיעו לי........ ומצד שני אמא שלי התחילה לתמוך בי ואחיות שלי...... ויש לי פסיכולוג שמלווה אותי..... ולימודים בשנה הבאה...... ועוד תוכניות שתלויות בי ורק בי....... אז בואו נחזיק ידיים ונחזק ונחזיק וניפול וניפול וניפול ואולי........ גם נקום??????? יצא לי ארוך........ וגם קצת מביך לי לכתוב את זה..... כאילו אני איזה לא יודעת מה....... מוזרה כזאת שמאמינה שיכול להיות טוב........ אני מוזרה כזאת ולא מותאמת לכאן וגם לא למציאות....... וזאת אני..... והכי חשוב שאני מתחילה לאהוב אותי, ויד ימין מנסה לחבק את יד שמאל........ אודי, מביך לי...... תכתוב בבקשה משהו????? משהו?????? זה ממש גילוי לב ....... ולא פשוט לי........ קראתי את זה שוב ושוב וחשבתי שבשביל מילי אני אכתוב את זה אני תכף יעשה שלח וזה יצא משליטתי........ ואני בכל זאת אשלח את זה......... ממקום של בחירה . הילה

על המילים הכנות, והשורות האלה הקצרות שנאמרו ממש כמו נשימותייך בפרץ ספונטני וכנה של משפטים, ממך אלי, וממך אלייך. תודה הילה

תרופה נטולת יומרות אקמול ודומייה, ויחד עם זה ממש תרופת פלא משככת כאבים בלי למסטל ומאפשרת לסחוב עוד קצת... וגם כאם לאם אני מחזקת את ידייך שתמשיכי להכיל ולהאכיל, שהילדים יהיו בריאים וגם את. גבריאלה

אין בכוונתי ללמד. אני מנסה ללמוד. כשאתה כועס אתה נחרץ, ויודע ונותן כותרת לסיפור. כן, היתה ציניות בתגובתי. ציניות היא תוקפנות. אני בעיקר כועסת על עצמי, רב הזמן. מעולם לא החזיקו בידי. לא נתתי שיחזיקו בידי. המעטים שאחזו בה לרב פגעו בי. אני לא יודעת להחזיק ידיים, אני יודעת לשרוד ולהחזיק אותי. אני יודעת להחזיק ידיהם של אחרים, בכנות גמורה ומתוך כוונה טובה. אני יודעת ללכת עם אחרים כברת דרך, להחזיק בידם ולהובילם למקומות שבהם האור בהיר יותר. המעטפת שוב מתחזקת, אני מתפקדת, נאחזת בכח, נלחמת. רק בפנים עוד הכל צועק ומתחנן ומבקש שאנסה לרצות גם קצת את מה שיש בפנים.

... כי יש לי עיגולים שחורים מסביב לעיניים! הי אודי ומי שקורא, עכשיו יום, אבל לעת ערב כשהשמש יורדת, מציפות גם חרדות. אמתין כאן לברכת ליל מנוחה, טוב? סוריקטה

הי סורקיטה, עדיין לא ערב. אבל בינתיים שיהיה צהריים טובים (:

עוד רגע פורים, אולי תוכלי להיעזר בשקיות גם כאן. ;) ויחד עם השעשוע, שולחת גם הודעת-גחלילית שתעלה כשהשמש תרד, ודרכה אוכל לשבת לצידך, אם תרצי. לילה מנוחה, סוריקטה, חלומות פז רכים ועוטפים, ושולחת זוג מצופים, כאלה ששמים על הידיים, כדי שלא יטביעו החרדות. נעמה. (עניין אותי לרגע אם סוריקטות הן חיות ליליות, וכמעט שבדקתי עד שהזכרתי לעצמי שגם ככה אני סוטה מהעבודה שהתיישבתי לעשות. אז בהזדמנות אברר, מעניין יהיה לראות.)

סוריקטה.. :)

להודות בחולשות ולמחוק את החיוך הזה מפנים... אודי הפסיכולוגית ההיא הביאה אותי לנקודה הכואבת ביותר, לעצב החשוף שך הפצע הטראומטי המקורי, לילדה הקטנה המשוועת וכואבת ומה היא עשתה אודי? מה הפסיכולוגית הקלינית הבכירה הזאת עשתה? שיחזרה לי את הכל. אז אולי תגיד אתה? אם מטופל מתחיל להציף אותך בקריאות לעזרה בהודעות.. אתה גם היית נוזף בו וקורא לו לקחת אחריות על עצמו? נכון שאתה עושים את זה אודי? נכון דווקא מבמקומות הכי מופרעים שהמטופל הכי נוטה להעביר אחריות ממנו והלאה אתם תובעים ממנו לשאת באחריות לעצמו ורגשותיו ופעולותיו?? נכון?? אבל זה לא ממש תיקן כלום. אני מרגישה כל כך שמנה אודי אכלתי המון היום. כבד בבטן. לא מבינה את אני לא שונאת את עצמי מספיק עד עכשיו כדי לעשות כל מה שצריך בשביל לרזות. למה אני מרשה לעצמי להיות כזאת שמנה וחסרת שליטה ועמוד שדרה אודי? למה אני כזאת? מתי תהיה לי שליטה??? באכילה שלי, בויסות הרגשי שלי, בויסות המחשבתי שלי וגם מאוד חשוב לאור כל ההגדרות אבחונים ושטיות - שאני לא אהיה בפחד כמו עכבר שיש לו מה להתבייש ולהסתיר. אודי אתה פסיכולוג- איך אתה ממליץ למטופלים להתמודד עם הסטיגמה שמאבחנים אותם כבעלי חרדות, דכאונות, הפרעות סימפטומפטיות, הפרעות אישיות.. איך אפשר להרגיש נורמלי כאחד האדם עם כל ההגדרות הדביליות האלה. זה לא עושה טוב. עייפות. כבד לי בבטן. אודי רק אני שולטת במחשבות ובהנעת הגוף שלי. לא מבינה את תחושת הכובד הזאת.. תמיד צריך לסחוב לגרור להתאמץ.. הכל כבד כזה נמאס. אני רוצה להיות אדם נמרץ. רשמתי לי על פתקים משימות. רק ככה יכולה לזכור, לעקוב ולסמן וי על כל דבר שהגדרתי לי לעשות. להתסמך רק על הראש שלי, זכרון בע"פ, בלי רשימות זה אבוד מראש. יותר מדי מחשבות מתרוצצות לי. ואל תגיד לי 'לו יהי..' . תאמין שזה אפשרי! שהחיים עוד ישתפרו לי למרות שקשה. בא לי לעוף מפה. להפרד שוב. להשתקע באפיקים אחרים יותר רלוונטים. אין לי אנרגיות לגם וגם וגם, לפעמים מיקוד זה כמו קרן לייזר, מטעין את העוצמה בדבר. לא להתפזר עם הפטפטת שלי. לנסות לשמור את זה לטיפול וזהו. ולפנות לי את החיים לעיסוק והתמודדות עם החיים. פה זה לא החיים. פה זה סתם, סתם עוד מקום שבשבילי גורם להתחפר. צריך ללכת מפה אודי. נראה לי צריכה ללכת מפה שוב . הפעם מסיבה טובה ובונה באמת.

מימה יקרה וכאובה, אני שומעת שאת מדברת על פרידה. פרידה מהסיפור המטריד כל-כך, פרידה מהפסיכולוגית ההיא, אולי גם פרידה מההורים, מהבית, פרידה מתלות מאובייקט אחד ויחיד, המחשבה להיפרד מהפורום ועוד. ופרידה, כפי שאני מצליחה להבין, היא תהליך ארוך ומורכב. גם חיתוך פיזי או גיאוגרפי או מוות לא הם שבאמת עושים את העבודה. זה משהו שצריך להתרחש בהדרגה מבפנים. זכרי להתמיד בפגישות הטיפוליות לאורך זמן ובסבלנות רבה, נסי ככל שתוכלי, כי הדרך האחרת, זו של החיתוך וההפסקה החדה, או זו של ההקאה, באופן פרדוקסאלי, הן דווקא בדיוק ההיפך מעבודה על פרידה. אנחנו צריכים להיות אקטיביים במידה מסוימת ובתקווה, ואז: http://www.youtube.com/watch?v=hAX2ku9ifEs סוריקטה

כשקראתי אותך התחלתי לבכות ורעדתי כולי ועדיין הדמעות שלי זולגות כתבתי היום תגובה למילי כשאודי יפרסם אני מקווה שתקראי ואולי זה יתן איזה תשובה כואב לי כי אני מרגישה שאנחנו לא מצליחים לגעת בך את הודפת אותנו עוד בטרם דיברנו.... ואנחנו מנסים אודי...... והבנות כאן לדבר, לכבד, להאיר, להגיב כל כך מנסים לו יהי שנצליח לגעת שנגיע אליך שתרגישי שאכפת לאודי לסוריקטה המדהימה ולכל הבנות המדהימות כאן שמגיבות אליך אנחנו מנסים ורוצים ובינתיים לא מצליחים כי כנראה שהפגיעה היתה כל כך גדולה ...... אנחה..... פגעו בך, מימה. הפסיכולוגית.... וכנראה שעוד הרבה הרבה לפניה פגעו בך נורא ניפצו את היכולת שלך להאמין באנשים להאמין שיכול לצמוח טוב מאנשים ואת מנסה כל כך....... לבד...------- וזה לא הולך כי זה בלתי אפשרי , מימה את שומעת?????? זה לא קשור לשום אבחנה !!!! כולנו צריכים וזקוקים לאחרים בצורה כזאת או אחרת..... מי שמצליח לבנות זוגיות מיטיבה וחברים...... והקולגות לעבודה..... אבל זה רק אחרי עבודה קשה ומאומצת....... אני שוב נאנחת...... כי אני מרגישה שאני לא מצליחה לגעת בך, מגע רך ואוהב........ כל כך הייתי רוצה לחבק אותך , את מי שאת, את הכאב , והזעם, את כל כולך....... אני מנסה מנסה...... לו רק תאפשרי לנו.......... הילה.

היי מימה, הסתבכתי עם להתנסח ולחבר בין רעיונות. אז אעשה את זה מסורבל, שיהיה. ראשית, בדיוק אתמול אמרתי לעצמי "אני רוצה להיות אדם בעל מרץ!" ומאוד התחברתי לרצון הזה שלך. כמה שהייתי רוצה שיבוא לי טבעי, "לקחת את החיים בשתי הידיים". ושנית, חשבתי פתאום שיש כאן שתי קפיצות - האחת היא להגיד אני אחראית על עצמי ושולטת על עצמי, והשנייה, אחרי שכבר עוברים את הראשונה, להגיד יש דברים שאני לא שולטת בהם על עצמי. וזה מרגיש כל כך מתסכל ולא הוגן. משום מה עלתה לי תמונה בראש של ילדה מדהימה שעבדתי איתה שסירבה ללמוד אותיות כתב אחרי שלמדה אותיות דפוס ואמרה בכעס: כבר למדתי את זה, ועכשיו אתם אומרים לי לעשות אותו דבר אבל אחרת! עכשיו זה כבר לא טוב! התחברתי אליה ואליך, נדמה לי שמהזדהות עם משהו דומה מאוד. מתלבטת אם לשלוח. פתאום נדמה לי שזה בכלל לא קשור. סליחה אם סתם יצאו מילים שבכלל לא מדברות, נעמה.

אתה צודק, אני אנסה להפנים את זה.

סליחה שאני לא מגיבה לכן מספיק. התרגשתי לקרוא את התגובות . אני חושבת שאני נרתעת להקשר מדי. פעם הייתי הרבה במצבים של ההקשרויות וירטואליות. כיום תוהה כיצד לסיים לגבש תחושת זהות רציפה (גם אם פוסט טראומטית כנראה) ולמצוא שייכות בעולם האמיתי דווקא. תודה על המילים הרגישות שלכן, סוריקטה, הילה, נעמה. וסליחה שאני כנראה לא נותנת מעצמי כאן באותה מידה. מאחלת רק טוב ושלוות נפש לכולנו. ושנהיה שלמות מבפנים. אגב, מעניין שבכתב הבדל בין whole (שלמות) ל hole (חור) זה ה w.... מעניין מה ה w הזאת מסמלת

היי מימה, יש משהו מרגיע בידיעה שאת מגיבה רק כשמתאים לך. זה דווקא מקל עליי לכתוב לך, בידיעה שזה לא כובל אותך. וגם נעים לי לדעת שבכל זאת את קוראת, אז שמחתי להודעה הזו. שלמות, של למות. מילה עם פוטנציאל הרסני בכל מיני שפות. באמת מעניין... נעמה.

אבל למה זה כ"כ קשה ליישום? באכילה, בניהול הפעולות שלי... כמו מאבק תמידי וצריכה לסמן בו הצלחות בדברים שלאנשים בעלי כושר תפקוד תקין יותר הם מובנים מאליהם. זה מתסכל. אבל אני לא אוותר אודי :/ החיים שלי שייכים רק לי ואני אמצא איך לעשות מהם טוב.

לא ממש בהפתעה. האמת שהוא היה סבלן. מפחדת קצת לפרט כאן אבל מספיק אולי שאומר שהרבה הרבה זמן הוא מחכה לאינטימיות הפיזית שנעלמה לה...לגמרי. עדיין סיוט.

אני כל כך מצטערת לשמוע...לא הבנתי שזה בעלך... אני מאמינה שהוא ואת חשבתם על כך המון, לא קל להכיל דיכאון, עצוב

הי רוני, ממש עצוב... אני חושבת שדווקא לעניין "האינטימיות הפיזית" יש כל מיני פתרונות ודרכים להתגבר על הרתיעה הדחייה או הזכרונות הטראומטיים, אני לא אשת מקצוע ויכולה לדבר רק על המקרה הפרטי שלי ועל הדרך שאני מצאתי, אולי זה יתאים גם לך...אני פשוט מדמיינת שאני מישהי אחרת, שהיא לא אני, יש לה גוף אחר זהות אחרת סיפור אחר לגמרי, זה הלך והשתכלל עם השנים, למען האמת יש כמה "בנות" שעושות בשבילי את מה שקשה לי לעשות חלקן אפילו אוהבות את זה , ממש אחוות נשים יש בינינו :)... זה כמו היפנוזה עצמית, או כמו משחק כזה ב"להיות מישהו אחר" (זה יכול להיות גם "מישהו" ולא רק מישהי ד"א). בשבילי זה עובד, כבר הרבה שנים, וכולנו מרוצים. גבריאלה

כתבתי תגובה לנעמה סוריקטה ומימה בעץ ההוא למטה, והיא לא עלתה :(

חששתי שהיא נעלמה בתהום הנשיה האינטרנטי, ואני שונאת לנסות לשחזר... תודה שהעלית. ואודי, שמתי לב פתאום שאם מישהי מגיבה לי אני מודה ולך לא... אז - אתה יודע שאני מודה ומוקירה על כל מילה שלך, נכון ?! :)

אני מסתכלת... זה לא עובר.. אני רואה!! התחושה הרעה הזאת לא משתנה!! מי שרע לו, הרע ישאר איתו תמיד - ולא משנה לכמה טיפולים הוא ילך. הדבר היחיד שנראה לי הוא שיש כאלה שמצליחים ליצור לעצמם חיים למרות הרע הזה שתקוע. אז אני לא יכולה!!! לא יוצא לי כלום, לא הולך כלום, אין כלום. יש שממה ענקית וכאב... אין לי עם מה לסבול אותו - יש רק ריק שעוטף את הרע. באמת שאני פשוט לא מצליחה.. לא מצליחה ליצור דבר.. וואיי.. מה אעשה!!!!!!!!!!!

באמת שלא יודעת מה אני מצפה להשיג פה.. אולי תמחוק את ההודעה הזאת? אני מרגישה מטופשת :(

את יודעת שגם לי היה ממש רע. וזה עבר. ז"א אף פעם לא הכל טוב, אבל הרע כבר פחות תופס חלק בחיים שלי. מקווה שגם את תצליחי לראות את הטוב בקרוב. אל תתיאשי

זה העניין! הרע לא עובר אצלי.. אין כלום. לא זוכרת תקופה אחת שבאמת יכולתי להגיד שהרע נעלם. הדבר היחידי שתופס חלק בחיים שלי זה הרע, וחוץ מזה אין כלום. רק שמה ששונה עכשיו זה, נראה לי, שפשוט התייאשתי לגמרי.. אני לא מקוה ולא מצפה לאיזשהו טוב. אין לי טוב! זה לא קיים אצלי, זה לא הולך איתי! מעולם לא היה. אני כל כך יודעת שלא יהיה טוב - לא בקרוב ולא ברחוק. גם מוזר.. שאפילו אין לי כוח לטוב. אם נניח אני מנסה לחשוב מה הייתי רוצה שיהיה לי, לא מתחשק לי דבר. יש תקופות שיותר רע ותקופות שהרע מוחלש - אבל בסופו של דבר.. הוא תמיד שם.. והכל אותו דבר. הוא תמיד חוזר, כי אין שום דבר אחר. וגם כשפחות רע, אין תקווה. את מרגישה שינוי בחיים שלך? תודה על התגובות שלך

היי אודי,...היא ניסתה לשאול אותי היום בטיפול על ההרגשה אחרי הפגישה הקודמת...וקצת היה קשה לי להסביר, בסמס שלחתי לה אחרי הפגישה ושאלתי אם היא מתחרטת וסליחה.....אז היום בפגישה שאלה למה הכוונה...היה לי קשה להסביר...שאלה אם אני מתחרטת ושאני מרחיקה מעצמי כשאני חוזרת לחלק המרצה.... עכשיו אחרי הפגישה של היום כתבתי לה כי היה קשה לומר מולה... היה טוב, הקרבה, באמת שהיה נעים...אבל שאלתי אם היא מתחרטת כמו בסיפור חנהלה ושמלת השבת שהירח שואל את חנה אם היא מתחרטת שעזרה לאיש כי השמלה שלה מלוכלכת מהפחם והיא לא התחרטה...כאילו אי אפשר לאהוב ולעזור ליבלי להרגשי שאני...מעבירה אולי...בלי להתחרט..אוף קשה לי להסביר וכתבתי סליחה כי אני לא רוצה לפגוע בה..ושאני גרמתי לה להתקרב, אני רציתי דווקא בקרבה ואכן אני רוצה אותה.....אבל קשה להסביר, יותר חשוב לי שהיא לא תתחרט מאשר שאני אחווה את הטוב...אולי כן, לרצות אותה וגם שקצת אי אפשר להתקרב אליי ממש...אבל היא מוכיחה אחרת...אוף אני שוב מבולבלת..... שאלתי למה זה מתאים היום ולא התאים פעם אז לא ממש ענתה...רציתי שתגיד יותר מהצד שלה.. אני אמרתי שזה בגלל הקורס החדש שלה והיא הודתה שגם זה וגם אני אפשרתי לה להתקרב יותר...אני חלצתי נעליים, כאב לי הראש והנחתי אותו ככה בצד והיא אמרה לי לשכב על הכרית וכיסתה אותי...אז מה היא רוצה לומר שאני הבאתי את הקרבה...טוב.........חפרתי..מה דעתך??????

אכן...יום אחד זה יקרה......משהו ירגע בנו ולא יהיה יותר ממה לחשוש...אולי בקרוב אולי אחרי החגים מי יודע? מי יודע???? שני שירים שמתנגנים בי :) תודה איש יקר, בשבועות הבאים הפגישות לא יהיו סדירות ונראה מה יהיה....מזמן לא היו חגים ומזמן היא לא הודיעה על נסיעה והיום הודיעה....אז פגישות רחוקות זו מזו...נראה, מי יודע? העיקר אתה נשאר סדיר :) בתקווה....

לגמרי מפוקסת. נראה לי אני אכנס לתהליך טיפול רק בשביל להפסיק את הלופים. ליצור זכרונות חדשים. די לאובססיה הזאת. אני במקום אחר כבר. רוצה לחיות את חיי. בלי משקעים מסריחים מהעבר. העבר נגמר! יש רק הווה-ועתיד עכשיו. קצת קשה שהעבר הפך מן בית קברות כזה לפנטזיות של פעם וגם טמטום של פעם.... ממשיכים הלאה. זהן. די. נמאס לי מהלופים . אני ארפא את הפצע הזה ודי. יש עולם בחוץ.

כל הכבוד!!! בהצלחה, הלוואי שתחווי חוויה טיפולית טובה ומיטיבה!!!

לעפרה, למילי ולמימי. אנא, אלי האינטרנט, עשו שלא נעלמו ההודעות. אודי, תוכל לנסות לאתרן, בתור הכהן הגדול? הנחתי שיועלו בנגלת ההודעות שהייתה ולא ראיתי. נעמה.

או שמא הגעתי בדיוק בין לבין ומיהרתי להסיק שהנה שוב האינטרנט שלי התחרפן וההשקעה הלכה לבלי שוב. (:

תודה שכתבת לי נעמה

אודי, עכשיו אני "מפנטזת" על כך שתקח את מילי לטיפול. הייתי רוצה שתפזר עליה אבקת קסמים ותרפא את כל המכאובים. אודי, יכול להיות שאני עושה לך אידיאליזציה??? ואם כן, מה זה משרת??? אתה לעיתים נתפס בעיניי ככל יכול. מעניין אותי איך אתה בתור מטפל. האם אתה קוסם או פסיכולוג? או אולי גם וגם... נטע.

אודי, למה להרוס לי את הפנטזיות ולבלבל אותי עם העובדות??? (-: נטע.

יש מאמר כזה? מנסה לישון ורק זכרונות איך כפו ואנסו לי תסכולים בכח על הנפש. בכח. בכח לאנוס את הסמכות של המטפל על הנפש של המטופל . רק כי הוא יכול. רק כי תלויים בו אז הוא יכול. ושאמרתי לה 'זה שיש לי צרכים זאת לא סיבה לבזות אותי! ' היא לא אמרה כלום. מה יש להגיד, זה הרי שחזור רגשי. זאת לא מציאות.. החיים הם חלום רע. אחרי גיל 30 להתפכח פתאום עם הפצע המסריח הזה בנפש. ועוד היא התנשאה עליי וצחקה מול הקשיים שלי כאילו שעשעו אותה.. נשבר לי כבר. למה כפו עלי את החרא הזה ולא נתנו לי תמורת הכסף ששילמתי חוויות טובות כמו שרציתי? כי הם החזקים אז הם קובעים. הם יכולים לאנוס אנליזות על הנפש אם בא להם, הם יכולים לאנוס פרקטיקה של התמודדות עם חסר על הנפש, אפילו לא להסביר. לבזות. לבזות את צלם האנוש. ללחוץ על האישיות של בן אדם שבקושי מרוויח מינימום שלמטפל יש 'תעריף' .. לשבת שם עם הבית הצפונבוני, המשפחה המאושרת, הפן מהספר, הגוף החטוב מהמאמן כושר ותזונה בריאה מהיעוץ הנטורופתי, לזהור עם הקריירה, השכלה אקדמאית, כל ה'יש' שלה. ולבזות אותי. לבזות. להפוך לסוג ב' דפוק שאפשר אפילו לא להסביר לו כמו שצריך מה זה טיפול פסיכולוגי ומה זה לא. כי לא היה לי מזל להוולד לאנשים 'מפותחים ' כמוה. בת ז... .

היי מימה, אני קוראת אותך הרבה ושמתי לב שאת מעניקה לאותה "מטפלת" מן העבר, כוח רב. רב מדי!!! פסיכולוגים הם קודם כל אנשים, בשר ודם, בדיוק כמוני ובדיוק כמוך. הם לא יותר חכמים, לא יותר יודעים ואכן עושים טעויות. יש פסיכולוגים מצויינים ויש כאלה שהם כושלים או פשוט פחות מוכשרים (בדיוק כמו בכל תחום אחר). את "נפלת" על פסיכולוגית שלא הייתה מותאמת אלייך ואולי פשוט הייתה איומה (כי יש גם כאלה). מדוע את ממשיכה להעניק לה כל כך הרבה כוח??? את (בתיאורים שלך) מאוד פסיבית, והיא "כופה עלייך", "אונסת אותך".... הכוח הוא בידיים שלך ורק שלך! נטע.

הי מימה, אם נניח שהכל נכון לגבי הטיפול והפסיכולוגית שביזתה אותך... והיא איננה בן אדם טוב, היא לא היתה רגישה אלא יהירה שמחלקת את העולם לסוג א' וסוג ב' מתנשאת ונצלנית ועוד... אם כל זה נכון את לא צריכה לחוש מבוזה...משום שמשתמע שאינה ראוייה בעינייך. ולכן אם בכל זאת את חשה מבוזה כדאי שתחשבי מדוע בעצם? ומלבד זאת האם היא באמת פלקטית כמו שאת מתארת אותה? האם היית רוצה להיות כמוה? אני מקווה שיום אחד תצליחי לזוז קצת מהמקום הזה של "לא פייר" "ביזו אותי" וכד'... אולי החיים לא הוגנים וקשה מאוד לישר כל מיני עוותים, אבל זה אפשרי. ג.

הי מימה, יש אנשים שחוו כמוך את הטיפול והם כתבו מאמרים בסגנון שאת מתארת ושחררו לרשת. מניחה שתוכלי להזדהות איתם, או עם הטוקבקים שמתלווים אליהם, אבל אולי זה שוב משאיר אותך בתוך אותו מעגל? סוריקטה

מימה, את יודעת שאת שוב בלופ. איך יוצאים מזה?????? למה את מתכוונת במילה שחזור???

ואתן לה בוקסים כשאהפוך כזאת לא רגועה ו'נסערת' בתוכי עם כל המחשבות/זכרונות הממוחזרים האלה.. עדיף במקום להמשיך לכתוב פה הודעות כאלה... זה גם יכניס אותי לכושר :p

שחוויה רגשית שלא קשורה לכאן ועכשיו של המציאות משתלטת בהרגשה.. העיסוק ברגש מועצם ויוצא מפרופורציה ביחס לגירוי.. לפי מה שהבנתי זה קורה כי מגורים פצעים נפשיים שהם תוצאה מפגיעות רגשיות בגילאים מוקדמים..

מציאות שהיא סיוט גורמת לנפש לברוח לפנטזיה ורודה על מציאות אחרת, במקום אחר, שמחכה רק לך...

הי מימה, אני חושבת שהנס כריסטיאן אנדרסן היטיב לתאר זאת באגדת "מוכרת הגפרורים הקטנה". חושבני שיש הבדל הין מציאות קטסטרופאלית לבין מציאות מעט רכה יותר שיש לה נטייה להחוות ככזו, שאז אותו מנגנון אולי כבר יעיל פחות. סוריקטה

נמאס לו מהדיכאון ומהפוסטראומה שלי. הוא רוצה להפרד.

נשמע קשה..... ומה את רוצה???? אפשר לשבת קצת לידך?? () הילה

גם לך קצת נמאס??....אולי אפשר לשנות גישה בטיפול? משהו?? איתך בנתיים, קשה להרגיש שנמאס ממך...אצלי היא מנסה ומנסה ומשנה גישות....אולי מבלבל קצת אבל לפחות מנסים.. אולי שינוי פסיכולוג אחרי 20 שנה??

:-(

יכולתי ממש לראות אותך אומר את האוי הזה כאילו יכולתי לחוש אותך לעשות למסך touch ולראות עד כמה נדהמת וכאבת את רוני...... נקווה ש..... הילה