פורום פסיכולוגיה קלינית

...יהיה טוב.

שואלת עצמי...,אם הקשר היה לגמרי דו סיטרי וסימטרי ...,אם זה היה עדיף מבחינתי?ולא נראה לי שהיה עדיף.היה מן הסתם גם מעורר ומעלה לא מעט חרדה.ולפעמים ,זה באמת מבלבל אותי.ולא לגמרי ברור לי מה קורה. וכל זה מאד מעסיק אותי.מאד קשה לי. זה לא הגיוני.ברור. ולא שחור לבן שכזה. זה משהו שמרגיש מתוסבך לי.ומתוך החוסרים,הכמיהה,הבדידות,הרצון ליותר קירבה,שירצה,באמת,וגם החשש מזה לאור הקשר הלא מציאותי. ובעיקר הכל מרגיש מורכב ומתוסבך ומתסכל ומכעיס ותקוע לי.ואולי גם מעכב.

כשל של מטפל,בהכרח חייב לשבת על כשל עברי של ההורים??וגם...,ברגע שיש כבר דיבור על הכשל הזה ומה זה מעורר כנל איתו ולגביו,ויש גם פגיעות כעס ובמקביל גם תחושת אשמה על כך ש"מוכיחה" אותו ואולי גורמת לו לאי נוחות רבה ותחושת כשלון, לעבור לדבר איתו על "ההורים"...,אני לא שם בכלל.ובאותו הרגע זה מרגיש איתו ומולו ושם האנרגיה נמצאת ,וזה מקומם לקחת את זה עכשיו למקום אחר...,ולשים כביכול "בצד" את מה שקורה איתו וביינננו, וכאילו זה בכלל לא ה"אישיו" אלא רק טריגר. ודווקא הוא עצמו מסכים שלא תמיד הכל "אצלי" והשלכות...,ויש גם אותו. אז...? כבר לא יודעת איך להבין תדברים..,ומה כן מושלך וקשור,ומה לא,ואם הוא יודע...ומנווט נכון ויכולה לסמוך עליו לגמרי. .., ומעבר לזה,אם כשל יוצא כביכול שיכול להביא ל"תוצאות רצויות" לטיפול, אז למה זה נקרא "כשל", היה ניתן לחשוב שאולי מטפלים מכוונים לשם כדי ליצור אולי התקדמות..?? למרות שלא נראה לי,שהוא מכוון לשם.אבל...,מה אני יודעת כבר? ואם..אכן זו לא הכוונה, אז איך כשל(שמצטרף לשאר או חוזר על עצמו מבחינתי בצורה כזו או אחרת), ומביא איתו נוסף לשאר התחושות שישנן(גם החיוביות),שוב תחושת ערעור באמון,באכפתיות האמיתית,במה שגלוי אל מול מה שנסתר, יכול לקדם ולהעמיק את הקשר האינטימי הזה? או שבאמת זו לא המטרה.הקשר איתו, אלא "ההצלחה הטיפולית"... אבל...גם זה הרי מתבסס על הקשר.והכל קשור להכל,לא? אתה מבין כמה זה מבלבל. אני באמת כבר לא יודעת מה מרגישה,איך להתייחס לדברים,ולמה ובמה להאמין כתוצאה מכל התחושות שעולות. מה באמת "אמיתי" ו"מוצדק", ומה סרטים שלי שכבר מחבלים לי ובו. ??

היי ליליפוט, אולי זו גם שאלה של עוצמה? לפעמים אני מוצאת את עצמי כועסת עלייה עם יותר כעס ממה שנדמה היה לי שהיא מעוררת בי. מקווה שזה משפט ברור, כי גם במציאות זה די משונה. (זה מתקשר לי גם לליליפוט וארץ הגמדים/ענקים, עוצמה גדולה/קטנה בסביבה בה היא חריגה) ובנוגע לניסיון להגיע לכשל, אולי זה יותר מגנט פנימי של כל אחד שרגיש במיוחד לכל מה שמדיף ריח של אותו אופי של כשל מוכר, וככה תמיד מגיעים אליו בסוף? מחשבות... נעמה.

היי אודי, באופן אישי, אני יכולה להגיד שהפורום מסייע לטיפול שלי. המון פעמים מרוב חרדה כמעט ו"ברחתי" מהטיפול (דפוס שמאוד מאפיין אותי) והמון בזכותך ובזכות "סוכריות האומץ" שנתת לי - נשארתי! מעבר לכך, אתה בהחלט פועל באחריות ומדגיש שוב ושוב שהפורום לא מהווה תחליף לטיפול. אני רוצה להסתכל על הנושא מזווית אחרת: אני חושבת שיש משהו שעלול לאיים על הפסיכולוגים בפורום שכזה. עד עידן האינטרנט, המטפל והמטופל היו סוגרים את דלת חדר הטיפולים ועל המתרחש רק שניהם ידעו (כמו בהתעללות). כשיש מטפל מסור ומקצועי - אין עם זה בעיה אבל במקרים מסוימים, זה עלול לשחזר ולהחיות טראומות עבר. ולפעמים, יש מטפלים שלא ראויים לאמון של המטופלים שלהם, וכבר קרו מקרים של התעללות בתוך טיפול או סתם חוסר מקצועיות (כמו איחורים רבים, השארת נייד פתוח במהלך הטיפול, וכבר שמעתי על פסיכולוגית שהייתה אוכלת תוך כדי פגישה טיפולית...). במקרים כאלו (של התנהלות לא נאותה) - הפורום בהחלט מסייע לשפוך אור ועוזר למטופלים להבין מהן הזכויות שלהם ומהי התנהלות תקינה. זה יכול להלחיץ מטפלים רבים שאולי מרגישים שאודי צופה בפגישה הטיפולית ומעביר ביקורת אבל בפועל זה קורה רק במקרים מאוד נדירים. נטע.

קשה לי מאד להסתכל לאנשים בעיניים כשאני מדבר איתם, ברגע שאני מסתכל ישר לעיניים יש לי דחף עז להפנות מבט מאיזושהי סיבה לא מובנת , מסתכלים לי ישירות בעיניים. אני מוצא את עצמי מאבד ריכוז כשמדברים אלי ישירות , לפעמים אפילו כואבות לי העיניים אם אני מנסה להתנגד מלהסתכל לכיוון אחר. העניין הוא שזה פוגע באנשים, במיוחד בנות שנעלבות אם אני לא מסתכל עליהן בעת שיחה, אז אני נוטה פשוט להמנע מלהכנס לשיחות אלא אם כן אני עושה משהו באותו הזמן כך שיהיה לי על מה להסתכל. זה כולל את כולם, כל מי שאני מכיר גם ההורים שלי והחברים הטובים שלי.בעבר לא ההייתי כך זה התחיל אחרי שנכנסתי לדיכאון עמוק אבל כיום אני בכלל לא בדיכאון בן אדם הכי שמח שיש זה פוגע לי בחיים מאוד אני כל הזמן בסביבת אנשים הם כבר מרגישים לא נוח איתי וגם אני איתם , בזמן האחרון אני נמנע מלשבת אם אנשים מבושה שאני לא יכול להסתכל להם בעיינים ואני מרגיש לא נוח אם עצמי זה פוגע בי מאוד וכבר נהייתי מתוסכל מי זה .. מה הפתרון לזה מה מומלץ לעשות ומה יש לי בכלל פתרון אמיתי אבל משו שבוודאות יעזור לי להיות רגיל !

אני קצת 'דלוקה' על מישהו ואין לי אומץ. אין לי אומץ לקרב ולתת לו להתקרב. הרחקתי והרחקתי והרחקתי. זה כמו אינסטינקט אצלי. בשניה שאני חושבת לתת להתקרב כל הבטחון שלי מתחיל לצנוח ואין לי כח לכל השדים האלה וגם לא יכולת להסתיר אותם אז הם גולשים לי בפליטות פה והססנות בתנועות שלי. ואין לי כח. אין לי כח להפגיש אף אחד עם הקרקעית הזאת של פגיעות עמוק בפנים כי גם ככה יברחו ממני אז כבר עדיף להרחיק מלכתחילה. בזה אני דווקא מוצלחת מאוד.

שונאת את זה!!

שאולי כבר לא תהיה....אז נסיעה טובה ומועילה, והרבה תובנות. חג שמח ותודה על היותך, על מה שהנך, על התמיכה וההבנה תקופה כה ארוכה. מ.

אודי....יכול להיות שמישהי מפחדת נורא ממחלה כלשהיא אפילו מלומר אותה או לכתוב אותה כי אמרו לה פעם שמי שאומר אותה זה יהיה לו ועוד וכאילו עשתה לעצמה מן דבר כזה שאם שמעה או ראתה מישהו שחולה היא נמצאת בהתפף פאניקה חזק מאד? פחד ולחץ נוראיים!!?? ומוכנה לסוע וללכת בדרכים עקיפות למרות שזה יעלה לה מלא כסף!? איך יכולה למנוע את ההתקף הזה? איך יכולה לאזן את הפחד והלחץ החזקים? תודה אודי

אני לא מסוגלת לבוא לפגישה מחר. אני לא יכולה ביום ראשון גררתי את עצמי לפגישה באפיסת כוחות ויצאתי משם מדממת אני לא יכולה ביקשתי לדבר איתו בטלפון שיעזור לי לחזור אבל הוא לא עוזר לי צריך 2 לטנגו אני לא יכןלה יותר

אל תפספס בבקשה את מה שכתבתי וענה לי למטה......סליחה שאני כזו......תודה מראש, מ.

אני רוצה מאד לפנות למישהו על מנת לדבר .....ואין לי האומץ.. אני מודעת לכך שזה חסר הגיון..אני מודעת שזה נגדי.אבל זו המציאות.. וכן יש לי משפחה תומכת וחברים..אבל...להם [גם אם זה טפשי] אני מנסה לשדר חוזק מסוים.. והאמת עיפתי מכך.... מועדים לשמחה....

מסכימה איתך שזה מספיק חשוב.. אבל יש מקרים שהפחד גובר על ההגיון.... מצטערת אם יצאתי "נודניקית" תודה על כל התשובות תמיד...

אודי, אני לא כל כך מרגישה את החוסר הזה בטיפול שליליפוט מדברת עליו. אני חושבת שאני כן מצליחה להבין, אבל הפסיכולוג שלי הוא באמת מיוחד. הוא "ממלא" אותי והוא מטפל בי באופן כל כך מסור. השאלה, האם זה עלול להזיק לי בעתיד? האם אני לא מצויה בתוך אשליה? האם הוא לא צריך לעמת אותי עם עקרון המציאות? זה בסדר שהוא זמין לי 24/7? זה בסדר אודי? אני קוראת על מטפלים שמאחרים, מבטלים פגישות חדשות לבקרים, שוכחים דברים שהמטופלים שלהם מספרים ועוד ועוד.... אצלנו זה מעולם לא קרה... ואני שואלת את עצמי - האם הוא מושלם? זה מפחיד אותי. למה במקום לשמוח אני אחוזת אימה? אני כאילו צריכה אותך שתפקח ותגיד לי שהכל בסדר ושאני בידיים טובות. אני רוצה להרפות קצת ולא להיות כל הזמן על המשמר. נטע.

לא מזמן כתבת שאת לא מחבבת אותו יותר...כבר שכחת? :)ועכשיו ברצינות, גם המטפלת שלי כל כך מדויקת ואני לא רואה בכך שום פסול, להפך...היא נהדרת!! כשאני צריכה אותה זמינה היא זמינה, מעולם לא מפספסת אותי...פעם אחת נשכחה פגישה וזה דובר רבות, פעם אחת בתוך שנים..כמעט ואין כשלים כלל.

שלום אודי, מעניין אותי לדעת מה דעתך על השיח שמתנהל כרגע באמצעי התקשורת בנוגע לזיכרונות מודחקים. קראתי מאמר שכתב "מומחה זיכרון" ידוע אשר טוען שאין כזה דבר זיכרון מודחק. הוא טוען שלאופנת הזיכרונות המודחקים אין ביסוס מדעי. אשמח לשמוע מה דעתך. תודה, דנית

עדיין קשה לי לשתף פה.....אנסה מעט, מפנה את הכעס למקום שצריך ..מעולם לא רבתי עם הוריי, פעם ראשונה שיש לי עימות איתם...זה קשה...מאוד. הבנתי ממך שלכלם מגיעה מחילה, אני לא מבינה מדוע..נראה לי שמי שפגע בך ככה במיוחד הורה אין מחילה..זה הרס הרבה מחיי..אתה מוכן להסביר מדוע מגיעה מחילה לאדם כזה???שפוגע בבתו הקטנה???? וכל החיים היא מרגישה לא בסדר, שונאת את עצמה, מרגישה רע והכל הכל בגללו????? והיא מרגישה שזה בגללה ומגיע לה רע ועוד...זה לא הגיוני בכלל.....ההבנה הגיעה רק עכשיו, בגיל כל כך מאוחר.....האם לא מאוחר לתקן?????ומדוע למחול?????? אוףףףףףףףף מיכ

היי מיכל, נראה לי שטוב שאת מוציאה למרות שקשה, מקווה שאת גם מרגישה את זה. ורציתי לשאול - מהי מחילה בעינייך? מה משמעה? איך היא משפיעה על כל אחד מהצדדים? קיבלתי את התחושה שאת בודדה אל מול התחושה ש"מצפים" או "ממליצים" על מחילה, וחשבתי שאולי כדאי לנסות להבין למה כל אחד מהצדדים מתכוון. נעמה.

מה הוא הדבר הנכון?..האם באמת אין מחילה? בוודאי שיש, לכל אדם ניתנת הזכות לחזור בתשובה, אולי לאלו שאינם יודעים לומר שטעו?..שאינם מתחרטים להם אולי...איני יודעת, נסתרות הן דרכי האל...אני פשוט הוצאתי את כעסיי על מה שקורה....וכן אולי הגיע הזמן.... מי אני שאקבע? מי ישימני לשופט? מי הוא שאינו ראוי? כלנו ראויים לחמלה, לאהבה....כמובן שמחילה טובה לכל הצדדים, הלוואי שאלמד קודם כל למחול לעצמי :( אוסיף ואומר שכל הזמן האמנתי בטוב מוחלט ופתאום אדם זה הפך לרע מוחלט...מבולבלת בעצמי..הכל כל כך מסובך....האם אני שונאת? אוהבת??? אודי, בבקשה תעזור כאן... מ.

כל כך מבינה אותך ומזדהה איתך ונמצאת בדיוק היכן שאת נמצאת וקשה מאוד לוותר לבן אדם שפגע בך ונתן גם לאחרים אפשרות לפגוע את לא לבד שלך לילך

מיכל מתוקה! אני לא כל כך יכולה להתייחס למה שכתבת כי זה נושא טעון אצלי ): רוצה לחבק אותך (אם מתאים לך). חיבוק כזה שיעטוף את כל כולך. נטע.

ויש חומרים שממלאים...,מרגיעים...,אבל מזיקים.כולל "סתם" סגריות שהורסות את הבריאות.וגם אם זה מרגיע רגעית,אחכ זה עושה רע. אבל גם טיפול מרגיש די דומה. הרייקנות,החסר,התסכול,החלקיות הגדולה, הכמיהה,הקושי,החסימה. מה עדיף בזה??כולל בכל הדיבורים על...או את..., כשהכל בסופו של דבר כואב. למה באמת,ומעבר כביכול ל"הגיון",זה פחות מזיק או יותר יעיל ועוזר מאשר כל השאר? כשבנות נמצאות כבר שנים בטיפולים,ועדיין חוות את אותן התחושות.שוב ושוב ושוב..., כשהשנים רצות ועוברות והחיים איתם...ובעיקר שורדים אותם, ואנשים למשל,שגם היו בטיפול,ומודעים,ונוגעים,וגם אחרי שהפסיקו לעשן,עדיין מאד כמהים לזה, כשיש כאלה שגם חוזרים לזה. אז...מה ללמוד מכל זה?? שהחיים הם לא שחור לבן?עדיין זה לא עונה על כל התהייה העקרונית הזו שמעסיקה.

נסעתי ולא הייתי בטיפול כמה שבועות. בסוף הפגישה האחרונה היא אמרה שחסרתי לה... כל כך התרגשתי לשמוע... עד עכשיו לא לגמרי מאמינה שכך אמרה. שבוע טוב וקל לכולם כרמל

גיבורי על ולא גיבורי אל.. :) נחמד. יפה לך... האסוציאציה שעלתה בי ,כשקראתי את זה, היתה: טוב להיות גיבור.. ולמות בעד ארצנו ,מאשר להיות גיבור אל... לא יודעת למה...זה מה שזה הזכיר ומה זה מעלה בך??

מוצאת עצמי ,ויותר ויותר ככל שעובר הזמן,שמאד מתקשה להסתפק ולקבל בהשלמה ובטוב את המידע החלקי,המסווג,אם בכלל ניתן..,מצידו.(למשל נאלץ לבטל בלית ברירה פגישה בגלל איזה בלטם...לדבריו),כשאין לי מושג מה קורה,מה עובר,וזה רק מעורר יותר.הוא מן הסתם לא ישתף, ואילו אני מצידי אמורה לשתף בהכל.אבל זה לא עובד לי כך.ושוב אני נחסמת ומרגישה בעיקר כעוסה. כביכול מדובר על בניית קשר.אינטימי.קרוב.אכפתי ועמוק.ומנגד הוא ככ חד סטרי ומשאיר בהרבה תהיות, ואני לא מצליחה להפנים איך אפשר להיות במין קשר כזה ,שמרגיש "כאילו -כזה" ,ומרגישה בו ככ שולית(בהפוך על הפוך כביכול)ובעיקר מתסכל. ושוב ושוב להיות באותם מקומות. ואולי זה באמת לא עובד עבורי כל הדבר הזה. ??

אתה אומר שהטיפול הוא המסגרת המתאימה והכל צריך להיות שם, אא"כ יש איזה שהוא מערך גדול יותר המטופל צריך ואז כל המטפלים צריכים לעבוד בשיתוף. אז מה זה המקום הזה כאן? הרי אם אתה מנהל אותו כנראה שיש לו חשיבות ויש משמעות לקיומו. רוב מי שכותבת כאן אלו בנות שבטיפול, מדי פעם יש הודעות חד"פ של אנשים נוספים. אז איפה המקום הזה (הפורום שלנו) נכנס בטיפול? אשאל אחרת, איך היית מגיב אם מטופל שלך היה נמצא ונעזר בפורום (לא הזה, אלא אחד אחר כמובן (:... אני פשוט חשוב תע לכך הרבה, האם זה טוב או לא טוב. האם זה פוגע בי או בטיפול? מבין אודי? ברור שזה מורכב ובכל זאת, אני וכנראה עוד כמה עסוקות בו לא מעט..

נטע וגם אודי, גם ככה כל חיי בבלאגן כרגע, ולמעשה השתנו ללא הכר מאז שאותה מטפלת ש"חזרה" מחופשת הלידה שלה נטשה אותי וככה יצא שנשארתי אצל "המחליפה". לא בטוח שאמשיך איתה. (ולא רק בגלל השא הקודמת שלי פה לגבי ההקלטה...עברנו את זה). אבל, רציתי לציין שאחד הדברים שמפריעים לי בה למשל, היא העובדה שהיא ממש נגד הפורום. היא נגד זה שאקרא כאן ועוד יותר נגד שאכתוב. אבל למשל כשאני מראה לה שא מסויימות שאני מתחברת אליהן כי גם אני תוהה לגביהן, ואז מראה לה תשובות של אודי, היא אומרת ש"היא ממש לא מסכימה עם האודי הזה, וחושבת שזה אפילו חסר אחריות ועלול לחבל בטיפולים של הבנות השואלות". עוד היא אומרת: ש"היא חושבת שאם נמצאים בטיפול טוב, ומתמסרים לטיפול, אז לא אמורים לכתוב בפורום, כי אמורים לבטוח במטפל/ת ולספר לו ולשאול אותו. ולא את אודי". וזה כשלעצמו- ההתנגדות הזאת שלה, ובמיוחד לחלק מהתשובות של אודי לשאלות שהראיתי לה, רק מעצבנים אותי ומגבירים לי את הספקות לגביה...

זכותך לכתוב בכל מקום שתחפצי...אצלי היא פשוט מעדיפה שאעביר לפגישה ואין לה בעיה עם הכתיבה שלי פה.. היא לא קוראת כאן, אבל פשוט מביאים את מה שכתבנו כאן לפגישה זה הכל לא? זה מה שאודי אמר בערך, שיש קשר בין המטפלים, אז מביאים את מה שנכתב לטיפול, זה הכל...אולי אצל כל אחד זה שונה, לאחד זה מתאים ולאחר לא? אולי היא חושבת שלך זה לא מתאים? אין לי מושג, מה דעתך אודי?

http://www.doctors.co.il/forum-6/message-805237#message-805237 http://www.doctors.co.il/forum-6/message-805613#message-805613

http://www.doctors.co.il/forum-6/message-805520#message-805520 http://www.doctors.co.il/forum-6/message-805613#message-805613

תודה!

והוא לא ענה אבל תקשר איתי בהודעות קשה לי שזה מטלטל אותי כל כך לא הלכתי לעבודה היום הכח כואב כמו כוויה נורא לי לא טוב לי

הילה, כוויות הן צורת פגיעה כל כך נוראית הפגועים חשופים פיזית, עלולים להידבק בזיהום הכי קטן, קשה לסביבה לעכל את המראה שלהם וצפוייה להם החלמה איטית וכואבת. ובכל זאת יש שם את מי שיושב לידם ומחליף להם תחבושת, הכי בעדינות שאפשר (ובאמת הוא מכאיב הרבה פעמים). תמשיכי להילחם על לגדול ולגדל עור, מעטפת-עוטפת תמידית. ותראי את החלקים שכבר בשלב מתקדם יותר. ותיזכרי שכשמחליפים תחבושת, מורידים את זו שכבר לא עוזרת, הכי כואב... שולחת חיבוק עדין, לחלקים שיכולים לשאת אותו. נעמה.

הי אודי,מתוך תשובתך לנטע,מסקרן אותי לשמוע ממך קצת יותר בפירוט,באיזה אופן כשלים שכאלה, ואחרים של מטפל, יכולים להוות נקודת מפנה בטיפול??ואיך זה עובד הלכה למעשה?

ואחרי שקראתי את מרבית התגובות פה, מרגישה מספיק בנוח להשתתף . קצת קשה לי לתת בה אמון , אמנם היא מקסימה אבל גם משפטי נימוס מצידה לא נתפסים בעיני כאמינים. זה אני או היא? למשל היית אומר למטופל שאתה מחבב אותו אם לא היית מתכוון לזה? רק כי הוא אמר לך שהוא מחבב אותך?

שלום כבר תקופה מאוד ארוכה שאני איכשהו מבהילה את עצמי כשאני מנסה להרדם. זה קורה בשלבים הראשונים של ההרדמות, כשאתה מתחיל לשקוע לעבר החלומות, בדיוק בזמן הזה שאתה מתנתק ממה שמסביב. ובאותה נקודה- אני נבהלת. זה הפך כבר לעניין של הרגל, אני נבהלת ומאלצת את עצמי להמשיך לישון (אין קשיים להמשיך). התחלתי לאחרונה לחשוב למה זה קורה. אין לי סיבה שבגללה אני נבהלת, מה הגוף שלי מנסה להגיד לי? אני אשמח מאוד להתיחסות תודה רבה והמשך שבוע נהדר

כמה רעש יש לי בראש משתגעת בתוך עצמי עם עצמי מפוצלת כבר למעלה מחודש ללא הפסקה בא הולך הולך בא נגמרים לי הכוחות מנסה להזכיר לעצמי שהיום הכל עבר ועדין הכל כל כך חי כל כך פתאום בייחוד האיסור לא לדבר לא לזכור לא לדעת זה יגמר פעם

אודי :( לא יודעת אפילו מה לומר :( לא כתבתי הרבה זמן. אין לי כוח. אני באפיסת כוחות. זה מה שנקרא יאוש ? כן..כזה לא איכפת לי. אדישות עייפה כזו. דווקא רציתי לאחל לך חג שמח וכו' אבל האצבעות היו כל כך כבדות שלא הצליחו להקליד. :( אז עכשיו,לפני שהאצבעות יפלו, רוצה לאחל לך טוב ועוד טוב ועוד טוב.. אתה יודע שאמא צביה נסעה שוב ? אבל הפעם , שלא כמו בפעמים הקודמות שהיא נסעה. לא איכפת לי ממנה. זהו. הפעם נגמר .באמת. זה נגמר כבר אז. ב 21 לאוגוסט, כשהיא שכחה כזה..(היא אמרה שזה היה מדהים- שזו היתה תופעה שלא קרתה לה מעולם לפני כן.שזו התופעה שמתרחשת אצלי. שמתרחש כזה ניתוק בין הידיעה לבין העשיה בפועל.) כך היא הסבירה את המצב בו היינו אמורות להפגש בחמישי ב 21 לאוגוסט בשעה 6:00 בערב. היא ידעה בראש שב 6:00 אמורה להתקיים פגישה איתי, אך היה ניתוק כזה והיא היתה בזמן הזה בסופרפארם. כשבידיעה שלה היא אכן יודעת שיש פגישה. מבין אודי ?? אוף.... אני פירשתי ואמרתי לה שאולי גם מה שהיא אומרת קיים, אך לדעתי היא צריכה לקחת לאנליזה שלה את ההתרחשות הזו שסביר להניח שיש פה גם התנגדות שלה,"שיכחה" ואולי משהו נוסף ?? שהיא "מצאה לנכון"להיות בדיוק בסופרפארם ??? אולי היא מרגישה שהיא צריכה לנקות עצמה/לנקות משהו באנליזה ??? אתה יודע מה אודי ? זה כבר כ"כ לא רלוונטי לגבי.. זה כבר אבוד מזמן.. למעשה, מאז האנליזה הסתיימה.. לא שיתפתי אותה יותר בכלום. מפגשים שלמים שכבתי על הספה, ופינטזתי על הסבתא של מוכרת הגפרורים הקטנה שלקחה את הילדה לעולם שכולו טוב... לעולם חם ,עטוף ומואר. כשהיא ניסתה ושאלה אותי איפה אני, לא עניתי לה. היא מתה. היא עכשיו בחו"ל באיזשהו מקום. זה לא מזיז לי. היא ממילא מתה. לפני שהיא נסעה, היא ניסתה לפתות אותי עם פנקס, עט ועוד משהו שקנתה לי. אולי חשבה שדרך זה אשאר? אשכח את מה שהיה ? לא לקחתי ממנה. לא רוצה. לא צריכה. אודי, בבקשה, תשקף לי , מה מתרחש פה כל הזמן ? וגם..אודי, מה אתה היית עושה אם היית באנליזה אצל אמא צביה והיית עובר את מה שהיא עשתה ? במבי.

אתה יודע ? קראתי את ההודעה ההיא שכתבת בעניין הזמנים והנסיעה שלך לכנס בחו"ל. ואיכשהו, לא יודעת איך, שכחתי לגמרי . אין לי מה לומר לך. זאת אומרת , בטח. מאחלת לך בהצלחה, נסיעה טובה, כייפית,שתמלא את המצברים שלך בהרבה טוב.. אבל..אותי זה פוגש בכזה ??? כלום כזה.. לא מרגישה כלום. אולי פשוט נגמר לי המרגיש בלב ? בראש אני שמחה ששיתפת בנסיעה שלך. זה עושה כזה סדר. אולי קצת רצפה במובן של אתה לא נעלם כך פתאום כאילו בלעה אותך האדמה. אבל בלב ??? נגמר לי המרגיש.. אולי אני צריכה שוק חשמלי ללב ? לרגשות ? אולי זה נקרא מוות ? אודי....

חוץ מהרצון לרצוח את כל הפסיכולוגים ובייחוד את ההיא שטיפלה בי חחח אני מנהלת חיי שגרה פחות או יותר. יש לי את התחביבים שלי, מסגרת תעסוקתית חלקית שלי, פעילויות שאני נוטה להשקיע בהן את זמני וגם זמן פנוי שמעבירה בגלישה באינטרנט.. אבל אין לי הרבה יותר מזה. אני מצומצמת מבחינת כמות האנשים שאני בקשר איתם, ואין לי גם מטרות לטווח ארוך, בחורה בגילי אמורה כבר לחשוב על זוגיות, הורות, התקדמות תעסוקתית. זה מרגיש גדול עליי, הכל. אני רוצה להיות חדורת מוטיבציה, להציב מטרות, לפעול כדי להשיג. אבל איבדתי את הרצון לדברים, אני ממש לא בדכאון, זה לא המצב, איבדתי משהו אחר, מן שאפתנות, כאילו אין לי. אני לא שואפת. נוח לי. אני מתמסרת לנוחות הזאת. אבל הזמן עובר ועובר. הוא לא מחכה לי. אז למה זה לא מעיר אותי לנסות לעשות עם עצמי יותר? אני גם לא ממש נפתחת לקשרים חדשים וזה משהו שהייתי רוצה להתחיל כן לעשות. קצת קשה כשאין תחושת זהות ברורה מצידי, אבל בזמן האחרון התחלתי להפסיק להתבייש בעובדה של הרקע שלי, הפרעות אכילה, ביטוח לאומי, התמודדויות והכל, אני חושבת שהבושה הזאת עיכבה אותי כמה שנים טובות ועוללה לי סבל וגם שהטיפול הפסיכולוגי הארור עם המטומטמת הקלינית הבכירה שאם היא פסיכולוגית אז אני פשוט בזה בוז אינסופי לדמותה והתחום שהיא אמונה עליו - זה פשוט לא יאמן איך במקום לעזור לאנשים שאתרע מזלם להפגע נפשית בהפתחותם מתנשאים עליהם. היא לא עזרה לי להרגיש ערך אלא העצימה את חוויית האי שייכות ובושה. אבל עכשיו אני כבר מתחילה לנצח את הבושה שלי כי שמה זין וכבר לא אכפת לי אז אני רוצה שאיכשהו העובדה הזאת תפתח פתח שיתחיל להוולד בתוכי רצון, שיהיו לי שאיפות שוב, רצון להגשים דברים, לשאוף לדברים. יותר מדי נוח לי והזמן סתם אוזל. אין עשייה משמעותית בחיי. תוהה אם זה בעיה או לא. אולי זה דווקא בסדר שכך? מי קובע איך נכון יותר להיות? אבל אי אפשר להתעלם מהעובדה שחיים במעגלים מוכרים של שגרה אל מול השוואה אל הספקים של אחרים זה צובט. אני לא מספיק נפתחת לחדש, בייחוד כשזה מגיע ליצירת קשרים והיכרויות. איפה החשק שלי?? אני דוחפת את עצמי מכח השכל במקום שיהיה חשק פנימי שמניע את הגלגל הזה, תשוקה. פחד ורתיעה הם מה שמניעים אותי בבסיס של הכל. זה מעצבן. בא לי לטרוף את העולם כבר, ובפועל אני ההיפך הגמור כמעט. מן כלום קטן סתמי של נוחות ומעט מדי עשייה. קצב איטי איטי בעולם שבו הזמן חולף מהר מהר. אז להתבאס? חיי נוחות הם בעיה? בא לי יותר

לא בחרתי ולא רציתי להרגיש את החרא הזה. כפו עליי. תאמין לי שאם ימררו את נפשך עם אטימות גם לך יהיו 'הישגים מיוחדים' בתחום הרגשות השליליים . מי בכלל רצה להרגיש את החרא הזה. הבעיה שלפי פסיכולוגים אדם תמיד אחראי על רגשותיו ובוחר, וזאת טעות. תאמין לי אודי. את הטובים ביותר אפשר להפוך להרסניים אם ממררים את נפשם מספיק. לסביבה גם יש אחריות לא רק לאדם עצמו. בגלל שהפסיכולוגית הבזויה נשאה באפס אחריות לכל מה שקרה בטיפול בי נשארתי עם נטל השנאה. שתזדיין. כמה שרציתי להיות בטוב. כמה שרציתי . היא השתינה על הרצון שלי להיות בטוב. אז שתזדיין. הלוואי והכאב שהיא עוללה לי יכל לחזור אליה כמו בומרנג שתרגיש אותו מכווץ והופך לה את הבטן. אבל היא לא. כי היא לא שמה עלי בכלל אז היא לא תרגיש כלום. רק אני נשארתי עם הרקבון המסריח הזה לבד בזמן שהיא חיה את חייה הממומשים הצפונבוניים. גברת התנשאות בכירה צבועה. אמן יהרס לה הפן במספרה! 'חה. הלכתי מפה.

חזרתי מפגישה שבוע שעבר התבטלו שתי פגישות הוא לא הבין אותי הוא תקף אותי על זה שלא דיברתי. אני לא יכןלה אודי די אין לי כח מה שנשאר זה רק לפגוע

היי אודי, זה לא אבסורד שיש מטופלים שנמצאים בתוך טיפול וזקוקים לתמיכה מבחוץ? האם הטיפול לא אמור לספק להם את התמיכה שהם צריכים? בטיפול "מקלפים" פצע ונוגעים בכאב, ואני חושבת שמעבר לפגישות השבועיות צריכה להיות מערכת / מעטפת תומכת, אחרת אי אפשר לשרוד ולהיות בתוך טיפול. אני כמובן מדברת על התקופות היותר מציפות בתוך טיפול, אני בטוחה שיש גם תקופות רגועות, שתמיכה כזו לא נחוצה ואפשר להסתפק בפגישות. מה אתה חושב? אילו פתרונות יש? אודי, תודה. כבר אמרתי? נטע.

שלום אודי, אני מבינה שלא הטיפול הוא שיותר את הכאב. אני מבינה שהכאב היה שם קודם, אבל רדום. שאלתי היא - כיצד אני אמורה להצליח בטיפול מבלי לפרוש כאשר הוא גורם לכזאת הצפה של רגשות? ולהבנתי, טיפול הוא תהליך ממושך ולא מדובר בחודשים ספורים. שוב - מאוד חשוב לי לציין שלפני הטיפול הייתי בן אדם חברותי, פעלתן ובעל שמחת חיים. תודה, דנית

א"א להמליל את זה במדויק, אבל זה כ"כ כואב. (אין באמת קרקעית, תמיד יש שפל חדש.)

שלום רב, אתחיל מזה שיש לי ילד בן שנתיים וחצי ותינוקת בת שבועיים. לאחד הלידה הראשונה חוויתי דיכאון לאחר לידה- טופלתי תרופתית ושיחות ויצאתי מזה והתאהבתי עד כלות נשמתי בילדון. במהלך המבצע של צוק איתן( אנחנו בטווח) הייתי בחודש שביעי וגם הילד נשאר בבית, התחלתי לחוש מין סלידה לילד וחוסר סבלנוצ ורק חיכיתי שיילך לישון וכנראה שגם נפלתי לדיכאון שוב. כשנולדה התינוקת דווקא התחברתי אליה יותר אבל מאז אני כל הזמן בחרדות ובמין דיכאון ולכן שוב התחלתי טיפול בציפרךקס וקלונקס. נשבר לי מהמצב הזה , רוצה לחזור למה שהייתי עם הבן הגדול כי זה שובר את הלב ואני מרגישה שאני במין ניתוק מעצמי... מה לעשות???

הבעיה שאני כל כך מרגישה מיואשת ובכלל לא אופטימית שאחזור למה שהייתי... כאילו כל מה שהיה לפני המלחמה היה סוג של חלום...בנוסף גם יש לי מחשבות טורדניות על להתאבד וכדומה- וזה גם מה שהיה בדיכאון הראשון. מרגישה שאני משתגעת וזקוקה לאשפוז... כבר ממש מיואשת

כל כך רע לי בנשמהההההההה אין לי כח

יש מטפלים שמאד חושפים מעצמם,ויודעים עליהם ועל חייהם האישיים לא מעט.יש כאלו שחושפים חלקית.ויש את אלו שמאד ממעטים בלאפשר את זה. גם מתוך שמירה על עצמם ,על חייהם האישיים,בטח בתוך המערך הזה,גם בלא לתפוס יותר מדי מקום בטיפול שלא שלהם כביכול,ובעיקר מתוך שמירה על מה שקורה בחדר ,בהיווצרות האינטימיות הזוגית הטיפולית,וכדי שהמרחב הזה ושל המטופל על עלומו שלו,לא יפגע ולא יושפע מכל המסביב האישי של המטפל וחייו המלאים. אבל...,גם זה עלול ליצור איזו אשלייה לא? כי המטופל לא משאיר תצמו רק בחדר,ואחכ מתנתק.וכמו המטפל.(לפחות אנחנו לא).והאינטימיות הזו כביכול...,או כל מה שקורה שם,ממשיכה איתו הלאה,בטח בחסר הגדול של חייו, כולל האשלייה או כל מיני פאנטזיות נוספות. ..מנגד גם לדעת פרטים אישיים על המטפל(בייחוד במקומות הרגישים והכואבים), זה לא בהכרח חוויה תומכת ומאפשרת, אבל, גם כביכול הסתרה והמנעות מצידו, לא בהכרח מקל. כך ש....,??מה נכון ועדיף?מה כן מתאים ומה לא?? מה עוזר ומקדם ומה מפריע ומעכב? מה לדעתך נכון שיהיה?ואיך?והאם זה ספציפי עם כל מטופל? או פשוט תלוי באופי וגישת המטפל,ולא במי שיושב מולו.?? וזה שוב גם מחזיר לאיפה עובר הקו העדין הזה שבין המטפל הבןאדם לאיש המקצוע שהוא,ואל מול המטופל כמובן, הרגיש הפגיע השברירי והככ צריך. שגם נוטה להתבלבל ולבלבל מתוך הבילבולים והחסרים שלו עצמו. איכשהו הכל מעיק. ואולי בגלל החסר הגדול, הכל מקבל הרבה יותר מקום ומשמעות ומעבר לטיפול ומטפל שבא לעזור לך לסדר את חייך.ועולות אשליות ופאנטזיות.ומאד קשה לשים את כל זה בצד,או מנגד להצליח לדבר על הכל, כשלא הכל מתאפשר. ו... האם אתה חושב שהמטפל עצמו צריך לתת דוגמא אישית?? בטיפול עצמו? למשל אם הוא עצמו מתקשה בלתת מקום לדברים מסויימים, ואז נראה כאילו נמנע בעצמו, וביחוד אם המסר הוא שהכל חשוב ומשמעותי וצריך להיות מדובר. אז..? ויוצא שעוברים כל מיני מסרים מנוגדים,או לעיתים לא ממש כנים ואמינים,אם הם לא תקפים גם לגביו ולגבי מהות הדבר הזה. לא?? או שהפורמט הזה לא אמור להיות שוויוני, וגם לא בזה. ??

1)מה זה המונח הזה, "סיכון מחושב"...? זה קצת נשמע כמו "ביקורת בונה"...(לא במשמעות המילולית כמובן ,אלא בסוג הזה של הביטויים,כאילו,בהפוך על הפוך). איך מחשבים ת'סיכון?או שלוקחים אותו,או שלא. לא כך? ומאחר, ואני ממש חוויתי טראוומה מהטיפול והמטפל הקודם(גם לדבריי המטפל הנוכחי.ונראה שעדיין לא הצלחתי להחלים באמת),אז הכל הרבה יותר מלחיץ ומפחיד,וכל משהו עכשיו שקורה,ובקצת מזכיר ,ישר מעורר חרדה מההשלכות שיהיו,ולאור מה שהיה(כשזה היה טיפול!!!ומטפל מוסמך!!!לא נאמר, "סתם" קשר עם איזה בחור דפוק...,שממשיכים הלאה.ולא כולם כאלה.בכל זאת דמות סמכותית משמעותית שאמורה "לתקן" ולא להעמיק את הפגיעה.). מה גם, שאני מאד מתקשה "בהערכות מקדימה",בכלל,כולל של סיכונים מחושבים...,כנראה.והרבה יותר אימפולסיבית מזה.כשאחכ באה גם חרטה\אשמה\כעס\הענשה\המנעות. (הלוואי והיתי יכולה לדבר איתו כמו שאני מדברת גלוי ופתוח איתך). 2)חנה שאלה,ואני מצטרפת אליה, ולתשובתך, לגבי העובדה שפה הבנות מאד עסוקות בטיפול,במטפלים,וזה הופך עבורנו למרכז חיים(בניגוד לככ הרבה אחרים בחוץ), והסכמת, וגם אמרת שאכן כאן הבנות זקוקות גם לתמיכה בפאן הטיפולי. ולמה זה?? מה המאפיין אותנו שזה המצב?? ולעומת ככ הרבה מסביב שנמצאים בטיפול פסיכולגי, וזו התמיכה לה הם זקוקים,למה אנחנו זקוקות גם לתמיכה בתמיכה, והכל ככ דרמטי ומלא במהמורות.? למה אודי? מה יש לנו שלהם אין.או אפשר גם לנסח את זה להיפך. ברור שיש פה איזה מאפיין משותף. ואני תוהה לגביו.ולגביי כמובן בכל ההקשר הזה.

חג שמח אודי. כמה פעמים כבר אפשר להגיד חג שמח?? : )יאלה שיגמרו כבר. באסה שאתה יוצא לככ הרבה זמן. אתה באמת רב פעלים.מדהים.איך ומתי אתה מספיק לעשות הכל וככ הרבה ??? לא ייאמן. אתה לא ישן??או איך??לא הגיוני. אולי אתה גיבור על מוסווה ?? בכל מקרה, שמתי לב, למרות שלא לגמרי סגורה על זה, שאולי קצת יותר קל לי עם הכעס כלפיו. שממלא. עם "הטוב" כביכול, ולהשאר בו, זה קשה לא פחות, כי גם בסוף עולה המועקה.והצורך הבלתי ממומש ומסופק, הרייקנות,הלבד, החלקיות, הקינאה ואז בעצם שוב הכעס חוזר. (ולא בטוחה...,כי זו לא בהכרח החוויה עם האחר. בעיקר איתו. ואם הרעיון של קשר טיפולי,זה בהכרח העברות והשלכות על המטפל,אז אולי אני טועה "במסקנות" ,שקל לי יותר עם הכעס). וכמו הילה גם לי בא למרוד. לא לבוא.(כמו שהוא מבטל כי לא יהיה..., אז גם אני.) וגם אם כביכול מענישה רק את עצמי...,וזה לא פוגע בו אלא רק בי, אז לא אכפת לי, וגם לא באמת חושבת זה פוגע רק בי. אבל גם אם כן, גם ככה פגועה גם ככה קשה לי איתו גם ככה בסוף אהיה חסומה ותקועה ובמועקה.והוא עוד יסע לו...., אז ...עדיף כבר שלא.בכלמקרה.גם אם קשה הניתוק הגדול הזה. לסיכום: הכל יוצא מעיק וקשה.בכל צורה.מבאסססס. קשה עם הכשלים שוב עם הכעסים החוסר אמון החוסר בטחון והמירמור. קשה גם עם הקירבה והטוב כשבעצם מרגיש בסוף כמו אשלייה כשזה קשר ככ מסויים,כל האופן,וההתנהלות.וכו'. ובאמת...., לא יודעת כבר מה המסקנה?? אולי אני באמת לא רוצה עזרה.ורק משלה תצמי שכאילו כן. אבל לא מצליחה להעזר. וכל מה שאני גם כותבת פה, אני כבר לא באמת מסוגלת לדבר מולו ואיתו בפגישה(בניגוד יותר לפעם). לא יכולה להתרומם למעוף ציפור להתבונן ולדבר על...,בצורה בוגרת .לא מסוגלת.חסום.כעוס.ומתוסכל. וכל אלו לא מאפשרים לי להשתחרר ולדבר כמו מטופלת שרוצה להעזר בטיפול ובמטפל. ובאמת יוצא שמתנהגת כמו ילדה קטנה.במרד. זה מה יש מסתבר. וכבר לא יודעת איך אפשר אחרת.וביחוד כשזה גם מה שהוא חושב עליי.וזה נכנס לאיה קבעון אולי.גם מצידו. בעיה! וזה גם חוסם.ומעצבן.ועוד יותר מביך אותי ונותן לי להרגיש פאטת(שכאילו עוד חשבתי לחשוב שאולי יש מצב שירצה אותי מעבר....,) והכל חוסם.ולא מסוגלת לדבר על כלזה.מרגישה ילדה מפגרת.ולא באמת בוגרת ושווה.אז ח לפתוח הכל באופן הזה?? ואם...,הוא "מדלג " על פגישה, וכביכול (מהמקומות שלו,אולי הלא נוחים לו מולי),לא נותן לזה חשיבות יתרה,וממשיך כביכול הלאה,כאילו זו רק הודעה רשמית קצרה ושום דבר לא קרה. אז איך אאני אמורה להרגיש בנוח ולתת לזה מקום כביכול מרכזי ומבלי שארגיש פאטת??ו(כי באמת זה כולה פעם אחת...,ולא נורא!). הכל מעיק.ומעיק.ומעיק.ולא ברור.ומסתבך והולך. ובדיוק עברה ציפור בחלון ... : ) נופפתי לה לשלום וביקשתי שבחזרה,תביא אותו איתה, ואם אפשר, אז גם קצת יותר שקט ויותר אהבה אמונה רכות וחמלה. חג שמח

שלום... לאחרונה חזרתי לקחת ציפרלקס לאחר תקופה קצרה שהפסקתי עקב אי יכולת להגיע לאורגזמה ביחסי מין ( מתסכל!! באוננות לעומת זאת אין בעיה). שמעתי על מושג שנקרא drug holiday כלומר הפסקה יזומה של לקיחת התרופה על מנת לקיים יחסי מין או לשתות אלכוהול. שאלתי היא כזאת...האם אפשר ליטול את התרופה 5 ימים בשבוע ובסופ"שים לעשות drug holiday ולהפסיק על מנת שאוכל להנות קצת מחיי המין שלי??

מה זה אמור להיות? אדם מבטא קושי ובמילא מכאיב לו פנימית שהקושי קיים. והפסיכולוג מחייך, נראה כאילו משתעשע מן העניין. יש לי זכרון כזה מהטיפול שהיה. אחד המקוממים.

שלום ד"ר אודי, אני מרגיש כאבי בטן התחתונה ( במרכז הבטן), בעיקר בעת הישיבה, מ - חודש אוגוסט בערך ועד עכשיו זה ממשיך. זה מתרחש לפעמים, ולא תמיד. סימפטומים: 1. אני נכנס לשירותים פעם או פעמיים ביום והצואה שלי היא לרוב בסדר. 2. אני עושה לפעמים גרפסים במהלך היום. 3. אני משתעל לאחר ארוחה ( שיעולים קטנים). 4. אני מרגיש כאילו אני לא יכול לנשום בגלל כאבים קלים. זה גם מתבטא בזמן דיבור , כאילו אני אישה בהיריון , אך זה לפעמים. 5. הבטן שלי מתנפחת , לרוב לאחר אכילה או שתייה. 6. אני חש כאילו שהבטן שלי נכנסת בפנים ולא יכולה לצאת. הערה: הצואה שלי תקינה. על מה דברים הללו מראים? האם מדובר על כאבי בטן שנובעים עקב חילופי העונות ושיעלמו עם הזמן? על מה? האם הם יחלפו? תודה.

הוא גם אומר כל הזמן שנראה לו שאני מתה מפחד ליפול. וזהו. אין המשך. לא שמעתי אותו אומר לי, לא אתן לזה לקרות. אין לך מה לדאוג. דוקא זוכרת בהתחלה יחסית, שרציתי הבטחה, לא יכל להתחייב ולהצהיר שחלילה כלום לא יקררה. אז??? למה שארגיש לגמרי בטוחה שהכל בסדר ויהיה בסדר??? כדי להתקרב. כדי לאפשר. כדי להתערער ובכל זאת לא ליפול. ?? אני מרגישה לפעמים כאילו עומדת להשתגע להתחרפן, מתוך כל העירבולים האלו שלי, המחשבות, התחושות,השינויים, התשתושים, המועקות, הפחדים.

הי, אני תוהה כמה זמן את כבר בטיפול? והאם יש רגעים שאת כן מצליחה לשתף?

הודעה נוספת שכתבתי לנעמה לא עלתה. תוכל לבדוק? אם היא נעלמה אני מתנצלת, נעמה, אני לא מצליחה לכתוב שוב. ואודי, לא יודעת אם המאבק שלי לתפוס מקום מתבטא כאן אותו דבר ולכן אני צריכה להיאבק ולנסות או שהתנאים הוירטואליים רק מחמירים ומסבכים את המצב, זו גם סוג של היעלמות. לא יודעת, שיהיה חג שמח, כך או אחרת, שם במציאות האמתית. סליחה ותודה, מבולבלת. (ובכל זאת איזה צורך להיראות כאן גורם לי לכתוב ולשלוח...) תודה והערכה.

היי גילת, כמו שאמרת קודם על "לראות", ראיתי אותך מנסה להישמע פעמיים כפול פעמיים, גם כותבת ומוציאה מעצמך וגם עושה מאמץ נוסף כדי שיצא אל האור. ואני מעריכה את זה ורואה שזה לא פשוט. נדמה לי שאת מדברת שם על יחד בניגוד לאחד, יחד נפרד בניגוד לחוסר נפרדות. ובאמת בחוסר נפרדות קשה למצוא אותך, את הקול שלך... אולי עם כמה שזה נדוש, יש משהו באמירה "לחפש את עצמך". כי גם לבד בא בסוגים שונים, לבד או סתם רק עם עצמך. ביצה ותרנגולת - נכנסתי למצב קצת מטורלל ורק כך אני יכולה לדבר על הדברים האלה, או שאני מדברת עליהם והעיסוק מכניס אותי למצב מטורלל? נעמה.

יצא טוב שכתבתי.. כי זה גרם לי להבין שכדאי שאסע. עכשיו נותר לי לחזור הביתה

אודי שלום, מאז התחלתי טיפול המצב שלי הולך ומתדרדר. אני שוקעת בתוך עצב עמוק ותהומות של ייאוש. כמובן שאני מדברת על זה בטיפול ובתגובה הוצע לי להוסיף עוד פגישה וליצור קשר בין הפגישות במידת הצורך. האם הפתרונות האלו לא בעייתיים? האם זה יגביר את התלות שלי בטיפול? הגעתי בעקבות הפרעות אכילה אבל בהחלט הייתי בן אדם שמח ומתפקד. אני לא מבינה מה קורה לי. ברור שזה גורם לי לרצות לעזוב את הטיפול. כמובן שלא אעשה זאת ואתן הזדמנות אבל אני כאובה מאוד. החברים כן בעד לעזוב את הטיפול כי "לא בריא לחפור ולנבור בעבר ובנפש". אולי הם צודקים? תודה וחג שמח, דנית

ותוהה לעצמי איך חיי הטיפול כל כך קשים ולמה? תהיה גם הקלה בהמשך? אולי היא כבר מגיעה לאט? אבל קשה לשים לב לפעמים לדברים האלה. השבוע היא אמרה לי משהו אבל יכולתי גם לחשוב שבסדר זה לא כזה שינוי.. אבל תכלס זה כן. אני מרגישה שלפעמים החיים שלי זה בעצם הטיפול. מה אני אעשה? אני לא חושבת שזה אמור להיות כך אבל לפעמים זה כן ככה. משום מה כאן מתקבצים או יותר נכון לומר מתקבצות כל מי שהטיפול כל כך מעסיק אותה. ברור שאני לא מכירה הרבה, אבל יש לי כמה חברות שהן גם בטיפול ונכון שאני לא יודעת מה הן מרגישות ממש בתוכן אבל כשיוצא לנו לדבר על הטיפול הן לא לוקחות אותו כמאוד משמעותי. אודי, אתה מצליח להבין על מה אני מדברת? מה אתה אומר?

אין לי כוח להיות כאן... אוף ): אין לי כאן בכלל שקט. די כבר! אין לי כוח לזה (ואם לרגע תהיהת אז נסעתי למשפחה שלי). וכ"כ שמחתי לראות שכתבת מתי אתה נמצא ומתי לא. לי זה ממש עוזר לדעת מראש. אז תודה! אודי שיהיה חג שמח ובהצלחה בכנס! אתה ממש איש רב פעלים! לי אין כוח לעבודה שלי ולהשקיע בה וללמוד.

היום בפגישה ישנתי הןא ניסה לדובב אותי אבל לא שיתפתי פעולה אני לא יודעת למה. אני רוצה לבד. רוצה להסתדר בלעדיו. רק ככה אני ירגיש חזקה. מין מרד נעורים כזה. זה קשה כי נמצא בתוכי. קשה לי לצאת מהפגישות קשה לי שזה מוגבל בזמן. קשה לי שהוא קובע חג שמח! הילה

מה הסבירות שאדם מגיע לטיפול בגלל דכאון בשל נושא מסויים ובמהלך הטיפול מתגלה טראומה היסטורית קשה לא פחות?

למה זה תמיד מה שקורה ונסוב סביב הנסיון הלא מודע להיות בקשר טיפולי. למה זה קורה לי? אני הרי מעוניינת בטיפול.הגעתי אליו.ואני בו כבר תקופה לא מבוטלת. אז למה..., מה הקטע? האם אני משחקת משחקים עם עצמי, איתו, עם הטיפול, לא באמת מתייחסת לזה ולחיי ולעצמי ואליו ברצינות, ??? אז גם מה הטעם להמשיך ואם גם לא מתאפשר אחרת?? ומרגישה חנוקה כלכך. הלוואי היתי מרגישה הקלה בלהחליט שלא (ולעיתים זה גם עולה) אבל המועקה תמיד חוזרת. וקשה לי בתוך ועם ובלי ואחרי ומתסכל וחוסם. והכל ככ מפלונטר.

אודי, למה התכוונת כשאמרת דרך קשה "אמיתי"??? האם אתה מתכוון לקשר הטיפולי? מכיוון שיש לי הרבה קשרים חברתיים טובים, והם לא "ממלאים" אותי. בעבר, קשרים זוגיים היו "ממלאים" אותי אבל תמיד היה בהם אלמנט הרסני ופוגעני. אשמח אם תנסה להבהיר ולהרחיב. תודה, נטע.

ברור שהוא רואה.ברור שהוא מרגיש. תקושי.תחסימות.את הבחוץ שכביכול מתאפשר,אבל לא בפגישה. לפעמים זה מתאפשר גם בפגישות, אבל הרבה גם לא. וכשהכשלים שלו חוזרים,(אני כבר מתחילה לחשוב כאילו זה כביכול טוב,שהמטפל נכשל...,ואולי בגלל זה גם לא ממש מקפיד שלא. ??) אז גם הכשלים שלי חוזרים...,ואז זה חוסם. ולא מתאפשר לי אחרת באותם רגעים. וגם לא לדבר על שום דבר אחר,מהחיים האמיתיים,שמתסכל ומעיק,ומעבר לנגיעות פה ושם באסמסים. שגם זה מעורר לא מעט, כי מצד אחד הוא לא בעד,וכביכול גם לא מאפשר או לא הזמין לזה,אבל מנגד זה כן מתרחש והוא טוען שגם קורא,ולעיתים גם מתייחס לחלק. וזה עצמו,גם הופך לאיזה משא כבד,שלא מסוגלת להפסיק אותו, והוא כנראה גם מבין שזה מעבר לשליטתי,אז יוצא שכן מאפשר. ואז זה מייצר שוב ושוב קושי חוזר.ומכל כיוון. אז איך עושים אחרת,אם טיפול שכזה, מהותו בלדבר על הכל במפגשים ,ואם זה לא מתאפשר??? אתה חוזר ואומר זה הטיפול שלכם.וצריך לדבר אותו.ולא להתנהג אותו.אבל אני חוזרת ואומרת שזה לא מצליח לי. אז אולי הדרך לא נכונה...? כי אם היה אפשר, זה היה מתרחש. לא?? ונראה כאילו אין פתרון אם זו הדרך היחידה,ואם זה לא נפתח למשהו אחר. ולמרות כל הכשלים של שניינו, אלא רק יותר ויותר נחסם, ושוב חזק לאחרונה. איזו מסקנה אני צריכה להסיק..., שחבל על הכסף ועל כל עוגמת הנפש והתסכול?? או שאולי אני בכל זאת לא מתאימה לטיפול שכזה? שאולי הוא לא מתאים לי? או שאולי כבר כלום לא מתאים לי ואחרי כל השנים הרבות שבעצם תקועה יותר מאשר מתקדמת? אולי ההתנגדויות ככ חזקות שכלום לא ישבור אותם? וזה רק מוציא אותי יותר נבוכה,יותר פאטתית,יותר מתוסכלת,יותר מבויישת,יותר ילדה,יותר מטופלת, יותר כעוסה,פגועה ויותר מעצבנת מתסכלת מייאשת פוגעת ודוחה, גם אותו. ואיך אני יכולה להיות בטוחה, ואחרי כבר כל מה שעברתי, והאי רצון שוב לחוות כישלון ולהשאר לבדי, שזה הדבר שנכון עבור?? איך יודעים מתי חשוב להתמיד לא לוותר ולמרות הכל, ומתי כן נכון להרפות ולסגת כי בסוף זה אולי יקרה בכל מקרה?? אם לא מצידי אז מצידו.או שסתם נתקע שנים בתוך האי יכולת הזו...,כדי לא לוותר,ובתקווה שאולי משהו אחר יקרה ויחזיק גם מעמד. ??? ולמה הוא לא מנסה אחרת???זה לא התפקיד שלו? ומה ניתן אחרת? אם זה הטיפול במהותו. והוא מדבר ברבים.ועל יחד.ושיתוף פעולה. אז איפה הוא עוזר לזה לקרות??אם אני ככ חסומה? או שלא יכול במצב שכזה? ושובר תראש..., וללא הצלחה. אני פשוט לא יודעת כבר,בכל המצב הנוראי הזה, שרק מייאש אותי יותר,מפחיד, מלחיץ, וכבר מאד קשה לשנות. זה חזק ממני. ויותר ויותר. למרות שהיו גם רגעים אחרים. אבל זה כל הזמן גם משתנה, כולל התחושות כלפיו, כלפי עצמי, כלפי הטיפול הזה, הקשר הזה, וחוזר בסוף לאותם מצבים מתסכלים. אז ... כן. רצוי וחשוב ויעיל לדבר על הכל בטיפול.ולהעזר בו כמטפל. מה עושים כשזה לא מצליח בגלל כל החסימות כאלו ואחרות, ושלא מאפשרות ומעוררות יותר ויותר תהיות...שגם לא מקלות וסוגרות.