פורום פסיכולוגיה קלינית

היי חלום, קראתי הרבה את ההודעות שלך..אבל יש משהו שלא ברור לי: כשאת מתארת את הקשר הטיפולי שלך או את המטפלת, זה ממש מרגיש כאילו אתן חברות טובות או אם ובת. ואני מבינה שאת בטיפול הרבה שנים. האם טיפול פסיכולוגי לא מטרתו להיות זמני, לפתור בעיה רגשית מסויימת וזהו...ההמשכיות הזו עם המטפל, שבסופו של יום ואחרי הרבה שנים הופכת להיות אהבה או הקשבה נטו תמורת כסף, היא לא הרסנית ולא מציאותית? הרי היא לא באמת "חברה שלך" ..זו רק אשליה, כל עוד את משלמת. ברגע שהפכת את הטיפול לסוג של "דרך חיים" ולא כמכוון מטרה - מה הטעם? חוץ מהקשבה וקצת נעים לנפש ? והרי, אין חברים בשביל זה? סליחה אם אני נשמעת מתנשאת או פוגענית. זו ממש לא המטרה!!! אני באותה סירה כמוך,וקצת מפחדת להתמכר לטיפול ולהרגשה הנעימה להיות בו...ומה יקרה שיגמר לי הכסף, אה? מכל המדרגות היא תזרוק אותי...

או פותרים אותם בצורה כלשהי.למה שתזרוק אותך?היא תצטער מאוד שזה המצב.היית רוצה שתקבל אותך בחינם?אני בחיים-לא,זה מבייש.אפשר לבקש הנחה או לדחות תשלום. אנחנו ממש לא חברות...והיא לא רק מקשיבה לי. אנחנו עובדים עם הרגשות.היא גם תומכת בי,מלווה אותי וזה המקום שלי לחזור אליו כשקשה.זה באמת מרגיש קצת כמו דודה או אחות גדולה אבל לא רק.זה גם המון עבודה. את בוחרת מה מתאים לך.יש טיפולים מכוונים מטרה.אני עדיין מאוד זקוקה ל"חיבוק" נשי מכיל,לחום ולעידוד.אני זקוקה למקום להביא לשם את המחשבות שלי,את השירים,את הכאב,את השמחה.זה גם מקום להתלבט בענייני חינוך ילדים.יש תקופות שקשה לי לווסת תחושות ורגשות ללא טיפול ואז מחשבה שעוד כמה ימים נפגש מרגיעה.אם לא-אני יוצרת קשר,היא מרשה לי.מספיק לי לשמוע אותה דקה כדי להרגע.ברור שבעולם שלי יש גם זוגיות,חברות,ילדים,רבנית שלי-לכל אחד מקום משלו...ויש עדיין מקום ששם אני נורא לבד ואנחנו עובדות על זה...לא יודעת אם עניתי?..אני לא יודעת מה היא המטרה של הטיפול שלך.אני עושה את מה שטוב לי.יש הבדל בין להיות תלויה וקשורה.אני עם הזמן נהייתי קשורה אליה בחום...זה כיף לחזור למקום שאפשר לשאוב ממנו כוח...

אני מבינה את מה שכתבת ומאוד מבינה את הצורך. אני קצת חוששת מכל הנזקקות הזו. וחושבת שבטווח הארוך היא קצת בעייתית. אבל אין ספק שיש לה הרבה יתרונות ושטיפול אכן יכול לשנות חיים. וכמובן שהכל תלוי מטפל והקשר איתו, כי המטפלת שלי היא לא כזו...

אני משלמת על העבודה שלה איתי כמו שאת בא לרופא שיניים ומשלמת לו על עבודה. אני אוהבת את הרופאה שלי כי היא גם סבלנית מאוד ומרגיעה אותי, גם עושה את כל המאמצים שלא יכאב לי ותהיה לי שליטה מלאה על המתרחש. זה כבר תוספת חינמית((-: בטיפול אנחנו עובדות עם מה ששתינו מרגישות,עם הזכרות... אבל יש גם את הקשר שהוא יקר לי מאוד. שלכן,חלום

וואו..ממש חלום הפסיכולוגית שלך :) בעצם גם שלי, אני מאוד מתחברת למה שכתבת, חלום, גם שלי מקסימה, והיא קצת מכל דבר, אמא, חברה טובה ועוד הרבה דברים...איזה כייף זה להרגיש כמוך במיוחד אהבתי שכתבת שזה לא ממש תלות כי אצלי עדיין קשה להבחין אם זה תלות או העזרות או משהו אחר...הנה עכשיו הכל מתערבב לי כי אין זמן קבוע והכל בגללי :( פרדייס יקרה, היא מעולם לא תזרוק אותך אם לא תוכלי לשלם לה, הדברים יהיו מתוך שיחה אמיתית וכנה וביחד פותרים את בעיית התשלום, הייתי במצב כזה והיא הבינה אותי ומצאנו פתרון עד היום בעצם..ולא טיפול פסיכולוגי לא חייב להיות זמני או קצוב מראש, להפך הוא דינאמי, משתנה בקצב לפי המטופל ואם יש מטופל שזקוק להחזקה יותר זמן אז זה מה שיקבל, אין כללים. אני בכלל לא חושבת שטיפול זה נעים לנפש או רק הקשבה זה הרבה יותר מזה!! זאת עזרה ברוכה כשאת ממש לא במצב נעים בלשון המעטה, להפך לפעמים הוא ממש עושה לא נעים :( בהצלחה, מיכל

גם לי נדמה לפעמים כי מדובר בהתמכרות אשר עלולה להיות מזיקה.

גם אני נטע קצת כמוך.. חוששת לפעמים אולי זה יותר מדי וזה יפגע בי.

לד"ר אודי בונשטיין, שלום רב. יש לי בן , בן עשרים וחמש בערך. הוא בחור שסיים לימודים בהצטיינות כולל תואר ראשון. עם השנים ראיתי שיש אצלו איזה שוני. הייתי צריכה להזכיר לו להתקלח, או כאשר הוא היה מקבל מתנה, הייתי צריכה ללמד אותו לומר תודה ולהביע. הוא בחור מקסים וטוב לב, הוא היה "תלמיד טוב". הוא באמת למד להביע יותר. אחרי שקראתי הרבה על פסיכולוגיה, הבנתי שיש לו אספרגר קל. אבל אף פעם לא שמתי עליו תוית. קשה לו גם בתגובות מהירות, למשל, במשחק פינג פונג. בקיצור, עשיתי אבחנה עליו, בראש שלי וכך פחות כעסתי עליו, והבנתי שצריך ללמד אותו להביע יותר ולתקשר יותר עם אנשים. כאמור הוא סיים לימודים בהצטיינות, והוא גם מאוד התפתח חברתית. עכשיו לפני כחצי שנה פלוס הוא פגש בחורה, כנראה, שגם לה יש איזה אספרגר, היא מאוד מזכירה אותו, היא גם מוכשרת ועובדת בתחומה אבל לא מספיק מביעה. רק אצלה רואים זאת יותר באופן ברור, אפילו בהבעות פניה, כלומר, אפילו מבחינה חיצונית רואים אצלה איזה שהוא שוני. אנחנו אנשים מהמגזר הדתי, והם נפגשו כמה פעמים והתחתנו לפני כחצי שנה. הם מאושרים, אבל כל הזמן אנשים עושים פרצופים, כאילו איך נתת לו להתחתן עם אחת כזאת. כי אצלה יש גם משהו חיצוני, ורואים שהיא הרבה פחות מביעה ממנו. אבל היא גם "תלמידה טובה" ואני רואה שגם היא מאוד משתדלת להביע יותר. למשל, יום אחד היא אמרה לי "אני אובדת עצות", באיזה שהוא עניין, או יום אחד אמרתי לה שהבית שלי מבולגן, והיא אמרה, "הוא לא מבולגן", ראיתי שהדברים האלה דורשים ממנה כוחות נפש. בני הוא הרבה יותר משופשף בזה, כיא עבדתי איתו על זה שנים. ואפילו לקחתי אותו לכמה סדנאות תקשורת. עכשיו רציתי לשאול אותך, כל הזמן מציק לי שלא הייתי צריכה לתת לו להתחתן כל כך מהר. הוא די התייעץ איתו ואני כן עודדתי אותו לשידוך. כאמור הם מאוד מאושרים, כלתי בהריון. אני רוצה לציין שאני לא איזה חמות ביקורתית, אני מעריכה מאוד את כלתי, אבל בוא נגיד ככה, כלפי חוץ כרטיס הביקור שלו הרבה יותר מרשים ממנה, מבחינת תקשורת והבעה. איך אני יכולה לקבל אותה ביני לבין עצמי. איך אני יכולה יותר לקבל אותה בדיוק כמו שהיא. אני כל כך לא רוצה לצער לא אותו ולא אותה, אבל יש איזה הרגשה כזאת כאילו, מה נתתי להם להתחתן. למרות שזה כבר יותר מחצי שנה והם מאושרים. תודה רבה סליחה שהמכתב ארוך זהבית

שלוש פעמים אמרת שהם מאושרים. לא אמרת טוב להם, הם בסדר, סביר להם. מ א ו ש ר י ם אני יכולה לומר לך שזה מצרך נדיר מאוד . הלא כן? אנשים עושים פרצופים? שיהיה להם לבריאות. הוא חי איתה , לא הם. הבן שלך בן 25, ילד גדול, הוא בחר אותה. זה לא תפקידך "לתת לו" להתחתן. לקח לך זמן לקבל את בנך, ראי את אושרו , וקבלי גם אותה.

שלום אודי וברוך שובך ושלום לכל מי שטורח לקרוא. מה ההבדל בין "לספר על עצמי" לבין "לספר את עצמי" ? והכוונה לא לספר את השערות כמובן שזה מה שיצא כשגיגלתי את השאלה - הוראות מעשיות לסיפור עצמי. (מעניין שבעברית המשמעות הנוספת של "לספר" זה לגזור, אולי יש מימד של גזירה וחיתוך גם כשמספרים סיפור? ).

הי שביר. לספר על נשמע לי כמו ממבט חיצוני על עצמי. קצת מנותק. אולי ממרחק של זמן, לספר מבלי להתערב בסיפור. ואילו לספר את נשמע לי מין ניסיון להעביר את עצמי, את החוויה שלי את עצמי ברגע הספציפי הזה במילים. גם את איך שאני רואה וחווה את העבר. כאילו מין להבנות את עצמי דרך המילים. בספרות יש בדרך כלל דמות המספרת את הסיפור ויש את הגיבור. לפעמים המספר והגיבור הם אותה דמות. הגיבור יכול אז לספר על עצמו, כמו שהיה מספר על דמות אחרת. ואז יכולים להיכנס לשם גם פירושים שלו עכשיו על עצמו בעבר, או ידע שיש לו עכשיו ולא היה לו קודם. אבל הוא יכול לרגעים גם להיות ב"מבע משולב" עם הגיבור שהוא מספר עליו, כלומר שהוא ברגע הזה חווה את הדברים דרך נק' המבט של הגיבור, ובמקרה זה- של עצמו... מקווה שלא חפרתי גילת

תודה על ההסבר המעורר מחשבות, ממש אבל ממש לא חפרת.

העבודה מעשית איתו אמורה להיות תקופה של שלושה חודשים, כי זה השלמה של זמן שחסר לי...והסתבכתי... והוא הציע לעזור. לא נראה לי ששנינו חשבנו על זה לעומק... ואולי הוא כן חשב, אני לא יודעת.... אני לא חשבתי... חשבתי רק על כמה אני אהיה מאושרת ללמוד ממנו.... ומצד אחד- אני חוששת שיתגלו בי צדדים ומקומות שהוא לא מכיר...כי אני דיי מציגה הרבה, מתחמקת.,,,גם ובעיקר כי הקשר איתו מעלה בי הרבה פחדים וחרדה....אתה זוכר כמה הייתי כותבת פה שלא רוצה להגיע למפגשים? שכל שבוע רוצה לעזוב? שלא מצליחה להחזיק שם? זה עדיין קיים.. וגם מצד שני מפחדת שהזמן הזה יהיה על חשבון הטיפול....אנחנו נפגשים פעם בחודש...ולא רוצה ככה. למרות כל הקשיים שלי שם, רוצה לטיפול פעם בשבוע, כמו שהיה, מסודר. ברור...שתיהיה עבודה. הצלחת להבין קצת יותר אודי?... מה כן אפשר לעשות בעל זאת?.. לוותר לגמרי ולהתחיל להסתבך במציאת מישהו אחר לעבודה מעשית? או שכן אפשר למצוא מקום נכון בתוך זה לתקופה הזאת?.... רחל. אני שמחה שנמצאת פה. תודה אודי! אתה איש יקר ומבורך!!

שמחתי לקרוא את הודעתך... והיה לי טוב בלב שכתבת לי..... ואיך מרגישה עם זה שאמורה להיות בעבודה של המטפל שלי בכמה שעות בשבוע?... דיי מבלבל.... לא התחלנו עדיין בפועל כלום... ואני כל כך רוצה! הוא זה שהציע את זה בקלילות, וגם המנחה שלי...וחשבתי למה לא הוא מכיר אותי טוב, הוא יכול לעזור לי, יש לו חשיבה מדהימה, אני יהיה גאה ומאושרת על זכות לזכות ללמוד ממנו- ופתאום בלי להבין זה נסגר. ואני כל כך לא רוצה! פיתחתי חרדות ממנו, מהטיפול, כל מפגש איתו מעורר בי לחץ...כי למרות שכבר בטיפול ממושך, שנתיים- לצערי, עדיין לא מאפשרת לו לגמרי להיכנס לתוך נבכי נשמתי....יש כל כך הרבה דברים שהוא לא יודע, שמסתירה במודע ושלא במודע, ואם הוא יראה אותי כמה שעות בשבוע...עוד חלקים יצאו ממני. ומפחדת מזה. הוא מספיק ראה, רואה,.. ואני כל כך לא רוצה- הוא היחיד שיודע כמה מעוותת מכל בחינה, המבט שלו עליי אחר, לא כמו כל אדם. היתה תקופה של כמעט שבעה שמונה חודשים שלא יכולתי להסתכל עליו, אז פשוט הייתי יושבת עם הגב אליו, לא רואה את מבטו.... ואני רוצה. ולא רוצה. הצלחת להבין משהו??...;( כי אני לא כל כך....;/

היי רחל, בוקר טוב:) איזה כייף לקבל ממך הודעה בבוקר. נראה לי שהבנתי שאת בסטטוס מתלבטת,יש קולות לכאן ולכאן. אני במקומך הייתי נותנת מקום לכל הקולות,להתלבטות. משום מה מרגיש לי לא נכון,אולי בריחה מהתהליך?פתח מילוט?ואולי אני טועה? מקווה שיוקל לך, הילה

בצורה מגושמת הוא ניסה להתקרב אליי. דחיתי. ודחיתי. פתאום נהייתי קצת יותר נחמדה ואז ניסה להתקרב שוב וכמו אינסטינק רע דחיתי שוב. למה אני עושה את זה? יש בו משהו שקצת מאיים עלי. הוא 'בולעני' באנרגיות שלו. לא נשאר לי מספיק מרחב לעצמי לחשוב ולשמוע את עצמי. אני מפחדת להספג לתוך הנוכחות שלו אז אני דוחה ודוחה ומעיפה אותו ממני ולפעמים ממש בבוטות אפילו כבר לא במרומז והוא בטח חושב שאני סנובית מכשפה. אין לי מושג מה הוא חושב אבל מולו זה יוצא ממני כמו אינסטינקט רע שדוחף אותו ומרחיק אותו והורג כל אפשרות לקרבה. ואז יש מן דממת מוות כזאת באויר. הרגתי אותו. הרגתי את החיונית שהייתה מוטענת ביוזמה שלו. מרגישה איך האנטי הפנימי המגושם שלי חיסל את אנרגית החיים של שני אנשים. חיסל את פוטנציאל החיבור. מפחדת שהוא שונא אותי אבל לא שולטת בזה. ואולי אם הוא היה אחרת הוא היה מעורר בי אינסטינקט מסוג אחר? למה שכל האחריות תהיה עליי? צריך שניים לטנגו ואני לא יודעת לרקוד.

היי מימה, את שוב בלופ הילה

איך הגעת למסקנה שזה לופ?

תבוא

היי אודי, על פי מה יודעים ומחליטים, מהו מספר הפגישות האופטימלי עבור כל מטופל? אילו שיקולים נלקחים בחשבון? נטע.

לא נעים לי שאני נמצאת כאן בפורום בלי להגיד לך "שלום" אז הנה אני אומרת. הייתי פעילה כאן עוד בזמנים של ליאת ועזבתי יחד איתה. משום מה חזרתי עכשיו קצת ממקום לגמרי אחר... אני מעריכה מאוד את המסירות שלך ואת האיכפתיות שבהן אתה מנהל את הפורום הזה. חלום

מאז שהייתי פה.... נכנסתי לפה וראיתי הרבה אנשים חדשים.... ונבהלתי לרגע. יש לי עדיין מקום פה?..;/ ואודי... נראה לי שעשיתי טעות. טעות גדולה. המטפל שלי (שכבר נפגשים פעם בחודש)... הפך באופן רשמי למדריך שלי בפרקטיקום... לארבע שעות בשבוע... מלכתחילה הרצון שלי היה לא להגיע הרבה ולהחסיר מהעבודה המעשית... ומצד שני רוצה כל כך ללמוד ממנו... ומצד שלישי- כל מפגש איתו מעורר בי חרדה ולחץ... הוא אמר שניפגש ונדבר על כל זה. איך נעשה את זה ומה יהיה. עשיתי טעות????? לא יכולה לצאת מזה... כבר עברה תקופת השינויים.... איך אפשר לעבור זאת בשלום? להפסיק טיפול? לעבור למטפל אחר? הוא מכיר את כל הכאב, מה שבפנים בפנים בלב..... מה שאף אחד לא מכיר. רחל.

מה שלומך? טוב לראותותך שוב. איך זה בשביל שהוא הפך להיות מדריך שלך? זה בסדר בשבילך? ספרי לי את שעל ליבך............. אם נכון לך ומתאים לך........ לילה רך הילה

היי אודי, מהי המשמעות של שיקוף בטיפול? שמתי לב שהפסיכולוגית שלי משתמשת בביטויים שאני משתמשת בהם, כנ"ל לגבי פרטי לבוש מסויימים. למה? למה זה טוב? מה זה בא ללמד? לי זה נראה כמניפולציה וחוסר אמינות. למה היא לא יכולה להיות פשוט היא?

הי. לא תשובה רק מוסיפה הרהורים משלי על שיקוף. שיקוף זה מלשון שקוף בניגוד לאטום, לאטימות. כדי שיווצר מפגש צריך שפה משותפת. לא שכל אחד מתבצר בעמדה שלו ובאיך שהוא רואה את העולם. ולפעמים אם מישהו מתבצר מולנו אנחנו צריכים להתאים את עצמנו אליו כדי להתחבר. לדבר בשפה שלו. זה יכול לאפיין דפוס יחסים לא בריא שבו האחד מעלים את עצמו כדי להיכנס לעולמו של האחר ובלבד שהאחר הזה יראה אותו. יהיה אתו במגע. ואולי מהצד ההפוך זה יכול לאפיין יחסים טיפוליים, כאשר הדמות המטפלת רוצה להצליח "להיכנס" לעולמו המבוצר של המטופל, לאפשר לו להתגלות . בשביל זה היא אולי עשויה לרכך קצת את ה"ביצורים" שלה. אשמח לשמוע מחשבות נוספות בנושא גילת.

הי גילת21 מעניין שאצלך שיקוף זה מלשון שקוף ולא מלשון השתקפות . נראה לי שהמשמעות של שיקוף הוא להראות, בד"כ את המצב הרגשי שבו שרוי המשוקף שהוא הזולת למשקף. עושים את כל הזמן באופן טבעי ביחסים בין אנשים, וגם באופן מודע מכוון מטרה הרבה פעמים עם ילדים . השיקוף מצריך התבוננות והקשבה למצבו של האחר. כמו שכתבת למטה כולנו מושפעים ומשפיעים משתקפים ומשקפים כל הזמן, זה אנושי.

או שיש לככן טעם דומה? ובמילים שלך היא משתמשת כדי לתת לך הרגשה שהיא מבינה אותך. היא גם יכולה לשקף לך את רגשותיך במילים לגמרי שלה(הרי היא מבינה ומרגישה אותך,אני מניחה)אבל לא בטוח שתרגישי שהיא איתך. גם כשאני מדברת עם חברה ואני רוצה לתת לה הרגשה שאני מבינה אותה אני בתגובה שלי קצת חוזרת על המילים שלה אבל כבר מהלב שלי,מאותו מקום שהם נגעו בי.סליחה אם מסובך ((-:

שזה כנראה לא מכוון ובטח שלא למטרה טיפולית... אבל כולנו מושפעים ומשפיעים כל הזמן על מי שלידנו... ואולי כשיש הרגשה שאנחנו משפיעים על המטפל באיזשהו אופן, זה נותן תחושה של משהו קצת שוויוני יותר, אנושי יותר...

תודה על התשובות! ולא נראה לי שהיא אוהבת את סגנון הלבוש שלי :-) למה זה מרגיש לי כמו מניפולציה שלה? וחוסר אמינות? במקום שאני ארגיש ההיפך, שהיא משתדלת להתקרב אליי?

אני בטוחה שהיא תסביר את עצמה. אולי אנחנו ממהרות להרגיש את מה שהורגלנו?..

שלום. בימים האחרונים נראה לי התחלתי לסבול מחרדה. לפני שנתיים עברתי משהו ושתיתי חצי לוסטרל וחצי ואבן. הפסקתי עם זה. בימים האחרונים הזמנו אמבולנס בגלל שיש לי קשיי נשימה, הרגשת דפיקות לב חזקים. והיו 90-100. כאבים ביד וברגל כאילו עומדת למוות. וסחרחרות זה חרדה? אני מפחדת לא יודעת מה יש לי בזמן האחרון... אני בת 20. תודה רבה רבה

היום הגעתי לפגישה בתחושה קשה מאוד. רציתי קפה ורציתי שיכין לי. אז ביקשתי והוא הכין לי קפה. אני עדיין עם התחושה הקשה אבל הקפה שהוא הכין לי נכנס לתוכי ונתן לי כח. הילה

אודי, אם מטופל מגיע תם לטיפול ולא מודע לכך שעשוי לשחזר חוויתית טראומות לא מודעות ואף מזעזעות. וזה קורה בטיפול והוא נבהל ונתקף חוויות משונות של מצוקה וחוסר אונים וכל מיני תופעות, אחכ זעם, מפסיק להגיע לפגישות כי זאת דרכו להגן על עצמו וכבודו ומבחינה טיפולית הוא אמור להמשיך להגיע לפגישות ולדבר על הכל עם המטפל אבל הוא המטופל המום כי לא מבין בכלל מה קורה לו שם רגשית, חי את השחזור ומתקשה מאוד להמשיך להגיע כי הגעה למטפל שכפה עליו תסכול ולמעשה בכך עולל לו את כל זאת (בחוויה שלו) זאת השפלה שאין לשאת ולסבול. אז הוא מגן על עצמו ומסרב להגיע, ליבו נאטם, המטפל מצטייר כאוייב ורע. אחריות של מי כאן לפתור את המצב הזה ולחלץ את המטופל מהמצב הרגשי שגלש אליו? האם המטפל לא אמור לחפש פה פתרונות לאפשר המשך טיפול? האם נכון להטיל אחריות על המטופל שחש עצמו כמו חיה פצועה שמגנה על עצמה מפני משהו שלא ניתן לשאת... מה אמור לעשות המטפל במצב כזה, איפה האחריות שלו כלפי המטופל להתאמץ ככל יכולתו למצוא את הדרך לאפשר המשך הקשר הטיפולי? אני לא רציתי לקטוע והייתי זקוקה לנוכחותה אבל ההגעה הפכה להיות השפלה, רציתי שהיא תחפש דרך לעשות את זה לפחות משפיל עבורי, היא לא התאמצה כ"כ אלא התחילה להתייחס אלי כאילו אני עושה לה משהו רע, כאילו אני המטרד. מה יש בגבולות האלה שכ"כ חשוב לכם לעמוד עליהם? למה בכל מחיר? למה לא חיפשה איך לאפשר לי לחוות אותה בטוב, בתיקון, ואולי היא חיפשה לקרוע את הקשר הזה? לקרוע אותי ממנה? כבר קראתי בספרים על פרידות כפויות שמבוצעות וכל מיני ומיני.. אבל הזכרון הרגשי בי נותר ברמה שאני זוכרת את הזעזועים החווייתיים בלי סיום שמתקן, שהופך את הדמות המאכזבת הרעה הזאת לטובה. אז אני מודעת לטראומות שהיו לא מודעות והשפיעו בחיי , הם עלו למודע כך, ואני יכולה לגייס את השכל לפעול יותר במציאות ולשפוט ולשקול מציאותית דברים ולא מתוך רגרסיביות, יש בי קצת יותר ברקסים לנטיות האלה, גם אם לא ממש יציבים עדיין, אבל ברמת הזכרון חסר לי תיקון. אני זוכרת את חווית הפצע המדמם שנחשף שם והזעזוע, והכעס שבקע ממני, אבל איפה התיקון? הריפוי? האיחוי? איפה הדבר הטוב הזה שאמור להיות ולא היה? נמאס לי לחיות על זכרון גרוע. איך רושמים במח זכרון אחר? אם אכנס ליחסים רגשיים משמעותיים בחיי שוב האם יהיה בכוחם לרשום זכרון חדש על פני הקודם? לצערי היכולת שלי לאפשר אינטימיות שכזו עם עוד אדם, ברמה של לגעת בפצע שוב, להחשף מנקודה זו רגשית ולרשום עליה חוויה אחרת, אני לא יודעת עם זה אפשרי לי בכלל. זה היה כ"כ בלתי נסבל לגעת שם שנאטם, כמו מבצר מוגן, ואני רק זוכרת את זה הרגיש. אבל נמאס לי לזכור את הזכרון הזה של החוויה הנוראית המזעזעת הזאת. אני רוצה זכרון אחר בראש שלי, של חוויה אחרת, של יציבות, של מלאות, של ריפוי. לא של משקע טראומטי שמקונן בי עמוק בפנים ולכן אי אפשר לאפשר לאף אחד להתקרב ולגעת, לפגוש את הפצע, לפגוש אותי בחוויה של חוסר ערך וחוסר אונים תלויה לחלוטין בחסדי הצד השני שיאסוף אותי בנקודת הזאת וירפא משהו. חוסר האמונה שניתן לרפא גורמת לי לשנוא. והפסיכולוגית? חשפתי מולה את המקום החשוף החסר אונים הזה אבל היא ששה לרפא. בכלל לא ברור לי מה היא עשתה מולו, זה כאילו הפקירה אותי שם. איבדתי יכולת להגיע לפגישות כי הרגיש כמו השפלה אבל בו בעת הייתי מאוד זקוקה לה ולהרגשה שהיא תומכת בי ורוצה אותי ובטובתי ושם היא התחילה להתייחס אלי כאל מטרד כי את זעקות העזרה השמעתי מחוץ לגבולות. לא כ"כ מבינה איך אתם עובדים אבל חוויה הריפוי לא הוענקה לי, זכרון של חווית ריפוי- זה לא הוענק לי. אני משתמשת כיום בכח ההגיון והשכל להפריד בין רגשי למציאותי. זה לא תמיד קל, בייחוד כי יש לזכרון הרגשי נטיה להתנגן כבתקליט. לצוף לעיתים מעל לפני השטח, כאשר טריגר כלשהו מעורר קושי מסוים או כמיהה שקשה לספק לה מענה , שקשה לי לפעול כדי לספק לה מענה, שמרגישה קצת 'משותקת', בכלא פנימי. עולה החוויה של השחזור. אין לי שאלה ממוקדת כאן, אבל אשמח להתייחסות.

אני מחכה שיקרה משהו כבר והוא לא קורה,האם היחסים אמורים להתפתח? מה לעשות עם ההרגשה של דריכה במקום וחזרה אחורה?

לנשק אותה נחשב כיוזמה טובה להתקדמות היחסים?היא תעיף אותי מהחדר!

זה לקדם את המטרה..חחח האם המטרה שלך היא שהיא תהיה מאהבת שלך? הצחקת באמת...

ממש הייתי רוצה לקחת יוזמה כזו לחבק ולנשק אותה, להריח אותה מקרוב לשמוע את הלב שלה פועם- ותקום זאת שתגיד שלא! יוזמה אודי?

סיטואציה שקשה לי להסביר ולהבין אותה: בגלל תגובה או חוסר תגובה שלה, משהו שהיא אמרה בין אם במילים או בשפת הגוף או לא אמרה התגובה שלי היא הסתגרות וכעס, ואז בפגישה הבאה היא מחניפה לי כדי שאשתף פעולה ואני כל כך נהנת מההתחנפנות שלה אם כי אני לא מאמינה לה אבל סולחת לה בשניה כאילו לא קרה דבר, מה שתרצי מה שתגידי העיקר שתהיי פה איתי, וכן זה מעלה "חוויות" מהעבר עם דפוס דומה. טיפול לא אמור לתקן דפוסים כאלה במקום לשחזר ?

מה את אומרת? מקווה שאת לא כועסת שנכנסתי לך לעץ. בין בני אדם קוראים לפעמים אי הבנות,זה אנושי. הכי כיף שהחום ממעיס את הכל,לא? זה קצת מזכיר את מה שהיה בילדות שהינו תלויים קיומית בהורים ואז אחרי שחטפנו(כל אחד את שלו...)חזרנו אליהם וסלחנו.בשביל לשרוד היינו חייבים לשמור על דמויות ההורים כ"טובים" ואז מי שהיה רע זה אנחנו... אי הבנות שקוראות בטיפול אכן לפעמים מערערות,מפחידות וכואבות נורא אך נדמה לי יש הבדל גדול בין דברים רגילים ואנושיים שקורים בכל קשר קרוב ואמיתי ובין מה שיש לנו מאחורי הגב...אני יודעת שהמטפלת שלי לעולם לא תפגע בי עם שער הקטעים אנחנו נסתדר.גם אני נמסה מטיפת חום ודווקא חושבת שזה כיף,סימן שזה לא היה משהו רצני,אולי(?)לא יודעת.גם ילדות שלי מתפייסות מהר אם הן כועסות על משהו שטחי:חיבוק,"אני מצטערת" וגמרנו.פתאום חשבתי שאם אימא שלי הייתה בא אלי יום אחד עם "אני מצטערת" זה לא היה הולך בקלות...בא לך להגיב?

העניין שזה נתפס כלא אמין בעיניי, ואני מוכנה להתבזות בשביל היחס שלה. גם כן דפוס!

אתה יודע שלא נםגשנו פעם אחת השבוע. אני נסעתי ורציתי פגישה כפולה במקום והיא לא. מסכימה יותר.. מה שרציתי לומר זה שאני גאה בעצמי שהצלחתי להסתדר. יש עוד יומיים עד שניפגש.

קראתי משהו שהזכיר לי זכרון מעצבן מהטיפול שהיה ושוב באתי לשפוך כאן כי התעוררה בי אותה התקוממות פנימית. אבל עבר מהר. מרגישה שנרגעתי עכשיו, חזרתי להווה שלי, לעצמי. וזה אומר שעבר מהר. למרות שתמיד מרגישה שאכעס על הצביעות שפגשתי בטיפול ההוא אבל אני מנסה לחיות את החיים שלי עכשיו ולא להמשיך להתבזבז על זה. הבעיה שהכל שם נחווה רגשי וחוויות רגשיות הן הכי אינטנסיביות וחודרות ומשתכנות בזכרון חזק. אני צריכה חוויה רגשית מתקנת שתרפא ממני את התוקפנות והאנטי. זה לא יכול לקרות בטיפול יותר. זה לא יכול לקרות מול אנשי מקצוע עשקניים שמשקפים פערים יותר משהם עוזרים לצמצם אותם. אבל הסחף הרגשי עבר לי. הנושא לצערי לא יעבור. הוא כמו אצלי בדם. האמת. אדם לא יכול הרי לוותר על האמת שלו. זה כמו נצרב. זה בוער בך. הלוואי ויכולתי לתעל את התוקפנות הפנימית הזאת למשהו טוב. בנתיים זה לא קורה. אני תוקפנית בפנים אבל כלפי חוץ עדיין יותר מדי מאופקת כזאת ווותרנית, נכנעת, נוחה. לא יודעת עד כמה נכון לי להיות ותרנית או עקשנית וקשוחה, לעמוד בהחלטיות על שלי. לפעמים פתאום יוצא לי, ולפעמים לא. לחיות בתנאי אי ודאות זה גם זה, לעולם לא לדעת בבטחון האם השיפוטים שלך והפעולות שאתה נוקט הם האופטימלים למצב, לנסיבות, לך. אבל לא להיות קשה עם עצמך כך או כך. לכבד את הנטיה שבה הגבת שכנראה זה מה שהיה נכון ורלוונטי במסגרת המסוגלות שלך (כולל רגשית) באותו זמן. אני שונאת מצפים שאנשים גוזלים ממני את יכולת ההשפעה. בייחוד שבמצב הפוך בעצמי הייתי נענית ומעניקה. שונאת לגלות שאנשים מתנהגים בצורה אנוכית קמצנית אגואיסטית ואף מתבלים זאת בתוקפנות, חוסר כנות ומניפולציות ושקרים. יש כל מיני אנשים בעולם. לא כולם מעניקים וחיוביים. גם עם זה צריך ללמוד להשלים... יצאה לי טקסט קצת מתפזר. שיהיה

מדוע בטיפול פסיכולוגי לא מתייחסים לסוגיה הזאת ואף משקפים בכוונה מצב של פערים? הרי לעצם נסיבות שכאלה גם השפעה עצומה על המערך הפסיכולוגי של אדם , לא? חוק זכויות החולה קובע למשל שהרשומה הרפואית שייכת למטופל. ניסיתי פעם לבקש מהמטפלת לאפשר לי לעיין 'ברשומה הרפואית' של הטיפול בי והיא התחמקה ואמרה 'אם יש לך שאלות תשאלי ונדבר עליהן כאן'. למה מותר היה לה לא להסביר לי שבטיפול פסיכולוגי עלולים לשחזר חוויות טראומטיות לא מודעות? בייחוד שאמרתי לה שאני רוצה ללמוד ולהיות פסיכולוגית ולמעשה מסתבר שבגלל לא הבנתי את טבעו של המקצוע? למה היא לא הסבירה לי ללא כחל וסרק מה זה טיפול ומה זה לא? זאת פגיעה בכבוד שלי! ממתי לפגוע בכבוד של אנשים נחשב למעשה טיפולי? והאם גם עוזרים לפונים להתפתח כאנשים יותר עצמאיים תעסוקתית? כי המסר של לצאת לעבוד בהחלט עמדה עליו והשמיעה לי אותו ואף הורתה אותו אך לא עצרה לשוחח איתי איזה מן עבודה, למה אני מעדיפה כך ולא אחרת. במהלך הטיפול התפטרתי ממקום עבודה וגם ביטאתי התמודדויות עם חלק מהעובדים. היא לא התייחסה. היא מתחה את הזמן. היא טיפטפה פירורי התייחסויות זעומים במקום להשקיע בלקדם אותי בצורה שיותר מהלב ומעניקה באמת. ואני תפסתי ממנה סמכות ועשיתי לה אידאליזציה כי היא הייתה מוצלחת כזאת, עשירה ויפה מאוד ומרשימה חיצונית. הרגשתי אולי היא תלמד אותי להיות יותר כמוה. גם על זה היא לא דיברה איתי. נראה לי היא הוחמאה וישבה שם ומרחה לי את הזמן. שהבאתי כאב ותערומת על כך שלי היו בהתבגרות סיוטים מיניים והבת שלה כמו גדלה עם כפית זהב, הקשרות בטוחה, חיים חברתיים מוצלחים בביס ובצבא. כאב לי נורא. הפער. היא לא אמרה כלום. היא לא התייחסה לכאב שלי. היא אמרה שנגמר הזמן ושלחה אותי עם דמעות החוצה. כלבה.

לא רציתי קיום ינקותי חסר גבולות וזמן. רק התייחסות קצת יותר אנושית לכאב שלי והענקה קצת יותר נדיבה מצידה שתצמצם חווית הפערים.

אודי,אתה יודע שיש התקדמות ממש משמעותית בחיים שלי? בדצמבר אני יתחיל לעבוד בשתי עבודות.כן אני יעבוד בשתי עבודות.והמטפל שלי חושב שזה בסדר ושאני מסוגלת.וגם אני מרגישה כך.אני בן אדם חרוץ מאוד.וזה ממש מגביר לי את הביטחון. ויש עוד משהו-שאני ישנה הרבה יותר טוב לאחרונה.אני נרדמת יותר מהר.ישנה שינה עמוקה ומתעוררת בבוקר מהשעון.האיכןת חיים שלי השתפרה בזכות הטיפול.כן ממש כך. (וגם אלחש לך באוזן שהתחלתי לצאת עם מישהו ובינתיים הולך טוב) הלוואי שיימשך כך! הילה

איזה יופי. מתרגשת בשבילך.

הלוואי שימשיך ורק ישתפר. (זה יקרה למי ששורד את המקומות הקשים בלי לותר) בהצלחה רבה. מימה

אודי בעבר אמרת לי שזה אפשרי עם DID . גם המטפלת המליצה בעבר ואחר כך אמרה לי שהיא ביררה והמליצו לה שלא . השאלה שלי האם כמטפל בהיפנוזה זה אפשרי כתוספת לא במקום הטיפול הקיים . אין סיכוי שאני מפסיקה את הטיפול שלי עם המטפלת שלי תוספת קצרת מועד זאת הכוונה.

לא יודעת אם מעניין אותך מה שאני חושבת,אבל אני בטוחה שזכרונות עולים בהתאם ליכולת שלנו לחיות איתם...העבודה היא לעבד את הכאב ולפוך אותו למשהו שניתן לחיות לצידו...ככל שיהיה לך יותר כוח תזכרי יותר,תביני יותר,הדברים יראו יותר בבהירות.אני יודעת שזה 7מדורי גהנום.אין דרך אחרת לצאת לחיים מספקים וטובים יותר,למצוא בהם בטחון ואהבה אלה דרך ירידה לגהנום יחד עם מטפל\ת.זה תהליך ארוך וכואב אבל גם נפלא ומרגש(נכון?)...

אצלי לא רגוע...מתערער, יכול להיות שאעזוב אותה, שבועיים שלא נפגשנו מפני שאני עוברת תקופה עמוסה. עצוב. היא לעומתי אמרה שתחכה ומוכנה תמיד לקבוע......דחיתי עוד פגישה :(

התגעגעת לפורום אבל איך שאתה חוזר, אתה יוצא למנוחת סוף שבוע מוקדמת... אני לא מאמינה.. וגם תראה בתשובות שלך, משתדל לענות בקצרה ככל האפשר. כמה שפחות להתעמק לפחות זה לא רק כלפי

סופש ממש כבר כאן. רוצה לשתף שלאט לאט אני מעיזה להיפרד מהבדידות.הכנסתי לחיי כמה חברות חדשות. זה לא פשוט,השינוי,ההסתגלות......:. למה זה קשה?להיפרד מהדיכאון?להתחבר שוב לאנשים? מאחלת שבת רכה ומוארת. הילה

1) שמתי לב שלא הגבת להודעותי הקודמות. מדוע? 2) כאשר מטופל נשאב לשחזור רגשי טראומטי בטיפול ומאשים אותך בהיותך 'רע' או מבצע עוול כלפיו. כיצד תגיב? ואיך תחלץ את המצב מהשחזור הרגשי בהווה לעבור לדבר עליו כדבר שקשור לעברו של המטופל בצורה שהמטופל ישתכנע ממך ולא יחווה אותך יותר כדמות שמעוללת לו חוויה רעה?

לא אתה זה שמתעלל בו? הרי אם הוא מרגיש בלתי נסבל אתה תלך להגיד לו שהוא באמת בלתי נסבל בעיניך... זה לא שחזור.. באמת יש לך חלק בזה

שלום רב. אני דוקטורנט בטכניון. כרגע אני בחופשה אקדמית לאחר משבר נפשי. אני מטופל במרפאה הפסיכיאטרית ברמב"ם מאז אוגוסט. לפני כן (ינואר ועד יוני) הייתי מטופל ביחידה הפסיכולוגית בטכניון. נמסר לי כי על מנת לשוב למצב אקדמי פעיל אני חייב אישור של ראש היחידה הפסיכולוגית בטכניון. הבעיה היא שכבר נפגשתי עימה פעם יחידה בשבוע שעבר ביוזמתי כדי לדון באפשרות לחזור. לא נפגשנו מעולם לפני כן והיא עצמה הודתה שיש לה היכרות שטחית ומועטה עם המקרה שלי. עם זאת הייתה לה דעה נחרצת מאד ושלילית לגבי שובי ללימודים. האם מותר לטכניון לדרוש שההמלצה תעבור דרך אותה ראש יחידה שהביעה כבר דעה מבלי להכיר את המקרה שלי? אל מי אני יכול לפנות בנידון? אני חש שיש כאן הפרה של הזכות שלי לקבל חוות דעת מקצועית, בלתי מוטה, ומבוססת על מידע. תודה מראש

תודה על המענה. הדאגה שלי היא מכך שהיא כבר חיוותה את דעתה באופן נחרץ מבלי לקרוא את התיק שלי. מבחינה אתית, האם זה לא מצביע על הטיה מראש? יש הבדל בין יכול לבקש חוות דעת ממישהו בלתי תלוי לבין רשאי לקבל חוות דעת ממישהו בלתי תלוי.

אני בורחת, אני מתחמקת מכל ניסיון לגעת בדבר, אני מפחדת להגיד בקול. אולי אני עדין לא מוכנה לעבד את זה עם מישהו נוסף,אולי אני לא באמת סומכת עליה, (וזה לא חוכמה , כי אני לא סומכת על אף אחד) אבל לבד עם עצמי אני "משתגעת". מה לעשות??? ולא הזמן לא עושה את שלו ונתתי לה המון הזדמניות...

מאז שהזכרונות עולים אכות חיי ירדה בטרוף- מובן מבינה שצריך לעבד אבל איך אפשר שלא מסוגלת לגעת לקבל להבין שזה שלי ולא שלה וכשההבנה נמצאת הכאב פשוט בילתי נסבל וגם ההרס העצמי עולה בהתאם האם כדורים יכולים לעזור ? ושאלה לך אודי האם ניתן לשלב טיפול בהפנוזה תוך כדי הטיפול הקיים ולזרז את יציאת הזכרונות ...נמאס לי רוצה לחיות עכשיו הכאב הוא מאז למה אני צריכה לסבול היום לא סבלתי מספיק אז ..מתי יהיו לי חיים נורמלים ...................

אתה יודע אודי ?? הקשר הוירטואלי הזה ממש הזוי.. בחיים לא התנסיתי בדבר כ"כ הזוי.. בכל התקופה שלא היית, לא הצלחתי לומר פה אפילו לא אות אחת. רציתי לכתוב, לענות לבנות שכאן ולא הצלחתי כלום. מצאתי את עצמי פתאום משוטטת בין הפורומים השונים כמו איזה ילד מוזנח,שרוכי הנעליים פרומים, הבגדים מרושלים, אפו מנוזל ..ילד יתום שמשוטט ללא מטרה מסויימת.. כתבתי קצת בפורום נפגעות תקיפה מינית ואתה יודע ? מצאתי שם "כמה אחיות" מהפורום שלנו.. סוג של נחמה.. אמא צביה בנתיים כבר חזרה.. לאט לאט אני מתרגלת אליה שוב.. ואתה יודע אודי מה הזוי ?? יש לי צורך מטורף לראות אותך ולגעת בך ממש. ממש ממש לגעת בך בכדי לדעת שחזרת על באמת.. זה מרגיש ש..איך אני אדע שבאמת חזרת ??? אתה מבין אודי ?? הרי הכל ממילא וירטואלי ... אז מה זה הקטע שלי ??? לך תבין את נבכי הנפש המסובכת של בני האדם ???? ואולי אני לא נורמלית ???? אודי ??? באמת חזרת ?? איך אדע ??? למה שהאמין לך ??? אוףףףףףף

אתה פה? באמת? הכל מתפרק לי.

לאבא שלי יש הרבה בעיות, הוא אדם תוקפני עם הרבה בעיות כפתיות יש לו בעיה של אגרנות כפייתית ועוד. החיים בבית לא פשוטים אמא בוכה הרבה וכואב לה עד שהיא בעצמה מכאיבה לעצמה במכות(זה לא קורה הרבה אבל זה קרה אתמול) היא אומרת שהיא שונאת אותו אבל הוא הרס לה את החיים שגם להתגרש היא לא יכולה כי לא יהיה לה ממה לחיות ובכלל לא מסוגלת להליך הזה. אני תמיד קוראת שהפיתרון זה טיפול וכו וכו אבל מה לעשות כשהוא לא רוצה ללכת???-אמרנו לו שנלך גם אנחנו יחד, זה קשה גם לדעת לאיזה איש מקצוע ללכת. גם אם רק אנו בעצמנו היינו הולכים. לראות את ההורים כך עושה חשק לא לקום בבוקר. ושהחיים האלו יגמרו כבר. לאף אחד לא איכפת, ניסיתי ללכת לאח של אבא ולדבר איתו והוא רק אומר תשמרו על רגיעה ושנעשה מה שהוא רוצה. נפגעתי ממנו כי הוא מאשים אותי כשאני קורבן להתעללות כאילו שאני מכעיסה את אבא ולכן הוא מתנהג כך-כי ככה אבא מספר לו שאני מרגיזה אותו ולא יכול להיות שאבא היה אומר סתם. אני חשה שאני מקריבה את החיים שלו למען אבא שלי, אך הוא במיוחד כועס עלי כי הוא יודע שאני זאת שתמיד אומרת ללכת לטיפול ושכדאי לו-הוא מעדיף את אחותי שהרימה יידים למאבק הזה. יש לנו דירה נוספת-ירושה שהמטרה היתה שנחיה ממנה כי אבא מתפרנס רק מפנסיה בשכר מינימום, אבל האגרנות הכפייתית שלו הביאה למצב שהדירה הופכת להיות מחסן שלו למרות הנזק הכלכלי העצום שנגרם מכך. בבקשה עזרה!! חשוב לי להבהיר איני מחפשת חיבה מאף אחד כרגע אנו מאבדים הרבה כסף בגלל שאבא שלי אוגר בדירה ממנה אנו צריכים להתפרנס זבל. הוא נעל שני חדרים במפתח כדי שלא ניגע לו בדברים. האם נכון יהיה להביא פורץ ולהחזיר את הדברים שהוא הביא הביתה ולהגיד לו שזה לא בא בחשבון.?? זו שאלתי העיקרית שאשמח ותענה לי ואח"כ לנסות לשכנע אותו לקבל טיפול. הבית בו אנו גרים מלא זבל-אנו מתמודדים עם זה-(ולא הזמנתי הביתה חברות בתקופת הביה"ס לצערי מבושה.) אבל למלא דירה ממנה אנו צריכים להתפרנס -עם זה כבר קשה לנו

שלום לך דוקטור אובחנתי בעבר כסובל מocd וטיקים לקחת הומופאתיה והטיקים נעלמו 95 אחוז והocd הופחת בצורה משמעותית הלכתי לאחר תקופה מסוימת לפסיכולוג בשביל להבין ולהתמודד בצורה יותר טובה עם הocd אני משתדל לישם את העצה שלו שזה בעצם התרגיל המוכר חשיפה ומניעת תגובה(לשמחתי אני בקושי מוצא על מה ליישם את זה מכיוון שכמעט ואין כלום) אך מה שקורה איתי בתקופה האחרונה לא זוכר אם זה לאחר ההליכה לפסיכולוג או לפני אני מרגיש לעיתים קרובות ביותר כאילו גוש בגרון וכן התכוצות של הבטן פנימה שבעצם דבר זה גורם לי סבל רב אני די בטוח שזה סוג של התקף חרדה שכן כאשר אני שמח יותר אין לי כלום וכן ע"י כל מיני שיטות שאני קורא להם עזרה ראשונה אני נחלץ מזה אך הבעיה שזה חוזר לעיתים קרובות ?? מה עושים אינני רוצה להתחיל לקחת תרופות פסיכאטריות ??בכלל האם אתה חושב שזה אכן התקף חרדה וכן מה אתה מייעץ לי לעשות??

ברגע שאני במצב רוח טוב אז הם נעלמות ממש מהר הכל כמובן יחסית למצב רוח...וכן כאשר שאני אומר לעצמי טוב לא אכפת לי מזה אז זה פוחת בצורה משמעותית (אותו רעיון של להיפטר ממחשבות טורדניות)..אני מרגיש שזה בגלל סוג של אופי אצלי שאני לחוץ אע"פ שבאמת זה לא נראה כלפי חוץ לדוגמא כאשר אני רוצה משו (זה יכול להיות לשאול מישהו ויכול להיות שאני מחפש משו לקנות ולא מוצא)אני כמו ילד שרק במקום לבכות יש לי את המחנק בגרון והבטן ..אני חושב שזה מגיע בעיקר שאני אולי יחסית לחוץ אבל אני לא סגור על זה אני תאמת לא סגור אם כני באמת לחוץ יכול להיות שאני רק מכניס לעצמי לראש מתוך מקום לחפש למה מגיעות לי ההרגשות המוזרות האלה ..

חשוב גם להדגיש שבזמן שאני מרוכז במשהו הדבר עף ממני במהירות

וואו! חיפשתי כזה פורום, אבל אני מרגישה אבודה. כל כך הרבה כותבים, איך בכלל אמצא את עצמי. קשה לי ולא טוב לי, וזה סוביקטיבי, כי אוביקטיבי הכל נפלא, אבל לא טוב

אני בשנות הארבעים. עובדת במקצוע חופשי. יש לי משרד משגשג. אני נשואה ואם לילדים. עד כאן הכל טוב. אם כל כך טוב מה כל כך רע? חוסר שקט פנימי קשה ביותר, אי יכולת להרדם בלילה ללא כדורי שינה, פתיל קצר. הזוגיות בעל טוב ומבין, משתדל מאד להיות מסור. אבל יש הפרשים בכשרונות שלנו, הוא חכם אבל הרבה יותר איטי ממני, וזה קשה לי, דבר שאני קולטת ברגע, לוקח לי חמש דקות להסביר לו. אחרי שהבין הוא מאד חכם כדי להביע דעה, ויש מה לשמוע ממנו, והוא יכול לחדש לי הרבה דברים. אבל קשה לי עם הצורך להסביר. בחיים לא אראה לו את זה, כי הוא יפגע עד עמקי נשמתו, אבל זה מקשה עלי ומאד מעצבן אותי. הילדים טובים, אבל כולם נשענים עלי,וקשה לי עם זה. אוהבת לתת ולהיות מסורה, אבל באיזה שהוא שלב, מרגישה שהכתפיים שלי שחו. עם כל ההצלחות שלי, מרגישה חוסר סיפוק פנימי.

שוב...... זה כל כך כואב.הוא הכאיב לי היןם מאוד הוא לחץ וכל המוגלה יצאה החוצה. אני לא כועסת עליו אבל זה כל כך כואב שאני בקושי נושמת צריכה חיבוק.עוד מעט נפגשת עם חברה ואני ייקח ממנה חיבוק חזק חזק.

תודה אודי!

אודי ?? חזרת ???

אני כל כך אוהבת אותו. אחריי יומיים קשים ביותר הקדיש לי שיחה בעשר בלילה בשביל שאוכל לישון בלילה שלפני הפגישה שלנו. אני יודעת שהוא עשה מאמץ על לשוחח איתי. אני אוהבת אותו. אני אוהבת שהוא מטפל בי בתוך הפגישןת. אני מקפידה להגיע בזמן. ואני שם.מנצלת כל דקה איתו.כל דקת חסד. לאחרונה יש לנו פחות חיכוכים.פחות בדיקות. אני סומכת עליו.ממש מרגישה את זה. אפילו פעם אחת כתבתי לו שאני סומכת עליו אז היה ממש המום מזה. כשאני שם מניחה את הראש אני נרגעת וזה ממש טוב לי. מחכה לפגישה שלנו מחר. הילה

היי אןדי, זה לא רק קשה,זה דה זה וו. תבוא כבר אני צריכה להניח את הראש..... הילה

אני לא יודעת למה אבל אני כאילו מנסה אותה. למרות שהיא לא מסכיהמ משהו אני שואלת שוב ושוב. מפחדת שהיא פתאום תסכים ותנה את דעתה. ואני גם אורמת לה את זה שאני מפחדת שהיא פתאום תסכים.. אבל אני כן סומכת עליה. היום היא שאה או יותר נכון אמרה שאולי אני אני לא סומכת עליה.. אבל אני כן. אתה יודע שאני סומכת נכון.ץ אז להמ אני כאילו מנסהל העמיד אותה במבחן ואני ידועת שהיא תעמוד בו אבל מנסה שוב ושוב.. למה??

מיהרתי לצאת מהבית קודם

ובכן, אני כבר שנתיים בטיפול פסיכולוגי, דברים זזים לאט, אך בגדול נראה שנוצר קשר עמוק ביני לבין המטפל שלי, וכשלמדתי להיות יותר מודעת וערה לרגשות שלי. עם זאת, בעיות רבות אחרות עדיין נותרו, ואני תוהה האם זמן יפתור אותם. לאחרונה אני שומעת הרבה על טיפולים מבוססי-ראיות, בדכ מדובר גם בטיפולים קצרים וממוקדים יותר.. אני יודעת שאולי שווה לי לנסות , אבל מאד קשה לי לעזוב את הפסיכולוג שלי... מה דעתכם?

אודי ????

התחברתי קצת יותר לחיים, הצלחתי. יש אופל בתוכי אבל אני באמת אנסה להתגבר עליו ולהתחבר לטוב. מגיע לי טוב. זה בעצם מה שקשה להאמין, אבל מגיע לי. אפילו אם העולם לפעמים לא טוב. לי מגיע טוב. תמיד. עכשיו רק להאמין ולא לתת לרע חיצוני לייאש אותי. לעולם. מגיע לי טוב! גם לי!

עונה לשאלה כאן. האמת,שהייתי מופתעת מהחשיפה שלו. הוא דיבר בהרבה כאב אישי.וכאב לי על כאבו. אני גם יודעת למה הוא שיתף אותי........ היה שלב שכבר היה לי קשה להאבק על הילדים. אודי,אתה יודע שאני כבר נאבקת שלוש שנים ברציפות? הגעתי ואמרתי לו שכבר אין לי כח. הוא סיפר לי על חוויה קשה שלו כהורה כדיי שאני אדע שהוא מבין אותי. וזה באמת השיג את התוצאה........ משהו כמו,אנחנו נמצאים באותה סירה........ האמת,שככל שהזמן עובר ואני פוגשת יותר ויותר אנשי מקצוע אני מבינה כמה המטפל שלי מסור אכפתי ומקצועי.הוא יודע כמה אני מעריכה אותו. ועוד משהו-משמח דווקא. התקבלתי לעבודה בבריאות הנפש בתפקיד של הדרכה.וזה כייף!!!!ומשמח כל כך!! זה השלב הראשון,באוקטובר הבא אני יתחיל הסבת מקצוע. האמת,שהיום אני ממש גאה בעצמי על הנחישות שלי.אני ממש לא עצלנית וקורעת את התחת ויש תוצאות.בפרןש. כייף שחזרת.אנחת רווחה. הילה

חזרת. נטע.

שמחה שחזרת!

טוב לראות אותך פה שוב

הי, אני מטופלת כבר יותר משנתיים אצל הפסיכולוגית שלי..בתקופה האחרונה אני מרגישה שאני ממש מאוהבת בה. אני מבולבלת ונבוכה..אני מפחדת לשתף אותה אבל מאוד רוצה. אני מאוד מתייסרת..אשמח לעצה טובה ועזרה.. תודה.

כמה שזה נכון שבכי זה רגש טבעי של בנאדם אהל זה כל כך מביך לבכות והשני רואה אותך בוכה והדמעות שיורדות והפה העקום והעצוב.....זה נורא מביך!? מה עושים!?

…..................................... חולשה וכוח-עולם של הפוכים, הם כה הרבה אצלנו מתחלפים. חזק-יודע להסתדר לבד- הוא מפחד בפנים מהזולת. בכל אחד(אגיד ללא אשמה) כזה חזק יושב בנשמה... עולם זה אוהב את חזקים, אוהב כאלה שתמיד שמחים ובעינינו הם המצליחים. לכן מגיל קטן אנו לומדים איך לאחסן דמעות עמוק בפנים איך לא לבכות אף פעם במצב כשמסתכלים עלינו מין הצד. שלא יגידו:”די!תפסיק שטויות! אתה גדול לפני כולם לבכות! אתה חזק?תלמד להתאפק זה כבר עבר בכלל ללא ספק!" לכן קורה הרבה שמין צד קשה לסאת דמעות של הזולת ולחבק במקום להתחמק ולספר על "כוח" ו"ספק"... לכן קשה(אוסיף בין השורות) לחשוב שינגבו לנו דמעות. 30.12.05

לא רוצה להרוס את הזמן איכות שלי איתה בלדבר על נושאים כואבים, רוצה להנות מחברתה כאילו היא תמיד הייתה שם. הייתי רוצה שהיא תיהיה תחליף, כי היא מקשיבה תומכת ומכילה אבל אז אני מתעשתת על עצמי וכועסת עליה כי אני יודעת שכל היחסים ביננו לא אמיתים , מזוייפים, כמו כל המערכות יחסיים האחרים בחיי. על מי אני עובדת גם אני לא אמיתית איתה אני מרגישה כלפיה דברים שונים ממה שאני מציגה אליה. הכל מסובך.

גם אני הייתי אצל מטפלת שלא האמינה בי ורק ראתה שלילי והרגשתי פחות מזבוב לידה.והיא נתחה אותי מאד במקצועיות(דמינתי שיש בטיפול בחדר ספר והיא מקריאה מעמוד766) ומצאה בי המון הגדרות של לקויות ושגעה אותי ללכת לפסיכיאטר ולקחת כדורים, עד שנמאס לי ויום אחד אמרתי לה בי. עברתי עוד אחת מטורללת ובסוף מצאתי משהי שרק ראתה בי את הכוחות והיכולות,וטענה שמנסיון שלה כדורים לא עזרו והיו מיותרים במקרים רגילים,היא האמינה בי ונתנה לי יעוץ מועיל איך להצליח ולהתקדם. ואכן הכל עבד! כשהגעתי הייתי מיואשת מהחיים ורק רציתי למות, והכל התהפך 360 מעלות,כי כשמאמינים בבן אדם ומדריכים בחוכמה הנבואה הטובה מגשימה את עצמה! מיעצת לך לעשות דליט על הפסיכולוגית המטורפת שלא ראויה לזכרון, ולמצוא מטפלת אחת אנושית עם אמוןבבני אדם ותחושת שליחות אמיתית שתציל אותך ותניף לגבהים כמו שמגיע לך.ותדעי יש כזאת, אני מצאתי! ספרתי על עצמי כי גם אני הייתי שם ונורא הזדהתי איתך!

שמחה לשמוע שמצאתי לווי ממטפלת אנושית ומוצלחת שעזרה לך! אני אישית כבר לא הולכת לאנשי מקצוע.

התגעגעתי!! אתה יודע שאהיה בחופש שלושה ימים השבוע (מרגישה שזה כמו פיצוי על החופשה בחו"ל שלא הייתה לי טובה כ"כ). כשסיפרתי לה היא ככ שמחה בשבילי. הסבירה, שהיא שמחה שאני מעזה לצאת שוב לחופש למרות מה שקרה. היא נתנה לי הרגשה טובה! אודי, איך היה? ראיתי את העדכון שלך בנוגע לקבוצה הישראלית ועודץ\ היה לך טוב? החכמת? שמחה שאתה חוזר! אודי, חשבתי על זה השבוע מה יקרה אם תעזוב. אודי אתה תעזוב? אתה לא תצחק עליי, נכון? חשבתי שכשאתחתן (בתקווה שאכן יקרה) ושאם לא תהיה כאן עוד, אז אכתוב לך באתר או בפייסבוק את זה.

את השחזור הרגשי בטיפול, שנשאבתי לחוויה שהייתי צריכה שהיא תבוא לקראתי ותעזור לי והסירוב שלה לבקשה שלי נחווה כמו השפלה והייתי כ"כ צריכה שהיא תעזור לי ונהיו לי שיחות טלפון איתה שכמעט נחנקתי מבכי ומיליון זעקות לעזרה בתוכי אמרתי לה 'תעזרי לי' והיא מבחוץ 'ניתחה' אותי כמו תשבץ אנליטי במקום לבוא ממקום אנושי ולעזור לי. אז זה שחזור טראומטי של הזדקקות ראשונית מהינקות? נגיד.. איך זה אמור לעזור לי? במה הטיפול עזר לי? אפשר להבין במה הטיפול עזר לי? בשביל מה שחזרתי את החרא הזה בלי שבכלל ידעתי שמשחזרים טראומות חוויתית בטיפול. זה קרה בעל כורחי. אפשר להבין איך זה עזר לי? אודי אתה ה'מר מומחה'? לא? אולי תסביר? זה לא שעכשיו קל לי יותר בחיים. רציתי להיות מטפלת בעצמי והרצון הזה כבר לא קיים, אצטרך לבחור לי כיוון אחר. אבל אני לא מבינה מה הזכרון החוייתי של השחזור הזה עזר לי וגם לא נתנו לי לתקן כמו שצריך, אין לך מושג כמה רציתי לתקן אבל היא לא התאמצה כמו שצריך לעזור לי ואולי בגלל שמלכתחילה ההתערבויות שלה היו לא מותאמות ופוגעות עבורי, פוצעות את כבודי ומשפילות, מתנשאות וצבועות, אז איך אפשר לתקן על הרקע הזה? איך אני יכולה לחיות נורמלית עכשיו אם הנפש ברמה הרגשית זוכרת כ"כ הרבה זעזועים? גם אני רוצה לחיות נורמלי ולאהוב ולהנות ולהתפתח! נעצרה לי ההתפתחות. אני רוצה להתפתח ובו זמנית רוצה להשמיד לשרוף למוות את כולם והכל כי לא עוזרים לי. כי אף אחד לא מבין איך לעזור לי. למה משאירים אותי לבד עם היאוש הפנימי הזה וגורמים ללב שלי להתנתק ולמח להסיח את עצמו בדברים אחרים בשביל לא לכאוב יותר? לא להרגיש את הפצע ולא לגעת בצלקות? אני יודעת להסתיר טוב מאוד. אף אחד לא ינחש. אבל בפנים אני יודעת איזה טינופת יש לי. אודי איך אפשר כבר לשנות את זה? נגמרים לי החיים אודי. הזמן עובר ועובר והדבר הרע הזה שיש בתוכי שגורם לי להרגיש שאני לא שווה כלום , לא כשירה, שיש לי זהות מחורבנת בגלל היסטוריה מחורבנת ואין גאווה לשאת את הראש מורם וקשה ליצור קשרים קרובים. איך יוצאים מזה? אני חייבת להתחיל לצאת מהארון בנוגע להיסטוריה שלי אבל מי אני? מי אני חוץ מההיסטוריה הזאת? אני לא יודעת. אין לי מושג. איך מתחילים לגלות? וזה גם מאוד קשה כי זכרונות רגשיים של כעסים וטראומה מבעבעים וצפים בי שוב ושוב. אני רוצה ללמוד כבר להיות 'חיה חברתית' נורמלית. אני סתם נחמדה מתפקדת מינימום ויתר הזמן סוגרת את עצמי בבית ומסיחה את דעתי עם שטויות במקום לחיות. גם יש לי יותר מדי מחשבות בראש. יותר מדי מחשבות והרגשת חוסר ערך. איך נפטרים מזה? ואם אתם לא עוזרים ולא יודעים איך לעזור אז למה שהפסיכולוגית לא תחזיר לי את הכסף? למה מותר לה להנות ממשהו שהיא לא באמת הרוויחה אותו ביושר? שילמתי לה מתוך תקווה לטוב, לא כדי להפגע ושיפגעו בי. למה מותר לכם הכל? למה אתה מרשים לעצמכם הכל? אני לא מרשה ולא הרשיתי לכם על חשבוני! רציתי טוב. איך ייתכן שרציתי טוב ופועל אני תקועה במצב הזה שמבפנים יש לי את השדים האלה . מי ירפא אותי?

מימה יש חלק אפילו קטן ושולי שבאחריותיך בכל השחזור הזה? הילה

העובדה שהייתי חלשה ולא הצלחתי לחוש מספיק עוצמה אלא חוסר אונים ותלות. אבל בעצם זאת לא הייתה אשמתי ככ כי לא שלטתי בזה באמת. זה סחף אותי. עכשיו מנסה 'בכח המח' כן לשלוט באיך שחווה דברים. לא לקחת קשה מדי. לא להתפרק מזה. מנסה להתחזק.

היי מימה, היכולת להיעזר ולהישען על האחר, מצביעה לדעתך על חולשה או חוזק? הילה

הייתי מוכנה להשען אבל בצורה שגם לי יהיה חלק בהכתבת התנאים ולא רק לה. היא התעקשה להיות זאת שקובעת. רק אח"כ גיליתי שהם עובדים לפי כללים כאלה שאת הסטינג לא משנים או כמעט לא כדי לא למלא משאלות וסיפוקים 'לא מקובלים' למטופל. אמורים לדחוף לו 'מציאות'.