פורום פסיכולוגיה קלינית

הי אודי, מנסה לחשוב ולענות בכנות על השאלות שלך. מרגישה שכלום לא זורם. הכי קל להשאר בחדר במיטה כל היום ולא לצאת. להתמסטל מכדורים ואלכוהול ולשקוע לשנת עילפון. אני נאבקת לא לעשות את זה ולהאחז בשיגרה. לא מצליחה להנות מדברים שגרמו לי הנאה בעבר קריאה, בישול , אוכל, מוסיקה, נגינה, צחוק של ילדים, שמש, טיול בטבע... נמנעת ממפגשים חברתיים. לא מסופקת. הכל מר. מצליחה להרגיע כשאני פוגעת בעצמי וגם לחוש סיפוק. אבל אז אני חשה אשמה. מרגישה לא נורמלית. תודה, שירה

היי יקירה תודה על מילותייך!! על כך התרגשתי לקרוא אותך ואת החוויה המדהימה עם ביתך. אין שום סיבה שבעולם שלא תוכלי לכתוב על ריגשותייך הכנים. מעניין שאני חשבתי שכשאני כותבת על המימסד הרבני אני אוכל לפגוע בך... :) מתפעלת מהרגישות שלך והדרך המדהימה שאת עושה... שלך ואיתך הילה

יודעת שקשה לך בחגים. מקווה שבכל זאת היה משהו אחד שהיה נחמד ...

את מרגשת ומדהימה אותי כתמיד. אני בסדר, ועבר ואפילו די בטוב. איך היה לך?

היי אודי.. מקווה שהחג עבר עליך בטוב..... זה מדהים אצלי החיבור של גוף-נפש.. שהנפש חלשה, הגוף קורס.. חוטפת זיהומים, דלקות... יצאתי מפגישה היום אצל המטפל שלי.. ויצאתי סוערת.. הוא מתוק ורגיש אליי. אבל התכנים מפחידים אותי.. לדבר על דברים, אחרי שלוש שנים של טיפול, ואחרי חיים שלמים, שלא דיברתי על זה... זה קשה. להיזכר בילדה הקטנה המבוהלת. שלא מבינה כלום... למה עושים ככה.. למה הוא לא מפסיק... רחל רחל.

רחל חיבוק לילדה ולכולך..זה קשה בטרוף אבל זאת התקדמות מדהימה תמשיכי ככה אל תיבהלי מהקושי אחר כך יותר קל ...

אני שמחה שהלכת ...מכירה את הסערה הזו הייתי שם תקופה ארוכה היא אמרה שחור אני שמעתי לבן ..היא רצתה בטוב לי זה הרגיש רע ..את יודעת במבי אותי החזיר למסלול , יום אחד שברחתי (כן זה עדין קורה לי) התכוונתי לא לחזור . המחשבה על מה אני יכולה להפסיד ..פתאום התחילו לצוץ זכרונות טובים נעימים מצחיקים מלפני שנה ושנתיים ושלוש . נאחזתי בהם ונשארתי איתם..מבינה שאני ככ סומכת עלייה ואין מצב בעולם שהיא עושה משהו שהוא לרעתי הכי הרבה טועה ..זה קורה ..מקווה שבכל זאת החופש הזה בשלישי יביא איתו געגוע תנסי בקטן ..ובמבי תהיי עם קביים כמה שתצטרכי זה בסדר זה לא בושה ..אני מרגישה כמו מישהי שגילתה שאין לה רגליים שהבנתי מה עשו לי אז מה אני נכה וצריכה קביים ...איתך יקרה

אהבתי את מה שכתבת: " כמו מי שגילתה שאין לה רגליים שהבנתי מה עשו לי אז מה אני נכה וצריכה קביים " מתחברת למילים הללו.. הסתכלות מעניינת.. כן, אם אני מסתכלת על מה שעברתי, אני יכולה להבין שאין לי רגליים וממילא אני נכה וצריכה קביים.. יש בזה משהו משחרר.. כאילו אתה יכול לקחת לעצמך את הזמן הנדרש בלי לתת לעצמך כל הזמן דין וחשבון.. תודה מתוקה וליל מנוחה :)

אודי הכי קשה לי בקצוות של היום. בבקר אני מתעוררת כאילו החיים מכים בי ואני לא רוצה להיות. בערב אני רוצה להעלם, לישון, אבל לא מצליחה להרדם וגם שנת הלילה שלי מופרעת מיקיצות מרובות. קשה לי גם בימים שבין הטיפולים כי הם נדמים כמו נצח. קשה לי גם בתחילת השעה הטיפולית. קשה לי לקיים שיגרה. קשה לי לבוא באינטראקציה עם אנשים. קשה לי לעשות פעולות שגרתיות. קשה לי להיות נזקקת. קשה לי לא להיות או לא לרצות להיות. קשה לי חוויית הבלבול והזרות. קשה לי לומר שקשה לי ולהרגיש שאני מתלוננת כל כך.הרבה. קשה לי שבפנים כמו לבה מבעבעת שעומדת להתפרץ. קשה.לי לווסת את הקולות שאומרים לי לעשות כל מיני דברים. אני מנסה לתאר מה אני מרגישה וגם זה די קשה לי. הכל נאמר וכאילו לא נוגע, לא מורגש. תודה שירה

'אני רוצה ללמוד פסיכולוגיה' והיה מאמין בתמימותו שמוכרים הקשבה ומתן אמפתיה ותמיכה ולא תהליך שצפוי בשלב כזה או אחר לתסכל לאכזב להכאיב לשחזר שחזורים..לערער את המוכר, לפרק הזדהויות ישנות... וכ וכ. האם אודי היית מסביר לאותו מטופל שפנה אליך ואמר 'אני רוצה ללמוד פסיכולוגיה . אני רוצה להיות פסיכולוג' , האם היית מסביר לו את מהותו ואופיו האמיתי של המקצוע הזה? לי המטפלת דאז נתנה להשאיל מספריה. היו שאמרו לי שזה היה מעשה לא נכון מצידה. שהיא הייתה אמורה להתמקד בתהליך הרגשי ולא ללבות הזדהות שווא עם הפנטזיה 'להיות פסיכולוגית'. כי את מהותו של המקצוע לא הבנתי. רציתי 'להיות פסיכולוגית' על בסיס כמיהה אחרת שמתחת- להתקבל, להשתייך, לחוש זהות, כיוון, יעוד, ערך... ובנתיים המטפלת פספסה אותי ופספסה ופספסה ופספסה... לא שיקפה לי כמו שצריך מציאות לעומת פנטזיה. וכאשר כן עשתה זאת אז עשתה בלי לב. בטכניות. בלי לב... אודי אתה היית מבין יותר טוב? אם היית אומר לי 'עבדתי קשה' ואני הייתי מתעצבנת עליך - היית מבין יותר טוב? היית מבין שאולי הניסיון חיים שלי עם כריעה תחת קשיי תפקוד גרם למחאה? היית משנה גישה ומנסה להיות יותר מותאם ואמפתי או דוחף לי מציאות צורמנית ומנוכרת ומנכרת עד למירור נשמתי? איך היית גורם לי לוותר על הכמיהה להיות פסיכולוגית בלי לבזות נרקיסיסטית ולהכיל את הכאב שבויתור על משאלה והחלפתה באחרת, מציאותית ומותאמת יותר לכישורי? ובעצם נראה לי שהבעיה התחילה מכך שלא באמת הבנתי את מהותו האמיתית של המקצוע. אם הייתי יודעת שזה לא אמפתיה ותמיכה עד ל'הושעת' אנשים מסבלם. אלא שחזור טראומות לא מודעות כדי להגביר מודעות של אנשים לעצמם ולמזער השפעות העבר על ההווה בדרך זו... לא הייתי רוצה להיות פסיכולוגית . הייתי מבינה שזה לא בשבילי... טיפלו בי טיפול אנליטי, ללא הסכמה מדעת. זה לא בסדר אודי. וגם הטיפול היה הרבה יותר מדי מזעזע לא מותאם וקשה. ועדיין קשה לי ההבנה שמישהי שהענקתי לה חשיבות רבה בעולמי למעשה התייחסה אלי כמו אל מטופלת שמשליכה עליה השלכות ולא כמו אל בן אדם. היו גם השלכות . אבל גם הייתי בן אדם שזכותו הייתה להבין למה הוא נכנס.. לתופת של תסכולים כפויים שנועדו להפעיל לחץ על האישיות כדי לשנות לה את הדפוסים הפנימיים.. לא ככה? מה החרא הזה.. במקום בן אדם הייתי שם עכבר מעבדה שלה מסתבר. הבעיה שלא האמנתי לה שהתסכולים היו כורח. הם היו שיטה ידועה מראש. זה היה שקוף בשבילי. כעסתי. מאד. זה עדיין לא הפריע לתהליך של השחזור הרגשי ויותר ספרציה לקרות. התפכחתי שם. פתאום התחלתי לראות גם את ההורים שלי מבחוץ. בייחוד את אבא שלי. פתאום ראיתי שתמיד חשבתי שהוא נותן אהבה בדמיוני ובעצם בפועל הוא בקושי מתייחס. פתאום התחלתי להבחין בדברים. באחרים שיוזמים פעולות ומנסים להשפיע ולא רק להיות מושא להשפעות שלהם אלא התחלתי להבחין בהם 'מתערבים לי'. והתחלתי להפריד אותי מהם. להקיא החוצה את ההשפעות. פעם גם הייתי עושה את זה אבל באוטומט ללא הבחנה. לא ראיתי אותם או אותי. הכל היה אינסטינקטיבי יותר. עכשיו אני יודעת לראות אותם. את האחרים. אז הטיפול עבד?

אודי הצלחת לבלבל לי את השגרה היית ולא השארת לנו הודעה על חופש ..בכלל היום אני יותר בת חמש מחמישים . הם תפשו את כל הפגישה כאילו לא הייתי מקווה שלא דיברתי שטויות . לא יודעת מה אמרנו זה מתסכל ... החיבור הזה לגוף מפחיד את כולנו זה מלחיץ מאוד. ..

היום יום שני זה תמיד חופש של אמצע שבוע :) וזה לא הלחיץ מה שמלחיץ זה הפיצול הזה היום . הייתי בפגישה ואני לא יודעת מה אמרתי או עשיתי היינו קטנים ...

היי אודי מה שלומך? איך עבר עליך החג? החופש? אני הצלחתי להנות מהחופש ישנתי ונחתי. וגם צפיתי באירוויזיון, ובכדורגל;) היום ניזרקתי חזרה למציאות. אני סגרתי מיזמן שלוש שנים למאבק הצודק שלי על הילדים. כשבכל אותו זמן עומדות מולי מערכות שלא טוחנות צדק. בתי הדין הרבניים, הממסד החרדי ששולח זרועות של תמנון, אב ילדיי ואשתו הנוכחית. אני מתעקשת על כך שהילדים יגיעו אליי הביתה. יש להם חדר שמחכה להם מעל שנה. וגם חתולה מתוקה אמיתית. אני כאובה היום מאוד. הרבה דמעות. למרות הסבלנות שלי דברים לא מתקדמים. או מתקדמים קצב שצב מהיר ממנו. באבחון של ילדי האהוב מדברים על ירידה בלימודים. קשיים חברתיים ורגשיים. אני כבר מדולדלת ממשאבים. בעיקר כספיים. דרשתי שהילדים יבואו הביתה וזה עורר פיצוץ. אבל אין לי ברירה. אני רוצה לבקש דיון דחוף בבית משפט. אבל אין לי כסף כרגע לעורך דין. אבל אני לא אוותר. אני לא. כמה זמן שזה ייקח. עד שהילדים יחזרו הביתה. חותמת בדמעות, כאב, ונחישות הילה

הילה יקרה, כתבתי מהפלאפון וכנראה לא נקלט אני אוהבת אותך וכאב לי לקרוא את ההודעה שלך אני מרגישה קצת לא בנוח שכתבתי הודעה על הבת שלי , ואולי יש בכך חוסר רגישות כלפיך וכלפי ההתמודדות שלך ומה שאת עוברת סליחה אני קוראת אותך כאן ואני חושבת שאת אישה רגישה ומיוחדת ומקסימה ..את יכולה להיות עו"סית טובה (ולא מתנשאת), ואני בטוחה שאת אמא טובה לילדיך ואת תמשיכי להיות כזו במתכונת הנכונה והצודקת. מדגדג לי לכתוב על הממסד הרבני ועל האטימות שלו והנבערות המקוממת שבו הוא שרוי, אבל אני עוצרת כאן..כי צרת רבים זו רק נחמה לטיפשים ואת ממש לא כזו בהצלחה יקירה...אני מעריכה אותך מאוד!

ההודעה ביום רביעי. שפתאום הלכת, להרבה זמן. בדיוק כשאני במצב דפוק כזה. אבל חזרת. ואני גם מנסה..

את כל כך חמודה, וכן היה מבהיל...

אני מרגישה המון רעש קשה לי להתרכז להתמקד. מחכה לך שתענה לי נכנסת תכופות לבדוק. כמיהה למגע אמיתי וקשר. יש לי בטיפול ותמיד רוצה עוד. משהו טוטאלי. תודה

אודי.. עוד מעט אמורה להתקיים פגישה עם אמא צביה... לא רוצה ללכת אליה.. נמאס לי.. אני גם לא מדברת עם בן זוגי, מאתמול. נפגעתי ממנו עד עמקי נשמתי. קל לי לא לדבר .. אני יכולה גם לא לדבר עם בני"א הרבה זמן.. אני נכנסת לתוכי פנימה.. שם יש לי עולם שלם.. גם מאמא צביה נפגעתי מאוד. מסובך לי איתה. נמאס לי ממנה ומהאנליזה. פתאום גם חולפות בראשי מחשבות שהאנליזה הזו = בזבוז זמן, ומשאבים. כן, גם בזבוז כסף.. אתה יודע אודי ? לפני חג השבועות הרגשתי שאני רוצה לתת לה מתנה.. משהו.. הדבר שהתאים ביותר שאביא היה משהו ממשפחת הצמחים. אבל התלבטתי.. יש כבר צמח גדול שהבאתי לה,ש"תופס" מקום רב בחדרה..קרוב מאוד אליה.. הבאתי לה כבר לפני שנים את זה, עץ האהבה, מכיר ? זה העץ עם השורשים המפותלים , האמנותיים הללו.. מכיר אודי ? אתה יכול להתבונן בהם ולמצוא בם בכל הסתכלות משהו אחר /נוסף.. מכיר את השורשים של עץ האהבה? העץ גם גדל וצומח אצלה באופן מרשים ביותר.. היא בררה בדיוק כמה פעמים ומתי הוא צריך לשתות,כמה אור, באיזו זוית וכו.. הוא גדל מדהים אצלה.. באמת מרשים ביותר.. בכל אופן, דיברנו על הצורך שלי שהתעורר, ולא יודעת מה להביא.. חשבתי וחשבתי ואף שיתפתי אותה ושאלתי אותה אם לא מדובר בהתנגדות ? כלומר, שיש בי גם רצון וצורך ,אך גם התנגדות להביא? בסופו של דבר לא הבאתי לה לחג כלום.. ובחמישי כשהגעתי אליה גיליתי עץ קטנטן שעומד קרוב אליה. (קרוב יותר מהעץ שאני הבאתי) חשבתי מיד שקיבלה ממישהי אחרת מתנה לחג.. בכלל לא יכולתי לדבר, יצא ממני כזה בכי... בכלל לקח לי זמן עד שנרגעתי מהבכי.. ואמרתי לה.. את מעדיפה אותה עלי.. כן, אני יודעת שאני עושה האנשה.. אני יודעת שזה לא קשור.. אבל כך זה מרגיש לי.. והיא אמרה לי שהיא בכלל לא חשבה ,ולא ייחסה חשיבות לעץ ההוא.. לא יכולתי לקבל את דבריה.. אני לא מאמינה לה.. גם אמרתי לה את זה.. נכון שלפעמים "סיגריה היא רק סיגריה" כדברי פרויד.. אבל, אני מאמינה שבלא מודע היא "העדיפה" אותה עלי.. שוב, אני יודעת שכל כולה מדובר בעץ.. אני יודעת שאני עושה האנשה, שאני מתייחסת לעצים כאילו זה אנחנו.. אני יודעת את זה.. אבל זה לא משנה את ההרגשה והחוויה.. וכן , דיברנו על זה, אבל נהיה גרוע הרבה יותר.. היא אמרה לי :" ואת חושבת שלא איכפת לי ממך ? שאני לא חושבת עלייך ? לא דואגת לך? ומי מסדר כל פעם לפני שאת מגיעה את הכרית עם המפית עליה, השמיכה, והורוד הזה ועוד.. ? כל זה היה ביום חמישי, בשישי כשהגעתי , מיד החזרתי את הכרית למקומה, קיפלתי את המפית, בקיצור העפתי את כל מה שהיא סידרה, ואמרתי לה שלא תעשה טובות, שאני מסתדרת לבד ויש לי אותי.. וחזרתי אוטומטית לכל מה שתמיד אני אומרת על האוטומט.. זה ייצר בלגן.. אני לא יכולה יותר לנוח אצלה.. הכל התקלקל.. עד עכשיו, התחושה היתה שזה הכל רגיל כזה.. בכלל לא שמתי לב שהיא מסדרת במיוחד/לא במיוחד.. לא כל כך עניין אותי.. בכלל לא הייתי עסוקה בזה, זה הרגיש לי רגיל כזה.. פתאום , שורף אותי לנוח אצלה.. לא מסוגלת.. מתה מבושה. גם מרגיש לי כאילו שאני פתאום צריכה אותה וזה שורף באופן שלא מאפשר לי יותר.. אודי,לא צריכה אותה.. מסתדרת לבד.. נמאס לי מהכל.. כן, גם מהעבודה נמאס לי פתאום.. מהכל.. אודי.. אתה שומע איך אני חוזרת לדבר בדיוק כמו לפני קרוב ל 6 שנים ? אתה רואה שעל באמת שום דבר לא משתנה ? באמת שלא משתנה כלום !! הנה לך ראיה חיה !! אתה יודע אודי ? אני גם יודעת שישנם מחקרים שמראים שפסיכואנליזה לא בהכרח מביאה לתוצאות טובות יותר מטיפול cbt שיש לו התחלה, אמצע וסוף.. כל כך נמאס לי מהאנליזה הזו שלא רואים את קצה האור.. ב 10 ביוני זה יהיה 6 שנים.. לא מעט שנים , נכון אודי ? לא רואה שמשהו אצלי זז... בא לי לא להגיע אליה .. בשעה הקרובה אנחנו אמורות להפגש.. בא לי להבריז לה.. שתחכה.. שתחכה ותסתכל על השעון .. בא לי לייבש אותה .. בא לי להתנקם בה.. בא לי להכאיב לה.. מתחשק לי להגיע למכון הפסיכואנליטי המזורגג שלה, בו היא נחשבת. יש לה שם מעמד מכובד.. יכולה לדמיין אותה שם יושבת ומצקצקת עם הקולגות שלה שם ,תוך כדי לגימת ספל הקפה שלה.. מצקצקים על הצלחתם המרובה עם המטופלים שלהם.. בא לי להגיע ולצעוק לפני כל הפסיכואנליטיקאים : " שתדעו כולכם שאמא צביה היא כשלון של פסיכואנליטיקאית, כן היא ידועה, כן, היא מורה ומדריכה ומה לא.. אבל בפועל היא כשלון של פסיכואנליטיקאית, שומעים כולכם שם במכון"? אודי, אני מתפוצצת.

אודי.. אתה אומר שההשפעה נמדדת בכמה זמן לוקח להתאושש מההרגשה הנוראית הזו.. זה מורכב.. אתה יודע אודי ? הרי כמובן שהגעתי אליה.. היה לי קשה אצלה, הרגשתי שאין לי מקום .. אחרי זמן מה זה השתפר, אמא צביה גם ייחסה את ההרגשה שלי לעובדה שלא נפגשנו משישי עד היום.. גם מחר לא נפגש, זה הרי יום שלישי.. ואולי קל לי להתאושש כשאני אצלה ? כמו קביים? וכשאנחנו לא נפגשות, שוב אני בנסיגה ?! עד מתי ? אודי , יש מצב שאני אצטרך אותה כל חיי ? קביים להתאוששות ? קביים להליכה ? לזה קוראים התקדמות אודי ? :(( אודי, מרגיש לי חסר בלב :(( מרגיש לי כמו ילד קטן ויתום ,זב חוטם שהולך עם בגדים מרושלים, נעליים בלויות שהשרוכים פרומים, השיער לא מסורק.. ילד יתום ומוזנח.. אגב אודי, למה תמיד הדימוי של היתמות שלי זה בדמות ילד ? יש לי בעייה בזהות המינית אודי ? הרי אני בת ...

מקווה שהסערה נרגעה ושבכל זאת היית ושהיה נעים וטוב

אני קוראת את הודעותייך ותגובותייך הנוגעות, המרגשות והמכילות, כפי שאני קוראת גם את האחרות.. (למרות שבד"כ לא מגיבה..מחסור באנרגיות ומשאב של זמן... ) "היה נעים וטוב" חייכתי כשקראתי את המשפט הזה.. נעים וטוב :( מתגעגעת להרגשה הזו אצלה :( בכל אופן תודה לך מקסימה !!

היי לכם, במהלך החג נכנסתי לפורום וקראתי את התגובות שלכם לקושי שלי. הרגשתי שאני לא לבד עם זה.... שאני עטופה ומוגנת... החג עבר בסך הכל בסדר. ישנתי הרבה וביליתי עם החתולה המדהימה שלי... שגרה בריאה והרבה כח! הילה

הלוואי ותרגישי עטופה תמיד ...

אודי שמחה שחזרת ואיתך השגרה . מקווה שהייתה חופשה טובה . אודי איך אני אדע עם הקולות שנשמעים הם הנכונים . איך יודעים עם זה לא סתם מניפולציה . מקגישה שעכשיו שרגוע בחדר יותר ,יש משהו חדש שרוצה לצוץ . אין לי כוחות לעוד הפתעות אבל כאילו יש בי חלק שמכין אותי ...מתלבטת

הזה הלוואי והייתי יכולה להתייחס אלהם כאל מחשבות תוהות ...אבל אתה צודק הכל התעורר נוכח הצעדים שאני עושה..זה קשה ומפחיד, בוחנת עד כמה אני לא לבד. אוףף המבחנים האלה ...

מקווה שיעזור לי להרגיש משוחררת יותר, לבטא את יכולת ההבעה שלי, להנות.. להיות ספונטנית ומשוחררת. בא לי להנות כבר מעצמי ומהחושים שלי. זה מה שבא לי. בתיאטרון על במה אפשר. החלטתי לנסות תאחלו לי בהצלחה?

שתשיגי את השקט הנכסף ...איתך

היי אודי, ערכתי בירור עם פסיכולוג לבעיית דיבור בשינה. נמצא שזה ככל הנראה נעשה למטרת הפגת הבדידות. הציע טיפול בהיפנוזה. למה לצפות? מה הוא יוכל לומר לי בהיפנוזה שיעזור? אני רוצה ללמוד על הנושא לפני שאני ניגש אליו לפגישה הבאה. תודה וחג שמח.

מה עושים עם זה? נגיד טיפול מרוב תסכולים מעורר אגרסיביות גולמית שכזו וכעסים כלפי המטפל. מה עושים על זה אחכ? איפה המקצועיות שלכם כאנשי מקצוע לעבוד עם מה שהטיפול שאתם בעצמכם מעניקים מעורר. למשל ההתנסות האנליטית מלפני 6 שנים עוררה זעם עצום פגיעות נרקיסיסטיות קשות.. מה עושים עם זה? אני עדיין נאבקת מאבקי תפקוד. ההבדל שכיום יש לי הרבה יותר מודעות מבעבר

במקום הסכמה מדעת הייתה אטימות צביעות ביזוי והפקרה. אז איך אפשר להשאר במקום כזה.. לא רציתי לשלם לכלבה שהכאיבה לי ומיררה באטימותה. אני לא עד כדי כך מזוכיסטית. בכלל לא הבנתי מה זה טיפול פסיכולוגי במילא.. וזה אחד הדברים המכעיסים. פסיכולוגים יודעים היטב שתסכול מעורר תוקפנות. וכחלק בלתי נפרד מן הפרקטיקה פסיכולוגים מתסכלים אז ברור להם שהם יעוררו תוקפנות במטופלים .. מה הקטע של להמשיך לבוא? לדבר על מה? 'ביזית אותי ובא לי לחנוק אותך למוות'? מה יש להמשיך לדבר פה. הקטע הוא שלא האמנתי לתסכולים שלה שהם כתוצאה ממגבלות המציאות . זה בולשיט. היה ברור שהיא מיישמת אותם עליי כשיטה ידועה מראש עבורה.

האם חלק מלהיות מטפל זה לתפוס את עצמך כבעל תפקיד 'הורי/חינוכי' כלפי המטופל?

ברור שיש איזה 'קטע'... אנשים שבמקום להקשיב מנסים להכתיב.

רקדתי!!!!!!!!!!!!! הייתי אתמול עם הבת שלי בחתונה , עם המון אורות מהבהבים ועשן, ורקדתי!!!!!!!!!! כמובן שרקדתי!!!!!!!!!! מזעזע וגם הייתי לבושה קצת כמו חייזר אבל מדוע שיהיה לי משנה, כל עוד רקדתי!!!!!!!! עם ילדה מהממת? שלימדה אותי איך להשתולל ולקפוץ ולהסתובב מהר מהר וכשהבת שלי אמרה לי שהיא צמאה והלכנו לשתות היא שאלה אותי איזו שאלה ממש טריוואלית על איזה מיץ יותר טעים?וחשבתי כמה זה נחמד, שיש לה אותי בשביל לשאול... אפילו שאלות כאלו לא ממש חשובות... ואז חשבתי על אמא שלי, שכל מיני גורמים מנעו ממנה לענות לי לשאלות טיפשיות וגם לכאלה שלא ובכלל להיות בשבילי מתי שהצטרכתי באמת.. וגם מתי שסתם רציתי תשומת לב ואני לא כועסת עליה, אני בעיקר מאוד עצובה והלוואי ויכולתי לגרום לה לרקוד גם...

שמחה בשבילך

בטוחה שהגבתי לך קודם ... איך אני שמחה איזה יופי שרקדת ...והקשר עם הבת ..כן יקרה ככה יוצרים קשר זה נהדר ...

שלום, אמי היא אישה מבוגרת ושמתי לב שהיא לא יודעת להציב גבולות ולהגיד לא. כשהייתה צעירה, היא הייתה אסרטיבית, אבל זה עבר ועכשיו היא נענית לכל הזמנה/הצעה גם כשזה על חשבונה. למשל: מישהי מהעבודה שאין לה כמעט קשר אליה, ביקשה ממנה ללכת אתה לקנות בגדים לאחר שעות העבודה. כאמור, אמי היא אישה מבוגרת וקשה לה להסתובב אחרי שעות העבודה, אך מאחר שהיא לא מסוגלת לסרב, היא עושה את זה. כיצד אני יכולה לסייע לה לצאת מזה? תודה

אודי, כן הייתי רוצה לנסות ולגעת רגשית. תעזור לי? בשאלה שלך הרגשתי רוך תודה

שלום אודי, הרעש שמייצרים כל החלקים מטריד ומפריע. אני מרגישה איך כל הזמן יש כמה קולות וכמו קצרים חשמליים מתנתק קו המחשבה, אובד הריכוז, אובדת הדרך. אני שוכחת הולכת ושוכחת מה אמרתי או רציתי לומר לאן אני נוסעת הדרך מוזרה אנשים מוזרים עולם מוזר. קולות רעים אומרים לי דברים רעים וגורמים לי לעשות דברים. זאת התחושה כל הזמן. שירה

שלום, אני בן 24 וחושב שאני סובל מחרדה חברתית/חוסר בטחון עצמי רציני/ דימוי עצמי נמוך/חוסר אינטליגנציה רגשית - לא ברור לי. מצאתי שאני נמנע מלהיות בסיטואציות חברתיות או כל סיטואציה וכשאני נמצא, אני מתחיל להתנהג מוזר, סוג של מודע יותר מדי לעצמי, חושב הרבה לפני שאני אומר משהו ובאופן כללי מרגיש "מאוים" מהסביבה (אולי נחות). לפעמים קורה שאני "זורם" עם השיחה ומרגיש מצוין אך קורה שפתאום "צצה המודעות הזאת" שגורמת לי שוב לשתוק. מצד שני, אני יודע ומרגיש שזה לא אני. בסביבת המשפחה והחברים הקרובים אני מדבר הרבה, מביע את דעותיי צוחק, פתוח והכל. אני מבין שככל שאני גדל אני "צובר פער" בכל מה שקשור לחיי חברה וניסיון חיים באופן כללי. לכן החלטתי "לקחת אחריות" על ההתדרדרות הזאת ולפנות לעזרה. ראיתי באינטרנט שפסיכולוגים מסווגים גם לפי תחומי ההתמחות שלהם אך בסביבת מגורי אין פסיכולוג שמתמחה בבעיות חברתיות (כך לפחות כתוב באינטרנט). אני חדור מוטיבציה להצליח בטיפול ובגלל שזאת תהיה פגישה מקצועית אני מרגיש שלא תהיה לי בעיה לדבר בפתיחות על ה-כ-ל. האם זה מקובל?

בחמש עוד הייתי ערה, לא הצלחתי לישון, הרגשתי לא טוב ניסיתי להתקשר לער"ן והם לא ענו.. וזו האפשרות היחדיה שלי בשעות האלו וזה לא פעם ראשונה שאף אחד לא עונה לי): וכמובן שלא התעוררתי מהשעון לעבודה היום, אבל לקחתי מונית ואחרתי בכמה דקות. אני גמורה ונראה לי שאלך לישון בקקרוב

אבל הגעת לעבודה ואת כאן משתפת בקושי...מחר יהיה יום חדש .. מחבקת

גם לך!

מגיעה פעמיים היום. מחפשת עוד קצת מהמקום הזה, שאפשא לנוח בו ולדעת שתמיד מקבלים מענה. ולא צריך לחכות לשבוע הבא, ולא לדבר רק להניח ולדעת שהינך. תודה.

מקווה שקצת יותר טוב ...ימים לא קלים .איתך

אני לא יודעת אם את קוראת או לא קוראת... ואם כן, תדעי שאת חסרה לי. המילים המדויקות, המילים שנוגעות. מקווה שטוב לך ואת מתקדמת בדרכך... געגועיי. רחל.

מצטרפת ...העץ מחכה לך ..

מה שלומך?.. הצגתי את הספר שלך על היפנוזה בכיתה, והמרצה שלי אמר שמכיר אותך...הוא מטפל CBT, ואמר עליך מילים טובות... היה כיף לשמוע...:)! יודעת שאתה מיוחד, גם בלי שהוא יגיד לי...:) אודי, אני לא מבינה!! לא מבינה!! המטפל שלי חושב שזה נכון להכניס אותי לתסכולים האלה. הוא אמר לי מילים שקצת היה קשה לי לשמוע, הוא אמר לי שאם אני לא מקבלת את מה שאני רוצה בדיוק אני מתחרפנת. ואז...נעלמת ומפעילה מניפולציות בזה שפתאום נעלמת, שמבקשת שוב ושוב, שדוחה ומרחיקה אותו... ואני צריכה ללמוד שאני לא מקבלת את מה שאני רוצה, ולא להתחרפן מזה. אז אם ביקשתי ממנו להיפגש פעמיים, או כל דבר אחר, והוא מתעלם, מסרב וכו וכו', אז צריכה לקבל ולהבין את זה. איך אפשר?? ונכון, שלוש שנים בטיפול, ואומרת לך הכי אמיתי וישיר - אין לי טיפת אמון בו. בי. (סליחה, אבל זה האמת...:( איך אפשר לבנות בסיס בטוח עם מטפל עם כל התסכולים האלה כשאין בסיס של אמון?????? ואם אי אפשר, אז אוותר, ולא אצפה לבנות אתו קשר בטוח, או לתת אמון, ואעבוד על דברים אחרים בטיפול, כמו רופא שבאה לטיפול במשהו מסוים..ואז זה גם לא יציק לי.. אודי, תאיר לי... רחל.

היי אודי. אני מצטערת על ההצפה.... מיום ראשון אני בלי טיפול וקשה לי מאוד... מרגישה מרוקנת... גם המדריך שלי ביטל היום... שוכבת במיטה ומנסה להתכסות.... זקוקה למילים מדוייקות, לדמות מטפלת ומיטיבה. מרגישה שיש קליפה ובפנים הרבה כאב וגעגועים... ועוד כאב על זה שלא היתה לי אמא... איפה היתה אמא בבוקר להגיד לי לצחצח שיניים? איפה היא היתה כשחזרתי מבית הספר, לשאול אותי איך היה היום שלי? למה היא לא היתה שם כשחברות שלי נידו אותי ועשו עליי חרם? איפה היא היתה כשאבא היה מגיע אליי בלילה!

אני לא בטוחה שיש לי את המילים המדויקות להגיד לך... אבל מזדהה. עם החוסר והכאב, והגעגועים למשהו שלא היה.. למשהו שלא יהיה... אז איתך בתחושות האלה.. ובשאלות הכואבות - איפה??? ל-מ-ה? לעזאזל, למה???? אז כן, אין תשובות לשאלות האלה שזועקות למה ואיפה.. כי אין. זה פשוט כואב ומרגיש לפעמים הכי לא הגיוני בעולם... ומצד שני, מזכירה לך בשקט.. שתראי שלמרות שעכשיו הכי כואב, את יצרת לך מקום טיפולי מדהים, ויצרת קשר מדהים עם מטפל מיוחד, התפתחת, הקדמת, ונלחמת וקמת.. ועכשיו המטפל שלך איתך. והוא רואה, ושומר, ודואג - מה שלא היו בשבילך כשהיית חסרת אונים.. וגם את, את מתקנת בדרכך, את מה שלא נתנו לך. עם הילדים שלך, עם המטופלים שלך, עם הלימודים שלך... אבל בבקשה, שאת מתכסה לך במיטה, תזכרי לחבק את עצמך.. מחבקת גם. שלך, רחל.

עצוב באמת עצוב לי בלב יודעת עד כמה קשה לך עכשיו .. אין לי הרבה מילים מנחמות, זה בסדר יקרה לכאוב ולהוציא מאחלת לך שתגיעי למקום של השלמה אם מה שהיה עם מי שלא ראה , לא שאל לא התעניין ועם מי שפגע ...זה לא מבטל את הכעס זה רק משחרר מהאחיזה. אוהבת אותך יקרה, את עובדת קשה כל כך להחלמה שלך ..איתך מחבקת עוטף, שימרי עלייך

הפסקה מעניינת לדעתך?! הרגשתי שאני לא רוצה להגיע לפגישות. הייתי מגיעה לפגישה בזמן אבל בכלל לא נכנסת מחכה בחוץ. לא רציתי לפגוע בה.

זה עצוב כל כך . בה את לא פוגעת את היא זו שצריכה את העזרה שלה . את פוגע רק בך חבל יקרה מגיע לך יותר . חיבוק או שאולי שוב אשב בשקט ליד הגולם ..אולי תוציאי יד ...

היום המטפלת החדשה אמרה לי שהיא מרגישה שאין לה כלים לעזור לי בכלל הבולימיה והתעסקות אובססיבית במחשבות בדברים. היא אמרה לי שהיא ממליצה על טיפול תרופתי שאפנה להתייעצות על כזה וטיפול מערכתי הוליסטי בהפרעת האכילה. שאגב אני בריאה לגמרי פיסית ולא צריכה שום התערבות דחופה בזה. לי נראה שהיא אולי לא רצתה להתעסק עם מטפלת בורדרליין . היא אמרה לי שאני צריכה לטפל ביסודות שלי וערך עצמי ורק אחכ אפשר יהיה לטפל בנושאים של יצירת קשרים זוגיים ודברים כאלה. שאני כאילו מקדימה את המאוחר מבחינתה. בקיצור החלטנו להפרד לשלום היום. מצד אחד אני שונאת להיות בטיפול ולשלם למטפלים אז זאת הקלה בשבילי. מצד שני אני מרגישה כאילו נזרקתי אחרי כמה דיטיים (היום היה המפגש הרביעי). כאילו דחו אותי. אני עצובה כי לא מרגישה ככ תקווה לשינוי.תודה שסבלתם אותי פה ככ הרבה. ותודה אודי שאתה מתייחס ועונה.

כאב לי לשמוע...:( ואני יודעת, ומרגישה - כמה קשה וכואב לך.. מאחלת לך קצת שקט... מכל הקולות האלה... שאלה קטנה.. את מכירה ושמעת על טיפול DBT?.. זה טיפול שהתחיל בעיקרון להפרעת אישיות גבולית, וכיום מטפלים גם לנפגעי פוסט טראומה, חרדה ודיכאון.. זה טיפול מאוד מחזיק ומכיל, ומאפשר. יודעת שיש לך ידע גדול בפסיכולוגיה.. אולי תקראי על זה קצת?.. ותראי מה מרגיש לך... בתקווה להקלה, רחל.

יודעת כמה קשה , כמה את רוצה ומנסה להגיע לשקט. אולי זה באמת לא רעיון רע כל כך לווסת את הרגשות עם כדור . את יודעת היו תקופות שהייתי כל כך לא מווסתת כל כך בהרס עצמי וכדור עזר לי מאוד. איתך

ממש. לכולנו לכולי. ולכולה. מלחמות מבית ומחוץ..

מצטערת לשמוע שולחת יד וכתף לחיזוק

אני ככ רוצה התנצלות מהכלבה הקלינית הבכירה. אני רוצה התנצלות. אני רוצה שהיא תחזיר לי את מה שאנושי שהיא לקחה ממני. מצידי הייתי מופיעה לה הביתה דופקת בדלת ומנסה להסביר שאני כמו רוח רפאים עם נפש טרופה מאז כי היא פגעה בצלם האנוש שלי עם האטימות שלה ולא מספיק השקיעה בהכרה ותיקון. ושאני צריכה התנצלות אנושית ממנה. התנצלות עם כוונה והבנה שאנשים שיותר קשה להם לתפקד לא אמורים לבזות אותם בטיפול פסיכולוגי אלא לעזור. ושאם הגישה שהיא בחרה איתי לא נכונה. אם הערכת כוחות האגו הייתה שגויה. אם היא חשפה את נפשי לזעזוע.. הייתי רוצה התנצלות שתשיב את מה שאנושי שהיא גזלה ממני. אבל רוב הסיכויים שאם הייתי מופיעה בביתה לא הייתי מקבלת התנצלות שמשיבה את מה שאנושי על כנו, אלא הייתי מקבלת איום 'מימה מה פתאום את מופיעה אצלי. אני לא מטפלת שלך יותר. אקרא למשטרה אם לא תלכי'. זה הניחוש שלי כי שמעתי על סיפורים כאלה. במקום התנצלות ותיקון. במקום לרפא את מה שאנושי. במקום אהבה וסליחה והתנצלות אמיתית כי כפסיכולוגית היא פגעה בי עם היחס המתנשא שלה בזמן שתפקידה היה לעזור. לא לפגוע. לעזור. מחשבה ראשונה שהייתה לי על הבוקר. ובכלל אמורה להיות לי פגישה בקרוב עם המטפלת החדשה. פעם בשבועיים כי אין לי כסף ליותר. תמשיכו לצחוק עליי זונות. במקום לעזור. כולם נהנים מהמופע???? הנה אני בוכה. כולם נהנים?? תראו איזה יופי של פאתטיות. איזה תולעת רופסת מסריחה אני שלא מצליחה להתרומם אחת ולתמיד מהמקום הקורבני. ויש לי הרגשה שבעוד 2 דקות כל המצב רוח שלי ישתנה וישתפר. כאילו המח שלי עשוי ממצבי צבירה שונים של הרגשה שלא מצליחים להתחבר ולתקשר אחד עם השני. משהו באינטגרציה ככ דפוק. מימה של היום ומימה של הלילה.. מימה של הבכי המיוסר שמטפטף לי מהעיניים כל פעם שנזכרת בכאב ומימה של חיוכי חופש משועשעים אפילו בלי סיבה.. לא יודעת איך 'לאכול' את כל זה. הלכתי. אגב,אני כבר מרגישה יותר טוב עכשיו. כתיבה עוזרת? אולי אשליה שאני פחות לבד עם עצמי ברגעי מצב רוח הקשים.

אודי כאיש המילה הכתובה . מנסה להבין את הצורך של חלק מחלקיי במיוחד הקטנים לעוגן כתוב. מאז הגבולות שידעתי שהם נכונים יש הרבה יותר שקט ודברים חזרו לפגישה. יחד עם זאת אני באה לכאן . המילה הכתובה שלך היא עוגן משהו להחזיק -עכשיו שאני חושבת שאולי זה חפץ מעבר.. לא יודעת להבין האם הצורך הוא מהמקום של שנים של שתיקה וכתיבה חיזוק תמיד לחלקיי (בני לבן עצמי ) ..אשמח לכיווני מחשבה ...

היי אודי. מה שלומך? מתחילה את היום(התחלתי בשש וחצי)... או ממשיכה את היום.... מאחלת לי לך לכן ולאורי, יום קל! תנסו להיטיב עם עצמיכן במשהו אחד לפחות שעושה טוב. אני הולכת לרופא שעובד עם רפואה משלימה לבדוק טיפולים משלימים. יום נפלא! הילה

את מתוקה אמיתית ..רק שתדעי .

אודי, אני מרגישה חשופה בטיפול. מוצאת את עצמי יושבת מולו ומנסה להתעטף. לא מרגישה בנוח בעור של עצמי. מרגישה שקופה. כאילו הוא רואה דרכי. והוא לעומת זאת "מכוסה" באלפי שכבות. יושב בכורסא שלו, שמור ובשליטה. חוסר הסימטריה הזה קשה לי ומקשה עלי. נטע.

אווף במיוחד לא בטיפול, שום דבר לא מצליח לצאת, פה ושם אולי בכי וצעקות. שתינו לא מבינות מה קרה וקורה לי וזה כמעט בלתי אפשרי בשבילי להמשיך להיות שם. וקשה לי שם ובכלל. וחג יומיים וגם זה לא מוסיף למצב שלי. ובנות וגם אורי (:, שתדעו שאני כאן וקוראת אתכן ואיתכן וסליחה שלא יכולה יותר מזה כרגע.

תשמרי על עצנך אל תילחצי . יש כנראה משהו שצריך לצאת גם לידה זה תהליך כואב . גם חאפרוח או לגולם קשה לצאת לאט לאט זה יגיע ..כמו פרח שפורח כל דבר בזמנו ...בנתיים תקבלי שיש קשיים ..וזה גל וזה עובר ..חיבוק ענק

את פה. ואנחנו פה. גם אם את רק בשקט פה.. אני יודעת כמה קשים לך חגים.. תמיד הייתי מזדהה אתך שהיית כותבת על זה.. אני זוכרת שאודי אמר לך לתלות ולמסגר כמה מילים שאמרת פעם... זוכרת?.. רחל.

משתדלת לזכור, לפעמים זה קשה מדי

אבל אתגבר (:

כי שפרצה הטראומה בטיפול הרגשתי שאני צריכה שהיא תבוא לקראתי. שאיבדתי יכולת להגיע לפגישות והייתי זועקת לעזרה בסמסים ומתנצלת על ההפרעות . היה לי ממש קשה עם ההזדקקות שפרצה שם אבל הפסיכולוגית במקום להיות רכה ונענית ומתחשבת התנהגה כמו יצור לא אנושי ואטום. היא התעלמה ממני או האשימה אותי שאני מטרידה אותה שאלה אותי בטון קר נזפני ונטול סבלנות 'את רוצה לבוא לפגישות או לא?'' וזה היה פשוט איום ונורא אודי. בשעתי הפגיעה והנזקקת ביותר, המושפלת והנמוכה ביותר לפגוש כזה יחס. אודי אתה אומר שזאת לא הפסיכולוגית אבל נראה לי שמול מטפל אנושי ורגיש ומבין הרבה יותר הגורל של תהליך טיפולי היה יכול להיות אחר. אני שילמתי ביוקר על כך שהיא פגעה והטיפול נחווה מזעזע נרקיסיסטית ורגשית וזהותית ומכל בחינה. האחריות על התיקון - של מי היא? מטפל או מטופל? אתם מעוותים את כל מה שאנושי מתי שאתם הופכים את האחריות לעול של המטופל באופן לא נכון. דורשני. מטיף. לא ככה מרפאים את הנפש אודי.ככה מוסיפים זכרונות מצלקים שוב. מה שווה מודעות ללא תיקון אמיתי? הרגשתי כשהיא לא נתנה לי זמן כמו שביקשתי מאבקי כח ושהיא בעצם לא רוצה להשקיע בי ולטפח אותי. שלא אכפת לה. הרגשתי שוב ילדה זנוחה ונטושה ושנאתי אותה על זה. חשבתי שבטיפול מספקים גורל אחר. לא שמשחזרים עוד מאותו דבר. אני לא הבנתי מה זה טיפול פסיכולוגי. אתם מנסים להפוך אנשים כמוני לעבדים של מעסיקים במקום לעזור לי לברוא עצמאות משלי וקוראים לזה תפקוד והסתגלות. תמיד רציתי עצמאות משלי. אבל נדפקתי עם זה. בגלל שהייתה לי בעיה עם תלות זהות וצרכים מיניים בהתפתחות. מה אני אשמה שזה קרה? זאת לא אשמתי.

אודי, אני. מרגישה קהות רגשית. גם כאן. נראה לי שאני לא מצליחה לגעת. רק להיות קונקרטית

קיבלתי הודעה מהמטפל שלי שמחר לא ניפגש זה פיק אחד. ושמישהו קרוב נפטר לו. שזה הפיק השני. יש לי תחושה שזה אבא שלו וזה מבהיל אותי. הילה

אני לא מחפשת להיות בסימביוזה מוחלטת עם המטפל שלי...לא רוצה אותו תמיד. יש פגישה פעם בשבוע. יש הודעה פעם בשבוע. וזהו. אבל אני רוצה לבנות בסיס בטוח. שיכולה להאמין בו. שהוא תמיד שם. שהוא רואה אותי עם הצרכים ומי שאני. ולא יפגע. והמטפל שלי אומר שאי אפשר למלא את הבור הזה... אז מה הטעם בכלל??... רחל.

את הבור החסר מאמא לא נמלא ..זה בור והוא כואב . כשתגיעי לשלב שמשלים עם הבור הזה עם עצם קיומו עם הכאב שלו תלמדי לעקוף אותו ולא ליפול לתוכו. אישית למשל למדתי כשהתגובה שלי מוגזמתעל חוסר ניראות קטנה . נניח שאודי לא הבין אותי או דילג על הודעה (סתם דוגמא ) זה סימן שנפלתי לבור הזה. מה שכן אם הזמן לאט לאט לומדים ליצור מערכות בטוחות שנותנות כוח ותמיכה ופחות נופלים לתוך הבור. מכירה את זה : אוטוביוגרפיה בחמישה חלקים אני הולך ברחוב. במדרכה יש בור עמוק: אני נופל לתוכו. אני אבוד... אני חסר ישע. אין זו אשמתי. לוקח לי נצח למצוא דרך החוצה. אני הולך באותו רחוב. במדרכה יש בור עמוק: אני מעמיד פנים שאינני מבחין בו. אני נופל לתוכו שוב. אני לא יכול להאמין ששוב הגעתי לכאן. אבל אין זו אשמתי. ושוב לוקח לי נצח לצאת. אני הולך באותו רחוב. במדרכה יש בור עמוק: אני רואה אותו. אני נופל לתוכו בכל זאת... כוחו של הרגל. עיני פקוחות: אני יודע היכן אני. זוהי אשמתי. אני יוצא מייד. אני הולך באותו רחוב. במדרכה יש בור עמוק: אני עוקף אותו. אני הולך ברחוב אחר. פורשה נלסון "ספר החיים והמתים הטיבטי"

יכול להיות שגם זה מבחן?! אני ממתינה לראות אם היא תתקשר ותשאל לשלומי. אני תמיד מרגישה שנורא קשה לה המפגש איתי, שהיא לא יודעת מה לעשות איתי?! אז אני רוצה להקל עליה שתנוח, היא לא צריכה לסבול, אולי אחרי שהיא תאגור כוחות היא תתקשר- הלוואי. אני יודעת שאני אתרגש ואשמח אבל מצד שני אכעס עליה שלקח לה המון זמן. ואז שוב גלגל היחסים שלא אכפת לה ממני...שתתקשר!

היי אודי, בסוף לא הייתה פגישה (לא בגללי) אולי לטובה, כי האמת שמגיעה למטפלת שלי מתנה לחג והרי לא רציתי להביא... התכתבנו במייל, והיא הגיבה לי באריכות ואמפתיה ורגישות אין קץ! כל הזמן בחיים הרגשתי שדוחקים בי: אמא שלי רצתה שאתחתן מוקדם, מדריכת הכלות האיצה בי שזה צריך לקרות בליל החתונה, ובעלי מאוד רצה והמטפלת, היא כל הזמן מדגישה שדברים צריכים להיעשות בקצב שלי, ומתי שאני מרגישה שזה נכון. ושאדבר בטיפול ואשתף מתי שארגיש שזה נכון לי ובטוח. אף פעם לא דיברו איתי כך! ויש לי בעל מקסים ומתחשב, אבל חסר לי הדיבור האמפתי הזה וההתחשבות בקצב שלי.. כל פעם שהמטפלת אומרת לי דבר כזה, אני רוצה לבכות מאושר אני מרגישה כמו ילדה קטנה שיש לה על מי להישען ועל מי לסמוך.. איזו הרגשה מדהימה זו שמחשבים בקצב שלך! אבל , אודי, אני קצת כמו צב :-) איך היא לא משתגעת ממני?? תודה רבה לך שאתה כאן...

אודי, בעניין טכני הפעם- אני שולחת הודעות המשך- למימה,לאביב, לרוני והם לא עולות. עולות רק הודעות שאני מפרסמת ככה. הודעות ראשונות ולא משניןת. זה קשור לזה שאני מעלה מהנייד? זה מוכר למישהי/מישהו כאן? הילה

הודעות משניות מהפאלפון לא נקלטות במערכת גם שזה רושם נקלט בהצלחה המון פעמים הגבתי לך ולאחרות וזה לא עלה ... לכן הרבה פעמים אני פותחת חדש ...

סתם ככה שיהיה שמח בלב ...ולרגעי הקושי והשפל משהו לחזק . מנוחה נעימה לנו כבר מתגעגעת ... https://www.youtube.com/watch?v=HQ9kqmdQf-Y

אודי... אני צועקת, בוכה... אתה שומע אותי?.... אודי....;( למלא את מה שחסר, נכון אי אפשר. החוסר תמיד יהיה שם.,, החוסר אמון. הפגיעה. אבל רוצה לבנות secure safe! לפחות אחד בעולם. בן זוג אין לי. אז אם אין טעם? ותמיד זה לא יהיה מה שרוצה? אז מה הטעם? מה הטעם לעורר את כל הרצונות האלה שהתכחשתי והדחקתי רוב חיי?... אז היום יודעת שרוצה אמא. שרוצה אבא. רוצה את הקשר הקרוב קרוב הזה.. כמו תינוקת. שיחזיקו, שיבינו, בלי לדבר, שיהיו. קרוב קרוב. אז מה זה נותן לי? זה שרוצה? ואי אפשר בכלל? או שאפשר? מה אפשר? קשר חלקי ביותר? אני יכולה להשיג בכל מקום ולא לשלם על זה כל כך הרבה... אני מבולבלת,,,,;( אודי..,,,,.,

הרגשתי שיש לי קול. פתחתי את הפה ודיברתי. ביקשתי משהו מהמעסיקה שלי. מסוג הדברים שבדכ ממש קשה לי לעשות ואני חושבת וטוחנת ולא מצליחה להעיז לומר מה שבא לי. והיום אמרתי את זה בקלות יחסית. בלי פחד/בושה. זה מעודד אותי. יש לי קול!!

איזה יופי מימה נהדר ...אני שמחה לשמוע .

סליחה שמציפה ..מנסה בכל הכוח ..להשאר כאן ...נשאבת לתוך הבור השחור פוחדת להשאב לשם לבד...חייבת להתקרקע..אז באתי .

גם את. את לא לבד. איתך, גם שם וגם שם... שלך, רחל.

אני יותר טוב . לא יודעת יש לי איזה קטע לא סגור אם השעון שלה ...

יצאתי עכשיו מפגישה עם המטפל שלי... כבר שבועיים מתנהלים בתוך הגבולות שקבענו יחד, שמתאימים ומותאמים לשנינו.... הוא אמר לי משהו שאמר לי כמה פעמים... ומצאתי את עצמי תוהה... הוא אמר לי שמי שחסר לו בילדות המקום הרואה את הצרכים, הרצונות, המקום הבריא, התומך, המגן, שמאפשר התפתחות..אי אפשר למלא את המקום הזה. גם לא בטיפול... הבור תמיד ישאר. אפשר למלא אותו לרגעים, לתקופות, אבל זה בור שאי אפשר למלא.. זה בור ששואב. הוא אמר את זה במין השלמה, שנראה שגם הוא חשב אחרת,,אבל גילה במציאות שלא... מה אתה חושב אודי??? אי אפשר למלא את הבור הזה?? אי אפשר למלא את הבור שלי?...;( מעריכה אותך המון, רחל.

אני מאמינה שאת הבור אי אפשר למלא ..אפשר להחזיר רגל שכרתו אותה, לא , אבל אפשר ללמוד ללכת עם פרוטזה .. ההשלמה והקבלה של הבור הזה מלמד לחיות יחד איתו בלי כאב ככ גדול. זה כל כך קשה ולא הוגןאבל אפשרי..איתך

שלום רחל, מקווה שזה בסדר להגיב. גם אני שמעתי את אותו משםט בדיוק על.הבור השחור הזה שלעולם לא יתמלא ממש. אני זוכרת שזה הכה בי, כמו ידיעה על נכות שאינה ניתנת לתיקון. מצד שני זה גם גרם לי להבין הרבה דברים ולדעת שמשפטים כמו אף.פעם את לא ממש מרוצה או אף.פעם אי אפשר לרצות אותך תמיד יש עוד.... כי תמיד יש עוד. הצרכים הבסיסיים שלא נענו בזמן הותירו חלל גדול בהתפתחות האישיות. שירה

ואני דווקא חושבת שאפשר ואפשר למלא.מנסיון. קשרים אינטימיים קרובים ממלאים את הבור, בן זוג,ילדים, נתינה לאחרים. אפילו מילים כתובות לפעמים ממלאות. אף אחד בעולם לא מרגיש מסופק תמיד.גם לא המטפל שלך. אבל אפשר להרגיש הרבה יותר טוב,ומלא ,ושמח. יש מטפלים שאוהבים לבחוש כל הזמן בעיסה הדביקה של הילדות,שבאמת היתה קשה מאד לפעמים,ולא מספקת. אבל טיפול צריך גם לתת כח,ושמחה ויצירתיות. מאיפה הוא כל כך בטוח? . בתור מי שהסתובבה שנים עם החור הגדול בנשמה,וכיום מרגישה כל כך הרבה יותר טוב,אני מוחה. אם זה ככה-באמת מה הטעם? אבל זה לא חייב להיות ככה!

אף אחת מאיתנו לא מצליחה לחשוב