פורום פסיכולוגיה קלינית

אודי, כתבתי את זה ברגעים של חאוש אבל גם.קצת סדר. אני מבינה מה כתבתי... יש בשיר איסוף, ויש בו את התשובה שרק אני אוכל לכל החלקיקים שמתוארים בשיר. מה.אתה.ראית? אם.אפשר.... תודה שירה

צריכה שיגידו לי שיהיה בסדר.. מפחדת. לא יודעת מה זה הטיפול הזה ואצל מי אהיה ואיך יהיה. אני רוצה שתסכים שאדבר איתה, לפחות בהתחלה.. גם יהיה זמן שהיא תהיה כבר בחופש עד שאתחיל והיא רוצה שניפרד לפני החופש. ולא נשאר לנו זמן בכלל. לא רוצה. אווף...

אז נרשמתי ללימודים לשנה הבאה ... מאמינה בטוב חושבת חיובי עושה פעולות. לא מוותרת על עצמי יותר ... ואודי אתה צודק התהליך מאוד חיובי גם לא ויתרתי על הפגישה אתמול . כל כך הייתי צריכה אותה . לא מוותרת על עצמי יותר עשיתי את זה יותר מידי שנים . תודה שאתם כאן איתי . ולמי שמתלבטת על טיפול זה עוד אחת מההוכחות שזה עובד כשעובדים . גם אם הפגיעה מאוד מאוד קשה שהורסת יסודות.

איזה כיף לשמוע! ממש שמחתי לקרוא! אני גאה בך שאת לא מוותרת.. ובחרת לגדול ולפרוח.. שיהיה בהצלחה גדולה!

אודי, ענית לי כן, מזה זמן מה... סוג של תשובה סגורה. אני לא מצליחה להבין. הבקר אני רק עייפה ובוכה רוצה לסגור את הכל ואת עצמי ולא לצאת מכאן. מה כל כך שווה במה שמחכה שם בחוץ ולמה להלחם עליו? סתם יצר חייתי בסיסי והשאבות למעגל האנרצי שקוראים לו חיים.

שלום רציתי להבין אם אני מבינה רק על ידי דימיון חזותי שלוקח זמן כדי להבין. האם יש דרך להתגבר על כך, כדי לפצות על הזמן שלוקח לדמיין? לדוגמא: אם אומרים לי ילד הלך לסופר אז אני חייבת לדמיין ילד וסופר כדי להבין את המשפט ולא יכולה להבין אותו כשלעצמו תודה

אודי.. מה דעתך על זה על תגובה כמו של אבא שלי? פרסמתי מודעת למכירת מכשיר חשמלי מסוים שתקוע לנו בבית בלי שככ נחוץ כבר, הצעתי אותו במחיר של 1500 שח. המכשיר משומש מזה כמה שנים ובמקור עלה לי קרוב ל 4000.. פנה אדם שמעניין והתמקח איתי שאם הוא לוקח אז שאמכור לו ב 1350 והוא יתן לי מזומן ויסגור איתי דיל במקום. ניסיתי קצת לא להסכים אבל בסוף אמרתי לו שבסדר. שאם הוא בא ומחליט ולוקח במקום אתן לו ב 1350 (אחכ קצת התחרטתי שלא הצעתי לו מחיר באמצע הדרך כמו 1400 נגיד אלא הסכמתי למה שביקש ) אחכ סיפרתי לאבא שלי שסגרתי איתו על 1350 אז אבא שלי נזף שלי 'למה הסכמת?' . ברור היה שאם הוא היה צריך להתמקח הוא היה דורש את המחיר המלא כנראה ולא מתפשר ואולי אפילו מקבל.. אבל כל עניין המכירה כאן זה יוזמה שלי. הרעיון כולו היה שלי. אני מפנה להורים שלי מכשיר מהבית שסתם תופס מקום. אני בעצם עושה להם משהו חיובי פה שאם אני לא הייתי יוזמת את זה הם לא היו טורחים... במקום להעריך את זה אבא שלי נטפל רק למה שבעיניו לא טוב ולא נכון שעשיתי, שהסכמתי להנחה הזאת. והוא ממש דיבר בכעס תקיף שכזה.. אז הערתי לו בטלפון - שהוא לא חייב להסתכל רק על השלילי פה ויכול לפרגן קצת על זה שבכלל פרסמתי ואני הולכת להפטר ממשהו שהוא היה מעוניין להפטר ממנו גם. שום הערכה, שום מילה טובה, שום ראיה אולי של 2 צידי המטבע פה... אבא שלי פשוט שתק ולא הגיב. הוא נשאר כנראה עיקש בדעתו שהתבטאה בשתיקה הרועמת שכל מה שהוא חושב עליו זה 'למה היא הסכימה להנחה! עשתה טעות! עושה שטויות'. רק ביקורת. הוא גם דיבר בטון כזה מזלזל כאילו להוציא אותי לא בסדר, בטון כזה וממש לא הגיב לכלום ממה שהערתי לו. כאילו הרגשתי שפסיכולוגית לא שומעים אותי בכלל , לא רואים ולא מגיבים אליי. אני לא מבינה את זה אודי מי צודק פה?? בכל מקרה מדובר ביוזמה שלי והחלטות שלי. למה הוא דוחף לי ככה את 'אני חושבת שאת עושה טעויות מטופשות' שלו בצורה שתלטנית וחירשת לכל אפשרות אחרת להתבונן על זה? אם היה קורה לך אותו דבר נגיד מול אחד מילדיך והיית חושב שהתנהלות אחרת הייתה נכונה יותר ואם אתה הייתה מבצע את הדברים היית עושה אחרת, יותר נכון וטוב בעיניך- האם היית 'שוטף' את הילד בביקורת למה הוא חושב והיה עושה כמוך? לפי מה שנחשב בעיניך ליותר 'חכם'? ממש קשה לי שבמקום לראות את היוזמה והרווח שכן יש פה הוא רק נטפל למה שלא מספיק טוב ונכון.. וכאמור אחכ התחרטתי שלא התמקחתי קצת יותר והצעתי 1400 או 1450.. כלומר לא לקבל את הבקשה של הצד השני כמו שהיא . בזה עשיתי טעות , מה לעשות אני לא משופשפת בהתמקחויות, אבל רק מניסיון לומדים לא??? למה אבא שלי שוטף אותי ככה בביקורת?? לא פלא שיצאתי 'מסורסת' לחלוטין מהבית הדפוק שלהם!! זה ממש ממש חורה לי הגישה שלו. הוא יכל לומר לי בטונים אחרים, מלמדים, לעשות מזה אולי שיעור ולא סתם 'נזיפות' 'למה ככה' ו'למה ככה'. העמדתי אותו במקום עם התגובה שלי אבל כאמור הוא לא התייחס בכלל שתק וכאילו מחק אותי . כאילו אני מול קיר. פשוט מול קיר . אפס הדהוד אמפתי . מי צודק פה?? אני הדפוקה שהייתי לא בסדר כמו שהוא סבור הוא הדפוק שרק נטפל להתמקדות בשלילי וה'לא תקין' ומדגיש רק את זה? ואני כן מתחרטת שהסכמתי בלי להתמקח קצת יותר :/ כי אני רכה מדי. אוף.

על סגנון האישיות של הטיפוס הזה? Vhttps://www.youtube.com/watch?v=83_tY0zl2Ig לא צפיתי בכל ההרצאה רק קטעים ממנה וזה מספיק להתרשם. איש העסקים בוידאו מרצה לצעירים שרוצים להיות יזמים כיצד להיות אנשי מכירות 'כרישים' למיקסום רווחים. הוא כל העת מבדיל בין אנשים מסכנים שחיים בעוני לבין מי שחזקים ושואפים לכמה שיותר רווחים, על חשבון כל דבר שאפשר.. טיפוסים כמוהו האם בתפיסה של פסיכולוגים מייצגים איזה שיא של בריאות נפשית והתפתחות מבחינה אישיותית? הרי נויירוטיות בוודאי שאין לאיש הזה.. האמת היא שמגעיל אותי לחיות בעולם שבו אנשים שכמוהו עושים הבדלה בין 'איכות אנושית' על סמך יכולת להשגת כסף והפקת טובות ההנאה שתצא להם משימור קשרים עם אחרים. הוא אינטרסנט טוטאלי בצורה קיצונית איך הפסיכולוגיה תופסת טיפוסים כמוהו? האם האישיות שלו לא נגועה ב'הפרעה' כלשהי?

הדברים שלך, שלך הם אלה שאספת אלה שיצרת אלה שהרית אלה שילדת הרעיונות שלך, שלך הם אלה שהגית אלה שמימשת אלה שכתבת אלה שגנזת הרגשות שלך, שלך הם אלה שהסתרת אלה שחלקת אלה שבכית אלה שצחקת הכאבים שלך, שלך הם אלה שהחנקת אלה שצרחת אלה ששיתפת אלה שסבלת קניינך הרוחני החומרים מהם את עשויה שלך הוא אם לא תוכלי לו איש לא יוכל

אבל כל כך חוויתי אכזבות שם איתו, שכבר מפחדת לבקש...

אני צריכה להיות חזקה תמיד שם.. כי אחרת אתפרק. ואין לי כוח ללכת. קשה לי כבר עכשיו מספיק.. בתקופה האחרונה - העזתי פעמיים ואמרתי לו שקשה לי וזקוקה לו.. בשתי הפעמים - "זכיתי" בתגובה פוגעת, וכמובן לא מתעניינת בכלל בקושי שלי (ולא, לא שברתי שום גבולות)... אז לא רוצה לבקש. ועכשיו עוברת התמודדויות לא פשוטות.. ולא יכולה להציג שהכל בסדר (אין לי כוח כבר להצגות האלה!) ומצד שני, לא יכולה לבקש ממנו עזרה/תמיכה/הקשבה. כי תמיד הוא פוגע/מסרב, ואז מצדיק את זה בתירוצים שלא יכול, שעסוק בחיים שלו, שאין לו פנאי אליי, או בזה שהוא מנסה ללמד אותי משהו שצריכה להזדקק לעצמי ולא לאחרים...אז דיי. אין לי כוח להסברים או ללמוד עכשיו משהו לחיים. אני רוצה רק שיהיה שם, יקשיב לי, יסתכל במבט טוב, יראה את הקושי שלי ואת ההתמודדות שלי, יגיד מילים טובות (שיפסיק להיות ציני כלפיי!!!!!!!!!) יעריך.. אבל זה לא. אז למה בכלל הולכת?????? רחל.

היי חנה אהובה... את יודעת? במחשבות שלי את איתי... את הולכת איתי... ואני ממש מרגישה רעידת אדמה בחיים שלך. כל כך ייחלת, ניסית וקווית... היית קשובה לכללים וזה כל כך לא מגיע לך, יקירה. זה נשמע אובדן גדול, גדול מידיי. זה כואב, מטלטל, וממש זורק מהמקום. אבל בשבילך אני מבקשת שלא תכרתי את הענף שאת יושבת עליו. את העבודה והבריאות שלך. אל תוותרי על השלווה שלך, על הזכות להיות אהובה. אל תוותרי. אני איתך! הילה

איזו מקסימה את. עכשיו בהפסקה בעבודה ונכנסתי קצת לפורום. את צודקת שזו באמת טלטלה עבורי, אבל בתוכי יודעת שהיא רוצה רק לטובתי וחושבת שזה מה שנכון ויעשה לי טוב יותר. אז אני סומכת עליה וברור שבכל זאת קשה לי.

גם נראה לי שלא ראית הודעה אחת שלי, אולי לא היה לך מה לענות לי.. בכלל שכחתי מזה, אבל הנה נכנסתי לכאן ונזכרתי שוב. מחר אנחנו נפגשות, כי היום לא יכלה.. לא רוצה להרגיש שאני צריכה להספיק כמה שיותר איתה. בכלל לא מוכנה לזה, זה עוד מוקדם מדי בשבילי. ואולי אין דבר כזה להיות מוכנה? ובכל זאת לא רוצה.

שלום שוב אני.... מדוכאת מתמיד... לא מצליחה להבין איך הבאתי את עצמי לתוך המציאות והמצב הזה... איך זאת שטיפלה במשך שבע שנים החליטה לחסום ולהתעלם מקיומי... אני לא יודעת לתאר את עוצמות הכאב... מנסה לקחת אחריותעל איך אני משפיעה על אנשים אבל הפעם באמת לא בטוחה אם זה קשור אלי או אם לה פשוט נמאס... אני לא משתלבת בתוך החיים הנורמליים שלה... בתוך הילד הנוסף שעוד מעט יכנס לחייה.... איך אני ממשיכה הלאה? מחזיקה את עצמי לא ליצור קשר עם המטפלת המיתולוגית שוויתרה לפני עשר שנים... רואה כל יום מתי היא בווטסאפ ומייחלת לקשר איתה, אבל גם פוחדת שהיא תראה אותי ככה הייתי צריכה שהיא תראה אותי כמו שהייתי בשיאי... אני חוזרת ושואלת אם מישהי תרצה להתכתב איתי אני אודה על כך... אני מרגישה כ"כ לבד.... המייל הוא [email protected] אשמח אודי אם יש לך מילים מנחמות...

אני חברה בעמותה שיש בה הרבה חברה מגניבים וחמודים.... יש שם בחורה שבעבר היה לנו תקל,יכול להיות ששיתפתי... ניסיתי להגדיל ראש והזמנתי אותה ליום הולדת שלי... היא הזכירה את מה שקרה אמרתי לה שמקווה שזה מאחורינו... אמרה שנישאר לה טעם מר בפה.... ניסיתי להבין איך אפשר לשפר אבל היא כל הזמן תוקפת את גרמת לזה! את תמצאי פיתרון! אמרתי לה שאני ממליצה בשלב ההידברות בינינו להימנע מההאשמות... אמרה שהיא לא תוקפת אמרה לי תמצאי פיתרון את.... את... את... בסוף שאלתי אם תרצה להיפגש מחר לקפה אמרה שכן... עכשיו אני לא יודעת אם זה בכלל כדאי... כי היא לא מוכנה לקחת אחריות... ממד שני אין לי כח כל פעם שהיא רואה אותי עושה לי פרצופים... חוץ מזה שגם בפעם הקודמת היא ממש פגעה בי ולא לקחה אחריות... מה עושים? הילה

הי אודי, שוב אני.... מחפשת רכות, כנות, תמימות, כמו בשיר הזה אולי https://youtu.be/j2x8oA5h5Jo

כשאני מתחילה לזלול בלי אבחנה-זה לחזור אלי או שזה גם ניתוק? זה מגעייייל

אודי, אני מרגישה שהכל סגור וסוגר עלי. גם התקשורת סגורה. אתה מרגיש? תודה שירה

אני בסדר. עומדת על שתי רגליים והאדמה פחות רועדת. הילה - הוא לא נטש פיזית. כלומר, הוא עדיין רוצה להמשיך לטפל בי אבל הוא עשה כל מני שינויים שגרמו לעולם שלי להתמוטט. עוד לא נאמרה המילה האחרונה בעניין. אודי - אנחנו (נפגעות התעללות מינית ממושכת בילדות) כל כך פגועות. חיות עם בושה ואשמה. חיות כל יום את אותו הסיוט. זה פשוט לא הגיוני שאין מסגרת "מחזיקה" שמעניקה טיפול אינטנסיבי שאינו מוגבל בזמן לנפגעות. זה פשוט אינו נתפס. יש לנו צרכים מאוד יחודיים, ואני באמת מאמינה שעם טיפול איכותי, מותאם ובעיקר חומל ואמפתי, אנחנו יכולות "לפרוח" וגם לעזור לאחרות. איך לא קיימת כזו מסגרת?? פעם בשבוע למשך שנה, זה פשוט אינו מספיק. ופסיכולוג יחיד פרטי, קורס לפעמים תחת הנטל. תודה הילה ולאה על ההתעניינות. נטע.

אודי ראיתי רק עכשיו את מה שכתבת לי שם במידה מסויימת יש שליטה. זה קשה כי הכתיבה המפורקת אכן נעשית כשהמצב באמת מפורק וחסר שליטה . אבל ואם אתה זוכר שאלתי אותך מההתחלה על זה יש משהו מדבק כמו הכתיבה על פגיעה עצמית. אולי באמת דרך הכתיבה אני אצליח ללמוד לא לתת לעצמי מקום כבת חמש אלה להבין שזה רגשות כאלה אבל אני לא בת חמש יותר . מקווה שזה יפחית גם את הרצוןוהצורך האובססיבי שלי שבה מהמקום הילדי הזה לנראות גבוהה כל כך... אודי יודעת שזאת לא הדרך שלך אבל הייתי שמחה כשהכתיבה תהייה דיסוציאטיבית להחזיר אותי למסלול ...תודה על הכל

יש לי כל כך הרבה על הלב ובעצם גם כאן לא יכולה לכתוב כי זה יחשוף אותי ... החיים מעמידים אותי בנסיונות בן עבודה משפחה בית ואני כל הזמן בדילמה האם להיות שם עבור עצמי או עבור אמא שלי (רק כדי להשקיט את מצפוני )עבורי או עבור העבודה שכרגע מאלצת אותי להיות כפול שעות מתמיד . הצומת הזה שהגעתי אלייה הפעם (פעם ראשונה שאני לא רצה) מציבה מראה מול האין אמא , מבינה שעוד מעט באמת לא תהייה ואני אשאר לעד עם הפנטזיה המטומטמת הזו שהיא תראה שהיא תהייה. יודעת שגם אם אעשה את כל המאמץ הזה של הנסיעה מרחק של 4 שעות כל צד התגובה תהייה כאילו טוב אז הגעת טוב אני יכולה לבד טוב האחים שלך כאן בן כה וכה אז ...בשביל זה לוותר על הפגישה שלי. ויחד עם זאת איך אני מחנכת את ילדיי שזה בסדר לא להגיע שזה בסדר להמשיך בחיים כאילו כלום ...פשוט צריכה שיהיו איתי.

ליבי איתך

הגבתי לך אתמול אך לא עלה... כל כך מוכר ועצוב וכואב, מלחמת ההשרדות בכל החזיתות. התחושה הקשה שהסביבה לא יכולה להיות איתך במקומות הקשים האלה והבדידות התהומית. אל תוותרי על הפגישות... זה המקום היחידי שנותן לך מקום כמו שאת, את התחושה, אפילו אם רגעית, שאת לא לבד... איתך שירה

אני מניחה שזה מוכר לכולנו כי זה די עודף ציפיות ופנטזיות לעומת המציאות. אני לא מבטלת פגישה כי אני לא רוצה ללכת אני פשוט לא זמינה יש דברים דחופים שצצו. חמש שנים שאני אצלה ומעולם לא ביטלתי פגישה כי לא רציתי ללכת דווקא בימים כאלה אני או עושה פגישה ארוכה יותר או שאני עושה שתי פגישות באותו שבוע עד שהכאוס מסתדר.

אודי ענית לי שהגבולות חייבים להיות ברורים אחרת התהליך שאמור לפתח יכולת להתבונן על הרגש מבחוץ, (ביטוי להתפתחות ספרציה?) נכשל. למה הגבולות חשובים כ"כ? כדי שתוכל להיות בקרה? כאילו תהליך רגשי בתוך תנאי מעבדה שהיא הקליניקה? שאפשר יהיה לזהות את כל השינויים שקורים? איך העדר גבולות מפריע לזה? האם אי אפשר לייצר ספרציה בדרכים אחרות שהם לא בתוך הקליניקה? הגבולות של פסיכולוגים מאוד מקובעים כאלה. מפגש עם זמן מוגדר. תשלום. מטפל שלא משתף מעצמו הסובייקטיבי אלא יותר שם כדי לקלוט את ההשלכות של המטופל ולעבוד איתן... מוזר לי כל העניין הזה. אצלי בטיפול עם הפסיכולוגית הייתה כנראה חציית גבולות שלא זוהתה בזמן. היא נתנה לי להשאיל ממנה ספרים ואני רציתי להיות פסיכולוגית כמוה, זה טשטש ויצר ערבוביה בעייתית של הזדהויות. שהתגלגלתי לעוסית היא אמרה לי 'תזרקי כבר את כל הספרים האלה. יש חיים שלמים בחוץ'. היא זיהתה שהקריאה אצלי הפכה פעולה ששקעתי לתוכה כאילו על חשבון החיים, ניסיתי ללמוד על החיים ועל עצמי ו'להשתייך בכאילו' בחוויה הרגשית שלי, דרך קריאה במקום דרך יצירת קשרי אנוש ממשיים ומגע ישיר עם חוויות במציאות החיצונית. וגם עשיתי מן הילה נרקיסיסטית לכל 'המידע הנשגב' שכתוב כביכול בספרים. הפסיכולוגית לא הניאה אותי מזה. נראה לי זה היווה סוג של טשטוש בגבולות. מה דעתך? מה שתארתי יכול להחשב למצב של טשטוש גבולות בעייתי?

לא הבנתי אייך אומרים שמה שאני חווה בלילה זה הזיה? אני חווה שיתוקי שינה מלווים ברעש נוראי באוזניים ובלי יכולת תזוזה במשך 3 דק מרגישה שמשהו נמצא איתי בחדר. זה אמיתי וזה לא קורה לי ישר אחרי שנרדמת שלשום הלכתי לישון ב9 וקמתי ב3 לפנות בוקר בגלל זה אייך אפשר להסביר את זה

כל יציאה לחופשה שלה זה סיוט!! זה עוד יותר ועוד יותר קשה. רק בחרדה מזה שיהיו שבועיים קשים במיוחד. קשה כבר עכשיו. עובדת ועושה דברים אבל לא מפסיקה לחשוב עליה ודואגת לה שתהיה בסדר. כלפי אחרים מאד עצבנית ואפילו לקרובים ביותר לא סיפרתי שהיא נוסעת לחופש כדי שלא ינצלו זאת לרעה ויבחנו אותי. הלוואי והייתי יכולה ליסוע איתה ביחד. ככה היה יותר קל. אוף!! אני שונאת שהיא יוצאת לחופשה למרות שאמרה שהיא לא עוזבת אותי. אני מפחדת שיעברו עכשיו שבועיים קשים ומלאים בגעגועים. רק המחשבות האלו עושות התקפי חרדה. ניסיתי לפרגן לה ולשמוח בשבילה - זה לא הולך!! אוף.....אודי בבקשה תעזור לי.

זה קרה יותר מפעם אחת כבר

לא בטוחה איפה כולי, אבל זה מרגיש ממש רגוע.

ימים באמת לא נסבלים נאחזת במעט שפיות אבל הכל ברמות סוגר עלי מכל הכיוונים גם שמנסה לשתף בקושי אין מי שמסוגל להכיל לשמוע והסוף כעס גדול אז שותקת גם את הפגישה כנראה שיהיה חייבת לבטל. לא יודעת מה לעשות קודם ומה נכון מוצאת את עצמי מותקפת בכל החזיתות ...כל כך קשה וכל כך לבד .גם בדברים הטרויאלים ...

הי אודי, לא חשתי געגוע או כל רגש אחר, לא בכיתי, לא התרגשתי,.רק הייתי בפגישה אחרי עשרה ימים כדי להבין איך אפשר לכבות את הכל בעשרה ימים. כיבוי מערכת. רק נכנסתי יותר פנימה אל העצב שממילא קיים. אולי לא כדאי לאתחל את המערכת ומוטב כך... קהות רגשית במקום נזקקות נוראית ונואשת. מה ביניהן ודאי תשאל... אני לא יודעת להיות שם בין לבין. אני כל כך עייפה. שירה

אבל אם המטופל תלותי במטפל ומחפש קשר קונקרטי או נוטה לזלוג מחוץ לגבולות מטרת הטיפול היא ספרציה לא? כי מטופל שאין לו יכולת להתבונן על הרגש מבחוץ צריך קודם לפתח אותה. לא ככה?

הי אודי, אני מקווה שאצליח להגיע אליו לפגישה הבוקר. אני פוחדת מעוררות רגשית שתציף לאחר עשרה ימים בהם המערכת התרגלה לפרידה. אני גם מבינה שאם לא אלך אני פוגעת בתהליך הטיפולי בכלל וביכולת ללמוד ולתרגל פרידות בפרט... שבוע טוב לך אודי

היי אודי, שבוע שעבר הלכתי לפגישה עם הפסיכולוגית. בסיום הפגישה כשיצאתי מהקליניקה היה לי כנראה התקף חרדה, הרגשתי שאני משתגעת ולא הפסקתי לרעוד. התקשרתי ישר אלייה, היא ישבה איתי קצת והרגיעה אותי ואז גם שמה את היד שלה על הרגל שלי. אני עוד מעט 4 שנים בטיפול ואצלה מגע זה לגמרי גבול שלא חוצים אותו והיא הבהירה לי את זה כל השנים, ופתאום זה בילבל אותי. מרגישה שנחצה קצת גבול, בחיים לא חשבתי שדבר כזה יפריע לי, להפך תמיד רציתי חיבוק ממנה. פתאום קשה לי. כשהייתי בהתקף היא אמרה לי להסתכל עליה, היא ניסתה להרגיע אותי, אבל היא התקרבה יותר מידי לפנים שלי. פתאום נלחצתי... אני מאוד פתוחה איתה לגבי הכל, אבל מרגישה שאת זה אני לא יכולה להגיד. במיוחד אחרי שניסתה לעזור לי. אני לא חושבת שזה המגע עצמו שהפריע לי אלא ההרגשה שגבול נחצה. אודי מה אתה חושב? (חוץ מלהחזיר את זה לטיפול ) אולי אני דרמטית? תודה!! מאי

היי אני רון בת 22. כל חיי אנשים תפסו ממני אחת עם בטחון עצמי גבוה שלא מתביישת להביע דעה. אך לא זו באמת הרגשתי. עד גיוסי לצבא לא הבנתי כמה אני ביישנית, תמיד בבית הספר הייתי מהילדים הבולטים גם חברתית וגם לימודית ובצבא , כאשר הגעתי ולא הכרתי אף אחד, כלומר יצאתי מהמקום הבטוח שלי מבחינה חברתית הפכתי לבנאדם אחר. מאוד קשה לי לקבל ביקורת, מאוד קשה לי במקומות עבודה( אני מחליפה המון) קשה לי לדבר מול לקוחות מה שגורם לי לחוסר יציבות תעסוקתית. אני דיי בטוחה שאנשים קרובים אליי חושבים שאני עצלנית וזו הסיבה שאני לא מחזיקה בעבודות אבל אני לא, אני האחרונה שאוהבת לשבת בבית בחוסר מעש, אבל הפחד משתק אותי, קשה לי עם שינויים . מעולם לא היה לי קשר רומנטי ואני מפחדת להכנס לקשר. אני לא מבינה למה אני מרגישה כך, משום שבכל תחום שבו השקעתי הגעתי לתוצאות הרצויות. אני מודעת לעצמי, ויודעת שלא חסר לי דבר כדי להצליח ולהשתלב בכל תחום שרק ארצה. זה מצב מתסכל מאוד, לא באלי לחיות חיים שלמים בפחד ממה שיגידו וממה יחשבו ובאלי לחזור להיות הילדה בת 16 שלא רואה ממטר :/

אני בחור בן 25.. סטודנט. ואני מרגיש שאני נהנה מזה שלאחרים רע. למה זה קורה? אני מרגיש בתחרות עם כולם. רוצה להיות הכי טוב. אפילו לחברים הקרובים שלי.. אם יקרה להם משהו רע בתוך תוכי אני אשמח. אולי זה נגרם מזה שאני לא אוהב שאנשים הם מעליי. גם בלימודים וזה מגיע למצב שהחבר הכי קרוב אליי בכיתה מבקש עזרה, אני יעזור אבל אני לא ארצה ללמד אותו טוב כדי שאני יצליח יותר ממנו. כל הדברים האלה רלוונטים לאנשים מחוץ למשפחה הקרובה. למשל אמא שלי הכי יקרה לי בעולם אני בחיים לא ארצה שמשהו רע יקרה לה. ההפך.. יעשה הכל כדי שיהיה לה טוב. לגבי אחים זה מעורב, למשל אני לא אוהב לראות את אחי מצליח יותר ממני. הייתי רוצה שתהיה לו איזה נפילה בעבודה או משהו .. למרות שהוא אחי. מה מסביר את המצב הזה?

http://shigadelic.blogspot.co.il/2013/05/blog-post.html

אני זקוקה לך

לפעמים היא מביאה איתה מן שלווה כזאת. הגיוני? אפילו נראה לי מתקרב למניה... שזה אולי כבר לא כל כך טוב?

יצאתי מהפגישה היום מאוד מאוד כאובה זה היה ממש ממש קרוב היום גם הוא אמר לי שהיה מרגש אני מסוגלת להיות בקשר רגשי עמוק ובאמת להיות בקשר וליהעזר הוא כל כך הבין אותי היום ויצא ממני הרבה דברים.... אבל הבכי היה בכי שמנקה מבפנים... וגם היו בחצר שלו חתולים קטנים גורים שרק נולדו.... והרמתי אחד מהם.... הם נמצאים עם אמא שלהם מתחת לבית וילדים לא מפרידים מאמא... והיום דווקא סיפרתי לראשונה איך אמא היתה מכה אותי.... איזה אבסורד... הילה

שלום ד"ר אודי, הצרה שלי היא כזו, לפני שנתיים לערך אחרי שנפרדתי מהארוס שלי וביטלנו את החתונה הייתי תקופה ללא זוגיות כי התרכזתי בלימודים ועבודה ובניסיון לשכוח מהפרדה של זוגיות ארוכה וביטול חתונה. בסוף הסכמתי להכיר בחור בשידוך אז הייתי בת 25 והוא מבוגר ממני בתשע שנים, הכרנו יצאנו לדייט ומאותו הרגע הרגשתי שזה זה והיה קליק חזרתי הביתה אחרי ארוחה מקסימה ורד מהמם ואמרתי לאימא זהו מצאתי את שליום למחרת הוא התקשר והתחלנו סוג של קשר, יצאנו לסרט ונפגשנו ודיברנו הייתי הולכת אליו לעסק מביאה לו ארוחות , הוא הזמין אותי אליו ובחודש הראשון לא היו יחסי מין, לאחר חודש זה כן קרה כמו שיכול לקרות בין שני אנשים מבוגרים. יום למחרת הלכנו לקניון לקנות מתנה ליום הולדת של המנהלת שלי הוא אפילו פינק אותי בבגד, ויותר לא שמעתי ממנו והחלטתי גם לא להתקשר אחרי תקופה הוא מתקשר ומדבר איתי כאילו כלום לא קרה ועוד שואל אותי אם אני יכולה לבוא לעזור בניקיון הדירה שלו אחרי שיפוצים, כול התקופה שהוא נעלם היה לי מאוד קשה בכיתי המון ולא הצלחתי להבין מה לא בסדר , הוא היה ברור שהוא רוצה קשר רציני וחתונה להקים משפחה היה אומר לי שאני מוצאת חן בעיניו ובעצם הכול התנהל בסדר. אני הסכמתי לבוא באתי יום שישי הכנתי עוגה הכרתי כמה מהחברים שלי וקרוב משפחה שנכח בדירה כשהגעתי נשארתי אצלו ויום למחרת כול השבת קרצפתי את הבית קמתי בשבע ועד אחד עשרה בלילה הוא עזר לי קצת ואחר כך הלך לישון אחר כך לשחק טניס וכול זה כשבאותו היום הודיעו לי שסבתא שלי התאשפזה עקב אירוע מוחי נוסף. כשהלכתי ממנו יום למחרת אחרי זה שוב מעל חודש לא שמעתי ממנו ואז הוא שוב התקשר וביקש שאני אבוא וחשוב זה קרה ניקיתי ושכבנו ואז שוב לא שמעתי ממנו. במהלך כול היחסים הלא ברורים האלה אני מנסה להבין מה הולך למה זה קורה ודווקא כשחשבתי שמצאתי את האחד, ואז הגיע אליי מידע פה ושם פעם אחת מהבונת ציפורניים שלי שאמרה שהיא ובעלה מכירים אותו ושאני לא הראשונה ולא האחרונה שהוא עושה לה את זה והוא "צד" בנות כמוני, ואחר כך גילתי שמישהי שעבדה איתי היא קרובת משפחה שלו וכשסיפרתי לה את הסיפור בקווים כלליים היא אמרה לי עוד לפני כן להתרחק ממנו ולא להתעסק איתו מבחינת זוגיות כי אני אפגע. מתוך השנתיים האלה חזרתי לארוס לשעבר והקשר מתנהל טוב אבל הוא לא יודע את כול הסיפור עם הבחור הזה. אבל הבעיה הוא המשיך לצוץ בחיים שלי בצורה הזו להתקשר אחת לכמה חודשים לפטפט לשפוך את הלב ואפילו פעם אחת נפגשנו זה היה בזמן מבצע "צוק איתן" ומאז התקופה הזו הוא התקשר כמה פעמים וזהו. ואני אוכלת את עצמי מבפנים ובוכה בלילות למה זה מגיע לי למה הגורל הפגיש אותי איתו למה לי הניסיון המחר הזה הייחס הזה, אפילו באוקטובר 2014 הלכתי לקוראת בקפה הייתי בהלם מכול מה שהיא אמרה לי והמליצה לי למרות שהיא יודעת שאני לא אוהבת את הארוס לשעבר אבל הוא אוהב אותי והוא איש נהדר ויהיה איש משפחה נהדר וזה השני שהלב שלך איתו ככה היא אמרה לא בשבילך שהוא לא חושב בסדר ואין טעם להתעקש עליו ולהרוג את עצמך. ביום שלי שי השבוע ראיתי שהוא התקשר ושלח הודעה חזרתי אליו והוא סיפר לי שאחותו נפטרה הייתי בהלם קצת דיברנו ואז הוא ביקש להיפגש, אמרתי לו שבעיקרון אני לא רוצה אבל קשה לי לסרב בגלל מה שהוא סיפר לי , ונפגשנו ישבנו שעה ואצרתי לו שאנחנו לא ילדים קטנים הוא נפגש איתי נותן לי נשיקה בשפתיים מחזיק לי את היד כאילו הכול בסדר אמרתי לו שנמאס לי ואני רוצה לדעת מה הסיפור שלו איתי שהוא מכאיב לי, ואז כשאני עומדת מולו והוא יושב הוא אומר שהוא הכיר אותי לקשר רציני אבל אז הוא הבין לעצמו שלא יצא לנו לבנות משפחה שהוא לא מרגיש שהוא התאהב בי, באותו הרגע הרגשתי כאילו סערה עברה על פניי כאילו עולמי חרב!!!! הרגע הזה התמונה הזאת של הבעות פניו ואיך שהוא אומר את זה כול הזמן מול הפנים שלי , הייתי בהלם אמרתי לו שאני פשוט בשוק שהייתי בטוחה שאנחנו נהיה זוג מקסים שיש את הקליק שהראתי שאני יכולה להיות אישה טובה ושאני רוצה את הקשר ושזה כן יכול להצליח ושמצאנו אחד את השני, והוא עונה לי שאני באמת מקסימה ועובדת ולומדת ועוזרת לאימא ובבישולים וניקיונות ולא שותה ולא מעשנת ולא מבלה וכול העניינים האלה אבל הוא חזר על מה שאמר קודם. הייתי קפואה במקום רציתי שהאדמה תבלע אותי, אחרי חמש דקות נסענו אני נהגתי חזרה לחניה של הבית שלי והוא לא נתן לי ללכת אלא תפס לי את היד ואמר שהוא לא רוצה שאני הלך בהרגשה רעה, אמרתי לו שממש רע לי שאני לא מוכנה שהוא ככה צץ בחיים שלי שאני רוצה איתו זוגיות אז שיחליט כן או לא כי אני מוכנה להיות לו האישה הכי טובה ואז הוא עונה לי שהוא יחשוב, דיברנו עוד קצת והוא מספר לי שבמהלך הזמן הזה הוא הכיר מישהי הוא ניסה להיות איתה שלושה חודשים אבל בשיחת טלפון שהייתה איתה באחד מימי שישי הוא שאל אותה אם היא עוזרת לאימא בבית לנקות ולבשל אז היא אמה שלא שהיא מסתדרת ואז הוא שאל אותה ולבעלך ולילדים תבשלי ותנקי אז היא ענתה שלא שהיא רוצה לראות טלוויזיה ושהוא יעשה הכול, אחרי שהוא שמע את זה הוא טוען שהוא החליט שיש לה משהו לא בסדר והיא לא בשבילו וניתק ממנה,. אז אמרתי לו שאולי משהו לא בסדר בו כי אני בדיוק מה שהוא מחפש גם חיצונית וגם באופי אבל החליט כשעוד לא היינו באמת זוג שהוא לא מאוהב ושלא תצא משפחה. ד"ר אודי מאז יום שלישי אני לא מוצאת לעצמי מנוח ממשש רע לי אין לי את מי לשתף אין לי למי לספר כשאני לבד אני רק בוכה, שומעת שירים עצובים רע לי הייתי רוצה לשכוח להוציא אותו מהלב ומהראש, אני אבודה לא יודעת איך להתמודד עם הדחייה הזאת , הלוואי שהייתי לוקה באיזו מחלת שחכה בשביל להיפטר מזה, כול כך רע לי שאני לא יודעת מה לעשות בבקשה תנחה אותי, תסביר לי למה זה קורה לי? ולמה זה מגיע לי? איך ממשיכים הלאה?????????!!!!!!!!!!!! תודה. נ.ב מתנצלת על האורך הייתי חייבת לשפוך את הלב.

אני מנסה לחשוב בכיוון הזה , אבל ממש קשה לי כי אני צריכה לשמור הכול בפנים לקום בבוקר לענוד מסכה שאומרת "עניינים כרגיל" , להראות שאני מתפקדת כמו שצריך יושבת כותבת את העבודות סמינריון, עוזרת לאימא הולכת לעבודה. מאוד קשה לי לתפקד ככה כשזה בפנים וכול הזמן נותן את אותותיו. שאני נקרעת מבפנים אתה חושב שאני צריכה לפנות לאיש מקצוע שזה יקל עליי ?

ואני לא מוכנה לזה.. לפחות לא כרגע. אז אולי אנחנו מדברות על זה אבל אני לא באמת רואה או מאימנה שזה יקרה

הי חנה, אני חושבת שאני ממש מבינה אותך.עם כל מה שחווויתי עם "הפרידה" - בעצם נטישה נוראית מהפסיכו' ההיא. זוכרת? זה כאב לי בכאב שלא הרפה במשך שנתיים. דווקא רק אחרי שהיא "סופסופ" עזבה את הארץ, ורק לאחר שאני ביקשתי ולמעשה שכנעתי את הפסיכי' +"המחליפה" ( האמת שמי שעזרה לי בזה יותר זאת פסיכיא' שאני נפגשת איתה. לא לטיפול תרופתי אלא שיחות, אבל לא אפרט כאן כי זה באמת סיפור ארוך כשלעצמו בכל הסיפור המורכב שלי גם ככה), בקיצור: רק אחרי שאותה פסיכו' נוטשת באה לפגישה מאד מאד קצרה איתי ובנוכחות הפסיכיא' ממש לפני שעזבה לחו"ל, רק אז הייתה לי הקלה ולאט לאט הכאב פחת. הוא עדיין עולה מידי פעם ברגעים, וקשה להתגבר על מעשים מסויימים "שמפתה" אותי לעשות, אבל אני כן מצליחה להחזיק ובעיקר לעבור הלאה= לשיקום חיי סופסופ מהטיפול הטראומטי. בכל מקרה, מה שרציתי לכתוב לך הוא: את תתגברי. אני באמת מאמינה בכך. ואני גם בטוחה שכאשר נפרדים כפי שצריך, בצורה מסודרת, ומתוך אהבה והערכה, גם אם כואב= זאת עדיין פרידה טובה. שתאפשר לך ללכת הלאה ולהתמקד בטיפול שהיא חושבת שמתאים לך. כפי שאת יודעת, זה טיפול שהומלץ גם לי והייתי ממש שמחה לנסותו למרות שגם אני כמוך הייתי נאלצת להיפרד הן מאותה "המחחליפה"- שכבר הפכה בעצם לפסיכו' שלי שאני אוהבת, והן מהפסיכיא' שמאד מאד תורמת לי וגם אותה אני אוהבת. אכשהו מכל מה ששמעת, השתכנעתי שזה טיפול ששווה בדיקה.ומלנסות אפאחד לא מת. יש רק מה להרוויח כאן. לכל היותר, אם לא תרגישי שאת בטיפול המתאים לך, אני בטוחה שתוכלי לשוחח איתה כעבור זמן לניסיון ואז אולי הדברים ייראו אחרת- לך וגם לה ותוכלו לשקול שנית. אבל רק אחרי שתנסי באמת. אגב, במאמר מוסגר: האהבה שעליה אני כותבת לפסיכו' ולפסיכיאט' אינה אותה אהבה שחשתי לפסיכו' הנוטשת. כנראה שהזמן והניסיון והכל יחד גורמים "לפעם השנייה" להיות שונה מהראשונה בעוצמות. ואולי זה לא רע.... אני תוהה על כך לעיתים קרובות. מעניין מה אודי חושב על זה? חנה, אחרי כל זה, אשמח אם תכתבי לי כאן או למייל שלי על הטיפול הזה. מאחלת לך שתצליחי להתמודד ושבסוף במבט לאחור הדרך תיראה לך קשה אך מספקת. כמי שהגיעה ביזע ודמעות ומאמץ- לפיסגה! סמבדי

אם יהיה לי איך ואם אצליח, אשתדל לספר לך על הטיפול.

הי אודי, אני לא מרגישה טוב הרעש מבפנים התגבר מאוד צעקות.בכי תנועה.מטורפת.כל הזמן בלי הפסקה זה מתיש אותי ואין לי אנרגיות לעשות כלום אז גם מתחילים קולות הביקורת והמוות ואני מרגישה פאסיבית לגמרי. גם בלילה אין מנוחה חלומות סיוטים. אני מנסה.להקשיב לקולות והם לא נותנים לי לתקשר איתם. לא מוכנים..רק תקשורת חד כיוונית מהם אלי. אני כל כך עייפה כבר מכל זה. רוצה שיפסיק ואוכל לחיות חיים רגילים אבל לא נראה שזה קורה. הפרטיטורה של ההפרעה הדיסוציאטיבית כתובה בדיסהרמוניה. ואני מעולם לא הייתי מנצחת, למרות שאמרו שאני גיבורה וכו', לא מובילה, תמיד בצל ובפינה שלא יראו אותי ולא יסתכלו עלי. אודי אני מיואשת. גם לא.רוצה לחזור לטיפול כי קשה לי כל כך.להיות נזקקת כך.שאולי עדיף שאקבל את נסיעתו כמשהו חד כיווני. הוא נסע ולא יחזור. אודי זה קשה מדי. תודה שירה

"ללמוד להעזר באמת"? מה נראה לך אודי שאני לא רוצה עזרה? סתם בא לי לנסוע , לשלם ,לבזבז זמן שלי ושל האדם הנוסף ? רציתי עזרה, אחרת לא הייתי מתחננת בפניה שלא תוותר לי ושתטפל בי, אתה לא מבין שזה לא אני שלא מאפשרת? אולי אי אפשר לעזור לי? היא משתדלת. ואני מעריכה את סבלנותה, אם כי לפעמים נראה לי שהיא רצתה את ההפגה הזו יותר ממני. אתה יודע יש איזה משפט שאמרת פה שמחלחל לי: שלדברים עצמם אין משמעות אלא זה מה שאנחנו נותנים להם. הבנתי שהיא קיבלה אצלי משמעות מרובה .

אודי, אני בשפל. נמצאת בתהומות של ייאוש. לבד. מאוד לבד. המטפל אכזב. נטש. הלב נשבר. מנסה לשמור על תפקוד מינימלי, לא כל כך מצליחה. הבן שלי רואה אותי כל הזמן בוכה, נגש אליי, מניח עליי את הראש... איך אני לא מצליחה להתרומם למענו? אודי, מה עושים כשהכאב קשה מנשוא? נטע.

נגיד בגיל 27 הייתי נכנסת אליך לקליניקה ולא אליה. האם אתה חושב שכיום הייתי כותבת בגיל 34 באיזה פורום על הפסיכולוג הארור ההוא ואיך הוא פגע בי? או שאולי היה לי גורל אחר לחוויה הטיפולית והזכרונות משם? כפסיכולוג היית מסכים לקבל אותי לעיבוד אם הייתי המטופלת שהטראומה שלה התשחזרה במהלך טיפול איתך ואצלך? איך בכלל היית מתמודד עם מטופלת שכמותי? נניח אם הייתה לך מטופלת שנשארה במצב כמו שאני עכשיו. חושבת שהיא צריכה התנצלות והכרה ממך כי לדעתה בחרת התייחסויות פוגעניות מאד והיא נרמסה נרקיסיסטית שם.. או שאיתך זה פשוט לא היה קורה ככה כי היית יודע להיות יותר רגיש ומבין ? אני תוהה האם עברתי 'תאונת דרכים' טיפולית או שככה זה היה קורה בכל מצב...... סליחה על המיליון הודעות. בטח את רובן המוחלט ממילא לא תפרסם. אני ביום קשה............................ פרידות. גם פרידות פיזיות, אבל עוד יותר קשה מכך- פרידות מתקוות שהיו בלב ביחס לאנשים ואפשרויות. שוב התנפצו לי בפרצוף. שוב קשה מאד. קשה. כמה אפשר. בכי ועוד. בכי ובכי. מצאתי שיטת תרפיה לעזרה הדדית שמותר ואפשר לבכות שם מול אנשים שיקבלו ויכילו אותך. לא ישפטו ולא יאבדו סבלנות. אני צריכה את זה נואשות כבר. הנשמה שלי גוססת בתוך עצמה יותר מדי זמן, מתבשלת בכעס על תנאי טיפול של אנשים מקצוע שבלי לראות 'תעריפים' עבור הזמן שלהם אתם לא בן אדם בכלל. אתה לא קיים בכלל. אתה אויר. רוצחים. רוצחים את מה שאנושי. הזוועה. כואב לי. בנשמה. כואב.

הכי נקי ופשוט לכתוב על היום הקשה שהיה לך בלי העבר ..הוא מספיק קשה ושורף וכואב גם בלי להוסיף ומותר לבכות שקשה ...חיבוק אם נכון לך אני איתך יחד זה יותר קל לעבור את היום כם עם זה וירטואלי .

ורוצה שניפרד לפני זה.. אני לא מאמינה שאני כותבת את המילה הזו.. להגיד אותה אני לא מסוגלת. ואני לא רוצה. לא רוצה להיות לבד.. כלום עוד לא סגור ואני יודעת שהיא לא תשאיר אותי לבד.. אבל זה לא שיש לי שם ביד והיא אמרה שהיא רוצה שאתחיל בספטמבר.. ולא רוצה להיות לבד. ארמה שאולי נוכל לדבר פעמיים למשך כמה דקות בטלפון בזמן שתהיה בחופש. לא יודעת. אני לא רוצה.

אודי כתבת לשירה "אך את יכולה להפעיל כוונה כדי שהיא לא תשתלט על החוויה " אתה מוכן להסביר לי יותר איך? מחפשת כל דרך אפשרית למצוא איך לא לתת לקטנים להשתלט קצת נמאס לי למצוא את עצמי מדברת ומתנהגת כמו ילדה בת חמש...תודה

אז זה אומר לא לתת להם מקום ...מה שבטוח שמתי לב שהכתיבה הדיסוציאטיבית מדבקת...אז גם ככה הבנתי שאני חייבת לנסות לאסוף ...תודה

אבל במבי נשארה אדומה למטה ..ועצוב לנו.

זה נכון. ועצוב וקשה כל כך.

אודי אני אקח מה שאמרת. שהאובססיות מטרתן לא לפעול במציאות. אין יוצאים מזה? איך מרכזים את המחשבה במציאות באופן מלא ופועלים במציאות ולא על איזה תדר רגשי מנותק שמניע אותי במעגלים סגורים?

מצטרפת לשאלה באמת אודי איך ....

מימה, אני קוראת כאן תקופה מאד מאד מאד ארוכה. פעם גם הייתי כותבת כאן לא מעט. בקצרה: את שואלת איך? אז כאובססיבית לאובססיבית אני יכולה להגיד לך: מחליטים! מתאפקים. וכשנורא נורא קשה לעצור והאובססיה עומדת שוב לפרוץ ולהשתלט- נעזרים! תחילה- במטפלת חדשה. במקרה שלי- פסיכיא'. וגם הפסיכו'. ס.מ.ס קצר מהן שמבקש ממני- ללכת "משם"... לא לעשות את מה שאני רוצה. ובמשך הזמן זה באמת עובד! כי במקום ס.מ.ס יש לי כבר קול משלי שאומר: "עזבי אותך! מה זה נותן לך? ככה היא רק ממשיכה לפגוע בך. את לא רוצה לעבור הלאה? להחלים? זה מה שיש לך בחיים?? רק היא? לא!!! יש לי חיים. מגיע לי חיים בלעדיה! יש לי דברים שאני רוצה להשיג." ולא פחות חשוב- שיהיה מקום כזה או עיסוק כזה שכאשר האובססיה תוקפת אפשר ללכת אליו. ואז שוכחים ועוברים לעסוק ולחשוב על משהו אחר. וככה פרק הזמן בין התקף אובססיה אחד למשנהו גדל. וגדל. ואז סופסופ אפשר להתחיל לנשום קצת יותר. זה על כל פנים מה שעובד אצלי. ולי הייתה( ועדיין ישנה) אובססיה מאד מאד גדולה לפסיכו' שנטשה אותי. עברתי טראומה לא פחות גדולה עבורי משלך. ייסורים, כאבים נפשיים ופיזיים. אבל!= זה האיך. איך מתגברים= לא מוותרים. מתאמצים. עובדים קשה. ממש כמו אימון גופני בלתי נסבל. כשמצליחים- ההקלה כה גדולה שזה פשוט שווה. זה ניצחון קטן. אולי תוכלי לנסות... מקווה שזה בסדר שעניתי לך מתוך חוויתי האישית.

מצטערת לשמוע שהיה לך גם טיפול קשה וטראומטי אגב כן יש לי חיים חוץ ממנה, ברור. יש לי מטרות ותוכניות וחיים חוץ ממנה. אבל אין לי שקט. אין לי שקט כי יצאתי משם בהרגשה שנעשה לי עוול ומי שאמור לשאת באחריות כלשהי , לספק הכרה כלשהי לפגיעה שהוא פגע לא עשה זאת. מטפלים אחרים אמרו לי שהיא כביכול טעתה וגרועה .. אבל אני לא רוצה שמטפלים אחרים יגידו. אני רוצה שהיא תשב מולי, מול הכעס שלי על הצביעות והפגיעה שלה ותסתכל לי בעיניים ותראה אותי. תראה שזה בן אדם מולה ולא בדיחה/לא קייס טיפולי/ לא מכונת השלכות. בן אדם!! בן אדם עם נפש פצועה שהיא לא ריפאה, חשפה פצע והותירה אותו, אותי ככה, בכעסים שנים על שנים כי הסירה ממני את זמינותה על מנת לסייע לי לעכל כל מה שהיה. נתנה קצת מזה, פירור. אבל לא מספיק. לא מספיק. אני רוצה שתכיר בזה ושתתנצל ממקום אנושי. שתתן לי את ההרגשה שאנחנו יושבות זו מול זו כשתי שוות לשם שינוי עם הכרה בהיסטוריה שהייתה בינינו ולא שתתעלם ותתנהג כאילו מעולם לא היה. כל מערך חיי ותפיסת הזהות והמציאות שלי הושפעו ממה שהיה שם באופן מטלטל.. ואולי גם שתטרח להתעניין קצת מה שלומי כיום. זה היה יכול להיות נחמד. אנושי כזה.

היי אודי, הבנות כאן כתבו וגם אתה שכל הכבוד שהלכתי עם הלב ושאני מצליחה להיות אני עם המטפלת החדשה. והיא באמת בסדר. אבל זה לא מה שהלב שלי אמר..הלב שלי אוהב את המטפלת הקודמת. ואני עדיין ממשיכה לחלום עליה ולחשוב עליה. ובכל מחשבה עליה, זה כאילו נגמר לי האוויר ואני רוצה לבכות. באמת הכימיה איתה לא הייתה טובה.ובפגישות הרגשתי שאני בסוג של מגננה וחייבת להגן על עצמי מפניה. אבל אהבתי אותה ואני אוהבת אותה.ואני יאהב אותה תמיד תמיד. אודי, באמת סליחה שאני כותבת עליה שוב. אנשים שמכירים אותי אולי לא יודעים, אבל אני אדם רגיש מאוד...

הי אודי, לפעמים אני רוצה להגיב למישהו אחר אבל אני כל כך ריקה וטיפשה שאין לי מה לומר. אין לי. אני כמו עלוקה מנסה להתרם אבל לא תורמת. אני גם לא יודעת לצחוק ממש ולהנות. גם לא לשתף בפייסבוק להעלות תמונות ולקבל לייקים. אני ריקה.