פורום פסיכולוגיה קלינית

אודי מה הקטע להכניס אנשים לתהליך שמשחזר להם את העבר הלא מודע במסגרת הקשר הטיפולי ואז הם נעשים מודעים לאחר שחווים את העבר בהווה באופן טראומטי ומבינים שזה לא הולם לכאן ועכשיו, אוקי...מה אז? מה המטפל מציע מנקודה זו והלאה? סתם מותירים באויר את הבן אדם אחרי שכל תפיסת חייו השתנתה לפתע לאחר רכישת המודעות? האם תפקידו של המטפל הפסיכואנליטי הסתיים בזה?

מכייון שמטופלת באנליזה זה בסדר לענות? ההבדל הוא לא בהבנה מימה, אלא בחוויה הפעם הזאת אני לא לבד! יש איתי מטפל שמכיל מקשיב ואוסף, אז ההתפרקות מקבלת מימד אחר ואז מהמקום הזה יש סיכוי לחוויה שלווה יותר אני למשל מרגישה שבכל מה שקשור לזוגיות וקשר זוגי אני בת 16, אולי 18... מהמקום הזה שאני מתנסה, ומביאה את החוויה ומעבדת אותה, מכאן אפשר לגדול.... צריך להתנסות ולחוות מכך צומחים... בהצלחה בטיפול החדש! אשמח לשמוע חוויות מהטיפול הגופני, זה מעניין אותי מאוד הילה

החוויה שלי הייתה ששחזרתי את טראומת הנטישה והייתי שם לגמרי לבד!!!!! רציתי שהיא תראה לי יחס בין הפגישות. פשוט שתענה לי. שתראה שהיא שם. היא לא ענתה וזה הרגיש כאילו רהטראומה מוחלטת. והיא ניסתה לנזוף בי לבוא לפגישות בחוסר סבלנות ואני הרגשתי נרדפת בידי אובייקט רע שרק מוכן לראות אותי ולהתייחס בכסף וסד של זמן וזה הרגיש כזאת דחייה נוראית בשבילי . הייתי באה לפגישות אם היא הייתה בין הפגישות עוזרת לי לחוש מוחזקת ומובנת לנוכח כל החוויות הקשור ופתאומיות שפקדו אותי. זה לא היה !!!! את הטראומה שחזרתי לבד!!!!!!!! אז גם להיות בטיפול. גם לשלם. גם לבזבז זמן. גם להפגע ולהזדעזע נרקיסיסטית וגם לשחזר את טראומת הנטישה המוקדמת ובסוף למצוא את עצמי חווה את זה לבד ללא מענה אנושי מכיל מחזיק אוסף עוטף.. ושום דבר כזה! פניתי לאלוהים בתחינה!! כי לא היה שם בן אנוש בדמות המטפלת. לא הייתה אנושיות. אז פניתי לאלוהים. גם הוא לא היה. כלום לא היה. הייתי שם לבד!!!!!!! זה רק מוכיח שהיה לי טיפול טראומטי . וזה מכעיס אותי. אבל לפחות השכל מבין מהו שחזור ויכול לקחת צעד אחורה להתבונן על הרגש ולא לחשוב שהעוצמה של זה אכן תואמת את מה שקורה בהווה במציאות... אבל בגלל היה צריך להיות מסלול אחר לטיפול הזה. זה מכעיס!!! גורם להרגשה שאין לי מזל בחיים!!!

זאת חוויה מאד מאד נעימה לי עד כה. היא ממש נוגעת בי ומתייחסת לגוף שלי ורואה אותי ומתייחסת. הרגשה אחרת מטיפול פסיכולוגי שההיא רק ישבה שם כמו איזה פלקט ומשקפת שיקוף פה שיקוף שם לגבי מה היא מרגישה בהרגשה שקיימת בחדר או אצלי... מה הטמטום הזה... אוף. שלא לדבר על ההערות המתנשאות שלה שהיו.. דווקא המטפלת בפזיכותרפיה הגופנית כן רואה בי את 'התינוקת' אבל מצליחה לגמרי לכבד את העצמי הבוגר שבי שמסוגל לרמה גבוהה של שיחה. אבל בגוף, בחושים היא אמרה שאני רק מגששת עכשיו כאילו בוקעת בצעדים קטנים מהביצה וזה נכון כי יש לי איזה בעיה בחיבור למגע ולספונטניות של הגוף.. ואנחנו לגמרי עובדות על זה עכשיו ואני אוהבת שהיא נותנת לי תרגילים הביתה. אני מקווה שבטווח הארוך זה יעזור לשינוי משמעותי אבל גם ככה לכשעצמו הפגישות נעימות וממלאות ולא כמו שהיה אצל הפסיכולוגית שהייתי יוצאת בהרגשה של ריקנות ובחילה.. כמו להיות עם מישהו שלא נוגע ולא מגיע אליך בכלל.. לא יודעת איך יצא לי ככה איתה. ואם עד כדי כך אין כימיה אז איך זה שאהבתי אותה ככ פעם?? חשבתי שאהבתי אותה :/ עכשיו היא פאסה... מקווה שהקטע הגופני יוביל למשהו טוב. התחלתי קצת לחוות את גבולות תנועת הגוף וכאלה חח. יש לי גם קטע שאני מפחדת להחזיק תינוקות על הידיים. אין לי בטחון. בכלל ילדים מפחידים אותי.. אממ. אני אדבר איתה על זה כבר. באמת יש הרגשה חמה ומכילה איתה. זה אחרת. יותר מדיטטיבי וממלא כזה. יוצאת עם הרגשה טובה ולא בחילה.

לגבי היכולת להיות בתחרות ולתת פייט לאחרים בשביל הסיכוי להשיג לעצמך פיסה מהעוגה.. למה יש אנשים שהרגשת הזכות הזאת באה להם יותר בקלות ואחרים שחוששים מזעם או כעס מאבק בהם או מחשבה שלילית עליהם ולכן מפחדים ולא מעיזים.. ? שמתי לב שכזה מגיע לתחרות עולה בי פחד מפני חוסר פרגון של האחר. איך אני מביאה את זה למצב שלא אהיה מוגבלת יותר בידי חשש שכזה וארשה לעצמי לפרוץ קדימה?

קשה לכתוב לך . הכאב עצום ובכל זאת מנסה . יכול להיות שמה שאכתוב יהיה קשה תזכור שזה באמת מהלב ושאני מחבקת וחושבת שאני מבינה אותך את הקושי . מבינה את הצורך להיות בשליטה מפוקס אבל בטיפול זה לא הולך .בטיפול אתה מוכרח להיות מחוייב לתהליך לרצות בתהליך ובשינוי . לפרוק ולשמוע כמה מילים יש חברים .כדי שיוכלו להציל את המציל הוא חייב לרצות להסכים להיות להרגיש. כן אורי להרגיש . זה גם התשובה לגבי עמליה כן מן הסתם נעשו טעויות ואולי אפשר אחרת אבל זה רק אולי ולא מקדם לשום מקום . בתהליך שלי הבנתי שרגשות אשם זה עוד דרך לא לאפשר לעצמי לעשות באמת שינוי זה דרך די נוחה גם עם כואבת לא לזוז מהמקום. החיים טרפו לך את הקלפים וכמו בוויז אתה מוכרח לחשב מסלול מחדש ..זה אומר שינוי . שינוי של פני הבית ,שינוי שלך בזוגיות ,שינוי שלך בתוך המשפחה . כל שינוי שנכון לך ולילדייך . אורי כל הורה דואג כל הורה לא יכול להבטיח שהוא יצליח לשמור על ילדיו.האמת שכשמישהו באמת רוצה למות אף אחד לא יכול לשמור עליו . מה שכן אתה יכול לראות אותם להרגיש אותם להיות קשוב ועוד קשוב למה שנאמר ולמה שלא . כואב לי שהמטפל היה צריך לאמר לך שלבת קשה ולא היא יכלה לבוא ולאמר אבא קשה לי לא הולכת . זה בסדר מותר לה לרצות שונה . קוים אדומים רק במקרה חרום ולא על כל דבר . אני חריגה במחשבה שלי אני יודעת אבל אני גידלתי ארבע ילדים בריאים בנפשם באהבה ובהקשבה תוך כדי שבירת הרבה מוסכמות נורמטיביות . כשבני הגדול היה בגיל גמילה זה היה חורף לא מיהרתי ואז הכנסתי למעון והוא החליט (היה גדול בן שנתיים וחמישה חודשים )שהוא הולך בלי חיתול . ובעצם גמל את עצמו ..אבל היה מגיע מהמעון ומבקש חיתול הולך לפינה עושה את צרכיו ומבקש שהחליף לו. הסביבה שלי התנגדה ואני צחקתי שליטה בסוגרים הרי יש אז לבית ספר הוא ילך בלי ...חיבקתי אהבתי והסכמתי לאט לאט הבנתי מימה הוא פוחד מה הקושי וגם זה הסתדר הילד היה בן שלוש ורק אז ניגמל .אז מה ??? מה שאני מנסה להגיד לך תאהב במילים תהייה שם נוכח קשוב מרגיש .תקשיב למה שהם אומרים לך . תשים גבולות שצריך באהבה ואני בטוחה שתעברו את זה . אורי תאפשר לעצמך לחיות להמשיך בחיים זה יעשה טוב לכולם כי אם לך מותר גם להם מותר לחיות ואז לא רוצים להתאבד . לא פשוט ילד בצבא מתבגרת קטנים באמת תיק רציני . אז באמת בטיפול תאפשר לעצמך לפרוק נשק (שליטה) ולנוח . כל מפקד יודע שמנוחה חשובה להמשך .בטיפול תן לעצמך להטען . מגיע לך ...לא תעזור לאף אחד אם תתמוטט. אורי מחבקת ומקווה שלא הכאבתי מידי

הטיפול מציף ביותר, ומעלה ממעמקים כאבים שנחו בשלום על משכבם, מי אומר שאדם שנמצא בתוך קושי אובייקטיבי צריך דווקא בזמן כזה להציף את עצמו את כל מה שקבור בפנים? כל אחד עם מה שמתאים לו, ישנם כאלו שאפילו לא מסוגלים לעמוד בפני ההצפה הזו והיא כמעט הורגת אותם, גם עם מטפל מאד מומחה.

היי אודי, אני לא מצליחה לפתח העברה כלפי המטפלת הנוכחית שלי. האם העברה זה חלק הכרחי מהטיפול? אין לי צורך לפנות אליה בין המפגשים, ואילו במפגש השיח הוא מאוד חביב (אפילו שמביך מאוד לפעמים)..היא חביבה .. - לאן כל הרגשות מהטיפול הקודם הלכו? הם עדיין כאן...אני עדיין מתגעגעת למטפלת הקודמת ואני שונאת אותה כל כך. כל כך כל כך שונאת אותה. אני כועסת עלייה שהיא אדם לא ישר. הלוואי והיא הייתה נעלמת ולא הייתי הולכת אלייה מלכתחילה. מה הטיפשות הזו שלי לאהוב נשים רעות ומניפולטיביות ושקרניות ומרוחקות??? שלא מתנהגות אליי יפה. שכותבות לי משפטים קצרים וקרים, שעונות לי בציניות במפגש, שצוחקות עליי, שלא מבינות אותי בכלל. שאני כלום בשבילן!!!!!!!!!!!! אני רוצה לאהוב את המטפלת הנוכחית! אני רוצה לאהוב את בעלי! אני רוצה לאהוב אנשים שמתנהגים אליי יפה, שמכבדים אותי, שאכפת להם ממני. שאמפתים אליי...שמבינים אותי!!!! למה זה הפוך אצלי????????

משתתפים די קבועים בפורום שנוצרה פה ולכן יש הרגשה של מרחב מכיל ותומך שמאפשר מן ליווי לאנשים שנמצאים בטיפול . עד כמה שידוע לי כל החברים פה נמצאים בטיפול אישי כלשהו או לפחות היו בכזה בעבר.

אני שוב במקום ההזה שלא רוצה לרצות.זה לא כמו לא לרצות להזדקק. כי אני לא זקוקה שתדעו שאני פה בלי שתדעו שאני רוצה. הבנת? המטפל שלי יצא לשבועיים חופש. דיברנו על זה היום. אני חושבת שהפעם אני יצליח לשמור עחי גם כשהוא בחופש וגם כשהוא יחזור, לא להתמוטט כמו בפעמים שעברו אלא לדבר על הקושי. אז הנה, ממש לא בשקט. כנראה א ני אצטרך מתישהו להתרגל לזה שאני לא "צריכה" אני רוצה. גם לא בשקט וגם המון מילים..

מטופל... אין לי כל כך סבלנות כי אני צריך הרבה דברים פרקטיים תהליך גדול עלי עכשיו. אז בעיקר אני שופך ומחזירים אלי משפטים מסכמים או קצת מאירים. מה תכלס? אולי יש לך עצות יותר מעשיות? האישה שלי צעקה בכל המקומות הצילו ואף אחד כולל אני ואולי גם אתה לא עשה כלום. ועוד איפה ואיך זה קרה לה במקום שהיו צריכים לשמור עליה. גם שם זה לא עבר. איך אפשר לשמור על מישהו? איך אני אשמור על הילדים שלי? איך אדע שהילדים הגדולים לא צועקים בעוד מקומות והבת שלי לא תתאבד מחר?

שלום אורי, אולי זה יישמע לך קצת מתנשא מה שאכתוב כאן..אבל חשבתי קצת על הבקשה שלך לעצות מעשיות. אני חושבת שבענייני נפש אין קיצורי דרך. הרבה פעמים עצות מעשיות הכי קל לשמוע ולקרוא מכל עבר, הרשת מלאה בהן וכל אדם אקראי שתפגוש יוכל לתת לך שפע של עצות מעשיות מה עלייך לעשות בחייך. אבל האמת היא שהנפש שלנו כלל לא אוהבת קיצורי דרך, והיא צריכה לעבד דברים ולהבשיל ולהיפתח ולהשתנות בהתאם בקצב שלה ובזמן המתאים לה, ואני חושבת שזו בעיקר המשמעות של טיפול, ולא לתת עצות מעשיות. ולגבי החלק של דברייך, על כך שאישתך צעקה ולא שמעת. אני בטוחה ששמעת והבחנת. ואתה בטח לא היחיד. לפעמים היכולת שלנו מוגבלת גם כאשר מדובר באנשים שאנחנו אוהבים ושיקרים לנו. כך שאין טעם שתשקע ברגשות אשם. אין אדם שהוא מציל וכל יכול. ועזרה עצמית היא זו שיש בכוחה לחלץ ממשברים. ולגבי ילדך, אני לא יודעת לענות על השאלה הזו. לאבד אמא זה פצע, קשה וכואב והוא גם די טרי. סביר שקשה להם והם סובלים , גם כשאתה הכי תומך ויש להם עזרה מקצועית. לפעמים הזמן עושה את שלו, עד שמגיעים להשלמה המיוחלת. אני חושבת שהבסיס לגידול ילדים יציבים שמצליחים להתמודד עם משברים, זה אהבה ואהבה ואהבה אינסופית ושלא תלויה בדבר. אין דבר יותר חשוב בעיני מידיעה של ילד שיש לו על מי להישען ולסמוך. אין דבר יותר חשוב מזה. הלוואי ונוכל תמיד להעניק זאת לילדים שלנו.

מה קרה לאשתך? מה גרם לה לסיים את החיים? לא מבטיחים לנו שום דבר בחיים. אבל צריך להיות עירניים וקשובים. לא פשוט לשאת באחריות על אחרים. שולחת לך חיבוק גדול והרבה אהבה. תהיה בריא.

אודי, אני שונאת את המטפל שלי. פעם ממש חיבבתי אותו והרגשתי שאכפת לו ממני. עכשיו מרגישה כאילו התפכחתי, ומרגישה מטומטמת על זה שחשבתי שבאמת אכפת לו ממני. הכל מרגיש סתם בטיפול והוא כבר לא משמעותי כבעבר. כשהוא היה משמעותי, זה היה מפחיד אבל הרגשתי שזה ממלא אותי. עכשיו מרגישה ריקנות ועצב גדול. מרגישה כאילו בעבר הייתי מסוממת לגביו ועכשיו רואה את המציאות בצורה מפוקחת יותר. בעיקר שונאת אותו על זה שהוא אילץ אותי להתפכח וניפץ את הבועה הנעימה שעטפה אותי. אודי, מה אתה חושב? האם להפסיק את הטיפול? אי אפשר לקיים טיפול עם בן אדם שכל כך שונאים. ובכלל, לא מבינה מה הטעם בטיפול. לא מאמינה כל כך בכוחה של הפסיכותרפיה לעזור לי. נטע.

אני לא מפסיקה הדמעות זולגות ים של עצב שאין לו סוף.... מתגעגעת לילדים כל כך... ספק אם ניפגש מחר.. זה מטריף אותי...

הי אודי ונשים יקרות, החופש הגדול.... סיוט, אין שיגרה הכל בלגן, כשיצאתי איתם לחופשה הכל היה קשה מדי עמוס ועצוב. בסופו של דבר כל אחד ממשיך בחייו, הכוונות הטובות יורדות בהדרגה ואני נשאר עם כל הבלגן הזה. ההורים שלי מבוגרים, שלה שבורים וקשה להם לעמוד מול הצאצאים שלה. כל מה שאני עושה נראה לא מספיק טוב, ואני מקבל המון עצות טובות כולל מאנשי מקצוע שרואים הרבה את טובת הילדים והמשפחה, אבל מי יציל את המציל? הבנתי מהפסיכולוג שמטפל במתבגרת שהעליות לקבר מפריעות לה ונראות כמו פולחן... כולם מדברים מצד אחד על תהליך מצד שני מזרזים להפרד משינה עם חולצה של אמא או במיטה של אמא ועוד... לא חסר. אני נקרע, צריך גם לפרנס את המשפחה הזאת וגם להחזיק. לפעמים בא לי לעזוב את הבית הזה שמחזיק כל כך הרבה זכרונות. אתה יודע אודי, תכלס.היא היתה כל כך נורמלית שלא חושב שמישהו האמין גם כשדיברה על המוות שתיקח את החיים שלה. מחכה לי דרך ארוכה, גיבוש מפרך, ולפעמים אני חושב גם על אישה אחרת ומרגיש רע. אבל מגיע לי לחיות בזוג כמו שבחרתי לא לבד. יואו כמה חרא שפכתי פה עכשיו... מה היא היתה אומרת? יחסית לאוטיסט רגשי אתה לא רע בכלל... ככה זה כנראה כשזה עולה. אודי, אם יש לך עצות פרקטיות מהנסיון שלך אני מה זה אשמח... גם מבנות הפורום תודה אורי

אני יכולה קצת לספר לך מניסיוני.. התיתמתי מאמי הביולוגית בגיל 4..ואז לפני 40 שנה כל הגישה היתה אחרת עד היום אני זוכרת שביום הלוויה [אחרי שנים ידעתי לתרגם את זה] העבירו אותי ואת אחותי לדודה שבחיים לא היינו אצלה יותר משעה ופתאום נחתנו ל7 ימים...אחרי 3 שנים אבא שלי ז"ל התחתן שוב עם אשה מדהימה שהיתה אמא לכל דבר [לצערי הענק] היא נפטרה לפני 16 שנים ממחלה קשה...בזמן החתונה שלהם עברנו דירה ונפתח דף חדש..לעולם לא שכחנו שיש לנו 2 אימהות [במיוחד שבשנים הראשונות היה סבא =אבא של אמא] שהלכנו לבקר כל שבוע.. [כמובן שאין בדברי שום המלצה] אלא רק ניסיון.. דברו על הכל פתוח [אצלינו זה היה מאד חסר] בדיעבד אני חושבת שבכך שעברו דירה עזרנו לעצמינו מאד..לפתוח חלק חדש.. חתונה 2 היא כמובן החלטתך בלבד אני יודעת שתמיד אמא חורגת נשמעת וניראת כמו מסינדרלה..מנסיוני זה ממש לא כך..ויותר מכך אני יכולה להגיד לך שאחיני [שהגדול היה בין 10] כשהיא נפטרה ידעו רק לאחר מותה שהיא בעצם לא אמא ביולגית שלנו.. "קצת" כעסתי שאחרי מותה התקשרו אלי מהנהלת בי"ח [מעיני היחשועה] ואמרו לי שאחרי שנודע להם סיפורנו הם המומים מהטיפול שלנו בה.. הסברתי להם בקצרה שמבחינתו לא היה שום הבדל..נכון שזכינו אבל אני בטוחה שיש עוד המון משפחות כאלה.. בהצלחה בכל מה שתחליטו..

אתה יודע ? היום כשהייתי אצלה אמרתי לה שקצת מפחיד.. ואם פתאום ??? לא יודעת.. ואם זה ירגיש ?? לא יודעת מה.. ואום זה יהיה קשה אז נחזור ל 5 ? והיא אמרה שכן.. שאם זה ירגיש (לא זוכרת לצטט) אז נחזור ל 5 בשבוע וכבר נמצא זמן.. זה הרגיע.. גם סיפרתי לה קטע של חלום שחלמתי הלילה שנזכרתי פתאום : בחלום ,יש איזה תינוק/ת ומישהי/ו מחזיק בכתפיים של התינוק/ת ומכניס אותה/ו לתוך המים כזה כמו משקיע אותו/ה פנימה לגמרי (כמו טבילה/הטבלה כזו ?) ומרים אותו/ה התינוק/ת רוצה לבכות /לנשום אבל הוא לא יכול כי המבוגר/ת הזה שוב דוחף פנימה למים את התינוק/ת ושוב מוציא אותו החוצה ושוב התינוק/ת נמסה לנשום/לבכות אבל שוב המבוגר/ת משקיע את התינוק/ת פנימה למים.. עד שהתינוק מפסיק ..ומת ? איבד את ההכרה ? לא זוכרת.. וזהו.. אודי, יש לך איזושהי מחשבה/השערה/משהו ? שלך-במבי.

אני פה ולא פה... אני קוראת ולא קוראת... לא חשבתי "להיפרד", ולא אמרתי שלום, כי הייתה לי הרגשה שכל יום אחזור לכתוב פה.. אבל כנראה שזקוקה קצת למרחק הזה.. המקום הזה יקר וחשוב לי. אתן, בנות, יקרות לי! ואני מאמינה בכן מאוד! אודי, גם אתה יקר לי מאוד! יש לי בחדר פתקים שתליתי עם משפטים שלך שכתבת לי וצריכה לזכור...:), אז אתה איתי גם כשאני לא פה...:)! אני זוכרת שפעם המטפל שלי אמר לי - שלפעמים אנחנו חיים ומתנהלים עם דפוסי התנהגות שוב ושוב, כי פשוט זה מה שאנחנו מכירים. אז אני יודעת רק הרס. שהופנה כלפי עצמי, כלפי בני זוג שהייתי איתם. בעיקר - כלפי עצמי והגוף שלי. וכבר אין את הפוגעים בחוץ. זה אני. שפוגעת. ולא, לא פגעתי בעצמי מעולם. הגוף שלי עושה את זה מעצמו. כי ככה הוא יודע. אז אני רוצה ללמוד ולנסות ללמוד אחרת. וגם אם לא אצליח תמיד - אוכל לדבר על זה.. אביב - ריגשת אותי שהרגשת בחסרוני וכתבת לי. אני אוהבת אתכן, ואוהבת אותך אודי (מותר לגלות?:):) ובטוחה שאחזור, כשארגיש שנכון.. רחל.

הגבתי לך שם על המדיטציות וזה נבלע ... לא מבינה איזה איש מקצוע בטיפול או במדיטציות? חושבת שכרגע עדיף לוותר לא ברור לי המצב שלי , הוא לא לגמרי שלם ולא לגמרי חסר והמעורבב שונה מאוד מהמוכר. בנתיים חזרתי ליוגה .

תוהה לעצמי האם תהיה לי אחת כזו אי פעם...

לא מסוממת מאוכל מחזיקה לא להתנתק מרגישה הכל בעוצמות חזקות מבינה ,לא ניבהלת מרגישה בשבועיים האחרונים מצליחה לקחת איתי מילים שאמרה . שיהיו איתי אחר כך ,נאחזת בהן . היום הייתי שוב קטנה מפוחדת מרגישה . מבינה שזאת אני מרגישה את הגוף מכווץ כואב כואב. זה היה נוראי ועדין לא השתחרר . יודעת שהתגובה מוגזמת לסיטואציה. מבינה שזה טריגר ולא מצליחה להשתחרר.

ביקור קצר ושקט.

כייף שבאת

הייתי עכשיו במפגש של פסיכותרפיה גופנית והיה לי ממש נעים ומעניין שם. נכנסתי עם מלא מחשבות בראש בזזזזז ויצאתי יחסית הרבה יותר רגועה. היא גם נותנת המלצות לתרגילים בבית אם יתחשק לי לעשות.. מדהים כמה שהמח שלי נוטה למחשבות וכמה פחות מחוברת לחושים. היא אמרה שנעבוד על זה

מימה כייף גדול לקרוא אותך. מקווה שימשיך לך הטוב מגיע לך. תעשי את מה שהיא המליצה הבייתה מן הסתם זה יעזור.

ממנה..אבל כל כך מעצבן שאני מנסה לקבוע, ולא מוצאים זמן, היא עסוקה בזמן האחרון ואם זה לא בזמן שלנו אי אפשר אחרת....זה קשה ומעצבן אותי :( אני לא שולחת שום הודעות בין פגישות כבר......אז זה טוב, אבל גם לא נפגשות נוסף להכל אז זה קשה לי מבין? ובכלל עבר לי החשק בשיתוף....ואז לבד כל כך עם הכל :(

התגובה שלא תיברחי הייתה מיועדת להילה ...מכירה את זה שקשה למצוא זמן. סומכת עליכן שזה יסתדר כבר הייתן שם אל תוותרי עלייך . חיבוק גדול

אןדי הרבה מוגלה התחילה לצאת וכואב לי מאוד כואב לי להרגיש קירבה עם הפסיכולוג וגם בקשר הזוגי החדש ניפגשנו עכשיו וזה היה נעים ואחרי שהוא הלך בכיתי כל כך אני מרגישה שאני רוצה לברוח.... גם למטפל וגם בקשר החדש... כואב לי להרגיש זה כואב הקירבה הזאת זה הכל בגלל הפסיכולוג אני כועסת עליו אני הגעתי לטיפול אבל אני לא רוצה את הקירבה הזאת!!!! אני אברח לכם לכולכם

הילה אל תיברחי כתבתי לך בטעות אצל מיכ ..חיבוק

מטופלים ברחו מטיפול בלי לשלם? הבריזו?

הי אודי אני מוצאת עצמי בבעיה, שלא רואה איך היא נפטרת. למעלה משנתיים שאני בטיפול אצל מטפל. עדיין אנחנו מתקשים מאד להגיע למצב של שיחה זורמת פתוחה בה התפקידים ברורים, ואני באה באופן קבוע ומשתפת. ויש בעיקר הרבה חסימות שמונעות את זה.ובעיקר יש כעסים ואכזבות. אבל אחד הדברים הבעייתים שזה כבר לא קשור להתנהלות ותגובות כאלו או אחרות שלו לדברים , זה פשוט משהו בסיסי שמלווה אותי כל הזמן וממש בלתי נסבל עבורי, זה לקבל את העובדה שהוא "רק" המטפל שלי. ולא מעבר. ושאת כל שאר הדברים האחרים הנלווים שהם חלק מקשר , זה בטח לא איתי.(שלא נדבר על זה שהוא נשוי ובעל משפחה) וזה משהו שככ קשה לי, שאני לא מצליחה להסתפק בו ובקיים,ולנצל את הזמן ואותו. ואני גם נורא מקנאה באשתו בעובדה שהמשפחה שלו קודמת לי, וזה ברור מאליו, גם..., אם לא סותר . וככה זה ממשיך את עצמו וכל סיום פגישה או המרחק בין לבין הפגישות קשה לי נורא. ואני לא רואה איך בעצם ישתנה. אני ממש מתוסכלת מרגישה מטומטמת ילדה קטנה ופאטתית, שאין לה חיים,ולעומתו, ועסוקה בזה באופן מביך וחד סטרי מן הסתם, ובאופן הזוי אני אפילו מרגישה שאם אולי מתישהו,למרות שלא נראה לי, אכיר מישהו,זה יהיה כאילו כמו ל"בגוד" בו(במטפל)...(בהפוך על הפוך).ושוב מרגישה מטומטמת, וגם אם ישמח בשבילי שיש לי מישהו, זה גם יבאס אותי,שבעצם הוא לא מקנא ולא מתבאס. ושוב אני חושבת לעצמי שאני כנראה ממש בהזיות. האם כך??ןאז מה הקטע שלי?? ואיזה מין טיפול זה?? ואולי אני לא מתאימה לטיפול? או איתו? כי מה שקורה שתכלס..., שבאמת הכל מקשה , ויש הרבה יותר חסימות ושתיקות בסופו של דבר מתכלס,טיפול.הייתי מאד שמחה לשמוע דעתך ועצתך. תודה רבה

שיחה היום היתה כואבת ויצא ממני הרבה דמעות וכאב דיברנו על כך שחוויתי טראומות גם בשנים הראשונות בטיפול... שהיה כאוס מוחלט... הוא אמר לי שזה כמו תינוק שמגיע לטיפול שאי אפשר לצפות ממנו לכלום... רק עכשיו אני מתחילה להבין את ממדדיי הטראומה שלושה עשורים של כאב בגידה בנפש שלי ניתוק מוחלט של אני מעצמי כאילו רק עכשיו התחלנו את הטיפול וגם הקשר החדש כמו שכתבת אודי הציף אמון שהתנפץ פעם אחרי פעם דינוזאורים שיצאו מהחורים.... פחדים ממחשכים מורכבת היא הנפש... בכיתי היום מאוד מרגישה שהפצע נפער ירדו דמעות של כאב וכל המוגלה יוצאת לי לתוך הפה לא פשוט בכלל.... נ.ב הכנתי עוגיות גרנולה והבאתי לו לטיפול הוא שמח אמר שיאכל עם הקפה רוצה לכתוב עוד אבל אין לי כח

בואי זונה קטנה עכשיו את שלי ומה שאומר תעשי כשאומר לך ללכת תלכי כשאומר להנות תהני תגנחי תשמיעי קולות תספקי את יצרי עד שאומר די הזמן הוא שלי עכשיו תלכי כשארצה תחזרי ושוב תתפשטי תשכבי שאראה את כולך זונה קטנה שלי אם תעזי ללכת מבלי שאומר סופך יהיה מר זונה קטנה עוצמת עיניים חושבת על שמש וים ואיך הפרפר ופרחי האביב והגשם שטף את כולם גם אותי ואיך הוא הסוד הנורא של האיש שמשקל גופו על גופי וידיו הגסות לשות וחופנות וחודר איברו אל תוכי ודמעות של כאב ועלבון ובושה מכעיסות את האיש שאומר באת אלי כמו זונה עכשיו תשלמי אני עדיין רעב ושוב הוא הופך ולש וחופן וחודר ומניע גופו ופתאום נזכרה בשיר ילדים אמא בואי קחי אותי מפה ואמא תגיד זונה קטנה בשביל מה את הולכת אליו אלוהים מעניש ילדות ונשים שפיתו אנשים של נשים אחרות ואני מחכה לו לאל הנורא שעכשיו יעניש גם אותי

עצוב כל כך.

אודי קושי עם מיניות, עם לבטא רצון מיני ולהתחבר לספונטניות חושית, לשים בצד את הבקרה הדרוכה של השכל שמחפשת שליטה .. מה גורם לזה? האם מדובר בטראומה מינית בילדות או יכול להיות משהו אחר? חסך חושי בהחזקה אולי? מה יכול לגרום לזה?? מין אמור להיות דבר מהנה נכון? למה עבורי אני לא חווה משיכה וחשק לזה אלא בעיקר רתיעה וגועל? מנשיקות ומלחשוב על מין אוראלי למשל.. שאלתי חברה אחת שאני פתוחה איתה והיא אמרה שאין להן שום בעיה עם זה.. אני ממש נבוכה ומתביישת בעובדה שאני אדישה ונרתעת ממה שטבעי ומהנה לאחרים. מה גורם לזה? האם תינוק שלא נותנים לו בטחון בהחזקה? או שנגעלים ממנו ? או אולי בכלל האכלה כפויה ולא רגישה ולא קשובה לאיתותים שלו? האם האכלה כזאת נחווית כמו 'אונס' בשביל תינוק? ובשלבים הפסיכוסקסואלים לאורך ההתפתחות זה יצור בעיה אחכ בכל האינטגרציה של הדחפים עם האגו כי דחף יקושר לחוויה פולשנית לא רצויה גם שהוא עובר 'גלגול' משלב אוראלי לשלב הגניטלי או משהו כזה? אני בכיוון?

את שואלת שאלות כל כך חשובות אחת אחרי השניה... אני יודעת על עצמי שגם לא היתה החזקה נכונה וגם פגיעה בגוף ואונס אצלי טיפול עזר כי שם המטפל הוא דמות הורית לעומת בן זוג שיש שוויון ואחד מספק צרכים של השני.... גם אני לא מסוגלת להתנשק עם כל אחד אבל הבחור שאני יוצאת איתו עכשיו אז כן... אצלי לקח הרבה זמן עד שראיתי שינוי הילה

היי אודי, בזמן האחרון אני מרגישה רגועה ..אני לא יודעת להסביר, אני פשוט מרגישה בסדר. הייתה שיחה לא קלה עם המטפלת, ועדיין יש לי קשיים בדימוי העצמי ובאינטימיות...אבל משהו בי נרגע. אני מבינה שהיו דברים לא בסדר בעבר, ויש בי רצון לתקן ולשפר..לשפר את הקשר עם אמא, לחזק את הקשר עם בעלי. פתאום אני מרגישה שאני בסדר ואני לא אשמה ושמותר לטעות , שמותר לי לרצות להישען לפעמים ולהיעזר..יש משהוא מאוד אלסטי בחיים..טוב לי. אהה, וגם החלטתי שאני לא רוצה איפור, או שמלות, או נעליים לא נוחות. אני בסדר כמו שאני, ואני אוהבת אותי מאוד.

אודי, טיפול זה דבר מסוכן. קשר מלאכותי. קשר מזויף. אמפתיה תמורת כסף. איך בחיים האמיתיים אני כל כך חזקה, משמעותית עבור הרבה אנשים. בטיפול אני חלשה. ילדה קטנה ונזקקת. אני מגעילה את עצמי. בטח מגעילה גם אותו. זה לא הוגן!!! לא הוגן שבגלל האבא הדפוק שלי אני צריכה "לבלות" שעות על גבי שעות בקליניקה עם המטפל הדפוק שלי. אני שונאת אותו אודי!!! שונאת אותו!!!!! עצוב לי בלב. נטע.

אני בוכה עכשיו לא רוצה מישהי אחרת, אני מפחדת

חנה זה בסדר לבכות . איתך מחבקת יודעת שזה קשה . את מדהימה בדרך שאת מתמודדת מאמינה שחרי שתכירי את המטפלת החדשה יהיה לך טוב

את מקסימה

שמתארת את הפגישה שהייתה לי איתה? דווקא בשליחה ההיא החיבור לאינטרנט עשה בעיות. מקווה שזה נקלט

כמה שעות לפני כן היא ניסתה להתחמק בכל מיני תירוצים ודרכים מקיום הפגישה הזאת אבל עמדתי על זה שאם קבענו כבר שאני רוצה שהפגישה תתקיים.. עד שכבר הסכימה לקבוע.. והייתה שיחה. ובכיתי.. ודיברתי על הרגשות שלי וכעסים... אבל בלי עצבים וקללות עליה כי נתתי לה את המילה שלי שאני לא אהיה עצבנית עליה בפגישה.. היא סתם ישבה שם והנהנה וניסתה לשקף לי מה היא מתרשמת שאני מרגישה.. זה היה מאד סתמי בסהכ. אבל היא נראתה סתם בן אדם די עלוב כזה, אפילו כבר לא יפה במיוחד כמו שהיה נדמה לי פעם.. זה היה 'מצחיק' שהיא עמדה על זה שהיא לא מוכנה לקבל ממני יחס לא מכבד כאדם ואני הרגשתי בדיוק אותו דבר מכיווני- שאני לא מוכנה לקבל ממנה יחס לא מכבד כאדם. איך כל אחת הרגישה שהשניה עשתה לה עוול... אבל אני יודעת שהצדק הוא איתי. אם שילמתי לה ככ הרבה כסף הייתי אמורה לקבל משהו מטיב בתמורה, לפחות ככה ההגיון שלי חשב. עד היום אין לי מושג מה היא באמת מרגישה וחושבת. אם כאב לה כשכאב לי. היא אמרה שהיא מרגישה צער מאיך שדברים התפתחו שם. מזה שיצאתי עם הרגשה ככ פגועה.. אז יש לי את האמירה שלה אבל לא הצלחתי להרגיש אותה מרגישה אותי. למרות שנראה לי שהיה לה כן צער על כל מה שכאב לי שם.. לא יודעת אודי - איך אפשר מצד אחד לקחת תעריפים שבאמת אין שום צניעות בהם, ומצד שני בכלל לא לדעת מה שווה מה שנותנים בתמורה ולחיות בשלום עם זה... כמטפלים אתם לא מרגישים אשמה על זה? איך אתם חיים עם זה מצפונית בשלום? יש לך הסבר איך זה ייתכן? למשל אם מישהו היה נותן לי 300/400 לשירות או מוצר כלשהו אני הייתי מרגישה מן מחוייבות לדאוג שהוא יהיה מרוצה ממה שהוא מקבל. גישה יותר שירותית בטיפול נפשי זה לא ככה. הכל הפוך ועקום איכשהו. הכסף מבטא את זכותו של המטפל לקבוע לעצמו תעריפים בהתאם לדרגת בכירותו וניסיונו והתמורה למטופל נראה שלגבי זה אין למטפל מחויבות כלשהי. מעביר אחריות על המטופל ויכולתו להפקת תועלת.. כשאמרתי לה שזכור לי שהייתי עסוקה בזמן הטיפול בעיקר לקרוא ספרים ובצורה מטופשת לדמיין שאני כמוה בעצם הזנחנו מלא דברים אחרים כמו התייחסות לקשיים ממשיים שלי עם מיניות למשל וזה דברים שלא נגענו ודיברנו.. אבל היא טענה שכן נגענו בדברים האלה.. אז שוב זה נשמע כמו קצר בתקשורת ובאופן התפיסה של דברים.. בסוף היא אפילו לא אמרה כלום על הכסף ומצידי שילמתי את אותו תעריף מוזל שהיא נתנה לי פעם בזמנו למרות שהתעריפים הרגילים שלה הם גבוהים יותר. היא לא ממש העיזה לטעון פה משהו כלפיי ולקחה לפי המוזל למרות שלא קבענו מראש שום דבר בנוגע לתשלום. מה דעתך אודי? אפשר סופסוף להרפות ממנה עכשיו? לזכור את הפגישה הזאת כאקורד סיום ולא את כל הכעסים מההתייחסויות הלא אמפתיות שלה מפעם? צר לה... גם לי צר.. עכשיו יש לי מטפלים אחרים ואני אשאף להמשיך להתקדם בחיים.

מאוד שמחתי לקרוא שנפגשתן... המממ..מדהים שאחרי כל מה שכתבת עליה, פתאום זה מסתכם בפגישה רגילה בין 2 נשים רגילות. כל הכתיבה שלך כאן עלייה ושפע ה-"ברכות" שהמטרת עליה, ובסוף היא בסה"כ בשר ודם כמונו.וגם היא חשה צער, ויש לה קשיים והיא גם סתמית לפעמים....שמחה בשבילך, נשמע שזה צעד חשוב וסוג של סגירת מעגל.

וואוו מימה כל כך מקווה בשבילך שתוכלי להמשיך הלאה משם. פשוט כי מגיע לך ולא משנה מי אשם או לא אשם ...

מקווה גם

אודי ? מה אתה אומר ? בזמן האחרון, התחלנו להסתכל על שנה הבאה (בד"כ בחופש אנחנו מדברות בגדול על השעות /ימים שנסגור על השנה הבאה, בכל אופן 5 פעמים צריכים תכנון מוקדם) היום כשנפגשנו , שאלתי אותה מה דעתה שנרד ל 4 פעמים בשבוע ? היא הסכימה.. אפילו התרשמתי שהיא שמחה.. אמרה משהו שזה אומר על רצון שלי לגדול (???) לא זוכרת.. אמרתי את זה כי אין מספיק ימים בשבוע :) אני עובדת הרבה מאוד, ובנוסף, נרשמתי לשני קורסים שמתחשק לי.. וגם אמא צביה מאוד מלאה , נוצר מצב שלא מצאנו מתי נוכל להפגש 5 פעמים.. אמא צביה אמרה שהיא שמחה שלא ויתרתי על הקורסים והעדפתי את הקורסים על פני פגישה נוספת. מה שנכון... פתאום אני מתה מפחד.. אודי אני מתה מפחד.. אודי.... ?????

חשבתי שהמפלצת גדולה יותר... אבל מסתבר שזו היתה מפלצת דמיונית. או שהיא פשוט הצליחה לשטות בי?

לא מצליחה מרגישה שהשומן נידבק לי לגוף כמו מוגלה שהחשק לאוכל ולמתוקים הוא כל רגע וכל שניה ביממה בחיי שמנסה ומתאמצת היתה תקופה שירדתי ועכשיו זה נהיה שוב קשה ודווקא יש אנשים מסביבי שתומכים ואוהבים ויותר קשרים טובים... וגם הקשר הזוגי מתחיל לעלות על מסלול אז למה אודי, זה לא מרפה? מה יש באוכל שהוא כל כך עיקש להידבק לי לגוף? זה מעלה בי כאב עז... לכל מי שהגיבה בשבוע שעבר סורי שלא מגיבה במבי ואביב ומיכל וסנומקין(?) והופ אני נטולת אנרגיות הילה

אל תשאבי לדכאון. אל תתני לו להפיל אותך. תני לאנרגיות הטובות להוביל אותך. קחי עו"ד שיטפל בבן זוג שלך.

תודה את נותנת לע

כתבי לי שוב.

הילה, את צריכה עזרה בירידה במשקל היום ישנם פסיכולוגים שמתמחים בזה ביחד עם היפנוט, הם עושים ניסים ונפלאות. את צריכה לעשות ספורט כל יום לשעה, לקבל לווי מקצועי בתחילה כל שבוע אחרת כך פעם בחודש או חודשיים, ולא תאמיני איך שתאכלי טוב ותרדי במשקל. את צריכה לנסות כמה מטפלים עד שתמצאי את הנכון, כי לכל אחד שיטה אחרת, והעיקר זה הבריאות, היינו תכנסי לתכנית של בריאות הגוף, אכילה נכונה, שינה נכונה, ספורט נכון, ותרגישי מצוין

איך ממשיכים לחיות כשכל האנשים שאת אוהבת נטשו אותך?

שלחתי לה סמס שמבקשת בפגישה הבאה לא לתת לי לברוח....מלדבר על הגוף ...זהו החלטתי בחלק הבריא שלי שזה לא אפשרי ככה יותר . הגוף הזה זאת אני ...לא יכולה להשאיר אותי מאחור... מבינה שזה לא יהיה פשוט גם לא מהיר וזה תהליך אבל לא בורחת ....מפחדת ונושמת לתוך הפחד

טיפול ללא עיבוד שחזור ועיבוד פרידה מה הוא שווה? וגם פרויד ממה שידוע לי הנחה מטפלים להמליץ למטופליהם להשהות קבלת החלטות משמעותיות בחיים כל זמן שהם באנליזה. מה אם מטפל דרך השפעת הסמכות שלו (הרי זה לכשעצמו ניצול של ההעברה) גורם למטופל לקבל החלטות לפי הוראת המטפל.. האין זה בבחינת גרימת עוול לאוטונומיה הייחודית של המטופל? מה גם שמתפכחים בסוף מאידאליזציה הסמכות הזו וחשים מחוללים ומתומרנים מה דעתך אודי?

ברור שמכירה את אנה קרנינה...מכיר את "אלגנטיות של קיפוד"? אז מאוד הזדהתי עם הדמויות..הילדה והשוערת... שאלה טובה מהו אושר? ואיך לחיות? ואם הוא ב"אני שיקרי" אז לא מאמינה בלהתאבד, אפרורפו אנה...יש אלפי אפשרויות נכון???? לא צריך להיות שחור לבן.....מנסה כמובן שלא יהיה שחור לבן.....אני חושבת שהאושר נמצא בדברים הקטנים, וכל משפחה יכולה להיות אומללה או מאושרת...וברור שיש גם וגם בתוך המשפחה ואין שחור לבן..אבל יש יותר ופחות...יותר אומלל ופחות אומלל.....ולא רוצה שירחמו עליי כי אין על מה...מבין? סתם רע לי ומין הסתם זה יעבור.... :( אבל לפעמים עולים הרחמים העצמיים, העצב תופס מקום נרחב, בלי מקום למשהו אחר או מרחב לדברים אחרים...וואו כמה מחשבות...די רוצה לנוח עכשיו ממחשבות....סליחה אבל מעיק לי...רוצה להניח אבל מחשבות לא מניחות את הדעת.....

מה אני מחפשת כאן ומה אני רוצה ממך??........השבוע לא נפגש וכנראה גם לא שבוע הבא, שוב דחיתי פגישות :( יש הרבה דברים ואין לי זמן.היא אמרה תני סימן כשתוכלי להפגש.....ועכשיו סתם הוצפתי, לחינם כי אין פגישות במילא.......למי אספר? ובכלל לא צריך לספר ניסיתי וזה לא עוזר........מה אני רוצה? לעזוב את זה....לשחרר....וברור ששם המקום לספר אין ספק...אבל לא יכולה יותר לדוש בזה.....צריכה לנוח מהכאב ראש של הסופ"ש הזה........ אני רוצה לשים ראש ולנוח......מצטערת שבכלל.... :(

אם אין אפשרות לשנות את המצב????? אני רוצה לחזור אליו...... כמעט שנה ולא נרגעת.... שורף בוער מטריף את הדעת...

לצייר. לרקוד. זו גם דרך לפרוק רגש

רציתי לשאול אותך אודי. אם יש למשל בחורה שגרה עם ההורים בבית. ואביה נוגע בה בכל הזדמנות אפשרית זה נקרא "הטרדה מינית"? או שהיא עושה מזה ביג דיל וכדאי שפשוט תירגע? אם למשל אביה נוגע בה בכתף. או למשל עושה לה מסאז בצוואר ברשותה ואחר כך טופח לה על לחיה וזה כבר בלי רשות. וכששואלת אותה מה עושה אומר לה בשיא הרצינות: מכות יבשות. אומרת לו שיפסיק והוא מפסיק. מכאן כבר נכנסת לסרטים שאולי הוא רוצה לתקוף אותה בלילה וכל זה. מה אתה אומר אודי? ועוד שאלה. מאד קשה לה..נראה לה שבנים נולדו בשביל לתקוף בנות?! איך אפשר להרגיע אותה? יש לציין שהיא שונאת שאביה נוגע בה ואמרה לו זאת בצורה עדינה. תודה

רציתי לשתף במשהו שקרה לי היום. הלכתי לאמא שלי והתפללתי דאני אמצא חנייה. כי במקום שלה זה משימה קשה. ופתאום עיניי צדו חניה רגע לפני הפניה. אך מה גדל הצער שלפתע פתאום הגיחה מכונית שנסעה ישר והנהג שלה החליט שהחניה שלו. האגו לא נתן לו והוא לא היה מוכן לוותר ושתינו כמו טמבלים ישבנו במכונית מבלי אפשרות לחנות. הוא לא מוכן לוותר וגם אני לא. לפתע בעלי זיהה חניה אחרת קדימה יותר אז החלטנו לוותר לו והמשכנו הלאה. אבל היה לי טעם מר בפה. הרגשתי שהוא יתנקם.בי על זה שהתנשאתי מעליו. אמרתי לבעלי דהו בטח יעשה לי פנצר באוטו. אבל בעלי סרב להאמין. ואכן כך קרה הוא פנצר אותי עם מחט. ואנחנו שתינו לא יודעים להחליף גלגל. ואחרי תחנונים לעזרה הגיע מלאך משמים שעזר לנו ושמח לעשות זאת ללא כל תמורה למרות שרצינו לשלם לו. עכשיו נשאר לי לפאנצר מאכר לקנות גלגל חדש.שזה בטח הוצאה לא קטנה למי דלא עובד. איך אתם הייתם מתנהגים בסיטואציה כזו?

מאד מפחדת בחופשה. מה יקרה בלילה? אולי מישהו יבוא וחתקוף אותי חלילה? אולי יירה בי? אולי יבהיל אותי? מה אני יכולה לעשות עם המחשבות האלו? סוף סוף קצת לצאת לחופש אחרי שעבדתי כל כך קשה וכ"כ מחכה לחופשה הזאת. בטח לא יהיה כיף ורק אכעס על עצמי בגלל המחשבות המעצבנות האלו. אוף!! אודי.. איך אפשר להיפטר מהמחשבות ומהפחד הזה? ככל שמנסה יותר להירגע כך יותר נלחצת. תותי

בינתיים נסי לדמיין את החופשה שאת נהנית בה. מהאוכל הטוב. הופעות בידור. בריכה. תשבי ותרשמי כאילו את בזמן הווה. תקשיבי למוסיקה טובה ותרקדי. החרדות זה סצם שדים. אל תתני להם להרוס לך. חופשה נעימה

יש בי רוע נאטם לי הלב יש בי רוע אני לא יודעת איך להסביר רציתי מישהו שירצה אותי. הוא לא רצה אותי. שמה לב שעקיצות קטנות יוצא ממני כלפיו רוע. מצד אחד משתדלת להיות מאד אדיבה במעשים שלי כלפיו, אבל ביחס, יש בי מן רוע. בא לי לגרום לו להצטער על זה שהוא לא רצה אותי...................להגיע אליו, ולהכאיב. רוע או לא רוע?

מרשה לי להיות על ידך ? להחזיק בכף ידך בשקט.. פשוט להיות... ללא הגדרות.. טוב/רוע.. בכולנו יש גם וגם.. ואת יודעת מה מימה ? מה זה משנה כרגע ? נהיה פה בשקט עכשיו וזהו.. איתך-במבי.

למה את חושבת שיש בך רוע? תספרי דברים טובים על עצמך.

החרמת אותי סופית? תוהה אם זה משנה בכלל. הולכת להיות לי פגישה 'איתה' ואין לי מושג מה יהיה שם.

יש זמנים שכל מה שרוצים לעשות זה לצרוח בקולי קולות ולהלום על הקירות ושוב לצרוח ולצרוח

מרוב כעס ותסכול את לא מוצאת את המילים הנכונות. את מרגישה חוסר אונים שעוטף אותך. מקווה שזה באמת רק רגע מסוים ולאחריו תתפכחי ותמצאי כוחות להמשיך הלאה. מחזיקה לך אצבעות.

דווקא רציתי לא להתאכזב הפעם, אבל התאכזבתי ונפגעתי מאד.עוד הזדמנות שלא צלחה לה, אתה בטח תגיד שאני זו שחיבלתי בהזדמנות, אבל לא ניתנה לי כלל ההזדמנות. למה אני נפגעת ככה ממנה? והיא לא תדע מזה . טעם מר שכזה , מחנק בגרון, חשבתי שזה יהיה צעד מקדם- ההזדמנות שרצינו שתינו לחצות את הנהר הסוער ולהגיע לצידו השני אך הרפסודה התהפכה. ואני לא יודעת לשחות בכלל...

אני נחה עכשיו אחרי הצום.. ואודי, מה שלומך?

אנשים כל הזמן פוגעים בי ומעירים לי על המראה שלי? נמאס לי

הכי חשוב זה איך את מרגישה כלפי עצמך. האם את אוהבת את מה שאת רואה במראה? זה לא חשוב מה אנשים אומרים. לא מסמן חידדת את עצמך והיית מאושרת אז אולי הם.מקנאים. אנדים חא אוהבים לפרגן. אל תתני להם להרוס לך!

באה עכשיו מפגישה של קבוצה שאני נמצאת בה .ההבנה הזו שאני מוכנה לטפל באכילה אבל לא להתחבר לגוף הזה. לא יכולה להיות שם במה שהוא זוכר להיות איתו להרגיש . לאהוב את הגוף הזה ...אודי אני לא יכולה זה שורף כל כך ההבנה הזו שאני צועדת קדימה ומסרבת לתת לו להתקדם איתי מתעלמת מקיומו מרצונותיו מקשיוו מתעלמת מעצמי ....

רק להיות כאן. בשקט. בסדר ? במבי.