פורום פסיכולוגיה קלינית

לכתוב דמעות...איך כותבים דמעות שזולגות מעצמן, איך כותבים כאב? איך כותבים שבעצם יודעים שלא היה כל כך רע...אבל אולי? אולי כן? איך אביב ובמבי היקרות שכן היה להן כל כך רע כותבות?איך?????? ואני? מה אני? איפה אני בכל זה? לא הרביצו לי....סתם לא ממש ידעו איך להקשיב...או מה לעשות נכון......לא ידעו אז....עשו עקום..אז צמחתי עקום בלי חוט שדרה כמו צמח בר :(ועכשיו רע לי....רוצה להיות ילדה קטנה אהובה :( מישהו יכול לאהוב???????

פעם עוד לפני שעלה על הפרק הרעיון שניפרד, דיברתי איתה על חיבוק.. שתינו חשבנו שאז זה לא התאים, היא הציעה/אמרה שכשניפרד זה יכול להתאים. רק מי חשב שהפרידה באמת תגיע?! ואני? בכלל לא יודעת אם רוצה חיבוק ממנה. בעקרון ברור שרוצה אבל מפחיד ואולי עדיף פשוט לוותר. כי איכשהו אני יכולה לדמיין את עצמי לא מרוצה ממה שיקרה. נניח, החיבוק לא יהיה כמו שאצפה, או שארגיש שהיא לא רצתה וכו.. ואז אני אלך ואהיה לבד, אז לא רוצה והיא לא תהיה שם איתי כדי שנוכל לדבר על זה. ועכשיו אני מתחילה לבכות. לא רוצה. אווף. אני רוצה אותה עכשיו.

כי זה סתם יכניס אותי לסרט. אני לא יצירתית ואין לי רעיון למה ונראה לי שכל מה שאחשוב להביא יהיה סתמי.. היא אמרה שהיא לא מצפה בכלל. הבעיה שבעקרון אני רוצה וחושבת "שמגיע, לה משהו ממני. הרבה פעמים אני מנסה להקביל את הטיפול לסוג עבודה אחרת. אני שמחתי כשמטופל שלי הביא לי משהו, או לחלופין כשאני מקבלת מתנה מהעבודה שלי.. אבל כאן זה אחרת, כי זה אחרת בשבילי. אני מאד מעריכה אותה אבל מרגישה שללכת סתם לחנות ולהביא משהו זה לא יתן לי הרגשה טובה.. לא יודעת אם מצליחה להעביר את עצמי. אבל מאמינה שאכתוב לה משהו.. אני ביקשתי ממנה מכתב וכנראה שאקח גם את השמיכה (:

לא הגבתי על כל מה שכתבת לי.. זה הציף אותי. לא ידעתי מה לעשות עם זה.. אבל אני שומרת את המילים. כשאגדל טיפה ואצליח להכיל את כל המילים הטובות שכתבת אקרא שוב.

שימרי עלייך

אודי, הייתי אצלה. סיפרתי לה המון המון ממה שפתאום צף מהילדות: 1.משהו נורא שקשור למלחמה . 2. אח שלי ,זה ההוא שפגע בי מינית מגיל 10 עד 11 בערך. 3. כשהייתי כמה פעמים ילדה רעה ,אמא שלי נעלה את דלת הכניסה ולא איפשרה לי להכנס הביתה. גם כשנהיה חושך. 4. גרנו במקום ששמענו את המואזין .פעם בגיל 8 התעוררתי בלילה מהמואזין ופחדתי.דלת חדר השינה של ההורים היה נעול, דפקתי ואמרתי שאני מפחדת. אבא שלי אמר שזה שום דבר ואחזור לישון. שכבתי במיטה והתכסיתי עד למעלה מהראש וניסיתי לא לנשום בכדי שכש"ההם" לא ידעתי מי זה. ידעתי רק שזה ההם. כשהם יבואו ויחפשו אז יראו שהשמיכה לא עולה ויורדת שלא נושמים אז הם יבינו שנמצא במיטה מישהו מת. אז ההם לא יהרגו אותי כי אי אפשר להרוג פעמיים. 5. פעם התנור התהפך באמצע הסלון ויצא הרבה אש. אמא שלי לקחה את המקל שלה והרביצה כל כך חזק לאח שלי (אח אחר, לא ההוא) עד שהמקל נשבר עליו. 6. אח שלי ( זה עם התנור) היה מטפס עד קומה 5 על המרזבים וכולם פחדו שהוא ימות. הוא לימד אותי לדלג מגובה 4 קומות ממרפסת למרפסת כשבמרווח הגדול בין המרפסות אפשר ליפול 4 קומות ועשיתי את זה (הייתי קטנה ממנו בשנה ) עוד דברים קרו אבל אין לי כבר כוח לכתוב. אודי אני רוצה לישון

אווף לא רוצה מטפלת אחרת שאני אפילו לא יודעת מיהי...

אודי, שוב במקום הסגור והשקוף מרגישה שאני בלתי נראית, שקופה ואם נראית אז מזיקה. אשמה. אני פוחדת. שירה

אני לא יכולה לומר אודי. אסור לי אני פוחדת בעיקר מעצמי

https://www.youtube.com/watch?v=4U4OHQgh-ZI

איזה שיר...וואו, אביב , "כלכך קשה לכתוב דמעות... מי יתננו נחמה?" שולחת חיבוק כזה שמתאים. את תמצאי כוחות להתגבר!!!, שלך, מיכל

הייתי כאן אתמול , היה מוזר היה כואב היה מעניין.. ליוויתי אותך בן השורות ופתאום הבנתי לאן זה לוקח אותי ..אותו זכרון ארור שכל פעם עולה מחדש.לילה אני יושבת על כנף הדלת של החדר שלהם בוכה בלי קול יוצא ממני מן יללה כי פוחדת לבכות פוחדת להכנס ..היא קמה וכועסת שאני אפסיק לילל כמו חתול ...כל כך רציתי לצעוק שהיא תשמע אמא כואב כל כך , הוא והם מכאיבים כל כך אבל לא הייתי , כי כל כך פחדתי ..אז רק יללתי כי לבכות אסור . כי מי שבוכה מקבל מכות שיהיה לו סיבה לבכות. אודי הזכרון הזה הוא המפתח בן העולמות בן הפיצולים שם הייתי אחת וליד הדלת אחרת ..זה זכרון שהוא שער לגהנום והוא כל הזמן מגיע שכואב שמפחיד ...שאני מרגישה לא ניראת. אז היום אני כאן מקשיבה לליבי לטוב ולעצב שבו ..אתמול גם עשיתי עוד צעדים בקשר ללימודים ...שתהייה שבת ברוכה וטובה . נוח טוב אודי כמו שאתה אומר לנו ....ואודי קצת נוסטלגייה :) https://www.youtube.com/watch?v=XtQMdVyNlx8

וואו....לי קשה לכתוב הורים בכלל ועליהם....אולי פעם..... ואת...אמיצה!!!!!!! כל כך אוהבת אותך מפה, מרגישה כל כך קרבה כזו..רק אם בסדר מצידך, מיכל

רק רוצה להרפות ולנוח לנשום אוויר חופשי תוכל לעזור לי לי להרפות המתח בכתפיים מיכל ואביב תודה

עוד חצי שעה אני אמורה להיפגש עם אמא צביה.. לא מסוגלת.. רק היום לא !!! אתמול היה איזה טריגר שבעקבותיו עלו וקפצו המון דברים מפעם.. לא מסוגלת להיפגש איתה . רק היום לא !!! מרגיש כמוח חולה סרטן שמחייבים אותו לקחת כימותראפיה. זה קול פנימי שלא נותן לי מנוחב ומחייב אותי ללכת אליה גם היום לא רוצה לא מסוגלת לא מסוגלת אודי תגיד לו. אני אראה לקול הזה שמכריח אותי אני אסע כמו משוגעת על הכביש אני אראה לו אודי לא מסוגלת

הראיתי לה תמונות היום מהטיול של שנה שעברה... ידעתי שאני לא רוצה לוותר על זה אבל לקח לי זמן ואני שמחה, כי לא רציתי להגיע למצב שניפרד ולא אצליח לעשות את זה.

ועוד חיבוק עוטף יושבת איתך יחד מתארת לעצמי עד כמה שורפת הנשמה כמו אדם שמנסה לצוף ובכל פעם מישהו מאיים להטביע אותו מזכירה לך לנשום לתוך הקושי , מזכירה לך שאת חזקה ולא נשברת מזכירה לך שאת עשויה מאבק כוכבים מתפללת עבורך לטוב והרבה טוב שיהיה סופ"ש רגוע עד כמה שאפשר

!

אודי, זו תקופה קשה עבורי, אני לא מתפקדת בכלל ( נראה לי שקוראים לזה דיכאון ), שקלתי לחזור לטיפול הבעיה שלא בטוח שהיא תוכל (בגלל החופשה, כל הזמן הזה לא הפסקתי לחשוב עליה ) וגם שלאחרונה בטיפול יחסנו היו בעיקר במורדות אז אני חוששת משני דברים :שהיא תעדיף לא להמשיך לטפל בי , ודבר שני נניח שהיא תסכים שיהיה קשה לדבר על הבעיות שמטרידות אותי כרגע ( או לדבר בכלל) כשברקע מערכת היחסים ההיא שבגללה בקשתי לעצור ולעשות חושבים. אגב לא בא בחשבון מטפלת חדשה. ואני ממש מתנצלת שוב, זה כעס שמופנה אליה ולא אליך שגם כלפיה זה לא הוגן. היא בכלל לא יודעת זאת.

הסתכלתי אחורה בפורום קודם...כתבתי שאני פוחדת לדבר איתה כי אני יודעת את התוצאה ..אודי ענה לי שאולי פעם אחת אני יעשה בלי לדעת את התוצאה מראש...מתחבר לך . יקרה לפחות אצלי אחרי שהצלחנו לשרוד את התקופה הזו של החיצים הצלחנו להמשיך בדרך ..מקווה עבורך שיסתדר דברי איתה. אחרת לא תדעי לעולם .חיבוק

היי גולם, אני קוראת אותך ואני קצת דואגת לך.. גולם, את בטיפול..יש לך מטפלת שאת אוהבת, ואת נשמעת מודעת לעצמך ואינטליגנטית ..אז, מה קורה??? למה את "מאפשרת" לעצמך להגיע למצב כזה? יש לך מחויבות בחיים, לא? אני הייתי במצב שלך..גם אני אהבתי את המטפלת הקודמת שלי..ממש הייתי תלויה בה, והיא הייתה מקצועית ועם כוונות טובות..אבל במבחן התוצאה המצב שלי היה לא טוב: עם עצמי, עם בעלי, עם הילדים וגם בעבודה. הרגשתי קפואה וחסומה ומבולבלת כל הזמן ולא תיפקדתי. את חייבת לדבר איתה ולהבין מה מונע ממך לדבר באמת אחרי תקופה יחסית ארוכה בטיפול. כשאני דיברתי עם שלי פתאום הבנתי מה הפריע לי אצלה כל הזמן (מעדיפה שלא לפרט) וזה דבר שלא היה ניתן לגשר עליו למרות שניסינו .והיום אני במקום אחר, מכיל וטוב ומתאים. אני חלילה לא אומרת לעזוב, אבל כן להתכוונן אחרת.

ליתר ביטחון, כלום. זה מסוכן להרגיש.

אני מבינה את מה שאת כותבת ואכן תחושה קשה שדווקא היא מכלם...כי המטפל נראה לנו כזה טוב ומיטיב ולך אכילת הבשר עושה רע. המטפלת שלי טבעונית, ואני מהצד שלי דווקא קשה לי שהיא שונה וכל כך נזהרת עם חלב?? ביצים? מילא בשר...וכאילו אני צריכה להתנצל כשאני אומרת שניצל או בשר...ואני זאת שמביאה דווקא אוכל לטיפול כי זאת סוגיה אצלי, ובדרך כלל זה צהריים שאני רעבה...אז מביאה רק דברים שהיא יכולה :) אז אם תגידי לה שזה מפריע לך ותבקשי שלא תאכל מולך אני בטוחה שתבין! וחוץ מזה מעניין אותי אם בכלל היא אמרה לך שלא אכלה ורוצה לאכול ושאלה אם זה לא מפריע לך? כי עצם העובדה שאכלה מולך זה לא מנומס נראה לי.... זה התעסקות במשהו אחר ולא בך! מבחינתי זה כמו לדבר בנייד... תלוי מה זה עושה לך? האם הבשר או בכלל שאכלה מולך? לי היא מציעה לשתות ואומרת שהיא הולכת להכין לה משקה בהתחלה שאלה אם זה בסדר מבחינתי, היום זה כבר להגיד לי...ואז מתיישבת :) אשמח אם תשתפי קצת. תודה, מיכל

הי מיכל קודם כל שמחתי לשמוע שהמטפלת שלך טבעונית ואפילו קצת קינאתי, אני רוצה להגיד לך רק כדי שתביני, שנשמע לך מוזר שהיא עושה עניין מחלב ומביצים אבל שכשבודקים מגלים שבתעשיית החלב והביצים יש אפילו יותר אכזריות ויותר התעללות מאשר בתעשיית הבשר. למשל בתעשיית הביצים, תרנגולות מטילה אפרוחים זכרים ונקבות, הנקבות גדלות להיות תרנגולות מטילות ועם הזכרים אין מה לעשות, מה עושים, הורגים אותם! ועוד מה, בדקו מה השיטה הכי הומנית להרוג אותם וגילו שזה בגז, אבל בישראל אנחנו לא מוכנים לראות את עצמנו כאלה אכזריים ולהרוג בגז כי זה מזכיר לנו אכזריות נושנה, אז אנחנו גורסים אותם, כמו בבלנדר, חלק נשארים בחיים חתוכי איברים, פשוט זוועה! בדרך הזאת הורגים, תקשיבי טוב למספר, בישראל, מידי יום! הורגים 15,000 אפרוחים זכרים! קשה לי כי אני רוצה להאמין שהמטפלת שלי היא בנאדם טוב, שאם הסכין היתה בידיים שלה אז היא לא היתה הורגת יצורים מסכנים חפים מפשע, וזה עוד יותר עלוב, שאתה לא עושה זאת בעצמך, שנוח לך לקנות מוצר ארוז בסופר בלי לחשוב שזה היה בעל חיים שעבר התעללות ושלא רצה שיכאיבו לו, ושלא רצה לפחד כ"כ כששמע את חבריו צורחים בבית המטבחיים. את יודעת שהם עובדים עם אטמי אוזניים בבית המטבחיים? הם לא מסוגלים לשמוע את הצרחות שלהם. אף בן אנוש לא מסוגל. אז אם היא לא יודעת כמה אכזרית התעשייה הזאת אז אפשר למחול על זה, אבל אם היא יודעת, ובכל זאת בוחרת להעלים עין ולהמשיך לקחת חלק בהתעללות הזאת.. זה מזעזע בעיני. עוד יבוא היום כשישאלו איפה אנחנו היינו כשהתקיימה שואת בעלי החיים ולמה לא עשינו כלום, ואני רוצה להאמין שאנשים שקרובים אלי, אנשים טובים יוכלו להגיד שהם עשו ככל יכולתם להלחם בטבח הנורא הזה. כשמישהו מתעלל בכלב מיד כולם נזעקים ומזדעזעים, אז מה ההבדל? למה גדלנו לחשוב שבפרה ובכבשה ובתרנגולת מותר להתעלל? מותר לקטום להם את המקור ללא הרדמה, מותר להכאיב להם עם שוקרים חשמליים, מותר לסרס חזירים בלי הרדמה, מותר לשאוב מהם כמויות חלב פי עשר ממה שהגוף שלהם אמור לייצר, וכשהעטינים שלהם עצומים הפרות קורסות, וכשהן קורסות אחרי שנים שסיפקו חלב, לא שולחים אותם לפנסיה ולמנוחה על השירות המיטיב שעשו עימנו, אין בתי החלמה לפרות שלא עמד להם כוחם, כשהן לא עומדות בקצב שולחים אותן לבית המטבחיים, אלוהים יודע שזאת הנחמה שלהן, שיש סוף לכל הזוועה האינסופית הזאת, שהנחמה היחידה שלהם היא המוות. מי אמר שרק מי שהוא "אנושי" יש לו זכויות וצריך לנהוג בו בכבוד. גם להם מגיע.... אני יודעת שאני לא בדיוק עונה לך על מה ששאלת, אני מתנצלת על כך, חשוב לי לומר את הדברים, בקשר איתה אני כן אגיד שהיא לא אכלה מולי, היא הגיעה לפגישה מהרחוב כשכבר חיכיתי לה עם צלוחית עם בשר שתכננה בטח לאכול אחרי הפגישה. את מסכימה מיכל להכנס לסרטון של קירות שקופים? אם לא ידבר אליך אחרי שתי דקות תסגרי. אני חושבת שהמינימום שלנו אם אנחנו בוחרים לאכול בעלי חיים או הפרשות שלהם (חלב, ביצים), המינימום שמחובתנו לעשות הוא לראות במה אנחנו לוקחים חלק, ואז להחליט אם אנחנו מסכימים אם זה או לא.... מה את אומרת?

מזכיר לי נשכחות. הרי לא באמת הבנתי מהו טיפול פסיכולוגי. איזה פעם שהתקשרתי סתם כך לשתף אותה בקורות יומי היא ניתקה לי בפרצוף..הייתי די המומה מזה באותו רגע. לא נראה לי שדיברנו על זה בפגישה. הייתי רגילה לקשר עם ידיד שהיה לי היה קשר טלפוני בעיקר וכל פעם שהייתי מתקשרת אליו הוא היה מתפנה ומקשיב ומשוחח... חשבתי לעצמי אם הוא כזה זמין בחינם אז למה מישהו שאני משלמת לו לא יהיה זמין? ממש הופתעתי מכל המצב הזה שאני גם משלמת וגם מצד שני נדרשת להתאים את עצמי לחלוטין להכתבות של הצד השני לגבי גבולות ואיסורים. זה הרגיש לא הגיוני בעליל. ובטח שלא 'חברי'. זה נוראי להיות בטיפול בלי להבין מה זה טיפול. היום אני כבר מבינה אבל זה החדיר בי ככ הרבה זעם ועוגמת נפש שככה הם פועלים. בלי להסביר כלום!

זה באמת מאד מבלבל הקשרים הללו. הקרבה מצד אחד, והניכור מצד שני, מבינה בדיוק למה את מתכוונת

על הפגיעות שההורים פגעו.. מבחינתך זאת הסיבה האמיתית להכל אבל גם הפסיכולוגית הקולגה שלך בעצם פגעה פגיעה נרקיסיסטית ממשית בי. על זה אתה לא מצטער? שמתי לב שאתה לא ככ שש להודות שהתרחשה פגיעה ממשית בטיפול הפסיכולוגי האם פגיעה נרקיסיסטית בכבודו של אדם עייחס אטום ומתנשא וצבוע אינה ממשית ככל פגיעה אחרת, בין אם בילדות או בבגרות?

היי, אוקי אז ככה אני כבר לא יודעת מאיפה להתחיל כי יש כל כך הרבה דברים ואיבדתי שליטה אבל נתחיל איכשהו. אני בת 19 וזה ממש צעיר בשביל להתלונן על החיים נכון? עוד לא עברתי חצי אפילו אבל בשנים האחרונות התחלתי ממש לחשוב על עצמי. אני חסרת רגשות כלפי אנשים, אני אדישה ממש, לא אכפת לי מכלום, ויש לי את הפחד המוזר הזה של להיות לבד במקום מלא אנשים או להיות במקום לא מוכר לבד, אבל כשאני עם משהו אז התחושה הזאת עוברת לגמרה. וזה מוזר כי הייתי ככה מאז שאני זוכרת את עצמי אבל רק בזמן האחרון זה התחיל להציק לי. לא יודעת עם זה דיכאון חרדה או אפילו דימיון אבל זה ממש הורס את החיים שלי. אנשים שאני בקשר איתם לא מפסיקים לריב איתי כי אני אדישה, אני פוגעת באנשים שאוהבים אותי כי אני לא אוהבת אותם חזרה יש כאלה שאמרו לי שאני לא מסוגלת לאהוב. ואני מרגישה ממש לבד ופגוע כי אני פוחדת שזה נכון ובאמת אני אף פעם לא ילמד מה זה. חוץ מאנשים שאני מכירה כל החיים, לא אכפת לי מאף אחד היי עם זה לא קריטי אז לא אכפת לי גם מהם אפילו. זה לא עושה לי טוב, אני מרגישה כמו זומבי. כל בוקר אני קמה ומתחרטת שקמתי בכלל שהייתי רוצה פשוט לא להתעורר אף פעם ולהיות תקועה בחלום אינסופי אבל זה תלוי במצב רוח שלי ועליו איבדתי שליטה מזמן יום אחד אני יכולה להיות הבן אדם הכי מאושר והכי חייכני אבל ליום למחורת כמו שאמרתי .. זומבי, תקועה בעולם שלי ולא מתייחסת כל כך לסביבה. אז כן איבדתי שליטה לגמרה על עצמי ואני אבודה ותקועה במקום. סליחה על המגילה אבל לא ידעתי מה לעשות עם עצמי יותר.

למקרה שלא תראה שעניתי לשאלתך על מקור השיר... אני, שירה

כרגע בלי מילים

כל כך מבינה אותך אפשר לשבת לידייך ככה בשקט ...

היי אודי קרה היום ארוע שאני מגדירה כחמור. קיבלתי את כתב התביעה של העורך דין של האקס שלי... מוכנה לקבל כל טיעון... בתביעה חדשה שהוא פתח הוא מבקש את המשמורת על הילדים ומצורף לזה לא פחות אודי מ30(!!) מסמכים איישיים שהוא גנב ממני. כוללים- מסמכים מאישפוזים שבהם כתוב שיש לי מחשבות אובדניות. מסמך שהוא צילם מהיומן שלי(!) שאני לא מסוגלת אפילו לכתוב מה כתוב שם. מרשמים של תרופות שהוא הוציא לי מהתיק, מהארנק וצילם. מכתבים מהפסיכיאטרית. וזהו. לא רשום לא טיעון ולא כלום. מזעזע

אני מתפקדת על אוטומט לא מרגישה כלום כאילו שמתתי ואני בעבודה ופשוט נורא לי

תפני גם את לעורך דין. תלחמי בו. מי שרוצה למות תמיד מסמנים אותו. אבל את רוצה לחיות נכון? אז רומי תלחמי למענם. חזקי ואמצי.

הילה, שורף! סוג של בגידה. בפן המעשי תבדקי אם בכלל מותר לעשות שימוש במסמכים האלו שנגנבו ממך ללא ידיעתך. אולי המעשה הבלתי מוסרי הזה, המניפולציה הרגשית מכל הכיוונים והחדירה לפרטיות יעמדו בסופו של דבר לטובתך. זה מצב שנכלל תחת הגדרה של חרם דרבינו גרשום. מכירה את המושג הזה? חרם דרבנו גרשום הוא שם כולל למספר תקנות שתיקן רבנו גרשום מאור הגולה, מגדולי חכמי לותרינגיה וראש ישיבת מגנצא, בקהילות אשכנז סביב שנת 1000 לספירה, וגזר עליהן בעונש חרם. אחת התקנות הן- איסור על קריאת דברים השייכים לאחר ללא רשות.... איתך!!!

הזדעזתי לקרוא את מה שכתבת, זה עצוב ומקומם! אין לי עצה מעשית, פרט לכך שלא תוותרי ותילחמי על מה שמגיע לך!!! את אישה טובה וראויה ויקרת ערך ואל תיתני לאף אדם לערער אותך...

מצטערת בשבילך ממש. שולחת לך כוחות וחיבוק גדול.

מקווה להכי טוב שיש בשבילך

אודי, בזמן האחרון אני חושבת קצת על הכינוי שלי כאן. וככל שאני הופכת בדבר, אני מבינה שאני לא מיקה ואף פעם לא אהיה. אני מי שאני..לא נערת מסיבות, לא ממש מגניבה, וגם לא הכי חברותית. אז הכינוי הזה, הוא כבר לא ממש מתאים. ואני שוב רוצה להחליף... חשבתי לכתוב כאן בשמי האמיתי, אבל זה מרגיש לי יותר מידי חשוף. אין לי רעיון מהשרוול - אבל אני אחשוב על זה קצת..בסדר?

מה עם רות? או רעות? או נעמי? או אביגיל? או יעל? מתה על השם מיקה, אבל תעשי מה שאת אוהבת....

אני מתנצלת אודי,על ההתלהמות בהודעותיי הקודמות, זה לא אמור להיות מופנה אליך. קבל את התנצלותי הכנה.

אתה מודה לי? על מה?

אני כ"כ עצובה שוב... כבר הרגשתי שהעצב בנסיגה... כבר קיוויתי אבל שוב אין לי חשק לכלום... רק לישון... ואני מרגישה כ"כ לבד... אני צריכה חיבוק ואין למי לפנות... וכואב לי גם על שואת בעלי החיים... אני לא מבינה איך אנשים עוד לא קולטים, כל עשרים דקות נרצחים שישה מיליון בעלי חיים. כל אחד ואחד מהם לא רצה למות, ופחד וסבל התעללות בדרכו האחרונה. זה לא הגיוני שכולם יודעים את זה אבל אדישים... לפעמים המאבק שיותר אנשים ידעו מפיח בי אנרגיה אבל לרוב הוא רק מדכא... אני לא רואה איך מצליחים להגיע לכולם, אני לא מאמינה שהמצב יכול להשתנות. המטפלת החדשה שלי היום הגיעה לפגישה עם קופסת ארוחת הצהריים שלה שכללה בשר. איך אני יכול להיות בטיפול אצל רוצחת? וזה שהיא לא עושה את זה בעצמה לא הופך אותה לפחות רוצחת, היא משלמת למישהו שירצח ויתעלל בשבילה... ממליצה לכולם לראות את הסרט קירות שקופים, בצפייה ישירה מיו טיוב, הוא מדבר על זה שאם הקירות של בתי המטבחיים היו שקופים כולם היומתנגדים למה שמתרחש שם, על כך שכשאנחנו לא רואים אז קל לנו לא לחשוב על מה עבר על התרנגולת לפני שהיא הפכה לשניצל בסופר... תעשו טובה ותראו, ותשתפו כאן שראיתם, אולי ככה תצליחו לעזור לי להתגבר על הדיכאון ואולי אולי גם לעזור להם, המסכנים שכבר מזמן לא נחשבים ליצורים חיים עם רגשות, רק נחשבים למוצר... מקווה לשמוע מכם תגובות וגם ממך אודי... תודה

לקרוא לאנשים רוצחים בגלל שהם אוכלים שניצלים. לידיעתך האדם הקדמון הוא זה שעשה זאת בשביל לשרוד. וגם בתקופת התנך זה מוזכר. את לא רוצה לאכול את זה זו בחירה שלך. את יכולה להלחם למען החיות.

מה זה משנה מה היה פעם בתקופה כלשהי בהיסטוריה, מה שחשוב זה שהיום יש שפע של מזון צמחי ושאפילו כל המחקרים מראים שהוא הרבה יותר מומלץ ממזון מהחי. אפשר לחיות טום מאד בלי להרוג אף אחד. אני נגד רצח ונגד התעללות ומאמינה שאין לנו זכות להרוג אף אחד רק כי האחר אולי טעים... אולי גם בשר של אנשים טעים שנתחיל לאכול אותם? ולמה מלטפים כלבים ואוכלים פרות? אין ביניהם הבדל. ממליצה שתראי את הסרט שהמלצתי עליו לפני שאת תוקפת.

אודי, מכיוון שמיקה ענתה לי והייתה תכתובת בנינו, מהכרותי אותך ואת הפורם יש מצב שלא תענה לי אז.... כותבת ושואלת שוב האם אתה נגד רגרסיה? האם זה שלב שעובר? פעם היא אמרה לי שהיא לא מעודדת רגרסיה אבל אם זה קורה זה בסדר...ו....זה קורה :( ומרגיש לי מטופש...ומה עושים כשזה קורה בחדר? זה בסדר? ואם זה מגיע הבייתה..שרוצה לחבק בובת פרווה של הילד? רוצה להתכסות בשמיכה ולחבק את עצמי חזק?????זה מלחיץ אותי......

היי יקירה כמה שמחתי שכתבת.... זה כל כך נגע בי אז היו בנות והרבה שהגיבו ואהבו והיו אחרות שפחות אהבו. אז מה? למה להתבייש כל כך? המטפל שלי תמיד אומר, אל תקלקלי לעצמך.... את אמיצה ומביאה את כל כולך לטיפול ובפרט את החלקים החלשים כמו שכתבתי למימה, להיות חלש זה חוזקה! חבקי את עצמך, את הבובה, את ילדייך ואת כל מי שאת אוהבת! שלך, הילה

סליחה שמביאה לפה רק את הצדדים החלשים. יש גם ימים עם מצב רוח טוב ותקווה והרגשת יכולת .. בדכ כותבת פה כשקשה או כועס. יום קצת חלש היום

מישהי אמרה לי היום בעבודה שבשביל להצליח בחיים צריך לדעת "לשחק את המשחק", צריך לדעת להתחנף, ולבלוט, ולקמבן...כי כך מתקדמים אודי, אתה גם חושב כך? האם לאנשים כמוני, שבפירוש לא יודעים זאת, יש איזשהוא סיכוי ? איזה ערכים אני אמורה להקנות לילדים שלי? לפעמים אני מרגישה שלערכים של כנות , של יושר, של צניעות - אני מרגישה שאין להם כאן מקום יותר.

אולי אני פשוט מקנאה..?

אז..לא יודעת..אין במה לקנא, אני מרגישה עם כל זה ממש מבויישת...תלוי בצורך..מה את צריכה רוני יקרה? ואיך את בחדר? את מוכנה לשתף מעט? את מרשה לעצמך להיות אחרת מבחוץ?? נותנת ביטוי לרגשות השונים? לצרכים?

החומרים מהם את עשויה/ כאב כעס ותמיהה/ כאילו ראית אותו לראשונה/ את העולם/ היית כל כך זרה/ וכל מה שניבט אלייך/ דמותך העלובה המשתקפת/ בעיניהם של החיים, אנשים/ אלמונים, עוברי אורח/ בכולם דבק הניצוץ/ ורק את הולכת אבודה/ כמו ראית כל זאת לראשונה/ בכאב כעס ותמיהה/ החומרים מהם את עשויה/

הי אודי, אני

מצטטת מהודעה אחרת שהשבת לה אודי: 'ילד שמצליח לפגוע בהורה שלו לא רק מסכן הוא גם מרגיש מסוכן' זה מוכר לי שאי אפשר להביא כעס וביקורת על אבא למשל כי גורם לו להפוך סגור והגנתי כזה.. ואז עוברת 'להתחשב ברגשותיו ולחוס ' אבל בעצם מוותרת על ביטוי ההרגשה והמחשבות האמיתיות שלי.. כמובן שכיום אני כבר כזה פה גדול לפעמים שלא משתיקה את עצמי יותר ואומרת מה שחושבת. כנראה שלסבול מספיק חרא בחיים מבחינה מנטלית מביא אדם למקום של מרד שכזה. שלא לדבר על אמא לא מכילה שהייתה צורחת עליי שאני מוצצת לה את הדם ו'הורגת' אותה ולא מתחשבת בה וכל זה רק כי ביקשתי ממנה הקשבה יחס ותשומת לב והיא הייתה עייפה...

פשוט בא לי ללטף לך את הלב

דווקא כשהעלינו פה את מה שיש בחדר...נעלמה הבובה, פתאום...אני חושבת שאחד הילדים בטח רצה אותה הבייתה, גם אני רציתי אותה...היא תברר (נראה לי שהדברים האלה בכלל הם של השותפה שלה, כי זה חדר שהיא עצמה לא מקבלת בו, רק אותי) ובגלל שלא הייתה הבובה הזו בחדר הילדה לא נתנה ביטוי ראוי לתחושות, אז יש לה תפקיד חשוב לבובה..מצטערת שבגילי אני זקוקה לבובות, ככה זה כשמשהו חסר בלב ... :( אודי, אתה נגד רגרסיה? האם זה שלב שעובר? פעם היא אמרה לי שהיא לא מעודדת רגרסיה אבל אם זה קורה זה בסדר...ו....זה קורה :( ומרגיש לי מטופש...

הי מיכל, קראתי אז את מה שכתבת על החדר של המטפלת שלך והבובות . ודווקא השיתוף שלך גרם לי לרצות לשתף גם. אני חושבת שיש משהו מאוד אמיתי וכובש, שאדם בוגר מספר על הכמיהות הילדותיות שלו. יצא לי לשאול את אודי כמה פעמים כאן, איך זה מסתדר בגרות וילדותיות באותו האדם . ואת יודעת..אני חושבת שזה לא יכול להיות אחרת. בכל אדם יש את החלק הילדותי והיותר נשען שלו, וכמו שאודי אמר זה חשוב לתת לו מקום. וחוצמזה, אל תשכחי שעקב עיסוקך והעובדה שאת אם, אוי לנו אם לא תהיי בקשר עם החלק הזה. ועוד דבר ,אני, באופן אישי, מעדיפה דובונים על בובות :-))) נו, הם חמודים ופרוותיים כאלה...

יודעת שאת צודקת באופן כללי...וצחקתי כשאמרת עצם העובדה שאני אמא..כי אני גם עובדת עם ילדים, לא יודעת אם את יודעת או זוכרת שכתבתי פעם :) וכשכתבתי בובה זאת לא בובה של דמות ילדה אלא בובות פרווה (כאלה של חיות חמודות) לא משנה איזה...משהו שיש בה משמעות מעבר...

קראתי כאן כמה הודעות, ראיתי שמספרים שמתקשרים לפסיכולוג/ית, זה היה נשמע לי משונה, בחיים לו הייתי מעיזה סתם להתקשר אליו, לא יודעת, זה היה מפחיד אותי, אולי אני פשוט לא מועדכנת בנוהל? האם זה רגיל שמתקשרים למטפל סתם כך? האם משלמים על השיחה? פעם התקשרתי למסור לו משהו, ומיד הצעתי לשלם, ואכן בפעם הבאה שילמתי לו עוד 50% (למרות שדברנו קצת יותר מעשר דקות) על השיחה. האם המטפלים האחרים נדיבים יותר? האם זה רק כי היד שלי קלה על הארנק ואני מציעה כסף מיד? הרגיש לי שניצלתי אותי כשדברתי בטלפון, אבל אולי זה כי אני לא בקיאה בנהלים? אשמח לשמוע מה אתה אומר אודי על כך?

היי..למרות הפניה לאודי הזכרת את כלנו אז...מנסה לענות, אני אישית לא מתקשרת אליה, התקשורת היא בתכתובת, ווטסאפ או מייל, הדבר מדובר בטיפול עם הסכם מפורש בנינו מתי להשתמש בזה, למרות שהיא מאוד גמישה...ובכל מקרה, כל מקרה לגופו. על שיחה שנקבעת מראש משלמים, ככה זה. על שיחה ספונטנית, אין לי מושג זה צריך להיות מדובר בניכם וגם מה זה מעורר בך כמובן ולמה הצורך לשלם והרגשת הלא פייר אחריי...כי יש תחושה שאת מרגישה פריירית ששלמת? אז כן, על זמן פסיכולוג משלמים, מה לעשות? זאת עבודה שלהם... וכדאי להעביר את זה לשם ולדבר על זה..כמו שאודי אומר :) בהצלחה

היי לך, אין נהלים, או נכון ולא נכון - יש רק מה שמקובל על שניכם ומה שלא מקובל על שניכם. לדעתי זה דבר שצריך לדבר עליו כחלק מהחוזה הטיפולי אני יכולה לספר לך לגבי עצמי שגם לי באופן אישי פחות מתאים לדבר טלפונית מחוץ לשעות הפגישה. למרות שזה קרה לי פעמיים, והיא לא ביקשה תשלום. אבל הבאתי לה מתנה קטנה כאות תודה. אני חושבת שבקשר טיפולי כשאין הסכם ברור לגבי תשלום\פניות למטפל די בקלות אפשר להגיע ליחסי ניצול שהמטופל או המטפל הופכים להיות מנוצלים. וכדאי להימנע.

מתוך הקריאה כאן זה היה נשמע שחלק מהמשתתפות מתקשרות בחופשיות, לפי התשובות שלכן אני מבינה שזה לא כך. גם אני הבנתי שצריכים לשלם, מה ההבדל בין שיחה בטלפון לשיחה אישית? אבל כשקראתי על כל הודעות הטלפון התבלבלתי, וחשבתי שאני לא בקיאה בנהלים. אז אולי גם אותן שכתבו כאן בעצם התקשרו כחלק מההסכם ושלמו על כך. נכון שהכסף זה הטפל כאן, אבל זה רלוונטי, כי הטיפול הוא פעם בכמה ימים, והיכולת לתקשר לעיתים תכופות יותר ואף דחופות לפעמים נראה בליגה אחרת. אני לפעמים יכולה להתפוצץ להרגיש שאני רסיסים, אבל לא אעז להתקשר. אולי אתן צודקות וצריכים מראש לקבוע מתי אפשרי, ומה התשלום וכו' כדי שדברים יהיו ברורים. אבל לא תמיד נעים לדבר על זה. אם למשל מדברים חמש דקות, משלמים על פי דקות? זה יוצר הרגשה לא נעימה. אולי זו רק ההרגשה שלי

באופן כללי ניראה לי שפסיכולוגים צריכים להיות זמינים מחוץ לקליניקה ולהיות סבלניים ואדיבים זוהי עבודתם ועל זה אנו משלמים המון כסף בחודש/שנה - אך כמובן זה צריך להיות בגבול הטעם הטוב מצידינו. תחשבו על זה .. אחרי הכל פסיכולוגים מנהלים עסק ואנו הלקוחות שלהם אז חשוב שנהיה מרוצים ושנרגיש טוב. ואם אנו נשווה את המטפל לסוג של אמא/ילד (כפי שראיתי פה כמה הודעות..) - אמא תמיד זמינה לילדיה מבינה מקשיבה אוהבת תומכת וגם כועסת אם צריך...

המטפל זמין? תרימי טלפון תגידי אני על הפנים, ו.... הוא יקדיש לך דקות? מעניין אותי איך זה הולך אצל אחרים

תראי, שיחה הכוונה שיחה שנקבעה מראש לזמן מוגדר כמו פגישה, בדיוק אותו דבר רק בטלפון! לא חמש דקות!! זה כשצריך החזקה יותר או משהו דומה...ואז משלמים...שיחה דחופה זה משהו אחר, זה פשוט לומר כמה מילות הרגעה. השאלה אם זה קורה לך ואם היא מוכנה...הכל תלוי בחוזה טיפולי, הבנת? זה בניכן. ושוב, דברי איתה על זה!! כי כל מטפל שונה ולכל מטפל הגבול שלו, לכל מטופל הצורך שונה, אי אפשר להשוות ואין מקובל או לא מקובל פה. אין נהלים! וחני שכתבת פה גם צודקת, הם יכולים להיות זמינים בין..השאלה תמיד מה זה תורם וכמה ואם זה מתאים לשני הצדדים...או שזה בעייתי וזולג החוצה מהטיפול...

כשנקבעת שיחה מראש, למשל כשהייתי בחו"ל או כשלא יכולנו להיפגש, שילמתי לה. לרוב זה היה תשלום של חצי פגישה כי דיברנו סביב חצי שעה. או שדיברנו במשך 50 דקות ממש כמו טיפול ואז זה תשלום מלא כמובן. מעבר לכך, כל שיחה שלנו שלא נקבעה מראש, בדכ זה כי אני צריכה אותה, אני לא משלמת ומדובר לרוב בכמה דקות ספורות. וגם אם היא מתארכת מעולם לא חשבתי שאני צריכה לשלם לה, וגם היא לא (אם כי, אתן גורמות לי לתהות, אבל אני די בטוחה בי ובה, אולי לשם הסקרנות אשאל אותה, למרות שיודעת מה תענה).

היי, מאז שההצעה/הזמנה הזו עומדת אצלי בחלל האוויר, אני מרגישה במקום מאד מאד צר, || כמו נתיב כזה שאין בו מרחב תמרון. ובדיוק שני הצדדים עלו פה.. זה שכמהה ל"רגרסיה" כזו, וזה מרגיש כל כך נעים לכתוב ולקרוא ולחשוב את זה. ומנגד הצד שנורא מסתייג ומתקשח ומחזיק. אני רוצה להגיד לכן תודה, ניסיתי לכתוב לכן יותר , על מה שאני מרגישה או על מה שכתבתן, אבל במקום הצר אני לא ממש מצליחה לשוחח על ולכתוב. אבל משהו בכך ששיתפתן , בתגובה אליי או גם בלי קשר (כמו במבי שבדיוק כתבה על המשיכה לישון והמאבק...) עשה לי קצת רחבות, כמו סיעור נפשות כזה... (על משקל סיעור מוחות..) אודי, אביב, מיכל, מיקה, הילה, במבי, רוני... | | זהו בינתיים, תודה, גילת

למטה התכוונתי לעשות את שני הקווים במרחק קצת יותר גדול אחד מהשני. ככה זה כשמדברים במורס כנראה ;)

זה היה מובן..לא כל כך יודעת מה לכתוב לך..רק תודה שאפשרת לנו...

נו, חשבת? למה שתבין? הרי אתה כמו כולם...

מה גורם לזה?

שכעסתי על אמא שלי שוב ושוב ושוב והתעסקתי בילדות ובעבר... ואחרי הטיפול זה נהיה כעס עך הפסיכולוגית והתעסקות 'בעבר החדש' הזה בנוסף. היא לא נתנה לי תיקון. היא ביזתה אותי נרקיסיסטית ואחכ הפקירה. הרבה דברים קרו שם לא נכון נפקחו העיניים לחיים הרבה יותר טובים של אחרים מבחינה התקשרותית וחברתית וזה משליך על ההיסטוריה כולה. ההעדר נפער כמו בור מן ההווה לעבר ניתן היה פתאום להביט לאחור ולראות העדר ככ מתמשך בקשרים וניסיון חיים ממשי. ובהווה פתאום רק פערים בינך לבין אותה שכבת גיל כמוך.להבין שלא ממש היו לך חיים ושאנורקסיה ובילימיה ושריטות עצמיות זה לא 'מגניב' וזה לא 'זהות'.. איזה מן חיים עברתי? וגיל 30 כבר אי אפשר לזכות להכיר 'חברי ילדות' אם מעולם לא זכיר שיהיו לך כאלה.. והאנשים שכן מכירים או שהם מסוג אחר עם ההקשרות הבטוחה והעושר החווייתי וניסיון שגורם לך להרגיש נחותה ונבוכה או שהם תלושים כמוך שהגיחו ממחילות הלבד שלהם מחפשים קצת אינטרקציה חברתית כלשהי.. נמאס לי לנהל קשרים רק עם 'מתמודדים' שמבינים כאב חרדתי מהו ומה זאת בדידות קיומית והבנה של חוויה של ילדות לא מספיק מעושרת בחוויות משפחתיות וחברתיות חיוביות. אמרו לי 'אמור לי מי הם חבריך ואומר לך מי אתה'. אני רוצה להצליח ליצור קשרים עם אנשים שיש להם אנרגיות חיים ותוססים ושמחים ויודעים ליצור קשרים וחברויות... אבל אין להם עבר וסיפור חיים בעייתי כמו שלי.. עם ה'נכות' הזאת ובדידות וקושי עם אינטימיות .. הם מסוגלים.. איך אוכל ליצור קשרים עם אנשים שונים ככ, בריאים ככ בנפשם, לא פצועים ברמה כזאת שכל העבר שלהם היה עם סימפטומים וחוסר מודעות .. הם כבר יגרמו לי להרגיש נחותה ומוזרה לא? אם רק אעיז לחשוף את היאוש הפנימי. אני יודעת כלפי חוץ לחייך ולהעמיד פנים אבל כלפי פנים, מי יפגוש אותי כלפי פנים? מה יש שם? אין שם ילדות נורמלית וזכרונות של ילדות נורמלית. של אמא חמה ואוהבת, של אבא מעודד ומחזק ביטחון, של ימי הולדת חגיגיים באמת וחברים וחברות וצבא ואוניברסיטה וחברים וחברות. אין זכרונות כאלה... יש זכרונות אחרים ...ועכשיו מודעות.. ולהם הייתה ילדות אחרת וחיים אחרים . איך מגשרים על כל הפערים? אני רוצה להשתייך היכן שהבריאים נפשית עם ההקשרות הבטוחה!!! אודי יש לך עצה או סתם התייחסות לזה? איך משתלבים עם אנשים בעלי הרבה יותר ניסיון חיים משלי וכושר תפקוד גבוה יותר? הם ישפטו אותי לדעתך? יחשבו שאני עלובה ולא מובנת? לוזרית? עצלנית? מובסת? מה יחשבו אם לא אצליח להיות קלילה זורמת ובטוחה בעצמי כמוהם?

מימה יקרה! אם לא תחשבי כל הזמן נחותה וכמה את לא מצליחה לתקשר עם מצליחים...אז זה יבוא לבד...נבואה שמגשימה את עצמה כמובן ...אז תתחילי להעריך את מה שיש בך ולא מה שאין ואת לא "נכות" או נחותה..תתחילי להפנים! במקום לכתוב הודעות כאלה תכתבי מה טוב בך, אשמח לשמוע עלייך קצת חיובי :) העולם הוא לא רק מצליחים ונחותים!!!!! יש כל מיני אנשים וכלם מתמודדים עם משהו, אף אחד לא מושלם! אין מבוגרים מושלמים ואני אגב אומרת את זה לעצמי תוך כדי כתיבה! לכלם יש באגים יותר או פחות...מכירה את זה שאומרים שאם נשים את כל החבילות של כלם במרכז וכל אחד יצטרך לבחור את החבילה בסופו של דבר תבחר את שלך, כי שלך זה המוכר...ותבואי כמו שאת יקבלו אותך! בהצלחה, ואגב איך הטיפול החדש??? מתמידה?? שלך, מיכל

הי מימה, אני חושבת שתמיד צריך לזכור שקשר עם חברים\בני זוג בהווה, לא בא לחפות או לתקן את הקשר שהיה לנו עם ההורים שלנו בילדות. ברגע שמצליחים להבין את זה (וזה קשה) ולומדים להימנע מליפול (שזה סופר סופר קשה) - החיים משום מה הופכים להיות יותר קלים

מצטערת שהרסתי. זה קורה לי הרבה.

לא הרסת..זה פשוט עורר משהו שבכל מקרה נמצא שם, כמו שאת יודעת...ומעניין אותי אם לך אין צורך להתיילד לפעמים?

עשה לי טוב, נעים וגרם לי להתגעגע.....אבל יודע מה? רוני כתבתה והכל נהרס לי :( מרגישה ילדה טיפשה, אני בכלל אמורה להיות אישה אמא לילדים..........אוףףףףףףףףףףףףףף...באמת בשביל מה שמיכה? בובה? כריות.......מפגר כזה נכון?????? אוףףףףף בטח אתם חושבים שאני דפוקה ממש..... נכון אודי????זה דפוק ודבילי.....אוףףףףףףףף אני מרשה לעצמי בחדר להיות כזו ילדה.למה אודי למה?????????

אודי שלום, מה זה פיצול? מדובר עליו רבות פה בפורום. לפני כמה ימים ענית לאחת הבנות ששאלה על ראיית העולם בשחור ולבן ללא אמצע שזה פיצול. למה הכוונה? אם אני רואה דברים בחיי מכמה זוויות שמתחלפות בינהן מקצה לקצה במהירות אז גם לי יש פיצולים? ואם כן, למה זה קורה? תודה

התחלתי לאחרונה טיפול חדש. מיד בהתחלה היה בינינו משהו שלא ציפיתי לו. המטפל נפגע ממני!!!!! הוא לא סיפר לי כך מעצמו, אבל כשסיפרתי לו ששמעתי בקול שלו ובתגובות שלו פגיעה - הוא אישר את הדבר. זה אפילו היה נשמע לו לגיטימי. שמעתי כעס בקולו כשענה לי בקצרה, בקוצר רוח ובהתחמקות על שאלה בסיסית בסדרי העבודה שלו. לא הייתי בטוחה בכך, לא יכלתי להאמין שמטפל יפגע מהמטופלת שלו, אפילו אם היא התכוונה לפגוע בו, הרי הטיפול אמור להיות מקום מוגן, מקום בו המטופל אמור להרגיש נח, מקום שבו הוא אמור להעלות את הרגשות הכנים והאמתיים שלו. אבל אם למטפל אין סובלנות לשוני של המטופל, איזה צורה יש לדבר???? שאלתי אותו למה הוא נפגע. הוא רצה להעביר נושא אבל אני לא ויתרתי. לא הייתי מסוגלת להמשיך. הוא אמר שדי, מצידו הוא מיצה את הנושא, הוא בסדר וזהו. אבל לא יכלתי, הרגשתי מעורערת לגמרי. הוא אמר שבזה שאני לא מקבלת את הדעה שלו זה אומר כאילו שהוא לא מספיק בסדר. הייתי בהלם. בהלם מוחלט. מתקשה למצוא כאן את המילים בשביל להסביר את הקושי שלי. אני רק יודעת שבתור אמא אני שומרת על הילדים שלי בכך שאני לא נפגעת מהם. יש להם אמא יציבה שלא תלויה בהם. לא בהפגנתיות, לא בתקיפות, ברוך, מתוך חוזק פנימי שמאפשר לילדים את החופש בתוך הגבולות הברורים. אז איך יכול איש טיפול לקחת בירור אמיתי שלי, שלא היה בו שמץ של התרברבות, משהו בסיסי ואנושי, ולקחת אותו כפגיעה? ילד שמצליח לפגוע בהורה שלו הוא ילד מסכן. עברתי כמה טיפולים, יותר מוצלחים ומוצלחים פחות, אבל הפינה הבטוחה הזאת היתה משותפת לכולם. הכבוד של אדם לאדם. אני לא מצליחה להירגע....

שנגרם לי נזק נפשי/מוחי מהטיפול ובגלל זה אני אובססיבית ומתקשה לעבור הלאה? או שלדעתך הסיבה אחרת?

קטונתי ממש, אבל בכל זאת רוצה לנסות לומר לך משהו שחשבתי עליו. אני מרגישה שנגעת בטיפול ההוא בשורש הטראומה שלך. זה הפגיש אותך עם זה באופן עוצמתי, ישיר ובלי שהיית מוכנה או מודעת לכך. וזה כ"כ קשה ובלתי נסבל מצד אחד אבל גם קשה ובלתי נסבל לוותר על מישהו שאתה כ"כ רוצה שיהיה בשבילך וקרוב אליך וגם שאתה כ"כ לא רוצה לאכזב ורוצה להיות מוצלח בעיניו. נראה לי שדרך ההתעסקות הבלתי נגמרת הזו, תוך כדי כניסה שוב ושוב לאיזורי הכאב, הזעם, חוסר ההבנה, חוסר ההתחשבות, חוסר ההכלה, המחיקה, הההתנשאות, הכפיה... את למעשה ממשיכה להחיות את הקשר עם אותה דמות, ככה היא ממשיכה להיות נוכחת וקיימת בחיים שלך (ובטח היום את כבר יודעת מה משתחזר לך שם ומי הוא זה שבאמת "עזר" לך להכיר, להכניס ולהרגיש את כל הרגשות הקשים האלה בחייך). מדבר אליך משהו מהדברים?

אם הם נפגעו וכועסים וזועמים וקיבלו החלטות תחת 'השפעת הסמכות' של המטפל ובדיעבד הרגישו מתומרנים... למטפלים אכפת בכלל? נראה שזה לא מזיז להם בכלל. להיפך אפילו.

דנתי על זה פעם עם המטפל שלי, ואני אמר בהחלטתו שאצלו זה 50 דקות טיפול וזהו, יש לו 40 מטופלים בשבוע, מעבר לטיפול לא חושב עליהם. נשמע לי משהו מזויף כאן, כי אתה שומע את הבפנוכו של האנשים, איך אפשר להזיז כפתור אחרי זה, וגמרנו. אבל זו הייתה הטענה שלו.

בובות... שמיכות... מה קורה לנו.

אל תתני לי להרגיש ככה.....לא רוצה להתנצל או להתבייש.....אל תשפטי אותנו טוב? אודי בבקשה..גם ככה מרגישה טיפשה..דבילי הבובה נכון?? ..מצטערת :(

יש כאן מקום לכולך לכל החלקים שלך.... מקום ללא תנאי.... את לא צריכה להתאמץ בשביל שיקבלו אותך כמו שאת.... אני תמיד שמחה לקרוא אותך לפעמים כשאני רואה אותך כאן זה נראה לי כמו פלאש לתמונה. הבזק של אור שנותן עוד מימד לכל דבר... שמחתי גם לקרוא שאת מביאה לטיפול שלך כל מיני חפצים..... לכל החלקים.... וככה היא יכולה לטפל בכולך... חשבתי גם על העבודה שלך.... וזה הזכיר לי גם עבודה שעשיתי בעבר.... תשמרי על עצמך, אהובה שלך, הילה

אוהבת אותך אני יודעת יקרה . אתמול רצי.י לברוח אבל יש כאן משהו מוגן למרות הכל . תודה אהובה על הכל..וכן אני באה עם סקטשבוק לציור וכדור קמח לכועסת ובובות לקטנים ושמיכה ...וכל הבית בתיק

פתחתי חדש שלא יתפספס.... גילת ברוך שובך כייף שבאת...... וואווו כל כך ריגש אותי התאור שלכן גילת, ומיכל וגם אביב וגם במבי אני יספר לכם על שלי אני נמצאת באנליזה אז שוכבת על ספה ויש הרבה מאוד כריות רכות וגדולות..... יש את השמיכי שלי שאי אפשר בלעדיה.... ולגביי בובה תמיד רציתי להביא והתביישתי.... ואני רואה שאת מיכל וגם אביב כן משתמשות בזה בטיפול..... אני ממש רוצה גם..... וגם שיש בחדר תמונה (זה גם מזכיר את העניין עם התמונה במבי) שהיתה תקופה ששנאתי אותה וכל הזמן הייתי רוצה לשבור ולהרוס אותה (זה הזכיר לי את הבית בובות מיכל).... תקופה ארוכה התמונה היתה אישו.....היינו מדברים על זה..... לגביי האור בחדר. כשאני באה הוא מחשיך הוא יודע שאני לא אוהבת הרבה אור.... זכורה לי במיוחד פעם אחת שממש בהתחלה של הטיפול לא יכולתי לסבול אור והוא ניסה כל מיניי... מסכן.... בסוף ישבנו בחדר כמעט חשוך לגמריי כי זה היה חורף והחשיך מוקדם..... המנורת לילה מאחוריו ואני ראיתי אותו איך שהוא בצללית *-) גילת נראה לי שאני יכולה להבין את הרצון לשחרר והפחד.... זה תחושה של קיפאון שאי אפשר לזוז... חשבתי על רעיון- אולי לבקש ממנה שתחכה בחוץ לשתי דקות עד שאת מתמקמת.... אני יודעת את זה מהטיפול שלי שלפעמים כשהוא מסתכל עליי אני קופאת.... אולי זה רעיון גם טפשי... כתבתי הרבה אוהבת אתכן, מתוקות, אהובות, נשמות טובות, חיים בלב שלי- הילה

הילה יקרה! גם אני יושבת בחדר די חשוך...זוכרת שסיפרתי פעם שהבאתי נרות? זה אור נעים יותר :) ואפרופו דברים מעצבנים, אותי עצבנה המראה..רציתי לנפץ, גם את הבית בובות...כמובן שרק דיברנו על זה...אה ויש גם צבעים ודפים שרצתה שאשתמש פעם,אבל מעולם לא השתמשתי. מרגישה ילדה קטנה וטפשה עם כל השיתוף הזה פתאום :(

.... ... .. .. אודי... אודי.. ראית מה קרה ? וואו.. הבטן שלי מכווצת עכשיו.. וואוו.. אודי אתה רואה ? עכשיו אתה מבין למה ביקשתי שלא תעלה את ההודעה ההיא ? וואוו.. אני נשרפת מבושה.. גם מביך.. גם מרגישה אשמה.. ואתה רואה ? זה גם גרם פה ל.. ?? ואוו.. נשרפת מבושה.. אודי.. בא לי שתעשה קסם כזה שהכל יהיה כאילו לא היה.. אני מתה מבושה גם על מה שהרגשתי ..כן הקנאה הזו. גם ההשפלה הזו כאילו מה ? כאילו למה בכלל צמד המילים שכתבה העביר אותי על דעתי. וכולם ראו. וואו.. אני נשרפת . זה כל כך משפיל. אודי. אני מתה מבושה. תעשה קסם כזה . טוב ? קסם שהכל יהיה כאילו לא היה. אני נשרפת .

במבי יקרה!!! אוףףףףף....לא התכוונתי ש...את יודעת זה הרגיש לי טוב הכנות שלך!! שאת כזו מקסימה שיכולה לומר!!! עכשיו גם אני מתביישת כל כך בשיתוף על החדר..כשכתבתי הרגשתי נעים :(

מאוד טבעי ומתוק בעיני.. במבי את מתוקה :)

ואולי אתה זה שלא הבנת את כוונתי...ובחרת להתייחס לדברי כפרשנות מילולית לדבריך, וקצת מעליב שאתה מזלזל בהבנתי את המציאות ,אם היינו מכירים במסגרת אחרת היית מעריך יותר את בינתי. (* נק למחשבה עבורך, לא אני השתמשתי במילה דחויה , מה זה אומר שאתה חושב שאני צריכה להרגיש דחויה על ידך?) אגב איך זה מרגיש להיות זה ששולט ברגשות של אחרים?

מה שקורה פה. ואיך אני רואה את זה ומצליחה לא להכנס ישר לתפקיד שאני מכירה. מתבוננת, שומעת, מרגישה ושומרת. זה מעניין ונעים.

עצם התגובה שלך זה לקיחת תפקיד ..מעניין איזה תפקיד בדרך כלל היית לוקחת . בגדול מסכימה איתך שזה מעניין וכר טוב לצמיחה והתפתחות .

איזה יופי יקרה אני כל כך שמחה בשבילך .תשמרי על עצמך תמיד שזה יהיה בקצב שלך באיך שנכון לך ...סומכת עלייך חיבוק ענק