פורום פסיכולוגיה קלינית

מצד אחד הייתי רוצה ממש להביא לה משהו, מצד שני אין לי בדיוק משהו בראש שרוצה.. לא רוצה להביא לה רק כי צריך, מצד שני "מגיע לה" מקווה שאצליח לכתוב לה משהו.. יש לה גם הרבה מזכרות ממני- הרבה דברים שכתבתי ואפילו מתנה קטנה שהבאתי לה שנה שעברה מחו"ל.. אני בתור עובדת שמחה לקבל מתנה או משהו בסגנון לכן כן חשוב לי לתת..

שהצלחתי לספר לה היום משהו שהיה לי חשוב.. נראה לי שסיימתי את הדברים החשובים (: למרות שברור שאף פעם אי אפשר באמת לסיים.. אווף, עוד רגע ואנחנו צריכות להיפרד.

אודי, לא טוב לי בטיפול... לא מרגישה "מוחזקת" יותר... האידיאליזציה שעשיתי למטפל שלי התפוגגה והאמת העירומה התגלתה בפני... הוא כבר אינו דמות חזקה וטובה בחיי.... הוא סתם כזה.... פתאום נראה לי קטן ועלוב. הפרעת האכילה שלי חזרה בגדול ואני הולכת ונחלשת. התפקוד שלי נפגע, והבן שלי סובל מכך. אבל באופן מוזר יותר רגוע לי כך... כבר אין השתוקקות מטורפת למטפל. אין את הכמיהה שהייתה פעם לקירבה. אבל בכל זאת משלמת מחיר כבד על זה כי מרגישה שאיבדתי את הסלע היציב שהיה בחיי. אני לא בורחת מהטיפול. מנסה לדבר על הדברים.... אולי משהו ישתנה... אבל זה לא קורה. גם מרגישה שהוא התעייף ממני וכבר לא מתאמץ כמו פעם. הכל התחיל משורה של שינויים שהוא עשה... שינויים שגרמו לאדמה תחתי לרעוד. פתאום האמת נגלתה.... הוא בעל מקצוע ואני עבורו פרנסה. אמפתיה תמורת כסף. זהו זה. כמה עלוב. לא מרגישה שיש תקווה לשינוי. בינתיים מרוב שאני מקיאה, אני כבר מדממת. הוא חי את חייו השלווים ואני מדממת... אתה מבין אודי? לא מאמינה בפסיכותרפיה יותר... חושבת לנסות משהו אחר או פשוט לוותר. חבל על הזמן וחבל על הכסף. נטע.

אודי, שקראתי שאביב ומיכל הפנו אלייך שאלה לגבי מה שכתבתי והן כתבו "כתבת למיקה ש.." לא היה לי נוח עם המשפט הזה, נו..עם השם מיקה.. ואני כאן כל כך הרבה זמן עם הכינוי הזה שממש מרגיש לי מוזר להחליף משהוא שהוא קצת חלק ממני, מצד שני אני מרגישה מאוד חשופה פתאום. מאוד מאוד. אפילו חודרנות בכל פעם שמישהיא כאן כותבת את השם הזה. אני לא יודעת מה קורה לי..ולא מרגישה בטוחה בשם הזה פתאום. אולי שוב פרדייז? אני פתאום מבולבלת מהעניין הזה!!

אם תיגע בנימי נפשה/ תדע כי עבר בה רעד/ אם תיגע באקראי בידה/ תדע כי סער לבבה/ אם תיגע במילה מלטפת/ תלטף ברכות לא חומדת/ או תראה בעיניה דמעה/ אז תדע ששלך היא/ קח אותה/ ממחוזות הכאב והצער/ עטוף אותה/ בתכריכי מילותיה הסתומות/ אהוב אותה/ כי עזה ממוות האהבה/ ומותה כבר כאן/

שומעת את הכאב את התסכול את ההצפה שאת נמצאת בה . החום המגעיל הזה לא מוסיף לתחושות ומבינה כל כך את תחושת ההחמצה. כן מימה זה כואב לגלות ולהבין דברים שלא עשית לא היית אבל זה לא מאוחר . גם אני למדתי על עצמי דברים בגיל יותר מופלג משלך והנה החלטתי ללמוד ולעשות. מימה תאפשרי לעצמך את הטיפול הזה תוציאי את כל הכאב שבתוכך תקיאי אותו החוצה . מחבקת אותך אישה יקרה ומאמינה שדברים אפשרים לך תאמיני גם את....

שקשה לי לדבר איתה ואולי ננסה בהמשך. אני יודעת שהיא דואגת ואכפת לה

ועצוב אני רואה יותר מדי את הפער בין אנשים שחיים את החיים בצורה דינמית עם רצונות ותשוקות וחלומות וקשרים ומוקפים באנשים ויודעים להתמקד בטוב וגם להקיף את עצמם באנשים טובים.. וביני אני ככ לבד... הגעתי למצב פאטתי לפני כמה ימים שפשוט שיקרתי לכמה אנשים שמכירים אותי לגבי החיים שלי כאילו שיש בהם יותר 'אקשן' ממה שבאמת כי נמאס לי להיות ככ פאטתית. לא רוצה שיחשבו עלי את זה שוב דמעות.

למשל מאיפה אני יודעת איך זה לחוות תשוקה ואהבה בקשר זוגי .... הכל רק כואב לי כל הזמן. רציתי מישהו שלא רצה אותי ואני רק מרגישה את כאבי הדחייה והערך הנמוך של עצמי בלי שזה עובר. באיזה קלות הוא עבר הלאה :/ באיזה קלות אנשים זורמים עם החיים... אני לא. אני מחכה שיקרה נס או משהו... שמשהו מבחוץ יגיע. אני לא יודעת לפעול. בטח לא בדברים כאלה. זה אף פעם לא 'זה'.

אם יורשה לי ללא כל אחריות מקצועית מכל סוג שהוא להציע לך מימה ללמוד להיות עורכת דין לדעתי המקצוע פשוט לבוש עליך וזאת מכמה סיבות 1. הלימודים קצרים יחסית, רק תואר ראשון 2. את טובה מאד בכתיבה 3. את טובה מאד להתקיף את היריב 4. את אוהבת לקרא אני קוראת אותך וחושבת שבתור עורכת דין לענייני משפחה את פשוט תעשי חיל. תוכלי לפתוח לעצמך קליניקה עצמאית, תרוויחי יותר טוב מהמטפלת שלך, יהיו לך כלים להילחם בכל הרוע שאת מרגישה שיש מסביב, וגם תצליחי להפיק מעצמך תועלת ותהיי מרוצה. שוב, לא מכירה אותך אישית לא רוצה שתהיינה לך טענות כל שהן באיזה שהוא שלב חושבת שכדאי לך להתייעץ עם מי שמכיר אותך אישית אבל מתוך מה שאת משתקפת בכתיבה שלך כאן נראה שאת מתאימה כל כך ללבוש את הגלימה, לכתוב את כתבי הטענות, להיכנס ביריב, לא לוותר. התכונות הללו שלך, במקום שיתקעו אותך, במקום שלא יאפשרו לך להמשיך הלאה, הן הלאו שיאפשרו לך להמריא, הן אלו שיהוו את הכנפיים שלך להיות מוצלחת בקריירה שלך. כן, יגידו לך שהמקצוע מוצף, אבל הטובים תמיד לטייס, מי שטוב מצליח. נקודה למחשבה

אוף, (למה אוף? איזה כינוי זה? יאללה תשני למשהו מועיל, קל לתת עצות לאחרים :) סתם זה בצחוק...) והייתי ממש רוצה לשמוע עלייך קצת יותר חוץ מלקרוא הודעות לאחרים, מוכנה לשתף? אני מסכימה כל כך עם מה שכתבת למימה!!!!! יישר כח! מימה תתחילי לעשות ממיץ לימון לימונדה, מחכה לשמוע למה נרשמת ללמוד...(גם אם אין לך כלום, בגרות וכו'..תמיד אפשר להשלים!!!)בהצלחה!

אבל מה שבעיקר בלט לי בהודעה מבין השורות זאת הטחת ביקורת להוטה... וההמלצה להכוון תעסוקתי זה כמו התירוץ שאיפשר את ההזדמנות למנות את כל סעיפי הביקורת עליי במן סוג של תחכום, שאם נגיד לה 'קחי את זה למקום מועיל ותהיי עורכת דין, מתאים לך' כאילו בעצם באים בכוונה טובה להציע הצעה בונה ולא ישימו לב למנות הגדושות של ביקורת ונגיעות ציניות ששזורים בנאמר. טוב נו בסיידר. הולכת ללמוד עריכת דין ממחר, תכף, כבר... מה לא נעשה בשביל גלימה !

כשרציתי להטיח בך בקורת עשיתי זאת בגלוי מאד, ולא ניסיתי להסתיר אבל פתאום נפל לי האסימון שאת כל כך מתאימה להיות עורכת דין ומהרתי להציע לך את זה אבל את החלטת שזו ביקורת משכך רק מראה לך כמה לא נכון את שופטת מה שאנשים אומרים לך לאחר שראית שפעם אחר פעם הטחתי בך בדיוק מה שחשבתי עדיין חשבת שמסתתר משהו בהצעה הטובה שלי. יש לך בעיה, ואת צריכה לפתור אותה עם עצמך ולא עם הטחת אשמות בכל העולם ואשתו ואני עדיין חושבת שמתאים לך להיות עורכת דין אם תנתבי את היכולת שלך לאפיק נכון וחיובי

אם לא הולך באוניברסיטה יש מכללות כמו פטריות אחרי הגשם יש גם מלגות הכל יש רק צריכים רצון לא תאמיני איז הפיק אפ יהיה לך כאשר תרשמי ללימודים, תשקיעי תצליחי תפרחי, בלטי, תתפרסמי, יש לך מקום להביע את עצמך, והעיקר לעשות, להיות שקועה בעשיה חיובית, לעושת לעצמך, ולקבל כלים לעשות לאחרים, תגלי עולם מופלא, עולם שבמקום לצפות לקבל, את זו שתתני, את זו שתובילי, תראי את העולם עם משקפיים אחרים לחלוטין יש לך את זה את מסוגלת תאמיני ביכולות שלך במקום כל היום לגרד את הפצעים, תשימי מייק אפ ותהני מהחיים (במטפורה)

אני מקבלת שהיא ככה רק כל פעם שואלת את עצמי למה אני ממשיכה להתקשר להתייחס להיות כן זאת אמא .אבל כל פעם בחמש דקות שיחה אני מקבלת תזכורות למי אני בענייה אז למה ? מכירה אנשים שפשוט מחקו את הוריהם ואני ממשיכה להתקשר ולחטוף על הראש זה לא הגיוני . תודה לך על התגובות אלי ראיתי גם למטה...כן מי כמוך יודעת כמה מפחיד הטוב ...חיבוק

כמוני כמוך :) גם אני ממשיכה את הקשר והטלפונים...אבל ההבדל הוא בכמה את נותנת לזה להשפיע עלייך, שתדבר, שתגיד...כך בעלי תמיד אומר לי, קל לומר קשה לבצע.

אין לי כח

לא הבנתי למה התכוונת כשכתבת למיקה שזה מפתח חשוב התקווה שאמא תראה וכו'...אני התייאשתי מזה. עזבתי את זה , להפך אני חושבת שהתפקחתי, אמא לא רוצה/יכולה לא יודעת... אז די!! די לרצות משהו שהיא לא יכולה לתת לא כן? לא ממש מובן מה שכתבת למיקה... אתה מוכן להסביר למה זה מפתח חשוב?

הממ..אודי, האמת שגם אני לא הבנתי..

אודי כתבת למיקה שזה טוב הרצון שאמא תיראה ואם ברור שאין סיכוי בעולם זה לא קצת כמע אישה מוכה שמאמינה שבעלה יראה אותה . שיחה עם אמא בגלל החום אני מתקשרת יותר בכל זאת יומיים לא דיברנו ...פתאום קופצת שאני מטומטמת ומה עם השיניים שלי והיא לא מבינה למה אני ואחותי לא מטפלות בשיניים....אההה אני רוצה לצעוק לה את האמת למה מעבר לפחד לכסף פשוט לפלאשבקים המטורפים שאני עוברת בכל פעם מחדש ...שותקת כנועה אומרת לא רוצה לדבר על זה ...וחושבת עכשיו לעצמי למה אני עושה את זה לעצמי יותר טוב בבועה שלי עם הדברים שלי כבר היה לי שקט יחסית .למה אני צריכה את זה למה לא יכולה פשוט למחוק אותה מחיי ודי ...

אביב יקרה! קשה למחוק אמא...אולי בלתי אפשרי, עדיף נראה לי לנסות להשלים שככה היא ואין לך חלק באיך שהיא...ולהפסיק לחפש את מה שלא נקבל משם ממילא...לא כן?

היי אביב, אני חושבת שנדירים המקרים שבהם אמא לא רואה את הילדים שלה מתוך רוע טהור. לעיתים היא לא מורגלת לראות אנשים אחרים כי אף אחד לא לימד אותה, לעיתים היא כל כך שקועה בצרותיה שלה ולא יכולה להכיל אף אחד אחר, לעיתים זה אפילו עניין של כימיה שפחות קיימת, לפעמים קנאה, חוסר יכולת להתמודד, בושה שלה עצמה. יש לי כמיהה שכנראה לא תתממש במלואה אף פעם. ואני יודעת שאמא שלי היא לא אדם רע, היא אישה טובת לב וראויה, ששקועה בקשייה שלה..ואולי (ורק אולי) אמא שלך היא גם כזו ואז לא רצתה ולא הייתה מסוגלת לראות ולהכיל את הסבל והקשיים שלך, ולעזור לך. כמובן שזה לא מבטל ולא מפחית במאום את קשייך שלך! וכמובן לא מצדיק. ההבדל הגדול והכה חשוב לדעתי ביני לבין אמא שלי, זה עניין המודעות והיכולת להיעזר. וברוך ה' ילדיי זוכים לאמא טובה ומודעת ורגישה ואכפתית וראויה. וכן, אני בהחלט חושבת שאני אמא טובה. ובטוח שגם את.. :-) בכל מקרה, עד כמה שגדולה התהום ביניכן - לדעתי זה קונפליקט שכדאי לנסות לפתור , בעיקר בשבילך...וגם בשבילה..

מנסה לטפל , מנסה להיות להתחבר ושוב מוצאת את עצמי נאבקת בעצמי כי אסור כי זה מסוכן. השדים ...לא נשברת וממשיכה לעשות מה שצריך אבל הם כאן. מזכירים לי עורבים מעל פגר מחכים לרגע הנכון. ובמערכת לשנה הבאה הכנסתי קורס על הפרעות אכילה ...או שהשתגעתי או שאני אמיצה בטרוף זה יהיה מאתגר זה בטוח.

את ממש אמיצה!! אני רוצה לספר לך שבתחילת הטיפול כשעוד הייתי מבולבלת הייתי בקורס שקשור גם לפגיעה בילדים...ובשיטה כזו לעבודה עם ילדים...פעם יצאתי מהכיתה כי היה קשה...עמדתי בשירותים, בכיתי והתקשרתי אל המטפלת, והיא הבינה אותי..חזרתי לסוף השיעור וברחתי די מהר לאוטו שלא ישימו לב....זה לא קל בכלל!!!!!! כשדברנו על כך בפגישה היא אמרה לי שאוכל להתקשר אליה כל פעם כשיהיה לי קשה בקורס וזה עזר..אז אולי כדאי לחשוב על משהו דומה שיעזור, יש לך טיפול ויש מי שיעזור בצעדים האלה!! זה קשה אך אל תשכחי לעולם שאת לא לבד!!! כל הכבוד שנרשמת לקורס!!! אוהבת ומחזקת, מיכל

קיבלתי מכתב מאמא שלי שהיא לא רוצה להיות אמא שלי יותר וע"מ שהיא תקבל אותי אני צריכה לקבל את התנאים שלה. סבלתי מזה כל החיים. אני אמא בעצמי ונמאס לי תספוג. מה לעשות?

מה עושים כשלאט לאט התפקוד יורד? בהתחלה כשהילדים היו קטנים ועד גיל מבוגר שלהם יחסית (10-12) הרגשתי שאני לא יכולה לעשות כלום בבית אפילו לא לבשל או לנקות כי הם כל הזמן היו קוראים לי. הם לא שיחקו לבד כמעט. לאט לאט עשיתי פחות בבית אבל אז הם הלכו לישון מוקדם אז התאפשר לי להשלים.בהמשך הופיעה עקשנות.שלהם לא לסדר שום דבר לחיות בבלאגן מתמיד אז,התייאשתי מלסדר ולנקות כי הם לא היו שומרים. אחר כך העניינים הסתבכו הופיעו עוד ועוד התנהגויות שלהם שלא יכולתי להתמודד איתן והירפתי עד,שהיום כשבני בן 17 הוא מבקש לשמור על דברים מסויימים (מה שלא מפרחע לו להשאיר צלחת מלטכלכת על השולחן אחרי שסיים לאכול) זה אולי מרגיש טפשי אבל נגמרו לי הכוחות לחנך אותם לסדר ונקיון כשנראה שזה לא מצליח. נמאס לי לכעוס על שהם לא עושים את מה שהם היו צריגים לעשות: להשתתף בעבודות בית קלות ובעזרה פה ושם וירדתי מזה. כיום כחמש שנים מאז,שחליתי בפיברומיאלגיה ודכאון כל מה שאני יכולה לעשות זה לשכב במיטה. אפילו אוכל אין לי מוטיבציה לעשות כי לכל אחד יש את השטיקים שלו ואני מרגישה שאין טעם. החלק המפחיד הוא שזה מזכיר את אמא שלי שכל חיי התאמצתי ליהיות שונה ממנה והיום היא בדכאון חריף ביותר כבר שלוש שנים. עם אבחנה של מאניה דיפרסיה (אבחנה שאני לא מסכימה איתה). אבל גם היא היתה אומרת "כבר לא אכפת לי מה אתם אומרים" זה כבר לא פוגע בי" או "הפסרתי לבשל כי אתם לא אוכלים את האוכל שלי". אני פחות קיצונית בזה ממנה אבל ההרגשה הזאת שאולי זה דומה מידי מפחידה.

אל תתני לדכאון האכזרי לנצח. טפלי בעצמך. איפה בעלך בתמונה? האם יש לך אחות או חברה שיכולים לסייע לך? ליבי איתך. מקווה שתבחרי בחיים ולא במיטה שזו מיתה. תקומי אל תוותרי.

שהיית חושב / מרגיש? אם במקום לעשות צבא תואר תואר זוגיות וכיוב היית מוצא את עצמך משחזר טראומת נטישה לא מודעת בגיל 28 וכושר ההשתכרות שלך היה נמוך משל המטפל משמעתית וכ' , אם היית בנעלי -"מה נראה לך היית חושב / מרגיש? היית כועס?

לכי תעשי תואר עכשיו כולה בת 28, את יכולה לשקם את החיים שלך. תלמדי תתקדמי, תעשי עם עצמך משהו תחשבי מה הכי מושך אותך לעשות בחיים תקחי אחריות על החיים שלך תקחי אחריות על הבחירות שלך תקחי אחריות על העתיד שלך תחליטי שבמקום לקטר ולהאשים את כל העולם ואשתו, את רוצה לעשות משהו מועיל לעצמך במקום לקרא סתם כדי להפריח מילים מפוצצות, תקראי לתואר, אבל... תעשי קודם בדיקת שוק במה את תוכלי להרוויח טוב, שלא תבואי אחר כך בטענות שלמדו אותך תואר במקצוע שלא מרוויחים בו טוב. תבדקי את הכל, יש היום גם מקומות שיכולים לעזור לך בהתאמה תשקיעי את הראש שלך בקדימה... בהתקדמות... בעשייה... בלקיחת אחריות על עצמך ועל החיים שלך... המטפלת שלך למדה כמו חמור לקבל את התואר, עובדים מאד מאד קשה כדי לקבל תואר של פסיכולוג, ואני לא מתכוונת לכל התוארים המפוברקים האחרים של מטפלות למיניהם שלא שוות את הדף שהן כתובות עליו, אם היא מטפלת מורשית היא השקיעה בזה המון, ולכן יופי לה שהיא מרוויחה טוב. עכשיו התור שלך להשקיע המון במשהו חיובי, משהו שיתן לך בחיים, ותתקדמי הלאה. אם תמשיכי לעמוד באותו מקום ולקלל כל הזמן זה לא יעזור לך בכלום. נראה שיש לך יופי של כשרון בכתיבה, וכנראה את גם מסוגלת לקרא תכנים ולהבין אותם יופי, אז יש לך מגוון של מקצועות יאללה, קדימה תבחרי אחד מהם, תשקעי בו, תשקיעי את כל כולך בלמידה, ולא תאמיני כמה זה יעזור לך. בהצלחה

אוף, חבל שאין פה לייק!! המטפלת לא סתם אמרה שהיא עבדה קשה, באמת עובדים קשה ומאיפה לך מאיזה רקע כל מטפל בא? או היא? מאמינה שבתוך רוב המטפלים יש מטופל שהיה זקוק לעזרה ומשם צמח...

היום אני בת 34.. ואחרי שחזור הטראומה בטיפול לקח שנים לתודעה שלי לעכל את הדבר הזה ועד היום אפילו.. לנופף באמירות של לקיחת אחריות זה הרבה יותר קל מלעשות את זה בפועל.. החיים שלי הם מאבק בלתי פוסק על תפקוד שלאחרים הוא רגיל ומובן מאליו. באמת נראה לך שיוצאים מזה ככה? הלוואי שזה היה ככה.. אבל לא משנה. זה מעייף להסביר לכל אדם מחדש מאיפה אתה בא. אם הכוונות היו תמימות וטובות אז סליחה שכתבתי לך במקום אחר שאת צינית.. כבר לא יודעת איך לפרש כוונות של אנשים שלא מבינים אותי , את טבע הקשיים שלי

מימה, אני רוצה לומר לך שעל פי נסיוני לרוב האנשים יש שריטות, גם כאלו שהגיעו ממשפחה נורמטיבית לחלוטין עם ילדות רגילה וטובה יחסית. השריטות זה חלק בלתי נפרד מהחיים שלנו, ואין לך מושג כמה קשה לאחרים לתפקד. ולידיעתך גם מטפלים הולכים לטיפול, ועד כמה שאני יודעת זה חלק מהריטואל שלהם, לקבל טיפול כדי לפוגג קצת את העומס. החיים מלאי מכשולים וקשיים, ואם אנשים לא מראים את השריטות שלהם, זה לא אומר שהן לא קיימות. השאלה איך מתמודדים עם אותן שריטות. אפשר להשאר במקום ורק לכעוס ולקצוף על כל העולם, ואפשר לומר, או קיי אני מנסה להמריא, מנסה לעשות משהו עם החיים 34 זה עדיין ילדה קטנה, כל החיים לפניך, יש אנשים שמוצאים מזור לכאבים שלהם בכך שהם מאשימים אחרים בכל מה שקרה להם, הם בדרך כלל נשארים תקועים באותה פוזה כל החיים, כאשר לפעמים האשם התורן מתחלף, אבל תמיד יש מישהו אשם שהרס להם את החיים. וישנם כאלו שלמרות הכל ממשיכים הלאה השאלה היא לא האם באמת ישנם אשמים או לא השאלה היא מה את רוצה לעשות עם החיים שלך. וזו החלטה שלך בלבד את נקראית כאחת שיש לה כשרונות, וחבל שהם מבוזבזים, אז תפני עורך למה שהיה עד עכשיו ותתחילי לצעוד קדימה, מדי פעם נופלים, אבל קמים, מנערים את האבק והלכלוך, מנגבים את העיניים מהדמעות וממשיכים לצעוד. לא מאוחר ללמוד מקצוע מכניס עכשיו בגילך, כפי שכתבתי לדעתי מתאים לך להיות עורכת דין, אם את חושבת על משהו אחר לכי על זה, אבל תעשי, זו הנקודה, תתחילי לעשות משהו למען עצמך מלבד להאשים את כולם שלא היו בסדר. המנטרה הזאת של האשמה והטחת אשמות כל הזמן רק מרחיקה את האנשים ממך, ועושה לא נעים להיות בחברתך, אנשים קשה להם עם זה, ואז את עוד יותר ממורמרת תנסי לחייך באופן מלאכותי אפילו, תנסה להפריך מילים נחמדות מסביב, ותראי שהעולם הוא כמו מראה, איך שתראי אליו כך הוא יחזיר לך בחזרה. תנסי את זה, קחי את הכוחות שלך למקום טוב תפסיקי לחשוב שכולם נגדך, תאמיני לי שאני לא נגדך תאמיני לי שיש לי שריטות מכאן ועד הונלולו, מבינה אותך היטב, אבל חושבת שהנתיב שלקחת יוביל אותך למקום לא טוב, ואומרת לך תעשי חישוב מסלול מחדש בהצלחה

זה ממש קלאסי ההחזרת שאלה שעשית פה. לדעתי? היית גם מרגיש כועס וכואב.. אבל לא שאלתי לדעתי.. שאלתי לדעתך!

הרי עצם הציפייה שיאהבו אותנו בכלל זה כבר העברה! למה שמישהו יאהב וירצה בטובתך ויהיה לו אכפת... מה הוא אמא/אבא שלך? אז איפה עובר הגבול בין ציפיה ראלית להיות נאהב, להרשות לעצמך להשען, להחשף, לסמוך... לצפות שיכבדו ויתחשבו לך בצרכים וכיוב.. לחוש הקשרות רגשית ... איפה עובר הגבול בין זה במתכונת הבוגרת ובריאה ולבין יחס רגשי/העברתי שכזה במתכונת שפסיכולוגים יחשיבו להעברה מסוג שצריכה אנליזה וטיפול כדי 'לפתור' אותה?

החיים הם בכאן ועכשיו בהווה. יופי ומה עם כל המשקל הכבד של זכרונות רגשיים שליליים וחסכים וזיהוי פערים בכל פינה?? הכאן ועכשיו שלי לא לגמרי מנותק מהמשקל הכבד שיוצרים כל מה שציינתי לעיל על עולמי. איך מעיפים את ההשפעה של זה? הרי למחוק זכרונות אי אפשר... בגלל זה אני טוענת שהיה לי טיפול לא טוב כי הוא הוסיף עוד מטען מכביד לזכרונות שליליים ודווקא מי שהכי עזר לי לאחרונה הגיח מהחיים עצמם. סתם אדם. לא איש מקצוע ולא כלום. החיים איירונים

ממש קשה לי לעשות ואני נאבקת . יש לי מן כבדות כזאת שאני סוחבת.. מתי שצריך לעשות דברים... זה לא בדיוק בחירה ליפול שוב ושוב לחשיבה שלילית . אני מנסה לשנות את זה :/

אני מפחדדת. איפה אתה?

הפסיכולוג שלי הציע מרצונו לבוא לבית משפחתי לניחום המשפחה לאחר מות אמי. האם זה מקובל? האם אין בכך חציית גבולות? הרי יכול להסתפק בהודעת או שיחת ניחומים.

אודי, איך מישהו יכול ללכת לאיבוד בתוך עצמו? אני כותבת וזה נשמע כמו משפט סתום אבל כך אני מרגישה. נשאבת פנימה ולא מצליחה להפריד. אין נפרדות אני לא מוצאת רק אותי ולא יכולה להפריד ולתפקד. אני לא מצליחה לעבוד, לחשוב להתרכז. אולי זה כמו ללכת בתוך ערפל כבד לשמוע קולות ולא לדעת מי מדבר או כמה אנשים מדברים או איפה הם. כאילו מהתלים בי וקוראים לי מכאן ומשם ואני מסתובבת ומסתחררת והכל הופך לבליל קולות שהולכים ומתגברים ואי אפשר לכבות אותם. שבוע טוב שירה

שירה מחזקת אותך ..מכירה את הרעש הזה האין סופי, הוא מובן ולא את לא משתגעת. שולחת יד כוחות וחיבוק אם יעזור. שירה כרגע זה נראה לך אין סופי זה עובר / נחלש לא האמנתי שאני אכתוב דבר כזה אבל לקרוא אותך זה להבין איזו דרך עברתי. את תצליחי להתחבר לשירה אחת מאמינה בך.

אחרי מה שהיה לי אצלה היום היא התקשרה ולא עניתי ושלחה הודעה " מה שלומך?" ואני לא יכולה לענות. זה יעיר את מה שאיכשהו הצלחתי להרדים. נראה לי שזהו. אני לא יכולה עוד. מה שהצליח הצליח ומה שלא,כנאאה כבר אבוד.

מבקש המלצה לפסיכולוג קליני של מכבי עבור בחור צעיר בן 22 באזור פתח תקווה עדיפות לפסיכולוג שמתמחה בפגיעה מינית גם אם ישנה המלצה לפסיכולוג מהתחום הפרטי עם מחירים סבירים גם אשמח לקבל

גם אאני הייתי היום פעם ראשונה במקום החדש. והיה שם טריגר מטורף ואני עכשיו בחדר שלי בבית לא יכולה לצאת וכנראה שאני גם לא אלך אליה שוב לעולם

היי רוני מקווה שאת מרגישה טוב יותר והחרדות נעלמו ...כוחות

יכול להיות אודי שהקפיצה למים תעלה לי במחיר כבד של חרדות בלתי פוסקות? מתי ארגע מהן? זהלא נכון שאם מעיזים לעשות משהו שמפחדים ממהו ומתגברים כך על הפחד אז אמור לעזור? למה? למה כשסוףסוף כן מחליטה להעיז אז קורות מלא חזרות בלי הפסקה?! לא ישנתי טוב בלילה! תותי

תותי בדיוק כמו מה שכתבת קפצת למים..כשקופצים למים ברגעים הראשונים קר העור מתכווץ חשוף רגיש ..אחר כך זה עובר. כל הכבוד לך שקפצת למים כן זה קר חרד מפחיד אבל זה גם אומץ גדול מאוד. אנחנו כאן להיות איתך ולנסות לעזור לעבור את החרדות.

היי אודי, המטפלת עברה קליניקה, ממש לא אהבתי את המקום החדש. החדר פיצי, ואנחנו יושבות מאוד קרוב אחת לשנייה.. וזה מפריע לי וגם יש רעש מבחוץ :/ אמרתי לה הכל..ופוחדת שקצת נפגעה. הקליניקה הקודמת הייתה מרווחת וסוג של יוקרתית.. ועכשיו זה בדיוק ההפך. רציתי לשאול שני דברים : אם מטופל היה אומר לך שהקליניקה החדשה שלך (מקום שאתה משכיר כמה ימים בשבוע) מכוערת ואפילו קצת מגעילה אותו, היית נעלב? ודבר שני האם לאחר הרבה שנים בקליניקה שבעיני נחשבה לטובה יש סיכוי שאתרגל לקליניקה שמרגישה לי מוזנחת קצת? תודה רבה אודי! מאי

המטפלת שלי עד לפני כמה חודשים הייתה במקום שמאוד אהבתי.. היא התקשרה אליי במיוחד ערב אחד לומר לי שהיא נאלצת לעבור למקום אחר (כמובן שהמעבר לא היה מיידי). המקום החדש מכוער בעייני, ואמרתי לה את זה הרבה מאוד פעמים, צעקתי לה את זה..אובייקטיבי הוא באמת םפחות יפה מהקודם, היתרון היחיד שיש ספה ובקודם הייתה לי כורסא אולי קצת התרגלתי ולמדתי להסתדר עם המקום אבל יש דברים שמפריעים לי וזה מה יש. אני קיוותי שהיא תעבור מקום.. כמה שאני לא אוהבת את המקום, אני אוהבת אותה ולכן אני מצליחה להסתדר עם זה.

ביום חמישי אנחנו נפרדות, וזה מרגיש לי פתאומי מדי.. יש לנו עוד ארבע פגישות ואולי זה נשמע לא מעט, אבל לא, זה מרגיש לי שאין לי מספיק זמן. רוצה עוד קצת ואי אפשר אני יודעת. היא גם ככה יוצאת לחופש וגם אני יודעת שבכל מקרה כרגע אנחנו נפרדות.

(כן, שולחת שוב שאלה כשהפורום 'בחופשה'. קיים פה כלל שקובע שאסור? גם ככה אתה מפרסם את זה אחרי שחוזרים לפעילות, זה לא שהשאלה מפריע למשהו.. אבל פתאום תהיתי אולי יש לך כלל, כי אתה מעיר על זה לפעמים שאני שולחת מתי שהפורום בחופש..) ולגבי הפניה עצמה- יש דברים שאני רוצה לברר אם היה מן הראוי שיעשו אחרת, אני לא אוהבת את עמדת החוסר אונים הזאת בתור מטופלת לשעבר שלא ממש הבינה כלום אז גם לא הייתה בידי יכולת לשפוט ולהעריך את איכות המענה שקיבלתי. לכן חשוב לי לרדת לחקר של דברים כמו שצריך: בזמנו עשיתי אידאליזציה לפסיכולוגים, תפסתי אתכם כבעלי ידע מיוחד קראתי המון ספרים ולא יודעת איזה תשובות חיפשתי שם אבל כן הייתה איזו הרגשה ילדותית שאני נחשפת פה לידע מיוחד. השפה הקצת מוזרה של מושגים פסיכואנליטים שהם מן ז'רגון פנימי של בעלי המקצוע רק הגבירה את האשליה שיש פה איזה ידע מיוחד שלא כולם מכירים ויודעים אותו.. מהמקום הילדותי הזה קראתי את הספרים. אפילו בלי ממש להבין מה אני קוראת, אבל שהתחיל התהליך הטיפול לגעת בדברים חווייתים יותר, רגשיים, מפרקים, נטולי פשר בחוויה שלי ומטלטלים והזדעקתי לתשובות . זעקתי למטפלת 'מה קורה פה. מה כל זה. תסבירי לי. אני רוצה תשובות להבין.' אז היא אמרה לי 'אין תשובות. אין לי תשובות לתת לך'. אודי אם אין לה תשובות לתת לי אז למה היא הניחה לי לקרוא כך ספרים בחיפוש אחר הבנות ותשובות לדברים, ולא הסבירה שהתהליך המשמעותי הוא בחוויה הרגשית ולא בהבנה קוגניטיבית? פה בפורום למשל אתם מציינים לי את זה כעניין כמעט מובן מאליו, אבל בטיפול אז זה לא היה מובן מאליו בשבילי ובאמת חיפשתי הבנה בשכל של דברים בדיעבד הרגשתי מרומה וכאילו עשו ממני צחוק, כי הרי אנשים שכן מחוברים לרגש ורואים מרמת מודעות יותר רחבה דברים בנקל יכלו להתבונן בי מסתגרת חברתית ושוקעת בקריאת ספרים אבל לא חיה את החיים עצמם.. ופגשתי אנשים שגיחכו על זה, אפילו אחי חיכך על זה. גיחכו עליי. ואז התאכזבתי וכעסתי עוד יותר על המטפלת שאני שנתיים בטיפול אצלה אבל לא הביאה לתשומת ליבי את הנקודה הזאת בצורה מפורשת מספיק. היא חשבה שזה מספק לי מן חוויה שאני מדמה את עצמי כאילו אני כמוה ומשתייכת להיות 'כמו פסיכולוגים'. כמו ילד שזקוק לפנטזיה של 'להיות כמו' ההורה המואדר או משהו כזה.. העניין הוא שזה באמת לא היה משהו שמקדם אותי מציאותית- זה השאיר אותי בבועה של פנטזיה שנועדה להתנפץ וגם התנצפה לבסוף בכאב וזעזוע נרקיסיסטיים גדולים. האם אתה סבור שזה היה נכון לאפשר את החוויה הזאת ככה? לבזבז כך זמן מבלי שהפסיכולוגית תאמר לי ישירות "את לא תמצאי תשובות בספרים, העיקר הוא להתמקד בחוויה הרגשית שלך ולא בהבנה שכלית" האם לדעתך היה טעם לפני השחזור הטראומטי להסביר דבר כזה? שעליי להתמקד ברגש ולא בשכל? המטפלת טענה שלא היה טעם ולא משנה כמה מסבירים ההבנה השכלית לא תבין מה שנמצא מחוץ למודעות עד שלא משיגים הזכרות ברמה רגשית.. שכאילו גם אם הייתה מסבירה לי מבחינתה זה לא היה משנה הרבה. אבל מאיפה היא יודעת? היא לא באמת בדקה את זה. לדעתי היא כן הייתה צריכה להסביר לי להתמקד ברגשי ולא בשכלי, לציין במפורש שהיכולת ליצירת קשר אינטימי קרוב פגועה אצלי ושעל זה עובדים בטיפול פסיכולוגי. במקום להניח לי להסחף עם קריאת הספרים. היא בעצמה השאילה לי ספרים וגם ראתה אחכ שאני קונה עוד ועוד.. כאילו היא הייתה צריכה לשים לזה איזה סטופ לדעתי . כי אפילו במפגשים אצלה הייתי מביאה ציטוטים מדברים שקראתי ומנסה לשוחח על זה. מה אנחנו מורה ותלמיד? מדריך ומודרך? לא באמת... אז לדעתי היא הייתה צריכה לכוון אותי אחרת שם. להוביל אותי לשנות את מה שמתמקדים בו תוך כדי הסבר מדוע היא ממליצה כך. מה דעתך על זה? ובבקשה תגיד מה אתה באמת חושב ולא רק משהו שאולי יגונן עליה כ'עמיתה'. אם היה לך מקרה כזה בטיפול של מישהו ששוקע לחיפוש תשובות מקריאה על חשבון התמקדות בחוויה, לא הייתה מעיר לו משהו על זה? אשמח לקבלת תשובה תכלסית ולא איזה התייחסות 'עמומה/מתחמקת'.

כי זו מדינה דמוקרטית כי היא לא יכולה לאסור עליך לקרא ספרים היא יכולה להמליץ לצד זה או אחר, אבל לא לחייב ולא לאסור קראת כי רצית לקרא, זו הייתה בחירה שלך אולי בחירה לא טובה אבל את צריכה לקחת אחריות על מה שעשית, על מה שהרגשת מה הקשר אליה שאת קראת ספרים והשתמשת בצורה נאיבית בביטויים שלא לגמרי הבנת, אני חושבת שאת מתבלבל בין אפוטרופס לפסיכולוית

איפה ראית שכתבתי את המילה 'לאסור'? כתבתי את המילים 'להסביר/למקד/לכוון'

האם שאלת אותה? האם היא המליצה לך על כך? האם סיפרת לה על זה? ומה הייתה תגובתה ואולי אם הייתה אומרת לך לא לקרא, היית חושבת שהיא מפחדת שתהיי מדי חכמה? את מספרת את הנרטיב שלך, את מה שאת עשית, וכיצד שקפת לה את מה שקראת, אבל איפה היא בכלל בתמונה הזו? מה רצית, שהיא תגיד לך אל תקראי ספרי פסיכולוגיה כי בעצם את לא יודעת כלום מתוך הספרים? כמה יית כועסת עליה אילו כך אמרה לך!!!

מעצמי על שאני טיפשה ומבזבזת זמן ללא הרף. על שבחרתי לפגוע בעצמי והמשפחה שלי. על ההזנחה שלי את עצמי. על תחזוק בית גרוע. על סה שנהייתי סמרטוט של החברה במקום להיות מלכה.

לפני כשבוע סיימתי לעבור הליך אבחון פסיכולוגי, אבחון פסיכודיאגנוסטי, ונאמר לי כי משוב מטעם הפסיכולוג אשר העביר לי את האבחון יהיה מוכן רק בעוד חודשיים-שלושה. אם כך, מדוע אבחון זה נחשב יעיל כל כך? לא יהיה זה יותר יעיל ואפקטבי לקבל תוצאות באופן מידיי/הכי מהיר שאפשר? יודעת אני כי עצם הכנת המשוב דורש הן זמן והן השקעה רבה, אך עדיין, אף אחד אינו מבטיח לי כי ממצאי האבחון יהיו רלוונטיים ושימושיים לי בעוד כחודשיים-שלושה. אשמח להסבר יותר מעמיק על כך.

נמאס לי מזה. אני רוצה להיות מוקפת שאנשים טובים שיכולים להבין אותי. ככ נמאס לי להיות לבד או עם אנשים שהם חברים רק למראית עין והכל איתם זה מסכות. ואפילן אם בדיבור אני אומרת להם ומספרת על קשיים אני ממשיכה לחייך תוך כדי... בא לי לפגוש אנשים שאפשר יהיה לבכות בנוכחותם ושיחבקו אותי. זה כאילו לא קיים. באיזה מן עולם אני חיה שלהיות קצת חלש וכואב ולבכות ולצפות לקצת רגידות אנושית סובלנות וחיבוק זה כזה בלתי אפשרי... ועכשיו שוב יש לי מן מפגש חברתי.. הקאתי את הנשמה מקודם . 2 עוגות שלמות.. הגוף עייף מזה. בא לי לישון אבל עלי ללכת לפגוש חברה כי קבענו כבר ואני בטוחה שאני אזייף. אני לא יכולה לשתף אף אחד שבכיתי מבדידות כי מישהו שרציתי לא רצה אותי חזרה ואז הקאתי ובכיתי עוד קצת. אוף.. מתי יבוא מישהו שווה שכן ירצה אותי? הבעיה שאף אחד שווה לא ירצה אותי. אנשים שווים רוצים אנשים שווים אחרים... אני רוצה מישהו שכן יודע להנות מהחיים ועם כושר תפקוד גבוה שיאהב אותי ויעזור לי להתרומם ולאהוב אותי ולהאמין בעצמי גם. אף פעם לא היה לי מישהו כזה. קודם שיתנו בטחון. משם הכל כבר יקרה מעצמו. אף פעם לא היה לי כזה.

חשבי אולי את כל הזמן מתלוננת כל הזמן חוזרת על עצמך במה שעשו לך רע אולי נמאס לאלו שסביבך לשמוע את זה אולי הם חושבים שאת מגזימה אולי נסו לעזור באלף ואחת דרכים ולא הצליחו חשבי מה את היית לגבי מישהי שכך הייתב באוססיביות ממשיכה להתלונן על מה שעשו לה. הרי אם את בטוחה שהצדק בידך תתבעי אותה! שם תשפכי את כל הזעם ותתני לגורם אוביקטיבי לראות אם צדקת ואם לאו אגב את יכולה לתבוע בתביעות קטנות ללא עורך דין את יכולה לפנות לוועדת האתיקה של פסיכולוגים את יכולה לעשות גל מיני דברים אבל אם את כל היית מקטרת שוב ושוב על אותו נושא באיזה שהוא מקום אנשים כבר לא מסוגלים יותר בלי לפגוע בך, רק לשים לך מראה

ואני לא שוקלת את הדרך הזאת יותר. אף אחד מאנשי המקצוע ששמעו על הטיפול ואפילו אמרו לי שהיא עשתה כמה טעויות, לא היה מוכן לשתף פעולה עם מהלך של תביעה. בקיצור זאת בכלל לא אופציה קיימת במציאות.. סתם משפט להפריח לאויר 'את יכולה לתבוע'. לא אני לא. אי אפשר להוכיח כלום ועל תחושת פגיעה סובייקטיבית ובעיקר עלבון נרקיסיסטי נוראי ומזיק אף אחד לא שם זין. זה באמת לא מעניין אף אחד. אפס קבילות משפטית לזה. אפילו 'הסכמה מדעת' שזה כאילו סעיף מנוסח בחוק אף אחד לא אוכל כי בטיפול פסיכולוגי אי אפשר תמיד להסכים מדעת בגלל טבע הטיפול.. ככה טוענים. אבל די, את בטח חדשה פה, אני את הזעזוע וכעסים שלי מהטיפול ההוא שפכתי פה כבר שנים.. זה כבר לא משנה.

זה שאני מביאה את כל התלונות שלי לכאן לא אומר שככה אני מתנהגת מול אנשים במציאות.

מתי תישן?

איך אפשר?

חגגנו היום את חג האהבה....() קניתי לו בושם והוא קנה לי לב ענק בבלון... והעיקר הכוונה.... טוב לי איתו, ממש כך! הצטלמנו ואנחנו יפים כל כך ביחד. הוא רצה שנשנה סטטוס בפייסבוק בהתחלה הסכמתי ולאחר מחשבה החלטתי לתת לזה עוד זמן.... אז מחקתי. וזה מרגיש לי יותר נכון. המשימה החשובה ביותר שלי בזוגיות זה לשמור על עצמי, את עצמי,ולא ללכת לאיבוד... בזה גם הפסיכולוג יעזור לי... שוב שבת שלום הילה

יודע אודי? השבוע התמודדתי עם מחשבות נורא מפחידות ולא נעימות. זה היה מאד מאד קשה. אבל הצלחתי. לא ברחתי מההתמודדות. אפילו חלק יזמתי. אם הייתי עושה את זה נאמר לפני שבוע לא נראה לי שהייתי מסוגלת לעשות את זה. אני די הופתעתי מעצמי. כמעט כל הפחד זה מהנושא הזה. אז רציתי לשתף אותך בהצלחה הזאת. ואתה יודע? למרות שהיתה אחר כך קצת חרדה לא נפלתי לדיכאון. :) ולמרות שהוצאתי המון אנרגיה בחרדה והפחד ניסיתי להתמקד בכיף ובחופש. כדי להישאר במצב רוח טוב.

רגע לכדה עיני במראה ריס שנפל תביעי משאלה והיא ממהרת לפני שעוד הספקתי הלוואי שתמותי

רוצה לברך אותך ואת כולם בשבת רכה, נעימה ומלטפת.. שלך-במבי.

הי אודי תודה על מה שכתבת לי, זה חזק ונכון. שיהיה סופש רגוע וקריר אורי

אמא שלי ברוך ה' חיה ומתפקדת, אבל חסר לי ממנה כל כך אני רוצה שהיא תאהב אותי, אני רוצה שהיא תתעניין בי ובחיים שלי, שהיא תחשוב שאני מיוחדת וחכמה. אני רוצה שהיא תכין לי אוכל טעים, וגם שוקו ועוגיות קוקוס. הלוואי והיא תחשוב שאני יפה וחמודה. אני כועסת עלייה! אני כועסת עלייה כל כך. אני כועסת על כל מילת גנאי שהיא אמרה לי, על כל מכה שקיבלתי ממנה. על כל המשיכות שיער, ועל הבכי שבכיתי לבד בלילות וכשישבתי לבד על הרצפה בחדר. אני כועסת שלא היה לי למי לספר דברים שקרו לי. ואני סולחת לה על הכל ואוהבת אותה מאוד מאוד מאוד. ודואגת לה וכל כך רוצה שהיא תאהב אותי. אני רוצה שהיא תראה אותי ותבין שאני זקוקה לה. גם בגילי, ילדה רק רוצה את אמא.

אודי יקר אני מודה לך על האוזן הקשבת והסבלנות נותן לי את החוויה שאני לא לבד ואוסף אותי ברגעים מאפירים. אני אוהבת אותך מאוד! ואם הייתי יכולה גם הייתי שולחת לך מהעוגיות שלי! תשמור על עצמך, שלך הילה

הי, נחמד פה:) אשמח להתיעץ אתכם ועם אודי. אני מטופלת טיפול פסיכולוגי כמעט שנה ואני מרגישה שהטיפול יוצר לי מועקה. לפני הפגישה אני רגועה וטוב לי ואחרי הפגישה לרב לא טוב לי. יש לי מחסומים מסויימים איתה. זה מעייף אותי. Help me....

נסעתי לסופש, מקווה שיהיה בסדר. אודי, שבת שלום

לא התכוונתי להתפלפל. הלוואי וזה מה שהיה.. זה סוג הפעמים שאני פתאום "נזכרת"שכתבתי משהו ואז נכנסת לבדוק אם באמת כתבתי ומה.

ישבתי באוטובוס מאחורי משהיא שדברה בנייד והשמיעה דברים שאסור לה!!!!אני כמעט בטוחה שזה לא בסדר!1 ספרה על ילד לאימוץ כנראה על הטיפול בו ודברה כנראה עם הורים שרוצים אותו...ספרה עליו שהוא לא אלים, רק היה ספור עם הכלבה וספרה הכל! ופרטים....התפוצצתי, כמעט והערתי לה! ואני חושבת שפעם כבר שמעתי משהו דומה שדברו על מישהו בטיפול, חוצפה!!!!!!!!!!!!! וכל מה שיכולתי לחשוב היה הלואי שהיא לא כזו.....שהמטפלת שלי לא מדברת בנייד במקום ציבורי עליי כשכלם שומעים מסביב...איפה החסיון? אפילו אם לא אומרים שם של מישהו, אודי זה מותר? לדבר במקום ציבורי על מטופלים? איפה הפרטיות? ואם לא אומרים את שמו של המטופל? אז מה??????? אני פוחדת כבר לשתף אם זה ככה........ובגלל שאמרת שאנסה ניסיתי לקבוע איתה לשבוע הבא בשעה כל כך לא נוחה לי :( מקווה שאסתדר עם השעה :( אבל אחרי שקובעים מרגישה שנצח עד הפגישה.....ורוצה לשתף ופוחדת כבר...זה בסוף שבוע הבא.אודי מותר לדבר כך בקול רם על מטופל???? נשמע לי מוזר ולא אתי בכלל... מיכל

היי מיכל, לדעתי לא מתאים כלל, אבל מצד שני לעיתים קשה להימנע. זה כמו בבתי חולים שמבקשים מהצוות הרפואי להימנע מלשוחח על מטופלים במעלית..ויש אפילו שלטים על כך. יכולה לספר לך שרופאת המשפחה שלי לדוג' נמנעת מלשוחח עם מטופלים במסדרון ומסבירה שזה לצורך הגנה על הפרטיות שלהם..

מסבירה קצת... כשהייתי בדיכאון הייתי צריכה טיפול. עכשיו המצב שלי יציב אז אני הולכת כי אני רוצה. אני לא אוהבת לרצות ללכת.זה כאילו אולי להודות בחולשה. לא יודעת. אפילו אני לא מבינה אותי

נשמע דווקא מעולה שאת רוצה..הגיע הזמן לרצות! מותר לך!!!

בנות יקרות , אודי ואורי . שבת שלום שבת שלווה ורגועה שבת של צבירת כוחות ומנוחה. יודעת שתקופות מאתגרות קשות ויחד עם זה המון צמיחות התחלות חדשות מפחידות שמוציאות מאיתנו המון אומץ ועשייה. סומכת ומאמינה בכן . תודה שאתם כולכם כאן עבורי זה מחמם את הלב בכל פעם מחדש. https://www.youtube.com/watch?v=gonhwO3lA9g

גם לך אביב יקרה! שמחתי לקרוא על התקדמות מדהימה!!!!!! כל הכבוד שאת לא מוותרת לעצמך!!!!עשי מה שטוב לך, מגיע לך! מיכל

אודי זה באמת מדהים לא ברור שונה מתקדם כאילו חלום ולא אמיתי מחכה שמישהו יבוא ויגיד לי צחקנו ממך בחודשים האחרונים השינוי עצום עושה עבורי בדברים שלא חלמתי . מטפלת בגוף . אוהבת את מי שאני לא מתעסקת בעבר . סומכת עלייה מרגישה שסומכת מעבר ליודעת . מרגישה שהיא איתי . יודעת שאכפת לה ממני מאוד מאוד . רואה איתה ולא רק אותי . ובכל זאת מחכה שהיא תתהפך...זה כל כך עצוב התובנה הזו ...והתשובה שאני עונה לעצמי לשאלה למה זה כי למה שמישהו באמת יאהב ויהיה שם ככה עבורי . היא שרדה איתי תקופה איומה וחיבקה ועטפה והקשיבה לי ושמה גבולות בריאים .זה היה קשה בועט מטלטל ...גיל התבגרות . היא נשארה ולא ברחה כמו כולם ואני גדלתי השרתי קוצים נהייתי רכה יותר ...זה מרגש באמת לראות את הדרך... אודי תודה שאתה כאן כל השבוע סופג ואוחז ותומך ומאפשר לי להיות יותר בטיפול . מפחדת להסיר את הקביים האלה כרגע .... שבת שלום אודי יקר שבת טובה נעימה ושלווה .

לנשים היקרות שהגיבו. אני לא חושב שכל אחד חייב טיפול ותהליך, יש מי שזה מתאים.לו ויש מי שלא. אני אדם רגיל, היו לי חיים רגילים וילדות רגילה, לא עברתי טראומות ופגיעות איומות כמו שלכן. שרוט בדרכי שלי כמו כל אחד. הלכתי לאורך השנים עם עמליה גם ליעוץ זוגי וגם להתייעצויות בקשר לילדים וזה תמיד היה ממוקד כדי לעבור עוד משוכה ולנוע קדימה. ברור שמתבגרת צריכה את אמא שלה ומן הסתם גם דואגת לאבא שלה ויש דברים שתעדיף לא להגיד לי. גם ברור לי שיהיה בסדר, רק עניין של זמן. לבקש עצות פרקטיות זה גם ממש בסדר ואני משתדל לאסוף, לסנן ולהשתמש במה שמתאים לי. אורי

אורי, נשמע שאינך ממש זקוק לאישורים ולעצות שלנו... לך עם מה שליבך אומר לך, נכון לא כל אחד בנוי לטיפול, אבל לי המטפלת אמרה שבאים אליה כל מיני אנשים ואפילו כאלה שסתם רוצים בלי בעיות מיוחדות. מותר לך להעזר, זה בסדר. לגבי אישה עשה למענך, הילדים יבינו ויסתדרו! אל דאגה, איתך, מיכל