פורום פסיכולוגיה קלינית

אימצתי את היד המושטת שלך חזק חזק וניסיתי לגרש את מחול השדים של הקולות האלה שלא הירפו, למרות שאני יודעת שההתנגדות להם מייצרת.עוד רעש... קשה לי לקבל אותם לא מצליחה לעשות סדר הם שולטים בי רודים בי אינם מקשיבים לי ורק לאמר את זה נשמע כל כך הזוי. ושוב לא יצאתי מהבית מיום חמישי ומחר שוב ראשון לא רואה דרך החוצה אולי רק דרך חור המנעול. יותר משנה לא הצלחנו לייצב את המצב ולהפחית את הסימפטומים הדרך ארוכה ומייאשת אני נופלת יותר משאני מצליחה לקום. ואם אני קמה הנפילה אחר כך כואבת שבעתיים. עקומת הלמידה הזאת עקומה לגמרי... משהו בי עיקש ונלחם ומפנה את כל המשאבים והכוחות להתנגדות ולהרס. אני תובענית חסרת תקנה, כפי שהרגשת ואף כתבת, ומשהו עיקש מבקש נקודת מגע מדויקת כאילו שזו תוכל לפרוק את כל המשא הכבד ולעצור את ההדרדרות הזו במדרון. עדין לא למדתי כלום מסתבר... שירה

האם פגישה נוספת בשבוע,כלומר 3 פעמים, תוכל לדעתך לעזור בכל המצב הזה?? או שאין לזה באמת חשיבות וערך מוסף ממשי, וזה אולי אפילו רק יחריף את הקושי. גם בתחושת התלות שתגבר והתסכול שיתעצם,בכל ההיבטים, שלא נדבר גם על ההיבט הכספי. או שאולי.., זה דווקא יצמצם פערים במהלך השבוע,ויאפשר יותר.?? אני בספק ומבולבלת. ומרגישה חסומה. ובעיקר אובדת עצות, כשגם התחושות שלי כל הזמן משתנות.כלפיי, כלפייו, כלפי ההתנהלות, כלפי ההבנות שלי, ומרגישה כזו עמימות ומועקה. אבל אם כעוסה, מאוכזבת(גם מעצמי), מתוסכלת ,לא מבינה,ועוד ועוד... ויוצא שבעיקר חסומה, איך בכלל משהו יכול לקרות.? מה לעזאזל יכול להשתנות בכל המצב הזה ואם ככה פני הדברים. ?? כמובן שגם הבדידות והריק והמועקה הכללית והכאבים הפיזיים וכו, משפיעים על הכל, אבל שוב..., זה גם לא מצליח להידבר וכמו שצריך, גם בגלל כל המצב שכתבתי , כשכל הזמן גם מלווה הפחד, שגם הוא ירגיש מתישהו ככה , ויגיד שבאמת זה לא עוזר. וזה משהו שכבר עלה בעבר, ולמרות שכביכול ציין את זה כחשש שלי, מנגד לא אמר מפורשות אין מצב שזה מה שיקרה,ולא משנה מה. ועל זה אני גם תוהה?? למה לא אומר את זה ככה? ואחרי שגם הארתי על כך. ?? אבל שוב..., זה עוד מהקושי בהתנהלות שמלווה אותי. אז...??וזה מרגיש כל הסהכ, כמו דרך ללא מוצא. סליחה מראש על כל רצף ההודעות, אני כנראה מאד מוטרדת ומוצפת עם כל זה ומרגישה לבד. וזה הרי,כך אומרים, מצב שלא "טוב" שיהיה בטיפול. אז על מה גם מעיד בשורה התחתונה ?? והאם רצוי להוסיף עוד מפגש שבועי?

שלום לאנשי המקצוע המכובדים בפורום, אישתי ואני נשואים כ-9 שנים, ביחד כ-3 שנים לפני כן, יש לנו 3 ילדים בגיל 7,4,1. לאישתי יש התפרצויות של זעם קיצוני ואימפולסיביות. לעיתים קרובות תוך כדי ויכוח היא מקללת ומגדפת אותי, אומרת דברים איומים גם בפני הילדים. צועקת דברים מחרידים לא איכפת לה שכל השכנים שומעים. אם היא חווה איזשהו רגש שלילי (למשל חם לה, היא רעבה, או אם אני אומר לה משהו תמים שהיא מפרשת כפוגע, ) היא פשוט מתחרפנת, נכנסת להתקף חולני אגרסיבי ולעיתים אלים (יכול להגיע לשריטות, יריקות וכו'). לא לוקחת אחריות על מצבה, טוענת שאני הוא זה שגורם לה לנהוג כך. לעיתים קרובות היא "מפוצצת" תוכניות משותפות כצעד "ענישה" נגדי כביכול. הדבר הפך לכל כך שכיח שאי אפשר לתכנן כמעט שום דבר, שום נסיעה טיול, בילוי, גם לא עם הילדים. (דוגמה אחת מיני רבות קבענו תאריכים לנסוע לחו"ל אני משקיע זמן ומאמץ מחפש יעד טיסה מלון ואז יש לנו איזה ויכוח מטופש על משהו קטן אז היא מחליטה באימפולסיביות לוחמנית שהיא לא טסה, אחרי שכבר סיכמנו וסגרנו הכל.) כמוכן גילויי פרנויה, בטוחה שאני בוגד בה, בטוחה שאני מעלים כספים משותפים, מאשימה אותי לשווא שאני מרביץ לילדים, ויוצרת דרמה חולנית סביב עניין זה (נוצרה דינמיקה כזאת שאם ילד לא רוצה למשל לצחצח שיניים ואני לידו הוא מתחיל לבכות חזק ואז היא מייד ניגשת ובטוחה שהרבצתי לו מתעמתת איתי בפני הילד...) הייתי אומר שהיא בתיפקוד גבוה, למדה, עובדת, מטפלת בילדים בד"כ בתבונה ובאחריות (חוץ מההתקפים, בדרך כלל ההתקפים מכוונים עליי אבל בנוכחות הילדים). כשהיא נורמלית זה בסדר ואז אני נזכר לרגע קט למה התחתנתי איתה, אבל כשהיא בהתקף זה בלתי נסבל וגורם גם לנזק לילדים. את גילויי הטירוף שלה היא בדרך כלל מסתירה מחברים ועמיתים שלה, שומרת את זה לבית ומול ההורים שלי. התקף בד"כ נמשך כמה שעות ובמקרים קיצוניים עד יום-יומיים, ואז פתאום נעלם כלא היה (היא יכולה לקלל אותי קללות איומות בשפה מחרידה, ואחרי שעתיים הכל כביכול חוזר להיות בסדר והיא מדברת איתי כאילו לא רק הבוקר איחלה לי שאפגע בתאונת דרכים ושהיא מצטערת על היום שבו פגשה אותי וכד'.) בעקבות הנזקים הקשים שגרמו ההתקפים האלה במהלך השנים, היחסים בינינו לא טובים וגם כשאין התקף המצב בבית לעיתים קרובות מתוח ולא נעים, אנחנו כל הזמן רבים על מטלות הבית ואני לא מצליח לנהל איתה שיחה בוגרת ליישוב המחלוקות. הילדים מתעצבנים בקלות, עקשנים, רבים ביניהם, מחקים אותה בדבריה ובטון שלה ובאגרסיביות שלה. גילויי האימפולסיביות והזעם הולכים ומחריפים אצלה עם השנים. לפני מחזור מצבה נוטה להיות חמור יותר, מרגע שמקבלת מחזור בד"כ נרגעת אך התופעות לא מוגבלות ללפני-מחזור. היא בת להורים גרושים, גירושין קשים, והיו שם שלל טראומות שקצרה היריעה וגם לא את הכל אני יודע. ניתקה קשר עם אביה, לא ידוע לי עליו הרבה. אימה היא אדם נורמטיבי להערכתי, מהווה עבורה גורם מייצב. אני משוכנע שיש לה הפרעה נפשית, רק לא בטוח איזו. שני מטפלים (מטפלת זוגית ומטפל שאני נפגשתי איתו) אישרו שיש לה הפרעת אישיות גבולית, האם זה נשמע לכם מדויק? היא עונה רק על מספר קטן של קריטריונים, אם כי ב"עוצמה" מאוד גבוהה. (לא אובדנית, לא פוגעת בעצמה, ללא התמכרויות קשות, דימויה העצמי היה נמוך אך השתפר עם השנים). מה אני\אנחנו עושים בעניין? הלכנו למספר מטפלים זוגיים, ושנינו היינו בטיפולים 1 על 1. אני מנסה להציב גבולות, לא לקבל את זה שהיא מקללת מגדפת, לא לאפשר לה להשיג את מה שהיא רוצה בדרך של סחטנות רגשית ומניפולציות (לפעמים זה אומר מלחמת עולם בבית, אבל אני לא בטוח מה יותר גרוע בטווח הארוך). אם האוירה מתחממת יתר על המידה יוצא מהבית לזמו מה בתקווה שהיא תירגע. כשרגועה מנסה לדבר איתה אבל לרוב כשנוגעים בנושא קשה היא מהר מאוד מתחרפנת, מתחילה להתגונן, לדבר בציניות, לשנות נושא ולהאשים\להשליך עליי ועוד. נעדרת כל יכולת לנהל שיחה בוגרת בענייני מחלוקת, איתה הכל הופך לויכוח. מהר מאוד זה מגיע לכך שהיא צועקת, מתלהמת, קוטעת את דבריי לא נותנת להשלים משפט. כשאני מנסה ליישם שיטות שיח שלמדנו אצל המטפל\ים היא מאשימה אותי שאני מתנשא וש"אפסיק להיות הפסיכולוג שלה". לאחרונה גמרתי אומר שבפעם הבאה שתהיה התפרצות קשה אני אצא מהבית ללילה או יותר, כאקט מחאה והצבת גבול. ארזתי אפילו תיק-יום שיהיה כבר מוכן. לא רוצה להיפרד ממנה בעיקר בגלל הילדים, מפחד שהיא תסיט אותם נגדי אם אעזוב, מהיכרות עימה ועם דרך ההתנהלות שלה בפתרון של חילוקי-דעות אני מעריך שהגירושין יהיו קשים ומכוערים והרסניים. כמוכן לא רוצה להשאיר את הילדים איתה לבד לפחות שיהיה להם הורה אחד יציב. התוצאה הרצויה מבחינתי זה שהיא תלך לטיפול פסיכותרפי אינטנסיבי, בליווי של טיפול תרופתי לאיזון התקפי הזעם והאימפולסיביות. היא לא מודה בבעיה שיש לה, מסכימה לכל היותר ללכת לטיפול זוגי, וגם כששני מטפלים אומרים לה לבוא לטיפול אישי היא עדיין לא לוקחת אחריות למצבה. מה אני יכול לעשות על מנת להביא אותה להכיר בבעיתה ולטפל בזה? איך עליי לנהוג במציאות כזאת? בינתיים, מה אני יכול לעשות כדי למתן את ההשפעות השליליות של מצבה?

אולי אתם מעצבנים אותה עד שכל הפיוזים שלה מתפוצצים אולי כאשר היא מדברת אתכם יפה ונורמלי אתם לא מקשיבים עד שהיא לא צורחת זה נשמע לי מאד מוכר, ומשגע אני חושבת שהפוסט שהעלת הוא חד צדדי לחלוטין הוא מראה אותך חסר כל חטא והכל אשמה אשתך תאמין לי שעם בעל כמו שאתה מתאר שאתה, מזמן כבר הייתי משתגעת כן, אני בצד של אשתך כן, אני בצד של זו שכולם מגלגלים את העיניים לשמים ולא מבינים על מה המהומה אני בצד של זו שמרגישה שהיא משתגעת, ומאבדת שליטה כי כל אלו שמסביבה יש להם עור פיל אז אני מייעצת לך לקרא טוב את הכל מחדד, ולראות איך אתה משתקף מכל העניין הזה, ותאמין לי, שאתה לא נראה טוב מייעצת לך קודם לך לטיפול אתה תשמע איך אתה יכול להיות בעל טוב יותר ופחות מרגיז ואז תחשוב איך לעזור לה

עד ממש לאחרונה, ובמשך למעלה משנתיים, בין 2 הפגישות השבועיות , הייתי רושמת המון אסמסים, הוא אמנם ,ולטענתו החוזרת, לא הזמין לזה ולא עודד לזה, אבל כן היה לו חשוב שאדע שהוא קורא הכל.(כשלא היתי בטוחה). עם הזמן, היו נסיונות פה ושם לחשוב מה עושים עם כל העניין הזה ,שגם לא הקל על השיח בפגישות,לפעמים רק להיפך,ובסוף יצא(ודווקא בתקופה קשה מאד בחיי)שאמר שלא יקרא יותר. כי חושב שזה מזיק לי והוא שותף לנזק.(גם היה לי קשה עם ההתנהלות הכללית שלו ,אז,אחכ ובכלל,וסביב כל האישיו הזה),ויצא שתכלס נשארתי לבד. כשמעבר לזה, גם לא הרגשתי אותו איתי ובאמת,ודווקא בתקופה הזו.בהמשך כן יצא שאמרתי את הדברים, וכביכול המשכנו, אבל עדיין נותרה בי פגיעות כעס ותסכול.ולאחרונה יוצא,שעדיין כותבת,אמנם פחות,וגם לא לגמרי סגורה אם אכן הוא קורא או לחלוטין לא, אבל לטענתו לא, ואני בעיקר מרגישה יותר מטומטמת וגם כעוסה, וזה מן הסתם גם תורם לחסימה. וככה זה נע ונד וחוזר חלילה. כשעד היום, לא באמת ברור לי לגמרי כל העניין, והתשובות שהתקבלו, או השתיקות ,גם מקשות עליי ומשאירות אותי בעמימות . והאם זו התמכרות..? ומה זה אומר? וכו וכו..,בקיצור זה מרגיש בעיקר ככ לא זורם ובטוב.ובעיקר אני זו שהרי נשארת לבד ועם המועקות כשגם אם אולי הוא באיזו מועקה מכל המצב הזה, עדיין הוא מסיים את יום העבודה שלו וממשיך לחייו האמיתיים שמשמעותיים הרבה יותר. בסופו של דבר הוא "רק" המטפל שלי. וכשגם אין לי חיים מלאים משלי, הוא חלק נכבד מהם. אין לי גם מושג מה הוא מרגיש חושב וכו, ובטח שזה גם מקשה עליי. ובעיקר אם אני מוצגת כילדה קטנה. אז הכל כמובן גם הרבה יותר מביך שלא לאמר משפיל. לפעמיים נראה לי שאולי כן מרגיש משהו ומעבר..., ואני פוחדת שזו רק אשלייה ושאני נשענת עליה. לא יודעת הכל ככ מעיק. ולא בא לי על החד סטריות המלאכותית הזו. מה יהיה???

הורה אולי נמצא בעמדה של מנהיגות, אבל הוא שם בשבילך תמיד!!! הוא אתך מתחילה ועד הסוף המטפל נמצא כל עוד אתה כותב את ההמחאות המטפל לא נמצא בין טיפולים אם לא סכמת ולא שלמת המטפל הוא איש מקצוע אין לו מחויבות מעבר לזה. הוא ממש לא דומה להורה, הוא מקציב לך את הדקות, וTAKE IT OR LEAVE IT, הורה ילווה אותך בכל מיני צמתים, הורה יסגור את העיניים גם לדברים שלא הכי נעימיים. מטפל, לא יעשה כל זאת, ואם תשווה אותו להורה, רק תתאכזב, אולי הוא מנסה לתקן כמה באגים שההורים עשו, אבל ממש לא להיכנס לנעלים שלהם. מאהב? תלוי, כבר שמעתי על מטפלים ומטופלים ש'חגגו' יחדיו, ומה זה הביא? שום דבר!!! אחרי הקשר הרומנטי, הקשר הטיפולי הלך לאיבוד, וכמובן שקשר רומנטי של בגידה גם הסוף של לא טוב, אז מה נשאר? פנטזיות, שעוצרות את הטיפול ולא מאפשרות זרימה חלקה, כי כל הזמן חושבים על דרך להגיע לקשר רומנטי שלא מתממש, ואז יש הרגשה של השפלה, הרגשה של אכזבה, ובעיקר הרגשה חוסמת אז מדוע שלא תלך לטפל אצל מטפלת, שם זה קורה פחות, לא שזה לא קורה, קורה גם קורה, אבל אי אפשר להשוות את זה. וברגע שהיא כבר בתוך הפנטזיה, יש לה רק שתי אפשרויות האחת להפסיק את המפגשים השניה לדבר אתו ולראות אם הוא יצליח לשכנע אותו לא רק במוח אלא רק ברגש, שהדבר הזה לא יקרה, נקודה, שהוא לא בקטע, ושכל מה שהוא מפגין כלפיה מגיע ממקום של מטפל וממש לא ממקום של מאהבה, זה לא יהיה קל, כי היא תנסה לתת פרשוניות שונות למה שהוא אומר, אבל הוא יכול לנסות, ולא שזה לא ישבור אותה

אני לא מסוגלת לאמר לו שאני מקנאה בזה שהוא נשוי ושיש לו איתה משפחה וילדים,וגם אם אני חשובה..., ברור מאליו,שזו לא אותה חשיבות.אלו חייו האישיים והאנשים הקרובים לו ביותר, ואני,ועם כל הכבוד.., בכל זאת עבודה.ומשלמת כסף תמורת הזמן שמקדיש לי. ולא יכולה גם לאמר, שהייתי גם רוצה קשר אחר ונוסף איתו ושקשה לי מאד להסתפק בפורמט המלאכותי הזה, שאפפעם גם לא יכולה לדעת מה נאמר מתוך מה ולמה וכשהכל מדוד ושקול ויש הרבה נעלמים. מעבר לזה, קשה לי גם עם תגובות\חוסר תגובות,התייחסויות, לכלמיני דברים, ובעיקר מאד חסומה גם בגלל דברים שמכעיסים אותי, שכן יוצא שאמרתי ואומרת, גם בגלל העניין לעיל , ובכלל...יוצא שלא מצליחה לדבר איתו על "חיי" ולשתף בדברים שמטרידים וכו, לפעמים זה גם מביש אותי , ובעיקר יוצא שחסומה, והדיבור הוא סתמי שכזה,אם בכלל. אני לא יודעת איך נעבור תקטע הזה, כי זה כל הזמן ממשיך תצמו, ואולי, וכמו נטע ששאלה, אני מאלו שציינת שלא מתאימים להעזר בכלי הפסיכולוגי הזה..??? אני מרגישה גם פגומה,ומזדהה עם מה שהיא רשמה.ובעיקר תקועה. תלוייה וקטנה. ובדרך ללא מוצא במה שלא יהיה, גם בלהשאר וגם בלעזוב. מאד מתסכל אותי כל המצב כולו. וזה כן דובר. אבל...מה עושים עם זה?? ועם כל המצב הבעייתי הזה.?? אולי אני לא רוצה טיפול? הוא טוען שכן. אז..., ??? בעייתי ומאד מעיק לי. הכל. המעט. הפורמט. היחסים. התקיעות. הגיל שלי שהולך ועולה ומצבי הקיומי. ואם לא מצליחה אחרת, וככה זה ממשיך תצמו..., אז מה כן?? כל פעם הוא אומר.., בפגישה שכבר מצליחה לדבר..., שצריך לחשוב איך לאפשר יותר, וכל פעם זה רק נשאר ככזה וממשיך תצמו. מה אתה אומר אודי??

מה את חושבת, הקירבה הלא יאומנת הזו עם המין השני, מולידה התאהבות..., אין מצב אחר. לכן לא טוב להיות בטיפול את מישהו מהמין השני. מה נראה לך שהוא התאהב בך ובכל מטופלת שלו, יש לוכ כמה עשרות בשבוע של מטופלות, לפחות 60% נשים, מתוכן לפחות 30% נשים נעות ומושכות, אז מה את חושבת שהוא מתאהב עם כל אחת מהן, זו השליה גדולה שמוכרים לך, יוצרים אווירה כזו שמשדרת קרבה ולבסוף את מגלה שקבלת אוויר! למה שלא תלכי למטפלת ואז לא יקרו הדברים הללו? הרי אם את נשארת אתו הפנטזיות שלך רק הולכות וגוברות, ואת יודעת מה מה נחשוב לרגע שאלו פנטזיות שיכולות להתממש, תשכנעי אותו לבגוד באשתו, מה אז? החיים שלך יהיו כל כך יפים של מאהבת? נראה לך שזה מה שיציל את החיים שלך? הרי תהיה לך הנאה רגעית שהצלחת 'לכבוש' אותו, ומה יהיה התשלום של זה? זה קייס קלאסי של לוז לוז מה שיהיה יהיה גרוע, הדבר היחידי שאת יכולה לעשות זה להחליף את המוזיקה, להחליף את המטפל או לכל הפחות לספר לו את כל האמת, ואז הוא כבר יעשה את המלאכה, וישכנע אותך שאת רק מטופלת ולא יותר מזה, ותחטפי את המשבר שלך כפול עשר. המצב הזה שלך הוא בטח גרוע, כי הוא משלה אותך, לא המטפל, אלא המצב, ואת מושלית שיש לך סכויים, סכויים למה<? שהוא יתגרש? יבחר בך להתחתן אתו? נראה לך שאת מעוניינת בזה? נראה לך שכאשר הוא יזרוק את הגרביים המלוכלכות שלו בחדר שינה עדיין תתלהבי ממנו אותו הדבר? נראה לך שעם יפג'מה ולא מגולח הוא עדיין יהיה כל כך אטרקטיבי? עכשיו זה מאתגר אותך ומושך אותך, אילו קבלת את מבוקשך היית ראה שזה לא כל כך נוצץ כמו בפנטזיה! אז תחשבי טוב מה את רוצה לעשות עם זה

לא מסתדרת אתם, עם אף אחד מהם. לא רוצה אותם, מוציאים לי את כל העצבים מבפנים, מהבפנוכו שלי. רוצה לברוח להיות לבד. מאבדת את כל המשמעות שלי כאן, לא מבינה מה הטעם, נמאס לי מהכל

באמצע המחשב קפא ולא יודעת אם היא נקלטה או לא!!!!

מתלבטת על מה? מה לעשות לפעמים מרגישה שזו, לא יכולה יותר מה האופציות הראשונה והכי קלה להתאבד שקלתי אותי מבחינה הגיונית, נראה לי שאילו שישארו יותר מדי ינזקו אופציה שניה לברוח לא כל כך מעשית אופציה שלישית להשאר ולהיות אדישה לכל הסובבים, לא הולך רביעית לנסות לדבר אתם. ניסיתי אף אחד אפילו לא שומע עד שאני לא מתנפצת למליון חלקים אז פתאום שומעים אותי הלכתי לטיול, ללמוד לתקשר אתם, להסביר להם את הצרכים, להסביר להם שאני זקוקה שישמעו אותי גם כשאני מדברת, שאני מסבירה בסבלנות, עזר? אולי לשבוע כשאני מתפרקת לגמרי, וואו כולם נפלאים ונהדרים ואוהבים עד שאני לא משתגעת לגמרי אפילו לא שמים לב טוענים שהם כל כך אוהבים ומסורים, ואני לא רואה את זה מעניין עוורת וחרשת נהייתי פתאום ומעניין שכאשר אני יוצאת מהכלים וצורחת ומעצבנת ולא מדבר ולא משתפת פעולה אז כולם יודעים בדיוק מה אני רוצה ועושים את זה טוב ולא אני לא מנצלת אותם בסך הכל רוצה שיפסיקו לנצל אותי בסך הכל רוצה את הדברים הלגטימיים שלי אבל אין מצב שזה יילך על מי מנוחות ולא בגלל שהרגלתי אותם לכך ניסיתי פעם אחר פעם עם דרישה אסרטיבית לקבל ולדרוש לא עזר אף אפעם גם לא כשהחזקתי מעמד תקופה ארוכה בהשליה שזה יעזור עד שאני לא מפורקת לגמרי, ככה זה וזה משגע אותי, ואין לי כוח לזה ובשבוע שעבר שקלתי ממש ברצינות להתאבד, יאללה, כמה דקות של קושי וסיימנו אבל אני רציונאלית גם כאשר אני כועסת, וי שלי דמיון מפותח ואני יכולה לראות בדיוק מה יהיה ומה לעשות למרות הכל אני אוהבת אותם אז האופציה ירדה מהפרק אבל ממש חשבתי לברוח לחו"ל להשאר כמה חודשים, להתנתק, לעזוב את כולם, שיתגעגעו ויבינו שיש גבול אבל זה לא אקטואלי אז אמרתי אשאר אבל אהיה שקופה, כאילו לא נמצאת, לא הלך, לא נתנו לו, עם אלף ואחת הבטחות, וכמה טוב הכל יהיה נמאססססססססססס לי בגדוווווווווול לא

במה שעשיתי. לוקחת אחריות וממשיכה הלאה..

אחותי מסתגרת בבית ומזניחה את עצמה. אני מאוד חוששת לה. מה לעשות??????????????? היא לא רוצה שאני אבוא אליה. אני מפחדת מאוד מהמצב הזה. מה לעשות. הצילו!זו קללה

אני לא רגועה. אני מרגישה בוערת מבפנים. אני שונאת את הפסיכולוג שלי. אתה לא יודע איזה דברים איומים אני מאחלת לו. אחסוך מכם את התיאורים הגרפיים של כל הדברים שהייתי רוצה שיקרו לו (חנק, שריפה, טביעה). קשה לי להרגיש ככה, את כל התוקפנות הזו. זה אוכל אותי מבפנים. שונאת שונאת שונאת אותו!!! שונאת את המראה שלו, את הריח שלו, את הקול שלו. רוצה לנער אותו. לטלטל אותו. לא מאמינה שאכפת לו ממני. אודייייי אני סובלת מאוד. התוקפנות הזו מוצאת פורקן בחיתוך עצמי. שונאת את עצמי חותכת. שונאת את עצמי. אני בן אדם רע. נטע.

קשה לי בטיפול לאחרונה בכי והרבה דיבורים על סתם הוא אמר שהוא מרגיש שלא מדברת על מה שכואב ואז הגיע הכאב על הילדים... אתה יודע שלא נפגשנו כבר חודש? אמרתי לו שזה כמו פצע אז הוא אמר שזה פצע מיום שלישי יצאתי פגועה ולא הייתי מסוגלת אפילו לכתוב לו וגם לא כאן מנסה עכשיו כבדות לי האצבעות וגוש של מועקה יושב לי בלב לא בא לי לבוא מחר מרגישה אדישות ------ הכל מת בתוכי מחשבות על מוות (לא מעשי, סתם מחשבות) הילה

תמיד בשעות הערב כשהבית נהיה שקט, אני מרגישה ריקנות מטורפת. כאילו יש לי בור ממש במרכז הלב והתחושה הזו קשה לי מאוד הלוואי והייתה לי אחות גדולה שיכולתי להתקשר אליה ולדבר איתה קצת. אני מרגישה כל כך לבד.

במקום זה קיבלתי שלוש.גיסות.

את מצליחה לנקות כל ערב... כל הכבוד. הלוואי עלי

קצת לא מחוברת היום ורואה שהקושי והכאב רבים כאן מסביב מקווה מאוד שההודעה שלי לא עשתה לכן רע מתנצלת ומחבקת כל אחת שכן טילטלתי . גולם יקרה תודה על החיבוק ספרי על עצמך תני לעצמך מקום גם אם קשה . הילה אפשר להיות איתך לשבת עד שהעננים ילכו ונוכל לראות ולהרגיש את הטוב שבחוץ ..מחבקת מקווה שהסופ"ש יביא איתו מרפא ומילים. במבי מרשה לי להיות איתך בקושי בכאב בתסכול ובחוסר האונים ..מה זה חשוב לכמה זמן היא יצאה לחופש זה קשה ועוד שנפגשים כמעט כל יום אני מרגישה את השרפה שבלב שלך את הכאב ..אבל אני אגלה לך סוד את תצליחי ואת לא תכאיבי לה ולא תהרסי כי אין לך את זה. בנתיים אני כאן איתך. חיבוק אם נכון לך שירה הכתיבה שלך מדהימה באמת רציתי אתמול לשאול אותך מי כתב . מצטערת שקשה עכשיו נותנת לך יד לפחות ביחד זה קצת יותר קל . מימה יקרה צופה בך אוהבת את הנסיונות שלך לשנות זה קשה ואת לא מוותרת מידי פעם נופלת שוב למקום הנסער המוצף ולשאלה שלך כן אני מדברת איתה על הכלללל כולל הכל הכל. קשה מביך לא נוח אבל זה מהותו של טיפול בעיני כנות ושקיפות.כמובן שלמצב כזה יכולים להגיע רק שיש אמון ובטחון מלא.. רוני מתוקה הלא זוכרת זה מהותו של ניתוק זה הנזק והמחירים בשימוש בכלי הזה . ובקשר לאחיותייך משפחה לא בוחרים אבל בוחרים כן כמה ואיך להיות ולהפגע ..אכן עשית שטות וחדרת לפרטיות האחר ומצד שני את יודעת את האמת .חיבוק אם נכון לך מיקה Paradise אוהבת אותך בכל שם. חנה את גיבורה ואמיצה ושוב אומרת לך גאה בך על דרך ההתמודדות שלך להפרד זה לא פשוט בטח ממישהו שאוהבים ושעוזר ..אני כאן להיות איתך לעזור לך להקל אם אפשר בקצת את המעבר הזה ..מאמינה בך חיבוק . נטע קוראת אותך ומאוד מבינה יודעת שקשה לך עם התפישה שלי את הטיפול ..אז רק אומרת לך שאני כאן קוראת אותך מבינה אותך כל כך ומאמינה שאתם תעברו את זה . יש לך כוחות את חזקה ויש לך מטפל שאת מאמינה בו. את לא פגומה את פגועה תרשי לעצמך לטפל בעצמך כי מגיע לך . גלי הגבתי לך שם למטה ושוב מחזקת אותך בקושי . לכולן באהבה רבה תודה שאתן כאן ויש לי לאן לבוא . https://www.youtube.com/watch?v=tUapujAk0EY אנחנו לא נשברות גם אם לרגע זה עולה לי כואב לי, בועט בי, רודה בי לא, לעולם לא אשבר מאמינה בכן בכולכן כל מי שכאן אמיצה בדרכה שלה , החיים לא היו קלים לא פשוטים עברנו המון כל אחת בדרכה מתמודדת שורדת נילחמת ..מאחלת לכן שבת רגועה ונעימה עד כמה שאפשר ותזכרו אתן זן מנצח שמגיע לו רק טוב והרבה . אודי יקר ואם כבר מוש בן ארי זה עבורך יודעת שאתה אוהב את המדבר אז קצת התנחתה נעימה מהחום ותודה לך שאתה כאן מאפשר כל כך מהתזמורת שקצת יצאה מאיזון . https://www.youtube.com/watch?v=c-CCEF7jUkg

תוהה עם עצמי האם ומה.. אשמח לשמוע אם יש כאן מישהי שרוצה לשתף.. לאו דווקא מתנת פרידה, נניח אם הבאתן משהו, או יש משהו שאתן חושבות שהייתן רוצות לתת. ובכללי- נראה לכן שייך להביא או אולי חובה? אני מתארת לעצמי שאכתוב משהו.. מעבר לזה עוד לא יודעת.

כל מה שהבאתי לה היו להם נסיבות של הטיפול הבאתי דברים שכתבתי .הבאתי ספר שידעתי שידבר . הבאתי עציץ של קקטוס עגול של הלב הדוקר שלי הבטחתי לה שעוד קצת היא תראה גם את הפרח הנדיר של הקקטוס . לא יודעת מה הייתי נותנת לסיום .חושבת שמשהו שאכתוב שיסכם את המסע המשותף....

אני חושבת שאני צריכה זמן עם עצמי כדי לחשוב מה לכתוב לה ולצערי אין לי מספיק פנאי טכני ובעיקר נפשי לזה

מצד אחד לא ממש מעכלת שתכף אנחנו נפרדות והיא גם ממש מקסימה אליי ולא נעים לי כבר. אמרתי לה שאני ושנאת את הטלפון שלה, כי יש לה איזה קטע מעצבן שלא תמיד זה מחייג, צלצול אחד ומיד אומר שלא זמין או משהו כזה. אז סיכמנו שאם אני מתקשרת ולא מחייג אני אשלח הודעה שחיפשתי אותה ואז היא תחזור אליי, כי בעקרון אני לא אמורה לשלוח לה הודעות. כמו שאני מכירה את עצמי אני אצטרך לדבר איתה אפילו לדקה, ביום חמישי אחרי שניפרד, והיא אמרה שאם אזדקק אני אוכל להתקשר. גם קבענו שני תאריכים בזמן החופש שלה שאוכל להתקשר ואמרתי לה שאני רוצה לשלם לה, זו לא תהיה שיחה ארוכה או משהו, רק כמה דקות והיא אמרה שמה פתאום ושזה כבר מעבר לטיפול... מתקשה קצת להסביר כתבתי לה היום בהקשר לחיבוק.. אני מפחדת שאצטער אם זה לא יקרה ומצתד שני ברור שזה מפחיד אותי לגעת בה. אמרתי שאשמח אם היא תלווה אותי לאוטו.. וככ הרבה דברים שאני באמת כבר מרגישה את הסוף אבל גם לא מאמינה שזה קורה

את גיבורה! מדהימה! אין דברים כאלו

התרגשתי

מתקשה לכתוב ייאוש ופסימיות כאב ובכי... ובחוץ דברים מסתדרים, אז למה בעצם? (אשמח לשיר שתקדיש לי,אם לא קשה לך)

איך אני אדע אם אני יכולה להכיל את הטראומה הזו ולגדול??? האם כדי שטיפול יצליח המטופל חייב להיות בקשר של תלות במטפל? תלות אצלי נתפסת כמשהו משפיל אז איך קשר טיפולי יכול להיות מיטיב? כתבת פעם למימה שיש אנשים שפסיכותרפיה אינה יכולה לסייע להם... איך אני אדע שאני לא אחד מן האנשים הללו? יש לי המון חברות שהיו בטיפול ונתרמו רבות. רק אצלי זה כל כך מסובך. אני קוראת פה על טיפול של אחרים ועל תגובות של מטפלים ומבינה שהמטפל שלי רגיש ומאוד משתדל... הוא בחיים לא היה אומר לי שהוא עסוק מכדי לדבר ולא היה חוזר אליי אח"כ... הוא בחיים לא היה אומר לי: "יש לי דברים יותר חשובים לעשות מאשר לקרוא את המיילים שלך...". ובכל זאת זה לא מספיק. זה תמיד יותר מדי או פחות מדי. הבעיה אצלי.... אני כל כך פגועה. מרגישה בלתי נתנת לטיפול. פגומה. נטע.

הי נטע, ראי מה המקום הראשון אליו מוביל אותך חיפוש בגוגל של צמד המילים "תלות והזדקקות" (רמז: תשובה של אודי כאן בפורום) סוריקטה

חיבוק גדול ממני.

תודה מקסימה

ואני מחפשת נקודת מגע משהו לא מצליחה זה קשה לי כל כך ואין אף אחד עכשיו אני צריכה עכשיו ממש אין זהו תתמודדי לבד תווסתי תנשמי תעשי כך וכך ואני לא מצליחה

מבינה אותך . אין לי ככ מילים. אבל מבינה מה עובר עליך בתוך הסערה הזאת. מכירה

לא רוצה מיקה יותר אנשים שאני מכירה יזהו אותי כאן בסוף זה מפחיד אותי

אין לי מה לומר.. האמת היא שבא לי להרוג את אמא צביה.. וכל כך מגיע לה קצת חופש.. בא לי להגיע לבית שלה !! כן , כן, לבית הפרטי שלה ! לא לקליניקה, להגיע לבית שלה ולשבור לה הכל.. שכשהיא תחזור היא תראה שאין כלום.. והיא אפילו נתנה לי שוב פנקס ועט ואפילו כתבה לי משהו, וציירה לי את הפרח האהוב עליה.. אני רוצה שהיא תיקח אותי איתה.. ואם היא לקחה גם את הכלב שלה, הלוואי שהוא ימות ! לא ,לא על באמת שהוא ימות.. אבל אני רוצה שהיא תיקח אותי איתה.. אני שונאת אותה. לא אבוא אליה בחיים !!!!! אתן לה להתייבש עד שהיא תיראה כמו עלה שלכת שמוט לצד העץ.. עלה שלכת שנסדק ונשבר מחום השמש שקפח על ראשו.. ועלה השלכת יהיה מוטל כך בצד, ואנשים ידרכו עליו וירמסו אותו עד שיהפוך לאבק.. ואתה יודע אודי ? האבק יתפזר ויהפוך לאבקת קסמים שממלאה משאלות.. גרגר אחד יתיישב בדיוק על כף ידי, יחייך כשואל, נו במבי ? מה משאלתך ? ופתאום אני ארגיש את אמא צביה ממש ממש עמוק בלב.. ארגיש נשיקה רכה, מלטפת.. אודי :(( בבקשה , אמא צביה לא נמצאת עכשיו, אז אתה תהייה עכשיו גם אודי ..כמו תמיד.. וגם תהיה כמו אמא צביה תהיה גם וגם , אתה מבין למה אני מתכוונת ? אודי, אני יודעת שזה נשמע מופרע שאמא צביה יצאה כל כולה לשבוע. אבל.. אודי :((( אף אחד לא מבין.. אני באמת ארביץ לה כשהיא תחזור. אני אעשה לה סימנים שחורים על הגוף כמו שהיא עושה לי סימנים שחורים בנשמה.. אודי :((((( אני לא שורדת

הוא קשור לבחור שהתחיל אותי ולא רציתי ועד שכן רציתי הוא לא חיכה לי. נראה לי ניסיתי לבדוק אם הוא רציני. הוא לא היה רציני . לא איתי. אפילו התחיל סדרתית עם בנות עד שמצא אחת שהפכו לזוג. וכאב לי ככ לראות איך יש להם ביחד והם נהנים ואוהבים, הולכים למשפחות אחד של השני ונפגשים עם חברים אחד של השני.. ויש להם מן ביחד חדש שנוצר. ואני.. לא יודעת. לא מסוגלת בגלל שאני לא נמשכת למגע בגוף של מישהו אחר. איך אפשר ליצור קשר זוגי ככה אני גם לא מבינה למה בנים היום הם כאלה שנראה להם שבחורה בדייט שלישי אחרי שהזמינו אותה לכמה ארוחות כאילו זה לגיטימי לצפות שהיא כבר תזרום איתם למיטה ותפגין ביצועים של שחקנית פורנו... כל הפתיחות המינית הזאת, היד הקלה על ההדק של המגע האינטימי לפני שנוצרה היכרות פסיכולוגית באמת משמעותית וקרבה.. אני לא מבינה את זה. אני מרגישה שאין לי סיכוי למצוא מישהו שירצה דווקא אותי ויהיה מוכן לחכות עד שיהיה לי נח לעבור למגע. פעם הייתי בקשר שקפצתי מהר למגע מתוך מיאוס ואחכ גיליתי שרגשית הבחור בכלל לא עושה לי את זה ונגעלתי בדיעבד שנתתי לו לגעת בי.. אני רוצה שמישהו שווה יאהב אותי ויחזר וירצה ויוכיח שדווקא אותי הוא רוצה ונראה לי שככה אני בעצמי כבר אתרכך ואתמסר. זה נראה לי הכי טבעי בעולם ככה. אבל היום זה לא ככה. הכל אינסטנט ואנשים נפגשים באיזה בר בתל אביב רוקדים ושותים קצת ומשם קופצים לחדר המיטות כאילו כלום... אני לא מבינה את זה ולא מתחברת לזה. מצד שני אם מישהו היה כן לוקח את הזמן בסבלנות להכיר אותי נשאלת השאלה מה יש להכיר פה? מה יש בי? עצב כאב כעסים ומרירות והתעסקות בפסיכולוגיה זה לא דברים שמעניין להכיר ושגורם למישהו לרצות להיות איתך. אני אנסה ליצור לי היסטוריה חדשה. עובדת בתחום שהולכת ללמוד אותו בקרוב כדי להתמקע יותר, אנסה להזדהות עם המסלול הזה שלי ולא היסטורית התסביכים.. יש לי כל מיני תחביבים, רק מעט מדי ניסיון חיים ביחס לגיל וזה גורם לי להרגיש נחיתות. לא היו לי טיולים עצמאים בחו"ל או שירות צבאי או איזה פרוייקטים שלקחתי אן התנדבתי.. אני בן אדם דל כנראה.. יש לי הבנה פסיכולוגית מאד מפותחת של דברים אבל זה מהצוואר ומעלה. דרך הגוף והחושים והמרחבים הגאוגרפיים חוויתי מעט מאד. חיים מאוד מצומצמים. גם חברתית . אני יודעת לעשות רושם אחר אבל מקרוב הכל יחשף הרי. אז מי ירצה להכיר דווקא אותי.. לבלות דווקא איתי? לחיות דווקא איתי. למה שמישהו ירצה בכלל

ואת פשוט מחפשת ונמצאת במקומות הלא נכונים. בטוחה שתאפרי לעצמך טיפול בעצמך תמצאי את עצמך במעגלים אחרים עם אנשים אחרים שיכירו ויאהבו את מי שאת באמת .

אני כל כך מבינה אותך.... אכן, זה לא פשוט מכאיב ומאכזב שבחור שאת רוצה והוא לא רוצה..., וזה גם מעורר קינאה... חשבתי על הטיפול הגופני שהתחלת, אולי זה יכול לעזור לך? *** מה שמציעה, אם זה לא מתאים לך, אל תתייחסי... רק לאמר שמבינה כל כך לליבך... הילה

נאבקת כבר שלושה ימים עם עצמי . המחיר להיות בשפיות ולא בפיצול ענקי .. השיחזור הזה היה קשה כואב .. כילדה בת חמש אני מרשה לעצמי לבכות לצרוח להזדקק להתחנן לניראות בדרך ילדותית כשאני עם עצמי . כדי להיות אני , עובדת אמא אשה ועוד אני דוחקת הכל לא מרשה לדמעה ליפול עוטה את הדמות ששם שעוזרת שחזקה שלא נישברת שיודעת מבינה הגיונית ...זה נהדר זה גם חלק ממני ... אבל בפנים נשאר הכאב לא מסוגלת לכאוב אמיתי כואבת קרבני הכאב עובר מהערוץ האמיתי אלייה היא לא רואה לא אכפת לה ועוד..שיחזור או בריחה מהכאב האמיתי .... אז עדין לא יכולה להיות שם מסרבת להאמין למרות שיודעתובכל זאת מנסה לשחרר קיטור מסיר הלחץ לפני שיתפוצץ עלי זה ממש לא כדאי ... אז כואבת אלוהים כמה כואבת את הידיעה הזו שהיא ידעה כן ידעה אני בטוחה בזה ולא עשתה כלום כלום להציל אותי מהפדופיל הזה שבטעות היה אבי . איך אבא יכול לקחת ילדה בת ארבע חמש עד גיל ארבע עשרה ולהפוך אותה לצעצוע לו ולחבריו. הוא לא שיכור הוא לא מסומם הוא אקדמאי מלומד מעונב איך אף אחד לא רואה ולא שומע תחינה של ילדה שפוחדת איך ... וגם היום אף אחד לא שומע כי מפחדת להכאיב ולכתוב ברור וזה גם מסוכן יש לו אקדח והוא יכול להרוג אפילו שמת כבר . ותמיד חזקה לו להדאיג כי יש המון בעיות מסביב .כי אומרת בן המילים צועקת צעקה שקטה לא ברורה אולי מתחננת שמישהו יראה כי פוחדת להגיד ברור ומקבלת מכות והיא אומרת מילים קשות .וגם אם רואים היום ויש מי שיתמוך אני לא מסוגלת להכיל וזה לא נוגע כי מי שאני צריכה שיראה היא /אמא לא רואים או שכן ומתעלמים ...כן כואבת בצורה קרבנית ככה מסוגלת להכיל את הכאב ..ואז דוחפת מתכדררת לא נותנת להתקרב ככה פחות מסוכן להפגע עוד . זה כל כך לא הוגן ופשוט לא יכולה להכיל את הכאב מי יכול להכיל סיפור חיים כזה שנופל עלייך בילתי מוכן גם אם הוא היה שם כל הזמן .... המעגל הזה שהופך אותי אובססיבית ואותה להציב גבולות .. שפכתי פה טונות והאמת בהכי ישיר כואב לי שורף לי רע לי צריכה יד שתיקח את זה ממני שמישהו יעצור את ההתעללות הזו ...שינתק אותי מהאחיזה שלי בזה .... אודי מתנצלת על הכתיבה הקשה אם לא נכון צנזר אני הבין . תודה על המקום . שתהייה שבת טובה ושקטה .

אביב יקרה, ואולי דווקא מי שלא נמצא שם בפנים כל הזמן, אלא נכנס ויוצא, מזדהה ונפרד, מושיט יד מבחוץ יכול להכיל יותר? אולי זו מטרת הגבולות? ימים קשים בדרך הטיפולית. ימים קשים. ומותר לכאוב עכשיו. מאחלת לך שבהדרגה יקטן הסבל ועוצמותיו. מחזיקה עבורך תקווה, סוריקטה

תודה לך . הימים הקשים בדרך הטיפולית עברו כבר אני מבינה שזה שיחזורים שלי עיוותים שלי והגבולות אני ביקשתי אותם ממנה וביקשתי שלא תישבר ויהיה מה פשוט מכירה את האובססיביות שלי . כן זה כואב להרגיש ולא להשתמש בניתוקים או מסממים אחרים ..זה יעבור סוריקיטה אני יודעת שזה יעבור. סה"כ החיים יפים פיספסתי מספיק לא מתכוונת לוותר לכאב ... לפעמים אני פשוט אוחזת בכאב ובסבל ולא מרפה ..תודה שהזכרת לי את התקווה ...

אני לא יודעת אם כתבתי פה אתמול או לא

שלום! אני בן 26, עובד. מאז ומעולם לא אהבתי לעבוד. לא אהבתי ומעולם לא הבנתי את המושג "יחסי אנוש" בעבודה. במציאות שלנו, לרוב, בעבודות יש המון צביעות וחוסר יושר. כל אחד מנסה להתבלט ולהוכיח משהו למנהל. כל אחד צבוע יותר מהשני , מוכן להעביר טעות קטנה שלך למנהל מאחורי הגב. ואחר כך עוד אני חייב ללכת עם הבן אדם הזה "ליום גיבוש" ולשבת איתו באותו השולחן ולהתנהג כאילו כלום לא קרה. אם חלילה אני אסרב ללכת ליום הגיבוש אחטוף הערה מהמנהל : "למה לא אכפת לך מהצוות ?". כמובן שבמצב אני נאלץ להיות צבוע בעצמי ואגיד " חס וחלילה". אבל בתכל'ס למה אמור להיות אכפת לי בכלל מהצוות הזה ובכלל מהעבודה אם זאת המציאות שם?! למה כולם "מלקקים" למנהל כשהוא מחלק הערות ונמצא בסטטוס "מעליך". עובדים מחלקים מחמאות, מתנות, פרגונים למנהל שבתכלס הם לא סובלים אותו ולפעמים שונאיפ אותו בלבם. זה באמת מעצבן אותי. אני מנסה לחלק את החיים שלי בין עבודה / לחיים פרטיים. אני לא מסוגל להכניס לחיים הפרטיים שלי אפילו טיפה מחיי העבודה! למה שלא ניהיה ישרים בעולם הזה ולא ניהיה אמיתיים? למה כשאני לא רוצה לאחל למנהל שלי יום טוב אני חייב להגיד לו את זה ? גם בצורה שנהפכה להיות אוטומטית ואינסטנקטיבית ? למה אני חייב ללכת ליום הולדת של חבר מעבודה שאני לא אוהב, כשאני לא מרגיש אפילו טיפה אמפתיה אליו? משהו פה נראה לי מזוהם רגשית ולא כנה בכלל! תודה רבה

אתן מדברות עם המטפלים שלכן על נושאים מיניים בחופשיות ובפתיחות?

לא, וחבל מאוד שכך.

הי אודי, המאמר שהעליתי הוא לא בדיוק מאמר מפני שאני כתבתי אותו, אולי יותר חיבור שנובע מהחוויה שלי. אני מנסה לפעמים להעלות על הכתב באופן מאורגן יותר את הסוגיות מהצד המטופל. זה עוזר לי קצת לעשות סדר ולהבין בצורה "נקייה" יותר חלק מהסוגיות הקשורות בטיפול, המצוקות שלי והמצוקות שעולות מהקשר הטיפולי. שירה

אנשים שמדגישים חוזקות. שומרים את החולשות או הספקות לעצמם. לא שקופים בזה. אנשי כגון אנשי מכירות שיפארו מוצר, שיגידו לך מה שאתה רוצה לשמוע כדי להשיג ממך פעולה, רכישה. אנשים שיקרינו בטחון, כמו מטפלים, וישמרו על שלווה גם אם בתוכם מעורערים ואז ילכו לפרוק את זה בהדרכה הרחק מעיני המטופל... המודעות הזאת שאי אפשר מבחוץ לדעת מה האמת בנוגע להרגשה או מחשבה הפנימית שלך ואפשר לשדר חזות איך שתבחר. לעשות רושם. כמו שחקן בהצגה.. כמו זה נחשב הישג התפתחותי? והאם זה לא נופל למחוזות של חיים על בסיס 'עצמי מזוייף' ? הרי אדם ידע שמה שהוא מתיימר להציג לא באמת תואם את מה שהוא יודע/מרגיש/חושב... מתי זה נכון להשאיר את הקלפים לעצמך ומתי לחשוף? אמרתי באיזה הודעה פה שלאחרונה מצאתי את עצמי משקרת לכמה חברים על פעילות בחיי כדי לשוות להם תדמית כאילו יש בהם יותר 'אקשן' ממה שבאמת. אני לא הטיפוס המשקר בדכ. אפילו בעלת דחף כפייתי לכנות. הפעם נמאסה עליי הפאטתיות של עצמי אז החלטתי באותו רגע לשקר. זה לא אופייני לי ככ ותהיתי אחכ אם לציין בפניהם שזה היה שקר או לתחזק אותו במידה והנושא יעלה שוב.. אין לי מושג מה נכון לעשות במקרה הזה. זה גם קשור לשאלה עד כמה יש סיכוי שהשקר יתגלה להם. לא נראה לי שיש סיכוי ועדיין... יכניס אותי למקום לא נעים ככ לתחזק שקר. אבל מצד שני אולי זה אימון בשבילי ללמוד ליצור רושם בתודעה של אחרים ממקום שמודע לעצמו ולראות אם מאמינים לי ואיך מגיבים לזה. אף פעם לא בחנתי את ההשפעה שלי על הסביבה שצורה כזאת. פסיכולוגים ואנשי מכירות עושים את זה כל הזמן. למשל שמטפל לא מוכן להגמיש גבולות בגלל 'מגבלותיו כאמא שגם לה יש מגבלות וצרכים משל עצמה' זה למעשה שקר כי מיושמת פה פרקטיקה שהם למדו מראש וברור להם מלכתחילה שבכל מצב × עבודתם היא להגיב y. פשוט המטופל צריך להאמין לזה שזאת אמת... לצערי אני לא האמנתי. לא הצלחתי להאמין לשקר כאילו הוא אמת. להשתכנע מתמרונים טכניים מטופשים נלמדים כאילו הם כנים ומייצגים משהו אמיתי. כל המרחב בעצם נועד להיות 'סימבולי'. הם לא מבינים שזה לא עבד לי? זה קרס כשגיליתי את הדברים האלה. וגיליתי כמה שיש אנשים שהרבה יותר קל להם לשקר ולהעמיד פנים ולמכור מאשר אחרים עם נטיה לכנות ולאמת, גם מתי שזה לא משרת אותם ו'תדמיתם'. ואנחנו חיים בעולם של תדמיות. משחקים איתן. מפיקים מהן הנאה נרקיסיסטית. לאנשים עם צורך גדול בכנות ואותנטיות קשה מאד עם המשחק הזה. הוא לא מהנה להם. הוא מעיק. אבל מי שמודע היטב לפער ונפרדות שבין תודעתו שלו לזה של האחר וחי עם זה בשלום מצפונית יכול 'לחגוג' ולהשתעשע ולהפיק הנאה מכך שהוא מביים את האופן שבו הוא רוצה להתפס בעיני הזולת. לא חייב לשקר ממש אלא רק לדעת מה להדגיש החוצה ומה להשאיר לעצמך בלבד. היה משפט כזה: "חכמה היא מחשבה שיש בה ספק ומעשים שיש בהם בטחון" אלמנט ההסתרה מתודעתם של אחרים בנוגע לחולשות שלנו (ספק) גלום במשפט הזה^ חוכמה היא היכולת להעמיג פנים של חוזק ולשחק את המשחק? אשמח למשוב כלשהו אודי על דברים שרשמתי פה..

הי מימה, אני מבינה את המשפט שציטטת מעט אחרת הספק אומר – צניעות. אי-יוהרה. קרי דיבור ומחשבה באופן שבו אין 100% ביטחון, או אמירות גורפות, או הכללות. וזה, להבנתי, יכול להיות לגמרי אמת. ומרגיש יציב יותר. המטפל שלי, אגב, וגם אני, מאד אוהבי אמת. לעולם איננו יודעים את כל התכנים הפנימיים של הזולת, היות שאנחנו נפרדים. ובכלל, לפעמים יש דברים בנו פנימה בעצמנו, שאין אנו יודעים. כי לא יודעים הכל. גם זה סוג של מקום לספק. סגירת מעגל. סוריקטה

אודי, לא רוצה להרגיש אשמה על הטוב, אתה צודק! כשהיה רע אמרו לי מה כל כך רע לך? יש לך הכל...כשהיה טוב אמרו מה את כל כך שמחה? וכאילו אני אשמה שטוב לי...לא יודעת, תמיד אשמה על כל דבר.... אז זהו!!!! הנה האני החדשה: נראית אחרת, מרגישה אחרת ולפעמים אפילו חושבת כבר אחרת וזה מבלבל וזה שונה ואחר מכל מה שהכרתי על עצמי. האם זהו מהותו של טיפול? לשנות אותי כאדם? או לשנות אישיות? כי זה מפחיד בטירוף... אני רוצה להשאר בטיפול, לא רוצה לעזוב..אבל לכאורה ואולי באמת לכאורה צריך להמשיך הלאה, לעזוב אותה...לסיים את התקופה כי יש שינוי שיחלתי לו? וכמובן שזה לשם וכמובן שנדון בזה, אבל רוצה סוף סוף לחוש שיכולה לבד אבל שהיא תהיה ברקע..שהיא תתמוך אם אפול, שפשוט תהיה איתי לעד...כנראה עדיין לא הפנמתי שהיא פה גם כשלא... אז תלות זה משהו שממש קשה להפרד ממנו, נכון? איך נפרדים בטוב? האם על זה אצטרך לעבוד בטיפול? על איך נפרד אך נשאר יחד...פוחדת רק מלחשוב להתיל שוב לדבר על פרידה....ומצד שני רוצה את החופש לבחור. האם זה סימן לסוף טיפול? איך יודעים? לא רוצה סוף לטיפול... מיכל השלמה :)

לא זוכרת אם הגבתי לך כאן . בכל מקרה יקרה , איזו דרך וזה נפלא תהני מימנה מגיע לך. בקשר לטיפול מה יש לך למהר דברו על זה תמיד את יכולה לנסות לעבור לפעם בשבועיים או להתחיל תהליך היפרדות שלוקח שלושה חודשיים ולראות מה נכון לך ומיכ תמיד את יכולה לחשוב . בוודאי שאת יכולה מי מכריח אותך ??... איתך יקרה תהני מהטוב זה בסדר מותר לך וואוו איך שאני שמחה עבורך .

התחלתי לרשום ביומן דברים חיובים שקורים כדי לסתור את ההרגשה הרעה של הזכרונות ומחשבות ורגשות שלי.

אודי, רציתי לשמוע את תגובתך למאמר... אפשר? תודה שירה

הי שירה, כשקראתי את מה שכתבת הרגשתי קושי עם נפרדות ותלות. מדבר אלייך? סוריקטה

לפעמים עושים דברים למרות שיודעים שנתחרט בסוף. .. הסתכלתי בפלאפון של אחותי. גיליתי שם כל מינע התכתבויות עלי בין שאר האחיות. למשל שביקשתי מאחת מהן עזרה במשהו-היא הפכה את זה לדיון והחליטה שאין צורך. לא חזרה אלי עם תשובה, נתנה לי לבקש כמה פעמים ובסוף קק ריכלה איתם ... עשיתי שטות ועכשיו אין לי איך להתמודד איתה.טיפשה.

אודי ? זהו. היא נסעה. לחופש. כבר היום לא נפגשנו . נפגש רק בשלישי הבא. זהו. אני עייפה כבר. בא לי לסיים הכל. נמאס.

חוץ ממיכל אפאחת לא ענתה לי על ההודעות הקודמות שלי שאני מרגישה קצת שקופה ולא קיימת... למה לא עניתן? בגלל שאתן לא מסכימות איתי במה שכתבתי על בעלי החיים? מישהי ראתה את הסרט שהמלצתי עליו? קירות שקופים? אני מרגישה נורא עצובה אבל גם נורא מפוכחת. אני לא חושבת שיכול להיות שיגיע בנזוג שישנה את הכל אני חושבת שגם אם יהיה בנזוג תמיד ילווה העצב והכאב והסימפטומים המרובים שאני גוררת אחרי כל חיי.... היום סיפרתי לחברה שהתחלתי עוד טיפול פסיכולוגי והיא היתה מאד מאוכזבת, היא מאמינה שזה בזבוז זמן... וזה צבע את הכל התגובה שלה... ואין עוד משהו יציב עם הפסיכולוגית שאני יודעת שאני יכולה לסמוך עליה... ביקשתי ממנה היום הנחה, היא לוקחת תעריפים מאד גבוהים יחסית למה שאני רגילה, והיא סירבה והרגשתי שהיא מסרבת ממקום של דווקא של ללמד אותי גבולות, שיש מטופלים שהיא גובה מהם פחות, ואם לא בגלל שרוצה ללמד אותי אז ממקום שאני צריכה לומר תודה שהיא הסכימה לקבל כזה טיפול ושעל כזה טיפול קשה אין זכות בכלל לבקש הנחה... להפך היא צריכה לבקש תוספת סיכון... ככ כככ כככ כככ עצובה...... שמעתי פעם על מישהו שניסה לנתח את עצמו כדי להוציא את העצב... אם היה ניתוח כזה הייתי מתיצבת ראשונה. אני לוקחת תרופות פסיכיאטריות כבר כמעט עשרים שנה ועברתי על רשימות הסימפטומים שלי מכל התקופה הזאת והם לא משתנות הרשימות, לא משנה כמה הרבה תרופות אני לוקחת וכמה שינויים 'אני עושה... הסימפטומים עיקשים ונשארים... אומרים שבורדרליין לא יציבים בכלום, מזל שלפחות ברשימת הסימפטומים אני יציבה. אני לא יודעת אם העצב הזה הוא עדיין בגלל הנטישה של המטפלת הקודמת... אני כ"כ כועסת עליה... אחרי שבע שנים להעיף אותי ככה ולהמשיך הלאה... פעם אמרתי שהמשאלה 'שלי היא שאפשר יהיה לאהוב אותי... זה ככ כואב ההרגשה שאי אפשר. אודי יש לך איזה תובנות מעניינות למצב?

אני לא מאלה שיודעות להשתמש במילים.אבל שתדעי שאת בכלל לא שקופה, את חכמה וחשובה. בהצלחה בהכל.

את לא שקופה ממש לא . נכון לפעמים לא עונים כי אין מה כי קשה בעצמיינו אבל זה לא שייך אלייך תסתכלי סביב הרבה מההודעות נשארות ללא תשובה פרט לאודי . יקרה נכון שקשה המצב שלך מן הסתם מורכב לך וקשה לא פשוט לחיות עם בודרלייןאבל תאמיני בטוב . ברגע שמאבדים תקווה ואמונה שיכול להיות טוב יותר מאבדים הכל.איתך

שיתפתי בטוב..זה לא מוחק את הרע נכון? אני צריכה כרגע לא להתייחס לזה....לרע.....זאת הדחקה? זה ניתוק????? לא חושבת אני מבולבלת...לא רגילה לכל זה.... וגם יש לי יסוריי מצפון שאחרים לא מרגישים טוב אז איך אני מעיזה לספר על שינויים שכאלה? ......לא מבינה אותי. אתה יכול להאיר/להעיר???? מוזר לי..

שלום. משהו הפריע לי במפגש האחרון עם הפסיכולוג ואשמח לשמוע את דעתכם:אני סובלת מחרדות רבות. סיפרתי לו על זעזוע מחתולה שהיה לה פצע בראש כתוצאה מכיבוי סיגריה. ראיתי בכך עדות נוספת לרוע האנושי שמאוד מפחיד אותי כי אני מרגישה חסרת הגנה ממנו. הוא ענה לי: אני תוהה איפה האכזריות הזו נמצאת אצלך. במחשבה על דבריו הוא נשמע לי פסיכולוג שמרן ומיושן שחושב שכל מה שאני ערה לו במווחד קשור לתכונה שקיימת בי וקשה לי להודות בקיומה. לא יכול להיות שאני מרגישה חלשה ופגיעה ולכן הדבר זיעזע אותי? אני מתלבטת אם להישאר אצלו.

תודה על התגובה שנגעה וריגשה. תודה

:)

ראיתי שהפעם פרסמת את כל ההודעות... אני אשתדל שיהיה פחות.. אני באמת רוצה לעבור לחיות ולחוות בהווה ולא בתוך המחשבות וההרגשות והזכרונות הסלקטיביים שלי שנטפלים לכל מה שהיה בעיקר שלילי בחוויות.. אני לא זוכרת דברים טובים באותה עוצמה. זה לא נרשם ונקלט ונטמע באותה אינטנסיביות . אני רוצה שדברים טובים יתחילו להחרט יותר חזק.. להזין. להתעכל לי במערכת ולברוא לי תשתית זכרונות מסוג חדש שתהפוך להיות יותר רלוונטית ודומיננטית. אני ממש רוצה את זה כבר. זכרונות יותר טובים ואופטימיםה ונחמדים גם של חוויות וגם של מסוגלות.

עבר זמן מה מאז הגעתי לכתוב כאן. ד"ש לכולם. הי מימה, אגיב לך כאן בהקשר למספר נושאים עליהם דיברת - בהקשר להצפה - ראשית, לעתים התקופה שמרגישים צורך להציף, או קושי בהכלה אינה קצרה. גם בטיפול. זה ככה ולא פתאום עובר. לעתים הרגשה כאילו יש צורך במעין מיכל אינסופי. עוד ועוד ועוד. ייתכן כי זו בחינה של זמינות העולם (/אמא, אולי?) אם הוא כזה. הפורום, לדעתי, כמה שלא ייכתב לתוכו ויתפרסם או לאו, אינו יכול למלא את הפונקציה הזאת, גם אם נדמה שהוא כזה. לדעתי, אם כבר, כתיבה ממשית על דף עדיפה. בהקשר להתאמת הסביבה וציפיות מהטיפול - הייתי אומרת שייתכן כי אדם מגיע לטיפול עם תפיסה שהעולם צריך להתאים את עצמו לרגישויות האישיות שלו. זו, ככל הנראה, תפיסה מעוותת, ואף ייתכן שהיא תוקפנית ולא הוגנת. במקרה כזה, נראה לי, שחלק מהטיפול, ואף זמן בחתי מבוטל ממנו, בתנאי, כמובן, שהאדם מסכים לעבור אותו ולהתמיד בו, באופן הדרגתי, בקצב שלו, לומד המטופל, אם יש בו חלקים גמישים דיים, וסופג ממש פנימה לעומק שיש לו שליטה על השינוי בו פנימה. חלק ממה שעוברים בטיפול, להבנתי הוא שינוי בתפיסה. גם בכיוון זה. כך גם לגבי הציפיות מהטיפול. אפשר להגיע לטיפול עם ציפיות שתוך זמן מועט, יחסית, תתפקדי כ'אחד האדם', מבחינות רבות, ובמהלך הטיפול את לומדת שלמעשה את מוגבלת הרבה יותר, שאבדו דברים, ובעצם - שבכלל יש דרך וזו אינה קפיצה ממצב למצב. כמו-כן, לעתים מגלים שהדרך ארוכה ומפרכת הרבה יותר, שתיקון משמעו להישאר עם פגמים ולא לברוא הכל מחדש, כבפנטזיות של רבים מאיתנו. את יודעת, לו ההישג 'היחיד' כביכול של הטיפול בך, למשל, יהיה שתפסיקי להקיא, ולו ייקח זה עשור או יותר – בעיניי, זה שווה הכל. אצלי הטיפול סייע לשינוי תפיסה. מאד מאד. ואגב, חוללתי שינוי משמעותי בסביבה שלי, דבר שהזמין אליה אנשים חדשים. עם מערכות יחסים בריאות הרבה יותר. בי, סוריקטה

בהמשך להתכתבות בינינו - הוא כפה עלי את ההתפכחות הזו. לא הייתי בשלה לכך. מרגישה שעברתי טראומה. לא מצליחה להתגבר על כך. מרגישה כמו ילדה קטנה שגילתה שאבא שלה הוא לא "הכי הכי בעולם" מוקדם מדי. נטע.

אני רוצה לאמר לך כמה דברים כי נגעו בי מאוד דברייך בהודעות האחרונות, מקווה שזה בסדר... את מאוד שווה ומאוד נלחמת והודעותייך הן הצעקה הגדולה שלך וכמה טוב שאת מתמללת אותה, זה חלק מהמלחמה שלך המאוד לגיטימית על המקום שלך בעולם (והמלחמה הזאת חסרת גיל). הפלאת לתאר את הרעש הנורא שהעלתה בך סביבת הנהיגה, הכבישים, המדרכות, האנשים, הפיתולים, רעש מטורף, כמו פלונטר גדול ומפחיד. גם שם נלחמת בפחד, מנסה לאחוז בקצהו של חוט כדי להתיר את הפלונטר. אז מה אם עדיין אינך נוהגת, יש רבים וטובים שאינם נוהגים. את שווה! ורעש כזה כמו בסביבת הרחוב והכביש יש לך גם בפנים, ואת צועקת אותו כל הזמן, לא מרפה. קשה להתנהל בעולם עם פצעים פתוחים ונשמע מהחוויה שלך שנפתחו פצעים אך לא נחבשו ולא משנה מי האשם. זה קשה מאוד, כואב, אכזרי, אבל את מתפקדת, מחזיקה בחזית שפויה ומתפקדת, מגייסת כוחות אדירים כדי לקיים אותה, כי את גיבורה ומאוד שווה! הכי מגיע לך שיאהבו אותך ואת הגוף שלך ושאת תאהבי אותך ואת הגוף שלך. יש המון סיבות חוץ מאונס לסלידה ממגע מיני או גיבוש זהות מינית. גם זה יגיע, כי את שווה! מאחלת לך שלא תפסיקי לתמלל את הצעקה ולא תרפי מקצוות החוט שיעזרו לך לפתור את הפלונטר. שתמצאי את האדם הנכון למסע שידע להחזיק איתך את קצה החוט וידע לעמוד איתן מול הצעקה. שתמשיכי בדרכך החדשה בלימודים ותחזיקי גם את החזית המתפקדת כי את יכולה ונבונה כל כך לעשות זאת ולא לוותר. לוזרים לא נלחמים, לא צועקים, פשוט מוותרים. את פייטרית מימה!!! שלך שירה

תודה רבה ריגשת אותי. הלוואי שיהיה טוב. אני מקווה להיות גם פייטרית איפה שבאמת מועיל ומקדם בחיים ולא רק ביחס לעוולות מהעבר שמה שלא יהיה אי אפשר להחזיר לאחור את הזמן ולתקן שם.. אז צריך למצוא את הטוב והמענה הנכון והמספק מכאן והלאה בהווה, ולדעת להתמודד יותר טוב עם תסכולים וכ... אני מקווה שאצליח בזה ולא מתכוונת לוותר כי פשוט אי אפשר . הזעקה שלי לא שותקת.. רק לדעת לכוון את האנרגיות למקום הנכון ולמטרה בונה.. בזה אני צריכה להשתפר. בהצלחה גם לך!

הי מימה יקרה, לא פשוטה הדרך של העברת האנרגיות מהמצאות בתוך זעם (הגם שהוא הכי מוצדק בעולם), השלכות, ניתוקים ופיצולים, שגוזלים המון כוחות, והמרת האנרגיות לכיוון בנייה. חתיכת דרך, חתיכת רצף. סוריקטה

כשאני מתקשרת אליה היא לא תמיד עונה, וכשעונה אף פעם אין לה זמן ותמיד באמצע משהו.. ותמיד כמו צחקוק כזה ואומרת שאני בדיוק באמצע ועסוקה וכו.. כבר מזמן יש לי הרגשה שלאחרים היא תמיד יכולה לעזור ולהיות נחמדה אבל למשפחה שלה לא. אתמול התקשרתי הייתה עוסקה אמרה שתחזור אליי בערב ולא חזרה.. וכשהיא מנסה להתקשר ולא תמיד בא לי לענות היא אחכ תגיד לי מה קרה שאני לא עונה לה..והתקשרתי כמה פעמים ומה קרה... ומדובר באמא שלי

וכן זה בסדר להעלב ולכאוב כי זה כואב ...ומצד שני אל תתני לזה משקל גדול מידי יש סביבך אנשים אחרים שאכפת להם ממך...אני למשל חיבוק גדול

כל כך מוכר האמביוולנטיות ההורית הזו...אצלי שונה אבל הרעיון מזכיר...והיום כבר פחות נעלבת, לומדים שהיא כך ולא תשתנה.

בחרי לא להעלב. אל תתני לזה משקל יתר.

בעיקר רציתי לשתף.. בעצמי יודעת שככה היא ולא אצליח לשנות אותה..

אודי יודעת שזה לא ממש לשאול במדייה ובכל זאת.. היה שוני הפעם בניתוק פעם שהייתי נשאבת לתוך הבור השחור לא הייתה לי ממש תמונה היה תחושה כאילו תמונה אבל לא שאני ראיתי . הפעם אני ראיתי את עצמי קטנה והרגשתי הכל ושמעתי והייתי. זה אומר שזה פשוט יותר מחובר .???זה גם לא היה מנש שאיבה לבור פשוט ניכנסתי לשם . ועוד שאלה האם בגלל הקושי שלי כבוגר להאמין אני הקטנה מושכת לשם שוב ושוב? ברור לי שאבא פגע בי אין לי ספק זוכרת פעם אחת ממש ללא ניתוק פשוט זוכרת ..ברור לי גם שהזכרונות הם לא מדוייקים ומעיני ילד ככה שממש לא חשוב במדוייק איך ומה .פגיעה יש ..יש נזקים ברורים שמעידים על הפגיעה . למה המשיכה המיותרת הזו לשם שוב ושוב ובכל פעם ניגלה לי עוד מהזוועה ... יותר מהבין אם ככה לא תוכל לענות .תודה

אין ספק שזה הרבה יותר מחובר...והזכרונות קשים כל כך אבל הם יוצרים את התמונה היותר קוהורנטית...זה יותר נכון להרגיש....או משהו כזה לי היא אמרה שאם אזכר עוד זה דוקא טוב :( ברור שזה קשה!! איתך, חיזקי ואימצי, מיכל

אנשים חזקים עם כוחות אגו מאד בגישה שכל אחד צריך לקחת אחריות על עצמו ולא לחשוב שהסביבה צריכה לשנות את עצמה רק כי זה פוגע לו ברגשות וכ.. וזה מאד מתאים למה שקורה בטיפול פסיכולוגי. אבל אנשים רגישים מאד חווים באופן מוחשי את השפעת תנאי הסביבה על רווחתם אז מה נכון? איפה השיפור צריך לקרות- בעצמי או בסביבה? למה פסיכולוגים מתמקדים רק בשינוי עצמי?

מימה יקרה, האם ביכולתנו לשנות את הסביבה? את כלם? כך שיתאימו לצרכינו? חישבי על כך...אבל כשאת משתנה את מרגישה את כל הסביבה שלך משתנה לנגד ענייך, מנסיון!! אין לנו שליטה על אחרים אבל על עצמנו ועוד איך!!!!!!!!

הכל טוב. את ילדה שמחה חכמה מוכשרת. כאילו הכל טוב. אין לך ככ חברים אבל גם לא צורך בהם והעולם בפנטזיה ורוד כי לילד יש מן כשרון לדמיון. וההורים לא חושבים על זה ולא שמים לב לזה. הם לא מבינים כלום בפסיכולוגיה. הם עסוקים ו'אל תפריעי לנו עכשיו' זאת בדכ הגישה. אז הכל טוב.. עד שמגיע גיל ההתבגרות ופורצים בגוף הדחפים המיניים ופתאום אין לך מושג מה לעשות עם עצמך. ולמה הגוף משתנה לך? למה הצרכים האלה מופיעים אחרי ככ הרבה זמן שלמדת נהדר להסתדר לבד ואפילו הגדרת מטרות לחיים ולעתיד בגיל 12 והיית בטוחה שזה מה שיהיה ותעשי. פתאום הדחפים המיניים האלה ואיזה צורך או הזדקקויות שאת בכלל לא מבינה וכועסת על עצמך שהשתנית לך. והופכת להיות זה ששונא את עצמו. וההורים עדיין עיוורים למתרחש. את לבד. הולכת לאיבוד בשיטוטים באינטרנט. רק איזה פעם שבמקום עבודה שמעו איך את אוכלת אמרו לך 'כנראה יש לך הפרעת אכילה. לכי לטיפול' הלכת. מאז הלכת הרבה פעמים לכל מיני טיפולים ואפילו עד היום. 17 שנה ועדיין פה ושם את נעזרת בזה? איזה מן טיפולים אלה?? רק כי מעולם לא ידעת איך להכיל מיניות בגוף, ליצור קשרים משמעותיים עם אנשים בכלל ובני המין השני בפרט ובעיקר לא ידעת איך להזדיין. איך לעשות פאקינג סקס. פאקינג סקס מטומטם. הדבר הכי בהמי יצרי נחות שכל זבוב וכל פיל וכל נמלה וכל אנטילופה יודעים איך לעשות... רק את. לא. ושם התחיל משבר נפשי, חרדות , דכאונות.. סימפוטמים של הפרעות אכילה, פגיעה בתפקוד.. ופסיכולוגים יודעים מראש את כל זה. הם יודעים מראש, ושותקים.

נפגשנו, הרבה שינויים חיוביים קורים לי ביחד...וזה כייף!! שתפתי אותה בטוב :) אני מצליחה לשמור על איזון במשקל שזה ממש לא יאמן! וכל כך מבינה את אלה שיוצאות נגד כך שאין מידות גדולות בחנויות, זה מקומם!! הייתי נכנסת לחנות והיו אומרים לי "אין לנו במידה שלך" או "זה לא יעלה עלייך", לא אהבתי בכלל לקנות בגדים כי זאת הייתה משימה קשה...זה מעליב! היום אני נכנסת ויכולה לקנות בכל חנות שארצה וההרגשה נפלאה!!! עם ההורים היו עליות ומורדות, עברתי הרבה מחשבות, מאידאליזציה להתפקחות לכעס נוראי לשנאה ולהשלמה משהו כזה....וכן אני אוהבת אותם בדרכי שלי...בכל זאת הוריי...כעת אני שומעת ומחליטה למה להקשיב ולמה לא! לא מנתקת יחסים, מצליחה להבין אותם גם... אוהבת את עצמי יותר, לומדת להכיר אותי ואת רצונותיי!! יש לי כאלה :) קונה המון בגדים חדשים כי צריכה אבל בעיקר כי טוב לי עם איך שאני נראית פתאום...מתרגלת למשקל חדש! אז לסיכום: הטיפול עושה דברים נפלאים!! הבנתי המון תוך כדי חוויה בטיפול, אני אוהבת אותה מאוד ובעיקר והכי חשוב למדתי לאהוב את החיים ואת עצמי!!! כייף :) חיכיתי לתחושות טובות זמן רב הלוואי שישמר הטוב...הרבה יאמר לזכותה שהיא לא וותרנית!!! נ.ב. הבאתי בגדים לפגישה להראות לה והייתה חגיגה של ממש!!! :) מיכל

אתמול היה יום קשה היית אנחנו וקטנה והייתי שם ...אודי זאת אני שהייתי וגיליתי שנאבקתי וצעקתי לאמא אבל היא לא באה . אודי הוא לא היה לבד זה לא היה חדש אבל ראיתי חצי פרצוף ... הגוף כאב כמו אז ובכיתי וצעקתי וכמו אז נשארתי לבד לבד כולם היו עסוקים כאן היה חופש . היא הייתה עסוקה זה היה עצוב וקרבני .אבל ....ואבל גדול הקרבנות הייתה קצרה קול ההגיון גבר .גיליתי שהייתי קטנה ואמיצה . שקראתי לה והיא לא באה . נעזרתי בשיר של שלום חנוך ששלחת לי הוא עזר ועטף ובמילים שלה ..ואני חזרה אני ... איזה מזל יש לי שמלאכים כמוכם מלווים אותי זה לא כמו אז אני ממש ממש לא לבד. אודי תודה ענקית ויום נפלא

על ההצפה. אתמול היא ראתה שיצאתי בת חמש ואמרה לי איך אני אתן לך ללכת ככה אמרתי שזה בסדר וברחתי . אחר כך סימסתי שהגעתי הבייתה ואני בסדר בשלב מסויים ביקשתי לדבר כי לא הצלחתי לצאת משם והיא סימסה שהיא עסוקה . יותר מברור ...ומכאן הכעס והתסכול במקום על אבא ואמא עברו אליה ,גם ברור לי כדי לנסות לעצור את הסחרחרה סימסתי לה היום סליחה על אתמול ועוד משהו .היא לא ענתה זה היה מסוג הסמסים שאין מה להגיב אליהם אולי סמיילי ...אהה ההרסנים האלה שמחכים לי בפינה בגלל האוכל והספורט ובכלל אוכלים לי את הראש עליה ...בקיצור מנסה לברוח מהמקום הקורבני וצריכה שתכתוב לי שהיא איתי וזה בסדר להיות עסוקים ...(אודי יודעת שזה נקרא מטומטם , ככה אני עוקפת את המערכת ונותנת למי שצריך לקרוא שוב ושוב )תודה אודי על הכל באמת

נכון!! את ממש ממש לא לבד!! ואת מתקדמת כל כך!!! אני גאה בך!! אין ברירה כנראה לחזור כל פעם קצת...גם במחיר נוראי של הרגשה כאילו זה שוב קורה, אבל יש התקדמות נפלאה..כי אחר כך הזמנים שזה קורה מתקצרים ומתחילים להפנים שאז זה אז והיום זה היום!! איזה יופי שהצלחת להאחז כך...את נפלאה! וכל הכבוד שאת מצליחה!!! חיבוק מחזק ולהרגשת הביחד, מיכל

סתם הכל מגעיל. שונאת אותם.

הי אודי, אני משתפת במאמר, לא בטוחה שזה בסדר מבחינת אורך ותוכן, אז תרגיש חופשי לצנזר... שירה הקשר בין הענות למצוקה מיידית לתיקוף הנראטיב הטיפולי ______________________________________ חוסר ההענות למצוקה המיידית של המטופל עשוייה להתפרש כפיקפוק באותנטיות של הסיטואציה ובעוצמתה. מבלי שתינתן על כך הדעת, נוסף נעלם נוסף למשוואה החותרת תדיר להוכיח את האותנטיות של הסיפור והוא המטפל. אם אינו נענה למצוקה המיידית, האם אינו מתקף אותה, ואם אינו מתקף אותה האם הוא באמת מתקף את הסיפור? סוגיית תוקפו של הסיפור, היה או לא היה, נעה בקו מקביל למימד של הסיפור המשוכתב במימד הטיפולי ולמימד של התסמינים העולים ממנו: המצוקה, הסבל והכאב הנפשי. כשנחווה המטפל כמי שמצטרף למימד של תוקף הסיפור עשויים לעלות מספר קשיים שיאטו את תהליך השכתוב/שחזור ושוב יעלו על סדר היום הטיפולי את סוגיית מחוייבתו של המטפל, מהימנותו והיכולת להעמיק איתו את הקשר. לסיפור המשוכתב בתהליך הטיפולי דרושים שניים: המטופל, שנושא את הזכרונות והפרטים או חלקם, במודע או שלא במודע; המטפל, שעוזר למטופל לנווט בתוככי הזכרון, לדלות ממנו מידע ולצרף את פיסות הזכרון לכדי סיפור בעל רצף כרונולוגי. תפקידו של המטופל, אם כן, הוא להביא את חומרי הגלם ותפקידו של המטפל הוא לעזור למטופל ליצור סיפור קוהרנטי מחומרי הגלם. יצירת הסיפור, או שחזורו, היא שתיתן לו תוקף. דומה הדבר לשיחזור יצירת אמנות, שכוללת מגוון של אשכולות ידע ואינה יכולה להסתמך על כשרונו של המשחזר בלבד. גורמים קריטיים בשיחזור היצירה צריכים לכלול, בין היתר, פרטים על האומן (אם ידוע), ידע נרחב בתולדות האומנות שיאפשר שיוך הציור לתקופה הרלבנטית ולסגנון האומנותי אליו הוא משתייך. ניתן להעלות את תהליך בניית הסיפור (נרטיב) במשוואה הבאה: Mc Muc T=N where: Mc= conscious memory Muc=unconscious memory T=therapist N= narrative שאלת ההענות למצוקה מיידית מעוררת את שאלת הגבולות בטיפול. האם הענות מיידית יש בה משום פריצת גבולות? האם עמידתו האיתנה של המטפל בפני מצוקות המטופל מבטלת את המצוקה או מעצימה את יכולתו של המטופל להתמודד עם הקושי תוך סיגול אמצעים להרגעה עצמית וויסות. כאן נראה כי יש לבחון את השאלה מנקודת מבטו של המטפל ומנקודת מבטו של המטופל. בזו הראשונה, מפעיל המטפל מספר קריטריוניים, ביניהם, הערכת מצבו הנפשי של המטופל, בחינת סיטואציית המצוקה הנוכחית ביחס לקודמות, כמו גם מידת זמינותו הוא ויכולתו להענות. מנקודת מבטו של המטופל, ברגע הפעילו את אות המצוקה אין ביכולתו להתמודד לבד, ובאופן טבעי יפנה אל שותפו למסע, המטפל. אי הענותו של המטפל מתפרשת לרב כחוסר איכפתיות, ומחזירה את יחסי המטפל מטופל לבחינה מחודשת של הקשר וקיומו כישות גבוהה יותר מקבלת שרות בתשלום. לעתים קרובות תוסיף אי ההענות לתחושת הבדידות והיאוש של המטופל. ערעור נקודתי זה מערער את משוואת בניית הסיפור, שחלק ממנה הוא המטפל.

שירה הכי בזמן בשבילי ...קול ההיגיון מול קול הבכי .....

הי אודי, בחרתי להעלות את השיר כי הוא מדבר על הקשר הטיפולי, הכמיהה למגע נקי, הורי, הצורך בנראות, בהבנה ובאהבה, הפנטזיה לישות מצילה או כזו שמתחברת באופן טוטאלי למצוקה ולכאב. מה אתה חשבת/הרגשת אם תוכל לשתף? תודה שירה

סליחה על ההתערבות אבל... אפשר לשתף אותך במה שהרגשתי? אם זה בסדר תקראי, אם לא פשוט תתעלמי ממני טוב? הרגשתי שיש לך מקום שיש מישהו שמקשיב ויכול לעטוף למרות ההודעות האחרות של תחושות מאוד קשות של לבד. ומאוד שמחתי על מה שכתבת זה כל כך מתאים גם לי, תודה לך! את כותבת נפלא!

בגיל 28 כשעוד הייתי בטיפול אצל ההיא, התחלתי ללמוד נהיגה. לקחתי מלא שיעורים, איזה 45.. ועברתי בסוף טסט שלישי.. אחכ הגיע השלב של הנהג מלווה שזה אבא שלי אבל לא קיבלתי שום ביטחון, להיפך. הוא גם היה לחוץ וגם ממש לחוץ שאני לא אשרוט לא את האוטו או משהו.. ואיזה יום הצעתי לאמא שלי שתבוא לשבת באוטו והאני יעשה סיבוב מסביב לבית המגורים בשכונה, היא לא רצתה. היא לא הרגישה בטחון. פחדה לשבת איתי לבד באוטו, לא סמכה עליי, אפילו לא לנהיגה קטנה וקצרה מסביב לשכונה.. עוד הייתי לי מוטיבציה לנהוג בהתחלה, לתרגל. זה נשחק ונשחק עד שאיבדתי את זה. נמאס לי ולא רציתי. ציפיתי שאבא שלי ישקיע, ויאמר לי 'אני פנוי, בואי נתרגל כדי שתשתפשפי בנהיגה.' זה לא ממש קרה. עזבתי את זה. והפסיכולוגית אני זוכרת שהיא אמרה 'כל אחד יכול לנהוג' אז הרגשתי עוד יותר פאטתית כי עובדה שכנראה שאני לא.. החרדות יותר מדי משתקות. ואחרי איזה 4 שנים מאז החלטתי שוב להתמודד עם הנושא ולקחתי מורה לנהיגה לשיעורי רענון ועשיתי איתו מלא שיעורים אבל לא העזתי לנהוג לבד בשום שלב ושוב עם אבא שלי בתור נהג מלווה לא הרגשתי בטחון ושוב עזבתי את זה.. ובכלל אין לי בטחון בנהיגה, התחושה שאין שליטה.. שיש מלא נהגים אחרים על הכביש, חוסר סבלנות, פניות, דרכים לא מוכרות.. הכל ביחד יותר מדי בשבילי. יותר מדי אבל אני מסתכלת מסביב וכל אידיוט יודע לנהוג! כל אחד יודע. למה לכל הרוחות דווקא אני ככ דפוקה? למה??? על דבר כזה בא לי המתת חסד. כן, על דבר כזה. גם לאמא שלי יש חרדת נהיגה, אני מרגישה לוזרית כמוה, אף פעם לא רציתי להיות כמוה. אני מרגישה אפס מסריח. לכל אידיוט יש יכולת לנהוג, אפילו לא חושבים על זה, לא חרדה ולא כלום. אז למה דווקא אני? למה דווקא אני לוזרית דפוקה ???? עם פחדים וחרדות וחוסר אומץ. בא לי המתת חסד על פחדנות. לאנשים פחדנים כמוני מגיע למות. נמאס לי כבר . למה דווקא לי הכל קשה ומסובך כ"כ? בן אדם נורמלי אחר מזמן היה כבר נוהג. רק אצלי חרדות חרדות חרדות חרדות חרדות.. . אני צריכה להיות מוכנה לקחת את האוטו ולמות בתאונת דרכים, זהו, לקחת את הסיכון שבמקרה הכי גרוע אני ימות בתאונת דרכים או אפצע או אדרוס מישהו!! להשלים עם זה שזה הסיכון שאני לוקחת כשאני נכנסת לאוטו לנהוג. אוףףף. כל נהג לוקח את הסיכון הזה אבל אנשים לא חושבים על זה בכלל. הם חושבים לאן הם צריכים להגיע .. ואני מפחדת שיצפרו לי בחוסר סבלנות, או לפספס פניה ולהסתבך. אני מפחדת מהכל. אז באיזה שלב אני שוב אקח שיעורים, לא את אבא שלי. נהג מלווה בתשלום. יש גם דבר כזה.. זה מה שאני יעשה. איזה חרא זה להיות בן אדם עם חרדות, הכל עולה לי הרבה יותר ולוקח לי פי אלף זמן כדי להצליח לעשות מה שלאחרים בא ככ הרבה יותר בקלות בא לי המתת חסד, נמאס לי שלוזרים כמוני חיה בכלל. כמה אפשר? טוב סתם מוציאה פה קיטור . פשוט נמאס לי. יש לי איזה בת דודה בת 20 כולה, הוציאה רישיון לפני חצי שנה והיא כבר נוהגת לבד למה לי זה לא בא ככה בקלות? למה????? למה? אני מתביישת בי. אני פשוט שונאת אותי ונמאס לי כבר. בשביל מה אני חיה? אלוהים.......... אפילו לנהוג לא. בקושי על אופניים אפילו. אפילו להזדיין לא, סקס. אפילו לרקוד לא... אבל אם תבקשו ממני ללכת לדחוף אצבעות לגרון בשביל להקיא, זה כן. את זה אני יודעת. אני כזאת לוזרית מסריחה, אלוהים. למה דווקא אני יצאתי כזאת דפוקה למה..

כל כך הרבה שינאה עצמית די עם זה גם לי אין בכלל רישיון ולא יודעת לנהוג וגם המדריך שלי אמר שמפחד לנהוג בישראל למה להקיא? בתוכךיש ילדה קטנה שצמאה לאהבה לחום ולרכות.... בואי נחבק ביחד את הילדה.... מרגישה? היא זקוקה לאהבה לחום אל תפגעי בך, בסדר? הילה

כל כך קטנה ושם. וככ לבד אז באתי אולי כאן ירגעו כולם. מחפשת דרך להוציא אותנו משם.יודעת שכותבת דיסוציאטיבי לא יכולה עכשיו אחרת סליחה