פורום פסיכולוגיה קלינית

שוב מתבצרת נמנעת לא יוצאת מכאן לא רוצה לראות אפחד ופוחדת שיראו אותי

שימרי עלייך שולחת יד אל תלכי לאיבוד ... בואי נתקרקע יחד .זה תקופה זה יעבור והוא יחזור . שירה לי עוזר קרח ברקות וביד להשאר להאחז ולא לשמוט....

לא עוזרות לי כל טכניקות הקרקוע שאני מכירה היטב...אני רק יכולה לפגוע בעצמי כדי לפרוק מעט מהמתח הנוראי הזה, כדי לתת פתח לאדים של סיר הלבה המטורף הזה לצאת החוצה. תודה שאת איתי

האם פסיכולוגים משתמשים בשיטה זו?

אודי ככ רוצה לכתוב בניק אחר ומכבדת אותך ואת בקשתך..זה מדהים עד כמה זה קשה ומעניין הרצון להתחבא בתוך האנונימיות בגלל האינטרקציה הקבוצתית שלוקחת מתחושת האנונימיות. ואולי מה שככ רוצה צריכה לכתוב מקומו לא כאן או שלחילופין זה בדיוק התוכן שאני מתחבא ממנו שלא יגע בזהות שלי .. אז כרגע עוד חוששת ומתחבא... וזה שורף את הנשמה מבפנים והצורך להוציא להשליך את זה ממני חזקים כל כך ולמרות שעלו בעבר בטיפול עדין תחושת אשמה והבושה סביבם חזקים ככ.. להיות ולא להיות מי לוקח אחריות אחר כך על התוצאות ..אודי המחירים כבדים כל כך

הי אביב, את יודעת, אני חושבת שלפעמים דווקא ההסתרה גובה מחיר כבד, כבד מאד, אולי אפילו כבד יותר? למרות שזה אולי גם סוג של מעטה הגנה. ולפעמים גם, אני חושבת שיכול להיות שאחד מתוצרי ההסתרה היא יצירת מצב של אי אכפתיות / אדישות ממך, אולי גם שלך ממך. מחשבות של הרגע, סוריקטה

הי אודי ומימה, קשה.לי מאוד לקרוא את המילה אונס בקונוטציות שבהן את משתשמשת מימה. זה פוגע ומכאיב מאוד. אנא השתדלי להמנע משימושים כאלה ואודי,.אולע אתה יכול לצנזר. תודה שירה

מדוייקת להפליא תודה שחשבת עלי .. אבל כמו שכתבתי להופ מאמינה בעשייה ממקום מאוד ברור שבלי עשייה זה לשרוד עם גדר שלוחצת עם ניתוקים שהמחירים עלהם מטורפים ורק גורמים לעוד נזק . אני רוצה לחיות להיות קיימת מגיע לי לחיות להיות קיימת לעבור את קיר הפחד זה מפחיד כן זה גם מסוכן להתפרק לכן בזהירות במחשבה לאט לאט לא לבד צעד קדימה אחד במקום דרוך אבל קדימה בעשייה ..הדרך לא פשוטה מאתגרת אבל אני רוצה לחיות ללא רגשי אשם או בושה או כאב אני רוצה לטפל באביב הילדה הנערה זו שנפגעה בלי סוף ופגעה בעצמה בלי סוף אביב שלא הייתה לה רצפה מעולם והחזיקה בכל הכוח לא ליפול אביב שלא היה לה מקום .אביב שהייתה ולא הייתה . לתת לה להיות .... הגדר לוחצת כואבת מפריעה אי כבר לא עוזרת . סנדי חומר למחשבה האם הייתי עוברת תאונה ובטיפולי פיזיוטרפיה הייתי צורחת ובוכה למרות שברורה יעילותם. האם גם אז היית מציעה לי להסתפק בכסא גלגלים או במיטה. כרגע גיליתי שאני אחרי תאונה ללא רגליים כן הטיפול כואב קשה לא פשוט בכלל אבל סנדי אני רוצה פרוטזות והליכה עצמאית ללא קביים זה יקח זמן אבל אני נחושה להגיע לשם .. תודה יקרה על המחשבה ועל החיזוק חיבוק

את חיה את זוהרת את קיימת את מפיצה ריח נפלא כל ישותך אומרת אני כאן במקום טוב, למרות ועל אף הכל, את כאן זורחת חשבי על זה

שכחתי לומר לך, שאחרי שהמטפל פירק אותי למליוני רסיסים, הלכתי לפסיכיאטרית (עכשיו היא בחו"ל לכמה חודשים9, ובקשתי איזה תרופה, היא אמרה שאני לא צריכה, רק שאמסור למטפל בשמה שלא יעשה לי אנליזה כי אני לא אעמוד בזה. התקשרתי למטפל, אמרתי לו, הוא נלחץ ואמר בוודאי שלא יעשה יותר אז אמרתי, אבל מה עם המצב שלי עכשיו, שחררת את כל השדים, לא יכולה לעמוד בזה. ואז... וכאן בא הקטע החשוב הוא עשה לי היפנוזה, בשני שלבים, שלב אחד של חד פעמי, ושלב שני שצריכים לחזור עליו הקדמה אני בן אדם שיא הציניות, ושלא מוכרים לי לוקשן אבל ההיפנוזה עובד בחלק הראשון הוא פשוט שלח את השדים (אני לא מפרטת לא בטוחה שזה חוקי, היום יש כל מיני הגבלות על היפנוזה), ואמר שזה רק חד פעמי ובחלק השני נתן לי כלים היפנוטיים להשתמש בהם יום יום בעצמי ואביב, זה הועיל, ממש הועיל. אמנם לאחר מכן היו לי התקפי חרדה נוראים, אבל על זה בפעם אחרת לכן מה שחשבתי שהצעתי לך היה חומה + היפנוזה, + דברים נוספים שאפרט. אם את יכולה לעמוד באנליזה וזה עושה לך טוב ואת מאמינה שלבסוף תראי את האור ותצאי מושלמת יותר, ברכותי לך על חוסנך וכוחך, אני לא מסוגלת, מתפרקת לחלוטין

אודי, תודה על התשובה. כפי שציינת, אני בחרתי את שם בני. העניין שאיני מצליחה להשתחרר מהכעס והסלידה על 2 אחיות בעלי, ומרגישה כך עד היום : 9 חוד' לאחר הלידה. יש לציין שקשה לי להיפגש עימן ואני מנסה להימנע ממפגש. כל זאת גורם מתחים מול בעלי בחיי הנישואין ובבית עם התינוק. כשאני מנסה להבין מדוע נפגעתי אני חושבת שלא הייתה להן זכות אפילו להציע שמות לתינוק שהרי זה לא ילד שלהן, הן לא סבלו לידה ובכלל זה ההנאה של האמא לחשוב על שם, כך לפי דעתי. עצם העובדה שההצעות לא נעשו אפילו בפני אלא בפני בעלי, עוד יותר תורמות לכעס עליהן. כאמור, הרגשות השליליים הללו בעקבות המחשבות גורמות בסופו של דבר למריבות של ממש גם מול בעלי בבית עם התינוק. יש לציין שסיפרתי להן מה מפריע לי, אך הן טוענות שלא הציעו, בניגוד לדברי בעלי. כל השיח איתן היה בחלקו לא נעים. אני באמת רוצה לשמור על שלמות המשפחה הגרעינית הקטנה שלי, אך ממש לא מסוגלת לראות את אחיות בעלי ברמה כזו שאני רואה אותן אני הופכת עצבנית מזיעה דפיקות לב. מה אפשר לעשות ? ייתכן שזו תופעה שקשורה לאחר לידה ? יש לציין שהרבה מעירים לי על אופן גידול התינוק וזה לא מפריע לי , כולל האחיות שהגדולה מבינהן בת 37 שהיא רווקה ולעולם לא גידלה ילד בעצמה. רק נושא השם מעורר בי כזו רגישות יתר. אולי זה קשור לעובדה ששם זה לכל החיים ... או לכך שאני שיניתי את שמי בנעורי לאחר שעל אמי כפו לתת לי שם ע"ש סבתי, אולי זה הותיר בי צלקת ? וחששתי שיעשו לי כפי שעשו לאמי. אשמח לשמוע את דעתך ואיך אתה ממליץ לנהוג מול האחיות. תודה.

ומאכזב מחדש שקמתי בבקר. באמת. איכשהו זו המחשבה הראשונה שמזדחלת לתודעה. ועם כל זאת, אני קמה להכין ילדים לעוד יום ושבוע חדש. אודי אני אמא רעה ובכלל לא רציתי להיות אמא רעה. מאחורי כל הליטופים, וההתכרבלויות, הפינוקים, הטיפול, העשייה המשותפת ביצירה, בישול, אפייה, קריאה נגינה גינון ועוד ועוד מסתתרת אמא מוות שרק רוצה לעזוב את הכל ואת כולם כי קשה לך כל כך כל הכאב הזה ואני מרגישה חסרת ערך. המטפל שלי בחופשה. הבקר חיפשתי חלופה לאשפוז כי נראה לי שאני צריכה קצת להדק את האחזקה והשמירה. אני נחבטת בין הקצוות, מתמונות שלי תלויה או שרועה חסרת חיים לנסיונות להציל את עצמי ואת החורבן שאני עשויה לגזור על הילדים שלי. תודה שאתה מקשיב לי שירה

את אמא לא רעה את אמא שקשה לה . שירה לא קל בכלל עד כמעט בילתי נתפס לגדל ילדים בתוך הכאוס הזה . יש היום חלופה חדשה לאשפוז רק לנפגעות .בנתיים שירה שימרי עלייך בבקשה .

פסיכולוגים הם אנסים של תסכולים על נפש האדם. אתה לא חושב ככה אודי? עובדה שזאת הפרקטיקה. מתעוררות במטופל כמיהות ליותר והמטפל מתסכל. הם יוצאים מנקודת הנחה שהתסכול אמור להיות אופטימלי ולא טראומטי... אבל אם הוא היה טראומטי מי נותן על זה את הדין?? אף אחד. גם אנסי תסכולים וגם חסרי אחריות כי לעולם לא נושאים בה. אם הנפש הרגישה זקוקה וכמהה לדבר מה כדי לפרוח- למה התפקיד של הפסיכולוג היה לתסכל את הכמיהה? רוצחים את האיזורים בנפש שמקווים לטוב .. לא מבינה . לפעמים השכל שלי מראה לי שזה מגוחך היה לשים ככ הרבה משקל גורלי על חצי שעה יותר או פחות... זה לא הגיוני.. אבל התגובה של הנפש הייתה מב שהייתה. משבר. ואחרי שחתמתי ביטוח לאומי כדי לציית להוראה שלה למצוא עבודה הרגשתי גם זעזוע נרקיסיסטי מוחלט בתפיסת הזהות שלי והזעזוע הזה לא עבר שום עיבוד. כלום. ככה השאירו אותי. עם זהות חדשה. סטטוס חדש של 'נכות'. מי מטפל ככה??? למה?? למה ככה???למה היא לא עצרה לשוחח איתי רגע לפני קבלת החלטה שכזאת על המשמעויות וההשפעות האפשריות על הדימוי העצמי?? איזה מן חוסר אחריות הוא זה? עשו מנפשי הפקר!! נו אודי תגונן כהרגלך. אני הבעיה. הם אנשי המקצוע כולם טלית שכולה תכלת. תגונן על מטומטמים שפגעו כהרגלך במקום להודות שהיה אפשר לנהל טיפול הרבה יותר מותאם וטוב!!! אפילו אם הייתי כן חותמת ביטוח לאומי שוב בסוף- לעשות את זה ממקום הרבה יותר מעובד ומבין ולא ככה. לא כמו שהיה שם שפעלתי מתוך ציות לסמכות כביכול כי האדרתי אותה שם כאילו היא מבינה יותר ממני מה צריך.. בשביל 'להיות פסיכולוגית'. היה שם בלבול גמור. בלבול נרקיסיסטי גמור. תגונן על מי שהתרשל קשות ופגע אודי. כהרגלך. אני הבעיה. הבעיה בי. כן, בטח אני לא הבעיה! הכלבה הזאת הייתה הבעיה. ואם זה לא היה ככ טראומטי כבר הייתי שוכחת מזה מזמן. היא הרסה לי את הזכרון הנפש והמח. היא הרסה והשאירה בי צלקות ועשתה בי שמות עם ההובלה הלא נכונה שלה תגונן עליה אודי. בתור אנשי מקצוע אתם מעולים בלעשות כסתח אחד לשני :/ זה לא היה צריך לקרות ככה. לא ככה. רק אלוהים הוא העד שלי לעובדה הזאת. לא ככה מטפלים. לא ככה. להתיימר להשפיע על המטופל בלי להסביר לו כלום תחילה. לא ככה!! צריך לכבד אנשים!!!!! לכבד אותם!!!! להסביר להם!!! לשתף אותם!! לא סתם לחדור לנפשם עם הסמכות של המטפל!! ואפילו לרצוח אותה אי אפשר. אי אפשר לגעת בה. אי אפשר לעשות לגברת חיי שמנת כלום. כאילו הייתי אויר. כאילו מעולם לא הייתי. השפיעה את השפעתה הפוגענית והתעופפה לה... והשאירה אותי עם הזעזוע העמוק תגונן עליה אודי.. אני שונאת אותה. עכשיו אנסה להדחיק את כל הכעס הזה ולהמשיך ביום שלי. יש לי הרבה מה לעשות היום. תודה על 'איכות החיים' המנטאלית שטיפול פסיכולוגי העניק לי.... ממש 'מומחים' אתם בסיוע. מדהים. בת זונה הזאת הייתה צריכה לשלם לי פיצויים על רה טראומה וזעזוע לזהות והנרקיסיזם. זה לעולם לא יקרב. אני אויר. היא עוצמה שקובעת. אונס. אני אויר. הקול שלי שווה לתחת.

מבינה אותך יותר ממה שאת חושבת ..ופתאום חשבתי הייתה תקופה שלא היית מקווה שבתקופה הזו הרגשת טוב יותר ועכשיו חזרת לכתוב ולכאוב..האם משהו בטיפול העכשוי נוגע שם עורר את הצורך הראשוני הזה ...תחשבי על זה אולי זה יעזור לך לטפס שוב למעלה ..שולחת כוחות וחיבוק איך מתקדמת העבודה לסדנא

הי מימה, את יודעת, כשאת כותבת כך, אני מרגישה שאולי איזה אני מזויף השתלט עלייך ואומר את דברו ומכסה על כולך. חלקיך כולם. בזמנו סיפרת שתינוק חדש בא למשפחה וחשבת לטפל בו, ליצור קשר. אני סקרנית לדעת אם משהו מזה התממש, מילא אותך, לימד אותך, נתן. שבוע טוב, סוריקטה

הרגשה שאוחזת ולא מרפה. למרות שנמאס לי כי ההווה הוא כאן ועכשיו והיא מזמן לא חלק מההווה, והזכרונות החווייתיים הרעים משם 'חוטפים' אותי שוב ושוב לפעמים... זה חלק מהנזק שנגרם מבחינתי..הכל היה מזעזע מדי ולא מעוכל ומעובד. טראטומטי שכזה ומטלטל. לכן קשה לשכוח איך זה הרגיש. התינוק.. חמוד. אני לא מאד מתחברת לאמא שלו. בעיני היא היא 'נסבלת' וזהו. הוא שלה ולא שלי. לכן לא יכולה לגמרי להנמס ולהתמוגג מהמחשבה עליו כנראה. התפקיד של הדודה לא שואב אותי לאיזה הזדהות עמוקה. אבל הוא ממש מתוק. שהם באים אני אומרת לו שלום בחיוך ומתייחסת אליו כמו ליצור תמים ומתוק שהוא. גם קצת משחקת איתו. אבל גם תמיד מלווה אותי ההרגשה כמה מעייף זה יכול להיות להתמודד עם תינוק במשרה מלאה..

אודי תודה על היד המושטת . וכן אודי אני יודעת שזה טיפול קשה לא פשוט ואני מודה לה ומעריכה מאוד את האומץ להשאר איתי למרות ההבנה של המורכבות. יחד אם זאת אני יודעת שיש לה נסיון מאוד גדול בדיסוציאציות למינהם אבל לא ב did וכרגע בנקודה שאנו עומדות זה קצת מפחיד אותי (אודי זה משהו שאני לא מתכוונת לציין בפנייה כן מעלה את החשש שהיא לא תעמוד בזה ושיגמרו לה הכוחות ) אני מגששת את הדרך כבר שנה להביא את החלק הזה שבי הניתוק שם הוא מאוד גדול ויש בי התנגדות עצומה אני יודעת למה וזה דברים שמדוברים.. בעקבות הכתיבה שלי כאן והתגובה שלך הבנתי שאני מביאה רק את הצד השלילי של החלק הזה מנותק מפורק בצורה כזו שמשחזר את הלבד ואת זה שאף אחד לא רוצה להתקרב להפך לשמור מרחק . אודי האמת שבאמת אני פוחדת שלא הצליח לעמוד במה שהחלק הזה מחזיק ברגשות האשמה הבושה הצורך לשחזר את הפגיעה שוב ושוב את הכאב הענק את הרצון לפגוע להעניש את עצמי את האובדנות והדכאון את חוסר האונים וחוסר הבטחון את ההרגשה שאין רצפה ... לצערי זה בדיוק החוויה שלי כרגע האין רצפה והפחד הוא עצום ...מתפללת לכוחות לחצות את קיר הפחד ולאפשר לה לטפל בי בחלק הזה .סומכת עלייה על הרגישות שלה ויחד אם זה המילים שלה גם אם ברור לי שכיוונתי אותה לשם שהיא פוחדת ממנה מחזקים את החוסר ריצפה. אודי איך מוצאים רצפה כשלבד?בלי צורך שאתה או היא יזכירו לי כל הזמן שזה בסדר ....איך אני מוצאת רצפה בתוכי גם שהרעש עצום בפנים ...

הי אודי, ראיתי איזשהו סרט לפני כמה זמן, על בחורה שמישהו פגע זה, אבל לא ממש עד הסוף. והבחורה הזו הרגישה רע עם עצמה אחר כך, היא בכתה והייתה מדוכאת ועצובה. ואפילו התרחקה מהחבר שלה שאותו היא מאוד אוהבת ולא הבנתי את התגובה הזו שלה (אני מבינה שזה סרט מבויים והיא רק שחקנית , אבל עדיין...) הוא הרי לא פגע בה עד הסוף. אז מדוע היא מגיבה כך? נראה לי ממש מוגזם. אני נפגעתי כמה פעמים כילדה ופעם כבוגרת, אבל לא עד הסוף... והיה לי קשה לקבל את העובדה שהייתי קורבן, ושיש מקום להרגיש לא טוב עם מה שקרה. זה הרגיש לי כמו התפנקות מיותרת. אבל היום אני מבינה שיש לי (וגם לילדה שבי שהיא חלק ממני) זכות מלאה להרגיש עצב וחוסר אונים ובלבול עקב מה שקרה. ואפילו כעס מסוים על האנשים הללו. וגם פחד , ואחריות כלפי הילדים שלי. עברתי משהו לא נעים ולא טוב ולא תקין. פגיעה לכל דבר!!!! ולא היה לי עם מי לדבר או מישהו שיסביר לי שזה לא בסדר וזה כל כך קשה לשמור דברים כאלה לעצמך, ולשדר "שלא קרה כלום". אני כל כך מבולבלת.... אבל היום, אני מודעת ויודעת לשמור על עצמי. ואני מבינה שאני לא אשמה... אז למה אני מרגישה כל כך מלוכלכת ולא יפה לפעמים. וקשה לי לראות אותי במראה. אודי, אני לא מסוגלת לספר למטפלת. היא כזו טהורה וחמודה, אני מרגישה מלוכלכת מולה. אני רוצה ללטף לה את השיער ולשמור עליה קרוב אני רוצה שהיא תשמור עליי חסרה לי מישהי שתשמור עליי ותעזור לי לא להרגיש לבד. אני רוצה להיות ילדה קטנה.

היי אביב לפני שאת קוראת, אני אומר לך שאולי תעדיפי שלא לקרא, אז אם את לא במצב רוח, פשוט דלגי ואל תקראי מה שאני כותבת. ואם קראת ולא עשה לך טוב, פשוט תעשי דיליט ואל תתחשבי במה שאני כותבת. כמו שכתבת פעם להופ שאת כותבת מה שאת, אז אני כותבת מה שאני כותבת את זה מתוך הערכה אמיתית אליך, ומתוך חיבה, יש בך כל כך הרבה חום שזורם ממך ואנושיות, ואני כל כך קשה לי לראות אותך כה סובלת, לכן אני כותבת מה שאני כותבת. בחג היה ראיון בעתון עם פושע שקבל 22 שנים בבית הסוהר (כנראה על רצח), חלפו כבר 12 שנים, נשארו לו עוד עשר, והוא לא יצא אפילו לא לחופשה אחת כי הוא נחשב למסוכן! בינתיים הוא חזר בתשובה, הוציא תואר פסיכולוג, מוסר שיעורים בכלא אז המראיין שואל אותו, איך הוא ממשיך לחיות אחרי מה שהוא ביצע והוא ענה, אני מתחרט על מה שעשיתי, אבל מי שנכנס לכלא זה אדם אחר, ומי שיוצא זה אדם אחר, זה לא אותו אדם, אני בכלל לא מתייחס לאדם ההוא, כי הוא כבר לא נמצא, לא קיים, אני אחר לחלוטין. חשבתי על המילים שלו זה מזכיר לי, מה שקורה אתי, להבדיל, כפי שאמרתי לך כאשר ניסו לעשות לי אנליזה, פשוט התפרקתי למליון חלקיקים, קשה לי אפילו להעביר לך באיזה מצב הייתי, ולכן מה שאני מנסה לעשות זה פשוט ליצור גדר, מה שהיה, ומה שיש היום, ממשיכה הלאה, ומשתדלת לא לתת לעבר להרוס אותי. נכון שיש לי משברים מדי פעם, נכון שאחת לכמה זמן הצונאמי מופיע, אבל לפעמים חולפים שנים טובות, לפעמים רק חודשים או שבועות, אבל אני ממשיכה, ומשתדלת לא לתת למה שהיה להפיל אותי על הקרשים. ואני מנסה לחשוב, האם לא שייך גם אצלך פשוט לשים חומה, מה שהיה היה ולהתחיל עם הפנים הלאה, מחדש, דף חדש? יש בך כך כל הרבה טוב ויופי, יש בך כל כך הרבה נתינה, אי אפשר עם זה להמשיך הלאה, בלי לחפור בכל הבוץ? שוב, מקווה שלא עשיתי לך רע, אבל ממש חשבתי עליך, ואמרתי אנסה להסביר מה אני חושבת, ואומרת רק מתוך הנסיון שלי. מקווה שתרגישי טוב יותר בכל דרך שתבחרי ללכת

סנדי תודה שחשבת עלי. מדוייקת להפליא..אבל הגדר הזו הניתוק הזה כבר לא טוב לי זה לוחץ זה מכאיב זה לוקד אותי חיה מתה בתוך עצמי .זה לשרוד לא לחיות רוצה לחיות להיות קיימת לא להיות ולא להיות. חייבת לחצות את הגדר את קיר הפחד ולטפל באביב הפצועה הכואבת ששם להבדיל מאותו רוצח אני לא פגעתי אני נפגעתי מגיע לי טיפול אוהב מכיל וחם . מגיע לי להיות לחיות בלי גדרות בלי ניתוקים. כן סנדי אני פוחדת להתפרק פוחדת לטלטל לכן אני פוסעת בזהירות מגששת לכן גם היא זהירה ופוחדת מאמינה בעשייה כמו שכתבתי להופ ולכן יודעת שכל צעד כמה שכואב מקדם אותי בדרך. שאלה האם הייתי נפגעת בתאונה והייתי צורחת מכאבים בזמן טיפולי פיזיוטרפיה שברור שישתלמו בסוף היית מציעה לי לוותר...לא סנדי זה כואב זה נוראי לכן הקסיים כאן ובטיפול אבל אני נחושה להגיע לפסגה נחושה לחיות ולא לשרוד גם אם זה יקרה בגיל זקנה לפחות אני אמות כמנצחת ...חיבוק ענק

ריגשת אותי! אני צריכה להגדיל את הפוסט הזה שלך ולתלות אותו כפלקט ענקי על קיר הבית, שאולי ככה משהו ממנו יחרת בנפש פנימה. גאה בך!

אני חולה בסכיזופרניה היה לי התקף אחד ואשפוז אחד שבו אובחנתי לפני 9 שנים מאז אני לוקח כדורים באופן קבוע. כמעט מייד לאחר שהתחלתי שיקום הבנתי שזו לא הדרך הנכונה והיא רק בשיחות עם אדם משכיל שיכול להבין נפש של סכיזופרן כמו םסיכולוג קליני ובאמת אני בטיפול כבר קרוב לארבע שנים. הבנתי תוך כדי טיפול שלא יעזרו לי כל הכדורים שבעולם אם אני לא יעשה את הסוויץ הזה במחשבה... בהתחלה חשבתי שאם אהיה ריאלי בבחירות שלי בלימודים וכו' אז אכנס יותר למציאות ואתרגל לזה ולא אחלה אבל היום אני מבין אחרת. חשוב לי מאוד הפידבק שלך על מה שאני הולך להגיד. הבנתי שהכול תלוי במערכת היחסים עם הדמות הבריונית במשפחה פעם זה היה אבא שלי ז"ל והיום זה אחי שתפס את מקומו של האבא לאחר שנפטר. שמתי לב שאני ממהר מאוד להתבטל לדמות הבריונית כמעט בצורה מושלמת ואני חושב שזו הסיבה שחליתי ותמיד זה היה בהתנדבות. אפשר להגיד שתמיד הייתי במרדף אחד המושלמות במלאכת כיבוש היצר. פעם זה היה לימודים והים זה לימוד תורה. אני לא למדתי לשחרר שאני נתקע מול קיר חסום. היום אני עובד על עצמי בעניין ורציתי לדעת מה המחשבות שלך האם אני צודק שאני יכול לחלות שוב על אף הטיפול בכדורים והאם זה קשור בקשר הדוק למערכת היחסים עם הדמות הבריונית מעבר ליכולת להיות ריאלי?

שבוע שעבר יום לפני הפגישה קרה לי משהו מלחיץ מאוד...והחלטתי להעזר בחברה דווקא ולא במטפלת לראשונה בחיי שביקשתי עזרה כזו...שבכיתי לחברה. היא הכילה והבינה ועזרה מאוד. הייתי בשוק מעצמי.. למחרת סיפרתי לה וגם אמרתי שדווקא עכשיו אני זקוקה לה יותר מתמיד אפילו שנעזרתי בחברה. היא שמחה שנעזרתי.. היא שאלה מה השיקולים לעזוב ומה השיקול להישאר בטיפול... אני מבולבלת..לא רוצה עכשיו לעבור לבד את מה שקרה לי יום לפני הפגישה (לא רוצה לפרט כאן) בפגישה היא מאוד הבינה אותי, הכילה ממש..ביקשתי שתשב לידי והיא ישבה, נתנה לי יד...כל כך הכילה. אודי, אני זקוקה לה, אני יודעת..אבל מנסה גם לבד ולהעזר באחרים......אז להשאר ולהיעזר באחרים זו גם אפשרות נכון? זה לא או או? אפשר גם וגם? לפחות לעת עתה כשעובר עליי משהו מפחיד?????? אוף לא רוצה כל החיים :( אבל לא יודעת מה לעשות......היא גם עוברת למקום הומה אדם. איכס! זה מקום מרכזי כזה. לא הייתה לה ברירה והסיבה מוצדקת מאוד....בכל זאת לא רוצה לשנות את המקום :( שבוע טוב.....והלוואי בלי פיגועים...

הי מיכל, לפעמים קשה ללמוד לקיים קשר משמעותי שאינו בלעדי. (היש קנאה הרסנית של איזה צד בתוך הקשר?) לעתים קשר כזה עשוי להיות נטול גבולות, הפרדות. להבנתי, זה לגמרי בסדר גם וגם ואפילו, נראה לי, בריא הרבה יותר. שבוע טוב, סוריקטה

לא מצליח להירדם.. הפסקתי את האיטומין (10 מ"ג) לפני יומיים בגלל שהוא ממש "שובר" אותי בבוקר ומקשה עליי להתעורר והופך אותי ל"איטי" ו"כבד".. אז קבלתי במקום פרוטיאזין 25 מ"ג אך הוא לא משפיע עליי.. מנסה להיות במיטה אך כול הגוף שלי חם ובסטרס והמחשבות לא מפסיקות להציף אותי, הראש עובד ב"פול פאוואר" .. לא ישנתי כבר שני לילות.. איך אפשר להחזיק ככה עבודה קבועה ? להתעורר כול יום בבוקר? אי אפשר אם לא ישנים כול הגוף שלי כואב מעייפות איך אפשר לתפקד ככה? המתח הורג אותי והמחשבות על כך שאני לא אצליח לישון לעולם בלי תרופות.. אני יודע שאני מכניס את עצמי לזה אבל אין לי שליטה על זה.. ואני לא עושה את זה בכוונה, הרי איזה אינטרס יש לי? מי לא רוצה לתפקד בצורה נורמאלית ולחיות חיים נורמאליים..? כמה אפשר לסחוב ככה? המשפחה אומרת שאני מכניס את עצמי לזה ושאני נתלה בתרופות, אך אין לי מה לעשות אני לא מוצא שום פיתרון שיוריד את הסטרס שלי ואת מהירות המחשבות המציפות אותי..זה שאני לא ישן כבר יומיים גורם לי לכתוב הרבה ולהיות "מוצף".. לפחות אני יכול "לשפוך" קצת החוצה את כול ה"חרא".. איך אפשר לצאת מהמעגל השחור הזה, מהגיהנום הנצחי של המחשבות וחוסר השינה?

העולם מלא. מלא! אנשים שמציעים את עצמם כמטפלים. בכל מיני שיטות רוחניות, אנרגטיות, אין סוף צורות שהמציאו. גם בתי ספר ללימודי שיטה × . לא דרך האקדמיה בכלל. הכל פרטי. פרטי ופורח ונפוץ ככ. מלא! ואני רציתי להיות 'פסיכולוגית'. להשתייך דווקא לשם. שיזהר עליי האור האקדמיסטי הזה. כי שם באמת צריך להוכיח את עצמך כביכול. לא כל אחד יכול. צריך לנצח אחרים בתחרות. ובשיטות אחרות לא אקדמיסטיות לא צריך. לא צריך את כל החרא הזה. רק את הבטחון שלך שיש לך מה לתת וגם את האומץ להציע את זה. כל אחד יכול להחליט שהוא מדריך או מאמן , להקים לעצמו אתר. קוראות בקלפים , גרפולוג ומאבחן כף יד ופסיכולוג יושבים יחדיו זה לצד זה בתוכניות הבוקר בטלויזיה וכולם נחשבים מומחים בתחומים. אחד כי סיים הכשרה באקדמיה עם מסלול רשמי והשני כי.. כי ככה. כי 'יש לו את זה '. יש אנשים שיש להם את זה... וכנראה גם השכל לא לפנות לאקדמיה ולהתבזבז שם.. לי אין את זה. הסתכלתי מלמטה למעלה על תארים. על אנשים שתולים תעודת מומחיות על הקיר. על אנשים שעברו 'הכשרה קוהוטיאנית' והקשר בינם לבין מסוגלות לגלות אמפתיה לאדם כמוני הוא מקרי בהחלט.. אף על פי שאנשים כמוני יושבים מולם בקליניקה השכם וערב.. העולם הזה הוא בדיחה. רציתי פעם להיות מטפלת. כיום אני כבר לא רוצה. פסיכולוגית לימדה אותי שמטפל הוא מישהו שיושב מול מטופל ומתרברב בטון מתנשא 'עבדתי קשה'. היא גרמה לי להסיק ש'אין כניסה' בשבילי למועדון כי אין לי כוחות אגו כמוה. היא גרמה לי להרגיש דחיה רבתי. מה הפלא ששנאתי אותה אחכ.. מי אוהב להרגיש דחוי?? רק אחכ העוסית באה והתייחסה בצורה הגיונית - תראי מימה את יכולה להיות מטפלת ביום מן הימים אם תרצי אבל קודם את צריכה לעזור לעצמך. אנשים נעזרים במטפלים להתמודד עם נושאים של קשרים , מערכות יחסים זוגיות, הורות.. את לא מתמודדות עם הנושאים האלה בחייך האישיים אז איך תעזרי לאחרים?? הנה לכם תשובה נורמלית! השתכנעתי. היא לא אמרה לי 'עבדתי קשה לסיים להגיע למעמדי הנשגב כמטפלת בכירה' ותו לא.. הנה לכם הבדלים בין פסיכולוגית מומחית בכירה אבל מאד סתומה לעוסית בן אדם שלא איבד את השכל הישר לראות מי מולו ואיך נכון להתייחס אליו. שתיהן תסכלו את כמיהתי 'להיות מטפלת' אבל עשו זאת בצורה שונה . אחת שהסבירה לי כמו שצריך, קודמתה רק צרמה לי מאד. אני באמת כבר לא רוצה להיות מטפלת. שנים רציתי. כבר לא. פסיכולוגים בכלל לימדו אותי שלהיות מטפל זה בעצם להכאיב, לאכזב, לתסכל. להציב גבולות ולא משנה כמה קשה החוויה של המטופל- להמשיך בזה. זה נוראי. לא ידעתי שככה מטפלים.. ויש מטפלים אחרים מסוג אחר עם כלים ושיטות אחרים. בדכ אנשים עם כריזמה ובטחון עצמי אחרת לא היו מעיזים וחוששים 'אבל לא סיימתי אקדמיה, אני לא מאושר משרד הבריאות' הם יודעים שאין חוק בנושא שמוסדר אז שמים זין. הם מרשים לעצמם. את נותנים את האישור לעצמם!! יש להם הבטחון הנדרש באופי שלהם. לי אין. אין לי את הבטחון הנדרש לתת אישור לעצמי. להאמין בעצמי. לסמוך על עצמי. ודווקא והמטפלת הגופנית הנוכחית שלי אומרת לי שננסה לעזור לי להשתפר בזה.. אבל אני כבר לא רוצה להיות מטפלת אחרי הפסיכולוגית הזאת שטבחה בי נרקיסיסטית. אבל מה היא אשמה שהייתי עם טראומת חוסר אונים בלא מודע? היא אשמה שהיא בחרה בגישה לא נכונה איתי. בזה היא כן אשמה... אוף. היה לי חשק גדול 'להיות פסיכולוגית' כשבאתי אליה. הייתה תשוקה! זה הרגיש חי!! ומה עכשיו? אחרי שהיא רצחה לי את התשוקה. מה עכשיו? עוד לא הצלחתי לברוא למצוא תשוקה חדשה . למרות שהתחלתי ללמוד ממש לא מזמן מקצוע חביב בתחום אחר לחלוטין אבל נחמד. יש חיבה. אין תשוקה. זה הבדל גדול. אני רוצה תשוקה. כבר לא אכפת לי למי או למה. אני פשוט רוצה להרגיש את זה. דברים טובים. חיה ולא כבויה. חיה. אני רוצה להרגיש בעננים. סתם ככה כי בא לי. להרגיש שיש לי בשביל מה לקום בבוקר. שאני מחכה בציפייה. ככ בא לי להרגיש ככה.

אני מנסה.. העבר הטיפולי ההוא היה ככ מכעיס ומזעזע כאילו מנסים לשבור אותי אבל אסור לי לתת לזה לנצח. לטמטום של הפסיכולוגית הגרועה ההיא לנצח. באמת יש בי תשוקה. יש בי!

ההודעה הקודמת נשלחה לי באמצע ההקלדה, אז רק אשלים את שאלתי הארוכה... אני מקווה שהתיאור של הבעיה היה מספיק מובן ואני פשוט מנסה למצוא הגדרה מקצועית או איזשהו מונח לבעיה הזו... בטוחה שיש עוד אנשים כמוני שקשה להם עם רעש ומעדיפים סביבה שקטה... אגב בעניין המוזיקה למשל - אני מאוד אוהבת מוזיקה ויש לי שמיעה מוזיקלית וזיכרון שמסתמך על שמיעה, אז כשאני שומעת מוזיקה שאני אוהבת אני דווקא מגבירה את הווליום ונהנית... מתנצלת על החפירה, מקווה לראות תשובה מעניינת :) תודה.

מתי אתה ישן? שתהיה לך שבת רגועה ומנוחה טובה. שירה

דחוק ובעייתי ביותר... כך כתבת אבל אני לא מבינה. אודי, מה אתה מנסה לומר לי?

ראיתם שפיזרתי כמה ענפים?

אני ממש ראיתי!!! ענפים רכים וחדשים. התחלה. מקווה איתך שיעלו פרחים ופירות מתוקים. שבת שלום לך

אכן כן במיוחד ענף אחד שנתן לנפש שלי כמה דקות מנוחה ....תודה יקרה ענפים ניפלאים ככ

בבקשה תבוא, אני צריכה אותך

אפשר יד ...טובעת

במסגרת איזו סדנת הקשבה שאני משתתפת בה.. זה יכול להיות כל דבר שבא אין לי מושג מה לעשות? להקריא שירים מדוכאים שכתבתי פעם? אין בי שום יצירתיות כרגע :/ אני מקווה שברגע האחרון יבוא איזה רעיון אולי אכתוב שיר מעכשיו ולא אשען על משהו מפעם? זה דווקא יכול להיות רעיון.. רק שמרגיש שכאילו אין בי כלום. טיפול פסיכולוגי שכיסח אותי פנימית מרוב רהטראומה, רמיסה נרקיסיסטית ו.. לא יודעת מה אחרי זה.. יצירתיות? אממ.. בא לי שתהיה. מאיפה מפיקים כזאת? מה זאת יצירתיות בכלל? אולי לקשר דברים זה לזה בקישור אסוציאטיביים מקוריים זה יצירתיות? סמלים למילים למשמעויות.. בדכ יצירתיות זה משהו פלצני כזה לא? ויש שהיצירתיות שלהם זה כשרון כלשהו- בשירה, בריקוד, במשחק.. אני אין לי כ"כ כשרונות משופשפים בשום דבר כזה.. אני כן טובה בכתיבה. אולי אנסה לכתוב משהו.

את יכולה לשדרג. לשנות.למחוק. להוסף ואולי לוותר. "אתמול ישבתי וחשבתי. ולעצמי תשובה חיפשתי. מה בעצם בוער. ? למה אצלי הכל סוער. על הרים טיפסתי. ולמרחקים רצתי. ולפתע הכל נעלם ונאלם. החיים.הם בעצם יפים. אבל לא תמיד מלטפים". "

להכין טבלה עם מספר רובריקות כמבפר חברי הקבוצה. לחבר את הריבועים בסקוטשים. לכתוב על כל אחת תכונה. ואז כל אחד מחברי הקבוצה צריך לקחת אחד ולספר הם.יש בו את התכונה. האם הוא מתחבר אליה. האם היא משרתת אותך וכו. אפשר להחליף כרטיסיות בין חברי הקבוצה.

להווה ממש. בתור נושא. Present. הווה זאת מתנה לא? למי שמסוגל להכיר בכך ולא לחיות בזכרונות עבר... לא ככה אודי?

אני רוצה להרגיש דברים טובים אהבה. אופטימיות. תקווה. חיבור. משמעות. תשוקה. התלהבות. יצריות אנרגטיות תושיה יוזמה. בטחון. חשק. אכפתיות. מסוגלות יכולת פרודוקטיביות. יצירתיות. סקרנות. פתיחות. קלילות. כושר ביטוי. חופש הבעה. כושר השפעה. השראה. אינטימיות. אופטימיות. שמחה. אהבה.. אני רוצה להרגיש! מה כן הרגשתי בטיפול? כמיהה. רצון. תקווה. התנפצות. תלות. זעם. חוסר אונים. כעס. עוד כעס. עוד.. כעס. השפלה. מרמור. התנגחויות. התנצחויות. מאבקי כוחות. עלבון. אטימות. הפקרה. אדישות. רוע. התעלמות. חוסר ישע. עליבות. כאב. עוד כאב. כאב. כעס. חוסר אונים. שברון לב. זעזוע. טלטלה. אימה. בלבול. כיווץ. התכבות. רמיסה. דעיכה. זעקה. מחאה. נקמה. מאבק. השרדות. פגיעה. כעס. כעס. עייפות. שחיקה. עצב. השלמה? לא! אני רוצה להרגיש דברים טובים!!

התרגשתי לקרוא את הההודעות הרכות שלך, את מאווייך שהעבירו תחושה שאת יודעת שמגיע לך להרגיש את כל אלה. הם יגיעו, ואת תחבקי את כולם וגם את עצמך. שירה

כולל כאב ללא שיפוט... מחכה כבר שהדברים הטובים יגיעו. רק שמה לעשות שמי שעזר לי להתחיל להרגיש אותם לא ממש רצה להשאר בקשר בסוף.. אצטרך למצוא אדם אחר שיצליח לעורר בי השראה לדברים טובים

והרגשתי שהייתה פגישה טובה, הצלחתי להגיד ולהבין כמה דברים חשובים לטיפול ולשתינו יחד. אמרתי לה בסוף הפגישה ש"בא לי להישאר כאן ולא ללכת".... ומשו חמוד- היא התקשרה אליי בערך חצי שעה לפני הפגישה שהיא ראתה עכביש גדול בשרותים ולהגיד לי שאדע מראש וכשהגעתי אמרה שהיא מפחדת ממנו, ושמישהו אחר, ולא היא ידאג להוציאו (:

לי בטיפול הקודם היה פעם ג'וק ענקי בחדר המתנה, והמטפלת ביקשה שאכנס לחדר הטיפול בזמן שהיא הורגת אותו כנראה כדי שלא אראה את החלקים התוקפניים שלה...

גרמת לי לחייך ...פעם היה לה עכברון בחדר ..היא הוציאה אותו בכזאת עדינות וחמלה החוצה זה היה מדהים...בסופו של יום כולנו מטפלים ומטופלים רק בני אנוש ..וחנה גאה בך את מתקדמת מקסים ויחד עם זה מותר יקרה גם לגעת בכאב כאן ואצלה ....זה ממש לא קל . חיבוק

עצוב ככ היא השתנתה כל כך השתנתה. פעם ידעתי שהיא רוצה לטפל בכולנו היא הייתה שם בשביל כל החלקים שלי ..היום היא אמרה לי שגם היא מפחדת מהנערה וגם לה קשה להכיל אותה .אחר כך היא טענה שזה בגלל איך שאני מביאה אותה וכן בתוכח אני יודעת שהיא צודקת אבל יחד עם זאת אני יודעת שלא משנה איך היא פשוט השתנתה ..אודי היא שוב דיברה אם אני חושבת שאשפוז יעזור כי אמרתי שאני פוחדת להשתגע עם הזכרונות והמטענים של הנערה הזו ואני פוחדת ממה שהיא מביאה ..אודי אין לה כוחות אליינו ואולי גם לא את הידע . עצוב לי באמת כי אני כנראה הצטרך למצוא מטפלת אחרת. וזה ממש לא יהיה פשוט למצוא מישהו שירצה לגעת בdid ובכלל שמבין בנזק הזה. אודי יש לך שיר מכיל לכולנו זה באמת עצוב אמרתי לך לפני כמה ימים אף אחד בעולם הזה לא אוהב אותה /את הנערה הזו ...נערה על קצה הרצף אז מה הפלא שהיא על קצה התהום כל הזמן ...

אביב, אם יורשה לי, כל הכבוד לך שאת נוגעת... זה בכלל לא מובן מאליו. לי קשה לגעת, לקבל ולדבר על כל פצל או ישות בנפרד. באמת קשה מאוד למצוא מומחים בתחום. אם אפשר לעזור לך למצוא, השאירי כתובת אימייל כי אסור להמליץ כאן... שלך שירה

אין לנו ברירה אלה להבין ולקבל את זה ...וסליחה שלא כותבת מייל והאמת שאני לא מוותרת עלייה אנחנו נילמד יחד לאט לאט איך לטפל בה/בי ..כולנו מאוד אוהבים אותה כל הפצלים סומכים עלייה . אני מאמינה בה רק שהיא תצטרך את העזרה שלי ואני רוצה להשאר בחוץ כשהיא באה לא להיות בכלל וזה לא הגיוני מן הסתם ...

אולי תכירי לנו אותה קצת? אולי נצליח להתידד? אני שולחת לה חיבוק. חלום

זה בדיוק הבעייה ....קשה לי אוף אני יודעת שזה חלק ממני יש בי דברים מדהימים שהחלק הזה מחזיק .ויש בה רגשות שקשים לי להכלה אשמה ובדידות וכעס וזעם וכאב ...חלום ככ הרבה כאב היא מחזיקה אני לא מסוגלת לגעת אני אשרף ...

איתך. מקווה שתרגישי את החום והחמלה לפחות ברמה המדהימה שאת מפזרת פה בדרכך המיוחדת.

איזה כייף הענף הזה ככ מרגיש לא לבד .תודה יקרה

אודי אני מפחדת מרגישה את התסיסה ולא מזהה על מה ועל מי .לא יודעת מי שם ומי יהיה ...זה התחיל מאכילה אובססיבית אתמול ומגרד באצבעות...נמאס לי התעייפתי ממי שאני ...ויודעת שחייבת לתת להם מקום .לא יודעת איך באמת שלא ..

והרגשתי מוצפת, הרגיש לי עמוס מדי ואני לא יודעת מאיפה להתחיל להיות כאן...

הי אודי, אני קוראת כאן את ההודעות של מימה בדבר הקשר הטיפולי שהיה לה עם הפסיכולוגית ההיא, וזה "זורק" אותי בזיכרוני למטפלת שהייתה לי. כמובן שאין לי עניין לקלל את המטפלת , ואני חושבת שסך הכל היא השתדלה איתי והייתה בסדר , אבל כן חושבת שהיא לא התאימה לי מבחינה אישיותית. העניין הוא, שעם המטפלת הנוכחית התחושות הרבה יותר רגועות . יש געגוע, ישנה חיבה, ישנה מבוכה.. אבל יש לי בה אמון מלא. אני לא חשה התנשאות ממנה או ציניות או זילזול, היא אדם טוב ואמפתי בעיניי. אודי, אני לא פוחדת ממנה. ומהמטפלת הקודמת אני פוחדת מאוד - ועדיין. אני פוחדת לעבור ליד הקליניקה שלה, יש לי חלומות מפחידים עליה לפעמים. ומידי פעם זה מכה בי , וקשה לי להתמודד. לפעמים אני מתחרטת שהלכתי אליה מלכתחילה. הייתה לנו שיחה (לא טיפולית) לפני החגים, אני ביקשתי. הייתה שיחה קשה מבחינתי, ולא הייתי מסוגלת לאכול שום דבר לאחר מכן במשך שלושה ימים. היא אמרה שזה אכן לא מתאים בינינו ושלא מעוניינת לגרום לי נזק, שאינה עוזרת לי,וביקשה שאמשיך הלאה. אודי, היא אמרה שהיא לא מבינה מה אני רוצה מחייה: "תגידי, מה את רוצה מהחיים שלי???" אבל הלב שלי - כואב לו, ולמרות זאת הוא מסרב לשחרר. ומידי פעם הוא פשוט מתמרד, ואז אני חוזרת לחשוב עליה. למרות שהראש יודע שהיא לא טובה לי, ושאני נמצאת במקום הרבה יותר טוב עכשיו, במקום טוב ומכבד ומכיל. אני כנראה אוהבת לסבול. אני אוהבת שנשים מכאיבות לי רגשית. מתי אני אבין שזה לא ישנה את הקשר עם אמא שלי? ולא ימחוק את הכאב הרגשי והפיזי שהיא גרמה לי?

שלום אודי אני בן 26, יש לי רעד בידיים ראשוני, כך שהרעד הפך לסיבה לפחד מאירועים חברתיים, אני אדם מתוח, ודבר זה מגביר את הרעד בעת התרגשות וכו'. לאחר בדיקת נוירולוג, וקבע שמדובר ברעד ראשוני. אני מתלבט, או לקחת תרופה שמרגיעה את הרעד, או לקחת תרופות נגד חרדה שמפחיתה את המתח והחרדה והאובססיה קלה ( לקתי בעבר 3 התקפי חרדות ומאז טפלתי בעצמי אך עדין יש סימני אובססיה אך נשלטת ומתונה) בכול זאת אני עדיין מתוח (לימודים, ענייני היכרות עם נשים, וכו') כשאני עושה מדטציות אני נרגע מאוד!! ... מה דעתך לגבי שני סוגי התרופות, אם אני אקח נגד רעד הפחד יעלם. ואם אני אקח נגד חרדה ומתח, הרעד יצומצם.

עברו עלי ימים לא פשוטים בעקבות כל מיני אירועים בחיים,יותר בעקבות כמה תסכולים משמעותיים.אני מרגישה כל כך לבד....יש פה קצת מקום?והנה הדמעות מציפות עד שלא רואים את המסך...

הנה פוף ועוד אחת ליידך וטישו לדמעות והמון מקום בלב ..שמחה שניכנסת עצוב לי שקשה ...מקווה שישתפר היי ושוקו עם מרשמלו ..זוכרת...:) מחבקת

כמו ילדה קטנה...זה לא דכאן זה תהומות של כאב שנפתחו פתאום.מרגישה לבד כל כך...מי שלא מכיר לא יכול להבין את הלבד הזה.רוצה שמישהו ירים טלפון אלי וישאל מה שלומי או שיהיה מישהו שאתקשר והוא יעטוף אותי בחום.תודה על שוקו עם מרשמלו...התקשרתי לקו סיוע והיא חירפנה אותי עם השאילות שלה ודיבור ללא הפסקה עד שסגרתי כי לא יכולתי יותר לשמוע... חלום,רחוצה בדמעות...

את לא לבד עם ההתמודדויות .. מי כמוני מכיר חיבוק

מה שלומך? שולחת חיבוק חם

בתוך גל הטרור הזה אני מבינה שגם אני הייתי פיגוע. אבל הראש המעוות שלי מרחם על המפגעים ונחרד מההתעללויות שהם עוברים אם במקרה לא הרגו אותם. אצלי הקולות שעולים בחדשות נכנסים פנימה אל היער. אני לא רוצה לדעת מה קרה לי שם אבל מכריחים אותי. אני מנסה לגרש וזה שב ועולה עם ריח האדמה הטחובה של אחרי הגשם. אני נגמרת

היי שירה אכן גל טרור ופיגוע קשה ...שישאיר לעד נזקים וצלקות..אבל אפשר להיות אחרי ולא להיות שם..וכן זה קשה בטרוף איתך

אביב, תודה על תגובתך וידך הטובה שתמיד מושטת. אני מדברת על פיגוע ממש לא מטאפורי, מפני שהפוגעים היו בני מיעוטים. מובן שלא אדע אם מעשה האונס היה גם על רקע לאומני. והאמת, מה זה משנה בעצם.... זה אולי רק מגביר את סוגי האירועים שמעוררים אצלי את הטראומה. שלך שירה

אודי אמרת פעם שהטיפול של הפסיכולוגית כנראה היה לא מותאם כי היא לא זיהתה שהיא יושבת מול תינוקת. למה התכוונת בזה? והאם זה לא סוג של רשלנות לא לזהות נכון את העמדה הרגשית של המטופל ובעקבות זיהוי לא נכון גם להציע אולי התערבויות לא מתאימות ומזיקות? אני נמצאת עכשיו בפסיכותרפיה גופנית והאמת היא שהמטפלת הנוכחית שלי שיש בינינו חיבור מאד חם גם אומרת לי שהיא מזהה עליי משהו מאד ראשוני. שאנחנו עובדות על מקומות מאד ראשוניים. ככה היא אמרה... אז אם הפסיכולוגית לא התייחסה ככה אלא דחפה לי מציאות ישר לגרון והדגישה מאד את הניפרדות שלה באופן בוטה ולא רך.. זה לא סוג של רשלנות ? . אגב הבחור ההוא מן ההודעה הקודמת כבר מצא לו חברה. לא היה שם פוטנציאל זוגי בינינו. לכל היות פוטנציאל מיני מבחינתו (הוא אמר) ואני לא בקטע הזה. רק אני נקשרתי אליו והתגעגעתי. זה לא הדדי. בדקתי מספיק כדי להתרשם שזה לא הדדי. היו לו מספיק הזדמנויות להזמין אותי לבקר והוא לא עשה את זה. הוא לא מעוניין בי. הריחוק הגאוגרפי שנוצר גרם לו לאבד כליל את המעט עניין חלקי שעוד היה לו בי אם בכלל. כן רצה בהתחלה שנהיה ביחסים זוגיים כלשהם אבל לא הצלחתי לזרום מינית איתו. הוא מצא בסוף בת זוג אחרת. והרגש שלי נותר חד צדדי.. מקווה למצוא מישהו אחר. אפילו הוא בעצמן איחל לי למצוא מישהו.. מה גם שהוא היה צעיר ממני ב 8 שנים.. זה לא נועד לקרות לטווח הארוך. מתגעגעת אליו בתור ידיד. לא משהו אחר. היו בו אנרגיות שהצליחו להחיות אותי. לתת השראה.. לפחות היה. עדיף מכלום. הוא אפילו הצליח להסיח את דעתי מהזכרונות והכעסים על הפסיכולוגית לתקופה.. הפך להיות האדם שמעסיק את חיי הנפש שלי במקומה. בהתחלה נרתעתי מהבטחון שלו אבל אחכ התרגלתי לנוכחותו ואהבתי אותו.. בטח החמיא לו לאגו אבל לא נראה לי שהייתי משמעותית ככ בעיניו. עובדה שעבר ממני והלאה ככ מהר ובקלות.. הוא הרבה יותר קליל רגשית ממני. ומלא בטחון וכריזמה. אני מתגעגעת.. לפעמים אני נזכרת בו ומחייכת. תודה לאל שיש גם זכרונות כאלה ולא רק השיט מהפסיכולוגית שאין צורך לפרט חח

היא פגעה בי. זה לא שהיא לא סייעה. היא התייחסה בצורות כה לא אמפתיות שזה היה מחפיר וממרר!! וזאת רק היא. לא חוויתי אף מטפל אחר טועה ככ בגדול. אולי יש כאלה שלא היו עוזרים. אבל היא פגעה ממש. פגיעות חדשות בפני עצמן. אני מתגעגעת לבחור. לא אהיה. מצידי שהיא תמות. אני מאחלת לה לחוות את חוסר האונים שאני חוויתי אצלה בטיפול ושאיש לא יושיט לה יד מעבר לאופן שבו היא הושיטה לי- שתטעם קצת מהתבשיל של עצמה. בת זונה הזאת. היה אפשר לעזור לי!!!!!!

שלום רב, לפעמים אנשים מפרסמים בפייסבוק ואני רואה בכל מיני אתרי אינטרנט תמונות של מחלות עור מוזרות כאלו (חלקן לא נראות אמיתיות כלל) הבעיה מתחילה שכל פעם שאני נחשפת לתמונות הללו זה מלווה אותי כמה ימים שזה משפיע וגורם לי חלחלה יומיומית... אני סוגרת מייד את התמונה שאני רואה אותה אבל לצערי זה עדיין מחלחל לי למחשבות וגורם לי תחושה רעה של ממש.. אני ממש נלחמת לנסות לשכוח את זה אך ללא הצלחה. מה לדעתכם הדרך הטובה ביותר להתמודד עם זה? הרי לצערי גם שעובר זמן מסויים והתמונות נשכחות מראשי עדיין הן צצות מדי פעם.. אני מרגישה פגיעה ממשית בהתנהלות היומיומית. אשמח לעצה בנושא תודה

הי היום האינטרנט מלא בדברים קשים לצפייה שיכולים לעורר תחושות קשות. אני חושבת שכדי להגן על עצמנו צריך לבדוק איך מצמצמים חשיפה, תנסי לבדוק מי הגורמים שמהם את מקבלת תמונות כאלו ותעשי להם חסימה/הסתרה, מקווה שיעזור :)

תושיט יד....

במה שאני מספרת. גם כשאני משתפת בפרטים עלי או על חיי אין בהם עניין. זה מחזיר אותי כל הזמן לתחושה שלי שלא מצליחה להתחבר ולא ממש משנה מה אני מביאה. אודי אני מיואשת

שלום אודי, בחגים הייתי בחו"ל, ועכשיו חוזרת לשגרה הטיפולית... מרגישה מועקה. קשה לי בטיפול. רוצה לקחת את הרגליים ולברוח. מרגישה שאני מזוכיסטית. מעדיפה לסבול מהפרעות אכילה ולא לסבול כך בטיפול. למה זה צריך להיות כל כך קשה? גם מדוע הרגשות כלפי המטפל חייבים להיות כה מורכבים? למה לא יכול להיות פשוט יותר? מצד אחד, אוהבת אותו מכל הלב, מתגעגעת אליו. מצד שני, מרגישה שהוא מתעלל בי. מחטט בפצע פתוח וכואב ולא תמיד בעדינות. בחופש שלחתי לו מספר מיילים והוא ענה לי. הוא עונה בצורה כל כך מדויקת. הוא רואה אותי כפי שאף אחד אינו רואה. אז למה זה כל כך פוצע אותי? דנית

אודי את יודע שלא העלית הודעה שלי לפני החג? אבל לא נורא. אני סולחת.. הודעתי לה שזהו עם כל הקושי. והסברתי לה שלא יתכן שהטיפול יהפוך אותי כל פעם מחדש... הוספתי ונימקתי עוד.... בזכותך אודי תמיד הדהד בראשי המשפט שלך עצרי אחד אחרת הכל יתקלקל עצרתי, חשבתי, החלטתי על אחד. עכשיו קצת הפוגה והתחלה חדשה בקרוב. חורף בריא :)

כחולים בנפש

רפואה שלמה לנפש הכואבת.ליבי כואב איתך מחבקת

בוקר של אחרי החגים, יש בזה הקלה מסוימת - בואו נביט כרגע על הצד הזה. הגשם, שכל כך חיכיתי לו, הרווה מעט את האדמה. הפסקת חשמל מטרידה מעט פתחה את היום, אך חלפה לה. סיימתי מקום עבודה שהיה מפרך, עבדות כמעט, מתחילה משהו קטן אחר, לפחות קרוב יותר. בתקווה שגם מכבד יותר. אולי תבואנה עוד מילים, התחלות טובות, שלכם, סוריקטה

שמחה שהתחלת עבודה אחרת קלה יותר מקווה ומאחלת המשך קל יותר..מניחה שגם המטפל חזר אחרי החגים ויותר קל לנשום עכשיו. חיבוק לשנה חדשה וימים חדשים

אוי הגשם הזה..... כמה שהוא מרפא ומרגיע. האויר הנקי... הריח... רק שישאר

בהצלחה רבה. חורף טוב!

שיהיה בהצלחה בעבודה החדשה, נשמע שזהו צעד טוב עבורך אך אולי גם מלווה בחשש... מרגישה מחויכת למה שעלה לי כעת בראש- מה שרציתי לומר זה שבתור אחת שהחלה טיפול חדש, התחלה גם אם היא ממקום הכי נכון וטוב מלווה במחשבות וחששות. טוב, יצא שקצת חפרתי...

כבר כאן... גם הסתיו והוא נוסע לחופשה. אין לי כח יותר לטיפול הזה, לקשר מפלסטיק שהוא מציע תמורת תשלום ולנואשות שלי לקשר אמיתי. אין לי כח לנסיעות עד אליו שאורכן כפול מזמן הפגישה עצמה ובעיקר אין לי כח למי שיוצאת ממנו אחרי כל פגישה בתחושה של חוסר סיפוק, מפורקת וסופרת את השניות עד לפגישה הבאה. לא אסע להפרד ממנו מחר. כמובן שהוא החזיר בתבנית הכי רדודה ובנאלית על היתרון לעזוב את הטיפול לפני יציאתו לחופשה. אבל ככה אני חזקה יותר, אסופה ולא נחוץ לי עוד פרוק ערב נסיעתו. כמה אני זקוקה לו ואוהבת אותו, אבל אסור לי לשחרר עכשיו, אני צריכה להיות חזקה. אודי, תרשה לי לצרוח כאן מגעגועים? שירה האהבה אליך/ דו - קטבית/ אני נאחזת חזק בידך/ ונקרעת ממנה/

השופטת לא הסכימה לדון בנושא המשמורת, החזירה אותנו לרבני. אני לא מרגישה כלום, בחיי הילה

מצטערת יקרה שולחת חיבוק עוטף מגן ושומר עלייך ..שימרי עלייך

לא מגיע לך כל הסבל הזה.אני לא בטוחה שהמילים שלי יכולות לעזור אבל שולחת לך חיבוק עוטף.תזכרי שאת יהלום נדיר...לא בכל מקום למרות כאב מטורף אפשר לפגוש לב רגיש ואיכפתי כמו שלך. חלום

איתך..

שולחת כוחות ובעיקר חיבוק גדול, אם מתאים בשבילך, כדי להיות איתך

אודי יקר! בטח יהיה פה עמוס אחרי החג...מצטערת שגם אני מעמיסה. בכל אופן רוצה לשתף שחשבתי המון בחג...היו לי אורחים, משפחה קרובה....עברתי את זה ודי בצורה טובה, יותר ממה שדמיינתי, לא יצרתי קשר איתה למעט פגישה אחת ומייל קצר אחריה למרות האפשרות שניתנה לי. מחר אמורות להיפגש וכפי שכתבתי היא עוברת מקום, זה יהיה כנראה עוד חודש, מה שנותן לי מספיק זמן לפרידה....ולא לחתוך ולעזוב אלא בשיקול דעת.. אגב, קראתי כתבה של משהיא שעברה ..., אביה ישב בכלא, סיפור קשה אבל היא נשמעת בחורה מדהימה! למרות שעברה שלוש הפלות..לא יאמן בכלל מה עברה...וכמעט ולא נשמע שעברה טיפול פסיכולוגי ארוך..דווקא משהו אלטרנטיבי שנתן לי הרגשה ש...אפשר אחרת לפעמים...ולא צריך כל החיים להיות בטיפול..זה מתיש לא תמיד מקדם ועוד... אולי בשל כך כתבתי לה את המייל הזה: ____יקרה! מקווה שהחגים עברו בנעימים. אצלי עבר בסדר בסך הכל...לא דרמתי :) אני שוקלת פרידה, כותבת כהקדמה שלא תופתעי, עם כל המורכבות שבדבר. המשך יום נעים, ואת שמי חתום למטה. לא ענתה..מחר נפגש ונראה..אני די בטוחה שתנסה לבדוק מה קרה ולמה..ותרצה לברר איתי ועוד...אבל אי אפשר ככה כל החיים, זה כל כך מורכב... קשה לי להמשיך וקשה לי לעזוב...לא יודעת ובטח איש לא יכול להחליט עבורי..גם אתם לא :( הייתי חייבת לכתוב פה..סליחה שיצא קצת ארוך... שלכם, מיכל.

רק להגיד לך שקראתי ואני איתך ..חיבוק

אין לי גם הרבה להגיד.מקווה שתמצאי בתוך הלב מקום שיעטוף אותך בחום.שולכת לך חיבוק. חלום

שלום. כשבני נולד היה חשוב לי לבחור את שמו מתוך אמונה שרק אמא יודעת מה השם המתאים ביותר וכן זו בחירה לרוב לכל החיים. כמובן שזכיתי להעניק לבני בדיוק את השם שרציתי. מאחורי השם עומד סיפור משפחתי והיה חשוב לי להעביר את השם לבני. משפחתי הקרובה ידעה כמובן מהו השם המיועד ולבעלי סיפרתי על השם רק בבוקר הברית ולא לפני, כדי להבטיח שלא יהיה הרבה זמן להתדיין על השם. בשום פנים ואופן לא הייתי מתפשרת על שם אחר. בעלי הסכים לשם, על אף שבתחילה לא מיד התחבר אליו. מס חודשים לאחר הברית נודע לי במקרה ש 2 אחיותיו הציעו ברוב חוצפתן שמות לתינוק מאחורי גבי. אני מלאת כעס עליהן, שכן הן לא סבלו לידה, ואינן מגדלות אותו, מי הן שיציעו?! הילד כבר בן 9 חודשים ועדיין הכעס מלווה אותי וקשה לי לפגוש אותן. אני מבינה שהתגובה שלי מוגזמת, אך אני לא מסוגלת לשחרר מהכעס והשנאה כלפיהן. הייתי אצל פסיכולוג שטען שיש לי רגישות לכל נושא השם וקישר זאת לעובדה שכשנולדתי לאמי לא הייתה בחירה לקרוא לי כפי שרצתה כי אילצו אותה לקרוא לי על שם הסבתא. בנעוריי שיניתי את שמי כי לא רציתי להמשיך לסבול עם שם מיושן. כמובן שמה שקרה לאמי לא קרה לי מעולם ושם בני נבחר רק על ידי, בלי התערבות של איש. אך עדיין רק הידיעה שהן הציעו מכעיסה אותי. הפסיכולוג הסביר זאת בכך שזו חרדה שתילקח ממני השליטה על בחירת שם בני, כפי שנלקחה מאמי הבחירה על שמי. לעיתים אני שואלת את בעלי (שבפניו הן הציעו) האם הן במקרה הציעו את שם בני, וכך שרק לא תחשובנה שבחרתי את השם כי לפני כן הן הציעו אותו.. מטריד אותי שהן תחשובנה שהן השפיעו.. למרות שאני יודעת שאני בחרתי בלבד, ובכלל לא שמעתי את ההצעות שלהן, רק בדיעבד ובמקרה... איך אפשר להשתחרר מכך ? מדוע חשוב לי מה אנשים אחרים לא משמעותיים בחיי חושבים ?

אודי, תודה על התשובה. כפי שציינת, אני בחרתי את שם בני. העניין שאיני מצליחה להשתחרר מהכעס והסלידה על 2 אחיות בעלי, ומרגישה כך עד היום : 9 חוד' לאחר הלידה. יש לציין שקשה לי להיפגש עימן ואני מנסה להימנע ממפגש. כל זאת גורם מתחים מול בעלי בחיי הנישואין ובבית עם התינוק. כשאני מנסה להבין מדוע נפגעתי אני חושבת שלא הייתה להן זכות אפילו להציע שהרי זה לא ילד שלהן, הן לא סבלו לידה ובכלל זה ההנאה של האמא לחשוב על שם, כך לפי דעתי. עצם העובדה שההצעות לא נעשו אפילו בפני אלא בפני בעלי, עוד יותר תורמות לכעס עליהן. כאמור, הרגשות השליליים הללו בעקבות המחשבות גורמות בסופו של דבר למריבות של ממש גם מול בעלי בבית עם התינוק. יש לציין שסיפרתי להן מה מפריע לי, אך הן טוענות שלא הציעו, בניגוד לדברי בעלי. כל השיח איתן היה בחלקו לא נעים. אני באמת רוצה לשמור על שלמות המשפחה הגרעינית הקטנה שלי, אך ממש לא מסוגלת לראות את אחיות בעלי ברמה כזו שאני רואה אותן אני הופכת עצבנית מזיעה דפיקות לב. מה אפשר לעשות ? ייתכן שזו תופעה שקשורה לאחר לידה ? יש לציין שהרבה מעירים לי על אופן גידול התינוק וזה לא מפריע לי , כולל האחיות שהגדולה מבינהן בת 37 שהיא רווקה ולעולם לא גידלה ילד בעצמה. רק נושא השם מעורר בי כזו רגישות יתר. אולי זה קשור לעובדה ששם זה לכל החיים ... או לכך שאני שיניתי את שמי בנעורי לאחר שעל אמי כפו לתת לי שם ע"ש סבתי, אולי זה הותיר בי צלקת ? וחששתי שיעשו לי כפי שעשו לאמי. אשמח לשמוע את דעתך ואיך אתה ממליץ לנהוג מול האחיות. תודה ושבת שלום.

שלום אודי. אני מתמודדת עם שאריות של טראומת ילדות מוקדמת של מות אמי. קשיים שפוגעים בתפקודי כאמא . רציתי לדעת אם היפנוזה יכולה להועיל. תודה

שלום אודי, כתבת מס פעמים בפורום שאתה לא מקבל מטופלים שהתכתבו איתך בפורום. רציתי לשאול למה בעצם? רק מתוך סקרנות.. הייתי מתה שתהיה לי אפשרות להתכתב עם הפסיכולוגית שלי בין הטיפולים כך שאוכל לשתף כשעולות לי תהיות או דילמות. כמובן שאני לא מתכוונת לטיפול משמעותי דרך הודעות.. אבל מענה נקודתי קצר או רק עדכון מצידי. מה הסיבה להפרדה בעצם? תודה וחגים שמחים

בחור צעיר ממני שיצא לנו להעביר שנה יחד במסגרת משותפת. הוא היה בעל בטחון עצמי ותמך בי לעיתים רגשית. היה מעודד אותו. כמו מן מאמן היה מנסה לדרבן עם מסרים חיוביים שהעבר לא חשוב. ההווה והעתיד קובעים. שאני יכולה לשנות מעכשיו והלאה.. אז הסתיימה המסגרת ומוצאת את עצמי מתגעגעת אליו. מכמה פעמים שניסיתי ליצור קשר בהודעה הוא ענה לי בצורה מתומצתת ומנומסת איזה איחול בסימן פרידה כגון 'שיהיה בהצלחה'. כלומר הוא לא מעוניין להמשיך את הקשר הזה . הוא היה משמעותי עבורי יותר מאדר אני עבורו זה ברור. המשיך הלאה. בטוחה ששכח ממני עד עכשיו. אבל אני זוכרת אותו. לפעמים מתנחמת במילותיו ומסריו. מתעודדת לי. אני מאד מתגעגעת אליו.. אם עכשיו היה מרים צלצול ואומר 'היי לך, מזמן לא התראנו. מה שלומך? מוזמנת לבקר. אשמח לשמוע איך את" כמובן שהייתי עונה אותו דבר. שגם אני מאד אשמח לשמוע מה שלומו .. וזה היה משמח אותי פתאום ככ. מרומם את הרגשתי ככ.. ברור לי שכך זה היה אם היה.. אבל זה לא ככה. ואני מתגעגעת לבד ובאופן חד צדדי :/ יודעת שהוא ממש לא מחפש אותי בחייו כדי להרגיש עניין. יש לו חיים מלאים מאד משל עצמו. קייויתי ששלי יהפכו להיות טיפה יותר מלאים בזכותו. בזכות נוכחתו והשפעתו בחיי . הנוכחות פסקה :/ ההשפעה קצת יותר מהדהדת לה. מקווה שהחלקים הטובים ממנה ישארו ללוות אותי בחיי. אני מתגעגעת.. לפעמים חושבת איזה קל ופשוט זה היה יכול להיות לשמח אותי. אם רק היה מביע עניין להשאיר אותי כידידה נוכחות בחייו.. אבל לא.. וצריך לכבד את זה. לא להיות נודניקית. אז מתגעגעת מרחוק למישהו שאותי כבר שכח. מתגעגעת אליו. לקול שלו. לאנרגיות שלו. לעידודים שלו. לנוכחות שלו. אנחה. זאת לא ממש 'התאהבות'. יותר מן התקשרות שנוצרה בי כלפיו. משיכה לעוצמות שבו. לחיות שבו. זה היה ככ שונה ממני ומרענן. אהבתי להיות ליד זה. קיוויתי שידבוק בי גם. זה היה יכול להיות ככ קל לגרום לי לחוש שמחה עכשיו במקום הדמעות הללו שוב.. אנחה.

שלום! אני מייק בן 27 . לפני כ-4 שנים הייתי בטיפול אצל פסיכולוגית עכב דיכאון. כמעט במשך שנתיים עד יום שבו אמרתי לה שהחלטתי ללמוד משחק. והיא ישר קפצה בכעס "מה ?!! מה פיתאום תלמד משחק!!? אתה יכול ללכת לחוג דרמה אם אתה רוצה, אבל אתה לא הולך ....."- אז פשוט כבר לא שמעתי אותה . מה זה באמת רעיון כל כך נורא? או שיש אנשים שכתוב להם על המצח: "אתה לא יכול להיות שחקן!!" - ואני כנראה אחד מהם? או איך להבין את זה בכלל?

לא דיברתי איתה מאז. בהתחלה כי נעלבתי מהתגובה שלה. ואחר כך לא הצלחתי ליצור איתה קשר. התקשרתי כמה פעמים והיא לא ענתה. אז שלחתי לה הודעה שהיא גם לא ענתה עליה. ובערך אחרי שבוע-שבועיים כששוב התקשרתי ולא היה מענה, באתי להתדפק לה בדלת ביום ובשעות הקבלה והיא לא הייתה שם. אז הפסקתי לחפש אותה.

שלום. בת 24. כבר שנתיים יש לי שתי בעיות רפואיות במקומות אינטימיים בגוף ואני מאוד מתביישת ללכת לרופא ולעבור בדיקה. אחת מהבעיות מאוד מדאיגה אותי כי אני לא יודעת מה זה. והבעיה השניה אני יודעת מה יש לי ואני יודעת שככל שעובר הזמן אני מזיקה לעצמי בלי טיפול ואני פשוט לא מסוגלת ללכת להיבדק. זה מתסכל. התכונה של הביישנות נמצאת אצלי מגיל קטן. תמיד התביישתי מדברים שאחרים זרמו איתם.. ועכשיו אני חייבת לעשות בדיקה אינטימית ולא מסוגלת להתגבר על הבושה. אשמח לעצות איך אפשר להתגבר? מתביישת גם מרופאה אישה. אגב, חשבתי ללכת לפסיכולוג על זה אבל אשמח להבהרה מה הוא יוכל לעזור לי. ההבנה שאני חייבת בדיקה כבר בתוכי וההבנה שאין לי מה להתבייש כי יש אלפי כמוני גם בתוכי. אבל מהבנה למעשה המרחק גדול מאוד מבחינתי. איך פסיכולוג יגרום לי להגיע "למעשה"? תודה מראש.

זה יותר מבושה רגילה. כבר שנתיים אני דוחה את זה. כל היום אני חושבת על זה ובזמן האחרון אני לא ישנה בלילות מדאגה. רוצה ללכת להיבדק אבל יש מחסום.. למרות שהבנתית אני כבר משוכנעת. קשה לי מאוד.. :( מרגישה שהחיים שלי נהרסו. תודה רבה על התגובה מקודם

יודעת שנמצאים בחופשה, אבל חייבת לשתף. ובכן, לאחר שראיתי שהרופאים נחושים להכניס אותי לכסא גלגלים, החלטתי שעם כל הכבוד, אני יודעת מה אני חשה, ושלא ינסו לשכנע בדברים אחרים. אני יודעת שיש לי בעיה שאני לא משדרת מצוקה, גם כשאני נמצאת בה, אז בדברים פיזיים אפשר לעשות בדיקות, אבל בדברים נפשיים לא לוקחים מספיק ברצינות מה שאני אומרת כי אני משדרת דברים אחרים. אי לכך ובהתאם לזאת, הלכתי לרופאת המשפחה, אמרתי לה שאני סובלת מחרדות וכו' ושתתן לי את התרופה ששאלתי אותי עליה. שמעתי עליה ניסים ונפלאות, החלטתי לא יועיל, לא יזיק. כל הנזק היה, שאם לא רושם זאת רופא מומחה הקופה לא משתתפת וזה עלה לי 124 ¤ במקום 15, מילא נעמוד בנזק, הביקור אצל הפיסיכאטר עלה לי 800 ולא יצא לי כלום מזה. התחלתי לקחת, עכשיו נמתין כמה שבועות ונראה מה קורה. הבנתי שבתרופות אלו רואים תוצאות מהר יותר, ותוך שבועיים כבר צריכה להיות לזה השפעה, נחיה ונראה!!

כל הכבוד!

שלום ד"ר אודי, לפני מספר חודשים פניתי אליך בפורום וסיפרתי לך את הסיפור הלא פשוט שלי ואת הטרגדיה האישית שלי שאותה אני "סוחבת" על הגב שלי כבר שנתיים, הבעיה שאפילו שפניתי אליך בפורום מרוב ייאוש ,לא הרגשתי שזה עזר מאוד קשה לי ואני זקוקה למישהו שיקשיב שיעזור לי לעבור משבר קשה מאוד שאני חווה כבר שנתיים , מה היית ממליץ ? למרות שאין לי בפועל את האפשרות הכלכלית , אבל האם כדי לי לפנות לאיש מקצוע , אני רק רוצה שמישהו יקשיב לי , קשה לעבוד ובדיוק עכשיו מסיימת את החובה האחרונה לקבלת תואר ראשון ואני לגמרי לא מרוכזת אבל צריך לנהל שגרת חיים והכוחות שלי נגמרים עם המשבר הנוראי והגדול שאני עוברת מה עליי לעשות? תודה