פורום פסיכולוגיה קלינית

את מדהימה מבינה אותך ויודעת עד כמה את נלחמת מתאמצת ועושה. אתמול שכתבתי הייתי מוצםת ככ ומה שכתטב זה לא בדיוק מה שהתכוונתי. ברור לי שהטיפול זה סוג של לקיחת אחריות ולכן אני עושה וברור שלא תצמח לי רגל חדשה . סוריקיטה קל יותר לקבל פגיעה חיצונית מהרס עצמי וכן במידה מסויימת רוצה שמישהו יגיד לי שהוא מבין למה ואיך הגעתי למקום של הרס שיהיה תיקוף והכלה שיאזן את השנאה העצמית והאשמה שלא מפסיקה ומטפטפת כמו רעל . תודה לך יקאה על התמיכה וההבנה

הי אביב, לא שאני מרגישה נלחמת... כולנו, כל אחד, ולא רק נפגעי נפש, מתפרקים ומתחברים. אצל מי שנפגע הפגיעה עשויה להפוך למשהו עמוק יותר, חווייתי עוצמתי ולשכוך לאט, לעתים מידי. לעתים גם זה לא מחזיק, תלוי גם בהצלחת הטיפול, באם קיים, או משכו וכד'. יש לי איזו שאלונת. מעניין. משהו שדי ייחודי לך כאן, אולי משהו שאת די מייצגת בעיניי, בעצם לא רק לך, הייתי אומרת זאת גם על רבות אחרות ואני מצרפת לשאלתי גם את כולן - את בוחרת להשאיר הודעות בזמן אמת כאשר את בעיצומה של התפרקות, פיצול, מוצפות, ואוסיף מילים פסיכולוגית לשם ההומור - דיסוציאציה, פרגמנטציה, דראליזציה, דפרסונליזציה - יעני, שלל החרדות. הפורום מאד מזמין זאת. אגב, כשבזמנו בחרתי לעשות כך מול המטפל שלי בטיפול (בהודעות, סוג של מרגישה הצילו כזה), עפי"ר לא קיבלתי תגובה, לא מתוך אדישות, אלא מתוך מחשבה מקצועית. ובכן, אחרי זמן מה את מתעשתת, מתחברת בכל זאת ביחד, ויודעת. אז שאלתי היא - איך את מרגישה שאת נעזרת בנו? בזולתך? האם הכתיבה כאן, לכאורה החוצה, למרות שזה לא ממש חוץ, מסייעת לך למצוא בתוכך במהירות רבה יותר את המוצא, המפלט? לכשהודעתי תעלה, באם תועלה, יהיה כבר שבוע חדש. אז סליחתי שלוחה - בדרך כלל מגיעה לכתוב למחשב בעיקר בשעות הבוקר, כך שיוצא שאני בדיליי, ולא אוהבת לפתוח הודעות חדשות אלא להמשיך עצים קיימים. יש לי תחושה שזה נעלם כי הפורום גדוש. ובכל זאת, אמשיך בדרכי זאת. אולי מעט חבויה. שלך, סוריקטה

הפתיחה של עץ חדש זה כי אני כותבת מהטלפון ולרוב זה פשוט לא ניקלט. והאמץ ששירשורי המשך פשוט לא רואים בטלפון. אם אני אחכה למחשב זה יהיה בשנה הבאה :) ולשאלה שלך כן לרוב אני כותבת בזמן אמת מפוצל דיסוציאטיבי ומוצף בטרוףהכתיבה כאן השליחה בידיעה שמישהו יראה ישמע אותי מרגיע קצת שאני לא לבד שיש שם יד שתאסוף אותי ומתיך הרוגע הזה הידיעה שיש שם מי שרואה אני מוצאת את הרצפה שמן הסתם בסופו של דבר היא בתוכי . מתקשה למצוא את הרצפה ברגעים כאלה לבד ואז מהבהלה והלחץ פשוט נעלמת כדי לא להעלם כותבת מנכיחה את עצמי .

(במאמר מוסגר ב- די.בי.טי יש היררכיות שהשניה מביניהן היא הקשר הטיפולי) בטיפול הקודם, אפשר לומר שהרוב הטיפול ובכלל סבב סביב הקשר שלי איתה. ברור שהיו עוד דברים אבל הרגשתי שזה היה העיקר וזו גם אחת הסיבות שהיא הבינה שאולי זה לא מה שמתאים לי כרגע. ודיברנו היום- ואמרתי לה שאני מרגישה שאני "נמשכת" לזה, ושאני מפחדת מצד אחד ומצד שני גם רוצה כל הזמן להתעסק בזה. מן הסתם אין נכון לא נכון בזה, והיא גם אמרה שמה שאני מרגישה זה בסדר אבל גם, שהיא לא רוצה שזה יהיה עיקר הטיפול, כי יש עוד הרבה חיים מחוץ לשעה שלנו יחד. לא יודעת מה אני רוצה להגיד לכם כאן, אבל שאני שמחה שהצלחתי להסביר את עצמי פחות או יותר מולה היום בפגישה ושאני מרגישה שהיא מבינה אותי ומקבלת אותי.

גם אתה שימחת אותי!

אודי... באמת גם אם נאמרה בחיוך... מה זו התשובה הזו??? זה כבר הפעם מי יודע כמה שהסיטואציה חוזרת על עצמה, ברור לי שזה דפוס שלי ואני יכולה לראות את זה. אבל זה מתסכל , איפה הפתרון ולמה זה לא משתנה ומשתפר? ממש נמאס לי , אתה לא מבין כמה אני כועסת עליה מאד. ולה בטח לא אכפת בכלל הכעס , הכאב והתסכול...וזה אחרי שנרגעתי...

אוהבת אותך . אבל תבדקי מה כואב מה קשה . אולי את בורחת ממקום כואב לכעס עלייה....גולם אל תהרסי כי לרגע הרגשת קרוב ונבהלת ..

ראית? שמת לב שכתבתי בעקבות מיקה...כאילו קיבלתי אומץ כזה פה...לכתוב ...לא זוכרת שכתבתי אי פעם במפורש ככה :( הייתי קטנה ובניגוד לכל מה ששומעים היה אחרת....וספרתי שנפסק מוקדם ברוך השם....ממש.....אחרת........ומרגישה שאין לגיטימציה להתלונן...כי ממש זה כאילו כלום.... לפעמים מרגישה עדיין קטנה או רוצה להיות קטנה אהובה כי רק את הקטנים אפשר לאהוב...וגם אמרתי לה שמבחינת קשר יכולה להקשר רק לילדים...מסתבר שזה לא ממש נכון, נקשרתי אליה....לטוב ולרע :( ולך מיקה, תודה. מיכל.

אם לא הנפש הגוף ואם לא הגוף הנפש יחי הניתוק המוכר... אפילו השיער כואב לי אין מקום אחד בגוף הזה שלא כאוב...זה מטורף לחיות ככה פשוט מטורף ...

זה נכון הכאב הוא חלק מהחיים ....אבל בימים כאלה כשכל הגוף כואב אבל ממש כואב ברמות שגם כדורים נרקוטים לא עוזרים או כשהנפש מוצפת ברמות ששום רגש אחר לא ניכנס ...רק כאב זה לא חיים אודי זה סיוט. אבל....החיים ממשיכים לא ???? :)

הייתה פגישה טובה, נראה לי שגם מבחינתה... סוף שבוע נעים לכולנו!!

בטח! כל הכבוד

חנה גם אני גאה בך ...שבת שלום גם לך

מתפרקת לחלקיקים קטנים קטנים קטנים נגמר לי כל הכח

תאספי את עצמך אל תוותרי כן זה מפתה להתפרק לאבד אחיזה לנוח..המחירים גדולים מידי אל תוותרי ...אוחזת ביד שלך ומזכירה לך שהיום זה אחרת היום את במקום בטוח עם אנשים שאוהבים אותך

כל הרעש הזה בפנים והגוף שנקרע. חוף המבטחים כל כך רחוק. תודה שאת איתי

פעם הייתי יושעת בפנים בשקט מה נכון מה מדוייק היום לא יודעת רעש מידי מעורבב מידי. מצד אחד אני כועסת עלייה שלא שמרה על עצמה ואיבדה כוחות עכשיו היא שומרת על עצמה וזה נחווה כמרחק כדחייה כחוסר אמפטיות ככ צריכה להרגיש אותה ומרגישה אותה מרוחקת. והיא לא היא באמת עושה מאמצים להיות לתת לי תחושה טובה של יחד..ושתיינו יודעות שההתעסקות שלי בזה שוב ושוב זה בריחה ממה שקשה מהזכרונות שדופקים בדלת ... אודי יש שם שיחזורים חדשים שלא יצאו עדין מחזיקה בכוח שלא ייצאו פוחדת לא רוצה לדעת ... פוחדת להשען עלייה פוחדת שהיא לא תחזיק ויודעת שלא זה מה ששבר אותה מה שגמר את כוחותייה זה לא הרעל שבגוף שלי זה הזעם הנרקסיסטי שיצא כלפייה .... אני כמו החתול שרץ סביב הזנב של עצמו ובסוף נושך אותו ....

קוראת אותך בהצלחה יקרה את יכולה גם בלימודים גם בעבושה .גאה בך על הכוחות והדרך שאת לא מוותרת איתך ....שימי צמיד על היד וכל פעם שתיראי אותו תזכרי שאנחנו כולנו יחד איתך בפגישה ...מאמינה בך מחבקת

אין עליך בעידוד ולתת כח!!! אוהבת הילה

ואני רצינית בעניין הצמיד ...גם לצייר סמיילי קטן על היד במקום שלא ממש רואים רק את כשקשה עוזר ...מנסיון :)

וברשותך רציתי לנסות ולהבהיר עוד שני דברים,בעקבות תגובתך להודעתי מה 14.10. 1. למה שתרצה לחזק ולאשר את תחושת האשמה שלי?? אני באמת מנסה להבין..,כדי לדעת במה ואיך זה תורם? ולי? ומעבר לעוד הלקאה עצמית? 2. כתבת לסיום..,שהחסימה והייאוש הם לב לבו של הטיפול, גם העירבול של הכל בכל. בזה צריך לעסוק. תוכל בבקשה לפרט קצת יותר, גם לגבי "לב לבו" של הטיפול..,וגם לגבי הערבול,כשבאלו לדעתך,צריך לעסוק. תודה רבה

היי, לא אנקוב בשמות כדי שלא לשכוח אף אחת. סורי שלא כותבת ולא מעורבת תקופה לחוצה אשש. מתחילה ללמוד ביום שני! יש בעיה עם ההכשרה המעשית ועוד לא הסתדר ועוד עניינים... שתדעו אני כאן וקוראת את הכל... הילה

תודה רבה סוף שבוע נעים לך יקירה! הילה

מאחלת לך דרך צלחה, סיפוק, הנאה וגאווה. כי יש לך כל כך במה. דרך ההתמודדות שלך היא השראה. שלך שירה

בהצלחה רבה מאוד והשעניינים יסתדרו לצד הטוב ביותר בשבילך

אתמול הייתי בגבעת שמואל עיר של דתיים שפויים ונורמלים שמאפשרים לנשים שלהם ללכת עם מכנסיים וללא כיסוי ראש שהנשים מסתובבות עם סמארטפון ללא הצורך להסתיר שנשים יכולות לנהוג - ולא להתבייש בכך, או להרגיש שזה "תפקידו של הגבר". שנשים לומדות , רוכשות השכלה. עובדות בסביבה מעורבת. שהדגש הוא על האדם, ולא על מוצאו ועדתו. ושלמרות כל זאת, האמונה ישנה וקיימת. זו דרך החיים שאני רוצה לעצמי. ולילדים שלי. אוף...ממש יקר לקנות שם בית :-(

מיקה יקרה! להזכירך יש חופש דת במדינה, מדוע את חושבת שרק שם את יכולה להתנהג כמותן? אני בדיוק כזו...ולא גרה בגבעת שמואל :) אפשר למצוא כמעט בכל עיר מקומות שיקבלו אותך יפה ולהתחבר לאנשים שיהיו דומים לך בדת. למצוא בית כנסת או קהילה כזו דתית, יש היום הרבה סוגים של דתיים. מנסיון :) ולא שאני מתחברת לאנשים...הם מתחברים אליי, אני לצערי מתרחקת...אבל מקווה שהובהרתי. בהצלחה, הייתי מזמינה אותך לבוא לגור לידי (כי גם פה זה כך) אבל מעדיפה להישאר אנונימית :) מיכל

יש לי שיחה עם המנהלת ביום ראשון בצהריים. אני רוצה.... שתאחל בהצלחה... שתגיד שאתה מאמין בי... שיכולה להתמודד עם זה ולהתגבר... עשיתי אתמול משמרת ערב למרות שהיה לי מאוד קשה עושה מאמץ לא ליפול לאקטינג אאוט.... ולהמשיך.... למרות שקשה.... הילה

שהיה מבזה נרקיסיסטית וטראומטי אני מאד כועסת אף אחד לעולם לא יפצה אותי על זה על חוויות רגשיות איומות שעברתי שם בלי שום תיקון. שום הכלה שום החזקה שום רגישות שום הבנה שום דבר מכל אותן מילים יפות שפסיכולוגים אוהבים לנפנף בספרים זה היה פוגע מכאיב מטלטל מזעזע מאכזב ובעיקר מכעיס. זה היה משפיל פוגעני אטום אדיש מתנשא. זה היה מפתיע לרעה והפיק ממני צווחה וזעקה 'מה קורה לי?? אני רק רוצה לשכוח. אני שונאת אותך. אני לא רוצה לבוא יותר" . ובסתר בלב קיוויתי שהיא תעזור לי. ואחכ לא בסתר זעקתי "תעזרי לי!" כי חוסר אונים תפס לי את ההכרה. ובטלפון היא שאלה 'לקבוע לך פגישה?' ואני רק חזרתי על הזעקה 'זה לא עוזר. אי אפשר פגישה. תעזרי לי" מטפלים שמעוררים דברים שהם לא יודעים איך לעבוד איתם ואחכ משאירים את המטופל לחיות עם הזכורונות האלה במקום לספק חוויה חדשה. וכל שנותר לעשות זאת עבודת שכל שהחוסר אונים לא מציאותי אלא 'הקלטה מהעבר'. זה בולשיט!!!! הרי רגשית הוא מתעורר. את הרגש הם לא רפאו שם!! רק שחזרו. בולשיט!!! כלבה בת זונה לא נאבקה איתי ולמעני כדי שהטיפול ישרוד. הכלבה בת זונה הקלינית הזאת מעולם לא ידעה מה לעשות ואיך וסתם גרמה לי לשחזר טראומות לא מודעות ככה באויר בלי שום איסוף הכלה החזקה כבוד או מה שלא יהיה. בלי להסביר מה זה טיפול. סתם ככה. עד היום אני יכולה להזכר כמה נוראי זה היה לשחזר ככה דברים כאלה. החוויות הרגשיות. במקום שיהיה לי בתוכי זכרון של קשר מטיב!!!!!!!!! בת זונה! אבל הם אף פעם לא אשמים בכלום. רק אני. רק אני אשמה. הם 'מומחים'. מומחית בתחת שלי. בעולם נורמלי הייתי אמורה להיות מסוגלת לתבוע על עוגמת נפש שבכלל לא הבנתי מה זה טיפול ולא מסבירים כמו שצריך והפוצית החצופה הזאת עוד ישבה מולי וגבתה תעריפים לשעה... בלי להסביר מה זה טיפול. מה עושים ולמה!!! אם הייתי יודעת הייתי לי פחות אימה יותר כבוד ואולי הייתי שורדת את כל התהליך אחרת!!! המומחים הלא מכובדים שומעים משהו? כי כולם אוהבים בשלב הזה לזקור את הסמכות שלהם ולהציב גבולות במקום להשתנות באיך שהם מתנהלים ומתנהגים. בוקר. הרגע קמה. מחשבות כעס זה הדבר הראשון בראש. שנים ככה... 'טיפול'. זה מה שהשאירו לי ובי. זה מה שהעניקו לי. במקום לתת טוב. במקום לתמוך בטוב שלי ועכשיו יגידו הכל השלכות ובלה בלה ... תמיד יש להם תשובות אלה לכל דבר . אוזניים ולב אין. פרקתי. הולכת. תכף יעבור גם ככה . כעס.

אודי, אתה יודע, אני מרגישה כאילו אני בהתקף זעם מתמיד, שמופנה כלפי עצמי. בהתקף המתמשך הזה אני נמצאת בתוך קובייה קטנה וצרה מלהכיל, מה שמגביר את עצמתו. לפעמים אני מבינה למה אתה בוחר לענות בלא לענות ולפעמים בכלל לא ואז התסכול שלי גדול. קשה עד בלתי נסבל להיות אמא במצב בו אני נמצאת. אני מרגישה ריחוק גדול מהילדים שלי, שהיו תמיד האושר הטהור של חיי (יש לי שישה מבחירה ואהבה) ושואלת את עצמי פתאום אם אני בכלל ראויה להם. למרות שאיננו מכירים והקשר הזה נרקם במילים כתובות ומתומצתות, אני קשורה אליך ואתה חשוב לי.

מה שלומך ?ושמחה שאת נוכחת ...

טוב שאת כאן

תשתף אותי בתהיותיך לגבי הבית? פליז?

שכנראה עשיתי משהו בעברי [בלי להיות מודעת לכך] וזו הסיבה שאני כל הזמן רק מסתבכת.. קיבלתי כדור חדש לטיפול באחת המחלות שלי תופעת לוואי מאד נדירה שלה היא מצב מסכן חיים [איך הרופא שלי אמר מתוך מליונים שקיבלו את התרופה 150 אנשים פיתחו את הסיבוך].. התרופה עזרה במשך 3 שבועות והביאה הטבה איתה שמחתי שסוף סוף משהו גם אם קטן מצליח..אבל זה החזיק רק 3 שבועות וכמובן היתי "חייבת" לקבל את תופעת הלוואי הזו.. התוצאה היתה לא נעימה בכלל וכללה כמה ימי אישפוז כואבים ומאד לא נעימים.. אז נכון יש דברים גרועים וקשים יותר.. אבל כמו שכבר אמרתי התיאשתי ואין לי כח.. ומה לעזאזל [סליחה] עשיתי??????? לילה טוב

שאלת מה נכון לי? מטפל סמפטי אמפטי, עם רגש שאוהב את הבריות ואת עבודתו ועושה את זה במקצועיות ובהמון סבלנות וחיוך.. שרוצה לראות את ההתקדמות ולהינות מהדרך.. אבל אני חושבת שכולם היו רוצים כך את הטיפול. אבל לא כל המטפלים הם אנשים כאלו... אודי זה לא משהו בסגנון שלך? (אשמח לשמוע גם את דעתכן בנות....)

המטפלת שלי כזאת כשאני מוכנה לראות ...כשאני לא רואה ומדמיינת אותה בעיניים השחורות שלי היא הופכת למשהו אחר :) ואיה ...את מכינה קפה אני באה ...

בוקר, את יודעת - נראה לי שלמטפל שלי סגנון רחוק מאד ממה שהייתי מעלה במחשבותיי (וייתכן אף שמחשבותיי אינן ריאליות, או מזמינות קשר מזיק עבורי, אין לדעת, כי לא היה לי הניסיון הזה מבחינה טיפולית). על כל פנים, הוא היחיד שהצליח לעזור לי. יצא, בדיעבד, שכנראה הוא נפל בזמן המתאים, ואני הגעתי אליו בזמן מתאים מבחינתו - ויצא מה שיצא. וזה מה יש. לעכשיו. יום נעים והלוואי שיהיה רגוע, סוריקטה

אם את מרגישה שטוב לך עם הטיפול. והוא לא מזיק לך. אז מצויין. כנראה שיש לך העברה חיובית.. וזה מקסים בעיני.

טיפול בעצמך זה לקיחת אחריות על הרס עצמי מטורף של שנים ???? על שנאה עצמית על רצון למרוט את העור מעלי ... לקיחת אחריות אמיתית זה מראש לא להיות שם ... אוף האמת אודי צריכה חיזוקים חיצוניים על הפגיעה שלי בעצמי צריכה הבנה הכלה של משהו שאני לא יכולה להכיל או לחמול או לקבל ...סליחה שבוחנת את תגובותייך זה יותר מלא הוגן. ובכל זאת שולחת ותודה על היותך ..

גם אני לא הייתי רוצה בלי קשר לכלום ...ואודי סליחה על השאלה למעלה התכוונתי להכנס ולכתוב לך שלא תגיב אבל לא הספקתי אז תודה

הי אביבי, וזה, נראה לי גם אומר להפסיק את גל ההרס שהיה. וגם, כשמתחיל משהו שהוא טריגר, לדעת לעצור אחרי זמן קצר ולא להוסיף אותו ולהעצים. נראה לי שזה דבר עיקרי שהטיפול לימדני. הנה לדוגמא - שיקום שיניים שנפגעו מהזנחה גם אם ברמה של עקירות ניתוחים והשתלות או תותבות. אז נכון - לא תצמחנה שיני חלב שתתחלפנה בשיני קיימא בריאות, אבל רצוי, כנראה, או, אין ברירה אלא, לחיות עם התחליף הזה. את יודעת, לפני זמן קצר בחורה אחת אמרה לי, ולא סתם - התקשרה אליי באופן מיוחד כדי לנזוף בי ולכלות הי את זעמה, שמבחינתה אני אפס, היות שלא הצלחתי באיזו משימת הצלת גור חתולים. אני לא מקצועית, ניסיתי שעות ונפצעתי, וגורם מקצועי היה על הפרק, אך זה לא יצא לפועל. בעבר הייתי מזדהה רק עם הקול הזה ומובילה להרס קיצוני. היום אני יודעת לומר לעצמי, על אף שהקול ההוא מהדהד ומהדהד, שהצלתי המוני גורים בעבר, אף ברמת ההקרבה, שעזרתי להתפתחות של תינוקות, ממש עזרתי, שעזרתי לקשישים, שסייעתי לילדים, גם בלימודים, שתמכתי נפשית באנשים. שביצעתי תיקונים בבית בהצלחה. הדברים שאמרה מעידים, בעיניי, בעיקר על אישיותה שלה, ואני, אני צריכה לשמור מרחק. אגב, נהגתי באדיבות ובכלל לא ניסיתי להיכנס איתה לויכוח או לתת לה את בכיי. כי זה ה'מזון' לחלקים המפלצתיים והשטניים. גם אני מנסה לעשות עבודה. 99.99% לבד. ובכל זאת, כל-כך רוצה לשמוע גם מבחוץ. לפעמים גם ממך, אודי. שלך, סוריקטה

משהו בעבודה החדשה לא הולך... לא משנה מה לא סומכים עליי... כמה שמתאמצת... היום היתה ישיבת צוות ולא יכולתי להגיע כתבה לי המנהלת את בשלושה חודשי ניסיון בעבודה עם איום מרומז.... קשה לי כואב לי ומטלטל הילה

תודה ששיתפת אותי...גם לי קרה וקורה כשאני עם בעלי ללא קשר אליו.......כל מיני דברים שזה לא הוא....אבל.. פשוט זה בגלל העבר, זה כל כך מובן. תפסתי אומץ וספרתי לה.... היא אמרה לי שצריך להוציא את אבא שלי משם...בנינו... להוציא אותו מהמשוואה קראה לזה, אז איתך, מבינה, אודי, איך מוציאים באמת מהמשוואה? איך זה יקרה? תוהה אם אפשרי... מיכל

מדהים איך הגוף שלנו זוכר!

אודי,.בתגובתך אלי מה 11.10 כתבת הי שירה, את מבקשת בית. עם רצפה יציבה ונוכחות קיימת ומרגיעה. אפשר לנסות ולבנות תחושה כזו. אני תוהה האם זה יכול להצליח." ואני עניתי שאם לא ננסה איך נדע אם יכול להצליח. למקרה שלא תראה כי חשובה לי תגובתך.עד מאוד אני שואלת כאן בהודעה חדשה. תודה שירה

הי שירה, את יודעת, חלק מהטיפול שלי, אחרי כמה שנים של טיפול אינטנסיבי, עברתי לגור בבית בית. בממש. ומעניין שהכי חשובה לי הייתה הרצפה, הקונקרטית. ובבית היו קירות, והפרדות הין החדרים, המטבח, השירותים. דברים שכלל לא היו קודם. ועדיין משך שנים הבית היה ריק, עד שהסכמתי למלאו חלקית, ועדיין הוא חסר. נשאר הגלעד הזה שאומר שאין בית. ועדיין לא ממש בטוחה מרגישה שיש בית, שיש רצפה. אבל בהשוואה לעבר יש שינוי גדול. הדברים שאני אומרת קרו בדיעבד, וכאמור, היו עשויים שלא להתרחש והסצנריו היה שונה. אז, כנראה, שגם אם התחושה תהא חלקית, זה הישג. משהו שנבנה שהדרגה ובקצב האישי. בוקר, סוריקטה

סוריקטה על השיתוף.בחוויה שלך על התגובה ועל הארותייך (בכוונה באלף) שירה

דוקא מאוזנת בימים האחרונים, ועכשיו לאחר הכתיבה מרגישה שהמתג יורד... מתמלאת בדכאון... זהו, יותר לא מדברת ולא כותבת על העבר שלי, מקווה שההצפה עכשיו עוד נשלטת, ולא תצא מכלל שליטה. אנסה לפעול להרגיע את עצמי, אבל אסור לי להתעסק עם השדים בכלל, גם לא בשלט רחוק.

אני מקווה שאתה לא מתנהג ככה :מכאיב ,מעציב ומצער את המטופלים שלך!!!

הייתי בסדנת משחק חובבנית. מן שיעור תיאטרון מתנסי שכזה. היה נחמד. זה היה שיעור ניסיון מבחינתי. אמרתי למנחה שנהניתי מההתנסות ושאחשוב לגבי האפשרות להצטרף לשיעורים הסדירים שלה ואחזיר לה תשובה. הקבוצה די קטנה. 9 משתתפים סהכ והמנחה.. כשאמרתי שאני אחשוב אז המנחה מיד הגיבה במן נמהרות לחצנית שכזאת תוך כדי חיוך עדיין -"מה יש לחשוב? את באה. היית נהדרת היום". אני מבינה שהיא רוצה להפעיל את הקבוצה שלה ותשמח אם אשתתף אבל האמת שלא אהבתי את הלחץ הזה שהיא ניסתה להפעיל. עכשיו זה מפריע לי לחוות ב100% האם ההחלטה להשאר היא שלי ומתוכי או במקום כלשהו כניעה ללחץ שלה? אני שונאת להרגיש שלא ברור לי מה המניע לדברים. אם היא לא הייתה לוחצת ורק מגיבה "אוקי תחשבי. נשמח שתשתתפי איתנו. תעדכני אותי אם כן". משהו כזה שמשאיר את מרחב ההחלטה רק לי ולגמרי לי. ואני לא ארגיש שלוחצים עליי חודרים ומנסים להשפיע עליי... אודי מה דעתך על זה? והבעיה שאני נתקלת בהתנהגויות כאלה המון. בדכ מצד אנשים עם אוריינטציה מוחצנת ומכירתית באופי... מה העצה שלך בשבילי? איך אפשר ככה לדעת מה הרצון האמיתי שלי ומה תגובתי להשפעות האחר החיצוני? האם לך לא נוצר בלבול שכזה במצב דומה? האם זאת התנהגות לגיטימית בכלל להפעיל לחץ על אישיות של אנשים שיפעלו בכיוונים מסוימים? זה מרגיש לי תופעה מעצבנת. למרות שזה מאד רווח בעצם שמנסים לשכנע אנשים לקנות משהו או להשאר באיזה מסגרת וכ.. מה דעתך על זה?

הי מימה, לדעתי, גם את ה'או קיי, תחשבי', אפשר לפרש כאילו היא תשמח אם תלכי משם... גם זה מוקש... סוריקטה

דוגמא לשיחה שהתקיימה ביני ולבינה שלא כל כך הסתדר משהו כפי שציפיתי, הרגשתי מהכתפים והחזה שעולה גל מחניק כזה שנשאר באזור הגרון, זוהי תוחשה שאני מכירה ושונאת. רציתי לצעוק לה באותו הרגע שאני שונאת אותה אבל התאפקתי פשוט ניתקתי את הטלפון, וזהו החלטתי שלא מתאים לי כל פעם להיפגע ממנה , היא כבר לא תצליח לשכנע אותי לחזור ולדבר על זה, אני לא מאמינה לה ומי שלא יציב פה זו היא. בטח היא המשיכה את יומה כשגרה ואני זועמת וגועשת וכשיגיע יום הפגישה ולא אגיע היא בטח תתקשר כעבור רבע שעה ותאמר "חבל"... שתלך לעזאזל! "אני מבינה..." היא אומרת והיא ממש לא . וחברותי היקרות בטח תזכירו לי ימים טובים יותר שהיו לי איתה אבל ביננו הכל בולשיט אחד גדול היא שיחקה משחק ואני התפתתי ל"החזיק" את היד . עד שהבנתי שזו לא יד אמיתית אלא של בובת ראווה חסרת רגשות בדמות אדם. שונאת! מרגישה בעיקר בראש ופנים זעם שלא יורד בעיקר על טיפשותי שהאמנתי לה ונתתי לה להוליך אותי שולל.

בפגישה בסוף..נשארו עוד שתיים...היא הבינה אותי והסבירה לי שדווקא כן חשבה עליי וממש לא הייתה ברירה והחדר הוא בסוף המסדרון די נסתר ...מבחינתי צריכה לסיים אך ממש לא רוצה....בכל זאת חושבות על כל ההשלכות, דיברנו על הכל, היא עוד אמרה לי תודה שבאתי..מוזר, על מה תודה? אני באה בשבילי לא בשבילה :( אוף נכון? קשה לי, לא רוצה להפרד ואי אפשר לעשות תהליך פרידה...אמרתי שאולי אנסה ללכת פעם אחת למקום החדש לבדוק...אם יהיה לי אומץ ואם לא נפרד :( אני ממש לא רוצה את זה....אוףףףףףףףףףףף אתה יודע מה אמרה לי? שהיא דווקא נקשרת לאנשים אבל לא למקומות...אמרתי לה שנפשי נקשרה בנפשה..ואני לא ממש נקשרת לאנשים אלא למקום ודווקא עכשיו כן נקשרתי אליה.....היה משהו שהזכרתי לה שהיה במקום קודם שהיא לא זכרה...אמרה שכל הדברים יעברו איתה...ו....אוףףףףף זה לא המעבר כמו המקום :( וגם עד עכשיו ישבתי בחדר פנימי שהיה די שלי כי כלם ישבו בכניסה בחדר אחר ועכשיו אם אשב זה יהיה איפה שכלם...ו...אוףףףףףףףףףף לא רוצה לעזוב :(

אודי מצאתי את ההודעה שכתבתי בשני אצל הילה בעץ הוא לא קשור לשם :( אפשר להעביר אותו משם ..זה שאני מצטערת שכתבתי . הילה מתנצלת זה בהחלט לא קשור למה שכתבתי לך זה רק כי הייתי מוצפת ככ .. ...חיבוק

זה מאוד טילטל הצעד הזה .האמת שכתבתי שאני מצטערת וזה לא ניקלט..ויותר מזה שתיכננתי לברוח אבל אני כאן לא בורחת. אודי לצערי אני בורחת בטיפול מאז שחזרנו עוד לא סיפרתי לה על הפגישה עם אמא רק כדרך אגב שהייתי ..בפגישה האחרונה שתקתי מכונסת בעצמי חמישים דקות ... אני לא במצב טוב אני יודעת שאני חייבת להצליח לדבר להרגיש לעבור את הקיר הזה . זה כל כך מפחיד אותי ...

יש בך כל כך הרבה כוחות אופטימיות רצון מכוונת מטרה את תצליחי תחזיקי חזק בזיזים ותטפסי את נותנת השראה לכולם סביבך את יכולה ואת מקסימה

בסוף בטוח אני אצליח אני חייבת !!!!!! אבל בנתיים זה מעצבן שלא ..

לאט ובהדרגה, אני מאמינה בך. זה מפחיד אבל זה שווה את זה, את תצליחי בקצב ובדרך שלך

1) בתשובתך להודעתי "המשך.." מה 12\10 רשמת בכותרת:"את בהחלט יכולה להרגיש כך.." ואני תוהה לגבי כוונתך, האם בעצם התכוונת לחזק ולאשר את התחושה שאכן יש מקום מצדי להרגיש אשמה. ??? 2)הצעת לי לקחת אחריות על היותי מטופלת ובתוך הטיפול...,והוספת שכרגע זה נשמע לך כמו נסיון מתמשך להתנגד לכל מהלך טיפולי. וייתכן שאתה צודק..,וזה הרושם שמתקבל. אז מה זה אומר?? שאם לא אעשה זאת, זה אבוד?? והרי אם הייתי יכולה הייתי משנה, יש פה משהו שקשה לי מאד ומקשה עליי מאד, ואני בספק אם זה רק עניין של החלטה שלי.., ותו לא. ובמידה לא עושה כך, אני בעצם "אמורה "בנוסף לכל, גם להרגיש "אשמה".., ? זה כאילו יתכן כהגיוני, ועם זאת,ובטח בטיפול נפשי,וכידוע...,זה מורכב הרבה יותר. ולא בטוחה שכל דבר מסתכם "בבחירה..". ואכן מרגישה ייאוש. 3) אמרת נכון, שבעיקר אתה שומע ממני מה לא טוב בטיפול..,והצעת לשכנע אותך למה חשוב לי להמשיך בו..., ואכן זה כיוון נכון שעשוי גם להבהיר לי יותר ולמקד אותי. עם זאת, אני מתקשה לענות על כך, אין לימשפטי מחץ משכנעים.., בעיקר אני חושבת שאני פוחדת להשאר לחלוטין לבד..., אולי פוחדת שהמצב יורע או שפשוט ימשיך להתקע...,כאילו עדיין ישנה תקווה, עם זאת גם תסכול גדול,כעס,האשמה ואשמה. במקביל ובין לבין עולה גם געגוע..,(בייחוד שלא הגעתי בפעם האחרונה), וזה משהו שאמרת שאתה בעד..,אבל גם בזה, אני כבר לא בטוחה אם זה געגוע מ"הזן הנכון" , שמתאים לקשר טיפולי, או געגוע אחר פאנטזיוני.., שמחבל. ?? האם יש הבדל?? בכלאופן הכל די סוגר עליי. ואני בעיקר מרגישה מאד חסומה. אולי גם כי מובכת, ומרגישה ילדה קטנה בעינייו.., גם העובדה שהוא מבטל פגישה בגלל חופשה קצרה, לא מקלה. והכל מתערבל עם הכל.

בתוך הריקנות התהומית שלי הזמן עם המטפל הופך זניח ומעורר רק געגועים עזים ונסיונות כושלים להאחז בו ולנסות לנצור אותו ולמתוח אותו על פני הזמן שבין הפגישות. במקום, עומדות הדקות איתו כמראה לבדידותי ולצורך הנואש במגע. אולי זו משוואה פשוטה של יחס, במובן המתימטי, שתוצאתה כואבת מאוד.

יימח שמם כל אלו שפגעו בך. אבל את נשמעת לי אישה חזקה וחכמה. תטפלי בפצעים וצאי לכבוש את העולם. מאחלת לך רק טוב. חיבוק ((((())))))) והרבה אהבה ואנרגיה שולחת לך מהנשמה שלי.

הי הופ יקרה, תודה על מילותייך. מי שפגעה בי בעיקר זו אמא, האישה שגדלתי אצלה. היא הייתה חולה, פסיכוטית. אני מאמינה שהיא אפילו לא יודעת מה עשתה, אלו דברים חמורים ביצעה. יש לי, אבל, איזו תחושה שהשתיקה בחמש עשרה השנים האחרונות ביננו אומרת שהיא אולי יודעת שאני יודעת מה קרה אי שם פעם. אין סימוכין למחשבתי. הגיגים כאלו שלי. מי שפגע גם לעולם לא יבקש סליחה, זה לא מישהו שמבין שצריך לבקש. בכל מקרה, לא הייתי מאחלת "יימח שמם". לפחות במקרה שזו אמא. העניין לא כה פשוט. הוא, למעשה, מורכב. "יימח שמה" באיזה מקום מחביא בתוכו גם את "יימח שמי שלי"... כשאמא תמות, יהיה קשה מאד. קשה יותר להיפרד מאמא רעה מאשר מאמא טובה. אני די חלשה, למען האמת, זה מה יש. טופלתי ועדיין מטופלת. יש לי כלים לטפל ולשקם במידה מסוימת את המצב אחרי פגיעות 'קטנות' בשטח שקורות היום. בינתיים המרחב בו אני מסתובבת מצומצם למדי. אישור פנימי רציני, כנראה, נזקק כדי להשיג מעט יותר מזה ולהחזיק. תודה :-) סוריקטה

אני אמא ובת זוג בשנות הארבעים . בשנתיים האחרונות חווה משהו מאוד קשה שלא יודעת להסביר אותו אבל מסב לי נזקים גדולים. איבדתי המון בתקופה הזו ואנשים רעים ניצלו זאת. אני מנסה לאחות את השברים על כל הטעויות והצרות שעשיתי לעצמי. מקווה שבתוך כל הכאוס הרגשי והפיזי אמצא את הדרך להמשיך הלאה. תודה לכן שעשיתן לי פה גם מקום. יום מקסים!!!

מאחלת לך ימים טובים ורגועים. מהיוזמה שלך לסבב הכרות נראה שאת אשה אופטימית ואוהבת חיים בבסיסך, עם יכולת הנעה שלך ושל הסובבים אותך. שלך שירה

ידעתי שיש לך את זה מבפנים... את יכולה ולאט לאט תטפסי מהמקום הנמוך לגבוה מאמינה בך . במוטיבציה ונחישות תוך יעדים ברורים ומודעות עצמית לקשיים ולחוזקות וכן יקרה אנחנו כאן בשבילך לרגעי השבירה וכמובן ברגעים החזקים והטובים. כל הכבוד לך על העץ שנטעת כאן ולכל הענפים ...נעים מאוד אני אביב :)

את מכירה את האימרה של רבי נחמן מברסלב - אם אתה מאמין שאפשר לקלקל, תאמין שאפשר לתקן כולה שנתיים, יש לך את זה, את תצליחי לסובב את הגלגל, תתחילי בדברים קטנים תתחילי אם תיקון של אדם אחד, פסיעות קטנות, מטרות קרובות כמו מי שרוצה לרזות 50 קילו והמטרה תהיה 50 קילו לא יצליח, צריך לשים מטרות קטנות, שאפשר להגיע אליהם בזמן סביר, השמן שיקבע 5 או עשר קילו, ואחר כך עוד מטרה ועוד אחת גם את אל תסתכלי על כל המכלול הזיפטי, תבחרי מה הכי נחוץ, ותתחילי אתו, מטרה אחת, לאחר שתכבשי מטרה אחת, תראי לפתע קרן אור, ותסמני עוד מטרה, ולפני שתדעי מה קורה, תראי שהגלגל הסתובב. אם כל הקלקול הוא בסך הכל שנתיים, את תתגברי וגם אם זה הפסד כספי גדול, המזל יתהפך לך, תתחילי בקטנות ואם הסתבכתם עם בעלי חוב, לכי קחי עורך דין טוב, את יכולה לקבל ללא תשלום גם בלשכת עורכי הדין בשכר צווה, וגם במשרד המשפטים, בקשי עזרה, יש גם לעירייה ארגון שעוזר למי שמסתבך עם כספים, יש כל מיני מקומות שיכולים לתת לכם עצות קורנקרטיות אבל תתחילי, המטרה קרובה ואת תצליחי

את מקסימה! כן עברתי תקופה ועכשיו יותר קל...נכון, אני נשואה פלוס ילדים, עובדת, מתפקדת...אדם מהישוב..אך כשהייתי בבית הוריי היה אחרת...פעם ביתי רק נראה מבחוץ ככזה היום אני יכולה לומר שביתי שהקמתי הוא בית יציב וטוב גם מבפנים :) קצת בעיות ומחשבות על פרידה אבל נראה...

הי הופ, תודה שנפתחת, תודה שפתחת. יום מקסים, אכן! סוריקטה

את מתוקה ומקסימה את מיוחדת במינה. לא יודעת מה עברת בילדותך אבל הנחישותת שבך לחיות ולהלחם היא דבר גדול. גם אני אישה חזקה אבל עם נפילות קשות שמקשות על הדרך ואולי בכלל אני לא כזו. תודה שאת פה גם בשביליץ

כתבתי לך קודם ולא נקלט ...עברתי הרבה בחיים בילדותי עברתי פגיעה ממושכת מאבא ואח ועוד .תודה יקרה על המילים החמות וכן את כן חזקה כולנו נשברים ונופלים החכמה לקום עצם השם שבחרת מעיד שיש בך את זה ....לאט לאט בצעדים קטנים תקומי מהקושי אנחנו כאן עבורך לרגעי המשבר ובטח ברגעי החוזק

מודה שלא קראתי מספיק טוב את הפוסט, ולא ירדתי לעומקו, אתה כן, וכמה עשית בשכל שלא העלית את הפוסט שלי! כל הכבוד!!!

אודי, אני תלויה בו... אבוד לי... צריכה אותו כמו אוויר לנשימה... צריכה שיבטיח שיהיה בסדר... שיאשר שאני בסדר... צריכה שיחזיק את כל החלקים, השברים, ההריסות כדי שלא אתפרק. זקוקה לו לפני השינה... זקוקה לו כשקמה בבוקר. רגוע לי בלב כשהוא איתי. אני אמות אם הוא יעזוב. אין לי קיום בלעדיו. אני שלמה רק כשאני מביטה בעצמי דרך העיניים שלו. המבט שלו בורא אותי. אודי, אבוד לי. אני אמות. נטע.

וואו! סוריקטה קראתי את שכתבת להופ אני רוצה לחבק אותך חזק חזק חזק רוצה עם החיבור להוציא ממך את כל העבר הנוראי רוצה להרוג את כל אלו שהתעללו בך, הלוואי והייתי יכולה לעשות משהו כדי להקל עליך, נשמע עולם כל כך אכזר, סוריקטה, מאחלת לך עם כל ליבי שתצליחי להתעלות מעל כל הרפש הזה, מגיע לך חיים טובים, מגיע לך פיצוי על כל הסבל שלך אתך ממש ממש, כואבת עבורך

מצטרפת, הרגשתי כאב גדול כשקראתי אותך... שולחת חיבוק חם ועוטף, אם מתאים לך

חנה יקרה, המון אני חושבת שאת מותק. הנה זו הזדמנות להזכיר. שלך, סוריקטה

הי סנדיי יקרה, תודה על מילותייך. לא הייתי מאחלת מוות, שבעיניי זה כלהמית חלקים בי. חלקים מהם נוצרתי. העבר המחורבן הוא חלק ממני. הטיפול עשה כדי להקל עליי. מבחינה נפשית אולי זכיתי בלוטו, אבל בכל זאת יש לי משאלה לזכות בלוטו האמיתי שיהיה לי כסף :-) אה, בכלל לא קניתי כרטיס... אהממ.... אני כבר לא חיה את הרפש כפי שהיה בעבר ונמשך שנים רבות מאד. אבל עצובה מאד, הרבה אבד, שלך, סוריקטה

אני לא יודעת אם זה המקום לשאול.. אבל זה גם לא ממש יעוץ תרופתי אז מנסה. פה לפחות אתה עונה לכולם ותודה על זה! לפני כחודש וחצי התחלתי לקחת ציפרלקס בעקבות התקף חרדה ואני מנסה להבין מה הוא אמור לעשות והאם הוא עובד לי או לא אני כבר לא בוכה יותר. לא מגיעה לאותם תהומות. אבל מרגישה את הסיפטומים שקדמו לאט לאט מזדחלים חזרה.. אני מרגישה לבד. ורוצה שיעזבו אותי בשקט, בשלושת הלילות האחרונים מתקשה להרדם, דופק חזק, חוסר שקט, אין לי תאבון כמעט ואין לי המון מוטיבציה לחיות באופן כללי... אני אציין גם שהתחלתי בטיפול פעמיים בשבוע עם בחורה מקצועית ומדהימה. היה לי הרבה מזל. ובכל זאת אשמח לשמוע דווקא ממך מה דעתך? האם ככה זה אמור להיות? כי אם כן אני חושבת להפסיק עם הכדור הזה. הבנתי ממנה שציפרלקס מעכב טיפול גם ככה אשמח מאוד לשמוע את דעתך כמו גם אחרים עם ניסיון..

לא רוצה כל הזמן לשמוע שהקבוצה היא קבוצה לימודית ולא תמיכה, נכון שכמובן אפשר לספר, אבל הסבירה לי היום שנניח אם מישהו רוצה לספר מצב מצוקה נגיד, אז שלא יקח את זה שבדרגה 100 אלא רק 50.. זו סתם דוגמא. נמאס לי לשמוע לדבר על הסכמות של הטיפול ועבודה שצריך לעשות וכו. אני רוצה את המקום שלי של לבכות ולצעוק ולשתוק... ואיפה הוא???? נעלם לי אודי, אתה מבין אותי? כן, אנחנו ניפגש בחמישי ואני מקווה שאצליח להגיד משהו בהקשר הזה ובכל זאת.

קחי את מה שכתבת כאן למקרה שלא תצליחי להגיד ותני לה זאת תהייה התחלה נהדרת ..

תשמעי סיפור, הייתי במפגש משפחתי מצומצם ואחת הילדות הביאה לשניה בובה במתנה, והבובה הייתה סוריקטה. אחותי אמרה שסוריקטה זו חיה מקסימה, יצא שכל אחד אמר אם מכיר אותה או לא, ואני מכירה אותה בזכותך (:

הי חנה, גם לי יצא לראות בביתה של ילדה אחת בובה של סוריקטה. בובה נפלאה ונעימה כל-כך למגע. תודה, סוריקטה

שוב החרדות.. אין לי כח.

איה אפשר לשבת איתך קצת .לנשום יחד איתך אויר נקי לכל חלקי הגוף..ולגרש את החרדות

אביב בואי שבי איתי במרפסת.. נשתה קפה רגל על רגל. מול התוקפנים. ונרגיש שהם לא פה הם אויר... הלוואי.

בואי ילדה, המתיק הזאב/ אני פוחדת, נרעדה קלות/ אני הזאב הטוב, חיך/ אני ילדה רעה, השיבה/ הראי שניך החדות/ חשפה שיני חלב/ וצפרניך הראיני/ אצבעותי עגלות/ וניצני שדייך/ טרם פרחו/ וערוותך החלקה/ אסור לך, רגזה/ מותר, חשף שנים/ חפן בצפרנים/ נצנים ועור קטיפה/ עכשו טובה את/ ואני הזאב, טוב או רע?

אבל יש בו סתירה אינהרנטית בעצם היא הייתה אמורה לקרא לעצמה בסוף ילדה רעה, לא לפני תחילת התהליך אז אולי זה היה רק מכמה תהליכים? ואולי אנחנו מדברים על אותה סוגיה שדנו בה קודם על הבחורה בבאר, אולי זה אותו שורש,

מה שיפה בשירה, הוא שכל אחד יכול לקרוא בה מהפריזמה שלו ולהבין את שהוא רוצה להבין. ולומר "לדעתי" וכו',.אבל לא להתיימר לדעת למה התכוון המשורר. זו תמיד נותרת חידה. וכל ה"אולי" הוא חלק מהתנועה שיש בשירה

מייעצת לכל מי שי שלו לב חלש לא לקרא את הפוסט הזה, כל מי שמכיר את הלך מחשבתי בעניינים מסוימים ומתקומם נגדם וזה עושה לו רע, שלא יקרא. זה בהחלט פוסט שלא זורם עם הלך הרוח, אבל לאחר מה שכתבת שירה הרגשתי שאני רוצה גם להציג את הפן השני, שאין לו כמעט לגטימיות להיות מושמע, באף במה. הדין הפלילי קובע שנהיגה בשכרות היא עבירה, ולעולם אדם שנהג בשכרות ועשה תאונה, הוא יהיה אשם. לא פעם, נהגים שעושים תאונה רוצים להתנצל ואומרים, אבל הייתי שתוי ולכן .... ולא מבינים שהם קוברים לעצמם את הקבר, כי עצם העבודה שנכנסו לנהוג שתויים, כבר מחייבת אותם. נשאלת השאלה, מדוע? הרי לא מאשימים את השכור ברשלנות אלא בהריגה, והריגה צריכה כוונה, והוא לא התכוון להרוג הוא רק התכוון לשתות ולנהוג, אז מדוע מחמירים אתו כך? הרציונאל שעומד מאחורי זה הוא שאדם אסור לו להכניס את עצמו למקום ששם הוא עלול להגיע למצב של מסוכנות, על אדם לדעת שאם הוא שותה יין (ואפילו בכוסית קטנה של קידוש), זה עלול להביא אותו למצב של שכרות, ואסור היה לו לנהוג ו/או לשתות, ולמרות שאת התאונה עשה כבר שהיה בלי יכולת שיפוט רואים את השתיה כמספיקה כדי להאשים אותה בכוונה. עכשיו לענייננו, בחורה שלא מסוממת, ולא שתויה נכנסת לבר, היא יודעת ששם שותים, היא יודעת ששם מעשנים, היא יודעת שהיא עלולה להגיע למצב שהיא תעשה דברים בלי שיהיה לה שליטה עליהם, אבל יש לה שליטה אם להיכנס לבר או לא, יש לה שליטה אם לשתות או לא, ואם היא יודעת שהיא תשתה, מדוע לא בקשה מחבר / חברה שישמרו עליה. אני לא באה להצדיק את הבחורים, אני כן מתקוממת נגד התווית של קרבן מושלם שאת שמה עליה, מבלי לחשוב שיש לה איזשהו אשם תורם, כאילו בחורה לעולם אינה אשמה, לא משנה מה... אני חושבת שחשיבה שכזו היא רחבה מדי. למען הסר ספק, אילו הבחורה הייתה מגיעה לכאן הייתי מנסה לעודד אותה, ללמוד מהעבר, בעתיד לא לחזור על זה, להתחיל מחדש, לשכוח מה שהיה, אבל מכאן ועד לחשוב שהיא קרבן ושה תמים הדרך עוד ארוכה. מקווה שלא הרגזתי כאן יותר מדי אנשים

ברור שיש גם עניין של אחריות אישית, אבל היא לא יכולה להיות אחראית אלא על עצמה. היא לא יכולה להיות אחראית על הסובבים אותה. בעולם אידילי כל אחד שומר על עצמו מכבד את האחר ואחראי למעשיו, אבל.... האם החוק אוסר על שתייה בבאר? האם החוק מתיר אשה שתוייה ומסוממת לכל דורש? לפי החוק אדם מבצע אינוס אם הוא חודר לגופה של אישה "תוך ניצול מצב של חוסר הכרה בו שרויה האישה, או מצב אחר המונע ממנה לתת הסכמה חופשית" האשה לא ביצעה עברה!!! אני מפנה אותך למאמר של משפטנית בכירה ד"ר אורית קמיר על אינוס בחסות אלכוהולhttp://www.e-mago.co.il/e-magazine/rape.html שאלתך וגם הדיון לגמרי לגיטימיים.

אדם שיכור ששכב עם אשה שכורה לא מואשם באונס! רק אם הוא היה פיקח והיא הייתה שכורה, כי אינוס היא עבירה שדרשת כוונה. אם שניהם הכניסו את עצמם מדעת למצב הזה, ושניהם היו שתויים, בודאי שהוא לא יואשם באונס, תלוי גם בפער של השנים בינהם. מי שנכנס לבר, בידיעה שהוא ישתכר ויאבד את שיקול הדעת, יש לו אשם תורם רציני מאד למה שקורה לו, עדיין צריכים לבדוק את מצב האחרים עד כמה היו שתויים וכמה היו פקחים, צריכים לבדוק את הנסיבות, ובוודאי צריכים לבדוק תא מנהלי הבאר שהייתה עליהם חובת פיקוח, וזו רשלנות אם לא מעבר מצידם אבל לעשות את הבחורה לשיה תמימה לאחר שהכניסה את עצמה מרצונה לתוך מצב זה, לדעתי זה קצת להיסחף, ולבסוף לעשות רעה לאותן בנות שאכן נפגעות על לא עוול בכפן

תגיד היום "שירה, אני לא נפרד למנוחת אמצע השבוע כדי לא להשאיר אותך לגמרי לבד." אין מצב. אבל מותר לי לרצות שתגיד. אסור לי לבקש אבל מותר לי לרצות שתשאר בשבילי.

אודי יקר, כל כך נכון מה שאתה אומר. מזכיר. ועדיין אני תוהה איך זה שיום שלישי בלבד וסופי שבוע מספיקים עבורך. ארבעה ימים אינטנסיביים בשבוע, שנים. יש להניח, די בבטחון אפילו שאתה בנוי חזק ממני בתחומים רבים. אני דווקא שמחתי בעץ ההכרויות, היות שבזמן האחרון אני מגיעה למחשב מעט יחסית, מפספסת די הרבה, ואילו החבריה כאן היו מציגים עצמם באופן שלם ומאוחד (לו היה זה פשוט, חרדות ושות') הייתי מקבלת תמונה שלמה יותר והייתה אצלי הגדרה ברורה יותר של מי ומי. על אף שפרטים רבים בכל מקרה חסרים כאן. תבורך, סוריקטה (בראש רשום שמי האמיתי)

עם המטפלת שלי ועוד אחת שהן יעבירו את הקבוצה שאמורה להתחיל בקרוב... וזה מוזר ומלא מחשבות ורגשות על זה. תוהה אם זה לטובתי שהיא גם מטפלת שלי וגם מנחה את הקבוצה, מצד אחד אני יכולה יותר להתבייש בגלל זה מצד שני היא שם והיא רואה ויודעת אז זה גם טוב

היי לאודי ולכן-ם מתקשה לכתוב אבל בסדר יחסית קוראת שקטה את כולם הילה

הילונת חיכיתי לך ...מחבקת ונותנת מרחב תשמרי על עצמך

חושבת שטעיתי בגדול ..מצטערת

קראתי את מה שכתבת בכותרת "ילדה קטנה" שוב מהדהד אצלי כמה אנו דומות...לקח לי זמן לספר ולהבין שכל מה שאספר לא אפתיע מאוד, אגעיל או אהפוך אותה למשהו אחר....לא ידעתי איך תגיב, אגרתי אומץ ופשוט שפכתי הכל...היה קשה אבל הוריד ממני המון עומס, מקווה שתוכלי...היא תעמוד בזה ולא ישתנה בניכן דבר, כך היא הבטיחה לי וכך היה!להפך היא אמרה שרק מעריכה אותי יותר על האומץ והנחישות לשתף...בהצלחה, יקרה, איתך.

הי מיכל, תודה רבה על העידוד.. אני מאמינה שדברים יסתדרו בסוף (אצל כולנו) - פשוט לפעמים זה לוקח קצת זמן. מיכל, אני חייבת לספר למישהי, ואת אישה נשואה , אני נגעלת מבעלי לפעמים. והוא ממש לא כזה באמת. הייתי לא בסדר אתמול, אני צריכה לדבר איתה על זה. אני מרגישה קושי ומחנק. ואם היא לא תבין אותי... לא, אני יודעת שהיא תבין. אני מקווה שהיא תעזור לי. מאחלת שיסתדר לך עם המקום החדש של המטפלת שלך. לפחות היא לא עברה לעיר אחרת. מה שכן, אני מאוד מבינה את הרצון לפרטיות . ועדיין, את והמטפלת שלך סוג של מודל בשבילי. קשר כזה שהוא חזק ויציב. ללא קשר למקום המפגש שלכן.

ייתכן והרצון לטפל ולא לטפל תלוי בתפקוד של האדם. אני תמיד מתפקדת טוב, יותר נכון כמעט תמיד, אפילו כאשר הייתי ילדה קטנה כבת שמונה, שניסיתי להתאבד כמה פעמים, אם היית רואה אותי לא היית מאמינה, חרוצת הכתה, אם לא מלכת הכתה, עם בלי סוף חברים וחברות. אף פעם לא ראו בחוץ, ולא בגלל התנהגות שסכיזופרנית, אלא שאני במהותי אדם שאוהב חיים, אוהב תחרות, פרפקציוניסטית, כל מה שעושה משתדלת שיהיה מושלם, אז צרות לחוד ותפקוד לחוד. נחונתי במראה טוב ובכישורים, והם עוזרים לי לסלול את החיים. כך שלמרות כל הזיפט בפנים, למרות הרצון להתאבד, שלא לגמרי חלף גם היום, אם כי בצורה הרבה פחות קיצונית, התפקוד שלי היה טוב, והוא עדיין טוב מאד. לכן הפסיכיאטרית אמרה לי, שלא כדאי לי אנליזה, אמרה לי שאני מסכנת את כל מה שיש לי, ואו שהאליזה תעזור או לא תעזור, אבל להרוס את הקיים היא תהרוס. ואני לא מבינה איזה טיפול את מקבלת אם הוא לא אנליזה? או אולי אנחנו מדברות על משמעות אחרת למושג. את יודעת אביב, שהיו לי שנים של רעב ללחם, ואני מתכוונת בצורה הכי פשוטה של רעב ללחם, ואני מדברת על ילדה קטנה שצריכה למצא דרכים להרוויח שיהיה לה לחם! והורי לא היו עניים, להפך, היה להם שם של מליונרים, לא ספרתי אף פעם כמה היה או לא היה להם, אבל תראי הרבה מוסדות לתפארת עם השם שלהם בתור תורמים, ולא, הם לא שנאו אותי, הייתי הבת האהובה, ולמה ככה? אולי פעם עוד אוציא על זה סרט!!! ותאמיני לי שהמחסור בלחם לא הוא הווה את הבעיה העיקרית, זה היה בקטנה ואפילו לא השאיר בי צלקת, היו דברים אחרים קשים קשים פי כמה, ועם כל זאת שרדתי. אז אולי לכן יש לנו הסתכלות אחרת אם לקבל טיפול יסודי אם לאו. לי אין בולם זעזועים, וכאשר אני חוטפת זעזוע אני מתפרקת, ואז הולכים לפנצ'ר מאכער שיתקן את החור, אבל לא מחליפים גלגל, ואני ממשיכה הלאה לסחוב. כשאני חוטפת זעזוע, רע לי ומר לי, כשהוא חולף אני דווקא נהנית פחות או יותר מהחיים, לא יודעת אם אפשר לקרא לזה להנות, מי שתמיד חולם על מוות לא יכול לומר שהוא נהנה בחיים, אבל השאלה היא מה נקרא להנות? האם סיפוק זה הנאה? אני באמת לא חושבת שאני חווה הרבה את המושג הנאה, יש לי תחליפים, השגיות, סיפוק, אבל הנאה לכשלעצמה, לא כל כך מכירה את הרגש הזה, אלא אם כן הכוונה לטעימה מעוגת השוקולד אגזוים שלי, שאני נהנית לאכול אותה

בואי תעצרי את נסחפת וזה עושה לך רע...את לא צריכה להוכיח כלום וברור שלכל אחד מתאימה דרך אחרת וזה הכי בסדר בעולם.שאלת על הדרך שלי עניתי לך..את לא צריכה להסביר כלום אני מבינה חיבוק לילה טוב ..שימרי עלייך

אני הולכת על גבול דק לא כדאי אני בתקופה טובה עכשיו לא כדאי לסכן לא כדאי להרוס עכשיו אני מאוזנת מוגנת מאחורי החומה לא נוגעת בזה יותר, זהירות סכנה!!!

זוכרת בכתה ה, דרשו בשיעור התעמלות מכנסי התעמלות, ומנין יהיה לי כסף עבורם, אז כל שיעור נענשתי כי לא הבאתי אותם. בסוף התחמכמתי והבאתי פתק מרופא שאסור לי להתעמל! בכתה ז' בית הספר קנה במרוכז לכל התלמידות צבעים, צבעי פסטל לא מי יודע מה יקרים אולי בשווי של 20 ¤, אז מאיפה יהיה לי את הכסף, אז כל שיעור תירוץ אחר, והמורה מחרפת ומגדפת אותי, ואני מתה לצייר כמו כולם, ואני ממשיכה לקבל עונשים. טיולים של בית הספר, ברובם לא השתתפתי, מאיפה אממן אותם, ותמיד תרצתי בחוסר יכולת, עם ספר תירוצים אבל אומר לך את האמת כל אלו הם בקטנה, לא השאירו לי שום צלקות, להפך, אני מרגישה שזה חשל אותי לחיים, ונתן לי יכולת להגיע לאן שהגעתי. מספרת על זה בבכיף ובחיוך גם לילדים מה שהרס אולי זה ההתעללות הנפשית הנוראית, ועליה איני יכולה להתגבר, ואיני יכולה בכלל להציף את זה,

מקווה שזה בסדר שאני אגיב... מצד אחד מדהים לקרוא על הכוחות שלך, על ההשגים ועל היכולת להציב לעצמך יעדים ולעמוד בהם על אף כל הקושי שבפנים, אבל יש עוד חלק, חלק ששואל האם זה- as good as it gets (ראית את הסרט?), האם אולי עם עבודה פנימית קשה זה יכול להיות יותר טוב, ברמות שלא יכולת לדמיין אפילו... ואין לי תשובה לזה... כי תפקוד זה דבר חשוב מאד ונכון, טיפול יכול לסכן את זה, הוא יכול גם להוביל למקומות לא טובים, ואולי זה באמת לא מספיק מדובר שיש הרבה סכנות בכניסה לטיפול, נכון שבאופן אידיאלי המטפל אמור לחשב סיכונים ולמנוע הדרדרות, אבל כמו שחווית עם המטפל שלך, בקשר כזה כל דבר מטלטל, וזה מאד לא קל. אגב, כשאומרים אנליזה בד"כ מתכוונים לטיפול בגישה פסיכואנליטיקאית שיש לה כל מיני משמעויות מבחינה הסטינג של הטיפול זה מספר פעמים בשבוע לרוב בשכיבה על מיטה, זה נחשב הכי "טיפול עומק" למיטב הבנתי... רוב האנשים נמצאים בטיפול פסיכודינמי של פעם או פעמיים בשבוע, ועד כמה הטיפול הזה מתעסק בסימפטום או מנסה לחדור לעומק זה משתנה בין מטפלים ומטופלים... יכולה לספר לך מחוויתי, שהגעתי לטיפול במקום מתפקד... ואני כבר שנים רבות מאד מטופלת, והיו תקופות שבהן הטיפול עורר שדים והיו נפילות איומות... מצד שני, השגתי דברים, השגים נפשיים, שכנראה (אי אפשר באמת לדעת) לא הייתי משיגה אילולא הטיפולים הקשים. אז כנראה השאלה היא כמה מדגדג לך הלרצות יותר הזה מהחיים, וכמה את מוכנה לשלם את המחירים של היציאה למסע הזה...

כאשר יש נפילת חשמל, כאשר אני בנאווק אווט, כאשר אני רק רוצה להתאבד, בטח שאני רוצה טיפול ואם כל הנ"ל קורה אחרי טיפול בטח שאני לא רוצה את הטיפול בחיי היום יום שאני מפקדת מצוין, רוצה להעביר את החיים, שיזרמו, לגמור אותם איך שהוא בסדר ולהמשיך הלאה לא חיים לעולם תעשי חשבון פשוט כל כלכלנים, הפסד כנגד רווח, לא בטוחה שלשים אותי על הקרשים יביא את התועלת יש לי המון מחויבויות, אני ברוך השם בעלת משפחה, בעל משרד גדול, חיה טוב עם בעלי, לסכן את הכל, בלי להיות בטוחה שמשהו טוב יגיע? הקרובים אלי יודעים כבר שישנם תקופות שמסוכן בכלל לגשת אלי, זה הר געש, מה שאני עושה זה נכנסת לחדר, מדליקה את המזגן על קור נוראי, מתכסה עם שמיכה מעל הראש, סוגרת חשמל ותריסים, ופשוט שוכבת מכורבלת בתנועה עוברית בלי לזוז, לפעמים אפילו שלושה ימים, ולאט לאט חוזרת לארץ החיים. ניסיתי כמה פעמים לנגוע, במיוחד אחרי פעמים שהרגשתי שאני לא יכולה לשאת את זה יותר שהמרירות פשוט מטביעה אותי, ניסיתי ולא הלך, ניסיתי עם מטפל עם מטפלת, תמיד זה היה רע ומר. אולי בגלל שאני מטבעי חסרת סבלנות, רוצה כאן ועכשיו, מציבה אתגרים ורוצה מייד להשיג אותם, לכן אולי טיפול איטי שכזה הוא לא בשבילי, ואולי גם כי אני מאד ביקורתית, וגם מאד חדת תפיסה, מתווכחת עם המטפלים לא מוכנה לקבל כל מה שהם אומרים כאמת המוחלטת, רואה לא פעם שהם עושים פישינג וזה בכלל לא נכון, אז זה גם עולה לי על העצבים

את לא נעלמת את כאן נוכחת או מנסה להיות...בואי תפסי את היד שלי האחזי בה עם ידייך המהוססת אני כאן איתך .ננשום יחד ניתקרקע ונחזור לכאן...מה שמפחיד ככ זה רק זכרון זה לא מעכשיו היום לא צריך להעלם יותר.

היה אומר....רוני אל תעלמי ואל תאלמי ואולי שנהם דומים ככ ...

מקווה שעשכיו מעט טוב יותר