פורום פסיכולוגיה קלינית

היי, אני בת 20, לפני כחודשיים השתחררתי מהצבא. שרתתי במקום שמאוד אהבתי. בזמן האחרון מלווה אותי כל הזמן תחושה של מועקה וחוסר טעם. זה נראה לי תמיד כאילו כולם מבינים משהו שאני לא או כאילו אני מרגישה פחות מהם. לפעמים אני לא מבינה למה אנשים עושים דברים מסוימים. אני לא ביחסים ממש טובים עם ההורים שלי ואני נמנעת בדרך כלל מלדבר עם איתם. עם חברה של אבא שלי אני ממש לא מסתדרת טוב אז בדרך כלל כשאני בבית אני לא ממש יוצאת מהחדר כדי לא להיתקל בה. כבר נמאס לי מהחדר שלי אבל אף פעם אין לי כוח לצאת מהבית או להתמודד עם מי שבבית. אני רוצה כבר לצאת מכאן אבל אין לי כרגע את היכולת ובאופן כללי אני לא חושבת שאני יהיה מסוגלת אף פעם. כל פעם שאני חושבת על דברים כאלה זה מלחיץ אותי כי אני לא באמת יודעת להסתדר בעצמי ואני עדין רואה את עצמי כילדה. כשאני הולכת לעבודה או למקומות כמו לבנק אני מרגישה כאילו אני מעמידה פנים שאני מבוגרת כי זה מה שאני אמורה לעשות ואני לא אוהבת לעשות את זה ואני גם לא יודעת לעשות את זה. אני לא מצליחה לשמור על קשר עם רוב החברים מהצבא ומהבית ספר, למרות שדווקא שם הרגשתי יחסית נורמלית. לאט לאט אני מתנתקת ממי שהייתי פעם ואני לא ממש יודעת מה אני אמורה לעשות עם עצמי עכשיו. אין לי שום עתיד וזה נראה כאילו אין טעם לשום דבר. זה נראה כאילו אני לא מצליחה לעשות שום דבר טוב. אני נמנעת מלדבר עם אנשים שאני לא מכירה כי הם מלחיצים אותי וכל פעם שאני צריכה להגיע למקום חדש או לעשות משהו שעוד לא עשיתי זה גורם לי ללחץ. זה רק גורם לי להבין כמה המקום הזה גדול ומסובך מדי בשבילי וכמה דברים אני לא יודעת שאנשים אחרים פשוט מסתדרים איתם. כלפי חוץ בעבודה, בבית, וכשאני כן פוגשת חברים אני אף פעם לא נראית עצובה ואני לא יכולה לומר כלום לאף אחד. אני לא יודעת איך להמשיך לחיות בעולם הזה. לפעמים אני רוצה לא להיות פה אבל בעיקר אני רוצה שזה לא יהיה ככה. אני לא יכולה לפנות לטיפול כרגע כי זה עולה הרבה כסף ואני לא יכולה או רוצה לבקש את זה מההורים שלי. יש משהו שאני יכולה לעשות כדי לשנות את זה?

היי גלה, זו תקופה לא פשוטה למצוא את עצמך פתאום כל כך לבד מחוץ לכל מסגרת. מניסיון אישי ולא רק ממני אני מכירה את זה. אך אל יאוש! זה לוקח קצת זמן אבל בד"כ מתרגלים ומוצאים מסגרות אחרות. אולי תנסי לפנות להכוונת חיילים משוחררים? יש אתר כזה של משרד הביטחון. שיהיה לך בהצלחה באזרחות

באתי מאוחר מדי ימים קשים מילים קשות וכאב שאינו מרפה אני רוצה שהמים יכסו אותי והכל יאטם

אודי רוצה להאמין שהכנס הפעם יהיה גם קצת מנוחה :)

חיפשתי את היציבות את הביטחון ועכשיו כשזה יציב זה.... אפור היום היה לי משעמם בטיפול מין סתמי כזה מצד שני הועלתי מאוד לחולה שבטיפולי שסובל ממניה. המנהלת שלי מאוד הוקירה אותי על כך- כתבה לי כל הכבוד על התושיה שגילית. יש כאן דבר והיפוכו, לא? הילה

זה פשוט לא עובר .. התחושה החשופה ללא עור ...הגוף והנפש שנהם יחדיו יצאו מאיזון מוחלט... כבר ביטלתי עבודה היום חשבתי לנסות לנוח לטפל בעצמי והחיים כדרך החיים חושבים אחרת....ואני נאלצת להתמודד עם עוד אתגרים. אני עייפה נפשית ובפיזית מאז התהליך בסדנא הגוף יצא מאיזון מוחלט דורש בתוקף שאסתכל עליו שאקשיב לו ...אין מנוס מזריקה לכאבים ומצד שני מרגישה עמוסה בחומרים כימיים בימים האחרונים. אודי עצוב לי כואב כל כך אמיתות חיי מביטות בי ואומרות לי תקבלי !!!!! אני יודעת שזה כאבי גדילה וצמיחה מבורכים ...אבל זה קשה בטרוף . חושבת למה אני כותבת את זה כאן מה אני צריכה מכם ?מה יעזור לי ....צריכה שתהיו איתי ,צריכה שמישהו יקח את זה ממני אבל זה לא יקרה זה יעבור כשזה יעבור ...אז...מילים עוטפות חכמות נוגעות יתקבלו בשמחה מעין עוגן .. שבת טובה שקטה מלאת שמחה ותקווה לכולם...איך השבוע עובר מהר שנהנים :)

זה יותר מבסדר ...שומרת לרגעים קשים.

כאן יחד איתך... שולחת חיבוק אוהבת -

גלים גלים של טירוף... כל כך צר לי היה לשמוע על ההתמודדות שלך... כואב כל כך לקרוא אותך.הייתי רוצה לעזור.אולי אשלח לך שמיכה חמה ועוטפת,רכה ונעימה שתעטפי את הפצעים...אשלח את שלי,רוצה?היא לבנה עם משבצות אדומות.ככה היא בדימיון שלי שנים.היא לא מכאיבה ולא לוחצת,אל תדאגי...ואשב לידך אם זה מתאים לך... שלך,ים באהבה עוטפת.

של עטיפה ...תודה יקרה אחלה שמיכה...ומה שלומך את ???,

מקווה שאת כבר אחרי כי השיר שלי לא לגמרי קשור...מצאתי שירים יותר קשורים אבל הלכתי על האסוציאציה הראשונה שלי...אין על מאירקה אריאל זצ"ל וחוץ מזה כאב הוא כאב, עובר ושב, כל פעם חוזר...שתגדלי ותתחזקי ושיהיה לך שבוע נפלא. https://www.youtube.com/watch?v=3Tesymr5OpU

הי אודי, אמור נא לי (שאלת תעוזה) האם הדמות הוירטואלית סוריקטה (שזו אני, ומאחוריה עומדת אישה אמיתית) נמצאת לעתים במחשבותך? ככה סתם באמצע הזמנים? ואיך, למשל? מה אני חושבת? מה אני חושבת לגבי המצאותי במחשבות של אחרים, אוכל לענות רק מתוך הנחה, לא בטוחה שידיעה, לא בטוח שתמיד אאמין, ושזה יחזיק לאורך זמן. מותר לדעת? קצת? ... סוריקטה

אם את כאן...אולי בכל זאת תישארי ... ועצוב היה לי לקרוא שהיה כל כך לא פשוט וקשה...

הי Stranger יקרה, גם אני דאגתי למקרא הודעותייך האחרונות, ותהיתי מהיכן מגיעות שאלות החרדה. אם בא לך, את מוזמנת לשתף או לפרט, לעזור לנו להבין, ואולי, גם לעזור. אם לאו ובחרת לקחת מרחק שייטיב עימך להרגשתך. אני איתך. שלך, סוריקטה

ערב טוב חברים וחברות. הרבה זמן נראה לי שלא כתבתי. נראה לי שאני בתקופה של שינויים והתקדמות, יש בכך מצד אחד משהו מרגש ומשמח ומחייה, ומצד שני אני דואגת מכך שאולי צריך לעשות זום אאוט כדי לזהות שגם ההתקדמות הזאת היא חלק מאותה הבעיה, שאני משתפרת בצורה קיצונית ומקדמת את הנפילה הקיצונית הבאה... וזו בעיה שאי אפשר לשמוח מהתקדמות בגלל חשש שאפילו ההתקדמות היא לא מי יודע מה בריאה אצלי... וגם , אני הולכת לקראת פרוצדורה רפואית מפחידה, אני אהיה כמה ימים באשפוז, והיום שאלתי את המטפלת אם היא תבוא והיא ענתה שהיא לא תבוא. וזה עצוב מאד. ואני לא באמת מבינה את זה עד הסוף, למה לא בעצם? אמרה משהו על כך שזה מתאים שאנשים מהמעגל הקרוב יבואו אלי, ושאלתי אם היא אומרת שהיא לא מעגל קרוב והיא ענתה שכן קרוב. אני יודעת ומכירה את המשאלה לטוטאליות ולאימוץ ולהתמזגות איתה, ולמרות זאת לא יודעת אם כואבת או כועסת או לא מבינה, למה לא בעצם? אשמח לשמוע מה דעתכם על שתי הסוגיות, גם ההתקדמות שאולי משקפת משהו רע וגם ביקור המטפלת (חנה , גם אני זוכרת שכשקראתי את יאלום קינאתי בכך שהוא מבקר בבית המטופל...) גלי

התחיל מהסוף אולי מבינה את הפנטזיה אבל האמת לא הייתי רוצה שהמטפלת תתערבב במעגל הקרוב שלי . כן היא קרובה בלב אבל יש מקומות שלא הייתי רוצה שתהייה בהם. אולי תסכמו על סמס או שיחת טלפון במועד שיתאים לשתיכן. לגבי ההתקדמות כן זה מבאס אבל עדין בספירלה זה נפילה גבוהה יותר מהקודמת. אני עשיתי בתקופה האחרונה שני צעדים ענקים וכן יש סוג של נפילה אבל זוכרת שזה טוב כי זה מצמיח ...איתך בטיפול בקושי ויופי שאת מטפלת בעצמך .

היי אודי וכולן, אצלי בסדר. זקוקה פחות למטפל, והוא פחות דואג לי ומשחרר... נותן יותר לבד. ולפעמים זה קצת מלחיץ אותי, ומתחשק לי לחזור לדפוסים של פעם כדי שידאג לי.... אבל אין ספק שאני פחות סוערת.... לא יודעת למה לא מצליחה להנות מכך. כשהרגשתי מאד תלויה בו, זה הלחיץ אותי, ועכשיו כשפחות זקוקה לו באופן נואש, זה מפחיד אותי. כאילו חלק בי רוצה שהוא יטפל בי כמו בילדה קטנה. אוףףףף מסובך. שירה - רוצה להגיד שקוראת אותך ודואגת לך. נטע.

שמחה .ידעתי שזה יגיע זה משמעות של טיפול טוב ...מאוד מאמינה בזה שימשיך ככה הטוב והצמיחה ...

כמעט בכל עמוד, לפחות בתקופה בה אני קוראת עכשיו (לפני כשנתיים), מופיעות כמה הודעות שלי. כמה אנשים עברו כאן... חלקם מן הסתם ל"הופעות קצרות" אבל חלק שמתי לב שכן היו יותר אבל לא נמצאים כאן היום... הודעות שהרגשתי שאני ממש נמצאת בסיטואציה של אז... וחלק שנכתבו במרומז ולא הצלחתי להיזכר למה בדיוק התכוונתי. זוכרת חלק מהתגובות כאילו זה היה היום (: מעין הרגשה של יומן, אמנם במקום ציבורי אבל הרבה דברים אישיים, חלקם משמחים וחלקם פחות. יותר מדי הודעות של עצב ודכאון לקראת שבתות וחגים (אך שמה לב שעם הזמן זה פוחת). ובעיקר הרבה תמיכה, הבנה וקבלה מהחברות היקרות שכאן וממך אודי. הרבה הודעות קראתי ודיברתי על חשש שמא תכעס עליי, ולעתים הרגשתי את זה גם עכשיו אחרי שקראתי את ההודעה שלי ולפני שקראתי את תגובתך... אז אולי זה גם הזמן לומר תודה על המקום הנפלא הזה. מעין בית לנפש!

שלחה לי הודעה אתמול שהיא חושבת עליי מאז אתמול ומתעניינת בשלומי... האמת הופתעתי לטובה, לא ציפיתי. מצד שני הרגשתי שאין לי ממש מקום לומר איך אני מרגישה ומה קרה שהביא לכך אלא שזה צריך לחכות לפגישה שלנו, אז תוהה לעצמי מה הטעם בהודעה הזו אם לא באמת היא פנויה לשמוע אותי...

מה אפשר לעשות בזמן הצפה ומועקה רגשית? ממש מציק..!! ולא מרפה!! תותי עצובה

תותי מה עוזר לך ?? יכולה לאמר לך מה עוזר לי ..מוזיקה והרבה. כתיבה.. מנטרות חיוביות לחיזוק . יש את הקו החם . ויש בלילה את הצאט של סהר . וכשממש ממש קשה גם נעזרת בכדור והכי חשוב מזכירה לעצמי שזה גל וזה כבר יעבור.

הנה..הצלחתי ובמקום לשמוח על ההצלחה וההתקדמות אני מאד עצובה ומרגישה מצוקה והצפה רגשית. עצוב לי מאד!! לא מצליחה לעשוק בדברים אחרים מבלי לחשוב על העצב הזה..

מצטערת שקשה לך... כאשר אני נותנת לרגשות מקום- מאפשרת להם מקום.. בסופו של דבר יש הקלה והכאב עובר...

אז ניסיתי.. לא הצלחתי.. בדרך כלל כן מצליחה שכך הכאב יעבור הפעם זה כנראה חזק מדי!!

הי חמודה, בהצלחה והתקדמות יש גם עצב, לדעתי, משום שיש פה גם ויתור על הצד האחר (או אפשרויות אחרות) בהחלטה באותו צומת. אינך מחזיקה עוד בדימיון את כל הקצוות יחדיו, וקיים בהחזקה כזאת, בעיניי, גם תחושת כל יכולות שהיא. ואולי יש כאן גם פרידה ממשהו מוכר של עבר, שאמנם אינו נעים, אבל אנו קשורים אליו. ולפעמים, כמו שכתבתי כבר, לפעמים זה המצב, והוא עגום, ואין אלא לדעת שזה כך עכשיו וזה חולף. כמו שאביב כתבה - גל. אולי, אפילו, המלחמה בו מכלה כוחות. למרות שבזמן שנמצאים בפנים קשה מאד לראות שייתכן אחרת. שלך, סוריקטה

מרגישה צורך להכיר בתודה .. תודה לך אודי - על הפורום - מקום בו מרגישים יחסית בטוחים.. תודה על תגובותך הנבונות ותומכות.. תודה לכן בנות שאתן כאן- על ההבנה- שזה המון בשבילי כי כך מרגישים פחות לבד..

שימחת אותי מאוד ..תודה לך שאת כאן איתנו .

הי חנה, תמיד זה תלוי גם בך. אני מחכה בכליון עיניים ליום שתביני זאת... זו הייתה תגבוה למשהו שאמרתי שלא הכל תלוי בי ואתה ענית^^ צודק, מעניין מה אני חושבת לגבי זה כיום...

אני כאן. לא יודעת איך להביא את עצמי או מי להביא ממני. האישיות הדפוקה שלי כל כך מרוסקת. ובכל זאת, אני כאן.

אבל שקעתי בקריאה בעמודי הפורום, ועושה חיופש של השם שלי בכל דף כדי לקרוא... עכשיו אני בהודעות סביב זה שהמטפלת שלי יוצאת לחופשת לידה. ופאדיחה, כי בעמוד בו אני קוראת עכשיו השם שלי הופיע 37! פעמים. זה כולל השם שלי והתגובה שענו לי, אבל עדיין. וזה מענין כי אני קוראת את ההודעות וממש זוכרת את חלקן כאילו היו ממש עכשיו. הייתה הודעה אודי, שבין השאר שמת לי קישור לשני שירים. ואני רק כתבתי לך שוב שרע לי וששום דבר לא עוזר, אתה ענית לי שאני הודפת כל נסיון לעזרה. ואני ממש זוכרת את זה(:

אני עוד קוראת, אבל תכף אפרוש לישון נדמה לי. אני כבר יכולה להגיד שאני רואה הבדל בהודעות שלי, טוב, זה לא חכמה אני קוראת שנתיים אחורה בערך, אולי אפילו יותר.

כנראה בעקבות ההודעה על המטפלת שאולי בהריון התחלתי לשוטט... זה היה באוקטובר 2012... ואני כתבתי על הטיפול ועל תלות ולמה אני מרגישה שכ להזמן חושבת ועסוקה בה, חוסכת ממכם, העתק הדבק של זה. כתבתי הרבה ואתה הפנית אותי לספר מתנת התרפיה של יאלום. ואתה יודע אודי שדי מיד אחרי שענית לי, הלכתי וקניתי את הספר. ועדיין הוא אצלי על המדף.

הייתי באוטובוס בדרך לחוג בחדר כושר... רואה שאני ממש זוכרת את הסיטואציה (: והתחלתי לקרוא כבר באוטובוס. בעיקר אהבתי לקרוא על הקשר בין המטפל למטופל...אם כי הרבה דברים שם ידעתי שלא יתקיימו בטיפול שלי. זה גרם לי לרצות כל מיני דברים שלא קיימים אצלי בטיפול. הוא למשל מספר שהוא מבקר את המטופל בביתו...

משהו קרה ולא הצלחתי להגיד כלום... את מה שרציתי. כ"כ פשוט לכאורה, אבל כנראה שבשבילי ממש לא. הנחתי את הראש על השולחן ושתקתי, בכיתי ויצאתי קצת החוצה. לא עזר. אולי אם הייתי מצליחה להגיד זה לא היה קורה אבל לא ממש עוזר לי ה"אולי" הזה. למטפלת לא אשלח הודעה אחרי מה שקרה פעם שעברה... הרי אני זו שתמיד לא בסדר וזו שכועסת וזו שלא יודעת איך להתנהג, אז פשוט אשתוק מולה. (נראה מה יהיה עד הפגישה שלנו, כרגע מנסה להחזיק את עצמי ולא לשלוח לה הודעה). ולהרגיש לבד זה ממש כיף ): אז לפחות כאן אני יוכלה להגיד שמרגישה שלא הבינו אותי ושהיה לי ממש לא טוב. ודווקא היום התחילו נושא חדש, עמידות במצוקה (: אז הראתי לעצמי שאני לא באמת יודעת איך להתמודד, לא ממש מפתיע. וזה לא שבקבוהצ אלמד, אבל מילא.

אודי ניראה לי שהיא בהריון. ולמה היא לא אומרת??? אוף:-((( אני מתביישת לשאול אותה. כי אולי אני סתם חושבת Aya

המטפלת הראשונה שלי באמת הייתה בהריון, אך לא כשהתחלתי איתה. היה שלב שממש חשבתי שהיא בהריון ותהיתי למה היא לא מספרת לי... גם כתבתי על זה כאן (: פחדתי לשאול שמא היא לא באמת, חושבת שלקח זמן עד ששאלתי וכששאלתי ענתה שהיא אכן. וואו, זה כבר היה לפני ארבע שנים בערך, מאז הספקתי להחליף 2 מטפלות. מעניין, תעדכני. ומבינה ללבך, זה יכול לגרום לכל מיני מחשבות וחששות.

איך שמחה שבאת וניסית ...מותר לי לשבת כאן לידייך..

אין לי עור חשוף חשוף מהבוקר שעור אחרי שעור טריגר ועוד . .. לא מפסיקה לקפוץ ולהרגיש שמישהו נוגע מאיים מפחיד .. החלקים מתפזרים באים והולכים קשה לי ברמות שלא ניתן לתאר בכלל. נמאס לי ככ נמאס לי זה פשוט לא מרפה...עדיף לא להרגיש לא להיות לא לדעת ...ונלחמת להיות להרגיש לדעת ...לחיות . אודי תעשה משהו שזה ילך מכאן ...יודעת שזה תהליך ובכל זאת ....צריכה כוחות ..

אביב, אמרי נא לי - ברמת חרדות כל כך גבוהה - את מנסה גם לטפל תרופתית, אולי יש סיכוי שיקטינו מעט את הסבל? אני יודעת שלא בהכרח מצליחים להיעזר בהן בכל מצב, ועדיין לעתים מנסים. סוריקטה

ותודה על מילים מרגיעות חובשות מזכירות את השכבות הבריאות הטובות ... אודי אתה פשוט מלאך מהלך על שתיים תודה על היותך

שלום אודי, אני מקווה שהשאלה מתאימה לפה. האם זה תקין שאבא לילדה בת 9 אומר לה במהלך טיול כשרואים פסלים של גברים ערומים בחול תראי את הבולבול שלו? אשמח לדעת אם האימרה הזאת תקינה או לא. תודה

למה סוף הפגישה הוא חלק חשוב מאד מהפגישה עצמה? הוא עוזר לשינוי? במה? מבחינתי זה לא נעים לי שפתאום אני "לא חשובה" והיא הולכת לעיסוקים שלה. (הייתי רוצה להשאר שם המון זמן..) קשה לי לראות שיש לה צרכים משלה..למרות שאני כן מבינה אבל באותו רגע זה מתשכל

הי תותי, להבנתי יש כאן עבודה על פרידה/נפרדות, חלקיות, על הבנה שהטוב הוא סופי, הבחנה ואיזון בין הטוב לרע (דהיינו עם אלו חלקים את נשארת עד לפעם הבאה, עם מי הם מזדהים, למשל), למידה על משאותייך לבלעדיות והבנה תוך התאבלות שאין המצב כך, הבנת המושג אהבה ועוד ועוד. סוריקטה

זה הבעיה ואני לא משלימה עם זה כבר לא מעט זמן..;(

תוהה אם לשאלות ומחשבות שנוגעות להתאבדות יש מקום כאן או שהן נופלות לתחום האסור.. ושאלה ברקע- האם פרטים כלשהם של הכותבים בפורום נשמרים במערכת? ואם כן- אילו ולכמה זמן? תודה..

הי סטרנגר שמחה שבאת ....מקווה שהשאלות לא מעידות על תחושות כל כך קשות של כאב.

הן לא.. לא כאב. לא כלום.. ובכל מקרה אני כבר אחרי לצערי. לומדת מאחרים מה קרה.. מנסה לשמור עכשיו על ההורים, על המטפלת מהפעם הבאה, אם תבוא.. לא באמת חוזרת לפורום (נראה לי). פשוט אין עם מי לדבר על הטאבו הזה.. חייבים לרצות להיות פה.. תודה אודי על ההתייחסות והאפשרות. אבל במחשבה שנייה אני אשים את הגבולות ואמנע מלכתוב על זה. לא בטוחה שזה יעשה טוב למישהו מהנמצאים ועשיתי כבר מספיק נזק.. תודה.

איך מצליחים לשמור על מסגרת הזמן וללכת בהרגשה טובה? בלי עצב וכעס ותשכול..שזה בסדר אבל כשעולים רגשות אלו הדחף שלא ללכת רק מתחזק?! תודה תותי

הרעיון בכללי זה הרעיון של חפץ מעבר , כמו ילד שלוקח איתו דובי או שמיכה לגן .כמי שמלווה אנשים הרבה פעמים השתמשתי בדרך הזו לסיים פגישה . אפשר אולי עשר דקות לפני הסוף לבחור שיר ולשמוע יחד ואז השיר נשאר לך ביד ובלב .לבקש ממנה לכתוב לך משהו . בכל מקרה בטוב או ברע להשקיע עשר דקות לסיום הפגישה. מנסיון זה עוזר

היי תותי, כמה מחשבות ממני. נראה לי שכדאי מאד לנסות להתחיל לדבר בדיוק את זה. את מה שאת מרגישה, חושבת, חווה בסוף הפגישות. לתרגם את ההתנהגות למילים, לנסות להבין מה עומד בבסיסה. זה נושא לעבודה. מה קורה לך שם כשצריך להיפרד וללכת. להתבונן בזה יחד, לנסות לשתף בצורה פתוחה וכנה ולהגיע אליך פנימה. ברמה המעשית, לפעמים עוזר כשהמטפלת עשר דקות לפני תום הפגישה אומרת שנשאר עוד עשר דקות, זה עוזר להתארגן ולצאת יותר אסופה. אפשר לחשוב יחד איך יהיה לך טוב שהיא תודיע על הזמן שנשאר וגם אולי בעשר דקות האלו אפשר לסגור את הפגישה בדרך מסוימת שתהיה לך טובה ותעזור לך עם הפרידה. לדוג' לשמוע שיר ביחד, לעשות הרפיה, לסכם את הפגישה, להביע את הרגשתך בעקבות הפגישה וכד'. המשך טוב

אולי ע"י מתן התראה, שהפסיכ' יגיד "נותרו לנו עוד חמש דקות לסיום" או משהו בסגנון וכך תוכלי להתכונן וזה לא ינחת עלייך.

אתן מקסימות!!

הי תותי, נראה לי שייתכן שיש צורך להתייחס לנושא כאל תהליך. וייתכן שעכשיו את נמצאת בשלב בו הפרידה מסובכת מידי עבורך, וכך יימשך לאורך זמן מה, ואולי אי אפשר לכפות הרגשה אחרת, אלא לדעת שבינתיים זה כך, מתוך תקווה לשינוי שיתחולל. בקצב שלך. בוודאי שלדבר על כך ולכיר את משאלותייך, חרדותייך וחלקייך. שלך סוריקטה

יש לי שכנה אותה אני שומעת הרבה פעמים צועקת על הילדים הקטנים שלה, צעקות לא "נורמליות", אלא ממש צרחות מזעזעות שכל השכנים שומעים... כשלפעמים יוצא לי לראות אותה עם הילד הצעיר בחוץ (אין בינינו יחסים אישיים קרובים), היא מתלוננת עליו (ובפניו!) שהוא "נודניק" ושנמאס לה כבר.. אני מניחה שקשה לה ביום יום (יש לה 3 בנים קטנים), אבל זה נראה לי ממש מוגזם ולא בריא לילדים. אני ממש מרחמת עליהם. לדעתי זה גובל בהתעללות. מה עושים? האם בכלל יש לי זכות להתערב פה או להעביר מסר לגורם כלשהו?

המשפחה מדווחת ברווחה

אני משגעת אותה..מה עושים? יש פעמים שאני מצליחה לצאת בהרגשה טובה וכשלא אני פשוט לא מצליחה לצאת..כמו דחף כזה שאומר לי להשאר כדי להרגיש טוב יותר אבל לא נהיה טוב יותר כי זה משגע אותה ומלחיץ אותה והיא נהיית חסרת סבלנות כלפי וזה עוד מעצבן אותי. נראה שאין לזה פיתרון. איך אלך בהרגשה לא טובה? מבחינתי זה סוף העולם. אחר כך מאד קשה לי. מה יהיה?

למה הוא חלק חשוב?

הי תותי מציעה לך להעלות את השאלה הנ"ל בפגישה ולחשוב יחד איתה מה יעזור לך לסיים את פגישה. נניח , חמש דקות לפני סיום תתרגלו יחד קצת נשימות, תציינו משהו טוב שקרה השבוע , או שיקרה בשבוע הבא, תסכמו את הפגישה או כל רעיון אחר שיעזור לך לעשות קלוז'ר ולצאת לעולם עד הגישה הבא.

מבינה אותך ומזדהה. גם הרגשתי כך, בעיקר בטיפול הקודם שלי. זה קרה בעיקר כשהרגשתי שלא הצלחתי לומר משהו או שכעסתי. גם אני לא הצלחתי לקום ואמרתי לה שאני לא הולכת... זה כמובן לא עזר כי זה הכעיס אותה, אולי גם הלחיץ, אם היה מישהו אחריי, אבל גם כשלא היה אף אחד בוודאות. הסבירה לי שהיא לא מוכנה לטפל בי ככה ושלא נוכל להמשיך להיות בטיפול אם אני לא הולכת, ואז תמיד קמתי, כי לא הייתי לי ברירה, אבל שתינו לא אהבנו שזה קורה... ולצערי זה קרה לא מעט. היו שני דברים שעזרו לי, הראשון שהייתה אורמת לי כל פגישה חמש דקות לפני סיום, כך שידעתי שזה הולך לקרות וגם הייתה לי הזדמנות אחרונה אם רציתי לומר משהו ולא הצלחתי עד אז. בנוסף, היו פעמים שהרגשתי מאוד כועסת ומאוד נסערת, והדבר היחיד שהצליח לעזור לי ללכת זה אם קבענו לדבר בטלפון, בד"כ למחרת, אפילו אם זה ל2 דקות סה"כ. ככה הרגשתי שלא "נזרקת" ממנה ושאכפת לה ממני. גם אני הרגשתי שאם אני הולכת אני לא יכולה לחזור אליה יותר וגם אמרתי לה את זה כשזה קרה, אם עכשיו אני הולכת אז לא באה יותר. חושבת שהרגיש לי כמו ויתור ולא הסכמתי לזה, אבל כמו שאמרתי קודם שני הדברים עזרו לי...

רק עכשיו אני רואה שהתגובה שלי אליכן להודעה משבוע שעבר בכלל לא עלתה. רציתי להגיד לכן תודה וששימחתן אותי. מקווה שאת זה תראו (:

https://www.youtube.com/watch?v=Seabi2DEc6o אנחנו בהחלט זן נדיר ומיוחד ...סוריקיטה מתחבר לי עם המילים שלך על תקווה ובריאות... שבת שלום קסומה טובה ורגועה לכולנו .

מה שלומך? מכות כחולות - מילים קשות , קשות מאוד ....מקווה שקצת עוכל לך חיבוק

קראתי אותך למעלה ...ובכלל שגיאות הכתיב שלי כשאני לא מסונכרנת מצחיקות אותי ...אבל במקרה הזה מעניין מה פרוייד היה אומר . שיהיה לשתיינו שבוע קל ובריא .

https://www.youtube.com/watch?v=mrOTd5hp7rY לא יודעת איך לעשות שיהיה בטוח גם במקומות לא בטוחים .. השבוע בסדנא עשיתי צעד ענק שטילטל את הכל , גוף ונפש אחר כך הגענו אלייה עייפים מחפשים מקום בטוח להאסף ...הרעש מבחוץ כיווץ עוד יותר ... מרגישה כמו בספר דירה להשכיר שהשכנים טובים בעיני והבית לא ..לצערי כרגע זה מה שיש ואין סיכוי שנותנת לזה לחבל לי בתהליך שאני עושה . היא מבינה ומנסה הכל במחויבות מלאה תוך מקסימום לראות ולהיות איתי ...אבל זה באמת לא אפשרי, החלקים מבוהלים בכל פעם שמישהו מרעיש ומדבר ליד הדלת ...ולצערי זה מרפאה קטנה שבחוץ ממתינים המון הורים וילדים ...עצוב לי כל כך , לא הוגן ...ואיך אפשר לעשות תהליכים כשחצי ממני לא מסוגל להיות ובכל פעם כזו כשכל כך צריכה להרגיש מוגנת מתכנסת יותר ויותר לתוך עצמי.... אודי האמת הפעם גם היציאה שלך לכנס מטלטלת ומעצימה את הלא בטוח ...והכי מקווה שיהיה לך כנס טוב ומעשיר והעיקר איש יקר שתנוח...

שלום ד"ר אודי. שמי ליאת ואני בת 32, נשואה ויש לנו 3 ילדים. הבעיה קשורה בבעלי. הוא בן 35, איש ציבור ובעל תפקיד מאוד בכיר. הוא סובל כבר כמה שנים מתופעה שנראית לי כמו הפרעה טורדנית כפייתית. לפני כל פעולה שהוא עושה הוא מבצע תנועות מוזרות כגון מצמוץ בעיניים או נקישות עם היד/הרגל על עצמו/ על חפץ כלשהו. הוא מאוד סובל מזה אך גם בקושי מסכים לדבר על זה עם מישהו ומאוד נבוך (ובכלל מפחד מכל מה שקשור בתחום הנפש) . איתי הוא מוכן לדבר על זה קצת. אמרתי לו שנראה לי שכדאי ללכת לייעוץ אצל פסיכיאטר והוא ממש מתחלחל מזה. מה עלי או עלינו לעשות?

או שמתאים לזה גם פסיכולוג?

חלמתי שקבענו להיפגש אצלי בחדר בבית הישן שלי כשהייתי ילדה...עם אודי. (מאוד אהבתי את חדרי שתדעו למרות החדירה לפרטיות) סוריקטה החלום בעיקר עלייך (מקווה שלא אכפת לך שמספרת), התחלתן להגיע, הסתכלתי מעבר לחלון וראיתי את סוריקטה מסדרת לה מקום ישיבה מתחת לעץ השסק (העץ שלי האהוב, בו הייתי משחקת מטפסת, נרדמת מתחתיו וכו') פנים יפיפיות של מלאך ילדה כזו...שיער ארוך בלונדיני. מסדרת שמיכה ויושבת לעשות מדיטציה...מתכסה אחר כך בשמיכה אחרת כמו אוהל שבנתה לעצמה...לא ספרתי לאיש למרות שרצינו להתחיל. אחר כך כאילו ברצף של החלום חלמתי על ילדה במיטה שבכח בא אליה מישהו והיא ספק נלחמת ספק ממשיכה לשתף פעולה....פניה דומות לשל סוריקטה היפה שראיתי מקודם ילדה קטנה בגיל שהייתי כש.... האיש חסם את הפה שלה...והיא נשכה אבל המשיכה ו......זה היה כאילו זיכרון שלי כשהסתכלתי על סוריקטה, בתוך החלום....סליחה סוריקטה סליחה....אודי, בבקשה תעזור לי להבין...או שלפחות תגיד מה לשאול את עצמי על התחושות כי התעוררתי די בפאניקה....החלום מלווה אותי כל היום והתלבטתי אם לשתף בכלל :( ושוב מצטערת אם פוגע :(

הי מיכלי, ראשית, כבוד הוא לי שהדמות סוריקטה נחקקה בזכרונך. שנית, להבנתי - החלום הוא שלך. שלך שלך. ועל כן, החלקים המיוצגים בו הם פירותייך. החלקים היפים, העדינים, השקטים, השלווים, המוצאים מקום, מחסה, וכמו כן, המיניים וגם התוקפניים. כך הייתי רואה אותו. אשמח לשמוע, אם תרצי, ואולי כבר כתבת ועדיין לא מופיע, אסוציאציות המשך. שלך, סוריקטה

השעה 15:2.. עוד מעט זה כבר יהיה 16:00 .. אח"כ 17:00 ו 18:00 ובסוף, לילה.. ואח"כ בוקר.. ואחה"צ / ערב מי תנחת פה בארץ ? טו טו טו טו תרועה אמא צביה עוד מעט תנחת.... כן.. אנחנו עדיין לא ניפגש.. גם לא בשישי.. גם לא בשבת ובראשון רק בערב מאוחר.. אבל ..לאט לאט מתחילים לראות את האור בקצה המנהרה... הלב שלי ממש ממש דופק כמו תופי תם תם ... אמא צביה מגיעה ! אמא צביה מגיעה ! אמא צביה מגיעה !!! יש !!!!!!!!!!!!! וכל כך רוצה, וכל כך מקווה ,שהפעם בשונה מפעמים אחרות, אולי יצליח לי לומר לה :"ברוך שובך אמא צביה שלי אהובה..." ולא אכעס, ולא אשתוק, ולא אעשה אקטינג אאוט כפי שעושה על אוטומט כשחוזרת מחו"ל.. רוצה לנסות אחרת.. כל כך רוצה... אודי ? בבקשה ממך.. תעזור לי לממש את הרצון הזה טוב ? איך אהיה כמו בן אדם נורמלי ? ללא אקטינג אאוט, בלי להחריב אותה/אותי/את כל העולם.. לעשות את הפגישה המחודשת באופן אחר.. באופן מיטיב,מצמיח ומגדל... שלך-במבי.

כותבת כאן כדי לנסות לשחרר קצת מהכאב שמחולל בתוכי.. נמאס לי מעצמי... שאני הולכת במעגלים סביב עצמי ולא מרפה המון זמן כבר אני במלחמה נגד החלקים שבתוכי-נלחמת לא לקבל אותם.. לא להקשיב ולהתעלם מהם למרות שאני מבינה מה שאני עושה- איך שאני מתנגדת ולא מאפשרת הפחד משתק אותי אני 24/7 נלחמת ומחזיקה בכוח המצב הזה התעצם לאחרונה אני מיוואשת מעצמי באיך שאני לא מצליחה /לא מסוגלת להרפות פחד אימה מלווה אותי מלפגוש מה שעומד מאחורי החומה שבניתי לשמור ולהגן עלי.. עומדת על המשמר... גורמת לעצמי סבל רב אבל עדיין...

קשה זה לא מילה...מטורף גם כשאת מול המטפלת שלך או חושבת עליה אין לך הרגשה שהיא תשמור עליך? חיבוק,ינשוף יקרה,מים בחום

המודעות שלך זה כבר חלק מהדרך ..מאמינה בך ויודעת שבסוף תצליחי לעבור את קיר הפחד ..אל תקשי על עצמך בקצב שנכון לכולכם . חיבוק

קראתי אותכם ומילותייכם מרגיעות ומחממות לי את הלב- תודה רבה

שלום, אשמח להמלצה על מומחים/מוסדות רפואיים. אבי בן ה-69. בעל משינויים ואסקולריים במוח (סובל משכחנות, שינויים התנהגותיים, אובדן כישורים טכניים ועוד). בנוסף מפגין סימפטומים של מצוקה נפשית (חרדה ודיכאון). הוא הגיע לארץ לצורך איבחון, היות וברוסיה, מקום מגוריו הקבוע, ככל הנראה לא קיבל טיפול טוב. המון תודה, דנה

האם.., כשהקושי והחסימה,כל פעם מחדש לא מאפשרים דיבור..,יש מקום לטיפול היפנוטי?(גם אם זה אומר בעצם ..,לעשות את זה עם מטפל אחר. ??)

אוף...ככה זה נראה כולם עסוקים, שאין זמן אליי, גם לי אין זמן לעצמי....רק לאחרים :( מכירים את זה? ולשאלתי האם לעולם לא אלמד לווסת רגשות? ויסות רגשי אפשר ללמוד בטיפול??? ככה חשבתי...אבל לא יודעת כבר....נראה שלעולם אצטרך אותה, אותך גם אודי...הרבה באים שואלים רק שאלה נשארים תקופה אפילו והולכים בסוף...ואני נשארת...פה ואצלה, בעיקר בגלל הרגשות שעדיין לבדי נראים כמו הר....אז איך אלמד לווסת רגשות? לא לקחת כל דבר ללב? לא לבכות יותר מדיי, לא לשגע אותה......וגם אותך...סליחה, היא בקשה שיותר לא אתנצל כשאני מסמסת לה כשקשה (שאנסה לתרגל) כי מספיק קשה גם ככה......... :( אוףףףףף

הי מיכל, נראה לי שהטיפול לימדני לעשות כן. מאמינה שזה כנראה אפשרי גם עבור אחרים. מה שאני אומרת הוא שלעתים התגובה האוטומטית הרגשית עשויה להיות קיצונית למדי, אבל הטיפול מלמד איך להרפא מהר יותר מהמצב ולא להיסחף לבלבול או פירוק (כשם שכל אדם בריא עושה, כך להבנתי); כמו-כן, איך באופן כללי להיות במצב חרדתי מופחת, לחץ מופחת, ואז גם התגובות הרגשיות עוצמתיות פחות, או פחות עולות לרמת החווויה. אישית אני מאמינה בפגישות פגישות, לפחות הכי מתאים עבורי. חזק לאין שיעור לעומת התכתבויות, שלדעתי, עשוי להיות בהן גם אלמנט מחבל. תלוי, אבל, איך משתמשים. ואני, אני רוצה טיפול כל החיים. אז מה... ואודי יקר - סקרנית לדעת במה אתה עסוק, אם תרצה לשתף. שלך, שלכם, סוריקטה

אוף כנראה שגם אני רוצה לכל החיים....וזה לא אז מה...וכן גם אני מאמינה בפגישות אחרת לא הייתי ממשיכה בהן...

אודי יש לך שיר שיחבוש כואבת לי הנפש מתערער לי אני רןצה ממך מילים קשה לי

מאז ומתמיד סבלתי מחרדה חברתית. בשנים האחרונות אני מתגברת עליה בהדרגה ונעזרת במחשבות חיוביות. היום יותר קל לי לקיים אינטראקציה עם אנשים ולהישאר רגועה. בשנה האחרונה החל לי תסמין מוזר והוא רעד בידיים. בעבר כשהייתי צריכה לשלם בסופר הייתי רועדת מעט, אך זה עבר לי. בבדיקת הדם האחרונה היד שלי החלה לרעוד ממש בפרעות (ואין לי פחד מדם/מחטים). זה היה מביך נורא, וניסיתי להסביר שאני לא עומדת להתעלף. שבוע שעבר עבדתי בסדרנות במקום חדש ולא הייתי לחוצה כלל. אך כשביקשו ממני לחתום על הדף (בצמוד למישהו שבחן אותי) זה קרה שוב. ניסיתי לעבוד על מחשבות כגון "מה אכפת לי מה יחשבו, זה לא עניינם", אבל זה קרה לי שוב אתמול אצל הווטרינר כשלקחתי את החתולה לטשטוש. ברגע שהתחלתי לחתום היד שלי פשוט התעוותה והחלה לרעוד בטירוף, וברגע שסיימתי היא נרגעה. וואלה, מדובר בפעולות הכי פשוטות בעולם, זה לא שאני עומדת עכשיו מול קהל או קבוצה גדולה של אנשים וצריכה להתחיל להרצות. אני לא יודעת איך למצוא לכך פתרון.

אודי, אמא צביה נסעה לחו"ל לפני מליון זמן.. מיום חמישי ה 5/5 לא נפגשנו. לפי היומן כתוב שנפגש בראשון ה 22/5. אתה יודע אודי ? היא נתנה לי משהו סגול רך וכתבה בפתק : "ל... משהו רך ממני אלייך להחזיק עד שנשוב ונפגש . והחתימה שלה " היא גם הזמינה אותי בפגישה האחרונה ברביעי ה 4/5 לצלם אותה, ואכן צילמתי באייפון 8 תמונות ממנה. ועברו כבר פעמיים ימי שישי ובם שלחה לי הודעת סמס של שבת שלום. ולמרות הכל אודי, היא כאילו נגמרה .. היא מתה... ואני כבר מכירה אותי. בראשון אגיע באיחור ולא אומר לה מילה במשך כל הפגישה. יש בי תערובת של זעם עצום על הנטישה ,למרות הידיעה שנסעה לחופשה ועשתה כל מה שרק יכלה בכדי להקל עלי את הפרידה. יש בי גם געגוע בעוצמות שיכולות להוביל למבול בעולם. לתוהו ובוהו. יש בי גם הערכה כלפיה על שעשתה את כל שביכולתה בכדי להקל עלי.. ויש בי רצון/צורך להרוס את הכל. מתחשק לי ללכת למטפלת אחרת. חדשה. לא לחזור אליה בחיים אפילו אם תתחנן בפני.. ויש בי גם יאוש אודי... היאוש הוא ממכלול הרגשות שקיים בי .והידיעה שכשתחזור אפעל "כמו על אוטומט" כפי שאני מכירה ויודעת.. עושה אקטינג אאוט.. "מחזירה לה" לא מדברת איתה מס' פגישות אף לא מילה אחת ואף לא סתכלת עליה.. כאילו מתה.. וכל זאת אחרי 7 שנות פסיכואנליזה אצלה אצל אמא צביה , פסיכואנליטיקאית מנחה במכון. מורה ומדריכה ומוכרת בעולם הטיפולי כמטפלת מאוד מאוד טובה. מיואשת מהדפוסים שלי שמסרבים ללכת ממני. מיואשת מעצמי שמוצאת עצמי מתקשרת ומקשיבה למענה הקולי בו היא מודיעה על חופשתה. מקשיבה אולי עשרות פעמים ביום. כמו מגרדת בפצעים. כמו לגרד את הקירות. מיואשת שכך מרגישה ופועלת אחרי כל כך הרבה זמן של טיפול... שואלת את עצמי אולי אני לא ברת טיפול ? שואלת את עצמי גם ואולי כל הטיפול הפסיכולוגי זו שרלטנות ? וגם איתך אודי היה לי לא קל ... רגשות קצת כמו עם אמא צביה (?) בחוויה שלי נטשת אותנו בחמישי.. הרגשתי שלא סגור.. הפורום לא עוטף לקראת שבת.. וגם איתך אודי , יודעת שאתה מקדיש מזמנך היקר, ללא תשלום, בהתנדבות. מרגישה שאתה עושה את זה מתוך לב פתוח,נדיב ,אולי מתוך תחושת שליחות .. (?) לא יודעת אודי... מרגיש לי רע. מאוד ! מאוד ! משהו בי מצטער אולי על כך שאיפשרתי לעצמי להתקרב על באמת לאנשים (?) הכאב הוא מאוד מאוד גדול.. ויש בי קול שאומר לי :" אז תחזרי לקונכיה שלך לחיות חיים פנימיים עשירים אך ללא קשר לבני"א " :((((

אודי, איזה דברים נפלאים כתבת. נפלאים וחכמים. סוריקטה

אני רוצה שתדע שאני ממש ממש אוהבת אותך ! התגובה הזו הרגישה לי בדיוק בדיוק .. מה ? לא יודעת לומר מה.. לא יודעת מה בהודעה שלך שנתנה לי נשיקה רכה בלב וגם אני מרגישה שאתה מחזיק לי את היד בדיוק איך שצריך.. משונה... אתה יודע מה אודי ? אולי זה כמה דברים ? * "שמעתי" אותך אומר לי :" במבי את לא משוגעת" במבי את לא מפגרת וטיפשה" זה בסדר להרגיש כך. זה נורמלי להרגיש כך. * כשהתייחסת לחמישי שלא הצליח לך "לסגור" כפי שאתה עושה תמיד, "שמעתי" אותך אומר לי :" במבי , את צודקת... זה לא נדמה לך. זה באמת קרה, וזה קרה כי אני בן אדם והתרחשו אירועים חיצוניים.. וזה הרגיש ומרגיש שאתה אומר לי :" במבי את לא משוגעת, זה לא נדמה לך. זה באמת קרה.. ואז בלב שלי זה נחווה ש:" בסדר, כולנו בני אדם...אבל אני נורמלית..לא משוגעת שכאילו סתם נדמה לי... * וכשאמרת לי :" קשר עם בני"א זה הדבר הכי חשוב שיש לנו.אל תוותרי על זה " הרגשתי שאתה ממש אומר לי כמו שהיית אומר לילה שלך.. הרגשתי ואני מרגישה שאתה אומר את זה מכל הלב.. תודה אודי אהוב ויקר !! שלך-במבי.

מרגישה שכתבת אותי מילה מילה!! כל כך מבינה את מכלול הרגשות... אנחנו עברנו דברים"לא פשוטים" וסוחפים איתנו חלקים שעדיין נשארו קטנים... הם צריכים זמן... המון בסלנות והכי הרבה חמלה!!! אני כמוך יש את החלקים האלה בתוכי .... אולי אפשר לחזור לקונכיה- למוכר אבל בשבילי כאב של הלבד בלתי נסבלת -אין לי הרבה מילים חכמות לאומר לך אלה רק חוויותי... כאן יחד איתך...

תודה על השיתוף.. אדם הוא אולי היצור המורכב, המשונה, המוזר והמעניין עלי אדמות...

ובכל זאת חייבת להגיד שיש שינוי ... הפעם הזו למרות הקושי את מצליחה לראות את כל המכלול של הרגשות שבך ..את יודעת במבי זה כל כך טבעי ובסדר ..והכי את יודעת לא בטוח שהפעם תגיבי על האוטומט ואולי הפעם זה יהיה קצר יותר ורק כמה דקות ...איתך וזה עוד מעט נגמר...

השאלה שלך מה אני רוצה? הבהילה ,במידה מסויימת אכזבה ובתוך ההרגשה הכללית שלי נוכח העומס שלך והפחד שלי שתשבר ותעזוב פשוט הבנתי שאני יותר שם מכאן. הבוקר חשבתי על המילים האלה "את רוצה" עצוב לי , לחלק הכאילו בריאה אסור לרצות אסור לבכות אסור להיות ...כאן ניכנס הפיצול הזה שהם רוצים הם בוכים לא אני ...עצוב ככ... אז אודי אני מנסה איתך זה מרגיש בטוח לרצות להיות .. אני מבקשת שיר ממך כזה שמותר בו להיות ולרצות ולבכות ..שיר שהוא כולו הפתעה שאפשר לקחת איתי . אודי זה קשה כלכך במיוחד שאני יודעת כמה אתה עמוס לבקש ולרצות .. ובכל זאת לא מוותרת לעצמי , אבל בהחלט אבין אם אין לך בשלוף ....אינטגרציה :):):)

אודי, ברוך שובך, וברוך שובו של המטפל שלי :-) מעניין שכתבתי על חשש מסוים, לא זכרתי ואיני יודעת כרגע על מה דיברתי בדיוק. אבל המחלה הזכירה והוציאה ממני כל מיני צדדים. מה שהכי הפחיד אותי היה העצב האנוש שהתלווה אליה וחוסר האנרגיות לנוע בכלל. אבל, אודי, לצד הייאוש, האכזבה, ששומעים גם מהם, לפחות המטפל שלי אומר, שרואים אצלי המון תקווה ואופטימיות, ואני משערת שגם כאן. ואצל משתתפות נוספות. אני בריאה (כבר אמרתי, והכוונה גם למצב הנפש). סיימתי עם הבדיקות הגופניות לעת עתה והכל תקין. יום ממוזג לנו, סוריקטה

איזה יופי שהלכת ועשית את זה...בהחלט נותן השראה. גם אני צריכה לעשות את זה מתישהו...אבל מאוד קשה לי עם הגוף שלי, כאילו מספיק שאני סובלת את עצמי כי אין לי ברירה אז למה שגם אחרים יסבלו? זה אידיוטי, לפעמים נדמה לי שהייתי צריכה לפי המנטליות שלי להיוולד בימי הביניים ואז לא הייתה שום בעיה ולא הייתי נחשבת מוזנחת, לא הייתי אצל רופא משפחה כבר המון המון שנים.

המון זמן לא כתבתי פה. דברים מסוימים השתנו בחיי. אני בזוגיות למשל. דבר אחד לא השתנה- הזכרון שקיבלתי טיפול שבמהלכו הפסיכולוגית הקלינית הבכירה פלשה מעמדת סמכותה לתוך נפשי והורתה לי כיצד לקבל החלטות במקום לאפשר לי מרחב וחשיבה משותפת מכבדת כדי שהחלטות יגיעו מתוך הבשלה פנימית שלי ולא כציות לסמכות חיצונית. זה היה מאד לא נכון. יחד עם שלל כשלים אמפתיים צורמים אחרים. לתבוע על לא היה אפשר. ועכשיו זה שייך לעבר. עדיף לחיות בזמן הווה ויש בשביל מה. החיים מספקים יותר כשנפתחים לחוות אותם. משהו שכן השתנה קשור להערכה העצמית שלי. אני לא מרגישה פחות. אני לא מרגישה פחות מאף אחד אחר. יש לי עצמי זקוף משלי. סוף סוף יש לי עצמי זקוף משלי. ויש לי חבר אהוב. מקווה שיצליח לנו. תהיו בריאים.

ברוכה החוזרת ...טוב לשמוע ממך , ובאמת הלוואי ויצליח לך ..

אומרים לי שאני לא משוגעת שהאנשים שעשו ופגעו הם משוגעים אמרו ואני לא מאמינב מרגישה שאני משתגעת- שוב הספקות- הפחדים שהכל שקר... שאני ממציעה... ואני מתהפכת ומתהפכת כדי למצוא את האמת ולא מוצאת... טיפול הופך להיות סיוט.. היא לא מוכנה להתייחס אליהם יותר רק אלי ואז אני חושבת לעצמי שאולי הם לא קיימים - אולי הם רק בראש- אולי אני לא שפויה לא מוצאת שקט.. לא יודעת מה לעשות עם הבלבול... אולי אם אפסיק טיפול ולא אתן מקום הם יעלמו בזמן אחרון אני מתאמצת לבטל את הפגישה שלנו... אבל לא מצליחה... מרגישה לכודה בתוך ההזדקקות למטפלת וזה מכעיס ומשפיל אותי.. אולי אצליח בפגישה הבאה לבטל?? רע לי - כל כך רע לי....

איך את מרגישה עכשיו? מקווה שהצלחת להתאושש ושעכשיו יותר טוב. שיהיה המשך שבוע טוב!

הי חנה יקרה, רוב תודות. אני בסדר והתאוששתי למדי. מותר גם לדאוג לבריאים, נכון? שלך, סוריקטה

אני מחפש פסכלוג\ית קוגנטיבי התנהגותי , או תעסוקתי , בעלי נסיון בטיפול ברופאי יש נישה כזאת ?

היי אודי, ברוך השב....;) אני רוצה לכתוב על פגישה מטלטלת שעברתי... הוא ניסה לשקף לי את ההתנהגות שלי.... אני הרגשתי שהמילים שהשתמש בהם דרמות הוא קרא לתגובות הקשות שלי... אמרתי לו החיים שלי הם לא דרמה ולא מחזה... הטראומות שחוויתי מובילות לתגובות מוגזמות... אני מוכנה לקבל מה שיש לו להגיד אבל שלא יזלזל בי ובסיפור חיי שהוא העד הראשי בו... זה כאב לי כל כך בכיתי.... וגם עכשיו עוד כואב לי בנפש... אני בהכשרה וקשה לי להתחיל את היום... הילה

זה באמת נשמע כואב ולא נעים לשמוע את זה... מקווה שהצלחת להיות קצת בתוך השגרה של היום הזה ומקווה גם שתוכלי לדבר עם המטפל על זה. בהצלחה יקרה בהכשרה ושבוע טוב!

הי הילה, גם לי היו פגישות, רבות למדי, בהן המטפל שלי עימת אותי מולי ושמעתי ממנו מילים שהיו כמעט בלתי נסבלות עבורי. לעתים, כך נראה לי, גם אני כאן משתמשת במראות שאולי מעוררות התנגדות. בס"ה, לדעתי, זה טוב. אפילו מאד. ובאמת להקשיב. שלך, סוריקטה

אודי מה איתך? כל כך עצוב לי שאתה לא כאן.... מקווה שאתה בטוב... חושבת עליך הילה