פורום פסיכולוגיה קלינית

היי, אני רוצה להתייעץ לגבי משהו שמאוד מטריד אותי ולא עוזב לי את המחשבות. לפני כמה חודשים התחילו לי התקפי חרדה וירידה במצב הרוח ולכן פניתי לפסיכיאטרית לצורך קבלת טיפול תרופתי. הייתי אצל הפסיכאטרית הזאת 3 פגישות ולאחר מכן כבר לא חזרתי. מה שמטריד אותי זה המפגשים עם הפסיכיאטרית, כבר בפגישה הראשונה היא אמרה לי שאני מאוד חרדתית ורוצה לבדוק עד כמה אני נמנעת מדברים, וכך החלה לשאול שאלות שלטענתה בודקות את רמת ההימנעות שלי. היא שאלה האם אני מורידה שיערות למטה ואיך אני מורידה. שאלה אם קיימתי יחסי מין ואם אני בקטע של גברים או נשים. סיפרתי לה שיש לי קשר מיני עם ידיד שלי אך אני לא שוכבת. ואז בפגישה השלישית והאחרונה היא התחילה לשאול אותי האם הוא מנשק לי את הציצי ואת הלמטה, האם הוא גומר לי על הבטן ואם זה נוגע לי ביד, שאלה האם הגעתי לאורגזמה, האם אני אוהבת את האיבר מין שלו ואת הגודל שלו, כשסיפרתי לה שניסינו לשכב ולא הצלחנו, אז היא שאלה אז מה עשיתם אחרי זה, איך הוא גמר בסוף. וגם שאלה אותי למה אני לא עושה טיפול בלייזר במפשעה, האם זה בגלל שאת פוחדת שהיא תראה לך את הפות ואת החור. יש לציין שלא הצלחתי לומר לה שהשיחה לא נעימה לי, עניתי לה בעיקר בתשובות של כן ולא, הייתי בחרדה עצומה והתפתלתי מולה והיא לא הרפתה. בסוף השיחה איתה יצאתי המומה וחסרת מילים ולאחר מכן סיימתי את הטיפול אצלה. רציתי לשאול מה זה בעצם הדבר הזה? האם ההתנהלות הזאת תקינה בטיפול פסיכיאטרי (היא לא מטפלת מינית)? לגיטימי השאלות האלה? האם זה סוג של ניצול מיני או שאני מגזימה וזה בסהכ שאלות חודרניות? בבקשה תעזרו לי לעשות סדר בדברים. תודה מכל הלב וסליחה על האורך

מוכנה ברוב חן והדר להענות להצעתך לאימוץ :) וברצינות, גמני מעריכה את הכנות על כמה שלא פשוטה היא לי. היום נאמר לי שביתי קודר ולא מזמין.. העציב אותי, ושאלה כמה לקחת את זה פנימה, וכמה לדחות... גם איתה, היא מאד כנה, אבל גם מאד משוכנעת בצדקתה, ומכעיסה אותי בביטחון הזה...וזה בלתי נסבל הצימוד הזה, שבו כל פעם שהיא חיה אני מתמוטטת, וכן הימור, את צודקת, מצד שתינו, היא קיבלה אותי לאחר שבהתחלה סירבה ואני לחצתי ואני הגעתי עם רקורד של הרבה טיפולים כושלים. בכל זאת נראה לי שיש לך קצת יותר יכולת להכיל חלקיות, היא נסעה לפני שלושה ימים וכבר הספיקה לענות לי על שני אימיילים ובכל זאת זה לא עוזר לי לא להרגיש לבד... אני עצובה וכועסת וזועמת יותר נכון ומפשלת בכל מקומות העבודה שלי ומרגישה את עצמי על הקצה.. לא יודעת.. תודה סוריקטה! את קול באפילה!

נדחפת לכן ..רק להגיד שקוראת אותך ומאוד בעד ישירות גם שכואבת ומבינה את הקושי שלך ובכל זאת ...את זוכרת היא תחזור זה עובר מהר מהר ...הנה המטפלת של במבי כבר חוזרת היום וגם שלך כבר בדרך עם כוחות מחודשים .

הי גלי, את יודעת, נראה לי, ואני מתביישת, שגם ביתי באיזה אופן אינו מזמין. אבל אם מורידים כמה שכבות כיסוי (תרתי), תוך זמן קצר למדי הוא הופך להיות כן מזמין ונאה וחמים. טמון בו הפוטנציאל הזה. הביטחון הזה של המטפלת שאת חווה בעוצמה - הייתי מציעה לקחת בחשבון (בעיקר בגלל הביטחון שלך ואי הטלת הספק בהרגשה הזו מולה) שהפסיכולגית אינה כה בטוחה או יהירה. שהיא, אפילו, יודעת היטב צניעות מהי. ובך, כפי שכבר סיפרת, יש גם תחושת קנאה, גם היא בעוצמות נכבדות. נשמע לי שזכית במטפלת מעולה. העובדה שלחצת להתקבל מבורכת מאד בעיניי ומראה על צד בריא וחזק. על משאלה להתגמשות והקלה. נשימה עמוקה ובריאה. אוויר חדש, שלך, סוריקטה

שמת לב שאני מנסה לצרף ענפים רעננים מידי פעם? לפעמים קושי גם מצמיח .נראה לי שבכל זאת הייתי מוותרת עליו...

אני שמה לב מאד, לענפיך הרעננים. ונהנית מידי פעם להצטרף אליך. נראה לי שלא באמת היית מוותרת על הקושי המצמיח, אולי אם תסתכלי עליו מזוית קצת אחרת ותוכלי לראות אותו בצורות נוספות מעבר לקושי. כמו למשל מנוע. סיימתי לכתוב לך פה ואז הסתכלתי על המשפט הזה שוב: "לפעמים קושי גם מצמיח" והרגשתי שיש בו עוצמה ומפתח משמעותי מאד לחיים. המפתח הזה בידיך הטובות. לפעמים קושי גם מצמיח!!!!!!!!!!!!!!

לא הצלחתי להבין על מי היית מוותרת...וכן רואה ושמחה על כל ענף וענף .. ראיתי גם שהוספת ענפים משלך על עצים אחרים נעים כל כך ...

הי רוני, לא שווה, לעתים, תחושת ההקלה והסיפוק של אחרי חציית המכשול? עצמאות מוגבלת - היא גם מחיר, ולעתים כבד ועצוב. מקווה שבתוך הקושי תהיה לך תמיכה, שתסייע לעבור את ימי הסבל. קונקרטית, שם בחוץ, וגם כאן. שלך, סוריקטה

אודי איזה שיר איזה מילים כמה משמעות נוגעת ...היה מאתגר , מעניין מלמד ...בכל פעם המדבר משנה את גוניו הצוקים מזכירים לי כמה אני קטנה ביקום ולא יכולה לבד ..ועד כמה גם אני כמו הצוקים הרוח והמים משנים אותי ... חושבת איך לשתף אותכם מבלי להסגיר את עצמי ...בכל מקרה התגעגעתי כל כך לכאן ,וחזרתי עם המון כוחות לאתגרים ... בסוד ,אני מוכנה להסיר עוד שיכבת הגנות ולהביט במציאות חיי ...

הי אביב, מזכיר לי מורה מיוחד בבית ספר. קפדן ומזהה כשרונות. https://www.youtube.com/watch?v=_Sur6AJoEUE חיבוק, סוריקטה

העלת בי חיוך ענק ..תודה

מרגישה במקום לא פשוט כל מילה/ תגובה מכל אחד יכול לטלטל או לזרוק אותי לאי שקט ופחדים בכל זאת רוצה להיות כאן לקבל כמה מילים רכות ומבינות. ויותר מהכל -לא להיות לבד עם הכל..

כל כך מבינה אותך מחבקת עוטף לכולך ואיתך ..

איתך, ברכות ועדינות.

הי ינשוף, היה זה כאילו מגע מול כווייה דרגה שלישית. שורף. צורב. הייתי מציעה בריכה צלולה ושקטה עם דולפינים ידידותיים, או רוח סתווית נעימה מול ים, או גור פרוותי כלשהו לריכוך. שלך, סוריקטה

תודה על המילים הרכות תודה שאתן כאן יחד איתנו- זה המון בדבילי סוריקטה יקר באמת החוויה הנוכחית הוא כמו להיות מכוסים בכוויות דרגה 3-4 !!

יחד זוכרת בעדינות ברכות ...עד שהכויות יעלמו , תחושה נוראית ההרגשה שאין לך עור .. תחבושות רכות ונעימות לעטוף את כולך ...חיבוק לכולך

תודה על התייחסותך

תודה על הסבר מפורט, עכשיו אני מבינה. אולי באמת אצליח להשתמש בכלי ששיתפת.. דא, אם את זוכרת בפעם הקודמת שייעצת לי, אמרת שישנה אפשרות שאני מרגישה חרדה מלקרוא את הדברים שאני כותבת. לפעמים המחשבה על זה יכולה לגרום לי להמנע מכתיבה. אני חושבת שזה נכון. ואני הרבה מנסה להתמודד עם החרדה הזו. לעיתים אני מנסה גם פה בזכותך.. תודה על היותך, סוריקטה. Aya

הי איה יקרה, חיבוק גדול, על הניסיונות, על ההקשבה. לאט לאט, שלך, סוריקטה

שמטפל ייתמר ללחוץ ולשכנע את המטופל לבוא לטיפול אצלו? יפעיל מסכת לחץ כמה הוא מאמין שזה נחוץ ויועיל לו. מאד לא הערכתי את התכונה הזאת בעוסית. מניסיוני עם מטפלים אחרים בדכ הם לא לוחצים.

שסיפור דומה מאד, שלך, (בשינויים קוסמטיים) חוזר על עצמו מול דמויות שונות? אם תשובתך חיובית, מה את חושבת על זה?

.

הי מימה, את גם לא מחבבת, בלשון המעטה, שאמך מציעה לך אוכל (כאילו 'דוחפת לך, מפתה, הורסת לך תוכניות ירידה במשקל, פורצת גבולות להרגשתך). נראה לי שיש (גם) כאן בנות שיש בהן חלק שחפץ שהמטפלים שלהן ילחמו עליהן, 'יתאבדו' על הטיפול. יש גם משאלה כזו. וגם משאלה כמו שלך, לאחריות בלעדית וחופשית של המטופל. שני הכיוונים קיימים. בעיניי, בדרך כלל, או אפילו תמיד בכל אחד מאיתנו. ואולי גם יש קונפליקט בינהם. מול מגוון דמויות שאנו קשורים אליהן בחיינו. ואנחנו, אנחנו מחפשים את האיזון, נראה לי. סוריקטה

זה נכון. נראה לי פעם גם רציתי שיתעקשו עליי אבל לא מטפלים כי זה בתשלום ויש איזה ניגוד אינטרסים לא ברור. כאילו אולי היא לוחצת שתשארי בגלל הכסף? לכן זה נראה לי לא נכון שמטפל ילחץ על מטופל. הבחירה חייבת לבוא ממנו.

במבי, סוריקטה, חנה ואודי...פחות לבד. תודה, פוחדת מפרוצדורות רפואיות מסכנות חיים.....זה יהיה בשלישי, ניתוח מסובך ומסוכן....... לא יכולה לשתף מעבר...בעיות בריאות :( והיא אמרה שאשתף אותה אבל לא בטוחה שאוכל......אולי אעדכן פה במשך השבוע אם יהיה לי זמן. אין לי זמן כל כך לקרוא אתכם וסליחה שמבקשת לעצמי שתהיו איתי.......נזקקת, אוףףף מבאס להזדקק בלי לתת. סליחה.........

תשמרי עלייך אני איתך וכולן כאן ...ולהזדקק זה בסדר . הכי בסדר בעולם אין חיים בלי הזדקקות .

זה לא אני......מסובך

הרבה בריאות ושיעבור מהר ובקלות.

טוב מאד שאת מבקשת. איתך עם כל הלב!!! ה' איתך ויצליח את ידי הרופאים במלאכת הריפוי. שיפתחו לך שערי רפואה שלמה והכל יעבור בשלום. אל תהססי להיעזר ולבקש מיקיריך כל שתצטרכי. "אל נא רפא נא לה"

הי מיכל, היי בטוב. שהניתוח יעבור בשלום. חזרי לכאן לכתוב שאת חיה ונושמת? שלך, סוריקטה

אודי אודי אודי אודי אודי אודי . !!

נפגשתי לאחרונה עם העוסית שליוותה אותי פעם מול הביטוח לאומי בהגשת תביעת נכות כושר עבודה על רקע רגשי (המלצתה שלה). יצויין שהתביעה דאז הצליחה אבל כיום אני בכלל עובדת בעבודה שמצאתי לבד! אבל על הזין שלי- אם יש זכויות אני מממשת מה שאפשר בעולם העקום הזה. אין לי שמץ נקיפות מצפון יותר. העוסית הזאת התערבה אז בבוטות בטיפול הפסיכולוגי שהייתי בו מול הפסיכולוגית השנואה. היא ממש אקטיבית חוותה דעה ואמרה לי לעזוב וכאילו הצטרפה אליי נגדה בדעה. קראתי בספר אתיקה של שפלר שזאת התנהגות לא אתית ואפילו כזאת שמחבלת בטיפול של המטופל כי בעצם היא גרמה לכך שדמות הפסיכולוגית הדפוקה הארורה תתקבע ללא הזדמנות למאמצי תיקון כחלק מן התהליך הרציף. למרות שהפסיכולוגית באמת הייתה חתיכת קקי מסריח... ולפני יומיים נפגשתי שוב עם העוסית אחרי איזה שנתיים שלא ראיתי אותה. רציתי מפגש תמיכה. קיבלתי קצת תמיכה אמנם אבל מה שלא אהבתי זה את הצורה שבה היא ניסתה להפעיל עליי ועל השיקולים שלי לחץ שכאילו אני עוד צריכה טיפול פרטני כאשר אמרתי לה שלדעתי לא ואם אלך לטיפול מעתה אחפש קבוצתי . ממש לא אהבתי את האופן הגס שבו היא התערבה . ממש עם ניסיון ללחוץ עליי. בלי להקשיב והייתי צריכה להאבק להשחיל מילה ולעמוד על שלי. שמחה שעשיתי. אבל שוב זה משאיר רושם לא טוב.ממתי מותר למטפלים להתנהג באופן פולשני?? לא אהבתי את זה. והפסיכולוגית? אם זה היה תלוי בי הייתי תובעת. ביררתי ואין סיכוי. מטפלים לא אמורים לבזות מטופלים! מטפלים אמורים לעזור.לכל הפחות להבין אותם כראוי. שתקח את העבדתי קשה שלה ותדחוף ל**** (אודי צנזרתי כדי שתאשר) אבל שאני נזכרת בפסיכולוגית ההיא אני ככ שונאת ... הקולגה הארורה שלך השאירה בנפש שלי כאלה כעסים. פושעת ארורה שכמוה. ואתה כמובן לא חושב שהיא עשתה שום דבר רע. לפחות אתה על תהיה פושע ותקשיב טוב למטופלים שכועסים על משהו. פשע זה לא מה שהחוק מגדיר. פשע זה גם אטימות בלתי נסבלת בין אדם לחברו ברמות שהדעת והנפש פשוט לא יכולים לשאת ולסבול. אז מי אם לא פסיכולוג אמור להמנע או לפחות להכיר בכך כאשר אירוע שכזה מתרחש. גועל נפש שאין השלכות ל'פאשלות' שלכם. מכעיס. חוצמזה סהכ בסדר אצלי.

בכנות אכתוב לך- לכנות בני אדם שמנסים לעזור לך ולא מצליחים- קקי? פסולת? אני לא במצב לכתוב אבל....

הי מימה, נשמע מכאן שאת מאד נמשכת לחרא הזה (סליחה על הביטוי הבוטה). אם תחושי תוקפנות רבה למשמע דבריי, ותהדפי את האפשרות הזאת מכל וכל, קחי בחשבון שניתן יהיה לומר על כך שזו התנגדות. הזה הזה, מימה, הוא, כנראה, מאד לא בסדר, וגם אם נדמה שקטן מימדים לרגע, הוא כנראה יודע להתנפח ולשבש משמעותית. אני כותבת גם לכולם. לאוזניים קשובות. סוריקטה

בבקשה תתיחס להודעתי טרם איחולך לשבת.

הי אודי, וגם לכן יקרות שלום. אני פה ברקע רק שמתקשה לשתף ולהגיב, מתנצלת על כך. אבל שקוראת מזדהה ממש עם כל אחת. אודי היא אמורה לחזור מהחופשה שלה, אני לא יודעת אם אני רוצה לפגוש אותה שוב היא האדם שאני הכי כועסת עליו ביקום כולו (ככה פתאום להחליט לעזוב בזמן הכי גרוע שלי??? אז אין לי צורך בה ) מצד שני היא הסכימה שאצור איתה קשר בחופשתה במידת הצורך ( כמובן שלא עשיתי זאת הרי היא לא באמת התכוונה)... ממש מתלבטת היא תתקשר לתאם מועד בא לי לא לענות לה , או לענות ולהגיב כאילו אין לי מושג מיהי ומה היא רוצה ממני, לתת לה להרגיש איך זה שמתעלמים ממך וששוכחים אותך. שונאת שהיא יוצאת לחופשה גם אם אגיע לפגישה אלו יהיו פגישות מתחמקות וחסרי מילים. הרי ברור שלא אכפת לה , אם כן היה לה חשוב הייתה שולחת sms ששןאל לשלומי, אבל לא היא שכחה את קיומי יצאה לנפוש לה וכשהיא תחזור תסתכל ביומן ותזכר שהיא צריכה לתאם פגישה בסופו של דבר אני רק העבודה שלה. שורה ביומן עם תאריך ושעה.

אוף איתך ,את לא מבינה מעבר לפחד כמה זה כייףצלסמוך ולהשען .. והיא שם עבורך כל הזמן עברה כבר את כל המבחנים יקרה היא סגרה כבר כמה וכמה "שבוע שבי " איתך והתגעגעתי ..

עוד על הסתיו שיש בו משהו עמוק וחודר, עצוב ומעורר געגוע. שיר צרפתי במקור של המשורר פול ורלן. התרגומים לשיר מתקשים מעט להעביר את עוצמתו במקור ובכל זאת. שיר סתיו סופד הסתו בכנוריו עד-אפס-קץ, בדוי יגון, דהה, חדגון לבי רועץ. אחויר כמת, נשנק, לעת שען יכה, ואזכר בזמן אחר, ואז אבכה. אל?, נפטר אל סער מר, נסחף, מובל, אנה ואן - עלה קטן, שכבר נבל שבת שלום שירה

גונבת רגע של קליטה .... באזור מדברי ללא קליטה אז רק שתדעו שאוהבת . ראיתי שעלו מלאא הודעות מבטיחה לקרוא כשאוכל ... שבת שלום שבת של מנוחה ללב לגוף ולנפש

אודי גם אני אוהבת . אתה בטוח יודע איזה מאמץ זה למצוא פיסה של קליטה במדבר ... תודה על היותך ...ותודה על המילים

את כל כך ישרה וכל כך הגונה ואת לא יכולה לרמות כשאת לא אוהבת את לא יכולה, ואת זה אי אפשר לשנות. אבל את עברת ממש לידי והייתי כולי צעקה ובדרך לא שמת את ידך על כתפי, לנגיעה אחת רכה. ואת זה אנ'לא שוכחת ועל זה אנ'לא סולחת ועל זה אנ'לא אסלח לך לעולם. כי את זה אנ'לא שוכחת ועל זה אנ'לא סולחת לעולם. כשהייתי איתך לא היית איתי, היתה רק תמונה מתנועעת. הרשית בחסדך לאהוב אותך, וכל חסד אחר מנעת. ושום חסדים לא רציתי ממך, אבל באותה הדקה הייתי זקוקה לידך על כתפי, לנגיעה אחת רכה.

הי גלי, את כותבת דברים ואני חושבת בקרבי שבא לי לאמץ אותך. ראי, גם המטפל שלי, בדומה לי, אני משערת, מאד מאד אוהב אמת. אני, היום, מעריכה זאת מאד מאד, מוקירת תודה, חשה שזכיתי על אף הכאב העצום שהיה כרוך בכך. על אף שהוא ממלא רק תפקיד של מטפל נפשי. יש הימור בכניסה לטיפול. הימור מצד המטופל, שמשקיע משאבים חומריים ככסף, ונפשיים, כמו-כן, הימור מצד המטפל. מטפל, שיודע את מגבלותיו. מטפל שיודע צניעות מהי. אבל באמת, לעומק. בדיעבד, שנינו, המטפל ואני התמדנו בטיפול. הוא שהאמין שזו הדרך היעילה ביותר שתרפאני, ואני, לא יודעת, פשוט הצלחתי לשרוד. תעצומות רבות נדרשות. עמיתיו הביעו בעבר פליאה על היכולת הזו. שלנו. ואת יודעת, בראשית הדרך, כשהייתי על הפנים התפקוד שלי היה גרוע מאד מאד, כך גם התקשורת, סממנים גופניים ועוד. השקעתי בטיפול חסכונות של 40 שנה, גלי. הימור, שלמזלנו, מעין נס שכזה, השתלם. שלך, סוריקטה

אם הספקתי., אם לא-אז שיהיה שבוע טוב....

חברה טובה, חושבת עליך...

אכן חברות טובות ....גם אני חושבת עלייך ושמחה שאת מנכיחה את עצמך ,מרשה לעצמך להיות . יכולה לדבר רק מעצמי אני מתכוונת לכל מילה שאני כותבת ...

בפעם האחרונה שכתבתי כאן המטפלת שלי התרגזה עלי. זה היה כשכעסתי עליה, מרבית ההודעה עסקה בנפילה הגדולה שלי ובפחד מהנפילות הפתאומיות, מקצתה בכעס על המטפלת. היא דיברה על זה שליכלכתי עליה לאודי.. ניסיתי להסביר שלא אמרתי את שמה, שזה מקום שעוזר לי בין הפגישות, והיא, להרגשתי, מהדור שלא חושב שיש משהו וירטואלי שיכול להיות בעל משמעות נפשית, כל העניין של הפורום בכלל לא נראה לה, כעסה עלי ולא הסכימה לקבל שאולי אולי הפורום תורם לי במשהו. ניסיתי קצת לדבר על זה שהיא הפעם לוקחת אותנו שוב לפיצול בין הורים, לזה שאני בתווך בינה לבין אודי, היא לא ממש הגיבה. עכשיו, אמנם כבר גילינו שהיא לא אמא צביה אבל היא גם בחוץ לארץ, ואני כועסת עליה ושונאת אותה, אפילו לא הסכימה לספר לי לאן היא טסה. בעבודה שלי יש גם אחריות על אנשים אחרים ואני יוצאת מגדרי לא לקחת חופשות שיפגעו באנשים שתחת אחריותי, והיא חופשי על ימין ועל מאל, ולא די בכך, אז היא מקלקלת לי את המקום הזה, מבזה אותו. היא אומרת שבוז זה רגש יותר קשה משנאה. אני מדוכאת מאד. יש לי חברה שאמרה לי בצחוק האם אבא שלי מוכן לאמץ אותה, ורציתי קצת לשמח אותו אז סיפרתי לו, והוא ענה, שהוא מוכן בתנאי שהיא לא תהיה כמוני- לא תגרום לו לאכול קש ולכאבי לב.. זה מה שהוא מרגיש ממני... אני לבד והכל קשה מדי, מעבר ליכולותי, בעידודה לקחתי השנה על עצמי המון, הרבה יותר מאי פעם, ועכשיו צריכה להתמודד עם זה בלעדיה, וגם כשהיא תהיה אני לא יודעת איך אני מסתדרת עם הכסף לשלם לה על הטיפול (המפגר) הזה. בחודש שעבר שילמתי לה כסף שאני הרווחתי במשך שלושה חודשים.. :(

מבינה את הרגשתך.. משתפת - בגלל רגישות שלי כנראה,... לא אוהבת שכשרוצים להביע תסכול על משהו או זילזול משתמשים במילה "מפגר"... רק אומרת. שתהיה שבת שלום ותהיי בטוב.

גלי, כתבתי לך למעלה. ותוכלי לקרוא גם את ההסבר שרשמתי לאיה. גם זה נראה לי קשור. את מוזמנת להביא את הדברים שלי לטיפול שלך. ואת כל השיח כך איתך. היי אמיצה. המטפלת שלך אמיצה, בעיניי. במידה מאוזנת. תכונה מבורכת עבורי. שלך, סוריקטה

אודי, אתה יודע ? ספרתי עכשיו שוב עוד כמה ימים אמא צביה ואני נפגש שוב.. ו...? נו...? אתה רואה אודי ? נכון שהיום אנחנו כבר "סוגרים" את חמישי ? מחר כבר שישי ואמא צביה תשלח לי סמס כמו בכל יום שישי גם בשישי שעבר כשהיא כבר היתה בחו"ל היא שלחה לי כרגיל את הסמס של שישי , אני מניחה שגם מחר היא תשלח. נכון אודי ??? אני ממש ממש ממש בטוחה שהיא תשלח כמו תמיד. נכון אודי ??? די... נעזוב את הסמס הזה.. בכל אופן, חמישי כמעט נגמר, מחר שישי אח"כ שבת וראשון ו... בשני בערב אמא צביה תחזור לארץ סוף סוף :) וביום שלישי בבוקר ניפגש.. (אמא צביה סידרה שניפגש בשלישי על הבוקר למרות שבשלישי בד"כ זה יום בו אנחנו בכלל לא נפגשות ) כשאתה סופר זה כבר אצבעות של יד אחת :))) זה כבר לא המוני המוני המוני המוני המונים של זמן.... אתה רואה אודי שיש תקווה בעולם ? :) רוצה שתדע שאני כבר חוזרת לשמוח.. אני גם חוזרת להתמלא באנרגיות.. קורה איתי משהו טוב.. אני מרגישה את זה .. :) כל הציפורים שבעולם מצייצים ושרים בשמחה לקראת בואה של אמא צביה :)))) אתה מצליח לשמוע אותם אודי ? :) רוצה לברך אותך אודי אהוב בשבת טובה ומוארת .. :) שלך, במבי.

כאב חזק בגב שקמתי איתו היום, לא זוכרת שככה כאב לי. לא ככ יודעת מה לעשות עם זה. אבל עוד כאב מתלווה אליו, ואולי אפילו יותר חזק, הרצון שמישהו ידאג לי. שמישהו ידע את זה שכואב לי, שלמישהו יהיה אכפת ממני. אז אני במיטה עכשיו והדמעות זולגות מאליהן. יש עוד כל כך הרבה דברים אבל כרגע אעצור כאן... תודה על המקום הזה שלפחות כאן אפשר לכתוב הכל

נכון.. שירה וסנופקין , שם הסרט "החיים יפים".. ולא זכרתי את שם הסרט.. מעניין מה אמא צביה היתה אומרת על שיכחה כזו... אבל אתם ואתה אודי מקסימים ,אתם הזכרתם לי את המשמעות של כותרת הסרט.. אין לכם מושג מה התגובות שלכם עשו לי.. ראשית, אתמול לא הייתי מסוגלת לכתוב אף לא אות כתגובות אליכם להודעה שלי.. הייתי מוצפת עד למעלה מהראש.. התגובות שלכם נגעו בי באופן שעד עכשיו אני קצת בהלם.. ינשוף ,את היית הראשונה שראיתי את תגובתך ופרצתי בבכי.. זה בדיוק מה שהרגשתי שאני צריכה.. ושירה.. גם את מרגישה את הסתיו בעוצמות נכון ? ח'תכת סתיו... זה נכנס הכי עמוק פנימה,נכון שירה? מצליח לפרוט בעדינות, בכאב,עצב,יופי,התרגשות,התפעמות .. הסתיו מצליח לפרוט על כל מיתרי הנשמה... מעניין שירה.. בחרת בניק מעניין .. שירה (במילרע..) ממש לנגן את הסתיו. על כל צליליו.. והרגיש לי ביחד כזה שאת מבינה את ההרגשה הזו של להיות בלי המטפל/ת.. :((( וסנופקין.. וואוו.. אני מוצפת עד עכשיו מתגובתך... רוצה שתדעי שאני מעתיקב את תגובתך אלי.. יש בי קול שאומר שנתת לי מעין משוב כזה.. אולי (??) ויש בי קול שאומר, שטויות , סנופקין בכלל לא התכוונה לתת לך משוב אלא אמרה משהו כללי על איילות.. וחוצמזה העניין של הקצב והזמן דייק לי משהו שאני אפילו לא יודעת לשים את האצבע.. כן.. אולי אני עדיין לא בשלה להרבה דברים.. עניין של תהליך.. (??) ורוני, תודה לך ! הרגשתי שאת מבינה על מה אני מדברת.. שזה מוכר לך.. וחוצמזה יש לנו משהו משותף.. בפגיעה... זוכרת ? וסוריקטה, את מדהימה אותי כל פעם מחדש על הראיה המיוחדת והעמוקה שלך.. אני חושבת להקריא לאמא צביה את כל התגובות שלכם.. מדהים עם העלים/לעלעל ואיך שזכרת עם העלים שאספתי ומילאתי את תיבת המכתבים של אמא צביה.. מדהים !!! זה גם נתן לי רצף במשהו.. אולי בזכרון ? לא ברור לי כל כך.. ואיך את זוכרת שיום הולדתי בסתיו ? כן.. בשביעי לנובמבר.. מתי חל יום הולדתך סוריקטה ? את רואה ? אני לא זוכרת.. יש לי בעיה בזכרון/שיכחה. בעיקר כשאמא צביה לא נמצאת.. :(((( ואודי היקר !!!!!! אתה יודע שאמא צביה יודעת שכשהיא לא נמצאת אז אתה עבורי המשענת המרכזית ? לא יאומן.. קשר וירטואלי ומרגיש כל כך אותנטי... אתה ממשיך עם המשחק :)) הפעם הרכבה וחיבור כמו לגו.. :)) אודי, אתה גדול מהחיים !!!!!!!!!! ואביב מקסימה !!! אל תכעסי עלי שלא הגבתי לך... את כל כך ,כל כך משמעותית פה בפורום !!!! ומיכל, והילה וחנה וכולכם... איך סוריקטה אמרה אז : אנשים טובים ויקרים שכמותכם .. (ברוח הדברים האלו,נכון סוריקטה?) רוצה לברך אתכם בשבת רכה,נעימה,מלטפת ומוארת. שלכם, במבי. נ.ב אמא צביה חוזרת בשני בלילה וניפגש בשלישי (למרות ששלישי בד"כ הוא יום בוא אנחנו לא נפגשות) אז כן ניפגש !!! :)) אז כן... החיים יפים :))

שבסוף או כבר..., משתגעת או שמשהו רע קורה או יקרה לי, ובתוך כל הבועה הזו.שנחנקת בה. וכאילו הכל בסדר....(וזה מתעתע גם בי כל הזמן), ומשאיר בספקות חרדה, וכלואה במצב לא אפשרי.ואיתו. והאםבכלל אפשרי להמשיך וכשכך.....???

רוצה להראות כאן לפני הסגירה השבועית. להנכיח את היותי כאילו לא נמצאת. מוצאת את עצמי במילים הכואבות, בהשתתפות הכנה. אודי, נראה לך שהחברות מוכנות שדבריהן הרכים, המרפדים, המשתתפים, המחכימים - יהיו גם בשמי?

לאה הי, יש המוני המוני המונים של כאב בעולם... אבל- יש גם שמחה, התרגשות ועוד.. לאה.. כתבת לאודי שאת רוצה להנכיח את היותך כאילו לא נמצאת.. התלבטתי אם לכתוב לך.. אמרתי לעצמי, אולי לאה רוצה להיות כאילו כמו דנידין כזה ואני נכנסת במקום שלא מוזמנת.. ? אמרתי לעצמי, לאה כותבת כאילו לא נמצאת.. והכאילו כן מזמין .. כי זה רק בכאילו.. לא באמת.. ? ולאה.. אם מותר.. איזה מילים למשל היית רוצה שיהיו גם בשמך ? איתך, במבי.

אביב יקירתי, נשבר לי הלב, לפני שבוע בדיוק כתבת הודעה פתוחה ומזמינה ולבבית כל-כך, ואפילו הכותרת שלה ('הפורום בשבילי') מאד מאד נוגעת. אותה הודעה שהסיפור איתה הפך להיות אומלל עבורך. וכל כך כל כך מובנת האכזבה העמוקה והפגיעה. אתנצל אם טעיתי. אני תוהה האם ישנה דרך לפצות קצת או לתקן. גם אני חפצתי (מאד) שיצמח משם עץ מרובה ענפים וינצו עלעלים. ואודי, אתמול איפשרת הרבה עצים כאלה וזה נהדר ומקסים. ואנא, יקירתי, הרגשתי גם שאת קצת הודפת. מבקשת ודוחה בה בעת. ראי, גם אני תופסת את עצמי כאדם שמעניק לסביבה באופן יחסי באכפתיות אמיתית, אך לא אלטרואיזם כפייתי הקרבתי מוגזם. גם אני זקוקה לעזרה מאחרים. אבל כל אחד יכול לתת דבר מסוים. ואולי זה הדבר שניתן לנסות לבקש, גם הוא הוא רחוק מהציפייה הפנימית הגדולה שלי. למשל, היו, אולי עוזרים לי כלכלית, אבל בשום אופן לא כסף לטיפול וגם לא למען בעלי החיים שאני מטפלת בהם. היו, אולי נותנים לי כסף לנסיעה לטיול. כסף לניתוח גופני פיזי חיוני. משהו כזה. אוי, גלשתי קצת. ובחיית, לא פייר, בטח שאת חלק כאן, ובטח שתומכים גם בך ומצטרפים למעגל. את אחת הדומיננטיות. אודי - מסכים? וכמובן שלא מתווכחת עם ההרגשה שלך העוצמתית. גם היא שרירה וקיימת ויש לה הכי מקום. שלך, סוריקטה

קראתי בשום אופן לא טעית .. ומדבר , אז את נווה המדבר מים חיים בו . ובעידן האינטרנטי אז את הנקודה הזו שאני נמצאת בה עכשיו בתנוחה מוזרה כדי לקבל קליטה ולכתוב לך .. כמה כואב לי שההודעה שלך נשארה אדומה כל השבת ..סליחה יקרה באמת... ובקשר להודעה האומללה הזו ,הרבה חומר לטיפול אבל אני לא הדפתי כתבתימלך שםנשזה בסדר יכולים לכתוב למטה ...אולי כי הרגשתי מובך להעתיק שוב ...בכל מקרה ברור וגם כתבתי שעוצמות הפגיעה הם לא מכאן ...אוהבת אותך המוני המונים

אודי, לשאלתך, תחושת הכאב שהיתה בפנים עמוק היא הצפה משנים קדומות, לאחרונה נפגשתי עם חברה מאותם ימים, והבנתי דברים חדשים שבאותו זמן לא הבנתי... וסבלתי כמה שנים.. לבד. הכל צף והעצב לא מרפה ממני.. Aya

בדד ):

הי מיכל, שןלחת חיבוק, להיות קצת פחות לבד...

אלך... אפשר להיות על ידך מיכל ? יד ביד .. כמו פעם ? אולי ליד המים ? שם.. בנקיק נסתר.. במבי.

https://www.youtube.com/watch?v=tbfQT6DIrE8

אבל המון עצב מדברים אחרים :( סתם צריכה.....שיהיו איתי......

הי מיכל, העבודה שלך היא מקצוע מבורך ואחראי ומוערך מאד על ידי. כל הכבוד, ימים של התחלות, חלוקת קשב. את נהדרת. אני מבכרת עצב על פני זעם, למשל. רך הרבה יותר. מזמין קירבה. איתך, מאד איתך, שלך, סוריקטה

סוריקטה את נהדרת!!!!!! אודי יקר, עצוב ובודד לי מאוד :( גם שבועיים שלא אתראה עם המטפלת בגלל בעיית בריאות במשפחה הקרובה מאוד......היא אמרה כמה פעמים בפגישה האחרונה "תעדכני אותי, זה בסדר..." אבל :( לא בטוחה שאוכל...כלפי חוץ מתפקדת ממש!!! ומזל שכך, עם המון חלוקת קשב (אלופה בזה, כנראה שיש לי בעיית קשב וריכוז אבל מאוד מתועלת לעשייה ברוכה ) עצב רך ממשי, לא כזה שכועס כלל...

להיות איתך מיכל ? במבי.

אני שוב פה. מחפשת מילים כל הזמן. שתבינו. שיבינו . נראה לי שאני בכלל לא רוצה שידעו כמה קשה לי. רק פה מותר.

טוב לראות אותך. טוב שפה את מרגישה שמותר. מקווה שבהמשך המותר יתאפשר בעוד מרחבים. אם את רוצה, מותר לך!!!! להגיד עוד על הקשה הבלתי נסבל הזה.

הי רוני רוני, ציטטתי את המשפט האחרון שלך, שמדבר אליי מאד. ומעניין - מדוע את מרגישה רק-פה-מותר, והאם זה באמת מדויק, ואיזה מחיר גובה ממך ההסתרה, אולי ההצגה של עצמך כיכולה או בלתי חלשה. מילים לך נתתי, תוכלי לבחור לסרוג לך מהם עוד מעטפת ללב, שלך, סוריקטה

רוני מקשיבה לך , יודעת שקשה ולא קל ... אולי הגיע הזמן למצוא מילים גם מחוץ לכאן ואולי הם כן יקשיבו ויבינו ..איתך

אודי, בפגישה האחרונה הרגשתי בחדר (כמו) ניתוח. הרבה שאלות בחלקם הייתי בחלקם הייתי רדומה.. באמצע הפגישה הרגשתי נורא... אני מרגישה שזה לא אותה פסיכולוגית שהתחברתי אליה, זה מרגיש לי מוזר ואחר.. מחנק בגרון :( בנות, אני מצטערת שלא מתייחסת אליכן. אני עוקבת כמעט כל יום. ולפעמים גם פעמיים ביום.. אבל לא מוצאת מילים.. Aya

הי איה, הפטנט שלי, בזמנו, היה לפצל את המטפל כאילו היה שני אנשים ולפנות לחלק אחד שלו ולספר איך הרגשתי מול השני. לדבר על זה. שם בחדר. הכל בסדר, שלך, סוריקטה

אהבתי את המטאפורה הכואבת .. זוכרת פגישות ארוכות שלא זיהיתי את המטפלת והחלטנו בנינו על משפטים מסוימים שהיו קוד בנינו שזאת היא ולא אחרת .. דברי איתה על זה אל תיבהלי את לא היחידה שזה קורה לה , את בסדר והכל בסדר זה רק הניתוקים האלו שלנו , אלה שעזרו לנו לשמור על עצמינו . שימרי עלייך וטוב שאת באה ולא נשארת עם הדברים לבד .

סוריקטה, תוכלי לתת לי דוגמא? לא ממש הבנתי. אביב, תודה על השיתוף, תודה על העידוד!

הי איה, ראשית אומר שעולם הדיסוציאציות מאד מוכר לי מהעבר. עולם של חרדות עמוקות מאד. בהיסטוריה שלי עברתי התעללות. לא יכולתי לבוא ולומר למי שנפגעתי ממנו שהוא (היא) פגעו. הייתי נתקלת בקיר / התעלמות או אגרסיה חוזרת. בטיפול לקח לי זמן להבין ראשית שאת הפגיעות שאני חשה, אלו שהמפטל כביכול 'פוגע' רצוי לבטא כלפי חוץ. לא לשמור בפנים. אפשר לרוץ ולספר באיזה מקום אחר ולא בטיפול שהמטפל/ת נורא ואיום או לכלכך עליו, למשל. אפשר להשתמש כך בפורומים, וזו אינה באמת דרך של ביטוי כלפי חוץ, ובוודאי שלא ניתן לעבד בתוך הטיפול. למדתי שצריך להחזיר לטיפול, אבל איך לאור חוויתי את העולם, ההשלכות שלי וההעברה, אוכל להחזיר לשם אם הציפייה שלי היא לתגובה זהה למה שהיה בעבר. חרדה מפני אדישות, החזר אלים. אז הייתי חוזרת לפגישות ומספרת למטפל כאילו מטפל אחר פגע בי מהלך ניסיון הטיפול בי. בפועל זה היה לאותו אדם, וכך יכולנו לעבוד על זה. יצא קצת מסובך... סופשבוע נעים, סוריקטה

ניסיתי , אתה אפשרת ,סוריקיטה החכמה העלתה ובכל זאת נשארתי עם עלה בודד של ינשוף ....האמת עצובה . לא יודעת לכאוב או שמתנתקת או שבורחת בכל פעם שנוכחת לרגע בכאב מרגישה כל כך לבד ... כאן ניסיתי לשנות עכשיו זה מרגיש עוד יותר מיותר ומפריע ,יודעת שלו ובכל זאת ...זה כואב . זה נוגע במקום הכי כואב של ניראות כשכואב ,לא ניראות שאני עוזרת חזקה שמחה . ניראות כשאני זקוקה ....עצוב ומזכיר לי למה נמנעת עד כמה שאפשר מקשרים עם אנשים .

מבינה אותך כל הכבוד שאת בכל זאת נותנת ביטוי לכאב כאן אל תוותרי מלהביא את הכאב.... את לא חייבת רק לתת ביטוי של הצד החזק יש חלקים אחרים בתועך שגם מבקשים ביטוי.. אוהבת אותך מלא אביב יקרה

תודה על הכל באמת ...

אני רואה, אבל שותקת. לרב לא יודעת מה לומר. אבל מול הואקום הזה שאת חשה, חשוב לי שתדעי שאני רואה. שלך שירה

תודה שהקדשת לי מזמנך , תודה על המילים שכתבת .. יכולה להגיד לך רק מעצמי כל מה שהיית כותבת במצב כזה שביקשתי לא להישאר לבד היה מתקבל באהבה והערכה רבה ... לפעמים מספיקה יד או קראתי אותך ואיתך מספיק כדי לא להרגיש לבד .שוב תודה על המילים ועל זה שאת רואה .

סליחה אביב. אני כל כך עסוקה בלרחם על עצמי ולא רואה אף אחד מסביב.. את מקסימה וזה לא יפה מצידי... מצטערת. רואה אותך כל הזמן ומעריכה ואוהבת את הנוכחות שלך פה

זה בסדר וברור שסולחת ומאוד מבינה ... וכמו שכתבתי לשירה ואת מכולן יכולה להבין איך זה מרגיש ... שוב תודה על מילותייך

הי אביב, כתבת לי שרומא לא נפלה, המממ... לא בטוח שהכי האמנתי לזה. כי הרגשתי שמשהו כן, ומאד ואין חזרה אמיתית לאיזון. את יודעת, אתמול כשחשתי כל כך כל כך רע, והרגשתי דחיפות לתגובה של המטפל (ורק הוא) והוא לא היה שם, יכולתי להזדהות עימך מאד. והיו רגעים, גם כאן, שהם הנזקקות הזו הייתה בולטת ומועצמת מאד. ואל תשכחי - יש אותנו פה. יש. אני, לפחות, מנסה לעזור. באמת. מבינה מאד את הזעקה שלך, הלוואי ויורגש תיקון שהוא, שלך, סוריקטה

רומא באמת לא נפלה , זה לא אומר שלא נעצבתי ושזה לא כאב ... כשההודעה לא עלתה או לא דוברה הבנתי אבל אחרי שאת העלת אותה ההתעלמות הזו וזה שגם אודי לא הגיב עלייה כאב ואפילו מאוד .. סיפור חיי שרואים אותי כשאני עוזרת נותנת ושם עבור כולם , כן זה מחמיא ונעים כשאומרים לי כאן תודה אחרי שעזרתי...אבל כשאני מבקשת עזרה שאני כותבת שצריכה את היחד ונשארת לבד זה עצוב וכואב עד מאוד ובעיקר מזכיר לי המון המון דברים . והאיזון סוריקיטה יקרה כתבתי ואמרתי זה רק תחילה של תקופה אני מאפשרת לחלקים מסוימים להיות לספר את סיפורם זה כואב ברמות זאת תקופה מאוד חשוכה בחיי ...אבל כנראה שכאן לא המקום שלי להביא את הכאב הזה ....וכן ההבנה הזו כואבת . תודה לך על היותך , וסליחה עם נשמעת לא נעימה הפעם באמת באמת נפגעתי מקבוצה שחשבתי שאני חלק ממנה ...

את יודעת מה שהכי כאב זה שהפעם לא הייתה דחיפות להפך ...שבוע ימים , המון אפשרות להושיט יד עם רוצים ..ההודעה מה 1.9 לא מהיום ... והכי הכי יקרה ברור שאני יודעת ומרגישה כל מה שאת עושה עבורי אוהבת

אין לי הרבה מילים לומר, רק רוצה שתדעי שקוראת ורואה אותך. רואה את הכאב והקושי. שולחת חיבוק חם אם מתאים.

הי, אתמול היה לי התקף מיגרנה קשה מאד, שהשבית אותי. רציתי כל-כך שמישהו ירחם עליי. ניסיתי לשתף את רופא הנפש שלי, רציתי שיהיה ליד, וזה לא כל-כך קרה מסיבות שאיני יודעת. התבאסתי קצת. ואתמול, אתמול גם החלפתי את העכבר של המחשב, כך שפסקו גם התקלות הטכניות :-) תקלות מתוקנות. חלקית. יום נעים וקל לכולנו, סוריקטה

לא מצליחה למצוא לך קישור לנשימה המסויימת שאני מתכוונת אבל חפשי נשימות לכאב ראש ותימצאי עולם ....זה מקל יותר מכדור ... ותמסרי לנפש שהכל בסדר שהיום אפשר להיות לכאוב ....חיבוק גדול גדול גדול

הי אביב, עוד לפני שראיתי את תגובתך כבר חיפשתי ביו טיוב :-) אבל זה היה רק אחרי שקצת התאוששתי, כי בזמן אמת לא יכולתי אפילו להביט באור של מסך הטלפון. ומסכימה, זה בסדר. שלך, סוריקטה

יום חדש.. כך אמרה סקרלט או'הרה ב"חלף עם הרוח".. מקווה שאת מרגישה טוב יותר היום.. אין לי כל כך מה להגיד.. המוח שלי חלוד היום, אבל רוצה להיות אלייך קרובה אז מתקרבת לעץ שפתחת.. זה בסדר סוריקטה, נכון ? שלך, במבי. אגב, כשרופא הנפש שלך יצא לחופשות גם את סבלת מתופעות לוואי חמורות ? בהיה באויר,מחסור חמור באנרגיות עד כדי השבתת המערכת הפיזית/רגשית/רוחנית מצב של כמעין מוות כזה.. תארי לך שאמא צביה ורופא הנפש שלך חברים טובים ואולי אפילו עובדים ביחד באיזשהו מקום ? רופא הנפש שלך גם פסיכואנליטיקאי מנחה ,מלמד ומדריך במכון הפסיכואנליטי ששוכן ברחוב דיזרעאלי בירושלים ? ממש מעניין אותי איך קוראים לרופא הנפש שלך.. אולי תתני רמז ? :)

הי במבי, יותר טוב היום. לגמרי. ואני שמחה שמחה שהתקרבת כאן לעץ. כן, הגבתי בזמנו מאד קיצוני בזמני פרידות של חופשות. וכך הגעתי לפורומים. בגלל חופש אחד 'קטלני' :-) אבל הייתי גם כך במצב של תפקוד גרוע מאד מאד. לדעתי, ייתכן מאד שהמטפלים שלנו עובדים באותו מתחם. אני חושבת שפיזרתי המון רמזים כאן. תביאי אותם לטיפול [סיבה טובה לחכות שתחזור כבר, לא? ;-)] ותזהו יחד מי זה :-) שלך, סוריקטה

עדיין אפשר לשלוח לך נחמה ויד תומכת ומבינה? איתך, ינשוף

הי ינשופי, יד ביד. המטפל שלי, אגב, חזר בסוף אליי. הוא בסדר. חיבוק, סוריקטה

מיגרנה זה כל כך כואב. גם אני סובלת ממיגרנות. אני קוראת אותך. אבל קצת קשה לי להגיב. איתך בכאבייך אלה והאחרים. כמה עוצמה יש בסתיו. שלך, שירה

"שלהי דקייטא קשיא מדקייטא" שירה יקרה שלי, 'כמה עוצמה יש בסתיו' - אימצתי. המיגרנה הזאת הייתה מלווה בהקאות מרובות מעבר לכאבים העזים. ויש בי איזו הרגשה, שהיא ניקתה משהו ופתחה מחסום. הרגעים הקשים חלפו. חיבוק, את נפלאה, סוריקטה

מליונים של רגעים כאלו ביום. רגעים שאני מרגישה שהנה זה בא, ותכף ומייד אני מתפוררת, או פורצת בבכי שאי אפשר לעצור, או נמסה, או נגמרת בכל דרך אחרת. רגעים שאני נושכת אותי בכל הכח בלי שיראו, נושכת את הלשון או את הצד הפנימי של הלחי, כדי לעצור את ההתפוררות, כדי שתהיה לי נקודה להאחז בה. רגעים שבכח אני שולחת ווצאפ טיפשי לחברה, או נושמת עמוק, או מכריחה אותי לקרוא ספר בקדחתנות בהולה, מנסה לחבר אותי לנקודה קיימת, למציאות כלשהי. רגעים שאני ממלמלת שוב ושוב שאני רק רוצה למות, שאני לא יכולה להיות יותר. מליונים של רגעים כאלו ביום.

כל כך מזדהה איתך מאמינה שבסוף ירבו רגעי השלווה והאור לעומת המוני הרגעים האלו ...

יודעת מה זה להחזיק אותנו ביחד חזק חזק בכוח והכוח שכרוך בכך... זה מתיש ברמות ומרגיש שלעולם לא יגמר... נאחזת ביחד איתך בתקווה שזה זמני, שנרגיש אחרת. בנתיים עומדת לצידך ואולי ביחד קצת יותר קל

אודי וכולכם, קראתי את תגובותיכם... סנופקין ,את יודעת ? מילותייך אלי לנסות להרפות (?) מעט מהאימה שבנסיעתה של אמא צביה לנסות להרגיש משהו נוסף.. אני נזכרת שממש ממש את זה אמא צביה אמרה לי כל הזמן לפני שנסעה.. ואני לא מצליחה להבין למה הכוונה.. מה ארגיש אם לא ארגיש את ה ???? אני אפילו לא יודעת לומר לעצמי מה אני מרגישה בזמן הזה.. :(((((( כשקראתי את מילותייך, לרגע חלפה בראשי המחשבה שאולי את זו למעשה אמא צביה שגם נכנסת לפה בניק סנופקין ורוצה להזכיר לי ... ??? משונה.. מוזר.. ודמיינתי את המבט האוהב שלך וזה משונה אבל זה נגע לי בלב פנימה והרגשתי כמו ילד קטן,יתום מוזנח,מרושל בבגדיו ,אפו מנוזל, שרוכי נעליו פרומים ונראה שכל רגע עלול לדרוך על השרוכים הפרומים וליפול על המדרכה בחבטה.. והקטע הוא שהוא אפילו לא יודע לאן ולמה בכלל הוא הולך.. אבוד כזה בעולם.. :((( ואודי.. אתה יודע ? כשקראתי את תגובתך הרגשתי שאתה אולי משתמש בשם הספר של אמא צביה בכדי שארגיש חיבור אליה ??? לא יודעת.. אולי.. ?? ומה שכתבת הזכיר לי את הסרט ששכחתי את שמו .. הסרט על השואה כמשחק.. שבו האבא מנסה שהילד יצליח לשרוד את השואה ולכן מנסה לדמות בעיני הילד כאילו מדובר על משחק שצריך לנצח בו.. השואה כמשחק.. לא זוכרת את שם הסרט.. מישהו זוכר את השם ? ותודה לך ינשוף.. ובכלל, תודה גדולה לכולכם .. אתם באמת אנשים טובים ויקרים.. וסוריקטה, נזכרתי הרגע למה כתבתי בכותרת סתיו.. קראתי את הודעתך שכותרתה סליחה..אהבה.. וכו' מאוד התחברתי למילותייך.. "שמעתי" אותך מדברת על סליחה,קבלה,השלמה ואהבה.. קבלה.. קבלת עצמי כאדם .על כל מוגבלויותיו. וגם האחרים, כבני אדם .. שבכולנו יש משהו חלקי, לא מושלם , וקבלתנו כבני אדם-אנושיים ומוגבלים... ובסתיו איכשהו אני מרגישה את זה.. איזו התכנסות פנימה, קצת אפור, עצוב, מעין קבלת הטבע את המצב, השלמה.. סתיו.. שלכם, במבי. ורוצה שתדעו שכרגע אני מאוד מאוד מאוד עצובה.

שומעת את הכאב והעצב במילותייך.. בא לי לאסוף אותך, לשמור עליך , שתרגישי תמיד מוגנת ובטוחה... מבינה אותך כל כך.. איתך בלב, ינשוף

זה שם הסרט של רוברטו בניני המופלא. ושיר הנושא אותו נבחרה לשיר אחינעם ניני. ומהתאורים הכל כך גרפיים ומלאים שלך במבי, אני יכולה לראות ולהרגיש גם. למרות שאני בעצמי אם ללא מעט ילדים, אני ילדה כל כך נזקקת ואיני מצליחה להרפות מאחיזתי הנואשת בו, המטפל, גם קשה לי לדמיין שהוא איתי כשאינו. שלך שירה

לא צריך לנסות בכח. זה יבוא, כשתהיי מוכנה. בקצב שלך. המבט שלי אוהב ומחבק ואני רואה אילה עם עיניים גדולות וחכמות, שיש בהן גם עצב ודריכות. ורגליים דקות ויחד עם דקיקותן, יש בהן עוצמה וחיבור לאדמה וקלילות שמאפשרת דילוגים גבוהים, שמרחיב את המבט. אצילית כזאת. תודה על מילותייך

רק רוצה לאמר לך שאני כל כך מזדהה... שולחת כוחות ( אם כי לא ברור כל כך מאיפה יש לי;-)... )

הי במבי, בזמנו סיפרת שאספת עלים וגדשת את התיבה של אמא צביה. ואודי הבריק ומצא קשר שמיעתי. לפני כמה ימים כתבת על הספר לעלעל בו, ושוב אותו שורש. ועכשיו על סתיו - עלים נושרים. עלים מפנים מקום לאלו שיתהוו ויבצבצו באביב. ובכל זאת, גם הסתיו היא עונה בה יש לבלוב חלקי. אומרת לך כמישהי שמבצעת עבודות גינון וגיזום. העיקרית - לקראת האביב, הפחות אינטנסיבית - לקראת הסתיו. וגם בסתיו נולדת. לי סיפרה בילדותי אמא, שנולדתי ביום בו התחלף מזג האוויר מחם של קיץ לסוער וקר של חורף. אני לא יודעת אם מציאותית זה נכון, אבל, פנימה זה נשמע, כאילו אני אחראית להפיכת העולם של אמא. מסקרן אותי לדעת באיזה סרט מדובר. אנסה לחפש. שלך, בינתיים, סוריקטה

דרישת שלום

https://www.youtube.com/watch?v=v7LBggDKEtM משהו שגרם לי לחייך ולרצות לחבק את כל העולם ... סורקיטה זה משהו בהמשך למה שכתבתי למטה , תקופה מאוד לא פשוטה וכואבת מאוד מאוד ..אז קצת מרגיש בודד ולבד .

הי אביב, שיר מקסים מקסים מקסים. והשורה האחרונה שלו חמודה חמידות על. בדידות - מוכר כל-כך. וכן, אודי (חייכתי), קצת (הרבה) כמו כאן. אהבתי מאד, אביב, את מה שכתבת על הזאטוטים והכניסה לגנים ובעיקר את השיקולים, וגם את שכתבת בנושא הנפרדות מההורים. הראית צדדים של גדולה ושקולה ומאוזנת ומחוברת. קשה מאד לאגד ביחד לאור היסטוריה אומללה ונוראית, אני יודעת. אפשר ללמוד ממך המון. תודה, מחבקת, סוריקטה

כולנו לומדים כל הזמן ..תודה חיבוק חזרה

הגבתי להודאה של אביב " הפורום בשבילי" ושכחת לעלות אותה.. תוכל לעלות אותה בבקשה?

יש לי ילד בן 25 שחוץ מלצאת לעבודה בתחנת דלק הוא לא יוצא מהבית בכלל הוא מנותק לגמרי .אין לו חברים מה עושים .מאמא מודאגת

התחלתי עבודה חדשה ב2 מסגרות שונות. מותשת ממש. וגם לא ישנה בלילות ומלאה חרדות ודיכאון שחוזר לו. מעייף, מבאס החזרתיות הזו כל פעם כשכבר נראה שיצאתי מהמעגל מבינה שרק עשיתי סיבוב במקום..

רוני. מקווה שתצליחי לנשום לאט לאט, נשימות עמוקות וטובות, שיכנס אויר קריר ומרגיע. וההתחלות יהיו טובות, משמחות ומצמיחות.

הי אביב, אודי, כולם, אביב - כתבת הודעה 'הפורום בשבילי' וראיתיה רק בתחילת השבוע, והיא נותרה קצת מאחור וברגע זה, לעיניי, יתומה מעט: http://www.doctors.co.il/forum-6/message-1063152#message-1063152 מאד אשמח לעץ כזה. תפתחי חדש שתואם את רגשותייך ומצבך הנוכחיים ונצטרף? מתאים? שלך, סוריקטה

קודם כל תודה , והגבתי לך למטה ומשום מה לא נקלט נו זה אולי יעלה עוד ואולי לא ... ובקשר להודעה ההיא , ביום חמישי שהיא לא עלתה התעצבתי קלות חשבתי לכתוב מחדש ואמרתי לעצמי אביב או שיעלה בשבוע הבא או שכנראה לא היה צריך להכתב .. בראשון שאודי העלה ובחר לא להגיב זה אכזב ויחד עם זאת חשבתי אלי אודי נתן לאחרים להגיב כי ברגע שהוא כותב אף אחד לא מגיב . אתמול שהיא נשארה אדומה מבויישת כואבת כמו אומרת ביקשת עלים ואפילו של אודי לא צמח זה כאב לרגע ואחר כך החלטתי שכך צריך היה להיות והכל בסדר .(רומא לא נפלה ) וכל הנאום הזה כדי להגיד לך סוריקיטה הנפלאה הכל בסדר , לא צריך לקדם כלום היא שם ויכולים להגיב עלייה עם רוצים ויכולים , ויכולים גם לא ... בעקרון מה שכתבתי שם היה להגיד לא רק לגבי שזה נחמד ונעים שיש יחד , ותודה לך סוריקיטה אוהבת

אני מנסה להבין מה קורה לי, היכן אני נמצאת. העולם שלי הפך צר כל כך כשכולי מכוונת פנימה לשאלת המהות, הקיום, החיים ולתחושת הסבל. אני כלואה בתוך עצמי, כאילו הצטמצמתי לתוך עולם של סבל אינסופי והבדידות בו גדולה. אני לא מצליחה לצאת מהמרחב הזה. אני גם לא מצליחה להתגבר על כל האובדנים שהולכים ונאספים כבר כמה שנים. אני מאוד מנסה לשתף אותו, אבל נראה לי שאני לא מצליחה ושלמרות הנוכחות המקצועית שלו אני מאוד בודדה. נראה שאי אפשר להכנס אלי לעולם הזה ונראה גם שאיש אינו רוצה. אני יודעת מה עלי לעשות, בכח, דברים של הנאות קטנות, שימוש במשאבים אישיים, כשרונות וכישורים. אני לא מצליחה. אני לא עצלנית, אבל לא מצליחה.

סליחה שאין לי הרבה מילים- קשה לי להתרכז כמוך מרגישה מוצפת בכאב ובודדה הייתי רוצה להאמין שזו תהליך ושעם הזמן ועם המון סבלנות נרגיש אחרת. בנתיים- אני כאן איתך- מבינה - לא נרים ידיים שירה יקרה

https://www.youtube.com/watch?v=BjRRrG8Vr6I דופקת על דלתך התיתני לי להיכנס , לשבת ליידיך ...את יודעת לרוב גם אני מרגישה כלואה בתוך התהיות שלי , העצבות , הקולות , המילים , העבר , הניסיון לעשות ולא לוותר ...איתך

הי אודי, עצוב לי לראות תוקפנות כלפיך כאן. עצוב לי שאנחנו תוקפים את המטפלים שלנו שהם פעמים רבות הדמויות שהכי מסייעות לנו, מלמדות אותנו ידע עמוק, מלמדות אותנו מילים והקשרים ורצף, מעניקות, נותנות מקום ועוד. במסגרת שומרת והכרחית. עצוב לי, שהבעתי תוקפנות רבה, תובענות כלפי המטפל שלי, שהוא, היום, חבר הנפש הטוב שלי. אבל לא ידעתי, לא ידעתי אז. עצוב לי שגם כאן, אני מניחה, הגיעו חלקים תוקפניים שלי. ואני רוצה להתנצל. איני בטוחה שכל אחד יוכל לקבל את הסליחה. לעתים קורים דברים שאין להשיב, ואין אלא להתאבל עליהם. רוצה לבקש סליחה מהאנשים הטובים, סליחה ממך, אודי, סליחה מהחברות כאן, סליחה למטפל. השלב הבא – סליחה לעצמי (?) על ההרס הרחב. שותפים, כבר אמרתי. המטפל שלי איחר לפגישה האחרונה. פעם הייתי מתפרקת, מתפרעת. ובעת הזו – אפילו שמחתי והרגשתי קירבה וחמימות בלב וחמלה. שהוא אדם, שאינו מושלם. שהעולם חלקי. שיש פשרות וויתורים. שהוא, המטפל, חבר שלי. חיבוק, סוריקטה

את יפה כל כך. יופייך רק יעמיק עם הסליחה לעצמך. מאחלת גם לעצמי לעשות את מסע הסליחה לעצמי.

אכן כואב כשאנו פוגעים ...אבל למדתי שכולנו בני האדם פוגעים ונפגעים כמובן מדברת על רמה נאותה של כעס מה שנקרא רמה נורמטיבית והגיונית . את יודעת היום בפגישה העלתי משהו שקשור לכעס , המטפלת הקודמת כשהייתי מסתגרת בתוך הכאב בלי יכולת ומסוגלות לדבר הייתה חחווה אותי כועסת פוגעת והייתה דוחקת בי לדבר דבר שהיה גורם לכאב שהייתי בו לההפך לכעס. היום המטפלת מלמדת אותי שזה בסדר להתכדרר ולהסתגר זה בסדר לשתוק וגם אם אשתוק שעה היא תכיל ותהייה איתי . היא שלא כמו הקודמת חוותה את הכאב שלי ולא כעס .... ואני אספר לך משהו ילדתי הגדולה אמרה לי מתי תכעסי על בן זוגי , ואז היא הוסיפה ..אני יודעת שאתם אוהבים אותו אבל כשמערכת היחסים קרובה יותר אז יש גם כעס. חייבת להגיד לך שדווקא בהרבה מהמקרים שאני עובדת איתם אני שמחה שכועסים עלי כי זה פתח גדול לעבודה ולצמיחה...ומעיד על קרבה מה שאני מנסה להגיד לך אישה מקסימה שזה בסדר לפעמים לכעוס וזה בסדר שיכעסו עלינו (אך כמה שמבינה את זה בהגיון ברגש , בת חמש מתכדררת בכל כעס קטן ) מחבקת

מרגש לקרוא אותך... את הדרך שאת עשית ועדיין עושה...

אביב היקרה. אני כותבת במאמץ. קשה לי לכתוב, ואני לא יודעת למה. אבל אני חייבת שתדעי כמה המילים שלך חשובות לי. כמו כולם אני חייבת את ההתייחסות של אודי. אין תחליף. אני מרגישה שאודי מעמיד אותי (ואת האחרות?) במקום, ואיכשהו תוחם את התיסבוך הזה שקוראים לו "אני". ובנפרד אני מצפה למילים שלך שלכן. ממש לא נעים לי כי אני כמעט ולא מגיבה לחברות כאן, אבל אני נמצאת עם כולן, "מכירה" אותן, מחכה לשיתוף שלהן, כואבת איתן, ומצפה איתן למילים של אודי ושל החברות. אבל קשה לי בדרך כלל לכתוב. הלחץ כמו חונק אותי. למרות הרצון שלי בידידות (הו' הוא שורוק), כפי שכתבתי בעבר. הייתי רוצה לכתוב ולענות לכולן, אבל אני לא מסוגלת. אז.... אביב, אני רוצה שתביני אותי. זה נשמע לי לא הגיוני שתכתבי לי ושהמילים שלך יהיו חשובות לי כל כך, מלמדות מאזנות מחכימות, מתוך נסיון אישי ורגישות, ואני? אפס. שקט. אין תגובה. זה לא נשמע לי. אז אני כותבת כאן במאמץ. גם כי מגיע לך שתדעי שמבחינתי לפחות את אחת מאלה שמנעימים את השהות כאן, שמאפשרים למקום הזה להיות מה שהוא. זהו. נגמר לי הכוח. ואולי לא חייבים להיות בסדר אם הבסדר הזה סוחט את הכוחות? הייתי כל כך רוצה להמשיך לכתוב אבל נגמר לי

הי לאה קודם כל תודה על המילים החמות לאה הכל בסדר וכן יש תקופות כאלה שקשה להגיב ,לא מתכוונת שאני מצפה שיכתבו לי ארוכות אבל לכתוב קראתי איתך או כל דבר אחר שנתן הרגשה של יחד יש המון כוח . והאמת לאה (אודי לא להפגע ) לפעמים אני זקוקה למילים שלכן יותר מאשר של אודי , למי שהוא יחד איתי בצד שלי של המטרס המטופל זה שכואב שקשה לו ולא למי שמכוון ... ויחד עם זאת הכל בסדר וכמו שכתבתי לך אז מאוד מאוד מבינה את המקום של כולם .

ולאה רציתי להגיד לך שאת חמודה באמת ומאוד מאוד מעריכה את המאמץ , ומבינה אותו מאוד ..תודה

וגם תמסור לכל הפסיכולוגים במפגש הסודי שלכם שלפעמים מטופלים מאחרים כי היו פקקים או שהבוס המעצבן בעבודה עיכב אותם... ושזה לא נעים לנו שמתייחסים אלינו כמו אל ילדים!!!! ולפסיכולוג אחד, יחיד ומיוחד - לפסיכולוג שלי, תמסור שזה מציף אותי בחמימות נעימה לחשוב עליו, במיוחד כשאני מאד עצובה ומסוגרת והוא מדבר בקול הרך והמלטף שלו. תמסור לו את זה??? נטע.

ונטע תמסרי לו גם שאת מקסימה ...

נכתבה מלחץ... אז מאחלת לעצמי לקראת שנת הלימודים החדשה: לקחת את הכל בפרופורציות הנכונות, לא להבהל מכל ביקורת, לחשוב בהגיון, לווסת רגשות. עדיין לא למדתי לקחת בקלות, אודי יש רעיון איך לווסת רגשות? לדעת שאני עושה את המקסימום? ההרגשה היא שאף פעם אני לא מספיק טובה, זה לא עובר לי...הביקורת כלפי עצמי, חייבת שכלם יהיו מרוצים, אבל תמיד יש הורה אחד שפחות מרוצה :( למרות ששמי כבר הולך לפניי...חבל שכך.

אודי וכולכם, תודה על התגובות,התמיכה שלכם. אין לי גרגר כוח.. אני מוצאת את עצמי בוהה במקום לעשות דברים שתכננתי. דברים שאני חייבת לעשות. בחיים החיצוניים. אין לי גרגר כוח. אני גם מבולבלת. מאוד. אמא צביה הרי שאלה אותי אם/מה להביא לי לימים הללו ואמרתי/הקראתי את מה שכתבתי לך אודי. אמרתי לה שאני לא רוצה כלום. אמא צביה אמרה לי דברים משונים. מבלבלים. זה גם היה אחרי חלום שחלמתי ודיברנו עליו. אמא צביה אמרה לי (אם אני בכלל זוכרת נכון) היא אמרה לי שאני גדלה ומפחדת ואני לא חייבת שהפרידה תהיה כמו תמיד וזה מפחד (???) משונה.. הרגשתי כאילו שהיא מנסה להחדיר לי מחשבות לראש. מחשבות כמו שהיא רוצה שאחשוב. מעין האוטו סוגסטיה.. לא יודעת ..משונה.. אולי בעקבות החלום או משהו אחר,הרגשתי גם שהיא מפחדת שחזרתי להיות אובדנית. בפגישה האחרונה היא נתנה לי ספר מהקליניקה שלה. ספר עיוני: "המשחק-מבט מהפסיכואנליזה וממקום אחר" מאת אמיליה פרוני. היא שיתפה אותי ואמרה לי מילים על הקשר שלה לספר (???) כבר לא כל כך זוכרת מה אמרה. היא גם אמרה שאני לא חייבת לקרוא, יכולה לעלעל,להחזיק ו... לא זוכרת מה אמרה.. אבל אני זוכרת שהיא אמרה שזה בהשאלה עד שתחזור וגם הוסיפה שאין לה עותק/ספר נוסף כזה ולכן כשהיא תחזור ,אחזיר לה. הרגשתי שהיא אומרת את זה בכדי למנוע שאלך לעולם שכולו טוב.. כאילו שאני חייבת להשאר פה בכדי להחזיר לה את הספר. בבית פתחתי את הספר וראיתי שבדף הראשון מופיע השם שלה. בשבת ניסיתי טיפונת לקרוא ולא הצלחתי. למרות שאני ממש ממש אוהבת לקרוא ספרי עיון בנושאים פסיכולוגיים.(זו אולי אחת הסיבות שנתנה לי בהשאלה את הספר (??)) קשה לי להתרכז. אני עייפה. אני כבר לא יודעת כלום. לא יודעת ולא מבינה. וכבר ממש מרגישים את הסתיו. ואפילו יש חצבים. והילדים חזרו לגנים ולבתי הספר. לכיתות. ולילדים של כיתה א' יש ריח חדש. הילקוטים, והקלמרים,והצבעים והעפרונות .. הכל חדש.. ואצלי מרגיש ? כלום. ריק. מוות.

ואולי היא רק רצתה לומר לך בעוד דרך, יותר מוחשית. שהיא חוזרת. ואז תחזירי לה את הספר. גם אם את לא מרגישה כך, כל יום שעובר, מקרב את השיבה שלה. אולי תנסי להשיל לרגע את האימה הזו שמשתלטת עליך ותנסי לראות אם יכול להיות שם גם משהו נוסף, אחר שאת מרגישה. רק לשניה. מחזקת אותך שתנסי ואם תרצי אשמח ממש לשמוע מה גילית שם. שולחת לך את מבטי המחייך, האוהב והמאמין. בך.

מבינה שקשה עכשיו... תכף מטפלת שלך תחזור ותרגישי בטוחה יותר כאן יחד איתך

שלום, שמי נועה בת 26. ולאחרונה שמתי לב למשהו מאוד מטריד אצלי שלא היה למשל לפני שנה שנתיים. אני כל הזמן חייבת להיות בחברת אנשים. אם אני לבד לאורך זמן אני מפתחת תסמיני עצבות ריקנות וקושי רב. לדוגמא, איני מסוגלת ללכת לקניות לבד . במידה ואלך, אצור קשר עם אנשים רנדומלים, אשוחח עמם ואפילו אצטרף לאדם זר לקניות בכדי לא להיות לבד. כמו כן, כל הזמן אהיה בשיחה טלפונית עם חברה או מישהו אחר. יש לי הרבה חברים ואני מאוד אוהבת להיות בחברה. אני סטודנטית לרוקחות ותמיד אבחר ללמוד עם אנשים גם אם הם לא לומדים מה שאני לומדת וגם אם זה סתם לשבת בספריה בחברת אנשים. האם אני מפחדת ומתחמקת מלהיות עם עצמי ולהכיר את עצמי? האם זאת בעיה מוכרת? אני אחלה בן אדם סל הכל אז למה אני בעצם בורחת ממני כל הזמן

מה עושים? בא לי שימותו. מוות לכל החלאות המחליאים עם הרעלים שלהם. ושישאר רק טוב שיעטוף אותי ואהיה מאושרת. טוב. טוב מתוק כזה. נעים.

למה יש אנשים שמרוויחים 30 לשעה ואחרים שמרוויחים 300.... 3000... 30000 למה? מה לכל הרוחות מצדיק את הפערים האלה? יש אנשים היו בכל מיני מדינות בחול חופשים נופשים רואים עולם.. ואחרים כמו עבדים במשרה מלאה מקבלים משכורת לשלם שכד כי גם דירה אין... אז איזה חול ואיזה נעליים.. לא ברור כל העניין הזה אני חושבת שפסיכולוגים צריכים לשכב את הספרים שלהם ולהגיע למסקנה שבמצב החברתי כלכלי הנוכחי לגור אצל ההורים עד גיל 40 ולא באיזה חור שעולה יותר מחצי משכורת אצל בעל דירה עשקן זה בעצם בחירה יותר שפויה והגיונית. תשכתבו איך נראה נורמלי במציאות לא נורמלית. למה ככ הרבה אנשים מוכנים לעבוד קשה בשכר נמוך כדי לממן חדרים מצומקים לחיות בתוכם עם שותפים? לא ברור לי. והכי פסיכי שזה נחשב הדבר 'הנורמטיבי' לעשות. לא כולם יודעים להיות אנשי עסקים ממולחים... דופקים ככ הרבה אנשים שבמקום לחיות את החיים הם מתפקדים על תקן 'כח עבודה' לאחרים... וזה הנורמלי לפי הפסיכולוגים. למה?

מימה ממש אבל ממש את טועה . עדיף לעבוד כמו חמור לגור גם באוהל או בפריפריה ולא להמשיך לגור עם ההורים ... ולשאלה שלך למה ????? אפילו כדי לא לחוות את הפלישה לפרטיות שאת חווה מאימך .. יש גיל שזהו הילד לא עוד ילד כי עם גבר או אישה (זה הרבה לפני גיל 30 ) והגיע הזמן לפרוש כנף ולעוף ...ותתפלאי מימה גם ההורים (הנורמלים אלו שיודעים לשחרר ) רוצים פרטיות , לא רוצים שגבר או אישה נוספים יסתובבו להם בבית וישנו להם סדרים והרגלים ... בקיצור מימה ככה פועל הטבע וגם במצב הכלכלי חברתי שישנו , וכן יש בעיה מאוד גדולה , אפשר לפתור .. וד.א גם אני מרוויחה מינימום שזה עוד פחות מה30 ש"ח לשעה ותודה לאל חיה וקיימת בנפרדות בריאה מילדיי הגדולים ובטח ובטח מאימי ... הכסף הוא בעיקר תרוץ (לנוחות , לפחד ) ולא האישיו ...ככה לימדו אותי החיים ......

מותר לך לחיות את חייך כפי שאת מרגישה שנכון וטוב לך. כל עוד את לא פוגעת בעצמך (שזו שאלה בפני עצמה, מה זה אומר לפגוע בעצמי) או בסובבים אותך. חיי כפי שנראה לך לנכון וכפי שאפשרי לך. שום פסיכולוג לא יחליט לך אם את חיה בצורה נורמלית או לא, אלא אם תתני לו להחליט. כל אחד והחבילה איתה הוא צריך להתמודד ועם היכולות והאפשרויות שלו. גם כשקשה מאד מאד, מבחינות שונות- כלכליות, רגשיות וכו', כמעט תמיד הבחירה היא בידינו. לפעמים לבחור במשהו אחד על פני משהו אחר זה הרבה פחות נוח ודורש עבודה קשה, אבל זו מהותה של הבחירה. והבחירה היא חופשית ובידיך. ובאופן אישי אני תמיד מעדיפה לשמוח בהצלחותיו של האחר ולהודות על מה שיש לי. מפתיע לגלות על כמה הרבה יש להודות כשמתחילים לחפש. העולם עוד דורש תיקון בהרבה מקומות וזו האחריות שלנו, אך גם בדרך לתיקון יש לפעול בישוב הדעת. להתבונן ממקום נקי ולא מהמקום של הילדה הפגועה, לזהות את הדורש תיקון ולראות אם מצליחים למצוא דרכים מועילות ומשפרות ואז אפשר גם לפעול ולשנות.

הי מימה וכולם, אני מרוויחה 30 ש"ח לשעה. זה די מעט; הייתי שמחה, אולי, אילו זה קצת יותר, אבל לא בהרבה. וגם היה נחמד לו היה מובטח, יחסית, לאורך זמן. זה המינון שאני יכולה להכיל. זה, גם, הרבה יותר מאפס. האפס הזה שמאפשר לך לדמיין שיש לך הכל מכל וכל ולוקח אותך למחוזות הדימיון, למקומות בלתי מציאותיים. אני מוצאת גם שיש קווים משותפים להתעסקות בכסף ובאוכל. סוריקטה

אני שוב פה אבל עם מילים שיוצאות מהאצבעות ישר למקלדת.לא העוברות בראשטו בלב נכצבות, כאילו מצעמן, יום קשה

מקווה שכבר יותר טוב - שמחה שבאת גם שקשה שאת מאפשרת לעצמך את היחד ...שבוע טוב יקרה שבוע שיהיה בו פחות ופחות קשה ....

https://www.youtube.com/watch?v=OlFvQ697Y6Q הגזמה פראית...אבל שיר חמוד! במיוחד לכל ההורים שלא משחררים, אני אומרת תנו עצמאות! ולמטפלים כל הכבוד שמבינים שצריך לתת לנו גם עצמאות ונפרדות, זה קשה לנו כל כך, אבל מוכרחים....הילה יקרה, קשה הנפרדות ושיש להם פחות זמן אלינו..אבל לך יש זכות ראשונים!!!! תמיד תהיה לך פינה מיוחדת אצלו! הלוואי שההורים ידעו איזון! בגן היום לא קל עם ההורים, משנה לשנה הם יותר פוחדים, איך מרגיעים הורה לחוץ שמתקשה להפרד (כן, לא הילד מתקשה!!)? יש לי צורך שכלם יאהבו אותי וזה משגע אותי אם יש הורה שאינו מרוצה.......אי אפשר לרצות את כלם, הלוואי שהשנה אבין זאת סוף סוף!!!!! ושההורים יבינו שהגננות עושות עבודת קודש! שאכפת לנו!! שאני דואגת יותר מאשר לילדיי הפרטיים במיוחד האחריות יותר גדולה כשהילד לא שלך!!!!!!! בהצלחה לכל מי ששולח את ילדיו ולכל עובדי ההוראה, עבודה לא פשוטה אך השכר שלנו הם הילדים!!!!! אתם נסתדר..ההורים זה כבר סיפור אחר... בהצלחה לכלם!!!!!

מיכל , אני בטוחה שהשנה תהייה לך אחרת ושהיכולות שלך להכיל את כולם (גם את ההורים ) גדלו ...שנה מוצלחת

כן...היום הרבה יותר טוב מפעם..

שקודמתי במקום עבודה שעבדתי בעבר.. חזרתי לאותו בית בסניף אחר וקודמתי משמעותית לתפקיד ניהולי ששכרו בצידו. התחושה של הגדילה והצמיחה הם כנראה שלי ולא של המטפל. כל ההתפתחות לאחרונה היכולת לדחות סיפוקים, להכיל מצבים מורכבים, לפעול מתוך היגיון ולא מאיסטינק הכל בא לידיי ביטוי בעבודתי החדשה. אני גאה בעצמי מאוד. ולכל מי שכתבה למטה אתייחס בהמשך כרגע לא מוצאת זמן. נטע, ינשוף וסוריקטה תודה! איחולי לסוף שבוע נעים ותחילת שנת לימודים טובה למתחילים! ולך אודי בהערכה רבה על היותך דוגמה ומופת עבורי. אוהבת הילה

איזה יופי זה מחזק עוד יותר את מה שכתבתי לך למטה ...ורציתי להוסיף לך שם למטה שאולי עכשיו את צריכה ללמוד קצת גמישות , יודעת שבגלל שעות העבודה והלימודים זה קשה ובכל זאת. למדתי בחיים שהרגשת האי אפשר לשנות והמחנק בגרון שמלווה לזה , אפשר ועוד איך אפשר לשנות סומכת עלייך ואיתך והילה אולי הדבר הכי חשוב שלמדתי בחיים זה שמותר לטעות וצומחים מזה אז דרך צלחה יקרה ויודעת שאת יכולה ....

היי אביב ותודה על האיחולים המילה גמישות פוגשת אותי במקום של מחשבות על הגמישות על הקושי לשחרר להחליק ולעגל פינות. ביום שישי הייתי נוקשה לאחת הקולגות וזה התברר כרעיון גרוע. סחבתי עוד הרבה אחרי זה את החרדה והאשמה.. לנסות להיות סלחנית יותר לעצמי וגם לאחרים. אני רוצה לנסות להתייצב אפילו במחיר של לא הכל בדיוק איך שאני רוצה. להסתפק במה שטוב לי ואפילו שאין מעבר יכול להיות גם באופן זמני... מחשבות שבוע מבורך הילה

הי הילה, את מרגשת. :-) וגדלה וצומחת. וכמו שכתבת קודם - כן, זה נורא כואב. מצריך ויתורים, אולי, ועוד ועוד. יישר כוח, שישמרו הישגייך. שלך, סוריקטה