פורום פסיכולוגיה קלינית

למה סוף הפגישה הוא חלק חשוב מאד מהפגישה עצמה? הוא עוזר לשינוי? במה? מבחינתי זה לא נעים לי שפתאום אני "לא חשובה" והיא הולכת לעיסוקים שלה. (הייתי רוצה להשאר שם המון זמן..) קשה לי לראות שיש לה צרכים משלה..למרות שאני כן מבינה אבל באותו רגע זה מתשכל

הי תותי, להבנתי יש כאן עבודה על פרידה/נפרדות, חלקיות, על הבנה שהטוב הוא סופי, הבחנה ואיזון בין הטוב לרע (דהיינו עם אלו חלקים את נשארת עד לפעם הבאה, עם מי הם מזדהים, למשל), למידה על משאותייך לבלעדיות והבנה תוך התאבלות שאין המצב כך, הבנת המושג אהבה ועוד ועוד. סוריקטה

זה הבעיה ואני לא משלימה עם זה כבר לא מעט זמן..;(

תוהה אם לשאלות ומחשבות שנוגעות להתאבדות יש מקום כאן או שהן נופלות לתחום האסור.. ושאלה ברקע- האם פרטים כלשהם של הכותבים בפורום נשמרים במערכת? ואם כן- אילו ולכמה זמן? תודה..

הי סטרנגר שמחה שבאת ....מקווה שהשאלות לא מעידות על תחושות כל כך קשות של כאב.

הן לא.. לא כאב. לא כלום.. ובכל מקרה אני כבר אחרי לצערי. לומדת מאחרים מה קרה.. מנסה לשמור עכשיו על ההורים, על המטפלת מהפעם הבאה, אם תבוא.. לא באמת חוזרת לפורום (נראה לי). פשוט אין עם מי לדבר על הטאבו הזה.. חייבים לרצות להיות פה.. תודה אודי על ההתייחסות והאפשרות. אבל במחשבה שנייה אני אשים את הגבולות ואמנע מלכתוב על זה. לא בטוחה שזה יעשה טוב למישהו מהנמצאים ועשיתי כבר מספיק נזק.. תודה.

איך מצליחים לשמור על מסגרת הזמן וללכת בהרגשה טובה? בלי עצב וכעס ותשכול..שזה בסדר אבל כשעולים רגשות אלו הדחף שלא ללכת רק מתחזק?! תודה תותי

הרעיון בכללי זה הרעיון של חפץ מעבר , כמו ילד שלוקח איתו דובי או שמיכה לגן .כמי שמלווה אנשים הרבה פעמים השתמשתי בדרך הזו לסיים פגישה . אפשר אולי עשר דקות לפני הסוף לבחור שיר ולשמוע יחד ואז השיר נשאר לך ביד ובלב .לבקש ממנה לכתוב לך משהו . בכל מקרה בטוב או ברע להשקיע עשר דקות לסיום הפגישה. מנסיון זה עוזר

היי תותי, כמה מחשבות ממני. נראה לי שכדאי מאד לנסות להתחיל לדבר בדיוק את זה. את מה שאת מרגישה, חושבת, חווה בסוף הפגישות. לתרגם את ההתנהגות למילים, לנסות להבין מה עומד בבסיסה. זה נושא לעבודה. מה קורה לך שם כשצריך להיפרד וללכת. להתבונן בזה יחד, לנסות לשתף בצורה פתוחה וכנה ולהגיע אליך פנימה. ברמה המעשית, לפעמים עוזר כשהמטפלת עשר דקות לפני תום הפגישה אומרת שנשאר עוד עשר דקות, זה עוזר להתארגן ולצאת יותר אסופה. אפשר לחשוב יחד איך יהיה לך טוב שהיא תודיע על הזמן שנשאר וגם אולי בעשר דקות האלו אפשר לסגור את הפגישה בדרך מסוימת שתהיה לך טובה ותעזור לך עם הפרידה. לדוג' לשמוע שיר ביחד, לעשות הרפיה, לסכם את הפגישה, להביע את הרגשתך בעקבות הפגישה וכד'. המשך טוב

אולי ע"י מתן התראה, שהפסיכ' יגיד "נותרו לנו עוד חמש דקות לסיום" או משהו בסגנון וכך תוכלי להתכונן וזה לא ינחת עלייך.

אתן מקסימות!!

הי תותי, נראה לי שייתכן שיש צורך להתייחס לנושא כאל תהליך. וייתכן שעכשיו את נמצאת בשלב בו הפרידה מסובכת מידי עבורך, וכך יימשך לאורך זמן מה, ואולי אי אפשר לכפות הרגשה אחרת, אלא לדעת שבינתיים זה כך, מתוך תקווה לשינוי שיתחולל. בקצב שלך. בוודאי שלדבר על כך ולכיר את משאלותייך, חרדותייך וחלקייך. שלך סוריקטה

יש לי שכנה אותה אני שומעת הרבה פעמים צועקת על הילדים הקטנים שלה, צעקות לא "נורמליות", אלא ממש צרחות מזעזעות שכל השכנים שומעים... כשלפעמים יוצא לי לראות אותה עם הילד הצעיר בחוץ (אין בינינו יחסים אישיים קרובים), היא מתלוננת עליו (ובפניו!) שהוא "נודניק" ושנמאס לה כבר.. אני מניחה שקשה לה ביום יום (יש לה 3 בנים קטנים), אבל זה נראה לי ממש מוגזם ולא בריא לילדים. אני ממש מרחמת עליהם. לדעתי זה גובל בהתעללות. מה עושים? האם בכלל יש לי זכות להתערב פה או להעביר מסר לגורם כלשהו?

המשפחה מדווחת ברווחה

אני משגעת אותה..מה עושים? יש פעמים שאני מצליחה לצאת בהרגשה טובה וכשלא אני פשוט לא מצליחה לצאת..כמו דחף כזה שאומר לי להשאר כדי להרגיש טוב יותר אבל לא נהיה טוב יותר כי זה משגע אותה ומלחיץ אותה והיא נהיית חסרת סבלנות כלפי וזה עוד מעצבן אותי. נראה שאין לזה פיתרון. איך אלך בהרגשה לא טובה? מבחינתי זה סוף העולם. אחר כך מאד קשה לי. מה יהיה?

למה הוא חלק חשוב?

הי תותי מציעה לך להעלות את השאלה הנ"ל בפגישה ולחשוב יחד איתה מה יעזור לך לסיים את פגישה. נניח , חמש דקות לפני סיום תתרגלו יחד קצת נשימות, תציינו משהו טוב שקרה השבוע , או שיקרה בשבוע הבא, תסכמו את הפגישה או כל רעיון אחר שיעזור לך לעשות קלוז'ר ולצאת לעולם עד הגישה הבא.

מבינה אותך ומזדהה. גם הרגשתי כך, בעיקר בטיפול הקודם שלי. זה קרה בעיקר כשהרגשתי שלא הצלחתי לומר משהו או שכעסתי. גם אני לא הצלחתי לקום ואמרתי לה שאני לא הולכת... זה כמובן לא עזר כי זה הכעיס אותה, אולי גם הלחיץ, אם היה מישהו אחריי, אבל גם כשלא היה אף אחד בוודאות. הסבירה לי שהיא לא מוכנה לטפל בי ככה ושלא נוכל להמשיך להיות בטיפול אם אני לא הולכת, ואז תמיד קמתי, כי לא הייתי לי ברירה, אבל שתינו לא אהבנו שזה קורה... ולצערי זה קרה לא מעט. היו שני דברים שעזרו לי, הראשון שהייתה אורמת לי כל פגישה חמש דקות לפני סיום, כך שידעתי שזה הולך לקרות וגם הייתה לי הזדמנות אחרונה אם רציתי לומר משהו ולא הצלחתי עד אז. בנוסף, היו פעמים שהרגשתי מאוד כועסת ומאוד נסערת, והדבר היחיד שהצליח לעזור לי ללכת זה אם קבענו לדבר בטלפון, בד"כ למחרת, אפילו אם זה ל2 דקות סה"כ. ככה הרגשתי שלא "נזרקת" ממנה ושאכפת לה ממני. גם אני הרגשתי שאם אני הולכת אני לא יכולה לחזור אליה יותר וגם אמרתי לה את זה כשזה קרה, אם עכשיו אני הולכת אז לא באה יותר. חושבת שהרגיש לי כמו ויתור ולא הסכמתי לזה, אבל כמו שאמרתי קודם שני הדברים עזרו לי...

רק עכשיו אני רואה שהתגובה שלי אליכן להודעה משבוע שעבר בכלל לא עלתה. רציתי להגיד לכן תודה וששימחתן אותי. מקווה שאת זה תראו (:

https://www.youtube.com/watch?v=Seabi2DEc6o אנחנו בהחלט זן נדיר ומיוחד ...סוריקיטה מתחבר לי עם המילים שלך על תקווה ובריאות... שבת שלום קסומה טובה ורגועה לכולנו .

מה שלומך? מכות כחולות - מילים קשות , קשות מאוד ....מקווה שקצת עוכל לך חיבוק

קראתי אותך למעלה ...ובכלל שגיאות הכתיב שלי כשאני לא מסונכרנת מצחיקות אותי ...אבל במקרה הזה מעניין מה פרוייד היה אומר . שיהיה לשתיינו שבוע קל ובריא .

https://www.youtube.com/watch?v=mrOTd5hp7rY לא יודעת איך לעשות שיהיה בטוח גם במקומות לא בטוחים .. השבוע בסדנא עשיתי צעד ענק שטילטל את הכל , גוף ונפש אחר כך הגענו אלייה עייפים מחפשים מקום בטוח להאסף ...הרעש מבחוץ כיווץ עוד יותר ... מרגישה כמו בספר דירה להשכיר שהשכנים טובים בעיני והבית לא ..לצערי כרגע זה מה שיש ואין סיכוי שנותנת לזה לחבל לי בתהליך שאני עושה . היא מבינה ומנסה הכל במחויבות מלאה תוך מקסימום לראות ולהיות איתי ...אבל זה באמת לא אפשרי, החלקים מבוהלים בכל פעם שמישהו מרעיש ומדבר ליד הדלת ...ולצערי זה מרפאה קטנה שבחוץ ממתינים המון הורים וילדים ...עצוב לי כל כך , לא הוגן ...ואיך אפשר לעשות תהליכים כשחצי ממני לא מסוגל להיות ובכל פעם כזו כשכל כך צריכה להרגיש מוגנת מתכנסת יותר ויותר לתוך עצמי.... אודי האמת הפעם גם היציאה שלך לכנס מטלטלת ומעצימה את הלא בטוח ...והכי מקווה שיהיה לך כנס טוב ומעשיר והעיקר איש יקר שתנוח...

שלום ד"ר אודי. שמי ליאת ואני בת 32, נשואה ויש לנו 3 ילדים. הבעיה קשורה בבעלי. הוא בן 35, איש ציבור ובעל תפקיד מאוד בכיר. הוא סובל כבר כמה שנים מתופעה שנראית לי כמו הפרעה טורדנית כפייתית. לפני כל פעולה שהוא עושה הוא מבצע תנועות מוזרות כגון מצמוץ בעיניים או נקישות עם היד/הרגל על עצמו/ על חפץ כלשהו. הוא מאוד סובל מזה אך גם בקושי מסכים לדבר על זה עם מישהו ומאוד נבוך (ובכלל מפחד מכל מה שקשור בתחום הנפש) . איתי הוא מוכן לדבר על זה קצת. אמרתי לו שנראה לי שכדאי ללכת לייעוץ אצל פסיכיאטר והוא ממש מתחלחל מזה. מה עלי או עלינו לעשות?

או שמתאים לזה גם פסיכולוג?

חלמתי שקבענו להיפגש אצלי בחדר בבית הישן שלי כשהייתי ילדה...עם אודי. (מאוד אהבתי את חדרי שתדעו למרות החדירה לפרטיות) סוריקטה החלום בעיקר עלייך (מקווה שלא אכפת לך שמספרת), התחלתן להגיע, הסתכלתי מעבר לחלון וראיתי את סוריקטה מסדרת לה מקום ישיבה מתחת לעץ השסק (העץ שלי האהוב, בו הייתי משחקת מטפסת, נרדמת מתחתיו וכו') פנים יפיפיות של מלאך ילדה כזו...שיער ארוך בלונדיני. מסדרת שמיכה ויושבת לעשות מדיטציה...מתכסה אחר כך בשמיכה אחרת כמו אוהל שבנתה לעצמה...לא ספרתי לאיש למרות שרצינו להתחיל. אחר כך כאילו ברצף של החלום חלמתי על ילדה במיטה שבכח בא אליה מישהו והיא ספק נלחמת ספק ממשיכה לשתף פעולה....פניה דומות לשל סוריקטה היפה שראיתי מקודם ילדה קטנה בגיל שהייתי כש.... האיש חסם את הפה שלה...והיא נשכה אבל המשיכה ו......זה היה כאילו זיכרון שלי כשהסתכלתי על סוריקטה, בתוך החלום....סליחה סוריקטה סליחה....אודי, בבקשה תעזור לי להבין...או שלפחות תגיד מה לשאול את עצמי על התחושות כי התעוררתי די בפאניקה....החלום מלווה אותי כל היום והתלבטתי אם לשתף בכלל :( ושוב מצטערת אם פוגע :(

הי מיכלי, ראשית, כבוד הוא לי שהדמות סוריקטה נחקקה בזכרונך. שנית, להבנתי - החלום הוא שלך. שלך שלך. ועל כן, החלקים המיוצגים בו הם פירותייך. החלקים היפים, העדינים, השקטים, השלווים, המוצאים מקום, מחסה, וכמו כן, המיניים וגם התוקפניים. כך הייתי רואה אותו. אשמח לשמוע, אם תרצי, ואולי כבר כתבת ועדיין לא מופיע, אסוציאציות המשך. שלך, סוריקטה

השעה 15:2.. עוד מעט זה כבר יהיה 16:00 .. אח"כ 17:00 ו 18:00 ובסוף, לילה.. ואח"כ בוקר.. ואחה"צ / ערב מי תנחת פה בארץ ? טו טו טו טו תרועה אמא צביה עוד מעט תנחת.... כן.. אנחנו עדיין לא ניפגש.. גם לא בשישי.. גם לא בשבת ובראשון רק בערב מאוחר.. אבל ..לאט לאט מתחילים לראות את האור בקצה המנהרה... הלב שלי ממש ממש דופק כמו תופי תם תם ... אמא צביה מגיעה ! אמא צביה מגיעה ! אמא צביה מגיעה !!! יש !!!!!!!!!!!!! וכל כך רוצה, וכל כך מקווה ,שהפעם בשונה מפעמים אחרות, אולי יצליח לי לומר לה :"ברוך שובך אמא צביה שלי אהובה..." ולא אכעס, ולא אשתוק, ולא אעשה אקטינג אאוט כפי שעושה על אוטומט כשחוזרת מחו"ל.. רוצה לנסות אחרת.. כל כך רוצה... אודי ? בבקשה ממך.. תעזור לי לממש את הרצון הזה טוב ? איך אהיה כמו בן אדם נורמלי ? ללא אקטינג אאוט, בלי להחריב אותה/אותי/את כל העולם.. לעשות את הפגישה המחודשת באופן אחר.. באופן מיטיב,מצמיח ומגדל... שלך-במבי.

כותבת כאן כדי לנסות לשחרר קצת מהכאב שמחולל בתוכי.. נמאס לי מעצמי... שאני הולכת במעגלים סביב עצמי ולא מרפה המון זמן כבר אני במלחמה נגד החלקים שבתוכי-נלחמת לא לקבל אותם.. לא להקשיב ולהתעלם מהם למרות שאני מבינה מה שאני עושה- איך שאני מתנגדת ולא מאפשרת הפחד משתק אותי אני 24/7 נלחמת ומחזיקה בכוח המצב הזה התעצם לאחרונה אני מיוואשת מעצמי באיך שאני לא מצליחה /לא מסוגלת להרפות פחד אימה מלווה אותי מלפגוש מה שעומד מאחורי החומה שבניתי לשמור ולהגן עלי.. עומדת על המשמר... גורמת לעצמי סבל רב אבל עדיין...

קשה זה לא מילה...מטורף גם כשאת מול המטפלת שלך או חושבת עליה אין לך הרגשה שהיא תשמור עליך? חיבוק,ינשוף יקרה,מים בחום

המודעות שלך זה כבר חלק מהדרך ..מאמינה בך ויודעת שבסוף תצליחי לעבור את קיר הפחד ..אל תקשי על עצמך בקצב שנכון לכולכם . חיבוק

קראתי אותכם ומילותייכם מרגיעות ומחממות לי את הלב- תודה רבה

שלום, אשמח להמלצה על מומחים/מוסדות רפואיים. אבי בן ה-69. בעל משינויים ואסקולריים במוח (סובל משכחנות, שינויים התנהגותיים, אובדן כישורים טכניים ועוד). בנוסף מפגין סימפטומים של מצוקה נפשית (חרדה ודיכאון). הוא הגיע לארץ לצורך איבחון, היות וברוסיה, מקום מגוריו הקבוע, ככל הנראה לא קיבל טיפול טוב. המון תודה, דנה

האם.., כשהקושי והחסימה,כל פעם מחדש לא מאפשרים דיבור..,יש מקום לטיפול היפנוטי?(גם אם זה אומר בעצם ..,לעשות את זה עם מטפל אחר. ??)

אוף...ככה זה נראה כולם עסוקים, שאין זמן אליי, גם לי אין זמן לעצמי....רק לאחרים :( מכירים את זה? ולשאלתי האם לעולם לא אלמד לווסת רגשות? ויסות רגשי אפשר ללמוד בטיפול??? ככה חשבתי...אבל לא יודעת כבר....נראה שלעולם אצטרך אותה, אותך גם אודי...הרבה באים שואלים רק שאלה נשארים תקופה אפילו והולכים בסוף...ואני נשארת...פה ואצלה, בעיקר בגלל הרגשות שעדיין לבדי נראים כמו הר....אז איך אלמד לווסת רגשות? לא לקחת כל דבר ללב? לא לבכות יותר מדיי, לא לשגע אותה......וגם אותך...סליחה, היא בקשה שיותר לא אתנצל כשאני מסמסת לה כשקשה (שאנסה לתרגל) כי מספיק קשה גם ככה......... :( אוףףףףף

הי מיכל, נראה לי שהטיפול לימדני לעשות כן. מאמינה שזה כנראה אפשרי גם עבור אחרים. מה שאני אומרת הוא שלעתים התגובה האוטומטית הרגשית עשויה להיות קיצונית למדי, אבל הטיפול מלמד איך להרפא מהר יותר מהמצב ולא להיסחף לבלבול או פירוק (כשם שכל אדם בריא עושה, כך להבנתי); כמו-כן, איך באופן כללי להיות במצב חרדתי מופחת, לחץ מופחת, ואז גם התגובות הרגשיות עוצמתיות פחות, או פחות עולות לרמת החווויה. אישית אני מאמינה בפגישות פגישות, לפחות הכי מתאים עבורי. חזק לאין שיעור לעומת התכתבויות, שלדעתי, עשוי להיות בהן גם אלמנט מחבל. תלוי, אבל, איך משתמשים. ואני, אני רוצה טיפול כל החיים. אז מה... ואודי יקר - סקרנית לדעת במה אתה עסוק, אם תרצה לשתף. שלך, שלכם, סוריקטה

אוף כנראה שגם אני רוצה לכל החיים....וזה לא אז מה...וכן גם אני מאמינה בפגישות אחרת לא הייתי ממשיכה בהן...

אודי יש לך שיר שיחבוש כואבת לי הנפש מתערער לי אני רןצה ממך מילים קשה לי

מאז ומתמיד סבלתי מחרדה חברתית. בשנים האחרונות אני מתגברת עליה בהדרגה ונעזרת במחשבות חיוביות. היום יותר קל לי לקיים אינטראקציה עם אנשים ולהישאר רגועה. בשנה האחרונה החל לי תסמין מוזר והוא רעד בידיים. בעבר כשהייתי צריכה לשלם בסופר הייתי רועדת מעט, אך זה עבר לי. בבדיקת הדם האחרונה היד שלי החלה לרעוד ממש בפרעות (ואין לי פחד מדם/מחטים). זה היה מביך נורא, וניסיתי להסביר שאני לא עומדת להתעלף. שבוע שעבר עבדתי בסדרנות במקום חדש ולא הייתי לחוצה כלל. אך כשביקשו ממני לחתום על הדף (בצמוד למישהו שבחן אותי) זה קרה שוב. ניסיתי לעבוד על מחשבות כגון "מה אכפת לי מה יחשבו, זה לא עניינם", אבל זה קרה לי שוב אתמול אצל הווטרינר כשלקחתי את החתולה לטשטוש. ברגע שהתחלתי לחתום היד שלי פשוט התעוותה והחלה לרעוד בטירוף, וברגע שסיימתי היא נרגעה. וואלה, מדובר בפעולות הכי פשוטות בעולם, זה לא שאני עומדת עכשיו מול קהל או קבוצה גדולה של אנשים וצריכה להתחיל להרצות. אני לא יודעת איך למצוא לכך פתרון.

אודי, אמא צביה נסעה לחו"ל לפני מליון זמן.. מיום חמישי ה 5/5 לא נפגשנו. לפי היומן כתוב שנפגש בראשון ה 22/5. אתה יודע אודי ? היא נתנה לי משהו סגול רך וכתבה בפתק : "ל... משהו רך ממני אלייך להחזיק עד שנשוב ונפגש . והחתימה שלה " היא גם הזמינה אותי בפגישה האחרונה ברביעי ה 4/5 לצלם אותה, ואכן צילמתי באייפון 8 תמונות ממנה. ועברו כבר פעמיים ימי שישי ובם שלחה לי הודעת סמס של שבת שלום. ולמרות הכל אודי, היא כאילו נגמרה .. היא מתה... ואני כבר מכירה אותי. בראשון אגיע באיחור ולא אומר לה מילה במשך כל הפגישה. יש בי תערובת של זעם עצום על הנטישה ,למרות הידיעה שנסעה לחופשה ועשתה כל מה שרק יכלה בכדי להקל עלי את הפרידה. יש בי גם געגוע בעוצמות שיכולות להוביל למבול בעולם. לתוהו ובוהו. יש בי גם הערכה כלפיה על שעשתה את כל שביכולתה בכדי להקל עלי.. ויש בי רצון/צורך להרוס את הכל. מתחשק לי ללכת למטפלת אחרת. חדשה. לא לחזור אליה בחיים אפילו אם תתחנן בפני.. ויש בי גם יאוש אודי... היאוש הוא ממכלול הרגשות שקיים בי .והידיעה שכשתחזור אפעל "כמו על אוטומט" כפי שאני מכירה ויודעת.. עושה אקטינג אאוט.. "מחזירה לה" לא מדברת איתה מס' פגישות אף לא מילה אחת ואף לא סתכלת עליה.. כאילו מתה.. וכל זאת אחרי 7 שנות פסיכואנליזה אצלה אצל אמא צביה , פסיכואנליטיקאית מנחה במכון. מורה ומדריכה ומוכרת בעולם הטיפולי כמטפלת מאוד מאוד טובה. מיואשת מהדפוסים שלי שמסרבים ללכת ממני. מיואשת מעצמי שמוצאת עצמי מתקשרת ומקשיבה למענה הקולי בו היא מודיעה על חופשתה. מקשיבה אולי עשרות פעמים ביום. כמו מגרדת בפצעים. כמו לגרד את הקירות. מיואשת שכך מרגישה ופועלת אחרי כל כך הרבה זמן של טיפול... שואלת את עצמי אולי אני לא ברת טיפול ? שואלת את עצמי גם ואולי כל הטיפול הפסיכולוגי זו שרלטנות ? וגם איתך אודי היה לי לא קל ... רגשות קצת כמו עם אמא צביה (?) בחוויה שלי נטשת אותנו בחמישי.. הרגשתי שלא סגור.. הפורום לא עוטף לקראת שבת.. וגם איתך אודי , יודעת שאתה מקדיש מזמנך היקר, ללא תשלום, בהתנדבות. מרגישה שאתה עושה את זה מתוך לב פתוח,נדיב ,אולי מתוך תחושת שליחות .. (?) לא יודעת אודי... מרגיש לי רע. מאוד ! מאוד ! משהו בי מצטער אולי על כך שאיפשרתי לעצמי להתקרב על באמת לאנשים (?) הכאב הוא מאוד מאוד גדול.. ויש בי קול שאומר לי :" אז תחזרי לקונכיה שלך לחיות חיים פנימיים עשירים אך ללא קשר לבני"א " :((((

אודי, איזה דברים נפלאים כתבת. נפלאים וחכמים. סוריקטה

אני רוצה שתדע שאני ממש ממש אוהבת אותך ! התגובה הזו הרגישה לי בדיוק בדיוק .. מה ? לא יודעת לומר מה.. לא יודעת מה בהודעה שלך שנתנה לי נשיקה רכה בלב וגם אני מרגישה שאתה מחזיק לי את היד בדיוק איך שצריך.. משונה... אתה יודע מה אודי ? אולי זה כמה דברים ? * "שמעתי" אותך אומר לי :" במבי את לא משוגעת" במבי את לא מפגרת וטיפשה" זה בסדר להרגיש כך. זה נורמלי להרגיש כך. * כשהתייחסת לחמישי שלא הצליח לך "לסגור" כפי שאתה עושה תמיד, "שמעתי" אותך אומר לי :" במבי , את צודקת... זה לא נדמה לך. זה באמת קרה, וזה קרה כי אני בן אדם והתרחשו אירועים חיצוניים.. וזה הרגיש ומרגיש שאתה אומר לי :" במבי את לא משוגעת, זה לא נדמה לך. זה באמת קרה.. ואז בלב שלי זה נחווה ש:" בסדר, כולנו בני אדם...אבל אני נורמלית..לא משוגעת שכאילו סתם נדמה לי... * וכשאמרת לי :" קשר עם בני"א זה הדבר הכי חשוב שיש לנו.אל תוותרי על זה " הרגשתי שאתה ממש אומר לי כמו שהיית אומר לילה שלך.. הרגשתי ואני מרגישה שאתה אומר את זה מכל הלב.. תודה אודי אהוב ויקר !! שלך-במבי.

מרגישה שכתבת אותי מילה מילה!! כל כך מבינה את מכלול הרגשות... אנחנו עברנו דברים"לא פשוטים" וסוחפים איתנו חלקים שעדיין נשארו קטנים... הם צריכים זמן... המון בסלנות והכי הרבה חמלה!!! אני כמוך יש את החלקים האלה בתוכי .... אולי אפשר לחזור לקונכיה- למוכר אבל בשבילי כאב של הלבד בלתי נסבלת -אין לי הרבה מילים חכמות לאומר לך אלה רק חוויותי... כאן יחד איתך...

תודה על השיתוף.. אדם הוא אולי היצור המורכב, המשונה, המוזר והמעניין עלי אדמות...

ובכל זאת חייבת להגיד שיש שינוי ... הפעם הזו למרות הקושי את מצליחה לראות את כל המכלול של הרגשות שבך ..את יודעת במבי זה כל כך טבעי ובסדר ..והכי את יודעת לא בטוח שהפעם תגיבי על האוטומט ואולי הפעם זה יהיה קצר יותר ורק כמה דקות ...איתך וזה עוד מעט נגמר...

השאלה שלך מה אני רוצה? הבהילה ,במידה מסויימת אכזבה ובתוך ההרגשה הכללית שלי נוכח העומס שלך והפחד שלי שתשבר ותעזוב פשוט הבנתי שאני יותר שם מכאן. הבוקר חשבתי על המילים האלה "את רוצה" עצוב לי , לחלק הכאילו בריאה אסור לרצות אסור לבכות אסור להיות ...כאן ניכנס הפיצול הזה שהם רוצים הם בוכים לא אני ...עצוב ככ... אז אודי אני מנסה איתך זה מרגיש בטוח לרצות להיות .. אני מבקשת שיר ממך כזה שמותר בו להיות ולרצות ולבכות ..שיר שהוא כולו הפתעה שאפשר לקחת איתי . אודי זה קשה כלכך במיוחד שאני יודעת כמה אתה עמוס לבקש ולרצות .. ובכל זאת לא מוותרת לעצמי , אבל בהחלט אבין אם אין לך בשלוף ....אינטגרציה :):):)

אודי, ברוך שובך, וברוך שובו של המטפל שלי :-) מעניין שכתבתי על חשש מסוים, לא זכרתי ואיני יודעת כרגע על מה דיברתי בדיוק. אבל המחלה הזכירה והוציאה ממני כל מיני צדדים. מה שהכי הפחיד אותי היה העצב האנוש שהתלווה אליה וחוסר האנרגיות לנוע בכלל. אבל, אודי, לצד הייאוש, האכזבה, ששומעים גם מהם, לפחות המטפל שלי אומר, שרואים אצלי המון תקווה ואופטימיות, ואני משערת שגם כאן. ואצל משתתפות נוספות. אני בריאה (כבר אמרתי, והכוונה גם למצב הנפש). סיימתי עם הבדיקות הגופניות לעת עתה והכל תקין. יום ממוזג לנו, סוריקטה

איזה יופי שהלכת ועשית את זה...בהחלט נותן השראה. גם אני צריכה לעשות את זה מתישהו...אבל מאוד קשה לי עם הגוף שלי, כאילו מספיק שאני סובלת את עצמי כי אין לי ברירה אז למה שגם אחרים יסבלו? זה אידיוטי, לפעמים נדמה לי שהייתי צריכה לפי המנטליות שלי להיוולד בימי הביניים ואז לא הייתה שום בעיה ולא הייתי נחשבת מוזנחת, לא הייתי אצל רופא משפחה כבר המון המון שנים.

המון זמן לא כתבתי פה. דברים מסוימים השתנו בחיי. אני בזוגיות למשל. דבר אחד לא השתנה- הזכרון שקיבלתי טיפול שבמהלכו הפסיכולוגית הקלינית הבכירה פלשה מעמדת סמכותה לתוך נפשי והורתה לי כיצד לקבל החלטות במקום לאפשר לי מרחב וחשיבה משותפת מכבדת כדי שהחלטות יגיעו מתוך הבשלה פנימית שלי ולא כציות לסמכות חיצונית. זה היה מאד לא נכון. יחד עם שלל כשלים אמפתיים צורמים אחרים. לתבוע על לא היה אפשר. ועכשיו זה שייך לעבר. עדיף לחיות בזמן הווה ויש בשביל מה. החיים מספקים יותר כשנפתחים לחוות אותם. משהו שכן השתנה קשור להערכה העצמית שלי. אני לא מרגישה פחות. אני לא מרגישה פחות מאף אחד אחר. יש לי עצמי זקוף משלי. סוף סוף יש לי עצמי זקוף משלי. ויש לי חבר אהוב. מקווה שיצליח לנו. תהיו בריאים.

ברוכה החוזרת ...טוב לשמוע ממך , ובאמת הלוואי ויצליח לך ..

אומרים לי שאני לא משוגעת שהאנשים שעשו ופגעו הם משוגעים אמרו ואני לא מאמינב מרגישה שאני משתגעת- שוב הספקות- הפחדים שהכל שקר... שאני ממציעה... ואני מתהפכת ומתהפכת כדי למצוא את האמת ולא מוצאת... טיפול הופך להיות סיוט.. היא לא מוכנה להתייחס אליהם יותר רק אלי ואז אני חושבת לעצמי שאולי הם לא קיימים - אולי הם רק בראש- אולי אני לא שפויה לא מוצאת שקט.. לא יודעת מה לעשות עם הבלבול... אולי אם אפסיק טיפול ולא אתן מקום הם יעלמו בזמן אחרון אני מתאמצת לבטל את הפגישה שלנו... אבל לא מצליחה... מרגישה לכודה בתוך ההזדקקות למטפלת וזה מכעיס ומשפיל אותי.. אולי אצליח בפגישה הבאה לבטל?? רע לי - כל כך רע לי....

איך את מרגישה עכשיו? מקווה שהצלחת להתאושש ושעכשיו יותר טוב. שיהיה המשך שבוע טוב!

הי חנה יקרה, רוב תודות. אני בסדר והתאוששתי למדי. מותר גם לדאוג לבריאים, נכון? שלך, סוריקטה

אני מחפש פסכלוג\ית קוגנטיבי התנהגותי , או תעסוקתי , בעלי נסיון בטיפול ברופאי יש נישה כזאת ?

היי אודי, ברוך השב....;) אני רוצה לכתוב על פגישה מטלטלת שעברתי... הוא ניסה לשקף לי את ההתנהגות שלי.... אני הרגשתי שהמילים שהשתמש בהם דרמות הוא קרא לתגובות הקשות שלי... אמרתי לו החיים שלי הם לא דרמה ולא מחזה... הטראומות שחוויתי מובילות לתגובות מוגזמות... אני מוכנה לקבל מה שיש לו להגיד אבל שלא יזלזל בי ובסיפור חיי שהוא העד הראשי בו... זה כאב לי כל כך בכיתי.... וגם עכשיו עוד כואב לי בנפש... אני בהכשרה וקשה לי להתחיל את היום... הילה

זה באמת נשמע כואב ולא נעים לשמוע את זה... מקווה שהצלחת להיות קצת בתוך השגרה של היום הזה ומקווה גם שתוכלי לדבר עם המטפל על זה. בהצלחה יקרה בהכשרה ושבוע טוב!

הי הילה, גם לי היו פגישות, רבות למדי, בהן המטפל שלי עימת אותי מולי ושמעתי ממנו מילים שהיו כמעט בלתי נסבלות עבורי. לעתים, כך נראה לי, גם אני כאן משתמשת במראות שאולי מעוררות התנגדות. בס"ה, לדעתי, זה טוב. אפילו מאד. ובאמת להקשיב. שלך, סוריקטה

אודי מה איתך? כל כך עצוב לי שאתה לא כאן.... מקווה שאתה בטוב... חושבת עליך הילה

חלום שנגמר נסיתי... לא הצלחתי... רציתי... לא יכלתי... כאב מציף.... רעשים בראש... בכי של קטנים, זכרונות של פעם מילים של השפלה... של זלזול... של שנאה "את מטומטמת... את תעבדי בתור זונה- רק כך תוכלי להרוויח כסף.. " מרגישה לא שוואה.. מרגישה כשלון... מרגישה מטומטמת... קשה להפריד בין אז להיום.. הקולות ההם חזקים ולא מרפים- מתעקשים להפיל אותי למעטה... לתהומות..לחושך.. מחפשת עוגן לאחז בה... מחפשת אותי והולכת לאיבוד...

אוף כמה שמבינה ...המילה הזו שחוזרת שוב ושוב בראש להחזיר אותנו לשם ...כי זה התיכנות שלהם ככה הם שלטו בנו עוד ועוד שנים. יקרה שלי תנתקי את התיכנות תחתכי את הכבל תזכירי לעצמך מי את היום מה תפקידך כמה את מוערכת ואהובה כמה יש בך ...את לא שם תרשמי לעצמך מילים טובות אוהבות כמה שאת ניפלאה ומה את עושה היום ....סומכת עלייך .את לא נישברת הגל הזה יעבור ותצאי מחוזקת שמותר לנסות ולפעמים לא להצליח והכל בסדר זה לא אומר ששוב תהיי שם בבור ...את לא ...מה שהם רצו שתהיי את לא ... . זה מדהים איך הם השתמשו באותה מילה באותו נוסח להצדיק את עצמם ....הם האפסים לא אנחנו ...אוהבת חיבוק ענק

אולי לא כתבתי ברור כי מרגיש לי שלא הבנת נכון הזכרונות לא מועילות- לא מובילים אותי למקום טוב... אבל זה מה שיש... תגיד לי לשנות את התקליט- אגיד לך שזה משורש עמוק מה גרם לי להרגיש כזו השמדה עצמית?? לא הצלחתי ללמוד... להגשים חלום... לא הצלחתי להתרכז ולהבין... האם זה סוף העולם??? ברור שלא רק אחד המטרות שהלכתי ללמוד מהתחלה זה היה להשיח את הדעת מהכאב והסיוטים הבלתי פוסקים וזה עבד בערך... ועכשיו.... נגמרו הלימודים והכל חזר כמו ביטה בבטן!! מוצפת - כואבת....

ינשוף יקרה, לי אמרו שאפילו בתור זונה אני לא מתאימה... וגחכו מאוזן לאוזן. מילים של איכס. הן עושות רע כאשר קול בנו מזדהה עם המילים המגעילות והדוחות הללו. בזה ניתן להשיג שליטה ואיזון. שלך, סוריקטה

בא לי לשלוח לה הודעה שהיה לי ממש כיף היום... גם אתמול בכיתי על זה וכתבתי לה שאני לא יודעת וצריכה להחליט לגבי אתמול אם לנסוע או לא... אודי, איך היית מגיב לרצון של המטופל לשתף..ק ברור שזה יכול לחכות לפגישה אבל זה כבר לא יהיה אותו דבר, ואולי אפילו לא אגיד לה כלום על זה...

יצאתי החוצה לנשום אוויר, האמת שכל יום אני בודקת שאתן ואתה אודי פה וחוזרת פנימה. עשיתי מעשה שטות וכעת צריכה לשלם על חטא. מפחדת שזה יהיה מחיר כבד, תמיד מצאתי את עצמי משלמת "כופר" על מעשיי לפעמים בגופי לפעמים בנפשי...

מבינה ששוב ממש קשה ..ואולי זה יעבור ואולי זה שלב כזה ...ואולי אכן המחיר יהיה לא פשוט . אני כאן איתך אולי תפסיקי להתחבא .....חיבוק

הי אנשים, אני זוכרת שתפיסתי המעוותת הייתה שאם אני נושמת אוויר, משתמשת במשאבים, אנרגיות, זמן, אני לוקחת אותם למישהו אחר, לוקחת חיים ובריאות וגורמת חולי ואף מוות. עוד ממחשבות שהאומיפוטנטיות של ילדה בת חמש שאמא שלה הייתה פסיכוטית. משתפת, סוריקטה

שלום אודי 1.אם נטען..,שבטיפול ,מה שקורה,אלו שיחזורים,השלכות והעברות שהמטופל עושה שלא במודע ,בטיפול ועל המטפל,אז..,אם כך, איך ניתן באמת לדעת,שאכן זה זה.ושבעצם הכל קשור למטופל,וששם הפוקוס, או שאולי..., אלו בעצם חלקיו של המטפל,שהוא עצמו צריך לעבוד עליהם..., כמו למשל קושי באינטימיות,ועוד ועוד...,ולא להחזיר הכל אל המטופל,מה שבעצם קורה בטיפול,דבר שהרבה פעמים רק מעורר התנגדות,וכשהכוחות גם ככה הרי לא שווים. 2. אם וכאמור..,הכל דפוסיי עבר,והעברות...,כשהמטפל מעצם תפקידו גם מעודד לאיפשור אוטנטיות של המטופל על כל גווניו, אז..,איך יתכן,וכשזה מתרחש...,(מעצם המסגרת הזו), שהמטפל פתאום נסוג,מצהיר על היותו בן אדם ולא רק איש מקצוע,ועדכדי מצבים שגם לא מסוגל להמשיך בטיפול,ובאופן בלתי הולם ומקצועי לחלוטין, עושה העברות נגדיות עד כדי פגיעה באתיות המוסרית והמקצועית של היותו מטפל, וכמובן ומסוכן..,במטופל עצמו (וזה אני אומרת מתוך חוויה כואבת מאד,שקרתה כבר לפני מספר שנים ,ועד היום מלווה אותי באופן טראוומתי ומקשה עליי מאד בלבטוח ולתת אמון גם במסגרת טיפולית). 3.אפרופו העברות...,אם מטופל נמצא למשל במצב רגיש ביותר,אולי במצב רגרסיבי, והמטפל לא שם עבורו,(בשל כביכול מציאות וגבולות), איך לא תחווה אצל המטופל תחושה קשה,ותהייה רלוונטית לגבי כנותו ואמינותו של הקשר הנל,שהרי...,אם זה היה קשור למי מבני המשפחה של המטפל(שלך למשל...),התגובות הרי היו אחרות לגמרי. לא כך?? וזה יוצר האמת בילבול גדול לגבי שאלת "הקשר"הזה ..,טיבו, אמינותו במציאות הממשית, אל מול הבועתית והמתיימרת,עם תחושה חזקה שאולי הכל בעצם זו רק אשלייה ,טיפולית.??

היום בפגישה הרגשתי אותה איתי, דואגת לי. ושיהיה לילה טוב והמשך חג שמח (:

חנה, אני מאוד מאוד אוהבת לקרוא אותך!

וכמו תמיד את ההןדעה הזו המליץ לך להעתיק ולשמור בתוך הארגז כלים לימים שזה פחות ירגיש ככה.. חיבוקענק

הכבדות והעייפות מתעצמות מרגישה כמו גוש לא מסונכרן בתנועותיו או הבעות פניו הכל איטי ואפשר לעקוב אחר כל תנועה. אני אצטרך להרדים את עצמי ולא יודעת מתי אתעורר ואתה יודע שאני גם אומרת הלוואי שלא אתעורר. הלוואי שלא אתעורר. אני נגמרת. אני רוצה להגמר. שיגמר

למילים יש כוח ... תנסי אחרת קשה לי אבל אני אצליח בסוף...אוף יודעת שזה ממש קשה אבל אל תאפשרי להם להשתלט על כל המרחב את יכולה אני מאמינה בך ...חיבוק

לא נשאר כח לשאת דברים עצובים...שמעתי יותר ממה שאפשר להכיל. שיהיה חג עצמאות שמח לכלם.

אודי הכי עצוב זה כשאתה אומר שאתה לא מבין! זה עצוב לי יותר מהקושי עצמו. ההרגשה הזו שאף אחד לא מבין..גם ככה לא פשוט להסביר לפעמים מה מרגישים כך שזה שלא הבנת ממש מתשכל!! בא לי רק לבכות!! השאלה הייתה האם שינוי חזק מדי יכול לגרום לחוסר איזון? תותי

היי תותי . אמנם לא אודי ובכל זאת רוצה לשתף אותך שאני למדתי לעשות בדיוק את מה שעשית כאן ....לנסות להסביר שוב עד שיבינו . ..

היי אביב כבר שבעה ימים שאני מחזיקה..... שבעה ימים שאני כותבת כל יום מה אני אוכלת... שאוכלת מסודר.. מכינה לעצמי סלט ירקות ומארגנת לעבודה וללימודים... כבר שבעה ימים שלא נוגעת במתוק ובמה שיכול לפגוע בגוף שלי.... אני רוצה לחיות כל כך רוצה... להיות בריאה... מרגישה אבל ואובדן מהמתוק ממשהו שאני מאוד אוהבת.... מתחבר לי ליום הזיכרון עם האובדן והעצב... הפעם יודעת שחייבת להיות רצינית... ולהמשיך... את מדהימה איך את כותבת אותי כל פעם... הילה

הכי מבינה ...חוץ מזה שאני מזכירה לעצמי חזור והזכר שהכתובת על הקיר אני עושה דברים וכאילו לא עושה ...לא נותנת לזה לחדור אל המרחב שלי זה שישר באוטומט שולח הרס עצמי ...אני עושה מעל כאילו למישהו אחר ...זה עוזר קצת . עד שהצליח להיות במקום שעושה למען הגוף שלי מתוך אהבה עצמית ...איתך יש נפילות בדרך זה בסדר . אני כאן איתך יחד

מעגלי ידיים , מעגלים של כוח , מעגל של תקווה ...מעגל עם המון חיבוק ואהבה . בנות יקרות במיוחד אלה שכאן ולא כאן אנחנו עדין כאן עבורכן , רוצה לעשות מעגל כזה של שקיפות שאולי תרשו לעצמכן להיבלע בתוכו ולחזור ולתת לעצמכן מקום ....מתגעגעת https://www.youtube.com/watch?v=5gemebkLaYY

את יודעת אביב, צמח אצלנו בגינה, כך פתאום, שיח עגבניות, מתוך ערימת הקומפוסט שאני ממחזרת. במבי - אפרופו שימוש בעלים יבשים. הקפתי אותו במעגל תוחם, הנחתי במרכזו עמוד תמך, והוא עולה כפורח. כמו-כן, צמחים ששיקמתי מפגיעת מזיקים ותנאים לא נאותים - מתחזקים, מלבלבים ופורחים. אוסיף מעגלי שיקום, מעגלי הגנה, מעגלים מגדירים, שלך, סוריקטה

הרבה יותר קל ביחד תודה שאת כאן עם הלב הרחב -מושיטה את ידיי אלייך להרגיש את ה"ביחד" - אוהבת

חושבת עלייך הרבה , אז שיעבור הכל בקלות... חיבוק אוהב. תשמרי עלייך.

הי אביבי, אחרי הפסח הורדתי משמעותית פחמימות וכולסטרול. ואפילו קיבלתי היום תוצאות של בדיקה נוספת - והן תקינות. גם ה - BMI שלי תקין. אתמול הייתי חולה, והרשיתי לעצמי לנוח. הייתי רוצה ללכת לשיעורי פעילות גופנית מסוג מאד מסויים, שאין בסביבתי, לא כל שכן בשעות המתאפשרות לי. אבל הליכה תמיד טובה. המטפל שלי חסר לי והוא חוזר. להת' סוריקטה

אוהבת את הכוח שבך ובכל זאת יש מקום לקושי ...שמחה שנתת לעצמך מקום וחופש ....ויודעת שהוא יחזור ..

יום הזיכרון מעורר השנה את כל השדים מרבצם. לא רק מהמקום של השכול והכאב. קטעי זיכרונות בתור ילדה נערה , הבנה כל כך כואבת של למה שתקתי , ולמה היה קושי לראות אותי באמת ...עוררו בי רגשות ישנים של להם יותר קשה הם סובלים יותר מי אני שידבר אם הם ככה מחזיקים אם להם יש כוח . האסור לבכות הזה שכל כך טבוע בהם ... יום הזיכרון מזכיר לי כל כך למה אני מי שאני ... ובלב קושי להיות במקום חומל באמת כזה שרואה את השני מבלי לראות לרגע את הכאב שלי מבלי לרצות כל כך שהיא תראה אותי תהייה שם עבורי ...אני מבינה את הקושי שלה יודעת בוודאות שהוא לא צמח עם השכול הוא היה שם הרבה הרבה לפני ....אטימות הלב שהשכול רק העצים כל כך .. והיא כבר כל כך זקנה ואני מבינה שאף פעם לא יהיה תיקון ומבינה ששוב אני זאת שצריכה להיות בצד שמבין וחומל ומתקרב אבל זה כמו להתקרב לאש כדי להתחמם ובכל פעם להישרף בלהבות ..והבור הזה הבור שאין לו נחמה. כל כך רוצה לבכות בכי אמיתי כזה משחרר בלי חשבון בלי עקבות בלי לשמוע את הריקושטים הקבועים שצועקים בראש ..שמעליבים ומשפילים כל מי שבוכה. אודי האמת כל כך שמחתי שיוצא לך חופש ארוך כזה כבר הרבה זמן מרגישים את העומס שיש עלייך ומצד שני כל כך צריכה את הכוח שהמקום הזה נותן לי עכשיו ... אתה יודע אודי התזמורת די באיזון כבר הרבה זמן ואני חושבת שפשוט למדתי להקשיב להם ולנסות לתת להם את מה שהם צריכים...והם מבקשים כל כך יפה שיר , אז למרות שאני מרגישה עם זה כל כך לא נוח ...יש לך אולי שיר אחד כזה שאוסף ומרגיע ... ואודי וכולם שיהיה לכם חג עצמאות שמח ואסיפת כוחות , חיבוק .

אתמול היה יום שהגוף-נפש לא יכולה היה להכיל מידי. בחילות הקאות שלשולים. לא יכולתי לשתות או לאכול. לקום. פתאום חצי מרשה לעצמי להרגיש חלשה. נדיר בעולמי. פעם ראשונה שלא באתי לעבודה. כתבתי לרופא הנפש שלי, שהשיב לי במילים חכמות כל כך. הוא יחזור. וניפגש. העצב שחשתי הצטרף לעצבות יום הזכרון. בלילה התנגנו להם ברקע שירים עבריים נוגים. ואולי, אולי גם זה עוד שלב בתהליך לקראת הגדלת העצמאות. אודי וכולם, בעצב של פרידות, בחשש מפני התחלות חדשות, בויתור, שלכם, סוריקטה

אז כנראה שהרגשתי אותך כל כך נכון...איתך מחבקת

כתבתי לך תגובה כנראה שזה התפספס או שזה לא נשלח כי שלחתי מהטלפון והייתי באזור שלא הייתה כל כך קליטה בגלל זה אני לא שולחת את אודי לבדוק...(לא הייתי משאירה אותך אדומה..) נדמה לי שכתבתי שאת צודקת או משהו כזה. ימים כאלו דחוסים כבדים בין יום השואה ליום הזיכרון אבל עוד מעט זה מאחורינו, מאחלת לך ימים טובים ושלווים.

גם אדומה זה בסדר ...לפעמים אין את הכוח להגיב ואני יותר ממבינה...אכן ימים כבדים תכף זה יגמר...

שוב התפרקות בולמוס של אוכל זה עצוב החסך גדול

זה באמת מאוד עצוב יותר עצוב שאת לא מפרגנת לך את הטוב את הזוגיות את הלימודים ומענישה את עצמך באכילה הזו ...תרשי לעצמך מהטוב נבלי לפגוע.. המילים האלה שהיא אמרה לך מדוייקות כל כך ...אל תתני להם לעוף ..הכתובת רשומה על הקיר זה מה שהעיר אותי לא שאין נפילות בדרך אבל ההבנה שכבר נופלות אבנים לתהום ....חיבוק אוהב

השבוע לפני 3 שנים התחלתי אצלה טיפול... לפני שנתיים ביום העצמאות עצמו, הייתי לבד, והלכתי וישבתי ליד הדלת של הקליניקה שלה, שכבתי שם ובכיתי, ואפילו קצת נרדמתי (זה בלמטה של הבנין כך שלא ראו אותי, וגם קשה לי לדמיין את זה עכשיו קורה שוב). לפני שנה, בדיוק ביום הזה, ג"כ ביום שני בערב, יצאתי ממנה, והקליניקה שלה לא רחוקה מה הר הרצל, בעודי מחכה למונית, ראיתי את הזיקוקים מהחזרות של טקס של ערב יום העצמאות, נזכרתי בזה כי לפני רגע שמעתי את הזיקוקים (אבל מאיפה שאני עכשיו לא רואים ): כמובן שיש עוד הרבה... והיא עולה אצלי לא מעט.

אני לא שקטה..לא יודעת מה אני רוצה..! משעמם לי למרות שעושה המון דברים..קשור לשינוי דפוסי התנהגות? תותי

קטנה בתוך עריסה נחבאת, רק עיניה מביטות מבעד לשמיכה, מחכה למגע הרך, לליטוף. קטנה כל כך, כמהה למגע יד, למילה הנכונה שתבוא.... אם תעז לבקש עטיפה מנחמת, אולי כך תחמול על עצמה. השקט צורם מבכייה האילם, הרוח שורקת, תריסים נסגרים, הלב נאטם, אך היא לא רוצה לוותר.... התדע את בכייה כי רב? התבין את המיית ליבה? התגש להרימה, לחבקה בחום? קולה לא נשמע אך עיניה מבקשות... עטיפה שקטה, כיסוי של שמיכה שקט נפשי וחום אנושי, ללכת לישון, לא לחשוב בהקיץ, לא לחלום חלומות של עבר.

חיבוק לגדולה לקטנה ....תמשיכי לתת מקום לכל מה שמרגיש וכואב .

תודה שעם כל העומס והקושי שלך אתה מוצא זמן עבוריינו להיות לתמוך לתת יד וכתף . סליחה שכל כך מכבידה בזמן האחרון . מאוד מאוד מעריכה את המאמץ שלך

הי אודי, בעבר הייתי מקבלת למייל באופן חלקי תגובות שנשלחו לפורום, והיום - כלל לא. האם יש לך נגיעה בזה, בבקשה מהמערכת, מתוך מחשבת הגנה עלינו? זה טוב גם מבחינה זו, שאיננו נוברים היכן שלא טוב. וחוצמזה, פשוט חיבוק, שלך, שלכם, סוריקטה

גם אני לא כבר לא מקבלת.. ולי זה דווקא חבל. לי היה עוזר כשהיתי מקבלת תגובות למייל,נתן לי הרגשה טובה לראות התייחסות ולדעת מתי אודי הגיע לפורום (: נגיד אתמול כשאודי העלה הודעות רק היום בבוקר, אני פתחית את המחשב כל הזמן... אז לי זה קצת גורם לאובססיה לחכות, אבל אולי אצליח להיגמל (:

מאז שהתחלתי ללמוד לפני כחודשיים אני במצוקה- בקושי ישנה, ירדתי 4 קילו, בוכה המון ועם התקפי חרדה הרבה יותר מהרגיל. תכף מתחיל סמסטר חדש ואני הייתי בטוחה שכדאי לי להפסיק ללמוד כי המחיר כבד מדי. מיידית אחרי שהחלטתי להפסיק ללמוד הרגשתי הקלה עצומה אבל כמה שעות אחייכ החרדה חזרה ולא עוזבת אותי. אמרתי לכולם שאני נוטשת את הלימודים ואני מרגישה עצובה.. עצובה כי כל כך רציתי.. שאני אוהבת ללמוד... . אז מה לעשות? איך מחליטים כאשר 2 החלטות גורמות לי מעוקה וכאב??? איך מחליטים??? נתתי לעצמי יומיים לתת תשובה סופית, בנתיים זה 2:30 לפנות בוקר ורע לי..

מציאות מתחלפת בין רגע לרגע- מה שהיה לפני שניה כבר לא שייך עכשיו... קוראת את ההודעות שנכתבו והם לא מרגישים שייכים אלי.. דבר אחד יש לי לאומר שכרגע החיים הם סיוט..

ינשופי אהובה באמת שמבינה אותך. תנסי לשבת עם עצמך עם כולך ולהבין מה נכון לך לכל המכלול. תכתבי בעד ונגד ותחליטי שוב . לפעמים הפתרון נימצא בן לבין ....לא חייב להיות שחור ולבן , יודעת שתקפצי ותגידי אבל זה או לימודים או לא ובכל זאת תבדקי אולי אפשר לימודים אבל אחרת אולי אפשר דברים אחרים ..למה את רוצה ללמוד מה זה ייתן לך שוב אולי אפשר להגיע לאותה מטרה בדרך אחרת . מאמינה שאם תשבי עם עצמך עם כולך תגיעי להחלטה שתהייה נכונה לך ...חיבוק אוהב לכולך

אין לי אפילו לא גרגר כוח. וסוריקטה ואביב ומיכל כשיהיה לי גרגר כוח אגיב לכן. ראיתי. שואב כוח שאב ממני הכל.

מובן. זה בסדר, בינתיים איתך אם תרצי....

את יודעת מה שאני רואה שרשרת ידייים עד מקור הכוח שמעבירים אלייך כוח חזרה טוב שבאת להטען ....

במבי, את יודעת, אני עוסקת בגינון. ואחד הכלים שחמדתי, ועדיין לא יישמתי ורכשתי הוא מפוח. מכשיר כזה שיודע לעשות עבודה הפוכה משואב. מפזר את העלים (אלים, זוכרת את ההברקה של אודי?) מה דעתך? שלך, סוריקטה

אני בת 25 ונמצאת בטיפול פסיכולגי כבר 3 שנים, בשל כמה קשיים שיש לי, המטפלת מקצועית מאד ויחד עם זה אמפתית ורגישה וישר מהמפגש הראשון התחברתי אליה, ובכל זאת למרות שאני אוהבת אותה אני מתקשה מאד לשחרר ולזרום בטיפול מה שכמובן פוגע בהצלחה שלו, הקושי הזה לזרום מגיעה ממני ולא בגלל יחסה אלי זה היה קורה לי עם כל מטפל (זה אחד הקשיים המרכזיים שלי בחיים -הקשר עם אנשים), השאלה שלי היא כזאת: יש פעמים (בודדות) שהיא עוזרת לי לשחרר ע"י משחק קלפים או ציור, אני מאד נהנית מזה ומרגישה קל יותר דוקא באמצעות דברים אלו, הייתי רוצה לבקש ממנה שהטיפול יתקיים ככה כל הזמן הענין שאני מרגישה לא נעים לבקש זאת ואני רוצה לדעת אם זה מקובל לבקש כאלה דברים בטיפול או שזה מצחיק ועדיף לא לומר כלום? תודה מראש יעל

הי יעל , כמו שאני רואה וחווה טיפול חלק מהעיניין הוא להגיד שנעים ומתאים לנו וגם כשלא ...הרי במערכות יחסים אחרות בדרך כלל מאוד קשה לנו להגיד מה שאנחנו באמת מרגישים /צריכים . בהצלחה