עזרה דחופה. בבקשה..

מגיל 5 עד 15 הייתי ילדה דכאונית עם נטיית התאבדות. הרגשתי שהחיים מענישים אותי אבל מעולם לא הבנתי מדוע. הרגשתי שאף אחד לא אוהב אותי, אף אחד לא רוצה בסביבתי. לא הייתי יפה או חכמה או מוכשרת. הייתי פשוט כישלון מהלך אך בתוכי היה תמיד את הרצון לאהוב ולתת. חשבתי שזה מספיק אבל אף אחד לא העז לראות מעבר לנתונים החיצונים בכדי לראות מי אני באמת. בגיל 15, לאחר שינויים רבים בחיי התפכחתי והבנתי שהחיים שלי בעלי ערך יותר גבוה ממה שחשתי. לא ידעתי מה הוא הערך אבל הופח בי תקווה שאולי יום אחד הסיוט יגמר, אולי כל טראומת הילדות קרתה מסיבה מסויימת שאני אבין ואקבל אותה בשלב מאוחר יותר בחיי. פתאום התחילו להתייחס אליי במינימום שתמיד חשבתי שמגיע לי. מאז ומתמיד קינאתי ליחסים של ההורים שלי. הם קיבלו אחד את השניה כפי שהם ואהבו אחד את השניה בגלל ולמרות זאת. זה בדיוק מה שרציתי- מישהו שיאהב אותי כמו שאני ומישהו שאוהב אותו כפי שהוא וביחד נהיה זוג חזק, יציב ואוהב כמו ההורים שלי. כבר בגיל 10 חלמתי על אותו גבר. רציתי בן זוג. הייתי בטוחה שמשם תבוא הישועה. אבל באותו גיל לא זכר ולא נקבה נתנו לי שנייה מזמנם. אך בגיל 15 פתאום התחלתי לקבל יחס מגברים. אחד התקופות המרגשות בחיי כי סוף סוף הורגשה הקלה "אני לא לא-יוצלחת כמו שחשבתי. גברים נמשכים אליי!" ומאז יצאתי במסע חיפושים אחר הגבר שתמיד חלמתי עליו. הבעיה היא שילדים בני 15 לא בדיוק מעוניינים במערכת היחסים עליה בניתי. וכך מערכת יחסים אחר מערכת יחסים, נפגעתי, התאכזבתי ושבתי לקוות. כל גבר שרק היה מסמן לעברי הייתי נותנת לו צ'אנס- כי אומנם ידעתי מה אני מצפה מבן זוגי אך מעולם לא ידעתי באיזו סוג אריזה הוא יגיע. הייתי מוכנה להעניק מעצמי כמו שאמי שלי מעניקה לאבי, אך בני הזוג שלי לא ידעו לקבל/להעריך את מה שהצעתי או פשוט לא היו מוכנים. באיזשהו שלב התחלתי לצאת עם גברים מבוגרים ממני ב 3-10 שנים. קיוותי שאולי גברים מבוגרים יותר ידעו איך "לאכול" אותי. אבל שוב ההשליות התנפצו. החבר האחרון שלי איכזב אותי ופגע בי בצורה כה אכזרית ועקיפה. כלומר, האכזבה הייתה כה גדולה שהרגשתי מטומטמת ומנוצלת. התעצבנתי על עצמי שהידרדרתי למצב שבו אני נותנת לגבר להתייחס אליי בצורה שהוא התייחס אליי. האשמתי את עצמי ורק עצמי. פתאום הבנתי כמה תמימה ועיוורת הייתי כל הזמן הזה. תחושת האכזבה מעצמי ומכל עולם מערכות היחסים הייתה כל כך קשה שאיבדתי כל אמון בסובבים אותי. בייחוד גברים. ולבסוף התפתחה בי תחושת נקם על כל הניצול שעברתי. לא הסכמתי לצאת יותר, לדבר עם גברים או אפילו לחשוב על חבר. רציתי להיות לבד. ל-ב-ד. וכשחשתי שגבר מעוניין בי הייתי יוצאת ל"מסע נקמה"; הייתי גורמת לו להתאהב בי, מתקרבת אליו מבחינה פיזית ואז מיד מנתרת אחורה באותו רגע שהבנתי ששביתי אותו. הייתי מתנתקת לחלוטין ומשאירה לבבות (וביצים) כאובים. לא, לא שכבתי עם אף אחד. התאבון המיני שלי אומנם החל להתפתח גם כן בגיל צעיר אבל ידעתי שאני לא מתכוונת לשכב בפעם הראשונה עם מישהו לא ראוי. הנוסחא לדעת אם הבן אדם הוא ראוי או לא הייתה פשוט לשאול את עצמי "האם אני אתחרט על זה מחר בבוקר?" אם התשובה הייתה כן, הייתי מפסיקה הכל ועוזבת. בגיל 19, ללא כל הכנה מוקדמת הגיח בחור שהצליח להמיס את ליבי לפני שהוציא בכלל מילה מפיו. וזהו. חיי השתנו מקצה לקצה. מצאתי סוף סוף את אותו גבר עליו חלמתי, והחלק הטוב ביותר הוא שהוא אפילו יותר מדהים ממה שדמיינתי. סוף סוף יכולתי לשחרר ולתת מעצמי את מה שתמיד רציתי לתת, הפעם בן זוגי לא רק ידע לקבל ולהעריך אלא ידע גם לתת חזרה. קיבלתי מערכת יחסים חזקה, יציבה ואוהבת. המשבר- לאחר 5 שנים של אהבה כמו באגדות ענן שחור הגיח מעלנו. הרגשתי שבן זוגי איבד את תשוקתו. אליי ובכלל. הוא נעשה קצר רוח, לא סבלני וקר. פתאום הרגשתי באיזו סדרה אמריקאית בה מראים זוגות אחר 40 שנות נישואים. ונכנסתי לפאניקה. מה? זהו? אני רק בת 24 וכבר אני צריכה לעבור לשלב החוסר תשוקה והאהבה בחיי?? ניסיתי לדבר איתו, ניסיתי להבין אם הוא מרגיש אותו דבר, אבל כל מה שקיבלתי היו תשובות לא ברורות ויחס קר ומזלזל. ומה שהכי פגע בי הוא שאותו בחור שתמיד היה שואל אותי אם הכל בסדר אם הייתי קצת עצובה, עכשיו הוא לא שואל ולא מתעניין ואני כבר לא קצת עצובה, אני כבר בדכאון. וכך זה נמשך במשך 4 חודשים. בקושי שכבנו (אם בכלל), בקושי דיברנו והנה אני מנסה להתמודד עם זה לבד ולא מצליחה להבין מה לעשות. לראשונה אחרי 5 שנים עלתה בראשי המחשבה שאני צריכה להיפרד ממנו. אבל המחשבה הזו עלתה לי בבריאות. הרי זה אותו בחור שהושיע אותי, אותו אביר על סוס לבן, אותו בחור שהיה מובן מאליו לי, לו ולמשפחות שלנו שיום אחד נהיה לחתן וכלה. איך אני מסוגלת לפרק דבר כזה?? ואז התחלתי לחשוב האם הוא באמת הבחור איתו אני אמורה לבלות את חיי? אולי כי נכוונתי מכל כך הרבה גברים פשוט קפצתי על ההזדמנות השפויה הראשונה?? אולי אנחנו בעצם לא נועדו זה לזו?? אולי שוב (שוב!) אני מתפשרת ומזלזלת במה שבאמת מגיע לי. ואז הגיע בחור חדש. בחור נחמד שידע שאני במערכת יחסים אך זה לא מנע ממנו לקרקר סביבי. היינו מדברים המון, מבלים קצת זמן ביחד במסגרת העבודה. באיזשהו שלב התחלתי לקבל סימנים ממנו שהוא מעוניין בי מעבר לידידה. התשוקה שיצאה ממנו בצורה שבה הוא דיבר איתי, ובצורה שהוא התנהג אליי ובדרך שהוא התסכל עליי הייתה בדיוק התשוקה שנעלמה מחיי. התשוקה שנכבתה במערכת היחסים שלי. וכעבור כמה שבועות הרגשתי שאני מתחילה להימשך אליו. אם הייתי מבולבלת עד עכשיו, אז עכשיו הלב והראש לא נתנו לי מנוחה. מה זה בעצם אומר שאני נמשכת למישהו אחר שהוא לא חבר שלי? והאם אני באמת נמשכת אליו או לרעיון שהוא מייצג עבורי?? ואז התחלתי להרגיש את חיי הכפולים, את החיים עם החבר שלי שלא מעוניין בי אפילו במיל ובחיים עם אדם קרוב שמעניק לי את כל תשומת הלב עליה אני חולמת. האדישות במערכת היחסים שלי הגיעה לכזה קיצון שהבנתי הדבר הנכון הוא להיפרד. השאלה הייתה רק איך ומתי. אז זהו קיבלתי את ההחלטה. וברגע שקיבלתי את ההחלטה הצורך לשמור לו אמונים ירדה משמעותית. לראשונה נפגשתי עם הבחור מחוץ למסגרת העבודה. והתנשקנו. אחרי כמה דקות התקשר חבר שלי ושאל איפה אני. הייתי חייבת לשקר. מעולם לא שיקרתי. וברגע שעניתי ש"אני בבית" הלב שלי נמחץ. הבנתי שפרידה לא פרידה, אני לא מסוגלת לשקר לחבר שלי ושאני חייבת לפתור את הבעיה שלנו לפני שאני מתחילה קשר חדש. ניסיתי שוב ליצור דו שיח אבל שוב ללא כל שיתוף פעולה. ואז הגיח בחור אחר. גם הוא סיפק לי את תשומת הלב וגם איתו התנשקתי. אז דיברתי לראשונה על המשבר עם אמא שלי אחרי 5 חודשים של דכאון והתקפי חרדה והגעתי למסקנה שלא הרגשתי כלום כלפי חבר שלי יותר. ואז יום אחד, בעוד רגשות האשם ורגשות ההצדקה מציפים אותי הגעתי למסקנה חדשה. שעוד מוקדם לוותר. הבנתי שגם אם הוא הולך להיפגע מדבריי, הגיע הזמן שהוא ישמע ויפנים בדיוק את מה שאני מרגישה ואם זה יסתיים בפרידה אז זו כבר תהיה החלטה של שנינו ולא נסיגה חד צדדית אותה בטוח לא אוכל לשאת. אז אחרי כחצי שנה של סבל נפשי החלטתי שאני מספרת לו את כל מה שעבר עליי. אך לא הצלחתי להגיע להכל כי ברגע שהוא שמע שאני בכלל שקלתי להיפרד ממנו הוא נכנס להלם ונפגע כאילו הוא לא ידע מאיפה זה מגיע לו. היה לי כל כך קשה לראות שהוא פגוע "רק" מזה שלא יכולתי להמשיך. בסופו של דבר דיברנו על מה שעובר עלינו ועל דרכי שיפור. וביום שהוצאנו את השינוי המדובר לפועל הרגשתי שקיבלתי את המערכת יחסים שלי חזרה. הכל שב להיות מלא אהבה ותשוקה. אך שבתוכי ישבו עוד סודות. בסופו של דבר הגעתי למסקנה עם עצמי שאם אני באמת מאמינה שזה היה משהו חד פעמי אז אין טעם לפגוע בו עוד יותר ולפגוע במערכת היחסים שכבר ניצלה פעם אחת. האמנתי שאני אספר לו "יום אחד" אבל לא כרגע שהפצעים עוד פתוחים. אבל לא היה פשוט לשמור את הסוד. מאז אותה תקופה, אני נמצאת בדכאון, אני חווה התקפות חרדה, לא ישנה ובוכה בלילות ולפעמים גם בימים. הוא היה ועדיין נוטה לשאול אותי למה אני לא מאושרת? הכל בסדר היא תשובתי אבל התשובה האמיתית היא- שאני לא מאמינה שמגיע לי להיות מאושרת. כעבור שנה התארסנו. התקופה שהייתה אמורה להיות מלאה באושר התמלאה בחרדות. לא חרדות שצפיתי. כל תגובות האנשים סביבי היו שאני צעירה מדי להתחתן. תגובתי הראשונה הייתה שזה שטויות כי מאז שאנחנו ביחד ידענו שנתחתן. אבל התקופה הארוכה בה שמעתי את אותן תגובות החזירה אותי אחורה. פתאום שוב פיקפקתי בזוגיות שלנו. האם הוא באמת מתאים לי? האם אני באמת צעירה מדי? האם אני מתפשרת?? האם באמת נועדנו זה לזו?? ושוב ברגעי משבר אלו נתתי לגברים להתקרב אליי. קיבלתי תחושת סיפוק מטורפת מתשומת הלב שקיבלתי, חשתי שוב רווקה. ואז ברגע ששביתי אותם, נטשתי. שוב מתנהגת כמו שהתנהגתי בגיל 19. רק שהפעם לא רציתי שייתקרבו אליי כל כך, אבל זה קרה ואני לא זוכרת איך ומה הוביל למה. בינתיים תחושות האשם מציפות אותי עוד ועוד ואני מנסה לשכנע את עצמי שזה חד פעמי ושאני מסוגלת לחזור ולשמור אמונים. אבל מצד שני לשמור אמונים ולהסתיר סוד כל כך גדול אינה נאמנות.. היום, אנחנו נשואים כמעט שנתיים. תקופות המשבר והפיקפוק אומנם מאחורי אבל הנפש שלי מצולקת. ואז הגיע הנורא מהכל. אני אוהבת את בעלי הכי בעולם. אני כלום בלעדיו. ואני בחיים לא אעשה משהו בידיעה שזה יפגע בו. והסיבה הזו מנעה ממני להיכנס למצבים כמו שהיו בעבר. ואז הגיע בחור נוסף.. בחור אותו אני מכירה זמן רב ואף ביליתי איתו זמן לבד אך מעולם לא קרה משהו ולא נרמז כלום. יום אחד אחרי שלא נפגשנו הרבה זמן הבחנתי שהוא מסתכל עליי בצורה שונה.. והבנתי שהוא נמשך אליי. משהו ניצת בתוכי. וידעתי שאנחנו הולכים להתנשק. ולא עשיתי כלום כדי למנוע את זה. אחרי שנפרדנו חיכיתי לרגשות האשם שיציפו אותי אבל כלום לא קרה. הייתי אדישה. לא הבנתי מה עובר עליי. מצד אחד ידעתי שאני אמורה להרגיש רע מצד שני לא הבנתי למה אני צריכה להרגיש רע, לא עשיתי שום דבר רע. יום למחרת. רגשות האשם החלו להציף. וניסיתי להבין למה הם באו באיחור. ניסיתי להבין למה בכלל הגעתי למצב הזה. אני לא זוכרת איך הדברים התגלגלו בראשי. ולמה לא חשבתי על בעלי כדי למנוע את הכל?? ואז הבנתי משהו.. מוזר.. שאני לא יודעת להסביר. באותם זמן שהייתי איתו, בעלי לא היה קיים. כלומר לא חשבתי על בעלי ואז אמרתי "אה, הוא לא חשוב, הוא לא מזיז לי" אלא חשבתי "מי זה?" כאילו חייתי במציאות שונה. האמנתי בכל רמח אבריי שאני רווקה ולכן גם לא הרגשתי רע אחר כך, כי באמת לא חשבתי שעשיתי משהו לא טוב. ואז ניסיתי לחשוב על האירועים בעבר. והבנתי שאני לא זוכרת באף אחד מהמקרים (מלבד המקרה הראשון) מה קרה. אני לא יודעת - הדחקה? הכחשה? או שאני באמת חיה במציאות אחרת שהדברים האלו קורים? כאילו האיתות שגבר מעוניין בי מחזיר אותי לגיל 19. אני כרגע במסע להבין מה עובר עליי. חשבתי אולי אני נימפומנית?? אבל אין לי רצון לשכב איתם. כמו בגיל 19 כל מה שאני רוצה זה לקבל את ההוכחה שמעוניינים בי ואז לנטוש. במקרים של לפני החתונה הבנתי שגם אז לא ממש הייתי עצמי בהתחלה אבל לפעמים חזרתי לעצמי תוך כדי, הבנתי שמשהו לא בסדר קורה אבל לא ידעתי איך להפסיק. בסופו של דבר הפסקתי אבל זה היה יכול לקרות מוקדם יותר. אז מה? אני עדיין מנסה להוכיח לעצמי שגברים רוצים אותי? אני עדיין מנסה לנקום בגברים?? אני עוד מנסה לפצות על חוסר תשומת הלב שלא קיבלתי שנים? אני עוד מנסה לבדוק עם בעלי הוא באמת מי שנועדתי לו?? אני לא מבינה את עצמי!!! כי אני, א-נ-י רוצה רק את בעלי. אני לא מעוניינת באף אחד אחר! אני אוהבת אותו יותר מאת החיים עצמם! אז מאיפה זה בא? אולי זה התת מודע שלי שצף ברגעים האלו? אולי זה אלטר אגו? אני מרגישה שיש בי שני אנשים שונים ואני לא אוהבת את האישה שממשיכה לדפוק לי את החיים! עשיתי מעל ומעבר כדי להרוס לי את החיים. אם עד גיל 19 חשבתי שהחיים מענישים אותי ללא סיבה אז היום אני מרגישה שהבאתי על עצמי את העונש. אבל איך אני מתקנת? אני לא יכולה לדבר עם אף אחד. הבן היחיד שאני יכולה לדבר איתו הוא החבר הכי טוב שלי שהוא גם בעלי וגם הבן אדם שיפגע הכי הרבה מהסיפור הזה. מה אני עושה?? האם הוא יהיה מסוגל להבין? אני מרגישה שאני ברגרסיה. אני חושבת שוב על התאבדות. אבל אני יודעת שבעלי יעדיף שאני אספר לו מאשר שאני אתאבד. אבל אם הוא יוותר עליי באמת שאין לי סיבה לחיות. הלב שלי שבור. אני לא יכולה לשמור את הסוד הזה יותר אבל אני לא יכולה שהוא ייפגע. חשוב לי שהוא ידע שהחיים שלנו לא היו שקר. כי כשאני אני, אז זה אני האמיתי. אותה אישה שאוהבת אותו ודואגת לו. שוב דבר לא נעשה מתוך מניפןלציה או בעקבות מה שקרה לי, מהסיבה הפשוטה שהכל מודחק בחיי היום. אבל בלילות וכל פעם (!!) שאני לבד אני תופסת את עצמי ואומרת "אני? מה פתאום? זה מעולם לא קרה!" ואז צד אחד מזכיר לי שכן ואז אני נשברת. אני שבורה ופצועה ואני לא בטוחה אם להוציא את הסיפור הזה לאור לא יפרק ויהרוג אותי רשמית או שיעזור לי לאחות את השברים. מעבר למובן מאליו, בעלי תמיד מזכיר לי מדי פעם שאם אני אבגוד בו הוא יעזוב. איך אני מסוגלת בכלל לספר לו בידיעה שזה מה שהוא מאמין? צד קטן בי מקווה שהוא יבין שלא הייתה לי כוונה לבגוד. מעולם לא הייתה לי כוונה, אני מרגישה שמישהי אחרת נוהגת בגוף שלי וכרגע היא לוקחת אותי לתהום. האם יש אפשרות לעצור אותה או שמאוחר מדי? תודה

ליטל יקרה. תודה על מכתבך הרגיש והמפורט. אני מניחה שבעצם כתיבתו כבר זכית לנקודת מבט נוספת עלהדברים. בואי נתחיל מהסוף. האם מאוחר מדי? אף פעם לא מאוחר מדי! אם את חושבת או מרגישה שכדאי לך לשנות משהו בעצמך- את בהחלט מוזמנת. אבל קודם לכל כדאי שתסלחי קצת לעצמך. האמת היא שבמציאות אף אחד לא מושלם. גם לא הורייך. את נשמעת מאוד מחוייבת לבעלך. מאוד אוהבת. את נשמעת כמו חברה טובה. את מבוהלת מהאפשרות שתפגעו בו ונמנעת מלגוע בצרכים שלך, עד שלפתע הכל מתפרץ לך... נשמע לי שחלק גדול מהכאב והחרדה שאת חשה קשורים בעוצמת הביקורת שלך כלפי עצמך וכלפי צרכייך. הלוואי שהיית יכולה להיות קצת יותר רכה עם עצמך ופחות שיפוטית. אני חושבת שאם את מוצאת שקשה לך להיות לחלוטין מונוגמית וזה משהו שאת לא אוהבת בעצמך- זו סיבה מצויינת ללכת לטיפול. אני סבורה שזה יקל עלייך ויעזור לך לשמור על התא המשפחתי והזוגי שכל כך חשוב לך. בהצלחה יעל