הנחש הכיש אותי בכל זאת

שלום, בחלום יש לי בן זוג (מה שלא קיים במציאות זה זמן רב), ואנו נפגשים עם זוג חברים. יש להם את שולחן בית ילדותי (כשאבי היה חי. הוא נפטר בהיותי בת 10 וחצי). הפורמייקה של השולחן כבר נראית נורא ומתחילה להתנתק מהפלטה, ואני אומרת להם שאף שמדובר בשולחן הזה, הם יותר מרשאים לשחרר אותו, רק שיגידו לי כשזה קורה. הם שמחים ומאשרים כי הגיעה העת ואני מאשרת לשחררו. במהלך אירוע זה מתראיינים בחוץ שני חיילים, אחד בלי ידיים ועזרים אחרים לשימושו, והשני ללא רגליים על כיסא גלגלים. הם מתראיינים על המצב כי עודנו במלחמה. אני יורדת למטה במבנה עם בן הזוג הנוכחי, חושבת בזמן הזה על כך שלא נמשכת אליו בטירוף כפי שהיה עם בן הזוג הקודם. מרגישה את אצבעות ידיו הדקות בכף ידי, מחבק אותי אחר כך מאחור וחושבת על כך שאוהבת אותו ואולי לא נורא שאינני נמשכת אליו כך, חושבת אולי אבשיל אל מערכת יחסים זו, אולי כבר הבשלתי אליה, מנסה להתיידד עם המצב הזה. בהמשך בחוץ יורדת לבד במבנה, ובין רהיטים או גרוטאות או משהו כזה יש נחש צפע קטן על הרצפה ואני רוצה להרוג אותו. חושבת על כך שזה רק אני מולו עכשיו. זה הקרב שלי, מה שנקרא. שני זוגות כפכפים מולי. רוצה לתת לו בראש כמו שנותנים במקק. בוחרת זוג עשוי סוליית חימר או חרסית, חושבת שזה יתנפץ עליו אבל לפני כן ימעך את ראשו. מנסה להגיע אליו, חוששת שלא אצליח. בוחרת לתפוס את ראשו ביד ימין (החזקה שלי) בשתי אצבעות כך שלא יוכל לפתוח את הפה ולעלות אל בן הזוג והחברים במחשבה שהוא יוכל לעשות עם זה משהו. הנחש במצב הזה מנסה לכופף ראשו על מנת להכיש. הוא לא מצליח אבל משהו בתוכי מרפה לכך שיצליח, הוא מכיש. יש בי סוג של רפיון אבל לא בגלל ההכשה. זה משהו פנימי נפשי כזה של רפיון, רפיון שהביא להחזיק אותו כאילו כך שישתחרר למרות שיודעת שיכיש בצורה הזאת. עולה אליהם, מספרת מה קרה, ואומרת שיהיה בסדר. התעוררתי.