זקוקים לעזרה- PDD אצל מבוגרים

שלום, חבר משפחה סובל ממספר סימפטומים שיכולים להצביע, בעיניי, על PDD ברמה מסויימת. מדובר בבחור בן כ-30, מאד שקט עד שכמעט איננו מדבר, כאשר שואלים אותו שאלות ישירות (מה שלומך? איך העברת את היום?) מתקשה לענות ונבוך. עונה במילה או שתיים, בטח שלא מתעניין או מחזיר בשאלה.. (לעיתים רחוקות אולי ישאל, אך מאופן הדיבור יהיה קשה להבין אם מדובר בשאלה, אמירה, תמיהה..). גם בקרב סביבה מוכרת כמשפחתו המצומצמת מדבר מעט מאד ומעביר את הימים לריק. הבחור לא בעל בגרות מלאה, לאור הפרעות קשב וריכוז (או שלא רק?) , בצבא קצת התבלגן וברח אך בסוף סיים שירות.. אין לו חברים כלל בני מינו וכמובן לא מבנות המין השני. מעולם לא היו. ללא עבודה או השכלה, פרש לאחר יום-יומיים מכל מסגרת לימודית אליה נכנס. מעביר את ימיו ברוטינה די קבועה בבית. יחד עם זאת, מדובר בבחור חיובי שמעולם לא חווה התפרצויות זעם כאלה או אחרות, על אף שמאד קשה להעיד מה מרגיש מכיוון שכמעט אינו מתקשר. המשפחה אובדת עצות ולא יודעת כיצד לעזור, כאשר הבחור בגיל 30 , ללא חברים או יכולת להסתגל לשום מסגרת, אי אפשר להכחיש שכנראה ישנה איזושהי בעיה. ולכן ברצוני לשאול לאיזה סוג אבחון עליו ללכת? האין זה קשה מנשוא לשלוח בחור בגיל 30 לאבחון, כאשר כבר הזהות אמורה להיות ברורה ושינוי או מודעות המוצפת בגיל זה יכולה להיות מאד קשה? כיצד מסבירים לו? במידה ואכן יאובחן כבעל הפרעה ברמה מסוימת, מה הטיפול האפשרי בגיל זה והאפשרות לשינוי? מקווה שלא פספסנו את הרכבת... תודה רבה

יגאל שלום, לצורך מתן אבחנה מומלץ לפנות לפסיכיאטר. יש לזכור כי אבחון שכל תכליתו היא נתינת תווית אינו בעל ערך רב ואף יכול לפגוע בתחושת הערך העצמי. במקרה של בן משפחתך, אבחון יוכל לתרום להבנת מהות הבעיה, הפרוגנוזה (צפי לעתיד) ודרכי הטיפול. יחד עם זאת, לא ניתן לשכנע אדם בן 30 לעבור תהליך כזה אם אינו רואה בו צורך. יש לבחון האם משהו מהדברים שמנית גורם לבחור למצוקה ולסבל. האם הוא חווה את השונות שלו כמגבילה וכמקשה על חייו בתחומים מסוימים? מה בחייו מפריע לו, אם בכלל, והאם ישנם דברים שהיה שמח לשפר/לשנות/לרכוש? השלב הקודם לפנייה לאבחון היא לשוחח עמו באורח מקבל ואמפאתי ולשאול האם הוא מרוצה מהמצב הקיים והאם יש איזה שהוא היבט בחייו שהיה מעוניין לשנות - אם הדבר היה תלוי בו ובכוחותיו. עצם החריגות שלו בפן החברתי אינה מעידה על אי שביעות רצון, אפילו אם היא מצטיירת לאחרים כתמונת מצב עצובה, בלתי מסתגלת וערירית. במקביל, ניתן לפנות לפסיכולוג קליני. אם בן המשפחה מבטא התנגדות או פחד להכיר בבעיה או להתמודד עם השלכותיה, ייתכן שתוכלו לרכך את ההתנגדות על ידי שימוש בשפה פחות מאיימת עבורו. למשל, במקום ללחוץ עליו שייגש לאבחון אפשר להציע לו משהו בנוסח: "אם תרגיש צורך, תוכל "ללכת ל"שיחות" אצל אדם ניטראלי, מחוץ למשפחה, שהמקצוע שלו זה לייעץ, לכוון ולעזור לאנשים שלא תמיד הסתדרו עם מסגרות." על פי האבחנה ניתן לבנות תוכנית טיפול. תוכנית כזו עשויה לכלול, מעבר לטיפול פסיכולוגי, מסגרות שונות של חונכות שיסייעו לבן המשפחה להשתלב בחברה, בתעסוקה ובקהילה. בהחלט ניתן לסייע לכל אדם הסובל מקשיים בינאישיים, גם בגיל מבוגר. בברכה, ד"ר איריס שגב.