פורום הפרעה טורדנית-כפייתית, אובססיבית

אני אובססיבית לגבר שמתעלל בי נפשית ולפעמים מילולית (לא קללות יותר סוג של ילדה טיפשה וכו'). יש ביננו מערכת יחסים מסובכת. תצילי אותי!

הוא בתהליכים להתגרש כבר חצי שנה, הקשר ביננו נמשך כבר 8 שנים שבהם כל חודשיים זה כיף וביחד ואחרי זה הוא פשוט כל פעם מחדש מפיל עלי שאני חיה בסרט שהתוכניות שלו לגבי לא תואמות לתוכניות שלי לגביו, הוא לא מסביר למה ומה ומו פשוט מתחיל לתקוף אותי, להתעלם, לסנן בלי תשובות. וכשאני מנסה להתנתק הוא חוזר ומתחנן ומבקש ונותן לי תיקווה והרגשה שהוא מרגיש כמוני ואחרי חודש שוב אותו סיפור! וככה זה כבר 8 שנים! אני אובססיבית לגביו אני לא רואה את עצמי עם אף אחד לא מעניין אותי אף אחד (ולא חסר לי כלום להשיג גבר אחר), אני לא רואה את החיים שלי בלעדיו, אני משלמת לו חשבונות ולא חיה איתו, הוא מבטל אותי לגמרי, אני לא יכולה להביע דעה, מגזימה ששולחת לו הודעות ומדברת איתו כל יום! הבן אדם פשוט מנצל אותי מתעלל בי נפשית, משפיל מילולית, אני לא רוצה אותו בחיים שלי ואני לא מצליחה לגרום להיגיון להתגבר על הרגשות.

היי אני נמצאת בתהליכי גירושין עקב בעל אלים- שנכנס לכלא למרות הכול אהבתי אותו וחטפתי טראומה נפשית עקב שבירת המשפחה וכל המצב,והלבד שנתקעתי איתו וזה - גרם לי להגיע למצב של מחשבות טורדניות הולכות וחוזרות במהלך כל היום של חוסר רגיעות מתח ועצבנת וחרדה- כל היום עד שלפעמים אני מרגישה שזקוקה להצלה, בנוסף רוצים הורי בעלי בכול דרך לקחת ממני את המשמורת של הילד ולכך ביצעו נגדי תלונות שווא כמעט אני לא מצליחה להירגע כל פעם זה מופיע בצורה אחרת,עיי עצבנות,חרדות,אי רגיעות פחדים וכו עברתי להגורר עם משפחתי וזה עבר לתקופה של חודשיים והייתי רגועה ושמחה עכשיו פתאום זה שוב הופיע והפעם הביא אותי לדיכאון ממש (לא יכולה להסתובב).הרופא נתנה לי ואבן זה עזר ועכשיו פרוקסטין האם זה בסדר למצב שלי?איזה טיפול מומלץ שעבור לצאת יותר רגועה אני מכירה את עצמי ויודעת שכל המצב הזה הופיע רק עקב כל הלחץ מהגירושין ונושא הילד וזה סיפור מאוד קשה(אם אפרט יבינו)הרופאה הציעה לי ללכת לפסיכאטר אך אני חוששת שהם יוכלו להשתמש בכך נגדי ככלף להטות את משמורת הילד לצידם(זה דרך קופת חולים) אני צריכה לציין שאני אם מאוד בריאה ושמחה לבני מטפלת נהדר ודווקא שהוא נמצא איתי אני יותר רגועה עברתי טראמה קשה אך אני מוכרחה לצאת מהמצב הזה ולהתחזק נפשית איזה טיפול מומלץ?

תודה על התשובה המתח והססטרס הם בגדר לא רגיל זה טורדני- זה מתמשך כל היום ובלילה וכל פעם בצורה אחרת עד שכמעט לפעמים אני מתעלפת או חשה מין שיגעון- אני מאוד ריגשית בטבעי. אני אפנה לפסיגולוג,אבל האם כדי לי לפנות לפסיכאטר?האם זה לא יסבך אותי עם הילד?אני יודעת שזה רק תקופה שתחלוף.(המצב הזה הוא אחד מהתקופות הקשות בחיי לצערי-גם הבעל מסרב לתת גט)

שלום רב.אימא שלי שהיא בת 86 וניצולת שואה בשנה האחרונה טוענת שמדיי פעפ יש צילצול בדלת הבית וכאשר היא מציצה מעינית של הדלת החוצה היא רואה אדם עם מטפחת שעמד מול הדלת ועושה כל מיני תנועות משונות ומלכלך לפעמים את הקיר.מכיון שיש לי מצלמות אינטרנט בבית ואני רואה דרך המחשב גם את חדר המרגות אני קובע בודאות שמעולם לא היה אף אדם בחוץ וזה הכל דמיונות שוא שלה.הבעיה שהיא מטרידה את השכנים עם השטות הזאת והרבה פעמים יוצאת לחדא המדרגות וצועקת שהאדם שלא קיים כמובן שיילך מפה,האם יש פתרון לבעיה ואני מתכון בעיקר לכדורים כי שיחות לא יעזרו לה.אודה לך על תשובה.

שלום ד"ר! נפגעתי בעבודתי - מחלת מקצוע קשה, חשוכת מרפא, תוך מספר שנים מביא למוות. סיליקוזיס ריאתית. ישנו סיכוי גבוה בהצטרפות של שחפת (ב70-80%). עקב פחד משחפת אובחנתי ב-OCD. אבל לא רק זה מפריע לי. קבלתי העבודה המגעילה זאת דרך לשכת התעסוקה - סירבתי בפעם הראשונה, עקב כך נשללה קצבה מכל המשפחה - אשתי ושני תינוקות. בפעם השניה הכניסו אותי לעבודה זאת (עיבוד שיש), תוך מספר שנים זכיתי במחלה. בכל מדינה, רוסיה או מצריים, בעבודות כאלה עובדים אסירים בלבד. הפכתי לפסיכופת - אם ללא פשע קיבלתי כבר עונש, אז יש לי זכות לבצע כל פשע שארצה. אני עצבני, לא נשאר לי הרבה לחיות, ואני רוצה נקמה ואני רוצה צדק, שלא יהיה עונש בלי פשע. יש לד"ר הנכבדה העצה בשבילי? תודה.

שלום, ד"ר! רציתי לדעת איך במונחים פסיכיאטריים אפשר להגדיר את מצבי. הינני עצבני לכל דבד קטן, פריצות זעם על כל שטות, סיוטי לילה על עבודתי קבועים. זה לא PTSD, כלא היה אירוע פתאומי. מה ההגדרה הרפאוית ואם אפשר לקשור אותו למחלת מקצוע (אני מתקוון למרכיב ביורוקראטי - אחוזי נכות בועדות של ביטוח לאומי)? וכמובן, שיותר חשוב - מה הטיפול הרפואי? (מצטער שפניתי לפורום OCD, אך כשכתבתי, OCD התפתחה יחד עם סיוטים וזעם). תודה

לשרון שלום, זה התחיל לפני שנים רבות, כמעט 30 שנה! לאחר טרואמה קשה. בעלי שתמיד דאג לכל הניירת כמו, חשבונות , בנקים וכיוצא בזה, נפטר לפתע. נותרתי אלמנה צעירה עם ילדים קטנים. היה מאוד קשה. מאז כל מה שקשור בניירת, אני פשוט "בורחת" לא מתמודדת" או כל תיאור שתרצי יהיה מתאים. לא פעם אני מפסידה כל כך הרבה כסף, בגלל שאני לא פותחת דואר. התיסכול ותמיד הדיכאון בא אחריו. בכל שאר השטחים בחיים אני מתפקדת הייטב. הילדים בגרו, נישאו ברוך השם, יש לי נכדים . אבל הנושא הזה לא משתנה. גורם לי לחרדות קשות. מה ניתן לעשות ? תודה על התשובה

כפי שכתבתי, מאחר ואני לא מטפלת בניירת, אני לא מעיזה לזרוק כלום. יש לי ערמות של ניירת לסדר. [הצילו !]

לדרץ שרון שלום הבן שלי הוא בן 18.5 וסובל מתסמונת אספרגר בתיפקוד גבוהה מה שמפריע לו בתיפקוד זה תורדנות אובססיבית יום יומית חרדתית שהוא לא מספיק טוב כדי לגשים את התוכניות לימוד שהוא הקציב לעצמו, למרות שלפי דעתי ולא רק, יש לו את כל היכולות ללמוד את מה שהוא רוצה. הוא מציק לנו בלי סוף עם רשימות הדברים שהוא חייב לעשות ורשימות הבעיות שהוא חושב שיש לו, עם שאלות מפורטות של שעות על נושאים שונים שחוזרות כל יום בורסיאה אחרת כאילו לא קיבל תשובה עליהם מקודם. אני וגם בני לא מגיבים חיובית לתרופות פסיכיאטריות אנטי חרדתיות כמו ריספרדל ואחרות הם גורמות להתקפי היפראקטיביות יתר חרדה ודופק גבוהה עד להתעלפות, ודיקעון. זו הסיבה שהוא לא מקבל שום טיפול תרופתי האם יש בכל זאת מה שהוא טבאי ללא תופאות לוואי שיוריד לבני את רמת האובססיביות וחרדה בלי לטשטש את יכולת הריכוז בלמידה, ואם יש בחיפה קבוצת תמיכה לאנשים בחרדה ואובססיה כמו בני ?

האם יש טיפול התנהגותי לגיל 18+ מה הוא בדיוק ואפה ניתן לקבל אותו

שמי ירדנה אני בת 23. יש לי ידיד טוב שיש לו חברה והוא אוהב אותה העניין הוא שיש לו מחשבות חוזרות שהוא לא יכול לשלוט בהן ומבטים בלתי נשלטים לכיוון איבר מין של גברים אחרים... הוא אומר שזה בא לו בתקופות וכשיש לו תקופה כזאת הוא מרגיש שהוא מוכרח להסתכל ומפנטז שהוא נוגע באיברי מין וגם אין סינון-הוא מסתכל על כל בחור שעובר יחד עם המבטים יש לו מחשבות שאולי הוא הומו ואלו גם מחשבות שלא מרפות ממנו זה התחיל כשהוא היה בן 19 ועכשיו הוא בן 23 השאלה היא האם הוא הומו או שיש לו איזהOCD או HOCD. איך אפשר לאבחן את זה? הוא בטיפול אצל פסיכולוג,והוא לא יוצא עם תשובות מהטיפול תודה ירדנה

שלום, בני בן ה 16.5 כבר קרוב לשנה לא הולך לבית הספר. הבעיה היא שזה לא רק בית הספר, הוא כמעט ולא רוצה לצאת מהבית. רוב הזמן במחשב. ניסינו לקחת אותו לטיפול , אך גם בזה הוא לא משתף פעולה. פעם לקחנו אותו ממש בכוח, אז הוא שם סוודר על הראש שלא ייראו אותו ולא היה מוכן לצאת מהאוטו. התופעה הזו של לכסות את הראש עם סוודר או שמיכה חוזרת לא פעם כשלוחצים עליו לצאת מהבית. בכלל יש לו רגישות גדולה למראה שלו - בהתחלה טען שלא יוצא בגלל פצעים, אבל קיבל רקוטאן ועכשיו כמעט ואין לו פצעים. לפעמים הוא מתלונן שהוא לא יוצא כי השער שלו לא מסודר. לפעמים הוא טוען שהוא מכוער למרות שאין זה נכון. כבר מגיל צעיר הוא התבייש להוריד חולצה בבריכה. גם עם אוכל הוא עושה בעיות, הרבה דברים הוא לא אוכל, לאחרונה הפך צמחוני ולא מוכן לאכול בשר. בעיה גם שקשה לאבחן אותו ממש, כי אינו משתף פעולה. מה שכן הוא מוכן להתאשפז, אבל אנחנו לא רוצים, כי זה לא נראה הגיוני, כי בבית בד"כ הוא מתנהג בסדר. אגב עד לפני מספר שנים הוא היה תלמיד מצטיין בכיתה. הוא החל לקבל פריזמה לפני מספר חודשים, כי אבחנו גם דכאון, אבל השיפור הוא מועט מדי. האם התופעה הזו של כיסוי ראש יכולה להעיד על BDD ? קראתי על זה ושזה שייל לקבוצה של הפרעות אובססיביות. מה את ממליצה ? תודה

תודה רבה על התשובה המפרטת, הבעיה היא גם שהוא ילד מאוד סגור ולא מוציא החוצה את ההרגשות שלו ולא משתף גם את ההורים שלו במה עובר עליו. ובגלל זה אולי גם קשה להבין אותו. הפסיכיאטרית, למשל, התרשמה שהוא ישב מולה והוריד כל הזמן את הראש למטה מבלי להסתכל עליה. אך זה לא קורה למשל מולי למרות שגם לא תמיד הוא מסתכל בעיניים. לגבי פצעונים - עדיין לא עברו לו לגמרי למרות שסיים את הטיפול , אבל ממש רואים אותם בקושי. יש לו גם גשר בשיניים, שלפעמים אני חושב שהוא מפריע לו, אך הוא לא מתלונן עליו כי הוא מאוד רצה אותו. אגב עד עכשיו הוא קיבל חצי כדור פריזמה ליום ובפגישה אחרונה העלתה לו הפסיכיאטרית לכדור שלם. לגבי טיפול יום - אכן אנו מנסים את זה, אבל הוא מסרב להתחיל את הטיפול אחרי שאמרו לו שהוא צריך להפגש בקבוצה עם ילדים אחרים, בכל הגילאים, והוא אומר שזה לא יעזור לו. מה שמעניין התופעה הזו של כיסוי ראש - על איזה דברים נוספים זה יכול להצביע? עוד תופעה מעניינת - הוא מחק את כל ההתמונות שלו מהמחשב של סבא שלו בלי להגיד לו, זה כאילו מראה שהוא שונא את המראה שלו? תודה

לאבא מודאג לצערי על פי מה שאתה כותב כאילו מדובר בבני לבני יש תסמונת אספרגר וזו היא הדרך שהוא היה בגיל 16 בדיוק בשיחות עם בני בזמנו גיליתי שיש לו דמוי עצמי ירוד ועל פי דרישתו רשמתי אותו לחדר קושר ושם הוא מצא אתגרים וקיבל יותר ביטחון והיום הוא מעוניין לצאת ולהקיר אנשים ויש לו חבר חדש שמבקר אצלו ונוצר קשר מאתגר בינהם הוא בהשפעת החבר שגם אספרגר מוכן שהחבר ילמד אותו לרקוד ושילכו ביחד לרקוד. הוא גם החליט לחזור לבית הספר כדי ללמוד כמה מקצועות שהוא חושב שזקוק להם להשכלה כללית כדי להיות חלק מהחברה אשמח שתיצור קשר איתי אם אתה זקוק ל 0524422325

היי שרון, אני בחורה בת 30 פלוס וסובלת שנים מאובססיות, בשנה האחרונה זה החמיר אף יותר,האובססיות מתרכזות בעיקר בתחום התזונה,הפעילות הגופנית והנקיון. התחלתי לא מזמן טיפול עם מישהי שמתמחה בהפרעות אכילה ואובססיה אבל לא הצלחתי לעשות את המשימות שנתנה לי. אין לי כח רצון חזק לעשייה,אך מצד שני אני מאוד רוצה לצאת מזה כי זה מונע ממני לחיות את החיים באמת. אודה לך אם תוכלי לעזור לי ולכוון אותי לסוג הטיפול המתאים לי ביותר. המון תודה ושבוע טוב.

שרון יקירה, המון תודה לך!!! שיהיה לך שבוע טוב ומקסים!

שלום!לפני כשנה סיימתי טיפול כאשר היה חשש שאני סובלת מאו סי די. נכון להיום מצבי יציב אך עם זאת אני נוטה לחשוב יותר מידי,לסבול מביקורת עצמית קשה,מרגישה שאני טועה או פוגעת באהובים שלי. בנוסף יש לי חבר שאני מאוד אוהבת ובכל פעם שיוצא לי להסתכל על גברים אחרים אני מרגישה בוגדת וישר הולכת להתוודות בפניו. אני מאוד כועסת על טעויות ועל יחסי מין שקיימתי בעברי עם מספר רב של גברים ומרגישה זונה ולא ראויה.(וחשוב לציין שאני מבית דתי). חוץ מזה שוטפת ידיים הרבה זמן וקשה לי להרגיש נקיה...נגעלת מכל דבר ומפחדת "להדביק" בלכלוך מה כל זה אומר עליי?

היי ענבר, יש לי בעיה דומה מאד והייתי רוצה נורא ליצור איתך קשר.. האם זה אפשרי?

בני בן עשר התחיל בזמן האחרון לברור את האוכל שהוא מכניס לפה מחשש להמצאות חרקים או דברים אחרים ,הוא מכניס ביס לפה ואז מוציא חלק שלא נראה לו . תודה

בני לחוץ מהפעולות העסקיות שעליו לבצע מדי יום ומהפחד שלא ישכח דבר חשוב הוא רושם על דף (כמעט) כל מילה שהוא מחליף עם הסובבים,הוא איבד את הכושר להבחין בין טפל לעיקר בכל שיחה והמחשבה שמא לא רשם פרט כלשהוא משבשת את כל היום שלו,הוא אינו נהנה משום דבר,מתוח,כעסן,ואיבד את הספונטניות ושמחת החיים.כל יומו סובב סביב "הדף" וכמעט אין לו חשק להתעורר אל ה"דף" הבא - מה לעשות? איך לצמצם לו את העיקר? כי בכל זאת מדובר גם בעסקאות ודברים חשובים.

שלום רב, במידה ואדם מסויים ייחשף למצב מסוכן מבחינה אובייקטיבית (לא רק סובייקטיבית) באופן חוזר ונשנה, האם לטווח הארוך הוא כבר לא יפחד מהסיטואציה הספציפית הזו וחרדתו תפחת ואף תיעלם מהסיטואציה/הגירוי הספציפי הזה? כלומר האם מערכת העצבים תתרגל ותפסיק לשדר אזעקה (חרדה) לאיום הזה?

היי שרון ותודה על התשובה. ברור לי שאם שהחוויה של האדם בכל חשיפה היא שהאיום אכן התממש וגרם לנזק רציני, או שהיה קרוב מאוד למימוש אז האדם יחליט לא להסתכן ולא יכנס למצב הזה בפעמים הבאות (וכך אכן הפחד מפני הסיטואציה יישמר), ולכן זאת שאלה יותר תאורטית כי במציאות האדם ימנע מלהיחשף למצב שוב, אך מעניין אותי מה יקרה אם בכל זאת הוא ימשיך להיחשף לכך שוב ושוב מכל סיבה שהיא (בין אם מרצונו ובין אם לא)- האם החרדה תפחת לטווח ארוך או לא?

שלום לך שרון אז ככה יש לי שכן שסובל מOCD - הוא רוצה ללמוד נהיגה והמטפלת הפסיכותרפסטית שלו אמרה שילך על זה השאלה שלי היא האם יש מורים לנהיגה שעדיף ללכת אליהם עם בעייה כמו זאת ? מודה לך מראש משה

אני בשנות ה 40 בעל משפחה וקריירה תובענית ומתפקד טוב ובהצלחה בכל החזיתות.הסימפטומים שמציקים לי הם: 1. סוג של כפייתיות במשימות (תופעה שמלווה אותי בכל חיי הבוגרים) . אני מתעד "כפייתי" של המשימות לביצוע גדולות כקטנות. גם דברים טרוויאליים ופשוטים יהפכו "למשימה" שארשום אןתה ברשימות לביצוע והיא "תציק" לי עד שאבצעה. יש כמובן משימות רציניות וענייניות אבל ברמת הטורדנות גם משימה טרוויאלית כגון "להעביר שירים ל IPOD" או אפילו "לחפש פורום באינטרנט שעניינו טרדנות ולכתוב בו שאלה" הופך "למשימה" טורדנית עד שאשלימה (במקום סתם דבר שבזמני החופשי אתפנה אליו). כמובן שדקה אחרי שהשלמתי המשימה שכחתי ממנה ויש רשימת חדשה של משימות שיטרידו אותי עד ביצוען וחוזר חלילה. התיעוד וההצקה מטרידים וגוזלים זמן אם כי לא ברמה שמשתלטת על החיים (בסופו של דבר אני מתפקד היטב ומצליח לפנות זמן לתחביבים להנות מחופשות וכ'ו). איך את מסווגת את ההפרעה הזו ומה לדעתך כדאי לעשות כדי לצמצם את השפעתה? תרופתי? טיפולי? 2. אפקט טורדני נוסף הוא חוסר ריכוז. מדובר יותר בתחושה סובייקטיבית, כי ברמת הספק אובייקטיבי בעבודה אני נחשב די בולדוזר, אבל מוצא את עצמי לעיתים מתקשה להתרכז ופונה לגלישה סתמית באינטרנט או זקוק להפסקות קפה , עישון וכו. התוצאה היא שלשם עמידה ביעדי העבודה, יום העבודה מאוד מתארך וזה כשלעצמו מעצבן אותי.אני כמובן ער לזה שבעבודה אצלי למרות שהיא מעניינת יש כמו בכל עבודה קטעים מייגעים ומשימות שאין חשק (אבל אין בררה) לבצען ואני מניח שלכל האנשים יש אפס ודאוןס, תחומים שהם יותר אוהבים ונלהבים לבצע ואחרים שהם יותר מייגעים, אבל עובדה שזה מפריע לי. גילגלתי אפילו עם עצמיאת המחשבה של ריטלין, שרון - מה דעתך? מקווה שלא הטרחתי אותך יתר על המידה (ואני לא הופך למשימה טורדנית אצלך...) אלון "

היי שרון רציתי לשאול אם טיפול תרופתי בהפרעה טורדנית כייפתית נתון לתופעות לווי ואיזה סוג של תופעות אלו ואם ניתן לטפל בבעייה זו על ידי טיפול אישי התנהגותי קוגניטיבי

שלום. אני מנסה להבין (ותשתדלו לא להאשים אותי באינטלקטואליזציה (דרך אגב מה ההבדל בין אינטלקטואליזציה לראציונאליזציה?)) את הגורמים לחלק מהסימפטומים להפרעת אישיות כפייתית.. אז לגבי הביקורת העצמית והנטיה לפרפקציוניזם סבבה – אני עליון (שהוא מנגנון הישרדותי שקיים בנו כדי להתיישר עם נורמות החברה והדור המבוגר יותר כדי ש"גם" אנחנו נשרוד כי אם הם שרדו ושורדים אז כנראה המנהגים הללו טובים ועוזרים לשרוד) חזק וארסיבי כלפי היצרים האגואיסטיים שלנו. אולם – לא מובן לי באופן ברור (ראציונלית) איך זה קשור ליכולת לאהוב, להנות, ליכולת לא "לכעוס" על אחר שנהנה וכו'. זאת אומרת, זה מעלה שאלה מאוד פילוסופית – מה זאת אהבה (לאוו דווקא רומנטית) בעצם? והאם ההיפך מאהבה זה כעס? ומדוע מישהו שצוחק ונהנה ומשוחרר זה מוציא מאדם שלא קיבל אהבה כעס ומרמור? ומה זה כעס ומרמור? הם ההיפך מאהבה? ואם כן עדיין נשאלת השאלה מה זאת אהבה (כי זה שההיפך מהם זה כעס ומרמור עדיין לא מסביר מה זאת אהבה).

אני שואל בעצם מה הקשר בין סימפטומים שונים של הפרעת אישיות טורדנית כפייתית, מה הסיבות להם, ומה הקשר בין הסיבות לתוצאות. כי בהרבה מקומות יש פירוט של הסימפטומים אבל לא הסבר מדויק של המנגנונים והקשר בין הסיבות לתוצאות. בין הסימפטומים ש"מטריד" אותי ההסבר להם: פרפקציוניזם והפחד לעשות טעויות (גם כאן שאלה פילוסופית מה זה טעות בעצם...) או כעס על טעויות וחולשות של אחרים, שליטה עצמית ובאחרים, הפחד להראות חולשה ורגשות, חוסר בגמישות, כעס ומרמור על מי שכן גמיש ומשוחרר ויודע להנות, דה-פרסונאליזציה של בני אדם, חוסר יכולת להנות, הדחקת רגשות (גם כאן: מהם רגשות למעשה?), חוסר ביכולת לזרוק חפצים, אובססיה לכסף, החשש התמידי מאגואיזם ונהנתנות, שנאה עצמית ותחושת אשמה תמידית. ודבר נוסף, כללי אולי יותר - למה יש נסיון מצד התוקפן להסתיר את מעשי האגרסיה או להאשים את האובייקט שאליו הוא מוציא את האגרסיה (מרמיזה עוקצנית ועד אלימות פיזית) - ולא מודה ומודע לבעייתו? אשמח להסברים שמניחים את הדעת או הפניה למקור שמסביר, זה יעזור לי מאוד להבין דברים.

המוח שלי לא נח לרגע, לשניה. אני מותשת. לא מפסיקה לחשוב ולדבר אל עצמי ולנהל עם עצמי ויכוחים ודיבורים . זה גורם לי לחוסר ריכוז לאיטיות נוראית , חוסר שינה לא יכולה להרדם כי המוח פשוט לא מפסיק לעבוד, אינני יכולה למצא עבודה, ניסיתי אך לא הצלחתי לקלוט שום דבר מכל הנאמר לי, דברים בסיסיים ופשוטים כמו למשל לארוז מתנה בחנות מתנות לא הצלחתי , זה התחרבש לי והתקמט לי, חודשים לא הצלחתי ללמוד להדפיס שעת יציאה וכניסה , הייתי תמיד צריכה לבקש מעובדת זו או אחרת לעשות זאת בשבילי והרגשתי כל הזמן כמו מפגרת. כי הראש כל הזמן מדבר ומדבר אל עצמי. (אני אשה בשנות החמישים נשואה פלוס ילדים בוגרים), הבית מבולגן , שום דבר לא זז. אני מרגישה רוב הזמן רע. עצה בקשה. ניסיתי פעמים רבות טיפולים , קיבלתי במשך תקופה ארוכה כדורי לוסטראל, ובנוסף טיפול קוגנטיבי. כלום לא עוזר. זה ממשיך. ואני מיואשת תודה

אני מהצפון הדי רחוק. האם ידוע לך אם קופות החולים משתתפות בטיפולים אלו?

לפני כ-שלושה חודשים בערך הייתי עם חברים והם התנסו ב'סם' פיצוציות החדש הנקרא 'מיסטר נייס גאי'. אני כמובן שאף פעם לא ניסיתי ותמיד הייתי נגד זה ,אולם הלחץ החברתי עושה את שלו ושאפתי 3 שכטות. מאז אני מרגישה שהכל השתנה אצלי.בגוף ובנפש. היו לי תסמינים של סחרחורות רעידות חוסר שליטה ומחשבות של סיוטים.בקיצור זה היה ניסוי גרוע וזה היה חד פעמי פעם ראשונה ואחרונה. הבנתי שזה לא בשבילי כמו שידעתי בליבי. מאז שהתנסיתי לא הפסקתי לחשוב על הטעות שעשיתי למשך שבוע וחצי.לאחר מכן זה חלף מהראש שלי. לאחר כחודש בערך התחלתי להרגיש סחרחורות,לחץ בחזה דפיקות לב מהירות ,הרגשה כללית לא טובה. הלכתי להרבה רופאים עד שעשיתי את כל הבדיקות וגילו שיש לי מחלת נשיקה. בתוך ליבי הרגשתי שזה לא מחלת הנשיקה.לא יודעת למה. אבל הרופא אמר שמתוך בדיקה של תפקודי כבד יצא התפקוד כבד כלא תקין. הבנתי שמי שהתנסה בסמים יש לו בעיות תפקוד כבד אבל אני לא יודעת לעומק ממש. אני אחרי מחלת הנשיקה ואחרי הניסוי עם הסם החד פעמי כבר שלושה חודשים אחרי.ואני מתוסכלת,אני מרגישה לעיתים פחדים וחרדות כאילו עשיתי לעצמי נזק בלתי הפיך והכל הכל נהרס ויכול להיות שפגעתי בעצמי גופנית שכלית ונפשית ואין לי מושג למי לפנות ומה לעשות כדי להעביר את המחשבות האלו מהראש כי זה מפריע לי לתפקוד היומי אני לא מפסיקה לחשוב על זה וזה לא זז לי מהראש . אני מספרת לך את כל זה כי אולי את יכולה להגיד אם יש קשר בין שימוש בסם לבין התופעות שקרו לי לאחר חודש? האם תופעות שלאחר שימוש בסם חד פעמי חוזרות ובאות כמו גלים? אני לא יודעת אם היתה לי מחלת הנשיקה או שזה בגלל השימוש. מה שכן אני מרגישה רע אני כל כך מצטערת על זה והיתי רוצה למחוק את הרגע הזה כאילו הוא לא היה . אני מפחדת להכניס כל דבר לגוף גם אם זה קולה..סיגריות כבר הפסקתי לעשן . יש לי חרדה וטראומה ואני חושבת שהסם הזה עשה לי לא טוב וגרם לי להרגיש דכאון.. מה אפשר לעשות כדי לעזור לעצמי ?האם את יכולה לייעץ לי למי לפנות אולי?

גם אני עברתי אותה חויה לא נעימה לא מזמן, ורציתי לדעת אם בסוף יתברר שיש קשר בין העישון למשתיארת..

תקשיבי ... פשוט תעשי תשובה על שנגעת בזה ושלא תחזרי על זה שוב ... את כבר תרגישי יותר טוב 😊 גם לי היה דפיקות לב חזקות אבל עשיתי תשובה וזה ירד לדפיקות לב חלשות 🙂

אני בת 30 , לפני כשלוש וחצי שנים התחלתי טיפול פסיכולוגי דינמי עקב דיכאון וחרדות (ועוד כמה בעיות). אני עדיין בדיכאון ובנוסף פיתחתי תלות ואובססיה מאוד חזקה למטפל שלי , שבא לידי ביטוי במחשבות בלי פוסקות עליו (לא במובן רומנטי), ביצרית קשר לפחות פעמיים ביום (הודעות, מיילים)וחוסר יכולת להתנתק ממנו ופחד מנטישה שלו. רציתי לדעת דעתך? והאם מקובל ללכת לטיפול קוגנטיבי במקביל לטיפול דינמי? (והאם טיפול קוגנטיבי התנהגותי מוגדר בזמן מההתחלה?)

היי שרון, קודם כל תודה רבה על התשובה המושקעת. יכול להיות שלטווח הארוך נכון לי להפסיק את התלות\אובססיה הזאת. אבל כרגע אני לא מסוגלת לחשוב על לחיות את חיי בלעדיו (הוא נמצא אצלי במחשבות וברגשות כמעט בכל רגע נתון). לגבי טיפול פסיכיאטרי אני לא רוצה (גם הפסיכולוג שלי הציע). אין אפשרות להתחיל את הטיפול במקביל ואז להחליט איפה להשאר.

אם אגדיר את אימי במילה אחת, אז היא אדם כועס. היא נוהגת להתפרץ התפרצויות זעם במשך שעות כל יום על אותם דברים שהכעיסו אותה ואז לחזור לאותה נקודת התחלה ולהתעצבן שוב, לא משנה אם יש מישהו סביבה שישמע או לא. היא מדברת לעצמה על מה שהסובבים אותה עשו לה, על כך שהיא מסכנה ושכל העולם מתנכר לה. לא נראה שהיא מסוגלת להירגע. זה מרגיש כאילו אותם מחשבות שוב ושוב עוברות במוחה והם לא נותני לה מנוח. היא לא מרגישה שמשהו לא בסדר, כי כאשר מעירים לה על כך היא מפנה את ההתפרצות הבאה כלפיי אותו אדם שדיבר איתה. מעבר לכך, היא בטוחה שאבי בוגד בה, למרות שאין שום הוכחה לכך, היא נוהגת להתקשר אליו כל כמה שעות לוודא שהכול בסדר ושהוא לא נמצא עם אישה, היא סוגרת את החלונות בבית כדי שהוא לא יסתכל על נשים שעוברות ומדברת במשך שעות על כמה שהיא מסכנה וסובלת ואף אחד לא מבין אותה, שזה בסדר בהתחלה אבל נמשך יותר מדי זמן והטענות שלה לא משתנות כל הזמן הזה, כאילו היא לא מסוגלת להירגע. היא לא יכולה לקבל ביקורת וכאשר מעירים לה על כך היא נסגרת עוד יותר, נהיית יותר כעסנית ופוגעת מילולית במי שהעיר לה, בלי ריסון, מה שיש לה בבטן יוצא החוצה. מאוד קשה להתנהל איתה ולכן אבי ו-2 אחיותיי בחרו לא להתעמת איתה ואף לנתק את הקשרים איתה ככל הניתן, מה שלא נראה לי כפתרון כי התנהגותה רק מחמירה. אז אי אפשר לקחת אותה לפסיכולוג כי היא לא רוצה,או לתת לה תרופות הרגעה מאותה סיבה. מה כן אפשר לעשות?

היי,ממש בדקות האחרונות מצאתי את השם של הבעיה שלי.BBD. אני לא רוצה להתיש אותך בהרבה מלל אז רק אסביר בקצרה: אני בן 27,לפני כחצי שנה באופן דיי מהיר ופתאומי הלבין בערך 30 אחוז משיערי.זה מאוד בולט,ואני נאלץ לצבוע טיפה באיזורים מסויימים של הראש כדי לתשתש.זה עדיין לא לבן מוחלט אבל זה גמר אותי. השיערות שלי לא אפורות,הן פשוט לבנות כמו פלטינה . מאז,אני הפסקתי לתפקד.זה מה שאני חושב עליו כל היום כל יום. אין עשר דקות שאני לא חושב על הנושא הזה.כמובן שאין טיפול לדבר הזה . מה שאני מרגיש זה שבעצם חרב עליי עולמי. הרי אני כל החיים הצגתי וחייתי כבחור צעיר ושמח,ופתאום ההלבנה המטורפת הזאת בשיער שאני כל בוקר קם ושואל האם אני בסיוט.אני מוכן ,בשיא הכנות,לתרום כלייה כדי לחזור חצי שנה אחורה.זה פשוט עונש מאלוהים עבורי. אני יוצא עם בחורות ונמנע מתאורת פלרוסנט שכל כך לא מחמיאה למצב.קם בבוקר וסוגר את האור באמבטיה.לא מסוגל להביט על השיער שלי במצבים שונים.מה שיותר נורא,זה שאני נראה טוב מאוד,אבל דיי חתיך עד שההלבנה המקוללת הגיעה. טוב אני אנסה לקצר.. שיניתי כרגע את מסלול חיי,לא לקחתי עבודה שרציתי,הפסקתי ללכת ללימודים.אני מחפש רק בחורות בוגרות ומבוגרות יותר ומקווה שיהיה להם איזה "פאק" במראה כדי שנקבל אחד את השני.ממש סיוט. עכשיו שאני טיפה צובע,זה באמת לא בעיה שממש שמים לב אליה ממרחקים קצרים ,אבל להתקרב לבחורה באור מלא עם כמות השיער הלבן הזאת פשוט גורמת לי להיכנס לדיכאון.אני לא מסוגל פשוט למרות שאני דווקא עכשיו התחלתי לצאת יותר ויותר עם בחורות. השאלה מה אפשר לעשות,הרי את השיער אי אפשר לשנות,ושום טיפול כאילו לא יגרום לי להפנים שאני מפסיק להיות בחור צעיר והופך לאדם בוגר שצריך להתעלם מבעיות כאלה. אני מפסיד את השני הכי יפות שלי. אני רק רוצה למען ההגינות לומר שאני חושב שסבלתי מבעיה זהה רק מלפני שלוש שנים,שנפטרה ע"י טיפול קוסמטי אפשר לקרוא לזה.וחזרתי לחיים מאושרים.ועכשיו קיבלתי שוב את הפצצה הזאת. אני כל היום עצבני,יש תקופות קצת יותר סבירות אבל באופן כללי אני חי את הבעיה הזאת עד הסוף..ואני לא חושב שיש לה פתרון כי במציאות כל שיערה רביעית אצלי היא לבנה ובולטת וזה פשוט מסת שיערות שאי אפשר להתעלם ממנה. מקווה לטוב, אני

שלום רציתי לדעת האם טיפול התנהגותי קוגנטיבי ללא טיפול תורפתי יכול להועיל לטיפול בטריכוטילומניה? אם כן מהו משך הטיפול? לכמה זמן ההשפעה של הטיפול תהיה יעילה?

תודה על התגובה המהירה! רציתי לדעת האם הטריכו' נמנת עם הפרעת טורדנות כפייתית- OCD?כמו כן, אילו השלכות יש להפרעה של טריכו על חי היומיום חוץ מפגיעה באיכות החיים? אני בת 28 וכעקרון חיה עם זה כבר יותר מ15 שנה וזה לא כל כך מפריע. האם העניין יכול להחלוף או להתמתן עם השנים? תודה אולי

האם מחשבות שליליות, פחד מתמיד בכל מצב שבו נמצאת - מהווים הפרעת OCD? האם היסחפות בסידור הבית וחשק מוגבר בזריקת חפצים {ההפך מאגרנות...) - קשורים להפרעה זו? - זה הולך ומתגבר ובא במקום דברים אחרים שעושה בשעות הפנאי וכרגע גם משרת אותי בבריחה מהתמודדות עם נושאים שקשים לי ועד היום הייתי אדם לא מסודר ואף עם נטיה לאגרנות. תודה, שרון

בוקר טוב, אז ככה... אני מאד מתביישת להודות וגם לא יודעת אם יש מה לעשות אבלאיכשהו הדברים שעושה מתקשרים גם לאמונה. למשל אם פתאום עולה בי מחשבה שצריכה לומר פרק תהילים כדי שהיום יעבור בשלום אז פתאום שוכחת ונזכרת נורא נבהלת וחושבת שמשהו רע צריך לקרות. דבר שני הוא גם תרגילי התעמלות שעושה כל יום. אם מספר התרגילים חופף לגיל שלי, אז מנסה להוסיף כמה שיותר כי זה כאילו אמור לקבוע את תוחלת החיים שלי ואם חופף לגיל הוריי, מנסה להוסיף להם עוד 10-20 שנות חיים כדי שלא ימותו קודם. רציונלית , יודעת שזה לא נכון ושזה טפשי, לכן גם לא רוצה לחשוף זאת. זה רק ביני לביני ועכשיו גם "לבינך" , לא חושבת שיש לזה פתרון ולכן לא רואה בזה טעם. תודה על ההקשבה, שרון

תודה על תשובותיך לגבי קמצנות. אבל קמצנות נחשבת בעייה נפשית בהגדרתה. האם זה נכון? מלבד זה בעלי גם אוגר חפצים ישנים שאפילו אין בהם שימוש כמו קופסאות מקלות ישנים ניירות כלי עבודה חלודים פלטות עצים וכל חפץ שהוא. אם כן הקמצנות והאגרנות הן בעייה נפשית . אין הוא זורק או מתפטר משום אגירה שהיא. איך לקרוא למחלת הנפש הזו אני כבר הגעתי לגבול העליון מבחינת סבלנות

בנוסף לשאלות הקודמות בסעיף הצמוד בעלי משמיע קולות שבאים מהגרון כמו משהו שמפריע לו שם. וזו יכולה להיות התקפה של כרבע שעה וזו תופעה שחוזרת על עצמה לאורך המון זמן איך נקראת תופעה זו? האם זו תסמונת טורט? ישנן גם תנועות גוף וגם הזזת אישוני העיניים מידי פעם

שלום אני בן 23 בערך מגיל 12 אני זוכר שהיה לי בעייה עם מספרים מסויימים והייתי חושב שמספרים מסויימים כאילו לא טבים והייתי עושה את אותה פעולה פעמיים או יותר כאשר גדלתי עוד קצת התחלו להיכנס לי מחשבות קשות לראש אם זה פשוט כמו קול שמדבר איתי במוח ואומר לי לעשות דברים לא טובים ואני זוכר שכאילו בראש הייתי אומר לעצמי לשתוק וזה היה חוזר וחוזר לפני שנתיים אבי נפטר ומאז התחזקתי יותר בדת ומאז זה התגבר אצלי עוד ועוד עד שיגעון מופיעות לי מחשבות מיניות או מחשבת לא טובות המון פעמים ביום ופשוט לא נותנות לי מנוחה ודווקא זה מופיע ייותר בזמן תפילה שזה גורם לי לחזור שוב ושוב על אותה תפילה גדי שבפעם אחת אני לא יחשוב על הדבר הזה שבכוח נכנס לי לראש ועוד בעיות שיש לי שלדעתי זה נובע מפחד אבל בצורה מוגזמת שאני פשוט שנתיים כמעט ולא שומר מספר אחד אפילו בפלאפון של חברים שלי שברגע שאני בא לשמור פשוט יש לי קול פנימי בראש שאומר לי לא שאם אעשה כך יקרה כך ואענש או יקרה לי בעתיד משהו או למשפחתי וככה גם בחיים היום יום שזה פשוט כל היום כמעט אני יכול ללכת ברחוב ובאמצע הדרך בקול הזה אומר לי לא דרכת טוב ודרכת במקום לא טוב תחזור שוב אחורה ותמשיך בדרך ואם לא יקרה כככה וככה וזה כבר משתלט עליי וגדול עליי ואי לא יכול להשתלט על זה כי למרות שאני יודע שזה שטותי אני עושה את זה מרוב פחד ולא מצליח להתגבר ממזה נובע? מה האפשרויות לזזה?והאם יש טיפול?

גם אני סובלת מזה.. אני לא יודעת מה זה וממה זה נובע. אבל קראתי מלפני כמה ימים באינטרנט על מישהי שגם היא ככה והיא הלכה לפסיכיאטר וקיבלה כדורים לטיפול בעניין...

אני בן 18 ויש לי בעיה אחרי שאני עושה את צרכיי אני לא יכול לנגב כמו כולם אני חייב לשטוף במים ונגיד שאני כן מנגב אני מרגיש מאוד מלוכלך ויש מחשבה שלא נותנת לי מנוחה גם אחרי זה יש לי תופעת לוואי של גירודים המים נותנים לי רוגע ואין חרדה ואין שום דבר ההורים שלי לא לוקחים אותי ברצינות והם חושבים שזה יעבור לי עם הגיל ...

תודה רבה על עזרתך אני ינסה לדחות את הדחף לשטוף אני מאוד מקווה שאני יצליח להתגבר על הבעיה הזאת היא הפריעה לי מאוד בחיים בטיילים שנתיים ועוד מעט צבא נקווה שיהיה טוב. יום טוב ירדן

זה נשמע מאוד לא נעים מה שאתה חווה, בייחוד חוסר ההבנה מצד ההורים. אני מורידה בפנייך את הכובע! לא פשוט להתמודד לבד בגיל צעיר.. אני מציעה לך לברר בקופת חולים בקשר לפסיכולוג / פסיכיאטר שיוכלו לאבחן ולהציע טיפולים מתאימים. כיוון שאתה בן 18, המידע הזה יהיה חסוי ותוכל לשתף את הוריך כשתראה לנכון לעשות זאת. אני עובדת במועדון חברתי של עמותת אנוש, העמותה לבריאות הנפש בישראל. אנחנו מועדון בלב ת"א אליו מגיעים חבר'ה צעירים המתמודדים עם בעיה רגשית/ נפשית כלשהי. המקום מאפשר מפגש עם אנשים בגיל שמתמודדים עם בעיות דומות. מעבר לכך, מנהלת המועדון ואנוכי עושות כמיטב יכולתינו לקדם כל אחד ואחד מהחברים המגיעים אלינו בכל תחום אפשרי. יחד איתנו פועל צוות חם ומסור של סטודנטים מתנדבים שמארגנים פעילויות ושיחות קבוצתיות בנושאים שונים כן שיחות אחד על אחד. יש לנו מגוון של חוגים - טבע, כתיבה, בישול וכדומה.. וגם טיולים ונופשים מספר פעמים בשנה. מוזמן ליצור קשר ולברר עוד פרטים: אילה נירגד, מנהלת מועדון: 0527958554 קרין לוי, מדריכה שיקומית: 050919838.

שרון שלום. אני בשנה השלישית ללימודי מדעי ההתנהגות במלול פסיכולוגיה ובמסגרת הלימודים וה"פרקטיקום" אני חונכת שתי נשים מבוגרות בדיור מוגן. אחת הנשים, בת 84, אלמנה וכבדת ראייה סובלת מאגירה כפייתית בעיקר של ניירות במעטפות ושקיות ניילון. היא מסרבת לזרוק דברים שאין בהם כל שימוש ובכל מקרה גם אם תרצה לא תוכל לקרוא אותם. ניסיתי לשכנע אותה לתת לי לעזור לה לפחות לסדר את הכל בקלסרים ע"פ חוצצים עם נושאים ותאריכים אך לצערי הרב היא מסרבת. היא טוענת שהקלסרים יתפסו המון מקום ושזה לא נוח לה. הסברתי לה שברגע שנעשה סדר וארגון ונמיין הכל יהיה מקום לקלסרים ואפילו ישאר מקום פנוי. היא מאוד קשה לשכנוע ואני מרגישה שאני לא מצליחה לעזור לה לעשות סדר וארגון יעיל שיוכל לשמש אותה גם בהמשך. אשמח מאוד לקבל עיצה כיצד ניתן לשנות את דעתה ולעזור לה.

עישנתי מריחונאה במשך הרבה שנים, שנה שלמה סבלתי מפחד נוראי שמלווים בגלי חום שאפגע בקרובים לי (ילדי) הייתי נמנע מלישון בבית מרוב פחד , עד שנשברתי הפסקתי לעשן מריחואנה ונפגשתי עם פסיכולוג קליני , (זה היה בחודשים האחרונים) הפגישה הייתה טובה וממצאה הוא מהר מאוד קבע שאני סובל מocd וכמובן כיוון את המריחואנה לגורם הבלעדי ,הוא הציע שאקח כדורים נראה לי ציפרלקס וציין שאני צריך להפגש איתו למספר טיפולים לסוג של דמיון מודרך וממש לדמיין איתו את הביצוע של המעשה וכו' , הסכמתי אך לאחר זמן מה וחשיבה לעומק של הפגישה היה נראה לי חולני ההצעות שלו , וממש לא ההיתי בעניין של לקחת כדורים כימים , לפחות הבנתי מה יש לי וזה מאוד הרגיע אותי. החלטתי לנסות לטפל בעצמי לבד, סיפרתי לכל הסובבים אותי על הבעיה קבלתי תמיכה והתעקשתי לישון עם ילדי ולהתגבר על הפחד , בקיצור לא להיות עבד של המחשבות , הלכתי לטיפולים אלטרנטיבים , והמחשבה הכפיתית שאפגע בילדי הלכה והטמעתה , בזמן האחרון נכנסה לי מחשבה חדשה לראש הקשורה ליכולת המינית שלי, קראתי איזו כתבה ברשת בנושא אין אונות ומאז זה לא משחרר אותי כאלו שיש לי את אותה בעיה שקראתי בכתבה , הספקתי להכשל בקיום יחסי מין כבר פעם אחת , אין לי ספק שזה בראש אשמח לקבל קצת כלים להתמודדות , אני גרוש בן 39 איש עסקים (והרבה בחול)

ראשית תודה על התשובה , הפסיכולג הסביר לי שבגילי לא מפתחים ocd ואם כן זה כתוצאה מהעישון המאסיבי , הוא אפילו הלך רחוק וטען שיש לי מעיין סוג של פצע במוח , שאם יעשו לי mri ממש הראו את הפצע , ברגע שהייתי מעשן זה היה מחמיר, והמחשבות היו מציפות אותי וגורמות לקבל החלטות של להימנע , אני לא מעשן כבר יותר משלושה חודשים ומרגיש הרבה יותר טוב ככה שלפחות יצא לי משהו טוב מזה , אני ממש מרגיש שאני יכול וצריך להתמודד עם הבעיה לבד ללא עזרה והתערבות תרופתית , האם את מכירה אנשים שהצלחו ללא התערבות תרופתית, האם המוח יודע לתקן את עצמו ולווסת שוב את סרוטונין או למא חוסרים , דרך אגב אני מאוד סבלני עם עצמי ....

שלום, אני בן 31, חי עובד ובריא בלא בעיות תפקוד. הבעיה היא כזו. תמיד נהגתי לדבר לעצמי. בשנים האחרונות הדיבור הפך להיות בלתי נסבל. הוא מונע ממנע לעבוד ברצף כי אני חייב לעצור ולדבר לעצמי באיזה עניין לעתים במשך דקות ארוכות. אובחנתי בעבר כסובל מ-OCD וגם לא חסרות לי בעיות קשב. כנראה שהתכונות האלה מתחברות ומוצאות להן ביטוי באותו דיבור לעצמי. נושאי הדיבור אגב משתנים וקבועים גם יחד. זו יכולה להיות שיחה שניהלתי או הייתי מנהל באיזו סיטואציה, איזו מריבה או כעס שלא מצא ביטוי או אפילו כן בא לידי ביטוי אבל חוזר ומשחזר את עצמו. לפני כמה שנים למשל היה לי איזה עימות עם המעסיק שלי, ומאז אני חוזר מנהל את השיחה הזו כאיזה דיבור לשחרור כעסים. חוץ מזה אני נושא נאומים לאומה בנושאים פוליטיים שונים בכל רגע נתון. אני יכול לקום בבוקר ובדרך לאמבטיה להתחיל לדבר לעצמי על המצב הפוליטי. כאשר אני קורא חומר, אפילו כתבה בעיתון, אני נעצר כל כמה שורות כדי להסביר לחלל החדר מה אני קורא. בקיצור, העסק נעשה בלתי נסבל ומביא אותי למצב של גרון ניחר בסוף היום דווקא בימים שבהם אני לא פוגש אנשים כי בחברה אני מדבר פחות מאשר כשאני לבד. דברים הגיעו עד כדי מצב שבו גם בחברה או בהרצאה אני שם ידיים על הפה כדי לדבר לעצמי בלי שירגישו. ריכוז בהרצאה בכלל לא אפשרי לאחר יותר מחמש דקות. וכבר קרה שמרצים חשבו שאני מחכה אותם בלעג מתחת לידיים. אני מגיע למצב שבו אני כבר לא זוכר מה אמרתי לאנשים ומה אמרתי לעצמי. כשאני מרצה בעצמי, לעתים כאשר עוצרים לכמה דקות כדי לעיין בחומר, אני חייב להסתובב ללוח כדי לומר לעצמי כמה משפטים. המצב היחיד שבו אני פועל ברצף בלי בעיות זה כשאני מרצה או מדבר לציבור. אז הפנים והחוץ פועלים בהרמוניה. (אגב, גם יש פה איזה יתרון כי דיבור אינסופי עוזר להבהיר את הדברים. לוקח לי זמן רב יותר להבין טקסטים שאני קורא למחקר בגלל הזמן שגוזל הדיבור לעצמי, אבל בסוף אני מכיר את הטקסט לא רק כקורא אלא גם כמורה. אבל זה כמובן בטל בשישים). בקיצור, נראה לי שיש פה איזה שילוב של כפייתיות ונטייה לדבר לעצמי. כל אחד בפני עצמו אולי נסבל אבל ביחד הם מתחברים לביטוי בעייתי. בלי הנטייה לדבר לעצמי, הייתה לי רק חשיבה כפייתית, שזה חצי צרה. בלי חשיבה כפייתית, שהתחילה רק בשנות העשרים שלי והדיבור לעצמי היה קיים עוד קודם, רק הדיבור הוא לא בעיה. לא חסרים מי שמדברים לעצמם כאמצעי חשיבה. אבל יחד זה בלתי נסבל ורק הולך ומתעצם. אני מניח שטיפול תרופתי יסייע פה. אלא שלתרופות פסיכיאטריות יש תופעות לוואי וכשנטלתי קצת פעם לטיפול ב-OCD (לפני שזה התחבר עם הדיבור לעצמי) היו חרדות ורעידות וסתם תחושה גרועה בעוד שהיום חיי מתנהלים היטב - חוץ מהדיבור. האם יש אפיקי טיפול חלופיים ואם לא האם יש טיפול תרופתי בדוק ומנוסה לעניין הזה? תודה, גונן

לא ברור לי למה כוונתך ב"חרדה." אני לא מרגיש חרדה משום דבר ואני גם לא חושב שמדובר כאן בטקס (היו לי טקסים פעם בעניינים אחרים). זה פשוט עניין של חוסר יכולת להתאפק, כפי שאני לא יכול להתאפק מלאכול ממתקים שיש לי בארון. אין לי שום חשש מפני מה שיקרה אם לא אדבר לעצמי. הרי לא יקרה דבר אבל אני פשוט לא יכול להתאפק, כפי שיש מי שלא יכול להתאפק מלהתפרץ בזעם או לפרוץ בבכי. אולי תוכלי לפרט קצת על הטיםול ההתנהגותי?

מהן תופעות הלואי של קלופיקסול?

ביתי בת 11 ילדה רגישה ולכאורה מתפקדת בסדר בבי"ס בחוגים וכ"ו, תמיד יש לה כל מיני קשיים רגשים שהיא מביעה, היא שתפה אותי שיש לה כל מיני דברים שהיא חייבת לעשות כמו סדר מסויים שקשור בצחצוח השיניים או סדר של פעולות שהיא חייבת לעשות כשהיא משתמשת בעט ושהדבר מעיק עליה כי היא היתה מאוד רוצה להשתחרר מזה אך לא יכולה, אני לא שמתי לב לזה כי זה פעולות כנראה קטנות בינה לבינה, מה זה אומר? והאם יש צורך להתערב או שזה יכול לחלוף מעצמו?

.(מצטער על האורך של ההודעה) אני שוחררתי מצהל ב91 עקב הפרעת אישיות גבולית פרופיל 21. ומאז בקושי עבדתי בכל מיני מקומות לא החזקתי מעמד. יש לי הפרעת אישיות גבולית,ובעיה התסגלות חברתית.המצב הנפשי שלי קשה כרגע אני מטופל בברה"נ,עברתי ועד ערר בביטוח לאומי. אשמח לכל תשובה ועידוד ממך תבורך אמן תודה רבה מר הרמן היקר.(האם אהיה זכאי לנכות ?) קיבלתי נכות 28 אחוז(דחייה) הגשתי ערר לביטוח לאומי ברשות 3 רופאים היתה לי ועדת ערר לפני כמה ימים. בצירוף מכתב מומחה ברה"נ אשר כתב כך. "מדובר בבחור אשר מאז הצבא מוכר מהפרעת אישיות מצטבר B שוחרר מצהל על פרופיל 21. בנוסף יש פגיעה תפקודית קשה, אינו עובד ואינו מקיים חיי משפחה מסודרים סובל מהתקפי זעם,הפרעות בשינה ומצב רוח ירוד מזה הרבה שנים קשה שמדובר רק בהפרעת אשיות ולא מהפרעה אפקטיבית נוספת כדיסטימיה מתאר את חייו כסבל מתמשך מאז הצבא לא עבד בעבודה מסודרת לא רכש מקצוע מתוארת חוסר יציבות בהתנהגות מאז הצבא. מתאר התנהגות קומפלסיבית, בתוכן רמזים למחשבות שווא רדיפה והאשמה יש מחשבות על מוות אך לא תוכנית לפגוע בעצמו, במשפחה ידוע על מחלות גופניות בעברו הרבה נסיונות אובדנים"מאז שאני זוכר את עצמי" נסיונות בבליעת כדורים בלחנוק,להרביץ לעצמו ולחבוט בראש, יש חתכים בידים, שולל שימוש בסמים,אך כן שותה בקבוק וודקה בשבוע מתלונן על פחדים בחושך וממכוניות,מצד שני לא מתסדר עם אנשים ופוחד להיות לבד, מתאר ירידה ממושכת במצב רוח, מתארים אלימות כנגדו מצד האב מתאר את חייו כסבל מתמשך,התפרצויות זעם חרדות וסיוטים.לדברין עבר התעללות בחיים," ונפשיות." אבחנות personality disorders alcohol abuse -continuous כדורים ציפורלקס ומירו. =========================== היו בוועדה 3 רופאים שתים הקשיבו ואחד דיבר איתי הסברתי את חומרת מצבי +מכתב בעיות רפואיות שמסרתי להם. כמו כן אמרתי להם את כל הבעיות שלי שאני סגור בחדרי כל היום לוקח כדורים ולא מתפקד בשום עבודה. הצגתי להם את המסמך שאני בטיפול בברה"נ והבאתי להם את המכתב שרשמתי. פשוט נשפכתי מבכי הכאב הפנימי הרג אותי. שנה ו3 חודש ללא כל הכנסה ללא כל תקווה. אמרתי להם שבאתי לפה בזכות ולא בחסד וכל חיי עברתי מסכת כאב והתעללות . בשום עבודה לא מוכנים לקבל אותי בגלל מצבי הנפשי. שאלו כמה זמן אני לא עובד אמרתי להם שנה וקצת. והורי נפטרו לפני שנה וחצי כמעט. אני שוקע בדכאון קשה ולא מסוגל לתפקד בחיי היום יום. היתי שם כ 20 דק ישבו שם 2 פוסקים ורופא מומחה. דיברתי ונגעתי לליבם והם הקשיבו לי. אני מקווה שיאשרו לי את המחיה ואת הנכות שלי. אין לי פשוט כוחות יותר להלחם מצבי הנפשי קשה ביותר. הסברתי לרופא שהכדורים לא עוזרים לי והשתיה החריפה הורגת אותי. ואני מבקש שביטוח לאומי יכיר בי ושהם התקווה שלי שביטוח לאומי יעזור לי. מה אתה חושבים בדיוק יש תקווה? המסך של האחבנות וכל המסמכים אצל וועדת ערר. הנה האבחנות שמסרתי להם. האבחנות של צהל אבחנה מס-2 SCHIZOID PRESONALITY DISORDER או אבחנה מס -3 BORDERLINE PRESONALITY DISORDER או בחומרה קשה. עם הפרעה תפקודית קשה קבועה וקשיים בולטים בהסתגלות חברתית תודה לך על כל תשובה.

אני בגילאי ה-20+, לפני כמעט חמש שנים התחילו לי מחשבות בלתי פוסקות על נשים (למרות שתמיד נמשכתי לגברים), המחשבות האלה בעלות אופי מיני (לעיתים גם רגשי מובהק), וקרה לי שגם הרגשתי משיכה לבנות משפחתי, עד כמה שזה נשמע מזעזע. בעקבות המחשבות התחלתי כנראה לפתח תסמינים לסביים ובמשך השנים האחרונות לא מעט (כולל הוריי) שאלו אותי אם אני כזו. הכחשתי מכל וכל. אצייין שהנושא מעלה בי פחד נוראי, עד רמה של דפיקות לב, הסמקה ורצון להימנע ככל האפשר מסיטואציות שכוללות את המילים הומו או לסבית. לצערי ועקב הפחד הנוראי הזה שמביא אותי לדיכאון והתקפות בכי נוראיות, התחיל אצלי בשנתיים האחרונות תהליך של הסתגרות והתבודדות, עד כדי שאיבדתי את מעגל חבריי, ולא היה לי קשר זוגי עם גברים מעל 3 שנים (רק סטוצים מיניים). אני חושבת שאני דו מינית, אבל מתקשה עד מאוד לקבל את עצמי ככזו, עד כדי מחשבה שאולי היה עדיף לי בכלל למות, אבל מעולם לא מצליחה להגיע להחלטה: האם אני לסבית, ואם אני כזו למה אני עדיין נמשכת חלקית לגברים (בגלל הבעיה, אני מרגישה דעיכה במשיכה לגברים). הלכתי לפסיכולוג לפני כ-3 שנים שאמר לי שאין לי OCD, אבל אני סובלת מחרדות ומחשבות אובססיביות. הייתי ב-6 או 8 מפגשים והפסקתי, כי לא היתה כל תועלת ומצבי רק הדרדר. אף אחד לא יודע דבר ואני מיואשת ובדיכאון על בסיס יומי. כל הסביבה שלי חושבת שאני לסבית בארון, ואני בכלל אפילו לא יודעת אם אני כזו. אציין שאובחנתי כנערה כסובלת מחרדת מבחנים. וגם סבלתי ממחשבות אובססיביות בנוגע לגופי כשהייתי נערה (הייתי גם מקיאה לעיתים ונוטלת משלשלים, אך אף אחד לא ידע, וזה עבר כמעט לחלוטין כשהייתי בצבא). אשמח אם תעזרי לי, כי אני לא מרגישה שאני מסוגלת לחיות כך יותר. אני מתה מבפנים. תודה וסליחה על המייל הארוך

היי... קראתי את המכתב שלך וממש עצוב לי לשמוע על מקרים כאלו. אני מזדהה איתך,אמנם אין לי מחשבות על נטיותיי המיניות,אצלי זה מתבטא בצורה אחרת. אני מאובחנת כסובלת מאו,סי,די חרדות,וכו'... זה סיוט לחיות ככה עד כמעט בלתי אפשרי... אשמח אם תצרי איתי קשר ונוכל לשתף אחת את השניה בחוויותנו...

שלום רב! לפני כחצי שנה אבחנתי במחלת מקצוע - סיליקוזיס (פגיעת ריאות), מחלה קשה וחשוכת מרפא. לפי סטטיסטיקה בינלאומית ב-79% מצטרפת שחפת כבר אחרי 3 שנים (אחרי 7 שנים אחוזים עולים עד 96%). כמה חודשים אני כמעט לא יוצא מהבית, עקב פחד להתפגש עם חולה בשחפת, תוך שעות שוטף את הידיים ועוד. ברור שזאת הגזמה, אחרת לא באה הירגעות, לא יכול להירדם. נשוי, אך לא מקיים יחסי מין מאותו פחד. הנני בטוח שלהפרעה טורדנית-כפייתית אין סיבה מוצדקת, לי יש סקנה ממשית - בהצתרפות של שחפת מזמינים כבר מקום יפה בבית קברות. אפשר לומר שלי גם ישנה הפרעה טורדנית-כפייתית? תודה.

אני בן 22 עברתי בחיי שלושה מערכות יחסים רציניות הראשונה הייתה שנה השנייה הייתה שנתיים והשלישית שנה וחצי עד לא מיזמן(שנה וחצי של סטוצים) הייתי לבד עד שהכרתי מישהי חדשה לא כול כך התלהבתי מהקשר בהתחלה והיא אמרה שזה לא זורם בסו החלתנו לנסות בהתחלה הכול היה בסדר היינו מדברים קצת בפלפון שלוחים הודעות רואים אחד את השני מידי פעם ביגלל שזה היה קשר רחוק היינו צריכים לבוא לישון אחד אצל השנייה עוד לא הכרתי אותה וחשבתי שאני רוצה ליתחתן איתה ושזהו אני מפסיק עם השטיות ושזה ממש רציני לאט לאט הרגשתי שעם היא לא שולחת הודעה כול יום בבוקר או בערב אני משתגע מרגיש מין תחושה לא נעימה בכלל בראש הייתי מעדיף שירו לי ברגל ולא להרגיש את התחושה הזו בהתחלה זה היה חלשש אחרי זה זה התגבר חשבתי אלייה כול היום למה היא תעזוב אותי ולמה היא לא רוצה אותי ככול שהיינו ביחד הייתי מרגיש דחף לחבק ולנשק אותה לתת לה את כול הצומת לב בעולם ולהיות איתה כול שניה לא ביגלל שאני נימשך אלייה ביגלל שאני מרגיש דחף אחר כאב לא מובן בראש עד שלא ראיתי אותה והייתי איתה זה לא הפסיק הרגשתי שהיא כול עולמי הייתי נכנס לדכאונות במהלך הקשר מנסה לעשות כול מיני דברים בשביל שתתחננן אליי וזה לא עזר היא לא גם שהיא הראתה לי סימנים שהיא רוצה אותי התעלמתי מהם וחשבתי שהיא לא רוצה הייתי חונק אותה והייתי מודע לזה הייתי מחקה להודעות שלה כמו מטורף וחייב להיות איתה כול הזמן וכול הזמן חשבתי שהיא הולכת לעזוב אותי וללכת עם מישהו אחר ניסיתי ליפגוע בא כול הזמן עם לא הייתי איתה מדבר בפלפון או מדבר בהודעות הרגשתי שזה נהרס והיא לא רוצה אותי הייתי חושב אלייה כול היום בלי לחשוב אל משו אחר היא הייתה רומזת לי שאני חונק אותה ולא נותן לה ספייס אבל התעלמתי מיזה הייתי ניכנס לפניקה בכול פעם שהייתי מרגיש שאני מעבד אותה שהיינו רבים בגלל שהייתי מתחיל את זה בגלל שתיות עד הייתי ניפרד ורוצה לחזור ככה שוב ושוב אני לא אוהב אותה אני יודע מה זו אהבה ואני יודע שיש לי בעייה רצינית וזה רק מחמיר יש לי חבר עם בעייה כמו שלי ואני מבין אותו והוא אותי. הקשר האחרון שלי היה טעות של תלות רגשית ניתקתי אותה מכול העולם והתנתקתי גם אני היינו רבים כול הזמן וזה התחיל אותו דבר רק שהייתי בצבא ולא יכלתי ליראות אותה והיא הייתה בוגדת ביא ידעתי את זה ולא יכלתי לעזוב אותה לא יכלתי ללכת לעבודה השתגעתי הייתי עוקב אחריה הייתי מוציא גימלים בשביל להיות איתה כמו סם השארתי אותה בלי אף אחד בעולם הייתי הכול בשבילה ונישארתי רק עם המשפחה שלי בלי חברים את כולם עזבתי בשבילה כי לא רציתי שהיא תיהיה עם מישהו מהם הקשר שלפנוי היה אחרי האהבה הראשונה שלי הייתי בדכאון ויצאתי איתה הכול היה טוב היא הייתה מטורפת אליי חנקה אותי בצורה שלא יאמן היא סיפרה לי שהתנשקה עם מישהו החלקתי את זה התבעסתי קצת וזהו אחרי שנתיים שהיינו ביחד התרחקנו קצת התחלתי לחשוב אלייה היא נסעה לאילת ובגדע בי עם איזה בחור לכחת את זה ממש קשה ניתקתי אותה מכוללם חשבתי שהיא בוגדת בי עם כול אחד עד שבסוף היא עזבה אותי ברגע שאמרתי לה שאני רוצה ליפרד יש לי בעייה שאני לא יודע מה לעשות נימעס לי להרגיש את ההרגשה הזו בראש נימעס לי להרוס לנשים את החיים נמעס לי להיכנס לסרטים כול הזמן אני רוצה להיות כמו כולם להצליח ליבנות קשר רגיל בלי בעיות קנא חוסר ביטחון וחוסר אמון ניפרדנו ליפני כמה ימים(שליפני זה ניפרדו עוד פעמיים) היה לי את הכאב של הפרידה ועבר לי ואני עדין חושב אלייה כול הזמן ומרגיש שהיא צריכה לחזור אני לא רוצה רוצה ליראות אותה כי זה יחזור לי והיא משרתת בסיס לידי חשבתי ובדקתי הרבה ליפני שכתבתי את זה יש לי גם ADD אולי זה קשור או שזו טראומה שעברתי אני מבין בנתיים שזה רק מחמיר(הקשר הזה היה רק חודשיים עוד לא הכרנו אפילו) בתחילת הקשר הייתי לחוץ מאוד אולי זה גם קשור

היי, אני בת 17 וחצי ומזה כשנתיים סובלת מהפרעה טורדנית כפייתית. אין לי מושג מהי ההגדרה המדוייקת שלה אך אני מודעת לבעיה שלי. זה מתבטא בחזרה על פעולות/מחשבות מס' פעמים כאילו כדי להיות בטוחה וזה לא רק במשהו אחד, זה מאוד כללי.. אני לא יכולה יותר, זה מכניס אותי לדיכאון ואני רוצה לטפל בזה אבל אני מתביישת לספר לקרובים אליי.. באמת שאני רוצה להפסיק אבל אני לא יכולה ולכן אני מבינה שנדרש טיפול מקצועי.. מה עושים?

היי , את לא לבד, גם אני סובל מזה קשות, אבל יש לי כמה פתרונות בשבילך... אם תרצי לשוחח - [email protected].

שלום רב! מזה זמן רב אני חווה גירוי מיני עז לנשים שמעשנות(סמוקינג פטיש), ומאונן הרבה מאוד. הבעיה היא שאני לא מצליח לצאת מזה, זה הפך לטורדני ברמות...כל פעם שאני רואה אישה מעשנת - הופ! זיקפה!! אני לא מצליח לצאת מזה! האם יש לזה הגדרה? ובכל אופן - מה עושים? תודה רבה!

ניסיתי את זה כ"כ הרבה פעמים כך שזה חסר משמעות לצערי. בנוסף, מספיק שאני חושב על זה שניה וחצי וכבר יש לי זיקפה, ובאופן כללי - עומד לי ממש מהר, מה לעשות עם זה? ודבר אחרון - בנושא הפטיש, האם שמעת על ההפרעה capnolagnia ? אשמח אם תגידי לי ששמעת על זה.

שלום אני בן 25 ויש לי סוג של הפרעה מוזרה שאפשר לייחס לפראפיליה( לא לפי ההגדרה המדוייקת) זה פשוט שיש מאכל שכשאני רואה שנשים אוכלות (בטלוויזיה או לידי) זה גורם לי חשק מיני מטורף וגרוי עוצמתי במיוחד, וזה מאכל שאני בכלל לא מסמפט, למעשה כל מאכל שיהיה דומה לו בצורה יגרום לי לחשק הזה מחדש, בשנים האחרונות התחלתי לחפור קצת יותר בבנושא, לנסות לזכור מתי זה התחיל אצלי ובעצם הגעתי למסקנה שמאז שאני זוכר את עצמי המאכל הזה גרם לי לחוש התרגשות מסויימת.. ומאז ההתבגרות המינית שלי זה חודר גם לתחום המיני. בנוסף אני לא דון זואן בכלל בנושא הזוגי ובשנים האחרונות לא היו לי קשרים שארכו יותר מחודש או מספר שבועות ובדרך כלל אני לבד (קשר מגיע בממוצע פעם בשנתיים), האמת יש הרבה בעיות ויש גם הרבה רקורד בשדה הטראומתי, אני לאט לאט מטפל בזה (פונ' של כסף) בשביל לאפס את עצמי, אך העיניין לעיל ממש מטריד אותי, האם יכול להיות שזאת באמת הפרעה פארפילית או שזה סך הכל עוד אחת מהסטיות הכמוסות שיש להרבה אנשים, אני חייב לציין שאינני חובב סקס מושבע כללל וכלל, אני דוגל בשיטת האהבה ולא הסקס לשם הספורט, ומרבה להתעמק במחשבות עמוקות ע"מ לשלוט ביצר ובמחשבות שלי. בקיצור אני די מיואש מזה, ויש לי הרושם שזה אחד המחסומים היותר גדולים שלי שמונעים ממני לקיים זוגיות או בכלל למצוא בת זוג.. יש עצה, דעה, משהו??? תודה

אני בן 18, ואני חווה אהבה חד צדדית שכמו שקראת לה היא התמכרות ולא אובססיה. אומנם הבחורה שבה אני מאוהב חוזרת ואומרת שלטענתה האהבה שלי אליה היא אובססיה, שכן אני לא מכיר אותה מספיק כדי לטעון שאני אוהב אותה ופשוט החלטתי שזה כך. אני לא יודע להסביר איפה מתבצעת האובססיה הזו בפועל. אני יודע שאני קנאי מאוד עבורה אפילו שאין לי הזכות כי אין בינינו קשר בפועל ולא היה, ושאני חושב על זה כל הזמן - מילה טובה שלה עושה לי את היום ומילה רעה גורמת לי לחוסר חשק לשבוע. אני יודע שלרוב הפורום הצעת להתנתק מהגורם הממכר, אומנם תחושה שיושבת קרוב לחזה ולא בדיוק על הלב אומרת שזה הדבר הנכון עבור שנינו ושעד שלא ננסה את זה בפועל לא אוכל להרפות מזה, כי בתפיסה זה יכול להיות מושלם. הסברתי לה את דעתי המון פעמים, אך היא חוזרת ומתעקשת שלא יקרה דבר פשוט כי אין לה את הרצון הזה, ושבעתיד היא פוסלת כל דבר על סמך העובדה שהיא.. פשוט לא מעוניינת. אני צריך לראות אותה בכל יום ויום במהלך הלימודים וגם כשאני רוצה להרפות העובדה הזו מונעת ממני אפשרות להפסיק. בנוסף, המון הצטלבויות איתה (פגישות בדיוק בשנייה שלא חשבתי על זה, או משהו פתאומי שמקשר רק בין שנינו בצורה מוזרה וסרקסטית בדיוק כשאני חושב שאין כבר מן הקשר ביני לבינה) גורמות לזה להרגיש כאילו הדברים אמורים לקרות אך משום מה לא קורים. היום דיברתי עימה והיא ציינה שלא יקרה בינינו דבר ושעליי להרפות ממנה, אך הסברתי לה שבניגוד אליה אני רואה את הדברים כך שאם היא זו שהייתה מנסה והייתה חושבת מחוץ לקופסא, הדברים היו אולי נכונים בשבילה, ואולי לא אני זה שטועה. בסופו של דבר שאלתי איך יהיו היחסים בינינו כעת, והיא השיבה שקודם כל אתחיל בלחשוב קודם על עצמי ולא עליה, ואף על פי שאמרה במהלך השיחה לפני כן כי לא יקרה בינינו דבר פשוט כי היא לא רוצה, המשפט הזה מתפרש אצלי בראש כסיכוי קטנטן עבורנו. המצב נמשך כשנתיים וחצי, וגרם להמון טראוומות כשראיתי אותה מפנה יחס חם לבחורים אחרים, ואני מרגיש עם זה רע מפני שאין לי הזכות לקנא, וגם כי אני יודע שלא הייתי רוצה עבורה בחור קנאי, ואני לא אוהב להרגיש כך עם עצמי. אודה לתשובתך בעניין, מפני שאני אובד עצות בנוגע לדרך התנהלות.

לא, זו לא אהבה ראשונה. ואני לא מאמין שהיא מושלמת מבחינת חוסר פגמים או שכך האהבה אליה, מושלמת, אלא להפך, אני מודע לכל הפגמים ובכל זאת ואף על פי. אני לא יודע איך אפשר לקטלג ייעוד של אהבה כזו או אחרת, להיות חד צדדית או לא. כלומר, יש הפתעות גם כשעובר זמן רב, כשעוברות מספיק שנים או כשקורה הדבר הנכון. אבל יכול להיות שאני לא מבין מספיק, אני מניח. בכל אופן תודה.

שלום רב, אני כותבת מתוך מקום של תסכול וכאב עמוק. אני נמצאת במערכת יחסים כבר שמונה חודשים, מבחינתי זוהי מערכת היחסים הטובה היותר שהייתה לי עד כה. היא התחילה בריגושים גדולים ובכיף מטורף אך מהרגע שהרגשות הלכו והתעצמו הקנאה החולנית שלי שבה לפרוץ. אין לי מושג מה לעשות ואני מרגישה אובדת עצות, הגענו למצב שבן זוגי התנתק מידידה שלו , לא לוקח את הפלאפון שלו לשום מקום כדי לא לגרום לי לחשוד, מקפל את רגליו אליו כשיושב לשולחן כיוון שאני חוששת שאם יפרוש אותן שה מראה שהוא רוצה לשחק ברגליה של מישהי שיושבת מולו. חשוב לי לציין שבן זוגי גר עם שותפה מעצם הייותו סטודנט, וזה נורא מפריע לי ומקשה עלי. הוא ניסה לעשות הכל כולל להביא אותו לדירה לישון אצלו במשך חודש רצוף כדי שאבחן את הדברים מהצד אבל כלום לא עוזר. זאת מערכת היחסים החמישית שלי ואני חוששת שהיא הולכת להסתיים בדיוק מאותה הסיבה שבגללה נגמרו המערכות יחסים הקודמות -קנאה. אני ממש צריכה עזרה, הלכתי לדבר עם פסיכולוגית אבל הרגשתי שזה לא כ"כ עוזר ואני צריכה הכוונה לטיפול שיכול להיות אפטיבי בצורה מהירה יותר. אני מתלבטת אם ללכת היפנוזה כיוון שיש לי חשש שזה יכול להזיק לי ואשמח אם תוכלי לחוות דעה בעניין ובנוסף להכווין אותי לפתרונות נוספים. אני מרגישה כרגע שבא לי לעצור את הלך חיי ולמצוא פתרון לבעיה, אני לא יכולהל המשיך ככה יותר. תודה רבה

ריטואלים של התנהגות פיזית טהורה (לא מלווה במחשבות אלא "צורך" גופני בלבד) כמו מצמוצים, שפשופים ותנועות עיניים ועפעפיים במטרה להגיע לרגיעה תיתכנה כהפרעת OCD בלבד או מעידה על קיומו של סינדרום טורט בנוסף? בתודה

אני סטודנט להנדסה ויש לי איטיות רבה שמתבטאת בעיקר בלימודים ונורא פוגעת בהישגי במבחנים למרות שאני מקבל הארכת זמן בהם. האם יכול להיות קשר לOCD ? קראתי באינטרנט על הפרעה שנקראת obsessional slowness , אולי זה קשור להפרעה הזאת?

שלום, אני סובל כבר 10 שנים מOCD, שמתבטא במחשבות אובססיביות, ובמיוחד בהתלבטויות, חלקן רגשיות, לפעמים מבלי להגיע להחלטה. יש שני עניינים, שמטרידים אותי בשנים האחרונות, ואני מתקשה להגדיר מה מבין תוכן הדברים אכן נכון והגיוני ומה כפייתי ואובססיבי: העניין הראשון הוא התלבטות מקצועית. סיימתי תואר שלישי בביולוגיה (מקצוע שהתגלגלתי אליו, לא איזה חלום חיים). בשלב מסוים, די בתחילת הדוקטוראט החלו מחשבות חרדתיות, כמו: זה לא מקצוע שמתאים לי, מעבדה זה לא בשבילי, אני צריך לבחור מקצוע אחר שאני אממש את עצמי בו ואהיה מאושר איתו.הצורך למצוא מקצוע שאוהב אותו ואממש את עצמי הפך לצורך כפייתי ובמקרים מסוימים ממש חרדה קיומית. מאז חלפו יותר מעשר שנים ואני לא מצליח להגיע להחלטה: יש כמה מקצועות שיכולים לבוא בחשבון, אך אף אחד מהם לא בעדיפות דומיננטית. כשאני כבר בוחר מקצוע א', כעבור יום מופיעות ספקות ומחשבות למה לא לבחור במקצוע ב'. בינתיים אני כבר בן 39, עובד בעבודה נוחה ולא תובענית בתור תורן במעבדה קטנה בבית חולים, עם משכורת לא גבוהה, ואינני מתקדם לשום מקום בחיים. אני רואה איך חברים שלי עושים "קריירה", מסופקים ומאושרים ואילו אני תקוע, וחש רגשי נחיתות ותסכול. העניין השני הוא רגשי, מן התאהבות שאינה חולפת, אפילו לאחר שנתיים וחצי.אני גיי, ולפני שנתיים וחצי הכרתי בחור, דיי מהר התאהבתי בו, למרות שמדובר היה באהבה נכזבת חד צדדית, הוא ראה בי לכל היותר חבר טוב.מאז אנחנו בקשר קרוב, "חברים טובים", יוצאים ביחד, אבל אני ממשיך לראות אותו באופן רגשי, אין יום שאני לא חושב עליו, וכשאנחנו נפרדים לאחר בילוי משותף אני חש דיכאון וריקנות. ההתאהבות הגדולה אמנם דעכה, אך עדיין אני מרגיש חולשה גדולה כלפיו: אם הוא מגלה חביבות כליי אני קורן מאושר, ואם הוא אומר או עושה משהו פוגע, אני נכנס או לדיכאון או לזעם בלתי נשלט. הוא מדבר איתי כבר זמן מה שנשכור דירה ביחד. אני כמובן מפחד מעצמי, כלומר מרגשותיי כלפיו, ולא יודע מה עליי להחליט. מה את חושבת שעליי לעשות? אגב, אצלי מחשבה אובססיבית מחליפה מחשבה אובססיבית אחרת, כלומר כשאני לא חושב על הבחור אני מוטרד מדברים אחרים, ולכן אני מרגיש שנתק ממנו(שלא הייתי רוצה) לא יפתור את הבעיה. מודה לך מאוד על דעתך, רמי

שרון, תודה על התשובה המהירה והמעניינת. אני מתנצל שיוצא לי ארוך, אני פשוט רוצה לתאר לך איך הכל התחיל ואיך אבחנו אותי. הובחנתי כסובל מ-OCD על-ידי שלשה פסיכיאטרים (שהלכתי אליהם בתקופות שונות) ושני פסיכולוגים (האחת מטפלת בטיפול פסיכודינמי והשני ב CBT). במשך שנים לקחתי תרופות SSRI, אך שום תרופה לא השפיעה השפעה של ממש. הכל התחיל בגיל 27, לאחר פרידה קשה, הייתי בדיכאון ובדיוק נכנסתי לדירה שכורה חדשה. התחלתי לנקות ולסדר את הדירה, אך בשלב מסוים "איבדתי שליטה": הייתי כל ערב בודק את התמונות שעל הקיר, האם הן נמצאות ברווח שווה זו מזו, מוציא מסמרים מהקיר ושוב מכניס לחורים חדשים, לעיתים עד אמצע הלילה. הרגשתי עצבנות ומתח רב. כשהייתי בדירות של אנשים אחרים הייתי גם אצלם מסתכל על הקירות לראות האם התמונות נמצאות באמת ברווח שווה זו מזו. אני זוכר שאז הייתי אצל פסיכולוג (יותר טיפול תמיכתי בלצאת מהארון) וסיפרתי לו על כך, והוא אמר לי שזוהי אובססיה ושאל אם יש דברים נוספים. אז עוד לא היה משהו אחר. בחודשים הבאים במספר הזדמנויות שבהן קניתי בגדים, מצאתי את עצמי מודד שוב ושוב את הבגדים, מודד שוב בבית כל יום, הולך ומחליף, ושוב מחליף, עד שלבסוף לקחתי זיכוי ונתתי למישהו מהמשפחה. פשוט הרגשתי שאני "משתגע" ומותש, גם כשהייתי הולך ללימודים (אז הייתי בתחילת הדוקטוראט), המשכתי לחשוב האם להחליף את הבגדים או לא, המחשבות "טרטרו" לי בראש. תמיד הייתי מתלבט ופרפקציוניסט, אבל לא ברמה הזו. לא הבנתי מה קורה לי. בשלב מסוים דיברתי עם איזו סטודנטית שלומדת איתי, היא אמרה לי שהמחקר שלה מאוד מעניין, שהיא מציעה רעיונות חדשים ויוזמת ושאלה איך המחקר שלי. אמרתי לה שהמחקר לא משהו, ושאני עושה מה שהמנחה שלי אומרת לי. היא אמרה שזה לא טוב, ושאולי בחרתי בכלל במקצוע הלא נכון. כמה שעות לאחר השיחה, פתאום הוצפתי במחשבות שאולי לא בחרתי את המקצוע הנכון, שהייתי צריך לבחור מקצוע אחר, האם עליי לעזוב ובאיזה מקצוע אחר עליי לבחור. זה בא בפתאומיות ובחרדה רבה. מאז במשך מספר חודשים ההתלבטויות לא עזבו אותי, החלטתי להשאר בדוקטוראט, אך הייתי ממשיך להתלבט ומרגיש חרדה. אם החלטתי לעזוב הייתי גם אז מרגיש חרדה ושוב מתלבט.לא הצלחתי להגיע להחלטה, מצבי הנפשי הדרדר, בתקופות מסוימות התחלתי להתעורר ב-5 בבקר עם חרדה נוראית. הפסיכולוג אמר לי שוב שזה נהפך לאובססיה אצלי. עברתי לפסיכולוגית אחרת, היא דיי מהר אמרה לי שמעבר לתוכן ההתלבטות יש אובססיביות וחרדה, ושעליי להניח למשך כמה חודשים להתלבטות, ובינתיים ננסה בטיפול להבין את מקור החרדה. לדעתה החרדה "מתנקזת" להתלבטות המקצועית, ושקודם כל אנסה להרגע ושאקח החלטה רק כשאהיה רגוע כעבור מספר חודשים. התחלתי אז לקחת תרופות (בעצת הפסיכיאטרית שאמרה שיש לי OCD עם מאפיני דיכאון), שהרגיעו מעט את החרדה, אך לא את ההתלבטויות, שלא עזבו אותי. כך עברו להן 4 שנים קשות, שבהן די התכנסתי בעצמי. נשארתי בדוקטוראט, מחוסר יכולת להחליט על משהו אחר.הלכתי לטיפול אצל פסיכולוג קוגנטיבי התנהגותי, וזה הביא לשיפור מסוים. גם הוא אמר לי בפגישה השניה שההתלבטויות שלי אובססיביות, שהוא מכיר הרבה אנשים שלא מרוצים מעבודתם, אבל זה לא כמו אצלי. לאחר 4 שנים היתה לי התלבטות קשה לגבי מעבר דירה: רבתי עם השותף, ובמשך 3 חודשים חיפשתי דירה, אך שוב התלבטתי, הייתי במתח, אלך לא הצלחתי להגיע להחלטה. בזמן הזה, הפסקתי להיות מוטרד מהשאלה המקצועית והייתי מוטרד איפה אגור... לבסוף נשארתי בדירה, הכרתי מישהו, התאהבתי, נפרדנו ושוב הייתי בדיכאון, כאשר המחשבות על הבחור השתלטו עליי ו"דחקו" את ההתלבטויות והחרדה סביב השאלה המקצועית. לבסוף התגברתי על הפרידה ומאז ועד היום (6 שנים אחרונות), מצבי הנפשי השתפר והתיצב. אני עדיין מוטרד (אין יום שלא) ומתלבט על כל דבר קטן. מישהו אומר לי מילה רעה, וזה מטרטר לי בראש כל היום (אני ממש משתדל למנע מריבים עם אנשים, מחשש איך זה יהרוס לי את היום, כי אני לא אפסיק לחשוב על זה). בקשר לבחור, שאני כבר שנתיים וחצי מאוהב בו, אני קצת לא מבין איך התאהבות יכולה להמשך כל כך הרבה זמן. בעבר, תמיד לאחר 5-6 חודשים הייתי יוצא מזה, ובהדרגה מפתח אדישות לאותו בן אדם. הרגש כלפי הבחור הוא משני הכיוונים, לפעמים אני כועס עליו נורא (למשל אם אנחנו יוצאים ואני רואה שהוא מדבר עם אנשים אחרים ובקושי מתיחס אליי), הזעם משתלט עליי שעות ארוכות, מתיש אותי ואני בקושי מתפקד. הבעיה היא שאף פעם לא היה לי קשר "בריא", תמיד היתה התאהבות חד צדדית, עם תחושת ערך עצמי נמוך וחרדת נטישה (קראתי באחת התשובות שלך שזה מפריע לפתח קשר ארוך). כך זה גם עכשיו, לפעמים אני מתפלא מה בחור כריזמתי, יציב, מאושר ומוצלח כמוהו מיודד איתי (אני ביישן, מוטרד ומאוד לא כריזמתי)... כיום הההתלבטות המקצועית אינה מטרידה אותי כמו פעם, אבל גורמת לי להרגיש ב"אוויר", לא מחובר לקרקע, לא יציב, לא פנוי להשקיע בקשר, וכמובן לרגשי נחיתות כלפי אנשים מצליחים ומאושרים... שוב תודה על התיחסותך ןמצטער על הפירוט הארוך רמי

שלום רב, יש לי בעייה שאיני יודע להגדיר אבקש עזרה בחידוד הבעייה והפנייה לגורם מקצועי באזור חיפה והקריות. תאור הבעייה: במהלך היום כאשר אני עובד מול אנשים(דיונים,מצגות אחד על אחד וכו..) אני חש מצב שבו המוח שלי "נאטם"(במהלך הדיון,שיחה) דבר המלווה בתחושה של חוסר יכולת לארגן את המחשבות בצורה נכונה,חוסר פוקוס וחדות,חוסר סבלנות,קוצים וכו...כתוצאה מכך איני יכול לבוא לידי ביטוי בצורה שבה אני רוצה.חשוב לציין שבבוקר אני מתעורר ומרגיש טוב הבעייה באה והולכת במהלך היום לעיתים הדבר גורם לי כאב ראש בצד האחורי מעל העורף. דבר נוסף:יש לי מחשבה שחוזרת אליי בכל פעם מהילדות. תודה רבה

בוקר טוב בתי סבלה במשך מספר שנים מתופעת משיכה בשיער. נראה כי התופעה הפסיקה. בפועל קצב צמיחת השיער מאוד איטי... מה ניתן לעשות למי אפשר לפנות במטרה להאיץ את קצב הגדילה. בהערכה רבה GG

אהלן אני בחורה בת 23 ואני אוהבת להתלבש ויש לי בעיה שמציקה לי מאוד מאוד. המון זמן מהיום שלי אני מעבירה מול המראה על זה שהג'ינסים שאני לובשת לא נוחים עלי אני מרגישה שהם(כביכול) גדולים עלי ושהם מציקים ולוחצים לי בבטן ושרגל אחת(של הג'ינס) יותר רחבה מהשנייה בקיצור יש לי בעיה וזה לא רק מול המראה אני המון המון מהיום חושבת אך ורק על זה ואיך אני יוציא לי את זה מהראש ומתי הם יהיו לי כבר נוחים... (דוגמה.איך אני ילך לאירוע שהג'ינס רחב עלי מה יגידו אנשים על הגינס?!) המון אנשים מחמיאים לי וואי איזה ג'ינס יפה מאיפה הוא? וכל פעם שאומרים לי את זה אני בכלל מתבאסת מזה שכולם אומרים שזה יפה ורק אני חושבת שזה רחב וגדול ולא נוח ומכוער. אני מאוד רוצה לסיים עם המחשבות האלו אשמח מאוד לתשובה עמוקה..

יש עוד כמה בעיות של ניקיון. שוטפת הרבה ידיים לא נוגעת בידיות של דלתות כי אנשים נגעו בהם נגעלת בצורה מטורפת מצואה ברחוב לא יושבת על כיסאות שאנשים ישבו עליהם (כי כביכול האנשים שישבו על הכיסא מלוכלכים) אבל כל זה לא מפריע לי בכלל בחיי יום יום העניין של הגינסים מעיק עלי בצורה מטורפת אני כבר חסרת אונים. ולגבי הטיפול אני לא רוצה ללכת אני מתביישת המשפחה שלי לא יודעים כלום השאלה אם יש איזה טיפול אחר על המחשב אוו לקרוא ספרים כלשהם

שרון שלום, למה לא עונים לי ולאחרים כן ???אני סובלת מטריכוטילומאניה (תלישת שיער) כ 9 שנים. מישהו שמע על מכון אברהמסון ? ניסיתי את הכל מכל ואת זה עדיין לא, לא בא לי להוציא אלפי שקלים ולהתאכזב מחדש. אשמח לשמוע תגובות בנושא. שרון שלום, למה אני לא מקבלת תשובה ?

גרוד עד זוב דם ממה נובע???... אשמח לקבל תשובה..תודה