שתיקה

לד"ר גידי שלום, זכורות לי לטובה תשובותיך המחכימות והאמפתיות משנים עברו. ואני מקווה שאפשר לבקש אם תוכל להגיב לי בנושא שאינו קשור בהכרח לפורום כאן, היות ואני לא מוצאת אפשרות לשאול אותך בפורום כללי יותר. אני מזה זמן בטיפול פסיכולוגי. אך אני מוצאת את עצמי מגיעה לפגישות עם רצון עז לשתוק. בתחילה הגעתי עם רצון לדבר, ומטבעי אני אדם לא שתקן, גם בנושאים רגשיים. אם אני מנסה לשים את האצבע למה זה קורה לי, אני חושבת שיש לי "חרדה" מכך שמצמצום הזמן האישיות שלי משתקפת בצורה מסויימת. (כתוצאה מאחת הפגישות שבה הרגשתי שהיא משתקפת בצורה כלשהי שלא אהבתי). אמנם נשמע לא הגיוני בגלל סיבה כזו לשתוק. אך מהכרותי את עצמי מאוד קשה לי אם אני מרגישה לא מוערכת, או לא מובנת (קרה לי עם מטפלת קודמת, שנתנה לי תחושה מאוד לא נעימה, ומאז די נסגרתי). מה אני עושה? חשבתי אולי לבקש מהמטפלת שלי שנתחיל להיפגש פעמיים בשבוע. זו בקשה לא שגרתית? או שזו בקשה מקובלת? יש הרבה מטופלים שכך נפגשים? אשמח לעזרתך, כי אני מבולבלת. (כמובן שגם אדבר על זה בטיפול, או אנסה לפחות, אך לעיתים זקוקים למישהו מהצד לרגע). תודה רבה שירה

שלום שירה, מעניין הניגוד-לכאורה שבין שתיקתך בטיפול, מצד אחד והרצון להעלות את תדירות הפגישות לפעמיים בשבוע, מצד שני. לשאלתך - תדירות של פעמיים בשבוע בהחלט נפוצה, בין אם היוזמה לכך היא של המטפל או של המטופל. המלצתי לך היא להדפיס את פנייתך לפורום, להראותה למטפלת ולהתחיל את השיח מנקודה זו. בהצלחה, ד"ר גידי רובינשטיין http://www.giditherapy.co.il

נכון, זה לכאורה נשמע ניגוד. אך הניגוד הזה נובע מהתחושה שלי שאני עוברת הכל לבד - כלומר, בין הפגישות המרווח גדול מבחינתי. אמנם, זה טוב כי כך המחשבות שלי גורמות לי לעבור איזשהו תהליך עצמאי לבד. אך מצד שני זה יוצר מצב שכאשר אני מגיעה אליה - אין לי רצון לומר כלום. כי ההרגשה שלי היא שלהסביר כל מיני דברים שעלו לי וגם לדבר על עכשיו ב-50 דקות זה אבוד... זה קשה, זה לא יוצא מובן, לא ניתן לתפוס הכל, אז אני מעדיפה להתכנס לתוך עצמי וזהו. ככה לפחות אני לא מרגישה שאני מדברת "מבחוץ". לכן הרצון להגדלת התדירות. אני מקווה שיהיה לי אומץ להדפיס ולהראות לה... זה דורש לא מעט... :-)