הבת שלי בת 20 בהתקף פסיכוטי קשה

לא מזיקה לעצמה או לסביבה ולכן אי אפשר לכפות עליה אישפוז. היא מסרבת לקחת כדורים או זריקות.מסרבת לראות רופא ומסרבת להקשיב למה שמדברים אליה. היא מסתובבת עם אוזניות שלא מחוברות לכלום וטוענת ששומעת רדיו.פעם ביום אוכלת ושותה ומדברת מעט מאד,ממש מילים בודדות וגם הן בבלבול גדול ולא קשורות למציאות.רוב הזמן סגורה בחדר שלה עם חלונות מוגפים,ללא מחשב,טלביזיה,ספרים,עיתון או טלפון.היא כאילו התנתקה מהעולם. מה אפשר לעשות כדי לעזור לה לצאת מההתקף? תודה מראש מאבא ביאוש נוראי.

שלום. אתה מתאר נושא כאוב שחוזר על עצמו שוב ושוב במשפחות של מתמודדים עם סכיזופרניה וכבר היו מספר התייחסות בנושא כאן בפורום - הנושא של סירוב לקבל טיפול, חוסר התובנה למחלה, הירידה בתפקוד וכד'. אתמקד בדברים העיקריים הרלוונטים לגבי מקרה זה. אני מתנצל על כך שחלק מהדברים כבר כתבתי בפניות קודמות. 1) איך משכנעים מתמודד ליטול טיפול תרופתי? זוהי עובדה ידועה (ומצערת) שמטופלים הסובלים מסכיזופרניה נוטים להפסיק את הטיפול התרופתי על דעת עצמם (מחקרים מצביעים על שיעורים של 60-80% שמפסיקים את הטיפול על דעת עצמם תוך שנתיים), ושזאת אחת הסיבות המרכזיות להישנות של התקפים פסיכוטים ואשפוזים חוזרים. אין תשובה קלה לדרכי התמודדות עם סוגיה זו, מכיוון שאחד המאפניים של מחלת הסכיזופרניה הוא חוסר התובנה למחלה עצמה. הדרך הטובה ביותר – יצירת קשר טיפולי טוב של המטופל עם הפסיכיאטר המטפל. כך ניתן לבחור תכשיר שיתואם אישית למטופל מבחינת תופעות לוואי, השפעות סדטיביות וכד', וכך להגביר את הסיכוי שהוא ייטול את הטיפול. אפשר גם לשקול טיפול בזריקות ארוכות טווח (פעם ב-2 עד 4 שבועות) שמבטל את הצורך בטיפול יום יומי. במידה והיא לא מסכימה להגיע לפסיכיאטר - ניתן לארגן ביקור בית של פסיכיאטר ולנסות לשכנעה. ביקור בית של פסיכיאטר זה רק באופן פרטי. אפשרויות אחרת זה לארגן ביקור בית של רופא המשפחה או עובד סוציאלי. 2) לגבי סוגיית התובנה: אתה מציינת שהיא מסרבת להכיר בכך שהיא סובלת מבעיה נפשית ושהיא צריכה טיפול, וכאמור אחד המאפיינים של מחלת הסכיזופרניה הוא חוסר התובנה למחלה עצמה. אין דרך קלה להתמודד עם בעיה זו (שהיא אחד הגורמים לחוסר דבקות בטיפול התרופתי כמו גם סירוב להליך שיקומי). דרך אחת (כפי שנתכב לעיל) – יצירת קשר טיפולי טוב של המטופל עם גורמים המטפלים (הפסיכיאטר המטפל, עו"ס, רופא משפחה וכד'). כך ניתן להגביר את האמון וליצור אווירה בה ניתן יהיה להתאים טיפול תרופתי, פסיכולוגי ושיקומי אישי, דבר שיוכל להביא לשיפור גם בתחומים של תובנה, איכות חיים, מיומנויות חברתיות וכד'. 3) לגבי הצורך באשפוז: אכן נראה שיש צורך באשפוז לצורך איזון מצבה אולם לפי התאור שלך היא לא מסוכנת לסביבה או לעצמה כך שאין אפשרות לכפות זאת. במידה ותהיה החמרה במצבה והיא כן תתחיל להיות מסוכנות לעצמה או לסובביה - כלומר תתחיל להיות אלימה, תנסה להתאבד או תרעיב את עצמה באופן קיצוני - אז אולי יהיה מקום לשקול אשפוז כפוי לצורך איזון תרופתי והליך שיקומי (למרות שיש להדגיש שאשפוז כפוי הוא המוצא האחרון). לפי החוק לטיפול בחולי נפש (1991) כשמטופל מציג התנהגות המסכנת את עצמו או את סובביו כתוצאה ממחלתו יש מקום לשקול אשפוז כפוי. ניתן לפנות לפסיכיאטר המחוזי בבקשת הוראת בדיקה פסיכיאטרית כפויה. יש מספר אפשרויות מעשיות לפעולה. העדיפה ביותר היא לארגן ביקור בית של גורם מטפל (רופא משפחה, עובד סוציאלי או פסיכיאטר פרטי) והם יפנו לפסיכיאטר המחוזי במקרה הצורך. אפשרות נוספת (פחות מומלצת) היא פניה ישירה לפסיכיאטר המחוזי (עדיף בכתב). 4) סוגיית השיקום: אתה מתאר מצב שבו בתך אינה מתפקדת כלל. יש מקום להתחיל הליך שיקומי, אבל איך משכנעים מטופל שסובל מסכיזופרניה להתחיל בהליך שיקומי כשהוא לא רוצה? התייחסתי לסוגיה זו גם בשאלות קודמות בפורום. בכל אופן הנה התמצית: מאז חוק שיקום נכי נפש בקהילה משנת 2000 יש מגוון רחב של אפשרויות שיקומיות שניתן להציע כולל (בין השאר) מגורים, תעסוקה, לימודים, ליווי אישי ואפילו טיפולי שיניים. אולם אין אפשרות להכריח מטופל שאינו רוצה בכך. לפעמים ההתנגדות נובעת מחוסר ידע, לעיתים בשל הרצון להימנע מ"סטיגמה", לעיתים בשל חוסר תובנה למחלה "אני לא חולה", לעיתים בשל הסימנים ה"שליליים" של המחלה (חוסר יוזמה ומוטיבציה) ולעיתים מתוך פחד מהלא נודע. כמובן שאין פתרונות קסם אבל ניתן להיעזר במספר טיפים כלליים: א) כאמור לעיל – יש לפעול ליצירת קשר טיפולי טוב ובונה אמון עם הגורמים המטפלים. ב) יש לתת הסברים מקיפים על מהות המסגרות השיקומיות השונות – במקרים רבים ההתנגדות של המטופל נובעת מחוסר ידע ותו לא. ג) ניתן לארגן ביקורים במספר מועדונים חברתיים ו/או הוסטלים ו/או דיור מוגן לצורך התרשמות בתאום עם העובד הסוציאלי. שוב – במקרים רבים מטופלים משנים את דעתם לאחר שהם רואים את המסגרת כולל כל האפשרויות הגלומות בה – חיי חברה, חוגים, תעסוקה וצוות מקצועי מיומן אתו ניתן להתייעץ בכל עת. ד) ניתן להסביר למטופל שהוסטל או דיור מוגן אינו סוף הדרך – בהמשך ניתן להתקדם לדרגות עצמאות גבוהות ולתעסוקה בשוק החופשי. ה) כמו כן ניתן להסביר שמעבר להוסטל אינו מהווה נתק מהמשפחה כלל ועיקר. הוסטלים נמצאים במרכזי אוכלוסיה וניתן לבקר את המשפחה בכל עת, לבוא לחופשות בסופי שבוע וכד'. 5) למי פונים לגבי השיקום? לרווחה (עובד סוציאלי) או לפסיכיאטר המטפל. לאחר מכן, במידה ויש שיתוף פעולה, העו"ס קובע תור ל"ועדת סל שיקום איזורית" שיש לה את הסמכות לדון ולאשר את האפשרויות השיקומיות השונות האמורות לעיל. מומלץ שלועדה יגיעו גם בני משפחה כדי להציג את הצד שלהם. 6) קבוצות תמיכה למשפחות: התמיכה בבני המשפחה היא חשובה ביותר לצורך התמודדות עם בן משפחה הסובל מסכיזופרניה. לפעמים חשוב לא פחות ללמוד במה _לא_ להתערב (יש משפחות שמעורבות "יותר מדי" בחיי בן המשפחה החולה ובכך גורמים רק להחרפה במצבם). בכל אופן אני לא יודע מאיזה אזור אתם, אבל אני יכול לומר שבהרבה מרפאות לבריאות הנפש יש גם מסגרות של תמיכה במשפחות (בד"כ קבוצות שבועיות). יש ליצור קשר עם המרפאה שלכם ולברר. כמו כן, יש מסגרות רבות בקהילה כגון (בין השאר): מל"מ (מתמודדים למען מתמודדים) http://www.malam.org.il/, ממ"ן (מרכז למידע ושיתוף לקהילת משפחות מתמודדי נפש) http://www.maman.org.il, בית אקשטיין http://www.b-e.org.il/htmls/home.aspx, עמותת אנוש http://www.enosh.org.il/ ועוד. וכמו תמיד - כדי לקבל תשובות ספציפיות יותר ומותאמות לגבי בתך יש לפנות לפסיכיאטר המטפל. בברכה, ד"ר אהוד ססר

האם המדובר בסכיזופרניה?? זה התקף ראשון שלה ועד ההתקף היתה בחורה בריאה ופעילה מאד. אני התיעצתי עם פסיכיאטר ללא ידיעתהולא הבנתי ממנו שיש ודאות למחלת נפש. מה הסיפור עם דיור מוגן וכו? יש סיכוי שהיא לא תצא מהמצב הזה? האם אתה מנסה להגיד לי שהיא לא תחזור לחייה הקודמים? שלעולם לא תהיה יותר עצמאית ותזדקק לדיור מוגן?