הערה

שלום ד"ר ושלום לכולם, אני חושב שהפסיכיאטרים באמת ובתמים מנסים לעזור לאנשים, אבל שני דברים קטנים, אם תרצה תתייחס ואם לא אז לא. משברים בחיים, גם כאלה שמובילים לאשפוז, יכולים להוות מקור לצמיחה וגדילה וזה נכון עבור כל אחד. אלא שהתייחסות אליהם כאל מחלת נפש וחוסר שפיות מונעת סיכוי להחלמה. לעומת זאת, כאשר זוכרים את הארוע הטראומטי ללא כל הסטיגמות של מחלת נפש, הסיכוי להחלמה גדל. דבר שני, עניין המסוכנות שאתם מכניסים לפרקטיקה שלכם הוא מופרך ומקומם, ואנשים חיים במעגלים של אשם ויאוש על לא עוול בכפם.

שלום. בגדול אני מסכים אתך. כל משבר יכול גם להוביל לצמיחה. כל סטיגמטיזציה היא רעה, גם בתחום הפסיכיאטריה. אנשים הם לא "אבחנות". יש לנו את היכולת לעזור לאנשים במגוון תחומים נפשיים, וזאת ללא יצירת סטיגמה. בכלל - יש חסיון רפואי לכל מי שפונה לפסיכיאטר ואף אחד לא אמור לדעת במה אדם מטופל או מה הכותרת האבחנתית. רבים וטובים נעזרים בגורמי בריאות הנפש. מי שלא רוצה לפנות - לא מכריחים אף אחד. לגבי הסוגיה הטעונה של "מסוכנות" וטיפול בכפיה - דנו בזה מספיק כבר בפורום. רק אציין (שוב) שלא אנחנו הכנסנו את זה לפרקטיקיה הפסיכיאטרית, אלא המחוקק. יש שאומרים (אולי בצדק) שעדיף שההחלטה על טיפול כפוי לאנשים שמסכנים את סובביהם תהה בידי בית משפט ולא הפסיכיאטר המחוזי. אבל עצם הקונפסט של הערכת מסוכנות אינו שגוי - עושים את זה כל יום (קרימינולוגים, פסיכולוגים, פסיכיאטרים, עובדים סוציאלים, פקידי סעד וכו') וזה כלי חשוב מאין כמותו במניעת אלימות כלפי אנשים, ילדים וכד'. השאלה היא לא (מבחינתי) על עצם הלגיטימיות של הערכת המסוכנות, אלא מי עושה בזה שימוש בחוק, ואיך. בברכה, ד"ר אהוד ססר

שלום. תודה על התגובה. השימוש שלי במונח סטיגמה היה לא מדוייק. התכוונתי לאופן שבו אדם תופס את עצמו ואת מה שעבר עליו ללא קונוטציות של מחלת נפש.