איך ניתן לשכנע מישהו לגור בהוסטל/קהילה תומכת?

שלום לכולם (קצת ארוך...סליחה), אנחנו משפחה חדשה יחסית בתחום פגועי הנפש. לאחרונה אובחן אחי כחלה סכיזופרניה (לאורך השנים היה סגור ובודד ולפתע בלי התרעה חווה התקף פסיכוטי ואף אושפז למס' ימים). כיום נמצא למעלה מחודשיים בבית (גר לבדו), נוטל תרפות לפי מה שהומלץ לו אך אינו מסוגל לתפקד כלל בבית. בשיחות עם העו"ס המלווה היא המליצה על השתכנות בהוסטל לאור מצבו אך הוא מסרב בתוקף וטוען כי הוא רוצה להמשיך לגור בבית וכי יבוא אלינו (האחיות שגרות לידו) מדי ערב-מה שנעשה בפועל כבר חודשיים. הוא פשוט מחכה שנחזור בערב הביתה ואז אוכל וכו'...) מיותר לציין כי אין זה אפשרי "לארח" מדי ערב את אחי יום יום לאורך תקופה ארוכה בעיקר כי אני פוחדת שהנ"ל יגרור לו תלות אינסופית בנו שכן לבד הוא לא מבצע כלום (כרגע כי פשוט אינו מסוגל אך כך גם לעולם לא יילמד). אנו בבעיה איך לשכנעו להתגורר בהוסטל? איך לומר בעדינות כי קשה לנו מדי ערב לטפל בו (מבלי לפגוע כמובן) וכי חיינו פשוט נקטעו/נתקעו ביום בו חווה התקף. אנו מאוד דואגות ואוהבות ורוצות לעזור אך יש גם בעלים מנגד ומשפחה שלנו עם ילדים וזה כמעט בלתי אפשרי לאורך זמן :-(

שלום רב. את מעלה סוגיה חשובה וקשה – איך משכנעים מטופל שאובחן כסובל מסכיזופרניה להתחיל בהליך שיקומי? מאז חוק שיקום נכי נפש בקהילה משנת 2000 יש מגוון רחב של אפשרויות שיקומיות שניתן להציע כולל (בין השאר) מגורים, תעסוקה, לימודים, ליווי אישי ואפילו טיפולי שיניים. אולם אין אפשרות להכריח מטופל שאינו רוצה בכך. לפעמים ההתנגדות נובעת מחוסר ידע, לעיתים בשל הרצון להימנע מ"סטיגמה", לעיתים בשל חוסר תובנה למחלה "אני לא חולה", לעיתים בשל הסימנים ה"שליליים" של המחלה (חוסר יוזמה ומוטיבציה) ולעיתים מתוך פחד מהלא נודע. כמובן שאין פתרונות קסם אבל ניתן להיעזר במספר טיפים כלליים: 1) כצעד ראשון יש לפעול ליצירת קשר טיפולי טוב ובונה אמון עם הגורמים המטפלים – אם זה הפסיכיאטר, העובד הסוציאלי או רופא המשפחה. 2) יש לתת הסברים מקיפים על מהות ההוסטל – במקרים רבים ההתנגדות של המטופל נובעת מחוסר ידע ותו לא. 3) ניתן לארגן ביקורים במספר הוסטלים לצורך התרשמות בתאום עם העובד הסוציאלי. שוב – במקרים רבים מטופלים משנים את דעתם לאחר שהם רואים את המסגרת כולל כל האפשרויות הגלומות בה – חיי חברה, חוגים, תעסוקה וצוות מקצועי מיומן אתו ניתן להתייעץ בכל עת. 4) ניתן להסביר למטופל שהוסטל אינו סוף הדרך – בהמשך ניתן להתקדם לדיור מוגן (דרגת עצמאות גבוהה יותר) ולתעסוקה בשוק החופשי. 5) כמו כן ניתן להסביר שמעבר להוסטל אינו מהווה נתק מהמשפחה כלל ועיקר. הוסטלים נמצאים במרכזי אוכלוסיה וניתן לבקר את המשפחה בכל עת, לבוא לחופשות בסופי שבוע וכד'. וכמו תמיד - כדי לקבל תשובות ספציפיות יותר ומותאמות לגבי אחיך יש לפנות לפסיכיאטר המטפל. בברכה, ד"ר אהוד ססר

ד"ר ססר המון תודה על התשובה... אני חושבת שהסיבות העיקריות לסירוב הינן: 1. הסימנים השליליים, תחושת הדיכאון, חוסר המודעות למגבלות התפקודיות והתקווה (שאני לא רוצה להפיח) כי יום אחד הבעיה הרפואית תעבור ואחריה ניתן יהיה להתחיל בשיקום תפקודי 2.היעדר אמון בפסיכיאטרית - "סתם היא מחליפה לי כל הזמן תרופות" וכו'... 3. ביקרנו בהוסטל וראינו מטופלים שמצבם הנפשי קשה בהרבה משלו ולכן אינו מעוניין לגור מחוץ לבית, ולבצע "פקודות" של "תנקה את החדר" וכו'... רציתי דעת האם ישנה מסגרת שיקומית אחרת פחות אינטנסיבית (על אף העובדה שאובייקטיבית הוא זקוק להוסטל) שבה יוכל להשתקם ומטופלים בה חולים "קלים" יותר. אציין כי הוא מהנדס מצטיין בעל תואר שני ורמה אינטיליגנטית עצומה ולכן מדוכא מאוד ממצבו ומהעתיד הצפוי לו (כאילו התבזבזו חייוו) מאוד מודה לך על התייחסותך...