מבקשת עזרה/הדרכה/יעוץ

שלום, אחי בן 30, אובחן כחולה סכיזופרניה פרנואידית, מזה 10 שנים. המחלה מסרבת לעזוב, בין פעם לפעמיים בשנה הוא מפסיק לקחת את התרופות כי הוא "מתחיל להרגיש טוב יותר" ומצליח לתפקד טוב בחיי היום יום שלו, ואז זה מכה שוב, ההתקפים, המחשבות המבולבלות שלו, הצעקות כלפי המשפחה.. ואנו נאלצים לאשפז אותו כי מסרב להקשיב לנו ולקחת תרופות ורק פורק עלינו את העצבים.. ובכלל בשנה האחרונה הוא מסרב לקחת טיפול תרופתי, חושב שאנו רוצים רק להזיק לו, בקיצור המצב לא משתפר בכלל. רציתי לדעת איך עוד אנחנו יכולים לעזור לו? לגרום לו להבין שטיפול זו דרך חיונית בשבילו, שיבין שהוא צריך עזרה על מנת להתקדם בחיים.. חשוב לציין שאין אלימות במשפחה. לא מצידו ולא מצידנו.

שלום גם לנו הייתה בעיה דומה והפתרון לדעתי לשים במסגרת כמו הוסטל שבה משגיחים שיקח את התרופות וינסו לעזור לו, אחרת זה גלגל חוזר.

שלום. זה שאלה שחוזרת על צמה רבות בפורום. להלן תמצית התשובה: 1) זאת עובדה ידועה (ומצערת) שמטופלים הסובלים מסכיזופרניה נוטים להפסיק את הטיפול התרופתי על דעת עצמם (מחקרים מצביעים על שיעורים של 60-80% שמפסיקים את הטיפול על דעת עצמם תוך שנתיים), ושזאת אחת הסיבות המרכזיות להישנות של התקפים פסיכוטים ואשפוזים חוזרים. לצערי אין תשובה קלה לדרכי התמודדות עם סוגיה זו, מכיוון שאחד המפאניים של מחלת הסכיזופרניה הוא חוסר התובנה למחלה עצמה. הדרך הטובה ביותר – יצירת קשר טיפולי טוב של המטופל עם הפסיכיאטר המטפל. כך ניתן לבחור תכשיר שיתואם אישית למטופל מבחינת תופעות לוואי, השפעות סדטיביות וכד', וכך להגביר את הסיכוי שהוא ייטול את הטיפול. אפשר גם לשקול טיפול בזריקות ארוכות טווח (פעם ב-2 עד 4 שבועות) שמבטל את הצורך בטיפול יום יומי. 2) לגבי סוגיית התובנה: את/ה מציינ/ת שאחיך מסרבת להכיר בכך שהוא סובל מבעיה נפשית ושהוא צריך טיפול, וכאמור אחד המאפיינים של מחלת הסכיזופרניה הוא חוסר התובנה למחלה עצמה. אין דרך קלה להתמודד עם בעיה זו (שהיא אחד הגורמים לחוסר דבקות בטיפול התרופתי כמו גם סירוב להליך שיקומי). דרך אחת (כפי שנתכב לעיל) – יצירת קשר טיפולי טוב של המטופל עם גורמים המטפלים (הפסיכיאטר המטפל, עו"ס, רופא משפחה וכד'). כך ניתן להגביר את האמון וליצור אווירה בה ניתן יהיה להתאים טיפול תרופתי, פסיכולוגי ושיקומי אישי, דבר שיוכל להביא לשיפור גם בתחומים של תובנה, איכות חיים, מיומנויות חברתיות וכד'. 3) סוגיית השיקום: מאז חוק שיקום נכי נפש בקהילה משנת 2000 יש מגוון רחב של אפשרויות שיקומיות שניתן להציע כולל (בין השאר) מגורים, תעסוקה, לימודים, ליווי אישי ואפילו טיפולי שיניים. אולם אין אפשרות להכריח מטופל שאינו רוצה בכך. לפעמים ההתנגדות נובעת מחוסר ידע, לעיתים בשל הרצון להימנע מ"סטיגמה", לעיתים בשל חוסר תובנה למחלה "אני לא חולה", לעיתים בשל הסימנים ה"שליליים" של המחלה (חוסר יוזמה ומוטיבציה) ולעיתים מתוך פחד מהלא נודע. כמובן שאין פתרונות קסם אבל ניתן להיעזר במספר טיפים כלליים: א) כאמור לעיל – יש לפעול ליצירת קשר טיפולי טוב ובונה אמון עם הגורמים המטפלים. ב) יש לתת הסברים מקיפים על מהות אפשרויות השיקום. במקרים רבים ההתנגדות של המטופל נובעת מחוסר ידע ותו לא. ג) ניתן לארגן ביקורים במספר מסגרות שיקומיות לצורך התרשמות בתאום עם העובד הסוציאלי. שוב – במקרים רבים מטופלים משנים את דעתם לאחר שהם רואים את המסגרת כולל כל האפשרויות הגלומות בה – חיי חברה, חוגים, תעסוקה וצוות מקצועי מיומן אתו ניתן להתייעץ בכל עת. 4) למי פונים לגבי השיקום? לרווחה (עובד סוציאלי) או לפסיכיאטר המטפל. לאחר מכן, במידה ויש שיתוף פעולה, העו"ס קובע תור ל"ועדת סל שיקום איזורית" שיש לה את הסמכות לדון ולאשר את האפשרויות השיקומיות השונות האמורות לעיל. מומלץ שלועדה יגיעו גם בני משפחה כדי להציג את הצד שלהם. 5) קבוצות תמיכה למשפחות: התמיכה בבני המשפחה היא חשובה ביותר לצורך התמודדות עם בן משפחה הסובל מסכיזופרניה. לפעמים חשוב לא פחות ללמוד במה _לא_ להתערב (יש משפחות שמעורבות "יותר מדי" בחיי בן המשפחה החולה ובכך גורמים רק להחרפה במצבם). בכל אופן אני לא יודע מאיזה אזור אתם, אבל אני יכול לומר שבהרבה מרפאות לבריאות הנפש יש גם מסגרות של תמיכה במשפחות (בד"כ קבוצות שבועיות). יש ליצור קשר עם המרפאה שלכם ולברר. כמו כן, תמיד ניתן לפנות למסגרות פרטיות (שעולות כסף). וכמו תמיד - כדי לקבל תשובות ספציפיות יותר ומותאמות לגבי אחיך יש לפנות לפסיכיאטר המטפל. בברכה, ד"ר אהוד ססר