סכיזופרניה??

הרופאים קבעו שיש לי סכיזופרניה. אני לא לוקחת תרופות כבר 14 שנים. ואני מרגישה טוב כל הזמן. אף פעם לא היה לי מצב פסיכוטי. אין לי בעיה של ירידה בתפקוד. והם רוצים (הרופאים הפסיכיאטריים ומחלקת השיקום בבטוח לאומי) שאני אקח תרופות כדי לעבוד. אני כל הזמן עובדת, ובלי תרופות, ואין לי שום בעיה עם זה. אבל לקחו אותי רק לעבודות בניקיון וכבר אני לא יכולה - אחרי עשר שנים זה כבר נמאס לי. אני פניתי למחלקת השיקום בבטוח לאומי כדי לעזור לי למצוא עבודה אחרת ולא בניקיון והם דורשים ממני שכדי לעזור לי אז שאני אלך לטיפול אצל פסיכיאטר ולקחת תרופות. אני מרגישה טוב ולא מבינה למה הם דורשים זאת ממני. התרופות תמיד עשו לי רע ובלי תרופות תמיד יותר טוב לי. אף פעם לא היה לי רע או גרוע בלי תרופות רק מתי שלקחתי תרופות הרגשתי רע וקרו לי כל הצרות. התרופות גם גרמו לי לסבל, וזה כי אני לא פסיכוטית והתרופות שנתנו לי היו אנטיפסיכוטיות. כששאלתי רופא פסיכיאטר למה הוא רוצה שאני אקח תרופה אנטי פסיכוטית כאשר אני לא אדם פסיכוטי אז הוא ענה לי שבדרך עקיפה זה יעזור לי בדברים אחרים. מה הדברים האחרים הוא לא פירט ואף אחד אחר מהרופאים לא פירט לי גם. ממש תעלומה. על משהו שלא מספרים לי איך אני יכולה להבין? ובטח שקודם אני צריכה לקבל את טענתם. ואולי אני חושבת אחרת? אולי לדעתי הבעיה המיסתורית שהם בגללה רוצים שאני אקח טיפול שלא מתאים לי היא "בעיה" שניתן ואפשר לפתור אותה בדרך אחרת? ולא תרופתית? אולי הם רוצים משהו אינסטנט? אולי רוצים להרגיש שליטה בתוצאות הטיפול בי? שאני אהיה האדם מה שהם רוצים לקבל. לדעתי האבחנה שלהם לא נכונה. לא מבינה מה הם רוצים ממני ולמה הם מסרבים לעזור לי אם אני לא לוקחת תרופות למה התנאי לעזור לי הוא רק אם אקח תרופות? מה אתה חושב? ומה נראה לך שעלי לעשות? רציתי לציין שבשנת 2010 למדתי לימודי מזכירות במכללה למנהל, ולמדתי כמצויינת וסיימתי כמצויינת, וזה כדי להביא בפניך עובדה שיש לי יכולת גבוהה ללמוד. זה שונה מסכיזופרנייה. לציין שמאד נהנייתי ללמוד. לא ידעתי שאני כזאת טובה בלימודים. בבית הספר חטיבת ביניים ותיכון הייתי בינונית ולא עיניינו אותי הלימודים. כיום אני ממש נהניית ללמוד ומפיקה מעצמי את המכסימום תוך כדי הנאה רבה מללמוד. ומה שהפתיע אותי זה גם עצם העובדה שלא היה לי שום מתח במבחנים אלא רק עוד יותר אמביציה. הייתי מאד רגועה ומרוכזת במבחנים. הפתעתי את עצמי. מאז שאני בלי תרופות למדתי על עצמי המון. אני הייתי עם תרופות מגיל 17, האבחנה הייתה אנורקסיה קלאסית, ועד גיל 32, כששם האבחנה כבר הייתה סכיזופרנייה. הפסקתי את התרופות בגיל 32, ומאז אני בלי. בגלל שנתנו לי תרופות כבר מגיל 17 אז לא ידעתי מי אני, ולא ידעתי שאני לא יודעת מי אני, ורק אחרי שהפסקתי את התרופות התחיל לי המסע שלא ידעתי שאני הולכת לעבור אותו - מסע להבין ולדעת מי אני. התחלתי מכלום, מאפס. התרופות לא נתנו לי אף פעם להרגיש. הבנתי את זה רק הרבה שנים אחרי שהפסקתי אותן. הייתי במצב סטטי, ולא הייתי מודעת לכך שאני חיה חיים סטטיים. דמוי רגש, אבל לא רגש, לא דינאמי. היום אני כבר הרבה יותר קרוב למה שאני צריכה להיות. צימצמתי את הפער כמעט לגמרי. מה שמפריע רק זה שאני לא יכולה להתקדם בחברה בכל מה שקשור לפרנסה. וזה חבל. כי אם היו מאפשרים לי להתפרנס בכבוד, או אז הייתי משלימה את כל הפאזל וחיה ככל האדם. אז אהיה מה שאני אמורה להיות כבר בגיל שלי. (היום אני בת 46), ובמצב הכלכלי המתאים. ברור שאם כל הסיפור הזה לא היה קורה אז הייתי במצב הרבה יותר טוב. הטיפולים האלו והסטיגמות שעברתי בחיים שלי גרמו לי להמון סבל. ברור שזה פגע בי. אבל אי אפשר להחזיר את הגלגל אחורה. אני לא בוכה על חלב שנשפך. אני רק רוצה שיקבלו אותי כמות שאני ויתנו לי לחיות בכבוד.

שלום. את כותבת יפה. השיתוף שלך מעורר הערכה. באמת אין לי מה להוסיף. בוודאי שאין אפשרות לחוות דעה דרך פורום אינטרנט באם יש לך סכיזופרניה או לא, אך לא זה מה שחשוב בעיני. מה שחשוב לדעתי זה שתתקדמי בחיים בכיוונים שאת מרגישה מיצוי עצמי ומשמעות פנימית. וזכותך לדרוש הסברים מףפורטים מהרופאים על סיבות למתן טיפול זה או אחר, זה בבסיס חוק זכויות החולה. בברכה, ד"ר אהוד ססר