יעוץ בבעיה כואבת

לי חברה קרובה שהגיעה למשבר נפשי, ומטופלת בכדורים נדמה לי הלידול, ועוד. אני לא רואה שיפור התנהגותי תפקודי אצלה . היא רוב הפעמים נמצאת בבית ללא תזוזה בקושי מתפקדת, האם יש תקוה לראותה מחלימה?. חשוב לציין שאשה זו היתה מאוד פעילה ,משכילה וחיובית מאוד.

חוי יקרה תמיד יכולות להיות לנו תקופות קשות בחיים, בהם נראה שהכל אבוד. זה יכול לקרות לכל אדם, ובטח במציאות הכואבת בה אנו חיים. חשוב מאד להיות עם האישה ולא לעזוב אותה לבד. לתמוך בה, לדבר איתה, לצאת איתה לאכול צ'יפס במסעדה. אם לא תתייחסי אליה כאל חולה אלא כאל אישה במשבר, היא תכיר לך על כך תודה לתמיד. אין כמו אותם אנשים צדיקים שלא נוטשים חברים בעת משבר. אני כותבת את השורות האלה מתוך זעקתם של הנטושים. של האחים והאחיות שלי שנמצאים לבד, סובלים, מתוייגים, כפותים בכתונת משוגעים כמו יוסף שנזרק לבור כי היו לו חלומות גדלות. אז מה אם אנחנו יוצאי דופן. אז מה אם אנחנו מוזרים. אז מה אם אנחנו עונים על הקריטריונים האכזריים האלה של הDSM. אנחנו בני אדם. ומתייחסים אלינו כאל משוגעים. במדינה שהיא כולה בית משוגעים אחד גדול. כמה אפשר להיות במקום המושפל והמבודד הזה, לבד, ללא יחס חם, ללא כוח, ללא כוס מים בעת צרה, כשמה שיש לכולם להגיד לנו זה שאנחנו חולים? אנחנו חולים??? מדינה שלמה מטורפת והמשוגעים נשארים לבד עם התיוג. לא מקשיבים לנו. שולחים אותנו לפסיכולוגים שלוקחים 300 400 ו500 שקל בשביל להשליך עלינו את הבעיות שלהם. או לפסיכיאטרים שלוקחים 500 600 700 800 900 שקל בשביל לתת לנו תרופות על צעקה שאנחנו צועקים. מקללים אותנו באבחנות האלו. נוטשים אותנו במחלקות הסגורות, עם יחס מינימלי לצורך "מעקב תרופתי", ביקורי רופא מסוייגים בהם שואלים אותנו שאלות ומתלחשים עלינו במסדרונות כאילו היינו עוד שם של הפרעה או מחלה. האם אדם נורמלי שהיה מאושפז במחלקה פסיכיאטרית לא היה מפתח את מחשבות הרדיפה שאנחנו פיתחנו, כתוצאה מהמעקב הפסיכיאטרי הזה בו אנו נתונים? מחלה פסיכיאטרית היא אות קין. אני חייבת ללכת לטיפול פסיכולוגי כדי לקבל אישור שאני שפוייה. אני לא שפוייה, חברים יקרים? אני??? לא, אני לא שפוייה. למה? כי כואב לי כבר הטיפולים הפסיכולוגיים האלה, שלא נותנים מנוח. כי בטיפול הזה אני מטפלת בפסיכולוגית שלי, הפוך על הפוך. שלוש שנים אני אצלה וכבר אין לי כוח לשטויות ולניתוחים הקוהוטיאניים האלה, שלא עוזרים לי, אולי עוזרים לה. אני יוצאת מהפגישות האלה מרוקנת מאנרגייה. כבר לא יכולה לשמוע יותר כמה אני לא מאוזנת וחלשה, כמה אני סוערת ובעייתית ומוזרה בתפיסת העולם שלי, שמאמינה לאלוהים ולא לפסיכיאטריה. ובגלל שאני לא יכולה לשאת יותר את הפסיכולוגיה הזאת, אין לי תעודת שפיות. אני צריכה ללכת שוב לפסיכיאטר, אחר, כדי שיבדוק אותי בשביל לתת לי תעודת שפיות. האם מישהו בארץ הזאת יכול לקבל תעודות שפיות יותר ממה שלי יש להציע? מדריכה ראשית של נוער במושב. יושבת ראש ההנהגה הצעירה של תנועת נוער. חיילת וקצינת חינוך בצבא ההגנה לישראל. תואר ראשון בפסיכולוגיה ובפילוסופיה יהודית באוניברסיטת בר אילן, תואר שני בפסיכולוגיה קלינית של הילד באוניברסיטת תל אביב, תעודת עובדת מצטיינת בכפר לאוטיסטים בוגרים כפר עופרים, התמחות קלינית, שתי בנות בריאות ומתפקדות היטב, בעל שלא מתלונן, מטופלים שאוהבים אותי, התנדבות כאן בפורום לטובת אחרים ועוד כהנה וכהנה. ובכל זאת אני צריכה תעודת שפיות. למה? ת י ו ג ! ! ! פעם מניה דיפרסיה, תמיד מניה דיפרסיה. אז פלא שאנשים נכנעים לקללות האלה שמקללים אותם כל פעם מחדש? טוב, בסדר, אני סכיזופרן. רציתם חולה נפש- הנה קבלו אותי- עיניים מזוגגות, חוסר תיפקוד, אדישות וייאוש. הוצאתם אותי מהחברה, יופי לכם. לכו להתבשם בסמינרים ארוכים תיאורטיים על הנפש, כשהנפש שלכם מבולבלת ומטורפת, ותקראו לי משוגעת. כן , אנחנו משוגעים בעולם נורמלי. ומי יבוא להגיד לנו תודה וסליחה בימים הנוראים על כל העבודה השחורה שאנחנו עושים כשאתם "מטפלים" בנו, ובעצם רק מסממים אותנו כדי שלא נגיד לכם את האמת? אסור להגיד את האמת בעולמינו. אסור להגיד שיש אלוהים. אסור לדבר על רוחניות בבתי החולים הפסיכיאטריים. אין מקום לספרי תפילה ולתהילים במחלקה הסגורה. שם רק הDSM נכנס. שם זו הממלכה של התיוג המערבי. שם רק לפסיכיאטרים ולפסיכולוגים מותר להיכנס. בממלכת החושך הזאת אין מקום לחסד. רק לטיפול בחשמל, קשירות, אדישות וחילוניות נוראית הגובלת באנטישמיות. ואנחנו מתפללים לשיחרור החיילים החטופים. אבל את החולים הפסיכיאטרים אנחנו לא מוכנים לשחרר מהתיוג. כשהם נופלים, מותשים, מחוסר הצדק שנגרם להם, אף אחד לא בא לתת להם תפוח בדבש. ולי אסור להיכנס לשם, למחלקות הסגורות. כי אני משוגעת. בודקים אותי בציציות. אבל הרבנות הזאת, שצריכה לתת לי את ההכשר, היא רבנות מושחתת שרוצה רק כסף וזיוני שכל ומאבדת את הלב כשהיא צריכה לתת לי אישור. אז אני עושה חרם צרכנים. לא מוכנה יותר ללכת לפסיכיאטרים או לפסיכולוגים. אני, תמי, פסיכולוגית קלינית, נוסעת לקפריסין כדי להתחתן. אני , תמי, מניה דיפרסיה, לא מוכנה יותר להביא תעודות שפיות לאף אחד. מי שלא רוצה שאעבוד במסגרת שלו, שלא יעסיק אותי. אני אצא מהשירות הציבורי, ואקים מסגרת אלטרנטיבית ואנושית לטיפול באנשים יקרים, מתוייגים וסובלים ממחלה שאני קוראת לה פסיכיאטריה. אני אתן להם חיבוק, וחיבור לחברה, כאזרחים שווי זכויות ולא כחולים מסכנים ועניים ומוזנחים. וכולם יכולים להצטרף אלי, כולכם תהיו המטפלים באירגון הזה שאני אקים. לאירגון הזה אני לא אקבל פסיכולוגים אלא אם כן הם יבטיחו לי לא לתייג. "אנוכי ה' אלוהיך. לא יהיה לך אלוהים אחרים על פני." שנה טובה. תמי.

לחזי בודאי שלא קובעים אבחנה ברשת ולא לפי התרופה שהיא מקבלת, בכל אופן ההבראה מכל הפרעה נפשית היא שונה. אם אתה מאוד מוטרד אז אולי תגשו שניכם ביחד לרופא המטפל המכיר אותה? שנה טובה דר' גיורא הידש