מי קובע מה זה "שפוי" או "לא שפוי"?

מי קובע מה זה "משוגע", או "חולה נפש"? האם החברה הסובבת אותנו היא לא ה"משוגעת" בעצם? מי קבע שהחברה היא השפויה? האם החברה לא זו שמדכאת את האדם, מפתחת אצלו כביכול "מחלות נפשיות", מוקיעה מעצמה כל אדם ש"לא מתאים" אליה? מטרת האישפוזים, היא תמיד, להחזיר את האדם המתאשפז לשגרה. מי קבע ששיגרה זה דבר טוב? או נכון? האם אנחנו לא מושפעים קצת ממה שהחברה מייחסת אליו, שהדבר הכי נכון, ו"נורמאלי" כביכול, אלו חיים "רגילים", עם אנשים ש"יודעים לתפקד כמו שצריך"? למה בכלל צריך לתפקד כמו כולם? למה כולם צריכים לחיות במסלול החיים הרגיל, עבודה, משפחה, "יחסים תקינים"? אם אדם הוא מתבודד, או מיזנטרופ, למה זו לא זכותו להיות כזה? למה זה הופך אותו ל"לא נורמאלי"? למה לעיתים בראש מטרת טיפולים כאלה עומד המשפט "על מנת להחזירו למצב חברתי טוב ותקשורתי", מזה בכלל מצב חברתי טוב? למה כולם חייבים להיות ב"תקשורת"? אתה, בתור פסיכיאטר, יכול להרגיש בסדר ו"נכון" עם עצמך כשאתה משנה את האישיות של המטופל שלך? פוקו טען שהשיגעון זה רק תוצר של החברה ולא בהכרח, תוצר נפשי. אתה לא יכול קצת, אולי, להסכים איתו?

למעיין ודאי שהחברה קובעת במידה רבה, ובודאי שיש הרבה במה שפוקו כותב וגם לאיינג בכל הזרם של האנטי פסיכיאטריה, אשמח עם יהיו תגובות נוספות של משתתפים ואחר כך אוסיף. כל טוב דר' גיורא הידש

היי מעיין... הפסיכיאטר המחוזי קובע מי שפוי ומי לא שפוי, וזאת על סמך מה שכותבת לו רופאה שפגשה אותך פעם אחת. ככה זה היה אצלי. הרופאה בבית חולים נתנה לי לקרוא בתיק הרפואי. אז היה כתוב שאני לא עובד, ממש פשע נגד האנושות, וגם שאני נוהג בצורה מסוכנת על הקטנוע שלי, שאם היו מבקשים ממני לא לנהוג לתקופה מסויימת הייתי מסכים, וגם שהשתוללתי במרפאה, ובכן, לא ממש השתוללתי, אלא הסברתי לאנשים את הרעיונות שהגעתי אליהם. לא כפיתי עליהם להקשיב לי. אפילו לא סירבתי לקחת תרופות, כי הייתי משוכנע שהן אינן אלא תרופות דמה, ואין להן כל השפעה עלי. האמת היא שרציתי באזישהוא מקום להיות מאושפז, אבל לא הסכמתי לאישפוז מרצון והתעקשתי שזה יהיה בכפייה. היה לי קשה עם המציאות. קשה מאוד. אבל האם לא הייתי שפוי? הייתי שונה ללא ספק, אולי חריג. החברה יכלה לחיות איתי, לא הפרעתי יותר מדי לסדר הציבורי, אבל הפסיכיאטר המחוזי חשב אחרת. האם החברה יצרה את הטירוף שלי? אני לא חושב. זו תופעה שקיימת ללא קשר לחברה. החברה הגדירה את המצב שאני נמצא בו, שאני קראתי לו בשם אחר, כמצב פסיכוטי, והחליטה שבמצב הזה אני צריך להיכלא ולעבור עינויים, סליחה טיפול רפואי, ואני ממש לא מגזים. את זה החברה עושה, אבל התופעה עצמה קיימת ללא קשר אליה. למה כלאו ועינו אותי? מה כל-כך מסוכן בחולי נפש? למה אנחנו כל-כך מפחידים את הציבור? ושאלה יותר מעניינת, למה אחרי כל זה אני בוחר מרצוני החופשי לקחת מדי ערב תרופות? ולמה אני פוחד מהמצב הפעיל של מחלת הנפש? האם ניסו לרפא אותי או לחנך אותי? האם אפשר לרפא מישהו על ידי כליאה ועינוי? אחת הרופאות שטיפלה בי אמרה שזה לא משנה מה אני חושב אלא איך אני מתנהג, אז בעצם היא כן מנסה לחנך אותי, כלומר לשנות את התנהגותי. ה"בעיה" היא שהפסיכיאטרים הצליחו איתי...אפילו הצליחו מאוד. קשה לי לחשוב על חולה נפש יותר מתפקד ממני כרגע. אולי יש ספורים. בטח לא עם סכיזופרניה סכיזו אפקטיבית. על מה ויתרתי בהצלחה הזו? על מה אני מוותר כל יום שאני הולך לעבודה? ומה בעצם האלטרנטיבה? האם אני אהיה יותר מאושר אם זה יהיה אחרת? טוב, אני הולך לעשות כביסה... שאלתי שאלות יותר משנתתי תשובות... ערב טוב מיכאל

איזה דיון מקסים,,, במיוחד שביום ראשון יש לי פגישה בעבודה כדי להחליט אם אני מספיק שפוייה להמשיך לתפקד כפסיכולוגית קלינית במערכת... ואכן, מעיין, השאלות שלך ושל מיכאל כל כך נכונות. המשוגע הוא המקום שהנורמלי לא מסוגל לחבק, לחבר. המשוגע הוא זה שרוב האנשים אינם מבינים. לפעמים כי הוא צועק, לפעמים כי הוא משתולל, לפעמים סתם כי הוא אומר דברים מוזרים. יש תרבויות, שאנחנו בחטא היוהרה קוראים להן תרבויות פרימיטיביות, הרואות בפסיכוזה סוג של התגלות או אקסטזה, דיבוק של רוח רעה או של רוח הקודש, ואת הדיבוק הרע עוזרים לסלק ועל הדבקות בטוב שומרים מכל משמר. תרבויות אלה אינן נלחצות כשהמשוגע אומר שיש לו כוחות מיוחדים, שהוא המשיח, הגואל או אינשטיין. אולי אדם שאומר שהוא אינשטיין- רוחו של אינשטיין אכן נכנסה בו? מאיפה אנחנו כל כך בטוחים שמי ששומע קולות, רק מדמיין אותם? אולי באמת יש ישויות רוחניות שמצליחות לתקשר רק עם אנשים אחדים, ולא עם אחרים? למה אנחנו מוכנים להאמין לקוראת בקפה ולמקובל ולבעל השם החסידי שיש לו כוחות, ואיננו מאמינים למשוגע? מה ההבדל בין משוגע לנביא? אני ניסיתי להגיד את הדברים בפורום וצונזרתי, אפילו כאן. למה? כי החברה הנורמלית שלנו, גם בפורום של משוגעים, מתקשה להכיל אותי כשרוח המשיח מדברת מבין מחשבותי ומילותי. אנחנו לא רוצים משיח. זה מפחיד אותנו, את הרוב שאנחנו. לכן מי שאומר שהוא המשיח מקוטלג כמשוגע, ומצונזר... חזרתי להיות תמי. ועדיין אני חושבת שכל עוד אני לא מזיקה לאף אחד, זכותי להאמין שאני מי שאני - משיח או אינשטיין או הרבי מלובביץ'. וגם אני חושבת שזו זכותי לאזן את עצמי בלי תרופות, בלי להחשב חסרת שיפוט או חסרת אחריות. אז אולי אני מסכימה עם האנטי פסיכיאטריה אחרי הכל, אחרי שהתרפקתי על הפסיכיאטריה ועל ההגנה שהיא נתנה לי, כביכול, ממחלתי. תמי.

ברוב המדינות המערביות-ליברליות-דמוקרטיות רק שופט קובע אם אדם הוא לא שפוי והוא עושה זאת עפ"י חוות דעת של פסיכיאטר/ים. בארץ, לעומת זאת, כל פסיכיאטר (ציבורי או פרטי) יכול לקבוע זאת בעצמו, בתנאי שהוא פסיכיאטר מומחה ובתנאי שיש לו כתב מינוי של הפסיכיאטר המחוזי (כמעט לכולם יש). כאשר יש כזאת קביעה, ניתן לשלול חירות וחופש לזמן בלתי מוגבל- עד שהחולה ירפא ממחלת הנפש שלו, או עד שועדה מיוחדת תקבע שלמרות היותו חולה נפש הוא איננו מסוכן לחברה מבחינה פיזית, כי הוא לוקח טיפול שמונע ממנו להזיק לעצמו ו/או לאחרים. הנחת המוצא היא שאדם לא שפוי לא אחראי למעשיו, אי אפשר לשפוט אותו במידה ויבצע פשע ולכן מסוכן לשחרר אותו לחופשי, בלי שיתחייב לקחת כדורים או זריקות, שינטרלו את יכולתו להזיק לעצמו ו/או לאחרים.

נראה לי שהשאלה הזאת היא היא ה"core" - בבסיס הפסיכיאטריה. אני חושבת שהגדרת השפיות היא תלוית תרבות. ככל שהחברה והתרבות שלה יותר סובלנית ופלורליסטית - כך תהיה ההגדרה של שפיות רחבה ומכילה יותר מגוון של התנהגויות שונות. ולהיפך - ככל שהחברה יותר אורתודוכסית וכפייתית - הגדרת השפיות תהיה מצומצמת יותר. ומתוך הקודים ההתנהגותיים המקובלים בחברה שואבים הרופאים \פסיכיאטרים \פסיכולוגים את אמות המידה להגדרת החריגים. כמובן שיש מקום לגמישות מסויימת בהתאם לאישיותו של הרופא או המוסמך לשפוט, אך גם גמישות זו בסופו של דבר מוגבלת, מעצם היותו אזרח בחברה ולעתים גם מכוח החוק. לא נראה לי שניתן לשפוט מישהו על מחשבותיו וחזיונותיו, כל עוד הוא מתנהג על פי המקובל בסביבה בה הוא חי. כמו שאמרו חז"ל: "הדרך לגיהינום רצופה בכוונות טובות"... אז בואו נמשיך לחלום ונשתדל לתפקד כמצופה מאיתנו - כמה שניתן. רק טוב! מיכלי

שלום לכם, אכן דיון מעניין, הייתי שמחה לו היית מרחיב בנוגע לאנטיפסיאטריה, מעניינות אותי דעות וגישות בזרם הזה, ודיברת על כך שעוד תרחיב בנושא, ד"ר הידש. אני מבינה את הצורך של ה'משוגע' בקבלה וחיבוק, ובה בעת ערה לכך שהסבל של הפגוע , ותחושתו שאינו חי בשלום עם עצמו וסביבתו, הן אולי אינדיקציה למה שנוהגיםלכנות בשמות מכאיבים. מתוך היכרות עם עצמי וסבלי, אני יודעת שכשאני חשה בטוב (יחסי) אני בעצם יותר משוחררת להיות באיזון, בבחירה באהבה. אני גם יודעת שהפגיעה הנפשית שלי מונעת ממני להתקרב לקשר זוגי משמעותי, ואני היטב מבינה שזה לא מבחירה חופשית, אלה סוג של נכות נפשית, שלעיתים מבודדת אותי מאד, כמו גם מגנה עלי לכאורה. אני מכירה הרבה סבל אצל אנשים פגועים, ולעיתים כשמדובר במניה דיפרסיה, אז בתקופת המניה יכולה להיות הרגשה נעלה וטובה, (אינני חולה בזה, אך מכירה מאנשים קרובים) ובכל זאת הסבל אורב בפינה, הסביבה הקרובה סובלת ולא מצליחה לתקשר עם האינטנסיביות והמשיחיות שחווה אותו אדם, והוא מרגיש דחוי, ושוב אנחנו במעגל של סבל. תמי יקרה, בחברות 'פרימיטיביות' חולי הנפש היו ברובם מוקעים באכזריות, לעיתים נקשרים מבלי יכולת לזוז, או היו מנסים להוציא מהם את הדיבוק הרע. היו גם חברות שנידו ובודדו אותם. תלוי באילו תקופות מדובר. כך שהיום מצבינו הרבה הרבה יותר טוב, ויש עוד מקום לפלורליזם והכלה.