חברה אנורקטית

לדוקטור שלום, יש לי חברה אנורקטית. אנחנו חברים כבר שנה וחצי. יש לי הרבה שאלות שמבלבלות אותי, אודה לך אם תוכל לעזור לי לעשות סדר בדברים. אספר את הסיפור (מתנצל מראש על האורך..). ובכן, כמו שכתבתי חברה שלי, שלהלן תקרא מ', היא אנורקטית בת 23, חולה במחלה כבר 10 שנים. היתה מאושפזת 5 פעמים, הפעם האחרונה לפני כ-4 שנים פלוס-מינוס. שני ניסיונות התאבדות בעבר הרחוק יותר. מ' היתה אצל הרבה מטפלים. המשפחה שלה חמה ואוהבת, תומכת וכו', אבל אלמנטים בעייתיים ניכרים לעין. האב לעיתים שתלטן/קשה, מ' מרגישה צורך לגונן על האם, מזדהה עם כאבה (כביכול, היא חושבת שלאם כואב) של האם יתר על המידה, היא רגישה בצורה מוגזמת, הרבה רגשות אשמה, הערכה עצמית שואפת לאפס וחיצונית אף פחות. הכרנו לפני כשנה וחצי, מאז אנחנו חברים. ידעתי מההתחלה שהיא חולה, אם כי אני מודה שלא ידעתי כמה. נכון להיום היא צורכת כ-200 קלוריות ליום, יש ימים שהיא מקיאה (פעם אחת או יותר) ויש ימים שלא. היא סטודנטית כמה שנה ולפני חודשיים וחצי עברנו לגור ביחד. לאחרונה היחסים שלנו נקלעו למשבר. אני מרגיש שאין לי כוחות להתמודד עם המחלה שלה יותר. זה לא עוזב אותי לרגע, אין לי עם מי לדבר על זה (איתה אני לא מרגיש שאני יכול) ובגדול אני מרגיש שאני עומד להתפוצץ. מצד שני יש נקודות חיוביות: מ' מודעת לבעיה שלה, היא מעוניינת (לדבריה) ללכת למטפלת נוספת שמתמחה בהפרעות אכילה, ואף טרחה לחפש ולמצוא כזאת (שהתברר שאין לה מקום לעוד מטופלים). על אף חוסר ההערכה המוחלט שלה כלפי עצמה, לפעמים היא נתקפת בהגיון ומודה שיש בה תכונות חיוביות (חוכמה, יכולת ניתוח והבעה). כמו כן, היא אומרת שצריך לגבש תוכנית בה היא קובעת מה היא מסוגלת לאכול ולאט לאט להעלות את כמות האוכל. כמו כן, העובדה שהיא יצאה מהבית משחקת לטובתה, אני חושב. הבעיה שלי היא... שאני לא יודע כמה אני יכול להרשות לעצמי להיות אופטימי. לפעמים נדמה שהיא מתכוונת למה שהיא אומרת ולפעמים נדמה שהיא פשוט יודעת מה להגיד כדי שאני אהיה מרוצה. מצד אחד היא יצאה מהבית, שזה נראה לי דבר מאוד חיובי בהתקדמות שלה, אך איזו השפעה יש לזה כשהיא חוזרת כל סופ"ש הביתה? כמה זה עוזר לה? איזה חלק יש לי בהבראתה? אני נקרע בין פסימיות לרצון לאופטימיות והדבר שיחיד שאני יודע בוודאות הוא שנ-מ-א-ס לי. השאלה העיקרית שלי היא כמה אני יכול להיות אופטימי (לא מבחינה סטטיסטית, כי מבחינה זו, אחרי 10 שנים של מחלה, אני יודע שאני לא אמור להיות אופטימי בכלל). כל התייחסות לנקודות אחרות (ובפרט המלצות פרקטיות) תתקבל בברכה גם היא. תודה רבה מראש.

לק' אכן נראה שהבעיה קשה כיוון שעשר שנים של אנורקסיה היא תקופה ארוכה. אנסה להתייחס למספר נקודות שעולות מדבריך. הדבר הראשון שמדובר כאן במאבק ארוך, המאבק הוא של חברתך וגם שלך, כך שלמילה "נמאס" אין מקום. כמובן שהסטטיסטיקות הן רק סטטיסטיקות וכאשר צריך לדבר על אדם מסויים "מקרה פרטי" הסטטיסטיקות פחות חשובות. חשוב מאוד להעריך את האישיות של חברתך בנוסף לאנורקסיה וגם הרצון שלה להשתפר ולעלות במשקל. לכן, אם אתה רוצה תשובות המתאימות לכם כדאי להגיע לפגישה משותפת עם המטפל המכיר אותה ולשאול אותו את השאלות הרלוונטיות. שבוע טוב דר' גיורא הידש