המשך המאבק...

האמת היא שכבר נמאס לי מכל זה...ה"מחלה" הארורה הזו הייתה צריכה כבר לחלוף ולהניח לי לנפשי...אולי כבר התרגלתי כל-כך להיות באיזשהוא סוג של מאניה או של דיכאון, שאני כבר לא יכול בלי. כבר יותר שנתיים, שאני נע ונד לי בין מחוזות המאניה למחוזות הדיכאון עם הפוגות קלות בלבד. ההפוגה הארוכה ביותר נמשכה בערך חצי שנה. כרגע אני נוטל קוקטיל של שלוש תרופות: 7.5 מ"ג של זיפרקסה, 300 מ"ג ליתיום ו20 מ"ג רסיטל. כתוב בעלון שצריך לחכות שבועיים עד שהרסיטל מתחיל להשפיע, ואני התחלתי רק שלשום, וגם הליתיום אמור להיות מאזן איכשהוא. למה יש לי התחושה שאם אני אזרוק את התרופות לפח אני ארגיש הרבה יותר טוב, ושהזיפרקסה והליתיום הן הגורם לדיכאון? אבל אז כמובן המאניה תחזור, וגם אם לא תחזור אני אמות מפחד שהיא תחזור. אולי אני אשאל את השאלה השכיחה בפורום, מה לעשות עד שהתרופה תתחיל להשפיע...נדמה לי שמזמן לא שאלו את השאלה הזו כאן. טוב, האמת היא שהדיכאון שלי ממש לא חריף...הייתי כבר במקומות הרבה יותר גרועים, וזה חלף. נו, אז נחכה עם זה, ואז על מה אני אכתוב לכן? בברכה מיכאל

למיכאל היקר בודאי שאתה חש חוסר סבלנות ו"מגיע לך" כבר להרגיש טוב ורגיל ולחזור לשיגרה של עבודה וחברה, אבל בטח שאתה יודע שלא תמיד זה כל כך פשוט. הדיכאון בהחלט צובע את החיים באפור/שחור והדברים נראים חמורים יותר מאשר הם באמת ובמיוחד כואבים יותר. בקשר לטיפול התרופתי, איני יודע את הסיבה אבל שתי התרופות המייצבות הן בתת מינון. בדרך כלל מקובל זיפרקסה 10 מג' בתור מינון מינימלי, ובטח שהמינון של הליטיום צריך להיות גבוה יותר לפי בדיקות הדם. שבת שלום דר' גיורא הידש

תודה על התגובה ד"ר הידש... אני לוחץ על הרופא שלי להוריד מינונים. לחצתי עליו להוריד את הזיפרקסה כי התרופה מאוד מעייפת אותי, אבל אולי אתה צודק והמחלה מעייפת אותי יותר, ואני יכול להתחיל ללחוץ עליו להעלות מינונים. לגבי הליתיום, אני לא מוכן בשום אופן לקחת אותו במינון טיפולי, כי כבר לקחתי אותו בבית חולים במינון של 900 מ"ג, וזה גרם לי לפגיעה ניכרת באיכות החיים, טעם רע בפה, השתנה מוגברת, ואפילו הרופאה שלי טענה שהגבתי תגובה דיכאונית לליתיום. נראה לי שהרופא שלי לא כל-כך מאמין שהזיפרקסה היא לגמרי תרופה מאזנת, כלומר גם כזו שמוציאה מדיכאון, ולכן הוא לא מתעקש על עשרה מ"ג, ולכן הוא בכלל מתעקש על הליתיום כתוספת. דיברנו אולי על לעבור לתרופה אחרת במינון טיפולי במקום הליתיום. אני הצעתי את הלמיקטל, שנתנו לי בבית חולים, אבל הוא אמר שלא הוכח שזה אכן עוזר, ואכן היה לי התקף מאני בעת שלקחתי למיקטל... את האמת אני לא ממש יודע, אני נותן לרופא שלי לשבור את הראש, אני אתייעץ איתו שוב עוד חודש. בברכה מיכאל

הלו מיכאל קודם כל רציתי לספר לך שהשראתך אני מעלה לכתב את סיפור השיגעון שלי. זה ארוך ומורכב ויפיפייה לדעתי, אולי אני אשתף את הפורום פעם בפרטיו. ובחזרה אליך: ממה שקראתי עליך, נראה שאתה כל כך רגיל למטוטלת הזו של אפ ודאון שכמו שאמר אחד הגורואים של כל מי שקצת "מוסט" מנורמליות - "גם מזה נצטרך עוד להגמל", כאילו שאתה רגיל שזה הנורמה שלך וחיים אחרים אתה לא יכול לדמיין. וכמו שאמרה מוסטת אחרת: רק על עצמי לספר ידעתי, צר עולמי כעולם נמלה. ובכן, מנסיוני אני, אחרי המאניה יש ירידה לעולם די אפור. אני לא סבלתי ממש מדיכאון, אלא מסוג של תפלות, יכולת מאוד מצומצמת להרגיש. אני מאשימה גם את התרופות בזה, שלא יכולתי להתאבל על מותו של אדם קרוב, וגם לא לאהוב ולא לשמוח. אבל.. הנפש זקוקה למנוחה ארוכה לפני שתוכל להתאושש ושוב לצמוח. ואת זה התרופות מאפשרות לך. אל ישר תקפוץ למסקנות לגבי התרופות. דברים טובים לוקחים זמן ( : ואל תשכח להתייעץ עם הרופא המטפל ואגב, מה לגבי שיחות? בכל מקרה: אל תפסיק את הכדורים!! תן להם להיות הקביים שלך, עד שהרגליים יחלימו לחלוטין. ימים אלה הם ימים מתאימים במיוחד לצפייה בסרטים, זאת ההמלצה המידיית שלי לגבי תחושת דיכדוך. מחכה לשמוע על שיפור!

היי מיכאל בהמשך לדברים של ראומה, בסוף נוציא ביחד ספר, על המוסטים מהנורמליות, אהבתי מאד את המושג, ראומה. קביים זו מילה טובה, אבל האם התרופות באמת עוזרות לך? אולי כדאי לך ללכת לחוות דעת שניה? הנה, דר' הידש לא היה משוכנע שהתרופות שלך נכונות, אתה סומך על הרופא שלך? ומה שלום הפסיכולוגית? מה להציע בינתיים, לימים האפורים, לחוסר הפשר והמשמעות? אני יודעת שאתה איש ספר, אז אמליץ לך על עוד ספר רוחני, מה כבר יש להפסיד, שנקרא שיחות עם אלוהים, דו שיח לא שכיח. זה נחמד. תמיד נחמד לקרוא מה אלוהים אומר, וזה נאמר במילים פשוטות הרבה יותר מבתנ"ך או ביוגה סוטרה.... בכל מקרה, בינתיים, חזק ואמץ, אחי, עוד מעט חנוכה ואז מדליקים נרות, ומגרשים את החושך והדיכאון שלנו הוא חושך, והמאניה- סינוור שלם, ואיך מתרגלים בחזרה לאור אחרי שהעיניים עברו כל כך הרבה פעמים בין עוצמות כל כך קיצוניות של חושך לאור? והנה, גם ירד גשם סופסוף, מנקב קצת את האוויר. עלי גשם עובד טוב, הוא נותן הרגשה של צמיחה והתחדשות. יפה שאתה נאבק ולא שוקע. איתך, נאבקת וגם מנצחת, תמי.