לד"ר הידש בהמשך להודעה.

שלומי בסדר... יש עליות ויש ירידות.. אני דווקא פה מידי פעם... למרות שבחודשים האחרונים פחות... הבעיה העקרית שלי שכל מה שאני אומרת ומבטיחה לעצמי לא קורה, והטיפול שדיברתי עליו נדחה בגללי בשנתיים (גילתי את זה כשפשפשתי בהודעות שלי כאן) בערך ושוב נשאבתי לדיכאון מזעזע שנמשך זמן מה ושהשבית אותי בצורה כזו שלא עשיתי כלום עם עצמי והלימודים נפגעו ושמפאתו החלטתי סופית שזה דורש טיפול חובה... (זה היה מסוג הדכאונות הקשים באמת, שבו הרגשתי כאילו אני מתה שחיה בעולם של חיים שבעצם הכל נראה מת מסביב וחסר משמעות). אז הלכתי לפסיכאטר מטעם הקופ"ח הוא שמע אותי (לא יודעת אם הקשיב, אבל שמע) בערך 20 דקות, ונתן לי כדורים שוב...למרות שרציתי משהו מיידי ולא כדורים שההשפעה שלהם היא לטווח הארוך. כי רציתי להרגיש טוב מידית. ואז.... ברגע שהתחלתי להרגיש טוב יותר התחלתי לא להתמיד עם הכדורים ולא הלכתי לפגישה עם הפסיכולוג שנקבעה לי ולא לפגישה המחודשת עם הפסיכיאטר לחידוש אספקת מלאי הכדורים במזווה. והבעיה הגדולה, שאני מבינה אותה עכשיו (וכביכול מוכנה להודות בזה ותיכף אסביר גם למה) זה שכשאני נמצאת בדאון הכי גרוע אני אומרת לעצמי "יש לך בעיה ואת צריכה לטפל בה" ו"את פשוט מתעללת בעצמך" ובלה בלה בלה. ואז אני מתכנסת בדכאון של עצמי ומייללת שאני צריכה טיפול וברגע, ממש בשניה, שבה אני מרגישה טוב יותר אני אומרת לעצמי שאין לי כלום והכל סתם אשליה... והעניין הוא שאני באמת ובתמים מאמינה שאין לי כלום ושאני סתם הוזה ושהכל קורה במקרה. אבל אז שוב מגיע הדכאון ושוב אני נמצאת במצב קטסטרופלי... (אני לא יודעת איך אתם מגדירים קטסטרופליות אבל תדמיינו בנאדם שלא יוצא מהמיטה ומהבית ולא מתפקד במשך שבועות ולעיתים חודשים). אני אומרת לעצמי עד כמה אני צריכה לדבר עם פסיכולוג ואז ברגע שאני חושבת על מה שאני אמורה לדבר איתו עליו, אני מרגישה כאילו אין לי את הכוחות הנפשיים האלה. כי זה הרבה לדבר ואני רוצה לגמור הכל בפגישה אחת ואין לי את הכוחות האלה להתחיל כי אני אפילו לא יודעת מאיפה להתחיל. ואני לא יכולה לחזור לפסיכיאטר הקודם שלי, כי הוא חושב שהכל בסדר איתי עכשיו ושהכל מוצלח ואני לא יכולה להתסכל לו בעיניים ולומר לו שזה לא ככה. כי לפחות יש מישהו שהחיים שלי נעצרו אצלו בנקודה טובה מסוימת ומאז הוא מאמין שאני בסדר עכשיו. וגם הייתי אמורה ללכת אליו אבל הברזתי ומאז לא נעים לי להתקשר אליו למרות שעברה שנה. אבל הבעיה היא שזה נמשך כבר שנים ככה. כל פעם שאני חושבת שאני מרגישה טוב, אז אני לא צריכה עזרה ולא כלום ואני לא אודה בזה כי זה קיים כמו אמונה שהכל בסדר (למרות שאני חילונית למהדרין...כאילו ה"דת" שלי היא אמונות שאני יוצרת לעצמי או משהו כזה) אבל מה שאני באמת צריכה זה מישהו שיקח אותי לפסיכולוג שיכריח אותי ללכת אליו ןלקחת כדורים אבל מצד שני גם לא יכולה שישלטו בי ובחיים שלי ויאמרו לי מה לעשות כי זה מחרפן אותי וגם לא נעים לי לבקש כי אז זה יהיה להודות ששיקרתי וכולם חושבים שאני מטפלת בעצמי ואני כזאת שקרנית טובה וכולם תמיד מאמינים. והסיבה שאני כותבת את זה, זה משום שזה כמו מחזור חודשי: מרגישים שזה מגיע, אני מרגישה מתי הדכאון שלי עומד להגיע. הוא בא לאט... טיפין טיפין ואז בבום אחד (סליחה על ההשוואה) ואתה מרגיש הכי גרוע שיש. כאילו אתה לא מרגיש כלום, כאילו אתה קיים בעולם הזה אבל אתה גם קצת מת. אני הולכת ברחוב והכל נראה לי חלום, אני רואה אנשים הולכים אבל הם לא חשובים ויש רעש אבל אני לא שומעת כלום, זה הכל נכנס ויוצא מהאוזן השנייה, זה כמו שנוסעים באוטו בעליה או כשהמטוס ממריא והכל נאטם באוזניים ככה שאתה מרגיש כאילו לא שייך לכלום. ואני כותבת את זה עכשיו כי אני יודעת לאן זה יוביל, שעוד מעט אולי זה יחזור שוב כמו בומרנג, זה טס ממך וחוזר חזרה. כאילו זה משהו טבוע בי שלעולם לא יצליח להגמל ממני.עכשיו היו לי כמה חודשים שקראתי להם "השתקמות נפשית" אחרי הדכאון הגורף שהיה לי. אפילו עשיתי מהפך קטן והתחלתי להודות בזה לפני אנשים. הרי נעדרתי מהבית ספר וכולם תהו לעצמם וחשבו שבטח אני לא זורקת זין, וכל הזמן השתמשתי בתירוצים שטחיים, עד שבסוף הבנתי שאין לי מה לברוח יותר והגיע הזמן להתמודד עם האמת מול הסביבה, וזה לא שאני תמיד הסתרתי, אם אתה זוכר, באיזשהוא שלב אמרתי שהפכתי את זה ל"הרגל המגונה שלי". ויש לי חברים שיודעים. אבל עשיתי את הבלתי יאמן והלכתי לראש מחלקה שלי וסיפרתי לו הכל ועכשיו כל הסגל יודע. ואפילו עשיתי על זה עבודה בזמן הדיכאון שלי אבל פתאום קבלתי כאלה רגליים קרות "לצאת מהארון" בפני כל הכיתה כי מה הם צריכים את זה ובשביל מה, אז הראתי אותה רק למרצה שלי. ואני כביכול מרגישה קצת יותר טוב שעשיתי את זה (אפילו שכשבאתי אליהם וסיפרתי את זה נראיתי יותר שמחה מאשר מדוכדכת) אבל הם הבינו אותי ורצו לתת לי עוד צ'אנס כי הם מאמינים בי ושוב הרסתי את זה וקלקלתי. נתנו לי עוד צ'אנס לקורסים חוזרים ושוב לא הלכתי אליהם. הלכתי רק לראשון ואמרתי לעצמי שמהיום אני אהיה יותר טובה ואוכיח את הצ'אנס שהם נתנו לי אבל לא הוכחתי כלום הרסתי הכל ועכשיו אני לא יכולה להסתכל להם בעיניים. אז בשביל מה היו כל השיחות האלה. ודווקא היו לי כמה חודשים טובים של עשייה, חזרתי לעשות דברים עם עצמי, אבל אני שונאת את ההרגשה הזו שכאילו לפעמים יש מעין מחסום כזה שמונע ממך ליצור דברים והמחסום הזה תמיד מוביל להרגשה של כשלון. למרות שמהצד כולם נורא שמחים ומאושרים וגאים בי על ההשגות שלי כי בסה"כ אני מראה שאני רוצה ומנסה למרות הכל ואני יודעת "שיש לי את זה" איפושהוא אבל אז מגיע מחסום כזה שאני לא יכולה להתגבר עליו כי הוא חזק ממני. ואז אני מרגישה שאם אין בכוחות שלי ליצור ולייצר ממני הלאה דברים טובים וכל מה שאני עושה זה להתבשל במיץ של עצמי אזי אני מרגישה תחושה של ריקנות ושאני לא ממלאת אפילו את התפקיד המינורי הזה. אז מה יש לי בכלל לחפש? ואז כשיש תקופה טובה, אני מרגישה מעין "שובע" ואני לא יודעת איך להביא את הסבל שלי לכדי יצירה של משהו חדש וטוב. כי "עכשיו" כביכול אני מרגישה טוב אז למה לי להתמודד עם הסבל שהיה? ואז אני מרגישה כאילו מעולם לא הרגשתי רע וכל ההשראה שלי נגמרת ואני מרגישה ריקנות נוראית. ואז הייתה את התקופה של הדיכאון ושדווקא אז הצלחתי ליצור משהו טוב, באמת הצלחתי להוציא מעצמי את כל הסבל הזה ואז ברגע שהפאזה הדכאונית חלפה, פתאום כבר לא היה לי מה להוציא החוצה. ואני כל הזמן מנסה אבל אם זה לא קיים אני לא יכולה בכוח. ובכלל לא התכוונתי לכתוב את כל זה, תכננתי בכלל לומר עד כמה אני מרגישה טוב כדי לגרום קצת נחת אפילו שזה לא לחלוטין נכון ואפילו שההכרות שלך איתי היא רק דרך הפורום. אז סליחה.

ללידיה כל הכבוד שאת שורדת עם כל הדיכאון המגעיל הזה. חשבתי שאולי את זקוקה לחבר/ה או קרוב משפחה שיכול ללוות אותך בתהליך ולעזור לך להתמיד היכן שכל כך קשה לך. הוא יכול לעזור בתמיכה ובעידוד להמשיך בטיפול גם כאשר את מרגישה בטוב. הידש