שוב פעם אני פונה לתשובתך

שלום דוקטור, מזה חמישה חודשים שאני נוטל צ'יפרלקס, ולפני מספר חודשים התחלתי גם לנטול אדרונקס (ואז היו בעיות לוואי), לפני כשבועיים הגברתי מינון לכדור שלם אך אני עדיין מרגיש ב"דאון" ופאסיביות - האם יש צורך לדבר עם הרופא שלי לפני הפגישה הבאה שיחליף לי את התרופות. עם זאת, אני שם לב שיש אצלי בעיה מסויימת שאני לא מצליח להגדיר אותה, או להבין אותה. אני לא מבין מדוע, פה בארץ, אני מתרחק כל כך מאנשים ובחו"ל הרבה פחות. כאשר הייתי בטיול לא היו לי בעיות להשתלב בין מטיילים אחרים ממדינות רבות, אך כל פעם ששמעתי עיברית או ראיתי ישראלים -משהו בתוכי "קפץ" או נרתע והתחמקתי ממפגש. לפני הטיול ולאחר הטיול, אני מתקשה לגרום לעצמי להתערבב בין אנשים ומשהו בתוכי "מכריח" אותי לשמור מרחק. רק במסגרת עבודה, שהיא בעצם מתן שירות לאנשים - אני מתערבב וחי איזשהו חיים חברתיים. אך יותר מזה - כלום, כמעט חסר חיים חברתיים לחלוטין (כשיש אז הם קיברנטים), ומהמעט חברים שיש לי, כבר נמאס לי. לפני כחודש וחצי שבתי מסיני, ושוב פעם אותו הסיפור, לא היה לי שום בעיה לדבר עם מי שאני רוצה, כל עוד הוא לא ישראלי. לא ראיתי הרבה ישראלים, ולא טרחתי לדבר איתם, כל עוד לא פנו אלי. אני מרגיש שהמצב הזה לא תקין, היות ואני גר פה...ואני מתרחק דווקא מהאנשים פה... אני כבר הרבה שנים חש סלידה לישראלים וישראל, סבלתי מ"השם שלנו" במהלך הטיול שלי, והעדפתי את חברתן של בני ארצות אחרים (אסיאתיים בעיקר). מעולם לא חשתי געגוע לכאן, לא לישראל ולא למשפחתי. רק אילוצים כלכליים והמצב הנפשי שהלך והחמיר החזיר אותי לכאן - ואולי זו הידיעה של החזרה שהריעה את מצבי . אני כבר לא יודע מה לעשות עם עצמי יותר. דיכאוניות, התבודדות ופאסיביות ואני תקוע במקום מאז שחזרתי.

לשי כמובן שאיני מכיר אותך מספיק כדי לענות תשובה מספקת. יתכן שישראל קשורה אצלך לטראומות מסויימות או חוויות כואבות, ויתכן שיש קשר אסוציאטיבי בין החרדות והדיכאון והארץ. אבל כדי לענות לענין צריך להכיר אותך טוב יותר. אני חושב שצריך לחכות עם התרופות לפגישה עם הרופא המטפל. כל טוב דר' גיורא הידש