התפרצויות זעם של בן זוג

שלום, טופלתי בעבר על רקע חוסר יכולת להתמודד עם בעלי ומשפחתו. כיום אינני נזקקת לטיפול, ומגיבה "באופן נורמלי" גם למצבים קשים. זאת- גם לדעתה של הפסיכולגית שסיימתי אצלה לא מזמן טיפול, וגם לדעתו של רופא המשפחה שמכיר אותי שנים ואת כל ההיסטוריה הרפואית והמשפחתית. כיום- נראה שהיוצרות התהפכו, ודווקא בעלי שהיה רגוע בזמן התפרצויות הזעם שלי, הוא זה שמתפרץ ואני רגועה, אבל מאד מאד סובלת וכמובן חוששת לשלומם של הילדים, שלא ייזוקו בעתיד מבחינה נפשית. רופא המשפחה הציע לפנות לשירותי הרווחה בעירייה. יש לציין שבעלי מודה שיש לו התפרצויות זעם, אבל לא מוכן לטפל בעצמו, אבל חושב שאני צריכה להתנהג כך שלא לגרום לו להתפרץ. ואני באמת הולכת בין הטיפות, אבל לעתים קורה שעשיתי משהו "לא בסדר" כמו לשכוח דבר מה, שלא בכוונה כמובן, ואז עוצמת ההתפרצות שלו חסרת כל פרופורציה למעשה שעשיתי. ההתפרצות מלווה בצעקות רמות, בדפיקה על רהיטים או כל מה שנמצא באותו רגע לידו, וכל ההתנהגות נראית מאיימת ביותר. הילדים חשופים להתנהגותו, לחוסר התגובה שלי, וכמובן לבכי שלי אחר כך, בגלל הכאב הגדול של החיים האלה. כמובן שגירושים היא אפשרות, אך לא מבחינתי מסיבות שלא אכנס אליהן כרגע. שאלתי העיקרית היא האם פנייה לרשויות הרווחה, כשבעלי בעצם לא משתף פעולה, יוכלו: א. ללמד אותי יותר טוב איך לא לגרום לו להתפרץ? ובכלל השאלה היא אם זה נכון שאני צריכה להיזהר שלא לגרום לו להתקף? ב. בגלל "השם" שיצרתי לעצמי כחולת נפש לאורך כל השנים האחרונות- האם חשיפת סיפור ההווה תוכל להטות את הכף, ועכשיו אני אהיה ה"בסדר" והוא יהפוך "החולה"?- דבר- שלמען האמת אני רוצה מאד. אני יודעת שהדבר הזה אולי זו תחושה לא בריאה של נקמה ולא איזה שיקול פרקטי כמו לעזור לעצמי באמת ולילדים. אבל תבין ד"ר- המשפחה שלו הוציאה עלי שם של חולת נפש, ועכשיו כשהיוצרות באמת התהפכו- גם לדעתם של אנשי המקצוע, כפי שציינתי- אני רוצה להוציא את האמת לאור. נמאס לי כל הזמן ללכת בתחושה שכולם מסתכלים עלי ומדברים שאני לא בסדר. שיבינו מי אשם בזה! אני מקווה לשמוע את דעתך על כל הנושא, ואנא- בלי ביקורת. מספיק לי הפחד הנוראי שאני חיה איתו יום יום, שעה שעה , דקה דקה, שניה שניה בבית. תודה רבה מראש.

שלום, הנקודה העיקרית היא התכיפות והסכנה שבהתפרצויות. אם את חיה שעה שעה, דקה דקה, בפחד מתמיד אז מדובר במצב חריף שכנראה צריך לטפל בו באופן מיידי, על ידי רשויות הרווחה או אפילו המשטרה. האווירה בבית לא יכולה להיות אווירה של גהנום ואם השכנוע והדבורים לא עוזרים צריכים לנקוט ביד תקיפה. נראה לי שכדאי לחשוב על טיפול זוגי/משפחתי ולאו דווקא על אני/הוא אלא שניכם ביחד פותרים את הבעיות בבית. תחושה של שיתוף והתמודדות משותפת עשויה לעזור הרבה יותר. דר' גיורא הידש